מורשת יהדות מרוקו

במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19

5. בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.

                   בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.

תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.

המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.

בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה

המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.

בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.

אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.

לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.

נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.

נספח א

מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה

הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.

כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.

פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,

אלהים חי נורא אתה    שפתי ישבחונך

תוך קהל עם זו קנית    אשיח בפקודיך

עוז ותפארת עטרת      לראשנו מצותיך

ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

נגד הלב והמוח           יהי מקום הנחתם

להתיש ולשבר כח       יצר הרע סגולתם

ילכו אלייך שחוח       עמים בעת יראו אותם

יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

ידידים תהיו זהירים    לנהוג בהם ריב קדושה

כי בהם אחד ועשרים   אזכרות בכל קציצה

ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים    בשניהם יוצאים החוצה

כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך

והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

דבר גבורות אל אלים   המה מודיעים ומורים

אותות ומופתים גדולים            יום צאתי מבית המצרים

ככל התורה שקולים    ותרי״ג מצוות מזכירים

ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך

 והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

ועוד צוה גדול דעה     אלהים מושיב יחידים

עשה גדילים ארבעה    על ארבע כנפות בגדים

לשמרך מאשה רעה    יהיו נצבים ועומדים

נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

דרכי האל ומצותיו      שמעו נא ותחי נפשכם

את חוקתיו ותורותיו    ולעבדו בכל לבבכם

יריק עליכם ברכותיו   ויש שכר לפעולתכם

אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

פיוט ב^'

. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.

אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.

נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.

יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.

יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.

עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.

קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.

בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.

חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.

זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.

קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.

5. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
6. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
7. עמוד 101-98

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד:

מנהג ירושלים

מחבר הספר ותתפלל חנה הר^, פרג׳ חיים יחזקאל יאודה פירט לנו מנהגי ירושלים למוצאי פסח וז"ל:

א) במוצאי יו״ט מתפללין ערבית כמו במוצאי יו״ט לחוה״מ ומבדילים בתפלה ש״ע:

ב) ומרבים בשירות ותשבחות ללוות המועד בשמחה וגם לכבוד אסרו חג וכמו ששמחנו בכניסתו כן חובה עלינו לשמוח ביציאתו וה׳ יזכנו למועדים ולרגלים אחרים בביאת משיחנו אכי״ר:

• לוקחים שבולים של חטים או שעורים וחובטים אותם על כתפיהם לסימן טוב ואומרים ״שנתך תהיה ירוקה״ בעשב הזה שהוא ירוק ולח ומנהג טוב הוא. אח״כ מניחים ממנו בפינות הבית ומביאים מיני מתיקה כגון דבש ותמרים וביוצא כדרך שעושים בר״ה לסימן שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש כן עתה עושים לסימן הזה:
• אמר רבי יוחנן המחוזי בשם רבי יוסי המחוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש״י איסור לחג שמכבדו במוצאי יו״ט באיכילה ושתיה. וי״מ במחרת יו״ט.
• ענין אכילת מצה אחר הפסח אין בו משום בל תוסיף ויברך עליה בורא מני מזונות או יברך המוציא על הפת ויאבל שיעור ברכה ואח״כ ישלים מן המצות הנשארים אצלו ויברך ברכת המזון:
• נוהגים להרבות קצת באכילה ביום אחר החג והוא אסרו חג מור״ם ז״ל. בירושלים קוראים לאסרו חג בנא דמועדא ר״ל בן המועד:
• כתב הרב חיד״א זיע״א יום אסרו חג ישתדל לעשות סעודה נאה בי יש סוד בדבר וגם ע״פ הפשט הוא מצוה:
• ישמח ישראל ביום הזה בי קדוש הוא ושמחתו תהיה לשם שמים והעיקר שמחת הנפש ולאו דוקא שמחת הגוף למלאות בטנו מכל מעדנים בשר ויין ויאכלו וישתו ויקומו לשחק ונגן ולרקד כמשפט הובאי יין כאשר ירבו בשתייתו כן ירבו שטות והוללות כן דרך בוערים בעם רקים ופוחזים למלאות שחוק פיהם ולשונם רנה ועוד נוסף לשמוע שירי נשים מפיהן ואז תערב להם השמחה ואמרינן קול באשה ערוה וכאשר לא שת לבו לזאת מרוב שכרותו יגרום לו רעה אחרת להתערב בנשים ולהסתכל ולהרהר בהם הרהורי עבירה קשים מעבירה והרבה רעות יצמחו מזה כידוע ולא אפשר לאמר ונקה בי ירגילם יצרם לערוה. לכן הירא את דבר ה׳ לא יתערב עמהם ויתרחק מזה וכיוצא ולא נצטוינו להשתכר ולגרום רבות רעות ח״ו כי מי פתי יסור הנה לעשות כמעשיהם. ע״כ האיש אשר נגעה יראת ה׳ יתן אל לבו כל זה.ועוד ולא אף זו קאמר אחרי כלות השירים אחרי כן יבואו לדבר לשון הרע ורכילות וליצנות וניבול פה וכזב וילחמו זה עם זה. זה אומר ככה וזה אומר ככה יבא השלישי ויכריע. יותר מהם ירשיע. החנף ולאמר צדקתם במסנכם ובו׳ הזאת תקרא נעומ׳י האם זאת תקרא שמחת מצוה כי התחלת עבירה וככלותם כל זה ישכבו וירדמו ולא ידעו בשכבה ובקומה ויאבדו זמן התפילה לא בציבור ולא ביחיד וכל זה גרם להם שלא שמרו עצמם מקודם לדעת התכלית היוצא להם וזהו בונת הפסוק וגילו ברעדה הגם שתשמחו ותגילו בשמחת מצוה כל זה יהיה ברעדה ופחד ומורא יעלה על ראשיכם מפחד ה׳ ומהדר גאונו לבל תתעו מדרך הישר ח״ו והיה בכם חטא אם כה תעשו ויכולתם עמוד נגד היצה״ר לבל תכשלו לא על חמורה ולא על קלה אשרי מי שמשים בדעתו כל זה ויותר. ה' יצילנו מכל דבר הצומח ממנו מכשול ועולה. ולא נטה מדרך הישר והמסילה:

ט) יקבע זמן לתורה אם מעט אם הרבה ולא יאבד כל היום כולו באכילה ושתיה וטיול ויעשה העיקר טפל וטפל עיקר זה יצא מן הכלל אלא תערב בהם שמחת הנפש שהיא תורה ומצוות:

י) יתפלל מנחה וערבית בציבור באימה וביראה ובכוונת הלב ובבן תערב שמחתינו. השיבה אחריתנו מראשיתינו. נא ה׳ קבל תפלתינו ברחמים וברצון. קול שמחה וקול ששון שלח לנו מבשר וגואל. בנה מקדש ואריאל. אז ישיר ישראל. עכ״ל הרב ותתפלל חנה.

לוקחים שחת של תבואה ובאגודת שבלים האלו יכו איש את רעהו ויאמרו פסוק ויתן לך האלקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש והמנהג הזה יקרא בערבית ״שנת אל חדרא״ היינו שנה ירוקה.

(ירושלים,לונץ,א,עמ׳ 47).

מנהג הספרדים בארץ ישראל, סוריא, תורקיא ומצרים במוצאי החג להכין עששית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות כסף ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים והבעל בית לוקח איזה אלומות שבלים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, מברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג, ענל'365).

כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי פסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה בלשון הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כפי שבארו לי זקני חכמי הספרדים מקור המנהג הוא משום שבפסח נדונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג.

(חגים ומועדים, עמ׳ קצז).

נהגו לחבט באגד של ירק ולהגיד ״סנתך חדרה״ תהא שנתך ירוקה, האב על כתפי הבנים, ואח״כ היו נוטלים הבנים את אגד העשבים וחובטים בהם על כתפי ההורים – במוצאי החג מקשטים השלחן בירק, מדליקים עששית ועורכים שלחן – בתחתית העששית מניחים מספר מטבעות זהב. למחרת החג נוטלים המטבעות המשומנות ומושחין בהן את הידים לסימן של ברכה. במוצאי החג נהגו להניח בתוך הנרתיק חצי נאפוליאון לסימן ברכה, המטבע נשאר למשמרת במשך השנה ולא פרטו אותו.

(זכור לאברהם, עמ׳ 222).

' מנהג חברון

באסרו חג היו כולם יוצאים קבוצות קבוצות למעין הקשקלי, ולוקחים עמם מאכלים, ליד הקשקלי צמחו ירקות והיינו קונים מהערבים את הירקות, חסה וכו׳ מכינים סלט, ומבלים שם את היום, כשאנו שרים ומנגנים בבלי זמר.

(ספר חברון, עם׳ 385).

מנהג בגדר אגפיה

בשמיני של פסח אנשים נשים וילדים הולכים לנהר, רוחצים פניהם במים, וכל אחד מברך את חברו יהי רצון שתעלה ותגבה כמו הנהר.

(מסע בבל, עם׳ רכח).

בליל מוצאי החג נוהגים הנערים להכין אגודות ירק כדי להצליף בהם את הוריהם, קרוביהם ומכיריהם תוך קריאה: ״סנתך חדרה״ או שנתך תהא ירוקה, וזה סימן להצלחה.

(ילקוט מנהגים,עמ׳ 7וו).

(מנהג בגדר דומה למנהג ערי החוף במרוקו לצאת לים ולעבור בכלים ברגל. במאראקש ואגפיה יצאו אל המעינות.)

מנהג סוריא

נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירינו ארם צובה וכן בקושטא ואזמיר.

(בית הבחירה, עט׳ רסט׳).

רבי יוסף בן נאים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום חגיגות מעין מימונה נוהגות היו ברחבי סוריא.

(זכור לאברהם,עט׳ 218).

מנהג מצרים:

מביאים על השולחן בליל מוצאי פסח מיני עשבים ירוקים ורעננים ומכינים עציץ נקוב מלא קמח על כל גדותיו ותוחבים בו פולים עודם ירוקים אשר הם בקליפותיהם החדשים ונותנים אותו לפני כל המסובים ואח״ב מביאים חזרת ועולשין וטובלים אותם בדבש ואוכלים אותם, וכל אחד מברך איש רעהו ואיש את קרובו בברכת שנה ירוקה, שנה רעננה, שנה מתוקה וגם נוהגים להכין עששית מלאה שמן עם נרות דלוקים כמנהג ארץ ישראל, ונוהגים לתלות אלו הענפים על קירות הבית וסביב הנר האמצעי שבבית.

(כתר שם טוב, ג׳, עט׳ 366).

מנהג המימונה קיים אצל יהודי מצרים דלא כמו שכתב ח.ז. הירשברג: לא מצאתי זכר לחגיגות מימונה במצרים.

(זכור לאברהם,עמ׳220).

מנהג שאלוניקי

במוצאי החג היו הילדים בדרכם מבית הכנסת מלקטים עשבים ומוסרים לאמא. היא היתה מניחה העשבים בכל פנות הבית, מפזרת עליהם מעט סוכר ואומרת ״אניו וירדי קי נון סי סיקי״, היינו שנה ירוקה שלא תתיבש״. והיתה מסיימת בברכה ״אינבראנדא בואינה״ כלומר קיץ טוב.

(זכור לאברהם, שם).

מנהג קורדיסטאן

באסרו חג היה בעל הסדר (שבביתו התארחו אנשים רבים לסדר פסח) מזמין אנשיו וסועד להם בפיתות תנור, מאכלי חלב, ובצל ירוק.

(הגדה בשפה קורדית זאכויית, עמ׳ יח).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין ״לשטוח שבלים בבתים ומגיחים ג״כ שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.

(מועד לבל חי,ס׳ ד׳).

מנהג תוניס

במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעה״ב עלי חסה על רהיטי הבית ואומר ״כאדדר נא ולעאם כאדר״ ״ השנה תהא כולה ירוקה.״ יש תולים עלי חסה על שערי הבית.

ביום האחרון של החג עושים ״טארונה״. איזה חברים לוקחים יהודי אחד וצובעים לו את הפנים בצבע ומלבישים לו איזה תלבושת משונה ואז יוצאים לרחוב העיר ותיכף יתלקטו אליהם ילדים וגדולים ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, ״אטארונה אלגימאמא״. וחוזרים על הפזמון הזה עד שמגיעים ליד איזה בית, נעמדים לפניו ודופקים על הדלת במקל גדול שבידם ואומרים ״אטארונה אלגימאמא״, האד״א חו"ש סידנ״ה, ימלאה״א מולאנ״ה״(זה החצר של אדוננו, ימלאנו כל טוב ה׳ אדוננו) ״אטארונה אלגימאמא, האד״א חו״ש סידנ״א, ימלאה״א ויזידנה״ (זה החצר של אדוננו, ימלאנו ה׳ ויוסיף לו כהנה וכהנה) ובעל הבית מוציא להם כל טוב יין ומצות וזרעונים וכדומה. ואז אומרים עוד הפעם ״האד״א חו"ש סידנ״א ימלאה״א ויזידנ״א״ ״האד״א חו״ש בובשי״ר ימלאה״א בלקמ״ח והשעיר״(זה החצר מבשר טוב, יהיה מלא בחטים ובשעורים). וכהנה חרוזים אומרים. יש מי שמכבד אותם להכנס בבית ונותן להם מנה יפה, ושם רוקדים ועושים מיני שמחות. יש מי שאומר כי המנהג הזה הובא מעיר טראבלס ע״י יהודים משם ששהו בג׳רבא, ומהם ראו יהודי ג׳רבא וכן עשו. אבל בית הדין ראו כי מזה יוצא איזה תקלות ואז גזרו לבטל אותו, ובכל זאת עושים עד היום איזה זכרון קטן ממנו.

במוצאי החג כל היהודים הולכים לשדה להביא משם עצי זית, ומוליך אותו הביתה ואז כל אחד ואחד חובט על גב חבירו ואומר לו ״כה לחי״, וחבירו עונה לו ״ואתה שלום״. ועושים את זה גם לילד בן שנתו.

הערבים מביאים בליל מוצאי החג דגים ושאור למכור ליהודים, שנוהגים לעשות פת בתנור בבקר לאכול עם תבשיל הנקרא ״קלאי״ה״ הנזכר למעלה. בלילה השני שלאחר החג עושים מאכל הנקרא ״כוסכוס״ שהוא עשוי מהסולת וכבר דיברנו עליו למעלה. והכוסכוס הזה קוראים אותו ״כוסכוס-של-מימונה״ (כשכש״ו מתא״ע למימונ״ה). הסולת שעושים ממנו הכוסכוס יש מקפידין שקודם החג קונים חטים וטוחנים אותם להיות מוכנים בשביל הכוסכוס של המימונה. ויש נוהגים לאחר החג וקונים חטים ובו ביום טוחנים אותם. אבל אסור לעשות מהסולת הנמכר בשוק.

ויש שעושים המימונה מבכרות לחם לאחר שלשה ימים. ומקפידים להכין את הקמח קודם החג, ועם עבור החג אופים את הלחם בתנור הנמצא אתם בבית, ואסור להם להוציא אותו החוצה לבל יראו אותו אנשים שאינם מבני משפחתם. ויש שמערבים בלחם הזה חרוסת וצמוקים ויין. והלחם הזה, יש שאוכלים אותו עם תבשיל הנקרא ״קלאיה״ הנ״ל. ואינם יכולים להביא לחם אחר הביתה רק עם אכילת לחם המימונה. וגם ללחם הזה קוראים ״כב״ז מתא״ע למימונ״ה״(לחם של המימונה).

קודם החג שמים לב לשמור מהכבש הנשחט בשביל החג את הלחי עם קציצות בשר, ונותנים אותם במלח בשביל שלא יסריחו. ובזמן הזה נותנים אותו במקרר ויש נוהגים לשמור מהירקות הנקנים לחג בשביל הכוסבוס של המימונה, ולמה נקרא בן בשם ״כוסבוס״ של מימונה״ אין אנו יודעים וגם אבותינו לא סיפרו לנו. ואולי בעלת הבית שעשתה הכוסכוס הזה מאיזה סיבה הידועה אצלה היתה נקראת מימונה. ואולי כי מלת מימונ״ה בערבית פירושה ״מוצלחת״, וכמו שאומרים לנוסע ״נסיעה מימונה״, אולי לרמוז כי עבר עלינו החג בשלום בלי שום חשש חמץ, הלכנו בדרך צלחה.

לאחר שמבשלים הכוסכוס שומרים אותו במקום מוצנע שלא יגע בו שום אדם, ובלילה לאחר שכל המשפחה נמצאת בבית מתחילים לאכול. ויש נשמרים ונזהרים מאד מאד שלא יפול מאומה מהכוסכוס הזה ארצה, והילדים מאכילים אותם, כדי לתת לב ולשמור שלא יפול מאומה אפילו גרגיר אחד על הארץ. וגם נזהרים שלא יותירו ממנו עד בוקר, ואם קרה שאחרי שאכלו ודחקו את עצמם, ובכל זאת נשאר להם מהכוסכוס, אז מוציאים אותו חוץ לבית ומפקירים אותו. פעם אחת נשאר מהכוסכוס הזה ולא ידעו מה לעשות לו, סוף דבר היה להם יהודי שכן שיש לו חמור אז נתנו לפני החמור מה שנשאר בתקוה שעד הבקר יאכל את הכל. בבקר השכם הלכה בעלת הבית ישר אל החמור, וכמעט נתעלפה כאשר ראתה כי החמור השאיר מהכוסכוס. אז ידעה כי בלי ספק יקרה לה איזה מקרה בלתי טהור, וכך היה. ואמרה שקרה לה זה מפני שהשאירה מהכוסכוס עד הבקר. *

כל המנהגים שנוהגים איזה משפחות מרשים לעצמם לשנות בהם או לבטלם אם ב״מ נפטר גדול הבית. אבל בענין הכוסכוס של המימונה אסור להם לשנות מאומה. מסורת אומרת שיש משפחה אשר שינתה את הכוסכום של המימונה וקרה לה מקרה לא טהור. לאחר גמר אכילת הכוסכוס רוחצים את הכלים, ואם ירחצו אותם בבית אולי יפול איזה גרגיר הנדבק בכלים, ולכן יוצאים החוצה ושם רוחצים אותם יפה יפה את כל הכלים שנשתמשו בהם לאכילת הכוסכוס של המימונה.

(גריבה יהודית, עט׳ 93-90 ר׳ בועז חדד)

מנהג ג׳רבא = היהודים הולכים לשדה להביא ענפי זית וכל אחד ואחד חובט על גב חבירו ועל גב בני ביתו ואומר כה לחי! ועונים: ואתה שלום! ועושים זה גם לילד בן שנתו.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו עמוד 48

מנהג לוב

אבי המשפחה קונה חסה ופרחים וכשנכנס לביתו חובט בהם על ראש כל אחד ואחד מבני הבית, אם המשפחה מברכת כולם בברכת ״כה לחי״.

את כוסכוס המימונה ולחם המימונה מכינים בגרבה ביום אחר האסרו חג!.

(שם).

מנהג אלג׳יריא

ראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה וכן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה ודשנה ורעננה ומתוקה כדבש.

(שו״ע שער שלמה, סי׳ מז׳-נה׳).

נהגו בליל מוצאי יו״ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכוס ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

(זה השלחן, בי, סי' נה).

ובימים אחרונים (של פסח) באתי לעיר פרענדא … ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה כותח הבבלי שקורין אותם לעבון, ואחת מלאה קוסקוס ואחת מלאה קמח וילכו לשדה וילקטו עשבים ותחבו בראשם והלכו לבקר זה את זה וכל האיש הבא בבית כבדו אותו בכף אחת מלאה כותח הבבלי וכף אחת קוסקוס, והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… לזכר שנה טובה.

(ארחות משה, עמ׳ כה/ ר' משה ארנשטיין).

בקהילות מזרח אלג׳יריא סעודת ליל מוצאי פסח נקרא סעודת טחמס (סעודת החמץ).

ליל המימונה במרוקו

• בשכונה

אם בקהילות ישראל מוצאי חג הפסח הוא זמן שקט הן בבית והן ברחוב, והוא מוקדש להחזרת כלים של פסח למקומם, הרי שבארצות צפון אפריקה תכונה רבה ניכרת ברחוב ובבית לקראת צאת החג – מוסלמים באים לשכונה ובידם שבולים ירוקות, חמאה וחלב, פרחים וירק. יש המביאים דברים אלה כשי למכירים יהודים ויש הבאים למכור. הרב דוד אסבאג כתב על כך:…. מהמוני העם הטועים באיסור חמץ, תוך חג פסח, שממהרים ביום אחרון של החג ולא מחכים עד צאת הכוכבים… ומהמוני העם ביום שמיני של פסח מקילים להביא חמץ לבית וקונים שבולים ופולים ופרחים.

(בתרגום משפת יהודי מרוקו, הגדת שאר ירקות, דף ה׳, ר^, דוד אסבאג).

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת אותותיה במלאח. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר, אין זו אווירה של מוצאי החג כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התבונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

(זכור לאברהם, פרק המימונה וחגיגות אסרו חג פסח, הירשברג).

בקהילת־ווזאן רוב המשפחות יש להם מכרים ערבים שמביאים להם צרכי חג המימונה מבעוד יום.

• בבית הכנסת

מקיימים תפילת ערבית חגיגית, מאריכים בברכו, קדיש בנגון מיוחד פסוקי או מזמורי תהילים לפני התפילה, קטע תערב רנתי אחרי התפילה וכן תרגום אין כאלקינו לספרדית או לשפת יהודי המקום אחרי התפילה

מנהג פאס לפני תפילת ערבית אומרים מזמור השמים מספרים כבוד אל וכו' ובהגיעם לפסוק והוא כחתן, אומר אותו כל הצבור בקול רם. אחרי תפילת ערבית אומרים הפיוט אין כאלקינו (השייך לתפילת שחרית בנגון ובתרגום לספרדית בבית כנסת ״התושבים’ אשר בפאס בשאר.בתי הכנסת אומרים אין כאלקינו בתרגום לשפת יהודי פאס.

מנהג צפרו: נהגו לאמר הפסוק ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם וכו' (שמות י״ב) בתרגום לארמית ולערבית יהודית – וכן אמרו קטע מאזהרות של חג השבועות: תערב רינתי ויוחק שיחי לפניך במולואת אבן ויהלום.כל הצבור אומר בקול רם הפסוק אחרון בקטע: וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

מנהג קהילות מקנס וואזאן(מרוקו)

תפילת ערבית נערכת ברוב פאר ובשירים. אנשי התברא קדישא מתפלל־ם כולם בבית הכנסת של ייאשיך״ הוא הנגיד. בתום התפילה נושאים הנשיא על כתפיהם רוקדים ושרים עד שמגיעים לבית הנשיא מבית הכנסת. זמן רב עבר עד שבני הקהל הגיעו לבית הנשיא הוא הנגיד.

• בבית

בפאס נהגו לעטר מנורות, מראות ושעוני קיר בשבלים וירק שמביאים להם המוסלמים. בתיטוואן נהגו לשים דגים חיים בתוך קערה של מים.

בווהראן נהגו לשים כלי כסף וכלי זהב על שלהן החג.

באלג׳יר נהגו לקשט נרות הבית בשבלים וכן לפזר שבלים בפינות החדרים על המשקוף רעל שתי המזוזות.

ליל המימונה בדבדו(מרוקו):

בדברו בעלת הבית ערכה שלחן עם מפה לבנה, נרות דלוקים על שלחן החג, שבולים ירוקים, פולים טריים ורעננים, צלחת קמח, חלב, חמאה, מיני מתיקה ופירות מתוקים ויבשים: דבש, תמרים, שקדים ועוד. יש שתקעו הפולים בתוך צלחת הקמח, שטיחים נאים מקשטים החדרים.

בעל הבית בא מבית הכנסת ובפיו איחולי 'תרבחו ותסעדו ותפרחו'

– 'תצליחו, יעלה מזלכם, ותשמחו' וכך הוא מתקבל ע׳י בעלת הבית ובני הבית – ומברך על כוס הבדלה.

נהגו לקרוא, במנגינה ובקול, בפרקים הראשונים של ספר משלי שלמה בן דוד. יש ומתרגמים לבני הבית הפסוקים בכדי שיבינו. ויש קוראים משניות במסכת אבות.

בעל הבית מגיש לעקרת הבית תמר ממולא שקד טבול בחמאה ודבש תוך איחולי שנה טובה ומבורכת ומוצלחת. האם חוזרת על מעשה זה ומאחלת איחולים דומים לאב.

האב מגיש תמר ממולא וטבול בחמאה ודבש לכל אחד מבני הבית ומאחל לכל אחד איחולים רבים. וכן עושה לכל אחד מבני הבית, בין כך ובין כך המבקרים הראשונים מגיעים לבית לאחל ולהתברך. בעלת הבית מנצלת רגעי פנאי כדי להכין בזריזות את המופליטה הנק׳ 'מזאווז' בדברו ע"ש שזה בצק כפול: זוז- שנים בשפת יהודי מרוקו,הילדים הרבו לבקר בבתים ובפיהם איחולים וברכות.

בעלת הבית מכינה בצינעה ובתפילה ״לכמירא' הם השמרים עבור הכנת הלחם שלמחרת. בעלת הבית התכוונה בהכנת לכמירא שהברכה לא תחסר מהבית.

הכנת השמרים לאפיית לחם במוצאי החג: לכמירא

בכמה קהילות קראו לשמרים ״אלעריסה״ היינו ״העריסה' ברוח הפסוק ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה(במדבר טו).

תשומת לב מיוחדת נתנו לשמרים ״כמירא' של ליל המימונה, המשמשת להכנת הלחם ביום אסרו חג. יש נשים שהקפידו, מראש חודש ניסן לאסוף ולשמור מי גשמים להכנת השמרים'כמירא' בליל המימונה. יהודים בקהילות מאראקש נהגו לשמור יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים – באותו מעמד שרו הפזמון:

בסימן טוב והצלחה – תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה – יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה – בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, ויש נהגו לכסות השמרים בטלית,כדי שיתפחו, ועל הטלית הניחו צמיד זהב או כסף, ויש תחבו מטבע כסף אל השמרים – מטבע כסף זה שימש אך ורק למטרה זו ונועד לסמל הברכה, בזמן הכנת השמרים: 'בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו' – הרעיון המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת עליית גורל היהודים או אולי השמרים 'חוזרים' הביתה בצורה חגיגית, לאחר שהוצאו מהבית בערב פסח בטכס 'כל חמירא' מנהג דומה נהגו אי-פעם בקהילות פולין ״א חמצ׳דיקער ברבו' (ברכו של חמץ) בו הכניסי בצהלה חזרה את החמץ הביתה.(בן-עמי).

מנהג ג׳רבה

במוצאי התג מבינים ה׳חמירא* _ ומברכים על זה ברכת כה לחי ושנה טובה.

מנהג דבדו

הכנת השמרים נעשתה בצינעה גדולה כדי שתשרה הברכה בלחם ובזמן הכנתה היו עקרות הבית ממללות ברבות 'ברכת אליהו הנביא', 'לבריאות ולשלווה', שתחול הברכה במעשה ידינו.

' מנהג תארודאנת

עיקר הטכס היה בהכנת הבצק עם בני המשפחה הנרחבת, ולטקס הופיעו ידידים וקרובים. האשה הנכבדת במשפחה היא אשר לשה את הבצק, וכל זמן הלישה הגברים שרו שירים ופיוטים. לאחר הפיוט י׳בסימן טוב והצלחה תהייה נא לעדתנו' זמרו פסוקים מספר משלי, והמשיכו בקריאת 'אשת חיל מי ימצא'… ובפרקים ממסכת אבות (קטע ראשון מכל פרק), ועברו לפיוט 'לשנה הבאה בירושלים'. בשעה שהגברת הנכבדת לשה הבצק הוציאו מטבעות המשפחה היקרים ביותר, מטבעות עתיקים מזהב וכסף השמורים מדורי דורות – מטבע אחר מטבע ננעץ בתוך הבצק – למחרת, לפני אפיית הלחם, הוציאו את המטבעות וברכו למזל טוב וכן תרבחו ותסעדו.

(ד׳׳ר יוסף בן שיטרית, לפי חוברת מימונה 1983, עמ׳ 24-23).

מנהג טנג׳יר

הקמח שהיה על המגש בליל המימונה, ממנו עשינו השמרים – ערבבנו הקמח עם שמן ומים – ובתוך התערובת הכנסנו טבעת הנישואין – בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש.(פ. כהן, חוברת מימונה 1983, עמי 9).

מנהגי חתונה

טריפולי: עיקר שמחת המימונה התקיימה אצל המשפחה שבתם התארסה, מבקרים רבים באו לברך המשודכת. צפרו: בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה, ושם קיים את הסדר. לימים תקנו, חכמי צפרו, תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר. בליל המימונה משפחת החתן נתנה מתנה (טבעת או עגיל) למשודכת ובכך היא נקשרת לחתן המיועד – גם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה. יש שנהגו בליל המימונה לעסוק בחיזוקי הקשרים בין משפחת החתן למשפחת הכלה.

סדר הביקורים והאיחולים:

בצפרו: יש מקדימים לבקר בבית הנערה המיועדת, וזקן ממשפחת החתן המיועד מתיז עליה בפול שטבל בחלב ומגיש לה תכשיט זהב. ויש מקדימים לבקר אצל בני המשפחה, אחרי כן מבקרים בבית של כהן להתברך בברכת כהנים, ויש מקדימים לבקר אצל רבנים.

דרום מרוקו: באיזור דאדס יש מתחילים לבקר באותו בית בו בקרו לראשונה שנה שעברה. האיחולים: כאשר אורח נכנס, בעל הבית מברך האורח, המבקר חוזר על איחולים דומים לבעל הבית ולבני הבית, ולאחר קבלת הפנים ושיחת נימוס, האורח מברך על פרות או על משקה.

ברחוב

כאן עולמו של הנוער הבחורים מלובשים בהדר ויש מתחפשים בלבושי המוסלמים. האנשים העוברים ברחובות השכונה מברכים את הצעירים, שירים וקולות שמחה ברחובות השכונה.

הילדים בני שמונה עד שלוש עשרה מסתובבים קבוצות קבוצות, באים לבתים לאחל ״תרבחו ותסעדו ותפרחו״ ובעלת הבית מחלקת ־להם גרעינים ופירות יבשים.

בעיר וואזאן

חגיגת המימונה נמשכה רוב שעות הלילה. לפנות בוקר אנשים נשים וטף נאספו ברוחב הראשי, לוקחים בידם תופים ומחולות והולכים בשירים וברקודים לרחוץ ידיהם ופניהם במעיין הנקרא ״עין אגמיר״.

מנהג דרום מרוקו: יש קהילות שם היו קוראים את ההגדה בליל המימונה.

, (יהדות מרוקו,עמ׳ קלט', בן עמי).

מראקיש: נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המללאח וברגע שהשוער פתח הדלת, שרו פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה. כן נהגו ללכת למעיין ״סאקייאת אל מזודי״: האשה מכה במים שבע פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה רגליהם ורוחצים פנים – יש שואבים מים מבאר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית

תאפילאלית: נהגו לשפוך מים על סף ביתם ואומרים ״טפענא אל – באס וול – עכאס״(אנו דוחים הרע והכשלון). כן נהגו לצקת באותו יום שמן על סף הבית, ולנגוע ברגליהם בשמן, טרם יכנסו לבית

דאדס: מוציאים בשעת התפילה את ספרי התורה ,מרקדים אותם, והעשירים פזרו ממתקים.

דרום מרוקו: לפי מסורת עממית קיימת בקהילות הדרום המאחר להקיץ ביום המימונה יהיה עצלן אותה שנה – היהודים שם מזכירים 'נעאס דלעומר״ או נמנום העומר, ולפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות.(בן-עמי) נראה שמסורת זו יש לה יסוד בפסוקים בספר משלי.

טבילה במעיין או בנהר ביום המימונה נועדה לגרש ״סכנה״ זו ולחסן האנשים מפני עצלות ימי העומר.

טיולים בחיק הטבע:

המנהג לצאת לטייל בחיק הטבע קיים במרוקו אך הוא לא מקובל בכל הקהילות וברוב קהילות מזרח מרוקו המנהג לא קיים.

ליל המימונה לפי ר׳ רוד אסבאג(מרוקו):

מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם ע״ה. וכן במוצאי הפסח קרא לילה. יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי בנסיות ילכו מחיל אל חיל. אחר תפלת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי רז׳ל משלי שלמה לדעת חכמה לא חסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים עבות. כתבתי פה כדי להדר דכולא ביה וביה תחזה טובה וברכה מרובה לעם זה אשר מחזה שדי יחזה.

מסורת מוצאי החג בקהילות ספרד-רבי רפאל אליהו מרציאנו-חלק שני ואחרון

מתוך ראַיה פנימית בקוראן, עולה כי היהודים של העיר מדינה היו ספוגים במסורת הרבנית. למרות התשבחות כלפיו, 'החדית' מודה בכך שמוחמד היה המום מהשאלות המלומדות שהציבו בפניו היהודים האלה. נֶאֱמָר כי הוא ענה להם במלים אלו, 'אתם הסתרתם את מה שנצטוויתם להבהיר,' ובכך הוא נזף ביהודים על שלא שיתפו אותו בגילויים הדתיים שלהם. הקוראן מציג את היהודים כמי שאיבדו את האהדה האלוהית בגלל חוסר צייתנותם. הקוראן קובע כי היהודים חיללו את הקודש פעמיים בהיסטוריה שלהם, הפעם השנייה כאשר אמרו למוחמד, 'אנו מאמינים בזה אשר נגלה אלינו^,   והקוראן מציין: 'כך הביאו על עצמם זעם אחר זעם, וכלפי כופרים כאלה קיימים עונשים משפילים'.

הערת המחבר: קוראן, 2:92. אורי רובין(מתרגם). הקוראן, עמוד 12. על פי הקוראן, המקרה הראשון שבו היהודים חיללו את השם, התרחש כאשר משה ירד עם לוחות הברית מהר סיני, ומצא את היהודים סוגדים לעגל הזהב: 'משה הציג לכם אותות נהירים, ואתם עשיתם את העגל בהעדרו והייתם בני עוולה'.

وَلَقَدْ جَاءكُم مُّوسَى بِالْبَيِّنَاتِ ثُمَّ اتَّخَذْتُمُ الْعِجْلَ مِن بَعْدِهِ وَأَنتُمْ ظَالِمُونَ-תוספת שלי א.פ

כמה ימים לאחר שמוחמד נדחה על ידי היהודים, הייתה תקרית בשוק קינוקאע אשר על פי המסורת המוסלמית, צורף יהודי ביצע מעשה קונדס באישה מוסלמית: הוא הצמיד את החלק האחורי של החצאית שלבשה אל בִּגְדָה העליון, וכך, כאשר היא קמה היא חשפה את עצמה. על רקע זה פרצה מריבה, ונהרגו בה יהודי ומוסלמי. מוחמד, בתפקידו הרשמי כשופט מחלוקות, נקרא לשמש כבורר. היהודים סירבו לקבל את הבוררות של מוחמד, והתבצרו בתוך מבצרם. יהודי קינוקאע, בתקווה לגייס את מתנגדיו הערבים של מוחמד למלחמה נגדו, קראו להם לתמיכה, אך מצאו עצמם לבד, ללא בעלי ברית.

מוחמד פעל אז במהירות, התקיף את מעוז קינוקאע, צר עליו ודרש מהיהודים להיכנע. הם נכנעו לדרישה. זה היה נצחונו הראשון של מוחמד על היהודים. בן ברית לשעבר של היהודים, הערבי עבדאללה אבן אוביי, חבר שבט ח'אזרג' שהתאסלם זה לא מכבר, התערב ופנה אל מוחמד לטובת היהודים. הנביא הסכים להציל את חייהם, אבל הוא התעקש על גירוש קינוקאע מהעיר מדינה. בעוד שני השבטים היהודים האחרים נשארו בעיר, כל אדמות קינוקאע וחלק מרכושם נלקחו על ידי המוסלמים. קינוקאע מצאו לעצמם מפלט בקרב שבט יהודי אחר ב- ווּאַדִי אל-קוּרָה.

לנוכח התנגדות בלתי צפויה שכזאת, מוחמד הכפיל מאמציו כדי להבטיח השרשת אמונתו החדשה. הוא היה במצוקה לנוכח פסוקי השירה העוינת של המשורר כַּעַבּ אבן- אשרף, אשר, על פי המסורת המוסלמית שנרשמה לאחר מכן, ביקש להלהיט את השבט היהודי נצ'יר נגד מוחמד. כַּעַבּ חזר קודם לכן לעיר מדינה, שם הוא המשיך לכתוב פסוקים של הסתה. על פי הוראותיו של מוחמד, כעב אבן־אשרף נרצח שם בשנת 625. המנהיגים היהודים של שבט נצ'יר, הלכו אל מוחמד כדי למחות על הירצחו של אחד מאנשיהם הבולטים. מוחמד השיב כי על אף שהוא מתיר מחשבות ודעות של מתנגדיו, הוא לא יאפשר פעולה חתרנית ובוגדנית, המפרה את ההסכם שלו עם היהודים.

אנשי שבט נצ'יר לא הרימו ידיים. מאוחר יותר באותה שנה, תחת הנהגתו של חי בן־אחיטוב, הם כרתו ברית עם ראש הבדואים אבּוּ בַּרָא, אחד ממתנגדיו של מוחמד. בקרב אוחוד, נהרגו שישים וחמשה מוסלמים ועשרים ושניים אנשי מכּה. זמן קצר לאחר הקרב, מוחמד זכה באמונו של אבּו ברא, ובשנת 626 הוא יצא אל אנשי נצ'יר היהודים, לניהול משא ומתן על הפסקת אש. על פי המסורת המוסלמית, בני נצ'יר היו נחושים לנקום את מותו של כּעב אבן־אשרף, והם תכננו להרוג את מוחמד על ידי הטלת סלע כבד על ראשו מעל אחד הגגות. מוחמד הוזהר מפני תכניתם זו, והוא נמנע מלבקר באזורם של בני נצ'יר.

בני נצ'יר סירבו אז לנהל משא ומתן עם מוחמד, והעדיפו לחפש ברית עם יריבו הוותיק עבדאללה אבן אוביי. אבל כאשר היהודים נסוגו אל תוך מבצרם, אבן אוביי שנוכח לדעת כי המעיט בכוחו של מוחמד לאחר קרב אוחוד, החליט שלא לבוא לעזרתם.

מוחמד אז הטיל מצור על מבצרם של בני נצ'יר, והחל לכרות את עצי הדקל שלהם, שהיוו עיקר פרנסתם. הדבר התרחש בשבת, יום של חסידות ותפילה עבור היהודים – שהיו אז בעלי מלאכה ואנשי חקלאות שוחרי שלום – ולא יכלו להילחם בשבת. מבחינת המוסלמים, אשר שמו ללעג את מסורת השבת היהודית, הסירוב להילחם היה סימן של חולשה. היהודים התחננו בפני מוחמד להציל את חייהם. הוא הסכים, אך בתנאי שהם יעזבו מיד את העיר מדינה, כפי שעשו זאת בני קינוקאע לפניהם. הוא אפשר להם לקחת אתם, רק כמות חפצים שיוכלו להעמיס על גמליהם.(הדגשה לא במקור)

כמה מבני נצ'יר מצאו מפלט מאה קילומטרים צפונית מערבית לעיר מדינה בנווה חיייבר, שם חיה קהילה יהודית בעיקר. אחרים המשיכו צפונה למרחק של חמש מאות קילומטרים נוספים והגיעו לפלשתינה – היא "יהודה הכבושה" וארץ הקודש של אבותיהם – משם כנראה באו לפני למעלה מ-1,200 שנים.

הגירוש של שבט נצייר מהעיר מדינה היה נצחונו השני של מוחמד נגד היהודים. פרשנים רבים של הקוראן מאמינים, כי סורה חמישים ותשע של הקוראן מצדיקה את הגירוש של בני נצ'יר ומייחסת אותו לאללה: 'הוא אשר גירש את בעלי הספר הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה. לא פיללתם כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אלוהים, ואולם אלוהים בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם… אלמלא כתב אלוהים בספר כי יהיה עליהם לגלות, היה מענישם לאלתר. בעולם הבא צפוי להם עונש האש, כי חלקו על האלוהים ושליחו. כל החולק על האלוהים, הנה אלוהים מענישו קשות.'

בהתמודדות זו עם אויב חסר רחמים, בני שבט נצ'יר לא מצאו לנכון להמשיך ולהתנגד; מוחמד שלל מהם את פרנסתם. האתיקה היהודית המקראית, אוסרת כריתה של עצי פרי גם בעת מלחמה.

דברים 20, פסוק 19 : כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר-תוספת שלי א.פ

 המסורת המוסלמית מדגישה את ההיפך מכך. סורה 59 בקוראן ממשיכה: יכל עץ תמר אשר תכרתו או תשאירוהו ניצב על שורשיו – ברשות אלוהים תעשֹו זאת, למען ימיט קלון על המופקרים. כל אשר חלק אלוהים לשליחו משללם – אתם לא הזנקתם לא סוס ולא גמל כדי להשייגו. אלוהים הוא המשליט את שליחיו על אשר יחפוץ.

مَا قَطَعْتُم مِّن لِّينَةٍ أَوْ تَرَكْتُمُوهَا قَائِمَةً عَلَى أُصُولِهَا فَبِإِذْنِ اللَّهِ وَلِيُخْزِيَ الْفَاسِقِينَ 5 وَمَا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْهُمْ فَمَا أَوْجَفْتُمْ عَلَيْهِ مِنْ خَيْلٍ وَلَا رِكَابٍ وَلَكِنَّ اللَّهَ يُسَلِّطُ رُسُلَهُ عَلَى مَن يَشَاء وَاللَّهُ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 6

יהודי נצ'יר שהוגלו, בהנהגתו של חי בן־אחיטוב, יצאו לחפש אחר אבו סופיאן, אחד האישים הבולטים בשבט קורייש הפגאני, אליו השתייך מוחמד. אבו סופיאן הוביל אז את ברית מכה, יחד עם שבטים ערביים שיצאו נגד מוחמד. פסוק בקוראן שבו נאמר:- 'ואולם הם אלה אשר קילל אלוהים, ואשר יקללהו אלוהים, לא תמצא לו מושיע' – أُوْلَـئِكَ الَّذِينَ لَعَنَهُمُ اللّهُ وَمَن يَلْعَنِ اللّهُ فَلَن تَجِدَ لَهُ نَصِيرًا מתפרש כמתייחס לשיחה שהתרחשה בין אבו סופיאן ליהודים, כאשר שאל את דעתם על תביעותיו הדתיות של מוחמד. 'הו, אתם היהודים' אמר אבו סופיאן, 'הנכם אנשי הספר הראשון, והנכם מכירים את מהות הסכסוך שלנו עם מוחמד. האם דתנו היא הטובה יותר או דתו?' לכך השיבו היהודים כי הדת הפגאנית של שבט קורייש היא בהחלט הטובה יותר; מוחמד ותומכיו זעמו כאשר שמעו כי חי בן אחיטוב וקבוצתו הגנו על מה שהיה מבחינתם עבודת אלילים.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 35-33

 השידוכין וסידורי הזיווג

למרות האמונה כי ״ארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ וכי ״אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא״ וכי ״זיווג ותכריכים מהשמים יורדים״ עסקו ההורים בחיפוש אחר חתן או כלה הולמים. הסמכות הפוסקת היתה האב, ראש המשפחה. אם האב לא היה בחיים בחרו את בן הזוג האחים הבוגרים, או האפוטרופוס על היתומים. השיקולים שקבעו את בחירת החתן או הכלה היו כלכליים וחברתיים. חשיבות מיוחדת היתה לייחוס ומוצא אבות, דהיינו ״שרשרת יוחסין ואומדנא דכספא״. התפיסה היתה שממשפחה טובה אין יוצאים צאצאים רעים. מנשים נדרשו נתונים נוספים בנדוניה, גיל, התאמתה לעבודות משק הבית וגידול הילדים, צניעות, צייתנות, שם טוב ובתולים. המשפחות המיוחסות והאמירות לא התירו לבנים או לבנות לבוא בברית הנישואין שלא עם משפחות כערכן, ולעתים אף העדיפו להמתין ולא להשיא את ילדיהם אם לא נמצא להם בן זוג כערכן.

ההעדפה הראשונה היתה נישואים בתוך המשפחה — בני דודים, דוד עם אחיינית או נישואי שני אחים לשתי אחיות ממשפחה אחרת. נישואי בני דודים היו נפוצים בכל רחבי הים התיכון בקרב הנוצרים הקתולים (למרות איסור הכנסייה), בקרב המוסלמים בחברה המוסלמית הסובבת ובמסורת היהודית, בדוגמת יעקב שנשא לנשים את בנות דודו. נישואי בני דודים נועדו לפתור את בעיית הנישואין עם זרים שזה מקרוב באו, ובעיקר נועדו לפתור בעיות כבוד ורכוש. הנישואין בתוך המשפחה היו הסדר נוח וזול לנדוניה שניתנה לבת. הרכוש, שם המשפחה והשמות הפרטיים נותרו בתוך המשפחה, ולמשפחות היה קל יותר לקבל את ה״תוספת״ המוכרת. נהגו להתחתן עם בני דודים, דודים עם בנות אח או אחות. המנהג נהג הן אצל המשפחות העשירות, כדי לשמור על הרכוש, הן אצל המשפחות העניות, שלא היתה להן נדוניה ואז היו הנישואין עסקת חילופין. היתה זו דרך להבטיח את העתיד בתוך המשפחה עצמה. במשפחה שלי הכרתי שני דודים נשואים עם אחייניות, והיו אף שני אחים שנישאו לשתי אחיות (אחייניותיהם).

נישואי בני דודים באו לביטוי בשירי החתונה בספרדית יהודית, כמו בשיר שלפנינו:

ובאמצע הלילה, בת דודה, לה קרא, את יפה יותר, בת דודתי, מהשושן המושלם.

Y a la medianoche, prima, la llamaba, mas bella sois prima, que la rosa fina.

לעתים (לא תכופות) ׳השתבש הזיווג המושלם בתוך המשפחה והיה לטרגדיה, כמו אותו ״מעשה שהיה בבחור א׳ שהיה משודך עם בתולה א׳ בוגרת בת דודו……קם ונתעורר להכניסה לו לחופה וכשנשמע הקול שרוצה להכניסה לו לחופה יצא הקול שהבת כבר נבלעה בזנות עם אחיו של המשודך הנז'… והלך האב לפייס לבת שתנשא עם המשודך והבת נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואף אמה וקשרה קשר רשעים אהבת דודים עם הרשע הבחור״.

בבחירת החתן או הכלה מתוך המשפחה לא היו זקוקים לגורם מתווך. אבי החתן ואבי הכלה הסכימו על הזיווג, והודיעו לילדיהם. לעתים ראה החתן את הכלה באירוע משפחתי, פנה אל הוריו וביקש מהם שיפנו להורי הנערה. לעתים היו אלו האם או קרובי משפחה שהמליצו על הנערה, הכירו את משפחתה וידעו את מידותיה ומעלותיה. גם מראה נאה לא הזיק, אם כי שיקולים של יופי לא נכנסו לארגז הנדוניה. ועל זאת יעידו הפתגמים האלה:

El mazzal de la fea la hermozza le dessea = רוצה היפה את המזל של המכוערת

 En la arca que mi padre faze lo que a mi hermoza haze = ארגז הנדוניה שאבי מכין עושה אותי יפה

ואפשר שלא היו נערות מכוערות, כמאמר השיר העממי:

En la entrada de LaRache       בכניסה לעיר לאראצ׳ה

hay espejo sin luna                 ניצבת מראה, בלי זכוכית

 donde se miran las wapas     ובה מביטות הבנות היפות,

.por que fea no hay ninguna ואין בהן אף לא אחת מכוערת.

נישואין שלא בתוך המשפחה דרשו התערבות צד שלישי, דהיינו שדכן או שדכנית ״כ׳וטאב או כ׳וטאבה״ (Hottab/a). השדכנים היו אנשים מכובדים בקהילה שידעו כל מה שנחוץ לדעת על הבחור והבחורה המיועדים לנישואים. הם הכירו את המעלות והזכירו אותן בפני הורי החתן והכלה; ואילו את המגרעות צמצמו ולעתים אף התעלמו מהן כשסיפרו על אופיים ויופיים של בני הזוג.

לעתים שימשו השדכן או השדכנית רק כשליחים, לאחר שההורים כבר בחרו את החתן או הכלה; השימוש במתווך נעשה משום כבוד המשפחה. לעתים נוצרו בעיות על רקע כספי, או שלפתע הופיע זיווג מוצלח יותר, וכך, באמצעות המתווך, נמנעה בושה למשפחה המבקשת אם סירבה המשפחה השנייה לשידוך שהוצע.

השימוש בשדכן/ית היה נהוג בעיקר בקהילות הגדולות של תיטואן וטנג׳יר שבהן היה הקהל גדול ומספר בתי הכנסת רב, ולא כולם הכירו את כולם. השדכנים לא חיכו שמשפחות יפנו אליהם, אלא לעתים קרובות יזמו מפגש לצעירים וצעירות בגיל הנישואין. במוצאי שבתות ובחגים, בעיקר בסוכות ובפסח, תלו נשים מבוגרות ומכובדות (בדרך כלל אלמנות) בחצרותיהן נדנדות. הנערות באו להתנדנד (ולהציג את עצמן), והבחורים באו להביט בהן ולבחור.

הנערות התנדנדו לפי תור ושרו. היה זה מפגש באוויר הפתוח, היו שם בחורים ובחורות, אולם היו גם השדכנית וקרובי משפחה וחברים שהשגיחו שהחיזור ייעשה על פי הכללים. הנדנדה היתה המקום היחיד שבו יכלה הנערה לומר את דברה לגבי השידוך המוצע.

הבחור פנה לנערה המתנדנדת לא באופן ישיר, אלא באמצעות שיר. השירים לא היו שירים ״פתוחים״. הוא לא המציא את המילים, אלא בחר שורות מסוימות אשר הביעו את רחשי לבו מתוך מאגר חרוזים קיים. כל האנשים שהיו באירוע הכירו את המילים ואת משמעות הפנייה. אם הגבר השר מצא חן בעיני הנערה, היא השיבה לו בחרוזים חיוביים.

דוגמאות לחרוזים טובים:

Eres chiquita y bonita y eres como te quiero, y eres campanita de oro en las manos de un platero…

את צעירה ויפה ואת כמו שאני רוצה, כפעמון זהב נוצרת בידי צורף.

Bendita la claridad que de tu ventana sale

תבורך הבהירות שמחלונך זוהרת

ואומרים השכנים: הלבנה מאירה את הרחוב. אם את רוצה אותי אמרי־נא לי ואם לא, אמרי לי לך!…

y dice la vecindad: la luna ya esta en la calle… Si me quieres dime lo, si no, dime que me vaya…

אם הבחור לא מצא חן בעיניה, ענתה הנערה ממבחר התשובות השליליות:

פניך פני ברווז ואוזנין אוזני עגל לא חסר לך אלא זנב כדי להיות חמור מושלם…

Tienes la cara de pato, los oidos de carnero, no te falta más que un rabo para ser borrico entero…

הערת המחברת: החרוזים שסימנם דחיית החתן הם בוטים ומעליבים. הראיתי את החרוזים למספר נשים מצפון מרוקו(לא מתיטואן). הן לא הכירו את השירים האלה, וטענו שנערה הגונה לא תאמר זאת לגבר מכיוון שזוהי בושה, בעיקר שהחרוזים נאמרים בפומבי. נראה שחרוזים אלו נאמרו בצחוק במפגשים חברתיים אולם לא בחיזור עצמו, אם מטרת הגבר היתה רצינית.

לאחר מפגש כזה היה הבחור פונה להוריו, והם, באמצעות השדכנ/ית, פנו להורי הנערה. בלאראצ׳ה, באלקצר כביר ובארסילה, שהיו קהילות קטנות, וכולם הכירו את כולם, התרחשו המפגשים בבית הכנסת, באירועים חגיגיים ובגנים ובפרקים הציבוריים שאליהם יצאו המשפחות לנפוש. לעתים ראה הגבר את בחירת לבו כשיצאה עם שאר הבנות מבית הספר בדרכה לביתה.

לכל זיווג נדרשה הסכמת ההורים. המשפחה היהודית בצפון מרוקו היתה משפחה פטריארכלית, הצעירים כיבדו את המבוגרים, וסמכות האב היתה חוק. אבות שהחליטו על שידוך לבנותיהן חזרו הביתה והודיעו לנערה, שביום זה וזה יבוא החתן עם הוריו לבקש את ידה. לעתים לא ידעו הנערות הצעירות כיצד נראה החתן המיועד ואף לא ידעו את גילו, אולם תמיד אמרו הן לשידוך המוצע. הן הנערות הן הגברים לא הרהיבו עוז לסרב לשידוך שהוחלט עבורם. נערות צעירות הרגישו מאושרות שבחרו בהן, רוצים אותן ומבקשים אותן. הן חששו לסרב ולהציג את אביהן ככלי ריק המבטיח הבטחות וילדות קטנות מפרות אותן בהבל פה. כמו כן הן חששו שייחשבו סרבניות, שום גבר אחר לא יבקש אותן והן תישארנה רווקות זקנות. מעל לכול הן רצו בית ומשפחה, וזאת מכיוון שכל תהליך חינוכה וגידולה של הבת ניתב אותה לפסגת האושר שבחיים — נישואין, בית, ילדים, משפחה.

בראש רשימת סוכני הסוציאליזציה נמצאת המשפחה. אחת הדרכים ללימוד התפקידים וההתנהגויות היא חיקוי התנהגות המבוגרים. בעוד הבנים למדו בתלמודי התורה חונכו הבנות בבית. דרך אחרת, סמויה, להעברת מסרים היתה שירת הרומנסות. הרומנסות היו ידועות לכל בני המשפחה, הן לנשים הן לגברים. הגברים שרו שורות מיוחדות, שעסקו בתפקיד הגבר, והנשים שרו את תפקיד האישה. לא היו חילופי תפקידים. אחד מתפקידיה של הרומנסה היה ללמד את הילדים את הדינמיקה של רגשות אנושיים ושל יחסים בין־אישיים.

בעוד תוכנה של הרומנסה הוא דמיוני ורחוק מהמציאות, הרגשות שהיא מעלה מציאותיים לחלוטין. הרומנסה אינה רק יצירה ספרותית; היתה זו דרך אישית של ההורה להעביר לילדיו ריטואלים ועמדות תרבותיות בעוד הוא מרגיע אותם, שר להם שירי ערש, ומנדנד את העריסה או הנדנדה. למעשה העבירה הרומנסה מסרים סמויים, שמטרתם העיקרית היתה לעורר רצון, לרוב בלתי מודע אך מבוקר, להזדהות עם הדמויות שהוצגו כמושכות וכראויות להערצה ולחיקוי ולהתכחש לדמויות החורגות מן הערכים.

למרות החינוך הקפדני היו מקרים חריגים שבהם אמרה הנערה לא. כמו אותה הנערה שהתאהבה בגבר הלא נכון, אחיו של החתן המיועד, ו״נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואל אמה…״. או אותה הנערה שסירבה לשידוך המוצע, ברחה לבית ידידה הגוי ואך הרתה לו. אחיה הגיעו לבית שאליו נמלטה וניסו להשיאה בכוח. הרב פסק שאין הקידושין תופסים מכיוון שכל התהליך מההבטחה עד לנישואין היה בנגד רצונה, ו״אין האישה מתקדשת אלא לרצונה״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'317-312

המימונה

התמונה מתארת את ליל המימונה: הרב מברך את אנשי הקהילה; יהודים טועמים מהמרקחת; הנשים מכינות את הלביבות והתה; קבוצת אורחים עם מצלתיים נכנסת בשירה לקבל את ברכת הרב ולהתכבד בדברי מתיקה. התמונה מורכבת מ-18 דמויות כמניין ח"י.

סיפור המימונה — החג ומקורותיו. מתי התחילו את המימונה במרוקו? תאריך מדוייק אין לנו, אולם יש בידינו

כמה עדויות, המוכיחות את קיום המימונה כבר במאה ה־18 ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר.

מהו מקור המימונה?

יהודי מרוקו סבורים, כי ״מימונה״ גזורה מהמילה הערבית ״מימון״ שפירושה אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במישנה: ״בארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה״. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי הארץ.

הסבר אחר, נפוץ לא פחות, רואה במימונה ביטוי לאמונה בגאולה. לפי המסורת, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כך עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את הגאולה לחג הפסח עצמו, והנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. אף על פי כן מוסיפים אנו להאמין כי הגאולה בוא תבוא. כדי להפגין ולהראות את גודל אמונתם עורכים תושבי צפון אפריקה חג מיוחד — חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף, מרחיק לכת, מייחס את חג המימונה לר׳ מימון, אביו של הרמב״ם.

לפי המסורת, נפטר ר׳ מימון באיסרו חג של פסח ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המימונה לזכרו.

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מניחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת; דג חי, שהוא סמל השפע והפוריות, ולידו חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה.

בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים, חרדל או בשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בלילה זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק מטוגן בשמן, כעין חביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את המופליטה טובלים בחמאה טריה ובדבש. מאכל אחר העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״קוסקוס״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להגשתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמש להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים. היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן.

יהודי מרקש נהגו לשמור את היין מכוסו של אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת על השמרים. באותו מעמד שרו את הפזמון הבא: סימן טוב והצלחה / תהיה לעדתנו וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

אל השמרים מוסיפים עלי תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה״בארכה״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״ (הכלה).

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כוהנים. בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב לביתו. בכמה קהילות בדרום מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו. וזאת משני טעמים א. להראות לאורחים, ב. לסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.

ג. החיים הדתיים

מטרת המחבר בקצירה שהובאה לעיל לשכנע את השתיין לחדול ממינהגו, והוא מביא לשם־כך נימוקים מהתנ״ך — כגון הלקח שיש להפיק מסיפור נוח ובניו, מסיפור לוט ובנותיו, והאיסור על פרחי הכהונה לשתות יין, — כמו־כן הוא מביא נימוקים מן המדרש והאגדה, וכן מן הנסיון החברתי היומיומי, המצביע על הרס המשפחה ועל התרוששות השתיין.

הערת המחבר: ההשראה לקצירה זאת באה למחבר, כנראה, משירו של ר׳ דוד בן אהרן חסין: ׳אשיר אומר, בשיר יפה כמין חומר / אשיר אזמר על שכר ויין חמר', שבו הוא מעלה נימוקים דומים נגד שתיית יין מופרזת. ראה ־תהלה לדוד', מהדורת אמסטרדם 1807 עמ׳ טו, ב — יז. ר׳ מסעוד שבת, המוכר גם בכינויו ר׳ מסעוד לערז (־הצולע), הוא יליד אקקא שבדרום מרוקו; כתב גם פיוטים בעברית לכבוד שבת ומועדים, ולכבוד צדיקים וקדושים בעיקר. הוא נפטר בשנות החמישים בקזבלנקה.

מצאתי לנכון להביא בפני המתעניינים את הפיוט במלואו מתוך ספרו של רבי דודו בן אהרן חסין "תהלה לדוד"….
2 – אביע אומר בשיר יפה כמין חֹמֶר

שיר חדש יסדתי על היין אשר כל שוגה בו לא יחכם.

אביע אמר / בשיר יפה כמין חֹמֶר

אשיר אזמר / על שֵׁכָר ויין חֲמַר

אביע….חומר – פתיחה וזימון לשיר

כמין חומר – כמין תכשיט התלוי לנו

חמר – המשורר השתמש בצורה הארמית

נטע כרם חללו / נח איש ישר פעלו

ובתוך אהלו / כבודו לקלון הומר

איש ישר פעלו – שנאמר בו " איש צדיק תמים "

כי היין בוגד / שוגה בו ילך מנגד

עד יהי סוגד / אל האלילים וכוּמָר

שוגה בו – המתמכר לו

ילך מנגד – שלא ילך בדרך הישר 

עד…וכומר – ומגיע עד לדבודה זרה

יין אל תרא / תלתא על חֲדָא דָרֵי

שֹׁרֶשׁ רוש פורה / ושכר לשותיו ימר

דע פעולותיו / ואלה קצות אורחותיו

לוט עם בנותיו / שכה ומהם לא נשמר

פעולותיו – תוצאות שתייתו

ופרחי כהנה / בבואם שתויי יינא

למחנה שכינה / למות דינם נגמר

ופרחי…נגמר –" לא מתו בני אהרן אלא שנכנסו שתויי יין לאהל מועד "

דם אחריתו / והמרבה בשתיתו

מרובה בשתו / שאין הפה יכול לומר

דם אחריתו שעובר עברה שיתחייב עליה מיתה

מרובה בשתו – כל השותה יין חבורות ופצעים ובושה וחרפה באות עליו

בן סורר ומורה / מקול יסקל יירא

חצי לג יורה / ואוכל בשר תרטימר

אל למלכים / שתה יין, כי צריכים

להם מהלכים / בתורה אסבורי מגמר

אל….יין – וכיוון אל חכמי התורה

כי…מגמר – כי צריכים לעצתם ולליודים ולפסקם, ומי שישתה רביעית יין – אל יורה

במלך שלמה / משא יסרתו אמו

פן אל בחרמו / יהי נלכד כתוא מכמר

פן …מכמר – שלא יילכד ברשתו של היין

רודף אחריו / ירבו פצעיו חבוריו

וגדלו ציריו / ומותר לאסור יאמר

ושבעים עולה / בהכנסו סוד מתגלה

הון רב מכלה / ואחריתו כיום מר

ושבעים עולה – יין בגימטריה שבעים

סוד מתגלה – נכנס יין יצא סוד

נפש תדר לה / רואה סוטה בנוולה

רב מעללה / ושדי לה מאד המר

נפש…בניוולה – על פי ברכות, הרואה סוטה בקלקלתו יזיר עצמו מן היין

חכמים גדולים / נפלו על ידו חללים

וקל שבקלים / מה יענה ומה יאמר

חכמים…יאמר – הדובר נושא קל וחומר על עצמו, וירא מפיתוי היין

סבותיו ידועים / נברא לשום לרשעים

ולבבות נכנעים / מוצא אני ממות מר

סיבותיו…..מר – לא נברא יין אלא לשלם שכר לרשעין ולנחם אבלים

מוצא….מר – וכיוון כאן אל האבל

יפה כוס אחד / לא יירא אדם מפחד

לבב אנוש יִחַךְּ / יגל ישמח ליזיל ליזמר

יפה ….יחד – וייון ישמח לבב אנוש

נגד יצרך / שימה סכין בלועך

כי לפתותך / פורש לך רשת ומכמר

שימה סכין בלועך – וכיוון שיחסום פיו משתיית יין

חובה גדולה / עליו קדוש והבדלה

והכנסת כלה / לחפה תפרח כתמר

חובה …כחמר – זו זכותו של היין שהוא ראוי לקידוש ולהבדלה ולברכת חתתנים

זכות הוא לנו / אשרינו מה טוב חלקנו

תשבע נפשנו / מן היין המשמר

זכות הוא לנו – בעולם הבא

היין המשומר – מששת ימי בראשית והוא מזומן לצדיקים לעתיד לבוא

קום פוק לְבָרָא / לך לך אמרינן לנזירא

לכרמא סחורה / לא תקרב, מניה אתטמר ( אִטְמַר )

קום…אטמר – עמוד וצא לחוץ, לך לך, אנו אומרים לנזיר, מסביב, לכרם אל תקרב וממנו הישמר

חכמים שנו / כל המתפתה ביינו

מדעת קונו / יש בו, בדרכיו יתאמר

חכמים יתאמר – שכל המתפייס תוך שתיית יין דומה כביכול לקב"ה שהתפייס בזכות ריח הניחוח

זכר שוכן זבול / הארץ אחר המבול

להשחית וְלַחֲבֹל / ולהכות לא יוסיף אָמָר

קולי ליוצרי / ה' יהיה בעזרי

לכף את יצרי / ופשעי ילבין כֵּעֲמַר

קולי – תפילתי

לכוף את יצרי – מפני שתיית היין

כעמר – כצמר

רמזים למקורות היהדות מוצאים גם ב׳קצת עמי פסח מעא סוכה׳ (= סיפור דודי פסח עם סוכות) או ב׳מדארבת פסח וסוכה׳ (־המריבה בין פסח לסוכות). השיר עורך עימות בין חג הפסח לבין חג הסוכות. הראשון מוצג בדמותו של ׳דוד׳ שחצן, בטוח בעצמו, המודע ליופי ולהדר שבו — בתור חג החירות — ולטקסים החגיגיים שמתקיימים הודות לו. הוא בז לחג הסוכות, על הסוכה העלובה המסמלת אותו, ואף! מאיים להרוס ׳מלונה׳ זאת. חג הסוכות, לעומת־ זאת, מוצג בדמותה של אשה מסכנה, המנסה קודם־כול להרגיע את ה׳דוד׳ הרגזן. לאחר שהיא מצליחה בכך, היא אינה נשארת חייבת ומטיחה נגד הדוד (הפסח) האשמות כבדות, כגון גרימה לבזבוז כספם של אביונים ודלים בגלל ההלכות הנוקשות של איסור חמץ. היא גם מעלה על נס את מעלותיהם של ארבעת בניה, ארבעת המינים. בסופו של דבר מפייס הדודן ׳שבועות׳ בין הגצים. קצידה זאת, הבנויה על עימות בין שני החגים, מדגימה אולי טוב יותר מכל סקירה היסטורית את מרכזיותם של החגים היהודיים בהווי־ החיים ובהוויה היהודית של יהודי מרוקו. אין זה מקרה שהחגים עוברים כאן תהליר של הומניזאציה ולא של האנשה גרידא.

הערת המחבר: קצירה זאת, המורכבת מ־30 בתים, היא מהעתיקות ביותר במרוקו הידועות לנו. מוצאים את הטקסט בכתבי־יד שונים מהמאה ה־18 וה־19, ובעיקר בכ״י של צ׳היר של פסח (־חוקת חג הפסח), שהם קבצים של טקסטים ליטורגיים ופארא־ליטורגיים ליום ראשון, ליום שני, לשביעי ולשמיני של פסח בעברית, בארמית ובערבית־ יהודית (הפטרות, וטקסטים נוספים). ראה, למשל, כ״י Heb 8°5477, עמ׳ קכג ב — קכז, וכן כ׳׳י 8°3716 Heb, עט׳ קלז. השיר יצא גם בדפוס על דף בודד. על־פי ניתוח השיר, נראה שהקצירה נתחברה על־ידי שלמה גוזלן במאה הי׳׳ח. ראה לעיל, הערה 12.

גם תבשיל החמין של שבת זכה להצגה אנושית כזאת ב ׳ ק צ י ד א דיס כ י נא׳ (= סיפור החמין), המיוחסת לפייטן ר׳ דוד איפלח ממוגדור, שחי במחצית הראשונה של מאה זו. לאחר תיאור מדויק ועשיר של כל החומרים והתבלינים המשתתפים בהכנת המטעם, על צבעיהם ועל ריחותיהם המגרים, מוצג התבשיל שעה שמובילים אותו לתנור המשותף בערב שבת, כאילו היתה זאת כלה שמובילים אותה לחופה.

החיים היהודיים המלאים והאמיתיים מועלים על נס גם בקצידה מיוחדת במינה, שכן היא מוקדשת לשבחם של בני־קהילה שלימה, קהילת מקנאס. בשיר ׳הא לקצידא עלא יהוד מ ק נ א ס ׳  מהלל המחבר אברהם חיים הלוי צורי – צריך להיות ׳צווירי׳ במקום ׳צורי׳.- את בני מקנאס על התמדתם בקיום המצוות ועל קבלת האורחים החמה שהם עורכים לאנשים שמחוץ לקהילה: פי מקנאס דווזת דוואז, ולקית פיה במקנאם עברתי לי ומצאתי את אללי יחדאז:  מה שחיפשתי:

ליהוד דיאלו מלאח ועזאז, פא         היהודים שם טובים ויקרים,

יצליוו צבאח ועסייא          הם מתפללים בבקרים ובערבים.

הערת המחבר: קיומה של קצירה, המספרת על תקנה שתיקן אבה״ד ר׳ ברוך טולידאנו ז״ל בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה, שבה אסר על בחורות יהודיות לצאת מבתיהן לאחר רדת החשיכה, וזאת בהסכמת השלטונות המוסלמים של העיר ובפיקוחם.

נגד תופעות המאיימות על קיומם של חיים יהודיים מלאים אלה, המתנהלים על־פי ההלכה והמסורת היהודית האמיתית ביותר, יוצאות חוצץ קצידות אחרות, המזהירות מפני הסכנה האורבת או המוקיעות מינהגים מושרשים המנוגדים לרוח היהדות ולהלכה. כך, למשל, מועלית בעיית המיסיון, המשתדל לצוד נפשות תמימות בקהילות העירוניות, בשיר מעניין מבחינה היסטורית — ׳קצידא דלגריגוסא פחן תבקאו בסלאם יא לבואן (= סיפור הנזירה על־ פי הלחן של השיר ׳היו שלום, אחים׳).«המחבר מתאר כאן את מעלליה של מיסיונרית, אשר במסווה של רופאה מגישה עזרה רפואית לבני־הקהילה (כנראה קזבלנקה) ומנצלת עיסוק זה להטפה ולעשיית נפשות לנערות מקרב העניים ועמי־הארץ, וזאת לאחר שגורשה בבר מהמללאח של מוגאדור ושל בני מללאל. המחבר מתאר גם את המיסיונרית ולא רק את פעולותיה, את טיוליה בליווי שני כלביה, וקורא לנערכים להשתמש בשירותי הרפואה של הקהילה או של העירייה, ולבני־הקהילה — לסלק אותה מקרבם.

הערת המחבר: על־פי כרוז בערבית־יהודית, ללא תאריך וללא ציון מקום, ותחת הכותרת 'ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו', אותו הוציאה ׳חברת מזכה את הרבים׳, מסתבר, שמיסיונרית זאת הינה יהודייה לשעבר בשם מאתילד בנזאקין, שהמירה את דתה לדת הפרוטסטאנטית וניסתה לפעול בקרב היהודים בערים שונות, משם היא גורשה כל פעם. הכרוז מזהיר מפניה ומסביר את השיטות והתחבולות בהן פועלים אנשי המיסיון במטרה לצוד נפשות ישראל.. בכרוז שני, גם הוא בערבית־יהודית ותחת הכותרת ׳תשובה לנוצרים המשיחיים ולאחינו התועים׳, מועלית בעיית המיסיון והמרת הדת בכלל, ונעשה נסיון להפריך את טענות המיסיונרים, כאילו משיח בן דוד בא כבר בדמותו של ישו הנוצרי.

שני כרוזים אלה והקצידה שלנו מצביעים על הבעיה החמורה, שהיווה המיסיון לגבי הקהילות היהודיות העירוניות במרוקו, ועל המאמצים, שנעשו מצד יחידים ומוסדות וולונטאריים להילחם בתופעה זאת.

קצירה מעניינת נוספת העוסקת בתחום החיים הדתיים והמנהגים של יהודי מרוקו היא ׳קצת אלפאנאר פחן ל:קעידא דלקרע׳ [= סיפור הפנס על־פי הלחן של שיר ׳בעל הגזזת׳) מאת יצחק מכלוף בר מלכא, המוקיעה מנהג מאגי הנהוג בקזבלנקה. הכוונה לטקס שקיימו זקנות לרגל מחלתו הממושכת של חולה. בבית החולה היו מקיימים ארוחת צהריים דשנה, כולה ללא טיפת מלח, אשר אליה היו מזמינים עשרות זקנות שהיו מתאפרות ומתקשטות ומדליקות נרות באמעע היום.

לאחר־ מכן היו הזקנות נוסעות בשירה בעגלות סוסים דרך רחובות העיר אל חוף־הים. שם היו עומדות מול הגלים ומבקשות מן הים שיעשה למען הבראתו של החולה, כשהן משליכות לגלים את שיירי האוכל, שהביאו איתן מבית המארח. הקצידה מסתיימת בסידרת קללות, המוטחות בלפי הזקנות החוטאות נגד הלכות התורה.

השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו-מקדם ומים כרך א1981-יוסף שטרית-עמ' 207-2014

עם עשירי הקהילה, הגרים ברובע ״אלקסבא״ המרווח, הוא עורך לעתים חשבון נוקב, וזאת בגלל חוסר התעניינותם בגורל אחיהם, הנמקים בבתים רעועים וצפופים, ובגלל היותם הנהנים העיקריים ממוסדות החינוך הקהילתיים, ששוכנו ברובע שלהם, ועל רדיפתם אחרי הכבוד, ועל אי־שיתופם הממשי של תושבי המללאח בניהול ענייני הקהילה. רק לאחר מיזוג שני הסניפים של ״אגודת אחים״ בראשותו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, ולאחר פעולתם היעילה של בעלי האמצעים בזמן השתוללות מגפת האבעבועות, הוא מוצא הזדמנות לומר עליהם כמה מלים טובות. ברם, כאיש המללאח הצפוף והעני, הוא מדגיש חזור והדגש את הריבוד החברתי, המחלק את קהילת מוגדור לשתי קהילות שונות כמעט, ריבוד המתבטא גם בחלוקה גיאוגראפית. משמעותה של חלוקה זאת, לדידו, היא רווחה חברתית ורווחה בדיור מכאן, וצפיפות ומועקה מכאן. ביקורתו החברתית מתחדדת אפוא לא רק בשל עמדותיו המשכיליות השוויוניות, אלא גם בשל תחושתו שעשירי הקהילה חוטאים לעתים לרגש הסולידריות היהודית, האמור לפעם בקרבם.

מלבד מעורבותו זו בענייני הקהילה, בוקעת מתוך כתיבתו של יצחק בן יעיש הלוי הזעקה המרה על מצבם המושפל והמופקר של יהודי מרוקו בשלהי המאה הי״ט, ובמיוחד באזורי הכפר, או תחת שלטונם העריץ של מושלים מקומיים צמאי דם וצמאי בצע. הוא מתעכב ארוכות על תחושות ההשפלה וחוסר האונים המדכא, שהיו מנת חלקם של היהודים, ומתאר בהרחבה את מנהגי ההשפלה, שהיו עדיין נהוגים בקהילות שונות. הוא מדווח בפרוטרוט על ההתעללויות, הפרעות ומקרי הרצח והעוולות שסבלו מהם יחידים וקהילות בתקופה זו, שבה לא הצליח השלטון המרכזי לכפות את מרותו על אזורים נרחבים במרוקו, והפקיר לחסדיהם של שליטים חסרי מצפון את האוכלוסיות המקומיות. אין הוא חדל להתריע ולהזעיק את יהדות אירופה באמצעות כתבותיו, והוא חוזר ופונה למוסדות היהודיים שיתערבו באופן נמרץ יותר למען יהדות מרוקו אצל המלך מולאי חאסאן, שנטה חסד עם יהודי מרוקו. סדרת כתבותיו על מעלליהם המרושעים של הקאיד וידא והאמין מוסטפא, שהשליטו משטר אימים על יהודי מראכש בין השנים 1892-1894, היכתה, כאמור, הדים בעיתונות העברית של אותן שנים. בכתבותיו אלה הוא משרטט למעשה מעין דיוקן של האנטישמיות המוסלמית במרוקו על פי הדגם האירופי המוצג בהרחבה בעיתונות העברית של סוף המאה הי״ט, שממנה הוא שואב את מירב השראתו. לגבי האמין מוסטפא והקאיד וידא, הידועים לשמצה, הוא אף משתמש במונח ״אנטיסמיטי״.

תחושת העוול וההשפלה, שהיתה מנת חלקה של יהדות מרוקו, וחוסר האונים המתסכל והמשתק, צרבו את יצחק הלוי עוד יותר לאחר הצו המלכותי, שניתן למשה מונטיפיורי ב־1864, המעניק – כך הוא האמין – שוויון זכויות מלא ליהודי מרוקו והאוסר מפורשות להציק להם. הוא חוזר ומזכיר בכתבותיו צ׳היר מלכותי זה, ואף מצטט אותו ככתבו וכלשונו מתוך עיתון המגיד של אותה שנה.

כתבותיו של יצחק בן יעיש הלוי, שהתפרסמו בעיתונות העברית בשנים 1891-1894, פותחות לנו אשנב מרגש ומעניין להכרת השקפת עולמו, שאיפותיו וסביבתו החברתית־תרבותית של משכיל עברי במרוקו בסוף המאה הי״ט.

הנחתנו היא שאת עיקר עמדותיו המשכיליות הוא סיגל לעצמו דרך קריאת העיתונות העברית והספרות העברית של דור ההשכלה הבשל והתוסס, שחי באירופה במחצית השנייה של המאה הי״ט, ושמקרבו צמחו כל אותם זרמים רעיוניים יהודיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים־תרבותיים, שאפיינו את יהדות אירופה בסוף המאה הי״ט ובתחילת המאה הכ'. אולם יש להדגיש כאן היטב שאין יצחק בן יעיש הלוי מסתפק בחזרה מיכאנית על הססמאות ועל הרעיונות של המשכילים העבריים באירופה, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא הוא מוכיח בעליל, דרך כתבותיו, שהוא אכן למד ושינן היטב את הלקח החברתי־תרבותי של ההשכלה העברית. אין הוא סתם מעביר ביקורת על התופעות ההתנהגותיות המאפיינות את יהדות מוגדור כדרכם של המשכילים באירופה, אלא מחיל את האידיאולוגיה המשכילית על המציאות שבה הוא חי, ומתרגם אותה תרגום של עיבוד במונחים, המתאימים למציאות היהודית במוגדור ובמרוקו בכלל. הוא נשאר מעוגן היטב בקהילתו, ואין הוא משאיר כל רושם של ניכור וניתוק מהסביבה שבה הוא חי, אלא ההפך מזה. התמורות החברתיות־תרבותיות והחברתיות־פוליטיות, שאותן היה רוצה לקדם, נוגעות לדעתו קודם כול לקהילתו, ועונות על צרכיה המיידיים. יש אף להתפלא על תרגום מקורי זה של תורת ההשכלה למקום ולזמן חדשים בידי ראשון המשכילים העבריים במרוקו, ששאב את השכלתו העברית וגיבש את עמדותיו ממקורות שמחוץ לקהילה שבה חי ופעל. כדאי גם להוסיף שלהוציא הציטטות המעטות מתוך כתבי משוררים משכילים, שאותן הוא מביא בעיקר כאסמכתא ספרותית, אין יצחק הלוי נוגע בתורה החברתית של ההשכלה אלא בעקיפין ושלא במפורש.

גם עמדותיו של יצחק הלוי כלפי ההשכלה האירופית הכללית, לפי נוסחה הצרפתי או נוסחה האנגלי, נגזרו מתוך הבנתו את רוח ההשכלה העברית, השואפת לפתיחות כלפי העולם הלא־יהודי שמסביב. אין הוא מקנא לעברית או לחינוך היהודי, ובניגוד למשכילים עבריים אחרים בצפוךאפריקה שחיו בזמנו, אין הוא סבור שבתי הספר האירופיים שנפתחו בקהילתו יעניקו השכלה על חשבון חינוכם היהודי של בני הקהילה. אין הוא חדל להעלות על נס בכתבותיו את פעלם המבורך והישר של מנהלי בית הספר של כי״ח ובתי הספר האנגליים־יהודיים שפעלו במוגדור.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-יוסף שטרית- עמוד 138-136