שורשים-משה גבאי


שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו  משה גבאי-הצייר והעורך

שורשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו

 משה גבאי-הצייר והעורך

ישראל 1988

מבוא

" והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום (ירמיה י"ז-ח)"

אחד המרכיבים החשובים בציוריו של משה גבאי הוא התוכן שבו הם עוסקים. אפשר להגדיר את ציוריו של גבאי כיצירה אמנותית שצמחה מתוך זיקה לתכניה, ועל כן ערכה מותנה בתכניה.

גבאי מעלה בציוריו אלה את מכלול חיי הדת והחולין של הקהילה היהודודית במרוקו על פי זכרונותיו מילדותו. ומה שנשמט מזכרונו לא חמק מדמיונו. וכיד האמן הטובה עליו הוציא מתחת ידו דיוקן של קהילה מקורי ומהימן: גלרייה של דמויות שונות, הנוף הארכיטקטוני, הלבוש הססגוני בצבעיו העזים, האויירה התרבותית של הבית רוויית חום וחדות חיים, וזו של בית הכנסת שבחללה מרחפת חרדת קודש — הכל מוצג כמות שהיה בצביונו העתיק והמשומר.

אורח החיים הדתי המתואר בציוריו של גבאי הוא בן שני פנים: ההלכה וההווי העממי. ההלכה על כל מרכיביה השונים — חגים ומועדים, ברית מילה ופדיון הבן, בר מצווה וקידושין – שייכת כולה למורשה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל. ההלכה היא חותמה של היהדות הטבוע על דיוקנה של כל קהילה יהודית באשר היא. לפיכך אין בפן ההלכתי הזה דבר שעשוי לייחד את יהדות מרוקו יותר מכל הפזורה היהודית בעולם. הפן המאפיין את צביונה של יהדות מרוקו הוא ההווי העממי הבולט היטב בציוריו של גבאי. בכל תמונה מבצבצים יסודות פולקלוריסטיים שונים המייחדים קהילה יהודית זו. הסבר מפורט על כל יסוד פולקלוריסטי ניתן על ידי הצייר עצמו.

ההווי העממי של יהודי מרוקו אשר נתגבש במשך דורות רבים, מעוגן ברובו במסורת ישראל ובחלקו הוא יונק ממנה. אם נתבונן למשל בתמונה של ליל הסדר נבחין באחד המסובין כשהוא עומד ומגביה את קערת ליל הסדר מעל ראשו של אחר מן המסובין. ובדרך זו הוא יקיף את ראשיהם של כל המסובין. בין הקפה להקפה שרים את הפיסקה ״בבהילו יצאנו ממצרים״ בסלסול רב. מנהג זה אופייני להווי של יהודי מרוקו, ושרשו באחד הסעיפים מהלכות ליל הסדר האומר, שיש להגביה את הקערה לפני פתיחת ההגדה. אך למנהג זה יש גם הסבר מיסטי. לפי הקבלה, עולם האצילות שרוי בליל הסדר במצב תקין והרמוני, הסיבה לכך היא משום שעל ידי עריכת הסדר אנו ״מורידים״ את ״המוחין״ מן הספירות העליונות לספירות התחתונות. וכידוע המוח מקומו בראש. ועל ידי הקפת הראש בקערת ליל הסדר אנו מתכוונים להורדת ״המוחין״. זהו איפוא מנהג בעל כוונה מיסטית.

המימונה מוחזקת בעיני רבים כחג חילוני לכל דבר. ויש אף כאלה שמנסים למצוא את מקורו בתרבות הנכר. או במנהג חולין כל שהוא. אולם ר' דוד סבאג [1950-1870] מביא בספרו מסורת קדומה שלפיה, המימונה הוא חג האמונה. נביא כאן את המסורת כלשונה:

״מודעת זאת בכל ערי המערב־(המג׳רב) אשר תקנו לנו אבות מקדם עליהם השלום. והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש. הכל שמחים שקיימו את רצון השם יתברך ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין וכן במוצאי פסח קרא לילה יום אמונה ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים״. (״שאר ירקות״ קזבלנקה תש״ג דף מא׳ ע״ב). ואמנם האוכלוסייה הכפרית באיזור סוס(Sous) הנוטה לשמר מסורות עתיקות חוגגת את המימונה כיום של אמונה בגאולה. (וראה מה שכתבתי בחוברת המימונה שיצאה בשנת תשמ״ח על ידי אגף החינוך מטעם עיריית באר שבע).

חג השבועות נחוג כידוע כחג מתן תורה. יש להניח אם כן שמשחק המים הנהוג אצל יהודי מרוקו בחג זה, יונק מן הדימוי של התורה למים השכיח במקורות הקדומים והמאוחרים כאחד. נביא נוסח אחד של דימוי זה מספרות ־ חז״ל:

״דברי תורה נמשלו כמים. שנאמר: הוי כל צמא לכו למים(ישע׳ נ״ה אי) מרה המים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה המים חיים לעולם כך התורה חיים לעולם… מה המים מן השמים כך תורה מן השמים. מה המים בקולי קולות כך התורה בקולי קולות וגו״׳(שיר השירים רבה, פרק א׳).

טקס פדיון הבן נערך באוירה קלילה כמעט פורימית, שבה מערימים הזקנים החכמים על הזוג הצעיר חסר הנסיון. הכהן נוטל את התינוק ומניחו בחיקו תוך העמדת פנים, שכוונתו להתמקח ללא פשרות. האם הצעירה והמבוהלת מניחה על השולחן תיבה מצופה כסף או זהב, ובה כל תכשיטיה היקרים. ובכך היא רומזת על כוונתה לוותר על כל חמודותיה תמורת התינוק. הכהן מפגין הבעה של מורת רוח כרומז, שאין הוא מסתפק בכך. הוא תובע מחיר גבוה יותר. מתרומם מעל מושבו וצועד לעבר הפתח, כמתכוון ליטול עמו את התינוק. הסב עומד בדרכו של הכהן, ומעמיד פנים כאילו מפציר בו לשוב אל מקומו תוך הצהרה, שהוא ישלם את מלוא המחיר. הכהן מתרצה ושב אל מקומו. המוזמנים המכירים את כללי המשחק מוסיפים נופך משלהם לשם הגברת ההנאה. ועם תום הטקס המתנהל באוירה של משתה מתגלה לאם התינוק התמימה, שהכל היה משחק גרידא. והכהן אינו נוטל אפילו את הסכום שנקבע בהלכה. אוירה עליזה זו מראה על נטייה אנושית להפיח חיים בטקס הלכתי יבש. ואין כאן שום חריגה מרוח היהדות. אין כאן אלא יישום הכתוב: ״וחי בהם״. גם המיקוח המתנהל באורח היתולי ניתן למצוא לו סמוכין בהלכה [ראה דבריו של הט״ז, יורה דעה וילנא תרל״ו הלכות פדיון הבן, באר היטב, הערה ו׳).

אכן, אין כמעט יסוד בהווי העממי של יהדות מרוקו שאינו בר זיקה ישירה או עקיפה למסורת ישראל. אלא שבמסגרת מצומצמת זו אין באפשרותנו להרחיב את הדבור על כך, ומה שהחסרנו כאן יכול הקורא להשלים מתוך הסברו של גבאי המלווה כל תמונה.

לאמיתו של דבר, התופעה האופיינית לאורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו היא הענקת מונופול לדת על כל תחומי החיים, לעתים עד כדי טשטוש התחום בין האספקט הדתי לבין מה שעשוי להראות לפי תפיסתנו כיום כפן חילוני של החיים. כשפייטן מחבר שיר חשק אירוטי המביע רגשות אנושיים כנים, הרי הדמות החשוקה בשיר עשוייה להיות התורה או ציון. והשיר מושר בבית הכנסת כפיוט דתי לכל דבר. ההשתטחות על קברי הצדיקים מתרחשת באוירה של פיקניק המוני שבה מתערבבים קודש וחול, אך מתוך אמונה שהכל מקיימים כאן מצווה. אפילו הערבית המדוברת בפי יהודי מרוקו הפכה לחלק בלתי נפרד מיהדותם, ולא רק משום שהיא נכתבת באותיות עבריות, ומתובלת במילים עבריות, אלא משום שנכתבו בה גם ספרי קודש שונים. ולהגה שונה לגמרי מהלהג השגור בפי ערביי מרוקו.

אולם התופעה האופיינית יותר מכל למורשה התרבותית של יהודי מרוקו היא היצירה הפיוטית ולחניה. מסיבות מובנות אין הצייר יכול לתת לתופעה זו ביטוי מלא. וכלי הזמר הבולטים בציוריו של גבאי אינם אלא ביטוי חלקי ליצירה הפיוטית, שאפשר להגדירה, ללא גוזמה, כנשמת המורשה התרבותית של יהודי מרוקו. ואכן אין לך תחום בתרבות יהודי מרוקו שבו שוררת הרמונייה בין קודש לחול כתחום הפיוט והמוסיקה. כל שיר חשס, ויהיה זה אירוטי ככל שיהיה, מקבל גושפנקא דתית, אם הוא מבטא אהבה לתורה או אהבה לציון.

גם הלחנים שמקורם במסורת האנדלוסית יוהדו כולם כמעט במיוחד הלחנים הקדומים, לכל חג נקבעו לחנים משלו. וכך גם לגבי שבתות מיוחדות כשבת זכור, שבת שקלים, שבת הגדול וכד׳. די למשל, בזמזום הלחן של הפיוט: ״לאל אדום וצח״ [לר׳ דוד חסין] ובושמו של חג הפסח נודף מקרוב. (אנטולוגייה מלאה של כל פיוטי החגים, לרבות הבקשות, כלולה בקובץ הידוע ״שיר ידידות״).

ודאי, כל ההווי הזה עשוי להתפרש כהווי, שמאחריו עומדת האידיאולוגייה של קידוש החולין, כפי שבאה לידי ביטוייה המלא בתורת החסידות. אך אין להניח שיש כאן זיקה כל שהיא לתורת החסידות. וזאת מסיבה פשוטה. כל הנאמר כאן על אורח חייה של הקהילה היהודית במרוקו מתייחס גם לתקופה שקדמה להופעת החסידות. יש הרואים ביהדות מרוקו ״תמימות וטבעיות״. אך זהו כמובן הסבר המשקף הרהורי לב יותר מאשר אמת היסטורית. ובשים לב למובן המונח תמימות בדיאלקט של ימינו עלול להתקבל הרושם שמדובר כאן בצבור נאיבי המערבב תחומין שלא מדעת. מעין שבט אלילי קדום שהתייהד. אמנם יהודים תמימים היו די שכיחים בקרב יהודי מרוקו, כשם שהיו שכיחים בקרב קהילות אחרות, אך מורשה תרבותית זו כפי שתוארה כאן לא היתה נחלת התמימים בלבד אלא גם נחלת המעמד האנטלקטואלי, כגון חוג הפייטנים שהיו משכילים לכל דבר, כפי שמתאשר ממחקרו של פרופי זעפרני, חוג המחברים שעסקו מי בספרות המחשבה ומי בספרות ההלכה וכן חוג תלמידי ישיבה שהיו רובה ומניינה של השכבה הבינונית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. האם אפשר לייחס תמימות לכל המעמד האנטלקטואלי הזה?

אכן, המקור שבו יש לחפש את ההשפעה על אורח חייה של יהדות מרוקו הוא התרבות הספרדית. ידוע שיהודי מרוקו רובם ככולם הם צאצאי המגורשים. ולפיכך נכון לראות ביהדות מרוקו את יורשתה הטבעית של יהדות ספרד בתחום הרוחני והתרבותי. אין פלא איפוא, שגם יהודי מרוקו כאבותיהם הספרדים נטו להשכין שלום בין יהדותם לאנושיותם. היהדות לגביהם היא דת החיים שבה יש משקל רב לחווייה, והנטיה לסובלנות ולהרמוניזציה של יסודות שונים היא מסימני ההיכר שלה. משום כך לא צמחה מעולם כתתיות דתית בקרב יהדות מרוקו.

גבאי מעלה בציוריו גם דיוקנים אחדים של אנשי רוח: הדיין, המקובל ותלמיד חכם. על מעמדו היוקרתי של הדיין בקרב יהודי מרוקו, ועל הקריטריונים שעל פיהם נתמנו הדיינים לא נוכל להתייחס במסגרת מצומצמת זו. נציין רק שדיינים אחדים מתקופות שונות בלטו בגדולתם בתורה ובשיעור קומתם כדוגמת ר׳ יהודה בן עטר [מוהריב״ע], ר׳ יעקב אבן צור [יעב״ץ]. ור׳ משה בירדוגו [המשבי״ר], אישים אלה שמשו מופת לכל הדורות והטביעו את חותמם על חיי הקהילה. כתביו של היעב״ץ ושל המשבי״ר משמשים אסמכתא מהימנה לחקר המשפט העברי במרוקו.

ובאשר לקבלה, הרי רבים מן החוקרים נוטים לראות את מרוקו כאחד המרכזים הגדולים של הקבלה. נזכיר רק שהפירוש הראשון לספר הזוהר נכתב ע״י ר׳ שמעון לביא יליד מרוקו [שם החיבור ״כתם פז״] והוא גם מחבר הפיוט ״בר יאחי״. ואחד מגורי האר״י שבחבורו נשתמרה קבלת האר״י בטהרתה היה ר׳ יוסף טובול. חבל דרעא היה מעין קן של מקובלים בעלי חכמת הצירוף. במאה השבע עשרה צומח חוג רחב של מקובלים שבראשו עמדו ר׳ יעקב מרג׳י ור׳ אברהם בן מוסא. מבני החוג הזה ראוי להזכיר מקובל אחד בעל שיעור קומה, הלא הוא ר׳ אברהם אזולאי, אחד מאבותיו של החיד״א הידוע. למעמד מיוחד זכה ספר הזהר בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הגו בו לא רק מקובלים היודעים את תורת הנסתר על בורייה, אלא גם אנשי הפשט שלא הבינו בו דבר, קראו בו מתוך חובה דתית. המנהג היה לקרא את כל ספר הזהר לפחות אחת לשנה. ולאחר תום הקריאה עורכים מסיבת סיום, שחלה תמיד ביום ל״ג לעומר.

גבאי מעניק משמעות מיסטית לציוריו באמצעות הסימבוליקה של הגימטריא. וגם תופעה זו ידועה בפולקלור העממי של יהדות מרוקו. השימוש בגימטריא היה מקובל בתחומים שונים. יהודי עולה לקרוא בתורה ומנדב סכום שמספרו כמספר שם הויה, או כמספר אך — (אך טוב לישראל). או כמספר אחר בעל משמעות מיסטית. וכן נוהג בכל תחום.

ולסיום דברינו כאן ראוי לערוך סקירה קצרה בת שורות אחדות על גורלה של מורשה רוחנית ותרבותית זו בזמן האחרון. ידוע שעם חדירת התרבות הצרפתית באמצעות האליאנס החלו להסתמן בקיעים ראשונים בחומתה של יהדות מרוקו. והימים — ראשית המאה הזאת. הלבוש המסרתי הומר בלבוש אירופי, בד בבד החלה גם פריקת עול המצוות, שראשיתה בגילוח הזקן והפיאות, וסופה בביטול לימוד תורה. במרוצת הזמן מופיעות שלוש שכבות בקרב הקהילה. בני האמידים והמיוחסים שהגיעו להישגים בתחום ההשכלה, בני ההמונים שלא זכו לשום הצלחה, פרט לחיקוי זול. ובין אלה שכבה אחרת שבניה ביקשו אף הם לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם האליאנס. אך הללו עמדו בפני כל הפיתויים של הרוח החדשה תוך שמירה קפדנית על יהדותם ותרבותם המיוחדת.

בניגוד למצופה לא חל שום קרע בין השכבות הללו, איש מבין פורקי העול לא הרחיק לכת עד כדי ניתוק מן הקהילה, איש מהם לא העז להתנכר לצביונה הייחודי של הקהילה, או להטיח דברי כפירה בכל מה שנכלל במורשתה הרוחנית והתרבותית. וכך הוסיפה הקהילה לנהל את אורח חייה מתוך הרמונייה מלאה חרף הפרצות שבקעו בחומתה. יתרה מזו, המורשה הזאת הוסיפה לחיות ולהתקיים גם בארצות שמעבר לים, כגון צרפת וקנדה שאליהם הגרו יהודים ממרוקו.

המקום היחיד שבו כבה אורה של הקהילה המרוקנית לתקופה מסוימת הוא כאן בארץ. כל מה שנכלל במורשה הרוחנית והתרבותית של יהודי מרוקו חדל להתקיים בפועל. הצעירים, בעיקר אלה שנקלטו בקבוצים ובמוסדות אחרים התפרקו ממנו כליל. האחרים, אלה שלא יכלו להשלים עם חדלונה של מורשתם נשאו אותה בנפשם חיה ותוססת. בעשור האחרון חלה התעוררות כללית של שיבה למקורות בקרב כל העדות, לרבות יוצאי מרוקו. והללו בסיוע של משרד החינוך והתרבות ומוסדות אחרים החלו לדלות את מה שהיה חבוי בנבכי הנפש ולהציגו כמורשה רוחנית ותרבותית הראוייה להשתלב ברוח ובתרבות של עם ישראל. פעילות זו היא עדיין בראשית דרכה ומתבצעת בדרכים שונות, מהן נאותות ומועילות ומהן חסרות תועלת. ציוריו של גבאי הם מן הדרכים הנאותות והמועילות להחיאת מורשה רוחנית ותרבותית זו. משום שהוא מציג אותה במיהמנות רבה על אורותיה וצלליה, ועל כך הוא ראוי לברכת יישר כוח.

ד״ר דן מנור החוג למורשת יהדות המזרח אוניברסיטת בן־גוריון בנגב

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-טכס הברית מילה, בעברית, צרפתית ואנגלית

ברית־מילה

התמונה מתארת את כל השלבים, מהלידה ועד לברית המילה. יש כאן 36 דמויות. המספר 36 הוא כנגד ל״ו הצדיקים אשר לדברי חז״ל אין העולם יכול להתקיים בלעדיהם. התינוק מופיע ארבע פעמים — מזכיר לנו את המאמר ״כנגד ארבעה בנים דברה תורה״ — דברי המגיד בהגדה של פסח.

התמונה בנויה לפי חישוב המספר חמש, חמסה, המקובל כמספר נגד עין הרע.

5 נשים מטפלות בתינוק, 5 פייטנים, 15 (3×5) אנשים עורכים את טקס ברית המילה, 5 נשים מלוות את החזרת התינוק לאימו אחרי טקס הברית. בתמונה דברים נוספים:

  1. מגרש הלילית (לילית — כינוי לשדה הפוגעת ברך הנולד).

מסיבת תחדיד, מקביל למנהג ״שלום זכר״ הנהוג אצל האשכנזים.

הערה שלי א.פ. לטקס התחדיד ראה קטגרוי באתר בשם "טכס התחדיד "

להלן הקישור
http://moreshet-morocco.com/archives/category/%D7%98%D7%9B%D7%A1-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%93%D7%99%D7%93-%D7%A8%D7%A4%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9F

 

lê tableau décrit tous les stades de la naissance à la Brit Mila met en jeu 36 personnages à l’égal des 36 Justes grâce auxquels, selon nos Anciens, le monde continue à exister.

Le bébé figure quatre fois — allusion au passage célèbre de la Hagada de Pessah: “La Torah parle de quatre sortes d’enfants”.

Le tableau est composé sur la base du chiffre cinq — la khamsa qui selon la croyance populaire éloigne le mauvais oeil.

5 femmes s’occupent du bébé, il y a 5 musiciens, 15 (3×5) participants à la cérémonie de la circoncision, 5 femmes ramènent l’enfant à sa mère après la cérémonie.

A noter également d’autres éléments:

  1. l’expulsion de Lilit— le mauvais esprit qui selon la croyance s’attaque aux nouveaux-né
  2. La cérémonie du Thdid (expulsion par l’épée de fer des mauvais esprits) qui ressemble à la cérémonie parallèle chez les Achkénazes dite “Shalom Zachar". 

BRIT MILA – CIRCUMCISION

The painting depicts all the stages from birth to circumcision. There are 36 Images, representing the 36 Righteous Men without whom, according to the Sages (Chazal) the world cannot exist.

The infant appears four times: "The Torah speaks of four sons" (Pesach Haggadah). The picture as a whole is based on the numeric symbol five (Chamsa), which serves to ward off the evil eye: five women taking care of a child, five psalmodlsts, fifteen (3×5) people conducting a brit mlla, five women returning the infant to its mother following the circumcision.

There are additional elements in the picture:

  1. The "Lilith" exorcist (Lilith is the female demon who harms the newborn infants).
  2. The Tachdld celebration, parallel to the Ashkenazi "Shalom Zachor" (welcoming the male child).

שרשים-יהדות –מסורת ופולקלור יהודי מרוקו משה גבאי-הצייר והעורך

משה גבאי נולד במרוקו למשפחת רבנים ומקובלים (אביו זצ״ל טמון בחלקת המקובלים בטבריה) ועלה ארצה בשנת 1945 עם הגרעין החלוצי הראשון ממרוקו. היה חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע.

משה גבאי עוסק בציור ובפיסול מילדותו. בתקופת שליחותו מטעם המדינה בחו״ל השתלם בפריס והוסמך בתור מורה לציור.

בשנים האחרונות החל להקדיש את כל זמנו לציור. ציוריו מתמקדים בנושאי יהדות ומסורת ישראל. כמו כן החליט להנציח בסדרה של ציורים את ההווי היומיומי של הקהילה היהודית במרוקו, כפי שזכור לו מילדותי התוכן הקבליסתי אותו ספג משה גבאי בסביבתו הקרובה מקבל ביטוי מוחשי בציורי־השמן שלו. זהו ציור נאיבי־ראליסטי, בעל מסר מוגדר. הדיוקנות    והאינטריורים שלך לקוחים מעולם אסוציאטיבי אותנטי.

משה גבאי משתמש בטכניקת ציור של שמן על בד, תוך שימוש בצבעוניות עזה, המתאימה להנצחת המסורת העממית והבלטת הדעות והאמונות העממיות תוך חישוב אימרות גמטרייאות. כל תמונה שלו היא סיפור שלם על נושא מסורתי עם אמונות ודעות, וכפי שהוא מעיד על עצמו: ״אני משתדל לצרף תרומה צנועה, אבן קטנה בפסיפס הכללי של האמנות היהודית על כל גווניה. כל אמן משתדל ליצור משהו מיוחד משלו, ולכן החלטתי להתמסר לתיעוד ולשימור המסורת היהודית במרוקו. גלעד לדור ההולך ונעלם״.

מן העיתונות:

״משה גבאי מצייר בסגנון נאיבי־ריאליסטי. הוא מחונן בחוש לצבע, המותאם לאווירה ולרקע הטיפוסים והאירועים שהוא מצייר, וכן בעין בוחנת התופסת את המיוחד שבהם. ציוריו משקפים את ההווי הדתי, הקהילתי, הפולקלור ובעלי מלאכה, כפי שזכורים לו מילדותו״.

(נחום סנה — ידיעות אחרונות)

״אוסף הציורים של משה גבאי מהווה מדריך(ראשון מסוגו) חזותי ואמנותי לפולקלור האותנטי והנכון של יהודי מרוקו; במכחולו חדר משה גבאי לאוצר עשיר זה בדייקנות ובידע מקצועי של הטקסים והאירועים המשפחתיים והקהילתיים באותנטיות מושלמת לגבי הדמויות המופיעות בכל ציור.

(חנניה דהן — ברית אבות)

״משה גבאי — הפולקלוריסט והאמן״

עולם מלא דמויות, עולם שמעורר התרגשות, עולם שהולך ונעלם עם הליבוש הצבעוניות והיופי המיוחד שליוו אותו דורות.

זה העולם שפגשתי בתערוכה של משה גבאי, בגלריה העירונית באשקלון. הסתובבתי בעולם של הדמויות שהוא ייצור של האמן, נפגשתי עם המבקרים בגיל העמידה שעיניהם היו מלאים דמעות, מלאים התרגשות, כולם דיברו על ״בית־אבא״ כולם סיפרו על סבא וסבתא, על המסורת שלמרות שממשיכה עד ימינו אנו, למרות הכל המסורת קיבלה ממד אחר, צורה שונה.

משה גבאי החלוץ ממרוקו, חבר קיבוץ במשך 16 שנה ואיש צבא קבע בעבר, למד ציור ופיסול בנעוריו, יותר מאוחר השתלם בפריס.

זה בודאי עזר לו לשפר את הטכניקות לקבל אופקים רחבים יותר.

בתוך תוכו שמר גבאי על האוסף הנדיר: זכרונות, מסורת היפה של ״בית־ אבא״, של הקהילה היהודית במרוקו.

כשזמנו התפנה, משה גבאי לקח את המכחול, הצבעים והתחיל לצייר במרץ, עם כישרון, עם הרבה רגשות, פתאום כל הדמויות צצו החוצה: רחוב היהודי השולחן של שבת, ליל הסדר, בית־הספר כולם התחילו לצאת מהמכחול.

כן, משה גבאי יודע לחבר את הסיפורים שלו, יודע לתת להם חיים חדשים, הצבעים העזים שבהם הוא משתמש עוזרים לנו להתרשם ולהבין את משמעות המסורת וההווי של העדה. הסגנון נאיבי־ריאליסטי מתאים לטיפוסים שהוא מציג ומבטא את הפולקלור העשיר של יהדות מרוקו.

הערך האמנותי בציוריו של משה גבאי הוא באותה מידה חשוב כמו הערך המסורתי והאוטנטיות של האירועים.

בודאי שביקור אחד בתערוכה לא יספיק למסתכל כדי להתרשם במידה מספקת גם על הצד הפולקלוריסטי־הוויתי וגם על הצד האמנותי.

ד״ר פאול ליבוביץ מנהל המוזיאון ״בית עלי״ — אשקלון

Le cycle de la vie-Brit mila-Judaisme -tradition -Moche Gabbay

CHAPITRE I: LE CYCLE DE LA VIE

LA BRIT MILA, la circoncision, est le premier commandement donné par Dieu à Abraham: “A l'âge de huit jours, que tout mâle dans vos générations, soit circoncis par vous" (Genèse, 17:12), c'est la seule mitsva donnée avant la Torah.

La circoncision a lieu le huitième jour, même si c'est un jour de chabbat, sauf dans les cas de maladie grave, après consultation du médecin et du mohel.

La circoncision, avec le bain rituel, est une des deux obligations imposées à celui qui veut se convertir au judaïsme. La cérémonie de Brit Mila est suivie d'un banquet.

Dans l'ancien temps a très grande majorite des femmes au Mcroc accouchaient dans leur maison avec l'aide d'une sage-femme, appelée en araoe marocain “Kabla" et pendant les sept jours qui précédaient la brit mila, il était  de coutume d'observer certains rites:

— l'Insigne de la main khamsa — qui remonte sans doute aux débuts de a Kabale au 13ème s. Au Maroc II était de coutume de dessiner la khamsa à l'entrée des maisons, en particulier pour les nouveaux mariés et dans les foyers où on attendait un heureux événement. La croyance est que ce dessin protège du mauvais oeil, chasse les mauvais génies appelés par les Juifs marocains "les jnoun". Plus tard on a fabriqué des bijoux en forme de khamsa que portaient les femmes et les enfants pour éloigner le mauvais oeil. A la vue d'un bel enfant ou de tout objet de valeur, on disait "bel-Khmsa"c'est-à-dire “avec le cinq" pour en éloigner le mauvais oeil.

KISSE ELIAHOU. Toutes les synagogues de Maroc possédaient un siège plus ou moins artistiquement décoré et impressionnant, où doit s'asseoir le Prophète Elle, au selon la tradition assiste à toute circoncision. La Agada raconte que lorsque Elie, fuyant devant Jézabel (Premier Livre des Rols, 18), s'insurgea contre les enfants d'Israél qu'il accusa d'avoir abandonné leur Alliance (Brit) avec Dieu, l'Eternel le condamna à être présent à chaque circoncision pour se rendre compte de son erreur et constater que les enfants d'Israël sont restés fidèles à l'Alliance. C'était souvent des femmes stériles qui offraient ce siège à la synagogue dans l'espoir de guérir de leur mal ou pour avoir des garçons. Même dans les synagogues les moins riches, le Kissé Eliahou était impressionnant par ses dimensions et la richesse des motifs symboliques qui l'ornent et qui en font la majesté.

THDID La cérémonie du Thdid se repète au cours des sept nuits qui précédent la circoncision et a pour but de protéger le nouveau-né contre le mauvais génie de Lilit qui s'achrane contre le bébé et qui ne peut être éloignée que par le sang de la circoncision.

Les participants à la cérémonie lisent des versets des textes sacrés qui selon les kabalistes ont pouvoir de contrer les mauvais desseins de Lilit. A minuit un des présents — généralement le père du nouveau-né — prend une épée en fer, la lève en direction de tous les murs de la maison, faisant des gestes d'attaque contre des ennemis Invisibles au-dessus du berceau du nouveau-né pour les en chasser et tous les participants récitaient ce passage de la paracha de Noë: "Ceux qui entrèrent furent le mâle et la femelle de chaque espèce comme Dieu l'avait commandé. Alors !'Eternel ferma sur Noé la porte de l'arche״ (La Genèse, 7:16). Par ailleurs on brûlait des encens qui ont pour fonction de chasser les mauvais génies. La tradition du Thdid était fortement ancrée au sein du judaïsme marocain depuis des générations.

LES 36 SADIKIM La tradition dit que le monde ne continue à exister que grâce à la présence de 36 Justes anonymes et ceci sur la base des commentaires de nos Anciens: "le monde ne continue à exister que grâce aux trente-six Justes qui chaque jour accueillent l'esprit divin, la "Chekhina", comme II est écrit: "Heureux ceux qui sont proches de LUI (en hébreu LO dont la valeur numérique est 36) (Talmud, Soukkot, 45:2).

Pour les Hassidlm la valeur d'un homme ne dépend pas de sa science, de son savoir et même les actes du plus simple des Juifs peuvent avoir valeur de sainteté. Les Justes peuvent aussi bien prendre le visage de bûcherons ou de porteurs d'eau s'épuisant aux tâches quotidiennes mais adorant Dieu avec foi et amour. Selon la tradition un Juste ne se retire de ce monde qu'après avoir transmis sa fonction à un autre. Aujourd'hui il est de coutume de dire d'un homme simple et modeste qui se contente de peu pour lui-même et fait beaucoup pour les autres, "c'est certainement un des 36 Justes״.

The cycle of life-Brit Mil-Roots-Tradition-Moche Gabbay

 

BRIT MILA. This is the first precept (Mitzva) which the Almighty commanded Abraham to perform: "And he that is eight days old shall be circumcized, every manchild throughout your generations" (Genesis 17,12). This is the only mitzva which was given to the Jews before the Mosaic Revelation on Mt. Sinai.

The circumcision is performed on the eighth day after the brith of the child, even if it falls on Shabbat, except for cases when ill-health postpones the Brit, and is followed by a feast. The Brit Mila and ritual immersion are the two precepts incumbent on the convert to Judaism.

In the days when the baby was delivered at home by a midwife (kabla), several items were made ready, such as:

THE PALM — CHAMSA — This symbol originated in the Kaballa in the 13th century, and was painted on the front door of a young or expectant couple. This cast away evil spirits (Zanoun). Jewellery was made in the shape of the Chamsa, and upon seeing a beautiful child, or valuable object, they wouls say, "Balchamsa" ("with five"), so that the Evil Eye should keep away.

THE PROPHET ELIJA'S CHAIR — In every synagogue In Morocco you would find an ornamental hand-upholstered chair, the "Chair of Elija". In Jewish sources, the Prophet Elija appears at every circumcision. A legend tells us that when Elija complained about the Children of Israel, when he fled from Jezebel, he said, "For the Children of Israel have abandoned your covenant." (1 Kings, 19) The L-d decreed that Elija must be present at every Brit to witness the error of his complaint. Barren women would purchase this chair and donate it to the synagogue as a charm against barrenness, or to ensure they would have a male child.

TACHDID — During the seven days preceding the Brit, the Tachdid ceremony would take place, to guard the newborn from the evil demon Lilith.

A number of verses from the holy books are read, which according to the kaballa have the power to guard againsty Lilith. At midnight, a man takes an iron sword, points it at all the wall of the house and waves it from side to side near the crib to exorcise the evil spirits. All present then recite, "And they went in to Noah into the Ark, male and female of all flesh, and the L-d shut him in." (Genesis 7,16), and burn ncense as a remedy to drive away evil.

THE 36 HOLY MEN — "LAMED VAV TZADDIKIM — Jewish Tradition maintains: The vord cannot continue to exist were it not by virtue of the existence of 36 hidden holy men.This is based on the words of the Sages : "Happy are all they that wait for him". ( The Hebrew letters for "him" are "lamed vav" ( Succah 45, 2)

The Chassidic movement saw holiness and light spark off the acts of simple people. The 36 hidden tzaddikim were identified with Jews such as woodcutters and water drawers, who lived poor and simple lives, but served the Almighty with true reverence and faith. According to tradition, before one of these 36 holy would depart this life, he transmitted his task to another hidden tzaddik. Today, it is customary to say of a man who is modest and who is satisfied with his lot in life and does great service for others, that he is one of the 36 tzaddikim.

מחזור החיים – ברית מילה- משה גבאי-שרים ומסורות אצל יהודי מרוקו

א. מחזור החיים

ברית מילה — היא המצווה הראשונה אשר ציווה ה׳ לאברהם, כדברי הכתוב ״ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם״ (בראשית י״ז, י״ב), והיא המצווה היחידה שניתנה לפני מתן תורה.

המילה מתבצעת ביום השמיני ללידת הילד, אפילו הוא חל בשבת, פרט למקרים שמטעמי בריאות נדחית הברית לזמן מאוחר יותר, בהתאם להוראת הרופא והמוהל.

ברית מילה היא אחת משתי המצוות המוטלות על הגר: מילה וטבילה. ביום הברית נוהגים לעשות סעודת מצווה.

עד לפני חמישים שנה, נהגו רוב נשות מרוקו ללדת בבתיהן בעזרת המיילדת, הנקראת בלשון ערבית־מרוקאית ״קבלא״, ובמשך שבעת הימים שקדמו לברית ערכו מספר דברים בבית היולדת, כפי שנראה להלן.

ל״ו צדיקים. המסורת אומרת: אין העולם מתקיים אלא בזכות שלושים וששה צדיקים נסתרים. זאת על יסוד דברי חז״ל: ״אין העולם פחות מל״ו צדיקים המקבלים פני השכינה בכל יום, שנאמר: אשרי כל חוכי לו״ (סוכה מה, ב).

תנועת החסידות ראתה ניצוצות קדושה ואור במעשים של יהודים פשוטים. ל״ו הצדיקים הנסתרים זוהו ביהודים כגון חוטבי עצים ושואבי מים, שחיו חיי דלות ועוני, אבל עבדו את השם ביראה ובאמונה. לפי המסורת, בטרם הסתלקותו של אחד מן החבורה, הוא מוסר את תפקידו לצדיק נסתר אחר. כיום שגור בפי הבריות לומר על אדם צנוע המסתפק במועט ועושה גדולות למען אחרים שהוא אחד מל״ו הצדיקים.

כף היד — ״חמסא״ — מופיעה ביהדות עוד בתקופה הקדומה. דבר זה מקורו, כנראה, בקבלה עוד במאה הי״ג.

במרוקו נהגו לצייר את ״החמסא״ בפתחי הבתים, ובפרט על בית של זוג צעיר, או בבית שהיולדת גרה בו ומצפה ללידה. תפקיד הציור עם היד — חמסא — הוא הגנה מפני עין הרע, סגולה לגירוש שדים ורוחות רעים אשר נקראו בפי יהודי מרוקו ״זנון״. בתקופה מאוחרת יותר נעשו תכשיטים בצורת ״חמסא״, אשר ילדים ונשים ענדו אותם נגד עין הרע. למראה ילד יפה, או כל דבר איכותי, נהגו לומר ״בל־חמסא״, היינו ״עם חמש״, כלומר שלא תשלוט בו עין הרע.

כסא אליהו. בכל בית כנסת בערי מרוקו נמצא כסא עשוי בטוב טעם, מקושט בהידור וריפודו עשוי מעשה ידי אומן, הקרוי כסא של אליהו. כסא זה מיועד לישיבה לאליהו הנביא, אשר לדברי המקורות מופיע בכל טקס ברית־מילה. זאת על־סמך דברי האגדה המספרת, כי כאשר אליהו קיטרג על בני ישראל, בבורחו מפני איזבל, אמר ״כי עזבו בריתך בני ישראל״ (מלכים א׳ י״ט, י׳), גזר עליו הקב״ה שיבוא לכל טקס ברית־מילה על־מנת שיודה בטעות קיטרוגו ויראה בעצמו שאכן בניו שומרים את בריתו. רכישת כסא אליהו נעשתה בעיקר ע״י נשים עקרות, שראו בזה סגולה ותרופה נגד עקרותו, או סגולה ללדת בנים זכרים. כסא אליהו היה בולט בגודלו, בעיטוריו, בסמלים ובחרוזים, וכולו היה הוד והדר.

תחדיד. במשך שבעת הימים אשר קדמו לברית קיימו את טקס ״התחדיד״, אשר מטרתו שמירה על הרך הנולד מפני השדה לילית. לפי האמונה העממית פוגעת הלילית בתינוק ורק בסגולת דם הברית היא מסתלקת.

כל הנוכחים בטקס התחדיד קוראים מספר פסוקים מכתבי הקודש, אשר לדברי המקובלים יש בהם משום סגולה ושמירה נגד הלילית. בחצות הלילה לוקח אחד הנוכחים חרב ברזל, מרימה לעבר כל קירות הבית, מניפה מצד לצד ליד עריסת התינוק, מעשה של מגרש שדים ורוחות, וכל הנוכחים היו אומרים אז את הפסוק המוזכר בפרשת נח: ״והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר ציווה אותו אלקים ויסגור ה׳ בעדו״. (בראשית ו׳— ט״ז) כמו־כן היו שמים קטורת, אשר בה ראו סגולה לגירוש השדים.

פדיון הבן-Pidyon haben-Pidioun Haben-משה גבאי-פולקלור ומסורות יהדות מרוקו

Pidioun Haben

Au  milieu du tableau un couple consultant le rabbin. La jeune maman a l'air préoccupée. Le bébé est posé sur la table. A droite — les musiciens et paytanim et en face-des femmes servant à manger tout en poussant des cris de joie you, you. Les hôtes autour de la table suivent avec intérêt les “négociations” entre les parents et le Cohen.

18 personnages dans ce tableau contre le mot Hay (vivant) dont la valeur numérique est de 18.

La Torah prescrit le rachat de tout premier-né (pour sa mère) du service du Temple au 30ème jour de sa naissance comme il est écrit: "le premier-né de l'homme, si c'est un de tes fils, tu le rachèteras" (Exode, 13:13). Ce devoir de rachat ne s'applique pas si la mère du nouveau-né est elle-même une Cohen. Le rachat se fait auprès d'un Cohen pour la somme d'au moins cinq Chékallm (monnaie biblique). SI le 30ème jour tombe un chabbat, la cérémonie est repoussée au lendemain.

Au Maroc la coutume était de racheter le premler-né contre 7 bracelets en or. Le Cohen ne libère l'enfant qu'après avoir reçu les bijoux, bijoux qu'il rendra aux parents après la cérémonie et en contre-partie on lui remettait une certaine somme d'argent.

Après la cérémonie on sert un banquet et le Cohen bénit le nouveau-né: "Béni soit Celui qui a sanctifié l’embryon dans le ventre de sa mère".

Les musiciens et les paytanim accompagnent le repas de leurs mélodies.

PIDYON HABEN

The redeeming of the Firstborn son.

In the center of this painting we see a couple consulting with a rabbi. The young mother  is concerned. The infant  lies on the table, and on the right are psalmodists and musicians. On the other side women are serving refreshments while calling out the traditional cry of joy. The picturee confains 18 figures, the numeral 18 corresponding to 'life'.

A firstborn male must be redeemed from the Cohen (Priest) by his father and mother on the 30th day of his birth, unless the mother is the daughter of a Cohen herself. In Morocco, it was the custom to redeem the child by means of seven gold bracelefs, part of the mother's  jewelry. After receiving the bracelets, the Cohen returns them and receives a money gift instead.

Following the redemption ceremony and the blessing of the Cohen over the newborn child, there is a feast. The Cohen says the blessing over the wine and the spices and says the bless¡rig, "He who has blessed the foetus in the womb of the mother" and so on. The psalmists and musicians accompany the Mitzvah feast with music and song.

פדיון הבן

במרכז התמונה אנו רואים זוג מתייעץ עם הרב. האם הצעירה מודאגת. התינוק מונח על השולחן. מימין — פייטנים ונגנים, וממול — נשים המגישות כיבוד בצהלת ״היו־יו״. האורחים מסביב לשולחן עוקבים אחרי הדיון והדו־שיח שבין הכהן וההורים.

התמונה מורכבת מ־18 דמויות כמנין ח״י.

זכר שהוא בכור לאמו, אביו ואמו חייבים לפדותו מן הכהן ביום השלושים ללידתו, ככתוב ״וכל בכור אדם בבניך תפדה״(שמות י״ג, י״ג). אם האם היא בת כהן אינה חייבת לפדות את בנה. הבן נפדה מהכהן תמורת חמישה שקלים לפחות(שקל שהיה נהוג בתקופת המקרא וערכו אינו כשקל של ימינו). אם חל יום השלושים בשבת, דוחים את פדיון הבן לאחרי השבת.

במרוקו נהגו לפדות את הבן בשבעה צמידי זהב אשר היוו חלק מתכשיטי האשה. הכהן עורך את הטקס אחרי שקיבל את הצמידים. בסוף הטקס מחזיר הכהן את הצמידים ומקבל מתנה תמורתם, בדרך כלל נהגו לתת כסף.

אחרי הפדיון וברכת הכהן לרך הנולד עורכים סעודה. הכהן מברך על היין, על הבשמים וברכת ״אשר קידש עובר במעי אמו״ וכו'.

הפייטנים והנגנים מלווים את סעודת המצוה בשירה ובזמרה

ה״חדר”—״סלא”-L'enseignement religieux -Sla-The Cheder-Sla-משה גבאי

 

ה״חדר”—״סלא”

התמונה מורכבת מל״ו דמויות. במרכזה המלמד, שנקרא בשם ״רבי״, משנן א'־ב׳ לדרדק, ומסביבו יושבים תלמידים וכל אחד חוזר על הפרק הנלמד. משמאל רואים את עוזר־המלמד מעניש את אחד התלמידים שברח מהחדר ב״פלקה״ על רגלו. ילד עומד בפינה כעונש, ובימין — בפתח־החדר —אשה המביאה קערת ״קוסקוס״ לתלמידי החדר.

L'ENSEIGNEMENT RELIGIEUX – SLA

Le tableau comporte 36 personnages. Au centre, le mélamed, le rabbin-maître, en train de faire apprendre par coeur les lettres de l’alphabet, les élèves, assis autour de lui, répètent les lettres chacun à son tour. A gauche on voit l’assistant du rabbi punir au moyen de la “falaka” un des enfants pour avoir manqué aux cours. Dans un coin on voit, debout, un autre élève également puni, et à droite à l’entrée du Héder, une femme qui apporte en cadeau un plat de couscous.

THE CHEDER – SLA

The painting is composed of 36 figures, in the center, the Melamed, or 'rabi', is reciting the "aleph bet״

, with pupils around him, each reciting scripture. On the left, the melamed's assistant, holding a felaka, is punishing a pupil.. Another child is standing in the corner. On the right, a women is bringing in a bowl of couscous for the pupils.

ה״חדר״. עד לכניסת הצרפתים למרוקו בשנת 1912, זכו לחינוך רק הבנים – אשר התחילו ללמוד ב״חדר״— ״סלא״ — מגיל 4-3. ב״חדר״ רכש הילד קריאה וכתיבה, וקיבל הכשרה המכינה אותו להשתתף בחיי בית־הכנסת: תפילות, קריאה בתורה, הפטרה. הקניית הקריאה נעשתה בשלבים. תחילה למד אותיות א׳-ב׳ ותנועותיהן, אחר־כך למד פסוקים מן התורה על־פי טעמי המקרא ובתרגום. הלימודים התקיימו בששת ימי השבוע מן הבוקר עד הערב, עם הפסקה קצרה לארוחת צהריים. גם בשבת אחרי הצהרים התקיימו לימודים.

ה״חדר״ פעל בכל עיר ובכל כפר. בערים הגדולות התפתחו ישיבות בהן למדו בעיקר תלמוד והלכות. הלימוד היה בקבוצות, כשהרבי עובר מקבוצה לקבוצה ועל ידו פועל ה״עוזר״, אשר עזר בשינון החומר הנלמד. התלמיד ישב ולמד ב״חדר״ מגיל שלוש עד גיל בר־מצוה. אז עזב הנער את ה״חדר״ ועבר ללמוד מלאכה.

הרב המלמד. הרבי היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים, ובערים מסודרות קיבל את משכורתו מהקהילה. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

ה״פלקה״ — עונש קשה שהיה נהוג ב״חדר״. הפלקה עשויה ממוט עץ ובו שני חורים משני קצותיו, בהם מושחל חבל. התלמיד הושכב על הרצפה ורגליו הוכנסו לתוך החבל. שני ילדים מתחילים לסובב את המוט ולאט לאט רגליו של התלמיד נכרכות. רגליו של הנענש היו תלויות באויר, והמלמד או עוזרו הלקו את התלמיד בשוט 39 מלקות (3 פעמים 13, כמספר המלים בפסוק ״והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו״). (תהילים ע״ח ל״ח)

קוסקוס לילדי ה״חדר״. אמונה עממית נפוצה בין נשות מרוקו שכל אשה אשר חלמה חלום רע היתה מביאה קוסקוס לתלמידי ה״חדר״, ובזכות זה החלום הרע בטל.

הרבי היה אוכל ראשון, הוא מברך וכל התלמידים עונים אחריו אמן. מנהג זה היה נהוג גם לקראת הכנסת תלמיד חדש ל״חדר״.

LE HEDER. Jusqu'à l'arrivée des Français en 1912, seuls les garçons recevaient une éducation, l'enseignement religieux dans le Heder — sla à partir de l'âge de 3-4 ans. A cette école l'enfant apprenait à lire et à écrire et à participer aux offices à la synagogue: prières quotidiennes, lecture de la paracha et de la Haftara  hebdomadaires. L'apprentissage de la lecture se faisait par étapes: d'abord apprentissage des lettres de l'alphabet et des voyelles, puis lecture des versets de la Torah avec la cantilation selon les notes et leur traduction en arabe dialectal. Les cours avaient lieu six jours par semaine du matin au soir, avec une courte interruption à heure du repas, Le samedi après-midi était également consacré à l'étude.

Il y avait un heder dans chaque ville et village. Dans les grandes villes il y avait ces écoles talmudiques, les Yéchivot où étalent enseignés le Talmud et la Halakha. Létude se fait par groupes, le rabbin passant d'un groupe à l'autre aidé par un assistant qui fait répéter par coeur les leçons apprises. De trois ans à la Bar-Mitsva le garçon fréquentait l'école puis II était placé en apprentissage.

LE RABBIN-MAITRE. Le rabbin-enseignant jouissait de prestige dans la communauté et terrorisait ses élèves au moyen de punitions corporelles. Il recevait son salaire des parents et dans les grandes villes, de la communauté. Son assistant s'occupait surtout de discipline et de faire répéter les cours aux élèves.

LA FALAKA C'était une des punitions les plus sévères. La falaka se compose d'une tige de bois trouée à ses deux bouts de deux trous où on enfilait la corde, L'enfant puni était couché par terre les pieds levés. Deux autres enfants, chacun d'un côté, enfilent la corde autour des pieds et la tournent de manière à paralyser les pieds, le rabbi ou son assistant appliquaient alors sur la plante des pieds 39 coups, chiffre symbolique qui représente la multiplication par trois des mots qui forment en hébreu le verset des Psaumes sur le pardon: "Mais lui plein de miséricorde, pardonne les fautes pour ne pas consommer des ruines; bien souvent il laisse sa colere s'apaiser  et n'a garde de déchaîner tout son courroux."

COUSCOUS-CADEAU. La croyance populaire attribuait à l'offrande de couscous aux eleves du heder, le  pouvoir d'annuler le mauvais présage contenu dans les cauchemars et les mauvais reves.

Le rabbin mangeait le premier, apres avoir prononce la benediction a laquelle les enfants repondent en chœur.La meme coutume était connue pour l'entree d'un nouvel eleve dans cette ecole religieuse.

THE  HEDER — Before the French occupied Morocco in 1912, only boys, who would  enter cheder ('Sla') from age 3-4 on, were given an education. The child would learn to read and write, and was trained to participate in the life of the synagogue: prayers, reading the Torah and Haftorah (prophets). The studies were conducted  6 days a week from morning to evening, with a short break for lunch, and on Shabbat afternoon.

Heders functioned in every town and village. In the larger cities, Talmud and Halacha (legalistics) were taught In Yeshivot (academies). The study was in groups, with the Rabbi going from group to group with an assistant, who helped to review and memorize the material. The student remained in the Heder from the age of 3 until his bar-mitzva, and then went on to learn a trade, or to a Yeshlva.

THE  FELAKA — A severe punishment customary in the heder. The felaka was made out of a wooden pole in which there were two holes at either end, through which a rope was threaded. The pupil was lain on the floor and his legs inserted in between the rope. Two children would begin to twist the pole and slowly the legs of the pupil would be entwined. The legs of the child who was being punished were hanging in the air, and the melamed or his assistant would whip the child 39 times (3 times 13, as in the number of words In the verse," But He was full of compassion, forgiving iniquity, and He did not destroy them; often He turned away His anger, not stirring up all His wrath." (Psalms, 78, 38).

COUSCOUS   FOR  THE  CHILD  IN  HEDER — There was a folk belief common among the women of Morocco that every woman who had a bad dream was to bring a pot of "couscous" to the heder pupils, and by virtue of this act the bad dream would be void.

The Rabbi would eat first, after making the blessing and having each of the students repeat "amen" after him. This custom was common also prior to entrance of a new student to the heder.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו- בר מצוה-La Bar Mitsva-Bar Mitzvah

בר מצווה

התמונה מורכבת משני שלבים (ויש בה 26 דמויות): העלייה לתורה, וחתני בר־המצווה הולכים לבתיהם כשהם מלווים בקהל המתפללים ובתופים.

LA BAR MITSVA

Le tableau se compose de deux élémenls (et met en scène 26 personnages): la montée à la Torah et la procession en musique de la synagogue à la maison.

BAR MITZVAH

This painting is composed of two stages and 26 figures. The bar-mitzva boys are first called to the Torah and then proceed home accompanied by the congregants.

היה מנהג, שלחגיגת בר־מצווה של בן עשירים צורף בן עניים, כדי לקיים מצוות לשמח יתום ואלמנה: בשמחתך — זכור את העני.

בהגיע הנער לגיל 13, הוא נכנס לעול המצוות: הוא חייב בקיום המצוות ומצטרף למניין.

את יומו הראשון אחרי גיל המצוות הוא חונך בשתי מצוות: תפילין וטלית, והוא עורך את מסיבת בר־המצווה. מקורה של מסיבה זו הוא הפסוק ״ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתי גדול ביום היגמל את יצחק״(בראשית כ״א, ה׳). אברהם ערך משתה ביום גמילת בנו — מעבד בין ילדות לנערות.

חגיגת בר־המצווה נערכת, בדרך כלל, בליל יום שני, או בליל יום חמישי בשבוע, כך שהנער עולה למחרת לתורה. בבוקר, המורה אשר הכין את הנער לבר־מצווה, הלא הוא ה״מלמד״ ב״חדר״, מגיע לבית ה״חתן׳ עם חבריו של הנער, עוטף את ה״חתן״ בטלית ועוטרו בתפילין, ומלווים אותו לבית־הכנסת.

אחרי התפילה יוצאים כל הקהל, הנגנים והפייטנים בתהלוכה מבית־הכנסת לבית חתן בר־המצווה, כשהוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ונישא על כתפי האנשים או על כסא. הסובבים אותו מפזרים סביבו סוכריות ומתיזים עליו מי בושם. בראש התהלוכה — שני נערים ובידיהם פמוטים עם נרות גדולים ומקושטים.

בבית החתן מתכבדים כל האנשים בארוחת בוקר חגיגית יחד עם חתן בר־המצווה.

Il était de coutume dans les familles riches de fêter en même temps que la Bar-Mitsva du fils, celle d'un enfant pauvre conformément au commandement: "dans ta joie souviens-toi du pauvre".

A l'âge de 13 ans le garçon entre dans la communauté des croyants et doit se soumettre aux prescriptions et en contre-partie II est admis à faire partie du minyan. Les deux premières mitsvot. le port du châle de prière, Talit, et des phylactères, les Téfilin. A l'origine de cette cérémonie le verset 21:8 de la Genèse: "L'enfant grandit il fut sevré. Abraham fit un grand festin le jour où l'on sevra Isaac״. Abraham a fait un grand festin pour marquer le passage de son fils de l'enfance à l'adolescence.

La cérémonie de Bar-Mitsva avait lieu en général le dimanche ou le mercredi de manière à ce que le communiant puisse monter le lendemain à la Torah. Le matin, le maître qui l'a préparé, met au communiant le talit et le téfilin et tous l'accompagnent à la synagogue,

Après l'office tous les participants s'ébranlent en procession de la synagogue à la maison accompagnés de musiciens. Le communiant est porté sur une chaise ou sur les épaules, revêtu de son châle de prière. On lui lance des bombons, on l'asperge de parfums. En tête du cortège deux enfants portant des chandeliers avec des cierges décorés.

A l'arrivée à la maison tout le monde est Invité à un copieux petit déjeûner.

The poor were by custom invited to accompany the sons of wealthy families at the bar-mitzvah, "bringing happiness to the orphan and widow״ (Scripture).

At 13, a Jewish boy is obligated to fulfil the commandments and may join a quorum (minyan) for prayer. The first day begins with the Talllt (prayer shawl) and Tefillln (phylacteries) and the ensuing celebration. This celebration originates in the verse "And Abraham made a great feast on the day Isaac was weaned״ (Genesis 21, 5), The teacher who prepared the boy for the bar-mitzva readings arrives at the boy's home with his scholmates, wraps him in the Tallit and helps him with the ritual placement and tying round of the Tefillln on his left arm and forehead, and they all proceed to synagogue.

After prayers, a procession of all the congregants, musicians and psalmodists emerges and wends its way to the boy's home for the festive breakfast. Still wrapped in his Tallit and Tefillin, he is carried aloft, showered with candles and sprayed with perfumed water. Two of his friends lead, holding candlesticks with large decorative candles.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי

חתונה

טקס החופה מתקיים כאשר החתן והכלה יושבים בתוך אפריון, ״כמלך ומלכה דמי״. תוך שהם יושבים, עורכים הרבנים את החופה בעמידה וקוראים את הכתובה(מנהג זה היה מקובל בקהילות מרוקו ותימן). מימין — טקס החיוב ותקיעת־ כף בין החתן לחותן ועריכת התנאים על ידי הספרא־ דדיינא.

בפינה — הצגת הנדוניה על ־ידי אם הכלה בפני הנשים. במרכז למטה — טקס ה״חינה״ כסימן לשבעת ימי השמחה. בפינה משמאל — בבוקר — הגשת התה, הלביבות וכד החלב.

LE MARIAGE

La cérémonie de mariage se déroule alors que les époux sont assis sur une sorte de trône — comme il sied à des rois auxquels ils sont comparés — alors que les rabbins sont debout et lisent la Kétouba, acte de mariage (c’était la coutume au Maroc et au Yemen). A droite — la cérémonie du Hyoub — l’engagement et la poignée de main des parents après l’accord en vue du mariage, le greffier du tribunal inscrivant le protocole des conditions convenues

Au coin la présentation aux femmes de la dot par la mère de la mariée. Au centre en bas la cérémonie du henné — symbole des sept jours de joie. Au coin à gauche — la présentation, le lendemain du drap tâché de sang — preuve de virginité, et l’offrande de thé accompagné de beignets et d’une carafe de lait

MARRIAGE

The chuppah ceremony is conducted with the bride and groom seated under a canopy, "Like a king and queen." The rabbis read out the ketubah (Marriage contract), as in the communities of Morocco and Yemen. On the right we see the "commitment" and "handshake" between the groom and the bride's father, while the Scribes draw up the engagement conditions. In the corner is the presentation of the dowry by the bride's mother. Bottom-center — the "henna" ceremony as a sign of the seven festive days. Left-hand corner — the morning-after display of the virginal linen, with tea, pancakes and milk.

מנהגי חתונה במרוקו:פולקלור יהודי מרוקו – משה גבאי

מנהגי חתונה במרוקו: יהודי מרוקו נישאו בגיל צעיר. בערים אחדות נערכה ההיכרות בין בני הזוג באמצעות שליחים, רבנים ומכובדים מהקהילה, ואילו במקומות אחרים נעשה השידוך באמצעות ההורים. רבים המקרים בהם נערכו הנישואין בין קרובי משפחה, ובכל מקרה לא נהג הצעיר לחזר אחר הנערה, כפי שנוהגים צעירים בדורנו.

כל ענייני החתונה, הכנותיה ולבטיה הוסדרו בין הורי החתן והורי הכלה, ובמקרים רבים לא ראתה הנערה את אישה לעתיד עד לטקס האירוסין, שנערך במועד סמוך מאוד לטקס הנישואין. טקס האירוסין נערך בבית הנערה ברוב פאר והדר. במרכזו עמדה הארוסה כשהיא לבושה בלבוש חגיגי ומקושטת בתכשיטים יקרי ערך, כיאה לבת־מלך.

יופיה ואופיה תוארו בשירי תהילה מרנינים את הלב, על־ידי פייטנים ומקהלת נשים ממשפחות הכלה והחתן. באווירה חגיגית עליזה ובנוכחות כל בני המשפחה והאורחים, ענדה אם החתן לכלה שעון זהב, כשהיא מלווה את פעולתה בנעימות מיוחדות ובסלסולים ערבים לאוזן. חתנים עשירים שרצו להביע אהבתם הגדולה לכלותיהם, הוסיפו על שעון הזהב גם עגילים ושרשרות זהב. בפורים נהגו חתנים לשלוח מתנות לארוסותיהם ויש שנהגו לקיים את הטקס דווקא ביום פורים, שכולו שמחה וששון.

במהלכו של הטקס החתים סופר בית־הדין את שתי המשפחות על כתב־התחייבות לפיו חייבים החתן והכלה להינשא, וכן נקבע גודל הקנס אותו יצטרך לשלם הצד המפר את הבטחת הנישואין.

מרגע שנסתיים טקס האירוסין ראו הורי הכלה בחתן אחד מבני הבית, ומעתה היה אורח רצוי בביתם ונהג לסעוד על שולחנם בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים אחרים.

באחת השבתות שלפני החתונה נפגשו הורי הכלה והורי החתן, כדי לדון בסדרי החתונה ותנאיה. משהוסכם על מועד החתונה התאספו נשים ממשפחות החתן והכלה והחלו בהכנות המרובות. פרטים על החתונה ומועדה פרסמו המחותנים באמצעות ״שער החתן״ — ציור שאותו נהגו לצייר בפתח ביתם.

הנדוניה. ימים אחדים לפני הטקס, נהגה הארוסה להזמין את חברותיה וקרוביה לחזות בנדוניה, שאמה הכינה עבורה עוד בהיותה קטינה. בטקס הציגה חפצים יקרי ערך, שהיא עתידה לקחת לביתה אחר נישואיה. בין היתר הוצגו מפות רקומות, סדינים וציפיות רקומות ברקמת יד — פרי מלאכת מחשבת של אשה מומחית לדבר, מרבדים ושטיחים ססגוניים, תכשיטים יקרי ערך, שמלות וכותנות בשלל צבעים, וקפטנים עשויים מאריג קטיפה מעוטר בחוטי זהב וכסף. בין פריט לפריט שהוצג על־ידי הכלה, נהגו חברותיה לפתוח קולן בשירי תשבחות והערכה ולעיתים אף לפתוח במעגלי רוקדים כשהכלה במרכז.

שלושה ימים לפני החתונה הלכה הכלה לטבול במקווה ועמה נשים מבנות משפחתה, נושאות את כליה. הן ליוו את ההליכה אל המקווה בשירים, בפיוטים ובריקודים מסורתיים. לאחר שובה של הכלה לביתה העניק לה החתן מגש כסף ועליו בשמים ותמרוקים בעלי ניחוחות נעימים.

טקס החינה. אחד הטקסים המרהיבים שלפני החתונה הוא טקס החינה, שבו מרחו את כפות ידיה ורגליה של הכלה בחינה. כל הבאים לטקס הופיעו בלבוש חגיגי מסורתי, כיאה לאירוע חגיגי. בין האורחים היו גם פייטנים ויודעי שיר, שבאו לשמח את הכלה בטקס החינה. החינה מסמלת שמחה, אושר, שלמות, ושביעות רצון. גם כאן, כביתר הטקסים שלפני החתונה, היתה אווירה עליזה ושמחה, ושירת הנשים נשמעה עד למרחוק.

החתונה נערכה בבית הכלה או בבית החתן, כשהכל נוצץ ומשרה אווירה נעימה. לאחר שהכלה התיישבה על כסא מהודר מכוסה קטיפה שהועידו לכבודה, הביאו הגברים את החתן מביתו בשירה ובפיוט. בזמן החתונה ישבו החתן והכלה על כסאות מהודרים שהונחו על שולחנות גבוהים, כדי שהכל יוכלו לחזות בזוג הצעיר והנאה, ובעיקר ביופיה ובתפארתה של הכלה. אשה נאה נחשבה אשה בעלת סנטר כפול, צחה, בריאת בשר ובעלת גומת חן. וכך תיארוה בפני החתן כאשר ביקשו לשדכה.

בנעימה מסורתית מיוחדת נהגו לקרוא את הכתובה בה הובלטו ״סדרי הייחוס״ של החתן והכלה, עד חמישה־עשר דורות. בהשתתפות כל האורחים ובני המשפחה, נמשכה החתונה כשהיא מלווה בשירים ובפיוטים, בתופים ובמחולות עד אור הבוקר.

הכתובה. כתב התחייבות (בלשון ארמית) של החתן כלפי הכלה, שנהוג בכל קהילות ישראל. לפני התקנה הקדומה, שהתקינה שמעון בן שטח, כל העומד לשאת אשה יכתוב כתובה ויתנה לאשתו עם הנישואין. במרוקו, הכתובה נכבתה על־ידי סופר הקהילה בכתב רש״י, פרט לשמות של החתן והכלה, שנהגו לכתוב באותיות מרובעות בולטות.

ציורים יפים קישטו את הכתובה של בעלי מעמד, וכל סופר קישט כיד הדמיון הטובה עליו. את הכתובה קורא סופר בית הדין הרבני בשעת הקידושין. לאחר הקריאה נמסרה הכתובה בידי הורי הכלה, שהיו שומרים אותה בנרתיק עשוי פח או נחושות. תנאי הכתובה נקבעו יום אחד לפני החתונה (יום שלישי) והוא נקרא ״נהאר־שבועה״ (יום השבועה -ההתחייבות), כי יום רביעי היה קבוע תמיד כיום החתונות.

כתובה גדולה (עם סכום גדול) היה בה משום ביטוי ליחס של כבוד והערכה לכלה ולמשפחתה. יש משפחות שנהגו לקבוע את הנדוניה במטבע החסאני(שהיה בתקופת הסולטאן מולאי אל־חסן) או בדורוס (מטבע ספרדי) ולא במטבע הנהוג. תנאי זה בא להכביד על החתן ולמנוע ממנו גירושין בקלות, כי מטבע זה היה מכסף טהור ואיננו בנמצא, ובמקרה של גירושין היה רב הקהילה קובע את ערכו ביחס למטבע הנהוג באותה תקופה.

למחרת, בבוקר הנקרא ״צבאח אל ערוסה״(בוקר הכלה), באה אם הכלה עם המאצטה ומוציאה את הסדין כדי להוכיח, שהכלה אכן היתה בתולה ולא ביישה את משפחתה. בבוקר זה כיבדו את האורחות בחלב ובלביבות ״שפנז״.

Racines-Roots-JUdaisme tradition et folklore des juifs du Maroc-Moche Gabbay

LA KETOUBA. C'est le contrat de mariage par lequel le mari s'engage à satisfaire tous les besoins de sa femme. Le mot Kétouba vient de l'araméen, cette tradition ayant été Introduite par le grand rabbin Shimon Ben Shatah qui avait prescrit "que celui qui prend femme doit lui écrire une Kétouba e\ la lui remettre au moment du mariage". Au Maroc la Kétouba était écrite par le greffier en lettres Rachi, sauf pour les noms de famille calligraphiés en lettres d'imprimerie.

Les familles les plus aisées rédigeaient des ketoubot superbes avec force dessins et couleurs à l'imagination du greffier. Après sa signature par le mari en présence du rabbin, du greffier et de témoins, la kétouba était remise à la famille de l'épouse qui la gardait précieusement dans un étui de plomb ou zinc. Les conditions de la kétouba étaient rédigées le mardi, un jour avant le mariage qui avait lieu obligatoirement le mercredi.

La coutume était d'inscrire des sommes élevées — que devrait payer le mari en cas de divorce — le montant étant considéré comme un critère d'importance. Dans certaines familles la somme était libellée en Hassan¡ — unité de monnaie du temps du Sultan Moulay Hassan — ou en douros espagnols et non en monnaie locale. La raison: c'étaient des monnaies en argent de haute valeur et de cette manière le mari hésitait avant de demander le divorce, la traduction du montant de la kétouba en monnaie actuelle étant du ressort du tribunal rabbinique.

Le lendemain matin, "sbah el 'rosa", “le matin de la mariée", la mère de la nouvelle épouse venait défaire le lit nuptial pour exhiber le drap maculé de sang, preuve Irréfutable que la mariée était une fille d'honneur — donc vierge. Après c'est une bonne collation au lait et aux beignets, "sfnz".

LE MARIAGE TRADITIONNEL AU MAROC.

Dans l'ancien temps on se mariait à un âge précoce. Dans certaines villes les présentations entre les futurs époux, se faisaient par des intermédiaires, l'envoi de délégations ae notaDies et rabbins, et dans d'autres c'était l'office des parents. Les mariages au sein de la famille au sens large étaient fréquents mais en aucun cas on ne connaissait les méthodes d'approche des jeunes d'aujourd'hui!

Les parents estimaient que le mariage était une affaire trop sérieuse pour être laissée aux époux et arrangeaient tout entre eux et II arrivait souvent que la jeune fille voyait pour la première fois son promis le jour des fiançailles qui était très proche de la cérémonie du mariage. La cérémonie des fiançailles avait lieu en grande pompe dans le maison de la fiancée. La fiancée était somptueusement habillée, portant des bijoux scintillants comme il convient "à la fille du roi".

Sa beauté et ses qualités étaient vantées dans les chants des paytanim et des choeurs de sa famille et de la famille du fiancé. En présence des membres de la famille et des invités, la mère de la fiancée, remettait à sa fille une montre en or tout en chantant des airs connus et mélodiques. Les riches pour marquer leur amour, ajoutaient à la montre, un collier et des boucles d'oreille. Le jour de Pourim les fiancés envoyaient des cadeaux à leurs promises et c'est pour cela que certains célébraient les fiançailles le jour de Pourim qui est tout de joie et d'allégresse.

Au cours de la cérémonie le greffier du tribunal faisait signer les familles sur l'accord d'engagement, avec ses conditions et le montant de l'amende à payer par la partie qui enfreindrait son engagement de mariage.

Après les fiançailles les parents de la promise commençaient à traiter le fiancé comme un membre de la famille, l'invitant à déjeûner le chabbat, les jours de fête et à participer à toutes les joies familiales.

Les parents des futurs mariés se rencontraient un des chabbatot qui précédent la noce pour en fixer les modalités et les conditions. Une fois la date fixée, commençaient les préparatifs avec le concours des femmes des deux familles. Leur intention de se marier, ils l'annonçaient en dessinant à la porte de leurs maisons "l'entrée du hatan — marié".

LA DOT. Quelques jours avant la cérémonie du mariage, la fiancée avait coutume d'inviter ses proches et amis à venir admirer sa dot, que sa mère a préparé pour elle depuis son enfance. L'exposition comprenait les objets que la fiancée prendrait avec elle dans son nouveau foyer: nappes brodées, draps ouvragés, taies d'oreiller brodées à ses initiales, tapis, bijoux, robes multicolores, kaftan de velours brodés de fils d'or et d'argent. Les femmes exprimaient avec des chants et parfois même des danses leur admiration et leur appréciation de ces trésors.

Trois jours avant la noce, la future mariée se rendait au bain rituel — le Mikvé — accompagnée en procession par ses proches qui traversent les rues du Mellah en chantant et en battant tambour. A son retour du bain le futur mari lui envoyait en présent un plateau d'argent chargé de parfums précieux et de produits de maquillage.

LA CEREMONIE DU HENNE. Une des soirées les plus somptueuses est celle du henné, qui portait ce nom parce que la future épouse se teignait les paumes des mains et la plante des pieds de henné. Tous les invités arrivaient habillés de leurs plus beaux atours traditionnels, sans oublier les musiciens et le paytan. Le henné symbolise la joie, le bonheur. La cérémonie se poursuivait tard dans la nuit et nul n'aurait osé se plaindre du bruit car la fête d'une famille était celle de tout le quartier.

Le mariage avait lieu soit au domicile du marié, soit à celui de la mariée. Après que la mariée se soit installée sur son trône, le marié était amené de chez lui par ses parents et amis accompagné de chants et musique. Les deux futurs époux prenaient place sur des sièges élevés placés sur une estrade de manière à être visibles de loin et que chacun puisse admirer la beauté de la mariée. Les canons traditionnels de la beauté: l’embonpoint, la blancheur de la peau, le rouge des joues, les fossettes. C'est avec une telle description que l'on enflammait l'imagination du futur mari que l'on voulait séduire.

La Ketouba à la marocaine se doit d'être longue, rappelant l'arbre généalogique le plus complet possible — remontant parfois dans les familles de l'aristocratie sépharade jusqu'en Espagne. Après la cérémonie religieuse de lecture de "Sept bénédictions", c'était un festin agrémenté de musique qui durait jusqu'aux premières heures du matin.

MARRIAGE CUSTOMS IN MOROCCO

 The Jews of Morocco married at an early age. In some cities, emissaries, rabbis or elders would bring the couple together, and in other places the parents would handle the “shidduch." In many cases there were marriages between relatives, and courting was frowned upon.

All the arrangements and preparations were done by the parents, and very often the girl did not see her future husband until the betrothal ceremony. This was conducted at the girl's home very close to the wedding, with much grandeur and splendour. The bride was dressed and bejewelled ”like a princess", and her beauty and character were extolled in joyous songs of praise' by male and female cantors employed by both families. A gold watch was placed on the bride's wrist, accompanied by special tunes and incantations. The wedding date was posted on the doorways of both families, with a painted illustration known as "Sha'ar Hechatan״ (Groom's Notice).

DOWRY — Several days prior to the ceremony, the engaged girl would invite her female friends and relatives to view the dowry, which her mother had already prepared when she was a teenager, such as hand-embroidered tablecloths, sheets and pillowcases, jewellery, dresses and nightgowns in a rich variety of colors, and kaftans made of woven velvet embellished with gold and silver threads.

MIKVEH — Three days before the wedding, the bride would immerse herself in the Ritual Bath, accompanied by the womenfolk carrying her things for her. On returning home, the groom presented her with a silver tray arrayed with exotic perfumes and cosmetic ointments.

HENNA — At this popular festivity, the hands and legs of the bride are smeared with henna. Among the traditionally-dressed guests are cantors and singers who have come to make the bride happy. Henna symbolize joy, happiness, perfection and satisfaction, so the atmosphere is festive and jocular.

THE WEDDING The wedding was usually held at the home of the bride or groom. After the bride had been seated on a velvet-covered chair, the men would bring the groom from his home accompanied by psalms and songs. During the wedding, the bride and groom are seated on splendid chairs which have been placed on high tables, so that all can look upon the young and handsome couple, and especially the beauty and magnificence of the bride. A beautiful woman was buxom, had a double chin, clear complection, and birthmark. This is how she was described to the groom when the match was being made.

A special traditional tune was sung for the reading of the Ketubah in which the "Sidre Yichus״ (the ancestral line), 15 generations back, of the bridge and groom were read out. The wedding continued, with the participation of all the guests and family, accompanied by psalms and songs, drums and dancing until the break of dawn.

THE KETUBAH — This the Aramaic word fot the obligatory contract drawn up by the groom in favour of his bride, and it is the custom in all the communities of Israel. According to a ancient specification (takana) drawn up by Shimon Ben Shatah, every man who is about to marry will draw up a ketubah and give it to the wife upon marriage. In Morocco, the ketubah was written up by the community scribe in the Rashi lettering, except for the names of the bride and groom, which were written in large square letters.

Beautiful illustrations decorated the ketubah of the well-off members of the community, and each scribe would embellish the ketubah according to the delights of his own particular imagination. The ketubah would be read out by the scribe of fhe Rabbinical Bet Din during the kedushim — the marriage ceremony. After the reading, the ketubah was given to the parents of the bride who kept it in a sheath made of tin or copper.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-מנהג הכפרות

מנהג הכפרות

תמונה-יהודיה בפתח הגטו מביאה תרנגולת לשחיטה אצל השוחט.

הכפרות. יהודי מרוקו נהגו לעשות ״כפרות״ בערב יום הכיפורים. לכל אחד ואחת מבני המשפחה לוקחים עוף — תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ומסובבים אותו על ראש המתכפר כמה פעמים ואומרים עליו פסוקים מסוימים בצירוף המלים: ״זה חליפתך, זה תמורתך, זה כפרתך, זה התרנגול ילך למיתה ואתה — פלוני בן פלוני — תיכנס לחיים ארוכים.״ אחר כך שוחטים אותו ונותנים אותו לעניים, או פודים אותו בכסף ומחלקים הכסף לצדקה.

מנהג זה הוא עתיק יומין, הוזכר לראשונה בתלמוד, ולאו דווקא כפרה בתרנגול. נהגו לפדות נפשם בממון, שהיו נותנים צדקה לעניים בערב יום הכפורים, כדי שתעמוד להם הצדקה ביום החתימה על דינם. רק בימי הגאונים הנהיגו מנהג הכפרות בתרנגולים, מנהג שנמשך עד היום הזה, למרות שבכל הדורות קמו לו מתנגדים.

קהילות מרוקו קיימו בדבקות מנהג זה ואפילו העניים ראו חובה לשחוט תרנגול לכפרה.

כל משפחה שכבדה את מעמדה הזמינה אליה שוחט אשר ישחוט לה את מירב התרנגולים שנרכשו מבעוד מועד, לשם קיום מצוות הכפרות.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר