טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19

  1. בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.

                   בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.

תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.

המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.

בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה

המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.

בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.

אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.

לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.

נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.

נספח א

מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה

הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.

כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.

פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,

 

אלהים חי נורא אתה    שפתי ישבחונך

תוך קהל עם זו קנית    אשיח בפקודיך

עוז ותפארת עטרת      לראשנו מצותיך

ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

נגד הלב והמוח           יהי מקום הנחתם

להתיש ולשבר כח       יצר הרע סגולתם

ילכו אלייך שחוח       עמים בעת יראו אותם

יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ידידים תהיו זהירים    לנהוג בהם ריב קדושה

כי בהם אחד ועשרים   אזכרות בכל קציצה

ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים    בשניהם יוצאים החוצה

כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך

והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

 

דבר גבורות אל אלים   המה מודיעים ומורים

אותות ומופתים גדולים            יום צאתי מבית המצרים

ככל התורה שקולים    ותרי״ג מצוות מזכירים

ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך

 והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ועוד צוה גדול דעה     אלהים מושיב יחידים

עשה גדילים ארבעה    על ארבע כנפות בגדים

לשמרך מאשה רעה    יהיו נצבים ועומדים

נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

דרכי האל ומצותיו      שמעו נא ותחי נפשכם

את חוקתיו ותורותיו    ולעבדו בכל לבבכם

יריק עליכם ברכותיו   ויש שכר לפעולתכם

אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

פיוט ב'

. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.

 

אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.

נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.

יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.

יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.

עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.

קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.

בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.

חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.

זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.

קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.

  1. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
  2. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
  3. עמוד 101-98
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר