מורשת יהדות מרוקו

21 – אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי

בתהילת ה׳ ובסיפור יציאת מצרים. לקדיש. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף א, טור ענף ב וטורי אזור. בכל טור שתי צלעיות.

 חריזה; א/ב א/ב א/ב ג/ג ג/ב ד/ה ד/ה ד/ה ו/ו ו/ב.

משקל: בטורי הענף שבע הברות בצלעית א וחמש הברות בצלעית ב. בטורי האזור שבע הברות בכל צלעית.

כתובת: פיוט. נעם ׳נאוה את וגם שירך. סימן: אני דוד, לקדיש. מקור:    א־ לד ע״ב; ק- לו ע״ב¡ נ״י 3097 – 21 ע״ב.

אַזְכִּיר תְּהִלּוֹת אֵל חָי / מְאֹד נַעֲלָה
תּוֹךְ רֵעַי וְגַם אֶחָי / עֵדָה כְלוּלָה
מִזִּמְרַת שִׁיר שְׁבָחָי / רֹן וְצַהֲלָה
בִּבְנֵי נֹף פָּרַץ פֶּרֶץ / צוּר שׁוֹכֵן שֶׁמִּי עֶרֶץ
5- הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ / מִצְרַיִם לַיְלָה

נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חַם / שָׁם דָּר עֲלִיָּה
הִכְנִיעַ הִתִּישׁ כֹּחָם / נַפְשָׁם לֹא חִיָּה
בְּיָד חֲזָקָה נִלְחָם / בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה
בְּאוֹתוֹת גַּם בְּמוֹפְתִים / בְּמוֹרָאִים וּשְׁפָטִים
10- בְּעַקְרַבִּים בְּשׁוֹטִים / עָשָׂה בָּם כַּלָּה

יָצָא בְּעֵמֶק עָכוֹר / צוּר הִשְׁפִּיל קַרְנָם
הָרַג הִכָּה כָּל בְּכוֹר / רֵאשִׁית כָּל אוֹנָם
וְהוֹרִישׁ לְעַם מָכוּר / אֶת כָּל קִנְיָנָם
בַּחֲצוֹת לַיְלָה הַהִיא / קוֹל צֹחָהּ קוֹל נְהִי
15- בְּמִצְרַיִם וַתְּהִי / צְעָקָה גְדֹלָה

1. 1. אזכיר… חי: על-פי יש׳ סג, ז. מאוד נעלה: על-פי תה׳ מז, י. 2. רעי וגם אחי: על-פי תה׳ קכב, ח. עדה כלולה: כינוי לישראל הכלולים במעלות רבות. 3. מזמרת… צהלה: באמצעות שירתי, ותאר שירה זו במלים נרדפות. 4. בני נוף: כינוי למצרים על-פי יר׳ ב, טז. פרץ פרץ: פגע, על-פי שמ״ב ו, ח. צור… ערץ: כינוי לקב״ה. 5. הוציאך… לילה: על־פי דב׳ טז, א. 6. ארץ חם: מצרים, על-פי תה׳ קו, כא-כב. דר עליה: כינוי לקב״ה, רווח בפיוט הקדום. 9-8. ביד… ושפטים: על-פי דב׳ ד, לד; שם׳ ו, ו. 10. בעקרבים… כלה: ציורים למכות שהכה ה׳ את מצרים, על־פי מל״א יב, יא. עשה בם כלה: על-פי יר׳ ל, יא. 11. בעמק עכור: כינוי מליצי למצרים העכורים. עמק עכור: על־פי יהו׳ ז, כד. צור… קרנם: הקבה השפילם. 12. הרג… אונם: על-פי תה׳ קה, לו. 13. עם מכור: כינוי לישראל, על-דרך אס׳ ז, ד: ׳כי נמכרנו אני ועמי׳. והוריש… קנינם: הקב״ה הוריש לעם ישראל את כל רכושם של מצרים, על-פי שמ׳ יב, לה-לו. 15-14. בחצות… גדולה: על-פי שמי יב, כט-ל. לילה ההיא: לילה לשון נקבה על דרך הערבית. קול נהי: על-פי יר׳ ט, יח.

דַּלִּים וּשְׁפָלִים שָׂשׂוּ / קָמוּ עָמָדוּ
וְעוֹבְדֵי אֱלִיל בֹּשׁוּ / וַיִתְגּוֹדָדוּ
כִּי זֵכֶר דֶּבֶק קָדְשׁוֹ / אַבְרָהָם עַבְדוֹ
וְיוֹצִיאֵם בְּשָׂשׂוֹן / בְּיָד רָמָה וְעֶלְצוֹן
20- לְאוֹר מֵחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן / וּמֵאֲפֵלָה

וְרַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל / אֲשֶׁר גְּמָלָם
כְּרַחֲמָיו חֶסֶד אֵל / אֱלֹהֵי עוֹלָם
הִצְמִיחַ לָהֶם גּוֹאֵל / מִצַּר הִצִּילָם
קִבְּצָם מֵאֲרָצוֹת / אַל אֱלֹהֵי הָעֵצוֹת
25- צִוָּה אוֹתָם לַעֲשׂוֹת / פֶּסַח וּמִלָּה

דִּגְלֵנוּ מֵהַר תָּקִים / חַי דָּר שָׂמִים
וּמֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים / מִקַּצְוֵי אִיִּים
קַבֵּץ עַם בְּךָ דְּבֵקִים / מִבֵּין הַגּוֹיִים
נִפְלָאוֹת חִישׁ הַרְאֵנוּ / כְּמֵאָז גְּמַלְתָּנוּ

30- תִּתְגַּדַּל צוּר מַלְכֵּנוּ / תִּתְקַדַּשׁ סֶלָה

16. 16. דלים ושפלים: ישראל. קמו עמדו: נזקפה קומתם. 17. עובדי אליל: מצרים. בשו ויתגודדו: נכלמו ופצעו עצמם, מעשה התאבלות. הלשון על-פי מל״א יח, כח. 18. כי… עבדו: על-פי תה׳ קה, מב. מה שהבטיח לאברהם בבר׳ טו, יד. 19. ויוציאם בששון: על-פי תה׳ קה, מג. ביד רמה: על-פי שם׳ יד, ח. 20. לאור… מאפילה: מאפל הגדול אל אור הגאולה. אישון ומאפיל: על-פי מש׳ ז, ט. הצורה על-פי יר׳ ב, לא. 22-21. ורב… חסד: על-פי יש׳ סג, ז. 23. הצמיח… גואל: על-פי ברכת ׳מצמיח קרן ישועה בתפלת העמידה׳. מצר הצילם: על-פי תה׳ קז, ו. 23־24. קבצם מארצות: על־פי תה׳ קז, ב-ג. אלהי העדות: כינוי לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 25. ציוה… מלה: על־פי שם׳ יב, מח, וראה שמו״ר פז, ג: ׳בשני דמים נצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה׳. 26. דגלנו… תקים: על־פי ׳יום ליבשה׳ לריה״ל. 27. ארץ מרחקים: כינוי לגלות, על-פי יר׳ ח, יט. קצווי איים: על-פי יש׳ סו, יט. 28. קבץ… הגויים: על-פי תפלת מוסף לשלושת הרגלים: ׳וקרב פזורינו מבין הגויים׳. 29. נפלאות חיש הראנו: מי׳ ז, טו. כמאז גמלתנו: על-פי יש׳ סג, ז. 30. תתגדל… סלה: קשר לפתיחת הקדיש, ייעוד הפיוט.

תולדות הפיוט והשירה.

א.מ.הברמן

הוצאת מסדה בע"מ רמת גן

1970

כרך ראשון– ארץ ישראל, בבל, ספרד ושלוחות השירה בספרדית

כרך שני – איטליה, פרובאנס, אשכנז, צרפת ואנגליה

ספר ״תולדות הפיוט והשירה" הוא בבחינת נוֹבוּם בספרותנו, הן בהיקף החומר שבו והן בגישתו של המחבר לנושאו. מלבד פרקים בתולדות ספרותנו לדורותיה, יש כאן גם מעין אנתולוגיה. מתיך התעמקות במקצוע ושימוש נרחב בחומר, הובעו בספר גם רעיונות חדשים על התפתחות הפיוט והשירה לזמניהם ולמקומותיהם. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, והוא מכוון למעיין, למתלמד וגם לקורא להנאתו.

­אברהם מאיר הברמן (נולד 1901), הוא חוקר־ספרות וביבליוגרף ידוע, שכיהן מאז 1923 כמנהל ספריית שוקן. ב־1934 עלה ארצה והמשיך לעמוד בראש ספריית שוקן, שהועברה לירושלים.

ב־1957 נתמנה למרצה (כיום פרופיסור) לספרות עברית בימי־הביניים באוניברסיטת תל־אביב. הוא פירסם מאמרים מדעיים וספרים רבים ביניהם! ״תולדות הספר העברי״, ״הספר העברי בהתפתחותו״, ״עדה ועדות״, ״מגילות מדבר יהודה״, ״עתרת רננים״ ועוד.

הקדמה

בספר שלפנינו יש משום נסיון ראשון לסקור את תולדות הפיוט והשירה העבריים שלאחר חתימת המקרא והתפתחותם במרכזים התרבותיים השונים עד תקופת ההשכלה.

וראוי לציין, כי עם שינויי המקומות והזמנים יש לראות בכל זאת בסוגי השירה הזאת אחידות מסויימת, אחידות מבחינת הלשון ומקורות הלשון, ואחידות הנובעת מרוח העם ורציפות הדורות. אחידות זו בולטת בפיוט, היינו שירת הקודש, אבל היא ניכרת גם בשירת החול, לפרקים במפורש ולפרקים במרומז. הדוגמאות שהובאו בספר מעידות על הדבר.

חקר השירה העברית החל על ידי אבות ״חכמת ישראל״ בארצות הגולה, שהניחו את יסודותיו, אבל התפתחותו ושגשוגו באו ועלו רק עם גילוי ה״גניזה״ הקהירית ופיענוח דפיה על ידי חכמים שונים בארץ ומחוצה לה.

לחומר החדש, שהועלה מתהום הנשייה, נתחברו דרכי מחקר חדשים ואפשרויות שהראשונים לא הכירון; ועדיין היד נטויה.

דברים שהובאו בספר מתוך הפיוט והשירה הובאו בדרך כלל כפי נתינתם בכתבי יד (בכתיב מלא), אם כי נוסף להם ניקוד.

מראי המקומות בתוך הספר והביבליוגרפיה שבסוף הספר באים כדי לאפשר למעיינים לגשת למקורות עצמם (טכסטים ומחקרים) ולהתעמק בהם.

ידידי ד״ר יוסף מרקוס קרא הגהה ראשונה, ואני מביע לו תודה על כך.

מר פנחס ויניצה ומר חנן פירן מהוצאת ״מסדה״ שקדו על מתן צורה לספר ועל שיפורו ויישר כוחם.

א. מ. הברמן

ירושלים השלמה, חנוכה תש׳׳ל

ב. מבוא לשירה ולפירט בישראל:

ציוני דרך היסטוריים

השירה העברית המקראית

השירה העברית יסודותיה קבועים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ"ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים; 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו שירת הים, שירת דבורה וכמה ממזמורי תהלים; 3) שירי טבע והשגחה, כמו תהלים פרקים יט, קד; איוב פרקים כח, לז-מא; 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים; 5) תוכחה לאומית – נבואות על החורבן כמו בירמיה; 6) נחמה וגאולה בישעיה; 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת; 8) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו, קינת שאול ויהונתן בנו(שמואל ב א, יז-כז); סו) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן(מגילת איכה); 11) מזמורי שבח והלל לה^׳ ותפילה ותחינה לה׳ בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, האקרוסטיכון האלף־ביתי, כמו 'אשת חיל׳(משלי לא, י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, השאלות או תיאורים אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

השירה העברית בתקופת התלמוד

התלמוד הבבלי, שנחתם במאה החמישית בבבל, עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם הם דברי הספד לחכמים המרוכזים בבבלי מועד קטן, דף כה; דברי ברכה ללומדים(ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳(עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם־פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח' וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו עלומי שם. מאפייני השירה התלמודית הם תבנית פסוקית, משקל התיבות, אוצר מילים מקראי ובתר מקראי והיעדרו של החרוז.

הפיוט הקדם־קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם־קלאסי ברוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשיות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. לאחר מכן מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה בזיקה למדרשי חז"ל. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלף־ביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע ושימוש בכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

מלטינית: ad אֶלlittera + אות] שִׁוְיוֹן צְלִילִים בְּרָאשֵׁי מִלִּים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, לְמָשָׁל: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח" (ישעיה כד יז). "שָׁמִיר וָשָׁיִת" (ישעיה ה ו). "לַיְלָה… לָיְלָה… לֵיל אֱלִילִים, לְלֹא כּוֹכָב, לְלֹא אוֹרוֹת" (טשרניחובסקי, שירים 226).

הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם־קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. לשונם מעורבת – מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט בעיקר למחרוזות מרובעות-טורים המתחרזים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת, נשקלים במשקל התיבות ונחתמים באקרוסטיכון אלף־ביתי לסוגיו, ובכלל זה חתימת שם הפייטן.

השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה שקדמה לתור הזהב בספרד, במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי קודש כמו נושאי הפיוט הקלאסי: פיוטים לחתנים, שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. עם המגע שנוצר עם התרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצידה – בתים טוריים דו-צלעיים: דלת וסוגר. כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי ונשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי ואת שירתו. לכל מקום שגלו ישראל גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד לצד התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים שהיו גם רבנים גדולים הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת(הריב״ש). שירה זו הביאה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי המקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות, שירת האהבה האלגורית בין ה׳ לישראל ובין ישראל לתורה ושירים בעלי ערך היסטורי מלבד עשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

שירת ר׳ ישראל נג׳ארה

על שירת ר׳ ישראל נג׳ארה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי וטובה בארי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳ארה רוב עניינם ומבעם הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה והשבת הבנים לארצם. שירי נג׳ארה מאופיינים בכמה סממנים: דו-שיח תמידי בין הדוד לרעיה או ליונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר פותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון אבל מסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳ארה היא הכתובה לחג השבועות – ׳ירד דודי לגנו׳ -חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, שהמשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳.^, שירתו של נג׳ארה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות; ב) החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים; ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית; ד) ריבוי בציוריים אלגוריים בהשפעת הקבלה; ה) צמידות השירה ללחנים מוזיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.״

מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21

בין שההבטחות האלה היו תרגיל השתמטות של השלטונות המרכזיים ובין שמדובר היה בחבלה של פקידים זוטרים במשרד הפנים, העובדה הייתה שרק מעטים שביקשו להגר נענו. השיטה שבה מנעו השלטונות מתן דרכונים הייתה מגוונת ושונה בכל מקום ומקום. ברבאט למשל ניסו ׳הח׳ליפות׳ לשכנע כל יהודי שביקש דרכון שאין לו צורך בו, ואין לו כל סיבה לעזוב את מרוקו. במראכש דרשו תעודות רפואיות ואסמכתאות שונות מן המבקשים וערכו חקירות קפדניות כדי לאלץ את המבקשים לוותר בעצמם על בקשותיהם. במקומות כמו פאז, מכנאס וכפרים במחוזות מראכש ופאס סירבו ׳הח׳ליפות׳ ו"הקאידים׳ (מושלים) לחלוטין וללא תירוץ לקבל את הבקשות. וכן ב־1959 הוחזרו בפאס 250 בקשות שהוגשו קודם לכן, והוחזרו לאנשים דמי הרישום. בקזבלנקה נהגו בעדינות יותר, ודחו את הבקשה חודשים ארוכים, ומדי פעם נתנו דרכונים לאחדים בעלי קשרים. על כל פנים, גם כשניתנו דרכונים לאנשים, נמנעו הפקידים ברוב הזמנים מלהעניקם לכל בני המשפחה כדי למנוע יציאת משפחות שלמות לישראל. לדעת איש ה׳מוסד׳ אריה לבונטין, כל הדברים הללו לא היו צירוף של מקרים יחידים, ולא נגרמו מיזמת יתר של הפקידים האזוריים בלבד, אלא הושפעו מהוראות מפורשות של ממשלת מרוקו לכל הממונים על אי מתן דרכונים למניעת הגירת היהודים לישראל.

העיתונות האסתקלאלית המטירה אש וגופרית על העלייה החשאית, ופרסמה מאמרים עוינים על אודות ישראל לא פחות מאשר עיתוני קהיר, דמשק ובגדאד טרם הצטרפה מרוקו לליגה הערבית ונקטה מדיניות פורמלית של חרם כלכלי ופוליטי מוחלט. כך, לדוגמה, אל־עלם כותב במאמר ׳סובלנות במרוקו׳:

אחינו במזרח [התיכון] דורשים מאתנו באופן קבוע לתמוך במאבקם נגד היהודים, ושמרוקו תזדהה עם העולם הפאן־ערבי. למרות שאין מקום במרוקו לפנטיות על רקע של גזענות, חוסר סובלנות ואנטישמיות, אנחנו נמשיך לסייע לגיבורים הערביים המנהלים מאבק מר נגד מדינת היהודים […] אסתקלאל עדיין מסוגל להבדיל בין יהדות וציונות, ולכן [המפלגה] נלחמת בציונות במרוקו כפי שהאחים הערביים נלחמים נגדה במזרח. בעת ובעונה אחת אנחנו גם נאבקים נגד תופעות אנטי־דמוקרטיות, כולל האנטישמיות.

עיקר המתקפה העיתונאית נגד העלייה ב־1959 הייתה מקרב מחנה השמאל. אל־תחריר, העיתון הקשור לתומכי בן־ברכה ולראש הממשלה עבדאללה איבראהים,

שהיה עתיד לשמש לשופרו של ה- UNFP, פרסם ב־30 במאי בעמוד הראשון כתבה שכותרתה ׳מילת היום" ובה הואשמו ישראל וציונים מקומיים בשידורי תעמולה ב׳רדיו טנג׳יר׳ למען העלייה. כן הואשמו בכתבה פעילים ציונים שהשמיעו דברי נאצה נגד הלאומיות הערבית במזרח התיכון. העיתון טען שממשלת מרוקו חשפה שידורי רדיו מזיקים מרדיו טנג׳יר ומתחנות הרדיו שפעלו בבסיסי הצבא האמריקניים, ובהן ׳רדיו־אפריקה־מגרב׳ Voice of American׳. על פי הכתבה, יהודים מרוקנים ואלמנטים זרים פעלו בתיאום עם ישראל, והיו ידועים בשל נטיותיהם הקולוניאליות. אותם יהודים היו למדינה בתוך מדינה, ועשו כמיטב יכולתם להבריח סחורות והון אישי ממרוקו לישראל. הם סייעו לאותה ישראל שגירשה מיליון פלסטינים מאדמותיהם, ועשתה אותם לחסרי בית. בעקבות המעשים הללו נזקקה מרוקו לעשות חשבון נפש ולפעול בתקיפות, משום שהשידורים הציוניים גורמים לחיכוכים בין מרוקו למדינות ערב במזרח התיכון, כמו שנאמר:

"אחינו הערבים צודקים בכך שהם מאשימים אותנו בנקיטת עמדה פסיבית לגבי פעילות ציונית על אדמת מרוקו. לא עובר חודש מבלי ששלטונות מרוקו אינם חושפים עוד ארגון [ציוני] חשאי. בנוסף, ממשלת מרוקו לא אימצה עמדה רצינית מול הגופים הציוניים המפוזרים בקרב יהדות מרוקו, גופים אשר יעדם היחידי הוא להבריח הון [יהודי] ממרוקו לפלסטין."

למחרת נתפרסם באל־תחריר מאמר תוקפני במיוחד שלא תמיד הבחין הבחנה ברורה בין ציונים ליהודים. נאמר בו כי היהודים הם רודפי בצע, שואפים להעצים את מעמדם ולהרוס את התשתית הכלכלית בארצות שבהן הם חיים. בנוגע למרוקו, המאמר לא האשים את כל היהודים, אלא בעיקר את הציונים שבקרבם. הסוכנים הציונים הפועלים בתוככי המדינה ועוזריהם המקומיים עודדו שחיתות במערכת הממשלתית בשוחד שנתנו לשלטונות כדי שיוציאו דרכונים ליהודים המבקשים להגר בחשאי לפלסטין. בעצם המאמר הוא אישור נוסף מטעם השלטונות וה־UNFP כי השלטונות מנעו את חופש תנועת היהודים, אף שבשיחותיהם עם גורמים מדיניים במערב סירבו להודות בזה. המאמר מדגיש כי:

הממשלה כבר הורתה למנוע הגירה שכזאת באי־מתן דרכונים, פרט לאלו שידעה בבטחה לאן מועדות פניהם […] מאידך, השחיתות האדמיניסטרטיבית הניחה מכשולים ביישום הצעדים הללו. אני [הכותב] גיליתי לאחרונה, במהלך חודש מארס [1959] ש־95 דרכונים ניתנו ליהודים בקזבלנקה בלבד,

או ממוצע ארבעה דרכונים ליום. העם רשאי לבדוק מה קורה עם תהליך מתן הדרכונים בערים מרוקניות אחרות. הדרכונים נמכרים במשרדי [ממשלה] מסוימים באזורים שונים וכמובן שרק ליהודים היכולת [הכספית] לרכוש אותם.

ב־3 ביוני פורסם עוד מאמר באותו עיתון, הפעם מתון יותר. הובהר שיש לגנות את אותם יהודים שמבריחים לפלסטין הכבושה את הונם שהרוויחו במרוקו, משום שהכסף הזה מושקע במלחמה נגד הערבים, ובזה יש לראות התנהגות מחפירה. העיתון מחה נגד יהודים שמצליחים לייבא עיתונים בעברית מישראל למרוקו שתוכנם שופע תעמולה נגד ׳אחינו הערבים׳ במזרח התיכון.

לא רק המסע העיתונאי נגד ישראל והעלייה, ולא רק אסון הטבע שפקד את יהודי אגאדיר חודשים אחדים לאחר מכן, שהמחיש ביתר תוקף את מצוקת יהודי מרוקו, אלא אף התעמולה בנוגע למהומות בוואדי סליב הגבירו את נחישות יהודי מרוקו לעלות לישראל שלא כצפוי. ב־1 במרס 1960 התחוללה רעידת אדמה קשה בעיר אגאדיר; ברעש נספו כמה מאות יהודים, ובהם מורים מחסידי ליובאביץ׳. ממשלת ישראל ביקשה לסייע לנפגעי הרעש, ואף הכריזה על מבצע התרמה לעזרת הניצולים. יעקב משה טולדנו, שר הדתות של ישראל, פנה בערוצים שונים למלך מוחמר החמישי, וביקש לאפשר לישראל לסייע למשפחות הנפגעים ולניצולים, אך ממשלת מרוקו דחתה את הצעת הסיוע. קהילת קזבלנקה התכוונה לקלוט כ־800 יהודים מניצולי אגאדיר ששוכנו במחנה צבאי שבאחד מפרברי קזבלנקה. בסוף מרס 1960 החליטו השלטונות לפנות את ניצולי אגאדיר מן המקום, כי היו זקוקים לשטח המחנה, ולהחזירם לאגאדיר. כאן התפתח עימות בין השלטונות לקהילת קזבלנקה שהתעקשה לקלוט את הפליטים בתוכה ולסייע להם להשתקם מבחינה כלכלית ומקצועית. ואולם השלטונות המשיכו לתבוע את פינוי המחנה לאלתר. מושל קזבלנקה הבהיר כי הטיפול בניצולי אגאדיר אינו בגדר סמכותו, וכן שיכונם במחנה לא היה אלא פתרון חירום ארעי. האחריות לפליטים, הוא הוסיף, היא בסמכותו של מושל אגאדיר, ואם יסרבו הפליטים היהודים לחזור לאגאדיר וליהנות מארגון הסעד הבין־לאומי, הם ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. לבסוף הושגה פשרה; קהילת קזבלנקה קיבלה עליה את האחריות על הניצולים, וקלטה אותם בבתים פרטיים של בני הקהילה ובבתי מלון שבבעלות יהודים עד לשיקומם. בשל התעקשותם של  ראשי הקהילה בקזבלנקה נמצא גם פתרון לקליטת יתומים שהוריהם נספו ברעש במשפחות יהודיות שניאותו לאמצם.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית–עמוד 422

ג. שיר על פעמי הגאולה והציונות

הכתובת: ״פיוט זה על האומה הישראלית גם אם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״.

סי׳ אני דוד קים. קד: ״אלאים, דעני נאם לגראם מא יולאמו״ (שירי דודים, עמ^׳

160־161).

• אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר עֵת קֵץ ?
  עַד אָן אָרַךְ עֵת בּוֹא גּוֹאֲלִי? / נִתְעוּ אָרְחוֹת מַעְגָּלִי / לְהַר צִיּוֹן [מִגְדְּלֵי, / חֶמְדָּה לִי, / הוּאמְהַלְּלִי / גּוֹרָלִי.

מקורות וביאורים

איה שוקל איה סופר עת קץ?: מי הוא זה המסוגל לחשב את הקץ ולקבוע את בוא זמן הגאולה? – על פי ״איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים״ (ישעיה לג, יח).

• עד אן ארך… הוא מהללי גורלי: עד מתי יתעכב בוא הגואל לעם שגלה מארצו ושדרכיו התרחקו מרחק כה רב מהר ציון, מקום החמדה והתהילה שנפל בחלקו של עם ישראל ? נתעו ארחות מעגלי: תעו דרכיי, על פי ״ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם״ (משלי ב, טו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״כמגדל דויד צוארך״(שיר השירים ד, ד); חמדה לי: על פי כינויה של ארץ ישראל ״ארץ חמדה״(זכריה ז, יד; תהלים קו, כד); מהללי: על פי ״ואיש לפי מהללו״(משלי בז, כא); גורלי: נחלת עם ישראל, על פי ״עלה אתי בגורלי ונלחמה״ (שופטים א, ג).

יָהּ, כּוֹנֵן אַשּׁוּרַי בְּעֹז וֶאֱיָל; / עַל אֲפִיקָיו אֶתְעַנֵּג אֶעְרֹג כְּאַיִל. / שֵׁם

[עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה עוֹד מְנֹאָץ.

קוֹל קוֹרֵא: / רַפֵּא שִׂבְרִי, / שׁוּבָה לְאַרְצִי, / תְּשׁוּעָתִי הַמְצִיא; /

[אֵשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, נַפְשִׁי חֲפֵצָה.

לחרבא

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ.
תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְּעָה נִדַּדֶּה / אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / בֵּין 

[נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה.

• יה כונן… עוד מנואץ: המשורר מתפלל לה׳ שיחזק את צעדיו, ישפר את מצבו של עם ישראל כדי שישוב ויחיה בתענוג בארצו, ויפסיק להיות בזוי ומאוס בין העמים; כונן אשורי: על פי ״ויקב על סלע רגלי כונן אשרי״ (תהלים מ, ג); בעוז ואיל: בכוח ועצמה, על פי ״הייתי כגבר אין איל״ (תהלים פח, ה); על אפיקיו אתענג אערוג כאיל: על פי ״כאיל תערג על אפיקי מים״ (תהלים מב, ב); שם עמך ישראל לא יהיה עוד מנואץ: על פי ״ותמיד כל היום שמי מנאץ״ (ישעיה נב, ה).
• קול קורא… נפשי חפצה: המשורר קורא ומתפלל לאל שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב לארצו עם בוא הגאולה, שכן כל שאיפתו ורצונו הם לשבת בביטחון בארצו; קול קורא: על פי ״קול קורא במדבר פנו דרך״(ישעיה מ, ג); רפא שברי: על פי ״וירפאו את שבר עמי על נקלה״ (ירמיה ו, יד); המצא תשועת׳: על פי ״ונתתי בציון תשועה״ (ישעיה מו, יג); אשב בסתר עליון: אשב בחסותו של האל, על פי ״ישב בסתר עליון״(תהלים צא, א); נפשי חפצה: על פי ״בלב שלם ובנפש חפצה״ (דברי הימים א כח, ט).

רפרן: מתי אבוא… לנו מורשה: המשורר שואל את השאלה הנצחית של המצפים לגאולה ולשיבת ציון; מתי אבוא ברנה: על פי ״ובאו ציון ברנה״ (ישעיה לה, י; נא, יא); עיר מגרשי: כינוי לירושלים, על פי ״עיר עיר ומגרשיה סביבתיה״(יהושע כא, מ); ציון וירושלים לנו מורשה: על פי ״לנו היא נתנה הארץ מורשה״(יחזקאל יא, טו).

• נדים נעים לא אמרנו יאש: על אף כל הנדודים והגלות הארוכה לא התייאש עם ישראל, והוא ממשיך לקוות לבוא הגאולה.
• תקותנו עדיה… איש שדה: עם ישראל מתקשט בתקוותו לגאולה כבתכשיט יקר ערך, בתקווה לשוב לארץ ישראל שבה ייבנה בית המקדש, בית מועד לה׳, ולהתיישב מתוך שוויון גמור עם נכבדי אומות העולם השליטות; תקותנו עדיה נעדה: על פי ״ואעדך עדי ואתנה צמידים״ (יחזקאל טז, יא), ״עדה נא גאון וגבה״ (איוב מ, י); מהר נסעה נדדה: על פי ״אדדם עד בית אלהים בקול רנה״(תהלים מב, ה); בין נכבדי איש שדה: בין נכבדי הנוצרים, כנראה, ששלטו בעולם בזמנו של רד״א; איש שדה: כינוי לעשו וכאן לצאצאיו הנוצרים, על פי ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ (בראשית כה, כז).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 309

השכונה והמגורים

בתוך האוכלוסיה הכללית, היוו יהודי צפרו, קבוצת משנה סגורה ומאוחדת, דבקה באמונתה, ונבדלת מסביבתה באורח חייה בדבורה ובלבושה.

מגורים

עוד בראשית כינונה של העיר ישבו היהודים בשכונה מיוחדת — קצר אלכופפאר!.

בצפרו לא נתנו ליהודים לגור בין הגויים. ויתרה מזו, גוי שביקר במכה וחזר, אסור היה לו לשרת יהודים. כתוצאה מכך גדולה היתד. הצפיפות ב״מללאח״, ואף כי סופחו למללאח כמה מגרשים שבקרבתו כגון ״אלערסא דלמללאח ועוד, לא סיפקו הללו את הדרישות, ונאלצו לבנות לגובה. תכנון הבתים וצורתם, זהים פחות או יותר, אצל היהודים והערבים. על פי רוב, הבנאים שבנו לערבים, הם הם שבנו גם ליהודים, אלא שלגויים היתה חלקת אדמה גדולה בסמוך לבית, בה נטעו עצי פרי וירקות. מה שאין כן אצל היהודים. בעיר הערבית, היו חנויות קטנות של בעלי מלאכה. עיקר המסחר היה בידי היהודים. תכנון הבנייה במללאח צפרו—כמעט אחידה. מחמשה עד שמונה חדרים פתוחים לאמצעה של חצר ללא תקרה שטופת שמש. על החדרים — בתים בנויים עליות ״ג׳רפא״ עם מרפסת המשקיפה לאמצע החצר. בכל חדר גרה משפחה אחת. ויש בתים שהכילו למעלה מ־20 משפחות. ליד כל חדר בחצר, פינה המשמשת כמטבח. שם שופתים הקדרות, ושוטפים את הכלים. החדר מרווח, תקרתו גבוהה לפעמים עד ארבעה מטרים, וחלונות קטנים קרועים בו לחצר, או לרחוב. החלונות קטנים, שלא לאפשר חדירה לגנבים. בחדר מחסן קטן בו שמרו דברי אוכל וכיוצא, הנקרא ״תחת סריר״. תקרת מחסן זה, שימשה חדר שינה בה היו מוצעים המצעים היפים לתצוגה. כשהבן מתחתן קובע בה הזוג החדש, את מקום לינתו. ווילון מפריד בינה לשארית החדר. מעל האיצטבא מחסן הנקרא ״רוף״ או ״סריר״, שם מכניסין דברים שאין צורך בהם בכל ימות השנה כגון כלי פסח, שם מאחסנים חטים של כל ימות השנה. בקיר שבחזית החדר, תלוי מדף מקושט, הנקרא ״מרפאע״ ועליו סדורים, כוסות ובקבוקים נאים לנוי ולקישוט.

הערת המחבר: בערים מספר היו היהודים גרים יחד עם הערבים, כגון סאלי, רבאט, תיטוואן ועוד. המלך מולאי סלימאן האדוק בדתו, פקד להבדילם, מן הגוים. ראה ד. קורקוס, יהודי מארוקו ושכונותיהם, ספר זכור לאברהם אלמאליח, ירושלים, תשל״ב, עמ׳ xiv.

ריהוט החדר, כלל ״קטרי״ — ספסל עץ ארוך ורחבו מטר, בערך, ועליו מצעים ומזרונים המכוסים בסדין בצבעים שונים, לרגלי הקטרי המוגבה, מונחים מצעים אחרים על גבי מחצלת או שטיח המכסה את רצפת החדר. על מצעים נמוכים אלה, יושבים יום יום. המצעים המוגבהים, עשויים רק לתצוגה ויושבים עליהם בחגים וימים טובים. בלילה, מוצעים כל המצעים על המחצלת לשינה.

שולחנות, בכל משפחה, בדרך כלל, מערכת של שלשה שולחנות. הגדול והיפה — לתצוגה ומשתמשים בו רק בהזדמנויות חגיגיות, בחגים ובשמחות. הבינוני גבוה במקצת מיוחד לשבתות. והנמוך ביותר, ליום יום.

לתאורה השתמשו בכלים שונים. בתחלה היו משתמשים בנרות של שמן קטנים מבדיל או נחושת, של 4 או 6 פתילות. משהתחילו להדליק בנפט, מצויות היו מנורות נפט מנחושת התלויים לתקרה בשרשרת במרכז החדר. הללו מצויים היו בבתי האמידים. החשמל הוכנס למללאח צפרו בערך בשנת תר״פ. רחיצת הכלים נעשית בנהר. לשם היו מוליכים הקדרות, הקערות והצלחות לרחצם.

הכביסה— בנהר, או בפתח שער החצר, במבוי. לשמירת הבגדים, השתמשו בארגזים מעץ ״קופרי״ שהיה אחד מהפריטים שהכלה מכניסה בנדונייתה. של עשירים היה צבוע ומקושט בפרחים ובצבעים שונים, הכל לפי כבודה ומעמדה של הכלה.

לבוש

מלבוש היהודים שונה היה משל הגויים השכנים. כלבוש עליון שימשה הג׳לאבא, גלימה ארוכה מצמר או בד אחר. יהודים לבשו בדרך כלל ״זלאבייא״ שחורה. כובע היהודים מיוחד קטן— מעין כיפה— ושחור, המכסה את הקרקפת. הבלורית נשארת גלויה ויורדת מעל המצח. ״חכמים״ התעטפו בסודר מעל לכובע. המנעלים גם הם צבועים בצבע שחור. תלבושת הנשים אף היא שונה משל שכנותיהן הערביות. מורכבת היתה משני חלקים חצאית, וחלק עליון הנרקם בחוטי זהב וכסף, וחגורה רקומה בחוטי זהב מהודקת מסביב לגוף. את ראשם כסו בצעיף כעין כובע הנקרא ״צוואליף״ ממנו יוצאות שתי קצוות חוטים שחורות דמויי צמות. כשהנשים יוצאות לחוץ, לובשות את ה״חאייך״. אזור רקום העוטה את כל הגוף. אף הילדים מכסים את ראשם בכובע ובכך היו מובדלים מילדי הגויים.

הערת המחבר: הצבע של ה״בלג׳א״ (=נעלים) במארוקו — צהוב או לבן. על היהודים נאסר ללכת במנעלים כמו של הגוים, ולכן נאלצו להשחיר אותה. לאחרונה לא היו מקפידים על כך וגם יהודים הלכו בבלג׳א צהובה. תלמידי חכמים מקפידים ללכת עם מנעלים מושחרים. ולא משום הגזירה, אלא לשם היכר. שיהיו ״מצוייגים״ בכך. באתריה דרב יהודה שלא היו נועלים מנעל לבן עד שמשחרים אותו. ראה מסכת ביצה פרק א׳ משנה יו״ד וברע״ב שם. ועי׳ ב״ק דף נ״ט

• כגון המילים: אפילו, ודאי, חס ושלום, בשום אופן, ועוד. בספרדית: סרביטא (מגבת); זאבאדור, (חלוק) כות׳ארא (כף) סוטאנו (מרתף) ועוד. טינאנאס (מלקחים) קרסאל, פונידור ובלדור (כלי מלאכת הקרסאל) טמפוראדא (עונה) לנטוזוט (משקפים). וראה בספר לך שלמה כאזבלאקנא תרצ״ז דף ג עמוד ד ״שאבותינו הם מגולת ספרד מכמה מלות ספרדיות שרישומן ניכר בפינו עד היום״.

הלשון

הלשון המדוברת היא כמובן, ערבית בדיאלקט מרוקאי. לשונם של היהודים מתובלת היתה במלים עבריות או ספרדיות.  גם מבטאם של היהודים שונה משל הערבים. ושל יהודי צפרו שונה היה משל יהודי ערים אחרות. דבורם מתנגן ומתמשך. גם בחזותם ובמראה פניהם שונים היו יהודי צפרו מאחיהם בני הערים האחרות. הם נתבלטו במבנה גוף חסון ובמראה פנים נאה. רובם לבני עור. מצטיינים הם באופיים החזק ובכח סבלם הרב. הם מוכנים לכל עבודה, וזריזותם היתה למשל. האקלים ההררי והאויר הצח תרמו לכך שיהודי המקום יהיו בריאים בגופם וברוחם. מלבד בלבושם יהודי צפרו מוכרים היו בפאותיהם היורדות מאחורי האזנים ומקניהם הארוכים.

נקיון

היהודים אהבו את הנקיון. כל יום בבוקר רוחצים פניהם ידיהם ורגליהם. בערב שבת מתרחצים במים חמים וסבון. ומידי פעם הלכו לבית המרחץ. הבתים על אף דלותם, מוחזקים בצורה נאותה. הנשים סיידו את החדרים וחזית החצר פעמים בשנה בפסח ובסוכות. את קרקע הבית אף על פי שלא היה מרוצף בבלטות מרחו בסיד. ליד השולחן התנהגו בנימוס. כל אחד אכל בצלחת, עם כף וסכין לאט ובשקט. ההורים חינכו בניהם להתנהג יפה ליד השולחן, שלא להראות כרעבתנים. ולהקפיד על לבוש נקי ומסודר, כל משפחה הנחילה לבניה ערכים של הסתפקות במועט, והצנע לכת.,הפתגם.אומר ג׳ועי פי קלבי וענאייתי פי ראסי (=רעבי: בלבי, אך גאוני הראשי). רמת חייהם של היהודים עלתה על זו של שכניהם הגויים. ליהודים הייתה הרגשת עליונות פנימית מוחלטת על שכניהם. משתי סיבות: א. מתוך האמונה החזקה שהדת היהודית היא הדת האמתית. ואילו הגוים הם משתחוים להבל וריק. ב. מצד אורת חייהם ורמתם התרבותית. הגויים עצמם קינאו ביהודי המצליח יותר מהם ואפשר לומר שזו היתה אחת הסיבות לשנאתם אותם ־!

פרק אחד עשר- השכונה והמגורים-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 125

הפיוט והשירה בפרובאנס

פרובאנס שבדרום־צרפת היא מבחינה תרבותית חטיבה לעצמה. השם נובע מן הרומית; שכן הרומאים כינו חבל ארץ זה, שכבשו במאה השנייה לפני הספירה, בשם פרובינציאה – Provincia במובן ״מחוז שליטה״, ואותו שם התפתח לשמה של פרובאנס — Provence היום.

פרובאנס גובלת עם ספרד וגם עם איטליה; והשפעות המדינות הללו ניכרות בה. היה בה ממשל עצמאי, שבירתו היתה ארל (ארלי – Arles); ובתקופה מסויימת, השתייכה לאראגון. בשנת 1481 צורפה פרובאנס לצרפת.

יהודים התיישבו בה עוד במאה השישית לספירה הרגילה; ובעיקר בארל -במארסיי(מרשילייא Marseilies). אחרי כן התקיימו ישובים יהודיים בדרום צרפת, היינו בלוניל (Lunel), מונפלייה (מונטפשליר- Montpellier) בֶּדֶרְשׁ Beders, כיום: בֶּזְיֵיה (Beziers) ואויניון(אויגניון – Avignon). שם המשפחה ״פרובינצאל״, השכיח באיטליה, מעיד על מוצאה מפרובאנס. גם כתיבה קורסיווית באותיות קטנות ידועה נשם ״כתיבה פרובנצאלית״.

לימוד התורה בפרובאנס הצטיין בידיעת המקורות ובהתעמקות בהם. תחילה קיבלו מה שקיבלו מבבל, ואחרי כן מאיטליה, אשכנז וצרפת בין במישרין בין בעקיפין. ודאי שהשפעו גם מחכמי ספרד; והיתה זאת השפעת גומלין. חכמי ספרד השפיעו על יהודי פרובאנס בענייני לשון והגות לאחר שתרגמו להם ספרים מערבית לעברית, שכן לא היתה הלשון הערבית נשמעת להם בדרך כלל, וכן בענייני שירה. וחכמי פרובאנס העבירו לאחיהם בספרד מתורתם של חכמי אשכנז וצרפת בעלי התוספות.

לפי אחת המסורות ביקש קארל הגדול ממלך הערבים, הארון אל־רשיד, שישלח אחד החכמים היושבים בבבל, שהוא מזרע דוד המלך, והוא יהיה מורה ונשיא בארצו. הארון אל־רשיד מילא את בקשתו ושלח לו חכם בשם ר׳ מכיר, וקארל הושיב אותו בנרבונה, ונתן לו לאחוזת עולם את החלק החמישי מן הקרקעות של הערבים, שגורשו משם. ר׳ מכיר יסד ישיבה בנרבונה, ובניו ובני בניו המשיכו להגדיל תורה ולהאדיר בנרבונה.

ר׳ בנימין מטודילא רשם בספר המסעות שלו(״מסעות רבי בנימין״): ״ומשם מהלך שלושה ימים לנרבונה, והיא עיר קדומה לתורה, וממנה תצא תורה לכל הארצות. ובה חכמים גדולים ונשיאים, ובראשם ר׳ קלונימום בן הנשיא הגדול ר׳ טודרום ז״ל מזרע בית דוד, מכונה ביחוסו. ויש לו נחלות וקרקעות מאת מושלי הארץ, ואין אדם יכול ליקח ממנו בחזקה… ובראשם ר׳ אברהם ראש הישיבה ור׳ מכיר ור׳ יהודה, ואחרים כנגדן הרבה. ויש בה היום שלוש מאות יהודים. ומשם ארבע פרסאות לבדרש העיר, ושם קהל גדול, והם תלמידי חכמים״. והוא הולך ומונה שאר ערי פרובאנס וחכמיהן. ובתוספת לספר הקבלה לראב״ד השני נאמר: ״והיו בנרבונה חכמים גדולים מאד, ראשי ישיבה נסמכים ונשמעים לנשיאות כמו ראשי ישיבות שבבבל לראש הגולה״ (השווה ״כתבי ר׳ אברהם עפשטיין כרך ראשון, ירושלים תש״י עט׳ רטו-רטז).

מגדולי חכמיה של נרבונה היה ר׳ משה הדרשן, הידוע ב״מדרש בראשית רבתי״ שלו (מהדורת ח. אלבק, ירושלים ת״ש) ושאר מדרשים, וכן ידוע אחיו ר׳ לוי. ומידיעותיו של ר' משה בערבית ניתן ללמוד, כי היו לו קשרים הדוקים לספרד הקרובה.

בתוך המאה השתים עשרה, ובעיקר במאה השלוש עשרה, פרחה הקבלה בפרובאנס ומגדוליה ידועים ר׳ אברהם ב״ר יצחק אב בית דין בנרבונה, תלמידו של ר׳ יהודה ב״ר ברזילי, חתנו ר׳ אברהם ב״ר דוד מפוסקייר (הראב״ד השני), בנו ר׳ יצחק סגי נהור, המכונה ״החסיד״, ותלמידיו וממשיכי תורת הח״ן שלו.

במאות השתים עשרה והשלוש עשרה נוצרה ספרות התרגומים לעברית בעיקר בפרובאנס, בין שהיו המתרגמים בני ספרד, כגון משפחת יהודה אבן תבון, אלחריזי, בין שהיו בני פרובאנס ולמדו בספרד, כגון קלונימום בר קלונימוס ואחרים.

הפיוט והשירה בפרובאנס א.מ.הברמן-1972 – כרך ב'- עמוד 122

הפיוט והשירה באיטליה

מארצישראל, ערש האומה העברית ולשונה, נסתעפו שני ענפים חשובים: בבל ואיטליה. בבל בנתה לה עוד בתקופה הקדומה מרכז רוחני לעצמה, ובמשך הזמן השתדלה להינתק יותר ויותר מן ההגמוניה הארצישראלית, וממנה יצאה השפעה לצפון־אפריקה ודרכה אל יהדות ספרד, שפתחה במשך הזמן ראש פרק בחקר הלשון ובפיתוח השירה.

יהדות איטליה היתה כפופה בענייניה הרוחניים לארצישראל, מקור מחצבתה, ורק במרוצת הזמן הגיעה גם היא לעצמאות מסויימת; ובראשית המאה השתים עשרה קיבלה השפעה גם מספרד ואף באופן ישיר מבבל.

יהדות אשכנז וצרפת קיבלה את מנהגי ארצישראל דרך איטליה, ועם פיוטי ארצישראל קיבלו גם פיוטי האיטלקים, ומהם למדו את מלאכת הפיוט. השפעה זו ניכרת עד היום בסידורי האשכנזים והצרפתים ובמחזוריהם.

ומעניין, כי איטליה זו(היינו רומא), שמושליה ולגיונותיה החריבו את ארצנו והביאו לפיזור חלק גדול של עמנו בין האומות – איטליה זו שימשה גם מרכז ראשון של תרבות ישראל באירופה, ומשם נתפשטה במדינות שונות.

יהודים גרו באיטליה עוד בימי הבית השני, אבל יישובם שם גדל בעיקר אחרי החורבן. בזמן האחרון נתגלו שרידי בית כנסת מהמאה הראשונה לפני הספירה הרגילה או סמוך לה בעיר הנמל העתיק של רומא, היינו באוסטיה (Ostia).

מראשית המאה השניה לספירה ידוע תודום איש רומי, שהיה מעין שגריר רוחני בה יהשתדל שיהודיה ישלחו תרומות לארצישראל (ירושלמי מועד פא, א). אז הגיע לרומא רבי מתיא בן חרש(מהדור השלישי של התנאים) וייסד שם ישיבה בדרך הלימוד סל ארצישראל(סנהדרין לב, ב). ובסוף המאה השניה ביקר בה התנא רבי אלעזר בר יוסי והתקין לקהילתה תקנות הלכתיות(נידה נח, א) וכן ביקרו שם גם חכמים אחרים מארצישראל. אלא שמצב היהודים היה קשה הן ברומא האלילית והן ברומא הנוצרית (במאה הרביעית), ועל כל פנים בעניין שנאת יהודים לא היה הבדל רב ביניהן. והרי עוד במאה שלפני הספירה כתב קיקרו דברי שיטנה קשים על היהודים בשנים מנאומיו (״בעד פלאקום״; ״על הפרווינקיות הקונסולאריות״). הנוצרים ועובדי האלילים כאחד ראו ביהודים כוח רוחני, שיש בו כדי להזיק לרומא באליליותה שבראשית התקופה הנוצרית, ועל אחת כמה וכמה לרומא הנוצרית. בראשית המאה החמישית כתב המשורר הרומי קלאודיוס רוטיליום נאמאטיאנום (Claudius Rutilius Namatianus) דברי שיטנה על היהודים ואמר בשיר:

וּלְוַאי וְעַם יְהוּדָה לֹא הָיָה נִכְבַּשׁ עַל יְדֵי רוֹמִי,
וּלְוַאי וְלֹא נִצְּחוּ אוֹתוֹ לְעוֹלָם פּוֹמְפִּיּוּס וְטִיטוֹס.
רַעַל הַאֹם שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ חוֹדֵר אַט אַט,
בְּדוֹמֶה לְעַם הַנִּכְבָּשׁ וְכוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבְשׁוֹ,.

אץ ספק שהמשורר התכוון בדבריו לנצרות, שמוצאה מן היהדות, אבל ב״רעל האום שעבר זמנה״ הכוונה ליהדות.

מובן שהיהודים שגלו מארצם הביאו אתם את מנהגיהם ואת תפילותיהם, ואף היו להם קשרים הדוקים לאחיהם שנשארו בארץ, ואם נתחדש דבר הודיעו להם. ואץ לשער, שזכו ליצירה עצמאית. רק במרוצת הימים הורגש הצורך בשירים ובפיוטים חדשים, מהם משום יום טוב שני של גלויות, שכן לא היו בידיהם פיוטים לאותו יום, שאינו יום חג בארצישראל, ומהם שירים ופיוטים לעת מצוא, כגון לשמחה של מצווה, למאורע מיוחד וכדומה.

הכתובות שעל גבי המצבות היהודיות באיטליה הן דברי הכתב היהודיים הקדומים ביותר. המצבות הידועות לנו(בעיקר מרומא ומדרום איטליה) הן ביוונית ובלאטינית ולפרקים אפשר לקרוא בסיומיהן את המלים ״שלום״ או ״שלום על ישראל״. רק החל מראשית המאה התשיעית ידועות לנו מצבות שכתובותיהן הן עבריות.

והנה מצבה מברינדיזי משגת 832:

פה שכ1ב]ת לאה בת יפה מזל

שתאה! נפשה בצרור החיים

שהיא נפטרת משחרב בית

המקדש עד מותה שבע מאות

וששים וארבעה שנה וימי חייה

היו שבע עשר שנה והקב״ה יזכה

אותה להקים נפשה עים הצדקת

ותבוא שלום ותנוח על מנוחתה

שומרי גינזי גן עדן פיתחו לה שער[י]

גן עדן, ותבוא לאה לגן עדן, פיתחו

 לה שערי גן עדן, מחמדים בימינה

! שתאה, שתה הא.

וממתקים בישמואלה, זאת תענה

ותאמר לה, זה דודי וזה ריעי (אסקולי ע«'66).

סיום המצבה הוא הבאה מפיוטי הספד שהיו שגורים בימים ההם.

ויובא כאן גם נוסח של מצבה מאוריה אם כי אין בה שנה מפורשת, והיא בחרוזים:

שוכבת פה אשה נבונה

מוכנת בכל מצוות אמונה

ותמצא פני אל חנינה

ליקיצת מי מנה

שנפטרה חנה

בת נ״ו שנה        (אסקילי«מ׳ 84).

בהרבה מן המצבות של תקופה זו ושלאחריה מוזכרות שנות הפטירה של המתים לפי שנות היצירה ולפרקים גם לחורבן בית המקדש.

באופן כללי ניתן לומר, כי חכמי איטליה ידעו לשמור, לטפח ולפתח מה שקיבלו מחכמי ארצישראל ובבל, אבל לא היה בכוחם לחדש דבר בחכמת ישראל. גם אימרתו הידועה של רבינו תם(המאה השתים עשרה): ״כי מבארי תצא תורה ודבר ה׳ מאוטרנטו״ אינה מכוונת אלא לד״ת ופיתוח פיוטים עבריים של פייטנים איטלקיים, והם ידועים לנו רק החל מהמאה התשיעית לספירה. אמנם אפשר להניח, כי גם קודם לכן נתחברו פיוטים עברים על אדמת איטליה, אלא שאבדו במשך הזמן והאחרונים השכיחו את הראשונים שזכותם הפיוטית לא עמדה להם שיעמדו לדורות. רמתם של הפיוטים הקדומים שנתחברו באיטליה מסייעת להשערה זו.

ברינדיזי או ברינדיסי) באיטלקית: Brindisi (מידע • עזרה)) היא עיר נמל איטלקית עתיקה השוכנת במחוז הדרומי פוליה, לחוף הים האדריאטי. העיר היא עיר הבירה של נפת ברינדיזי (provincia di Brindisi) שבמחוז פוליה.

מקור השם

בתקופה הרומאית נקראה העיר בשם ברונדיזיום (Brundisium), שם שמקורו ככל הנראה בשיבוש המילה היוונית Brentesion, שפירושה במקור "ראש צבי". השם נבע מצורתו של הנמל הטבעי של העיר.

היסטוריה

העיר הוקמה ככל הנראה על ידי שבטים מסאפיים ואיליריים.

ברונדיזיום, בשמה הלטיני, היוותה מאז ומתמיד, ובפרט בתקופה הרומאית, נמל שוקק למסחר ימי, בעיקר עם יוון. הרומאים השתלטו על העיר בסביבות 266 לפנה"ס, ולאחר שנסתיימו המלחמות הפוניות הפכה העיר למרכז של הצי הרומאי והסחר הימי של הרפובליקה הרומית. העיר קיבלה זכויות אזרח מלאות לאחר מלחמת האיטלקים ברומא. אוכלוסייתה הגיעה בשיאה לכ-100,000 תושבים.

מעמדה של העיר התבסס על קרבתה לבלקנים, וחלק גדול מהמסחר עם יוון ומזרח הים התיכון התבצע דרך נמלה.

ביטוי בולט לחשיבותה של העיר הוא העובדה שאחת הדרכים הקונסלריות החשובות ביותר, ויה אפיה, חיברה בינה ובין רומא. אחד השרידים העתיקים בעיר הוא עמוד שגובהו כ-19 מטרים, שציין את סופה של דרך אפייה. מאוחר יותר קישרה את ברונדיסיום לרומא גם ויה טריאנה.

הפיוט והשירה באיטליה-הברמן-כרך ב'-עמוד 13

פעילות 'ציונית' ספורדית של יחידים במגרב

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא מעשית שהייתה נהוגה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב נדונה בפרק הקודם והייתה, בזעיר אנפין,  גשר להגשמת האידאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלימו את הפעילות הציונית במגרב.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו שהחלה בשלהי המאה ה- 19 והתרכזה בערי החוף, תטואן, טנג'ר, אסווירה מוגדור וסאפי, שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים – אלה הגיעה עיתונות עברית) 'המגיד' 'הלבנון', 'החבצלת' 'הצבי',' העולם' ו'הצפירה'( וספרות עברית, (מאפו, סמולנסקין וסוקולוב ואחרים(. חומרים אלה חשפו חלק מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים היו מינויים לעיתונות עברית כמו בוואזזאת במרוקו. עם פתיחת בתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( התחזק אלמנט הרפורמות בחינוך המסורתי.

במחקרו שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים שניהם ממוגדור אסווירה. הראשון כתב לעיתונים העבריים שתיארו את חיי היהודים בקהילתו – ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים בהם האמינו היהודים. גם השני פרסם סדרת כתבות ב'הצפירה' על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים. אך בשירתו הדתית הפיוט ובשירי החול שלו היה – אלקאיים פורץ דרך בכול הקשור לשפה העברית. שטרית ציין ש"למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים ושל יחידים ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת". מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד עברית – – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות העשרים ועד מחצית שנות הארבעים של המאה שעברה. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא'ות ]בבית הכנסת, ב.ד[ ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך הפורמלי התבטא במאמצי רשת 'כי"ח' לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו.

הצמא, של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, לחומרי לימוד וספרות עברית ומידע על הנעשה בפלשתינה א"י גבר עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני. –  העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם 'ברית עברית עולמית' )'ברית'( ומחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הפניות ל'ברית' לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית, לא הייתה ייחודית למגרב, אלא נפוצה ברחבי הקהילות היהודיות בעולם: באסיה לבנון, הודו, תימן, סוריה; באירופה יוון, שוויץ, אנגליה, – צרפת; ובאפריקה מצרים והמגרב. צבי יהודה במחקרו 'הארגון הציוני במרוקו' הציג נתון של 2,000 — 1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו, בשנים 1947 1946 , "במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג'ר". לשיטתו ]…[ "הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו".  ניתן לשער שפעילות זו סייעה אף היא להכשיר את לבבות חברי תנועות נוער לעלייה לפלשתינה א"י.

לימוד השפה העברית במרוקו. הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ ]אלקבץ[ יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ]כך במקור, ב.ד[ ביקשו מה'ברית' ספרים לקריאה. הראשון ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודה 'מגן דוד', פנה ל'ברית' וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים "כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים". תלמיד אחר ב'מגן דוד', שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק והיה מוכן לשלם עבורם כשיודיעוהו כיצד לשלם עבורם בהעברה בנקאית.

הערת המחבר: אצ"מ A230/140/a . פנייה של אלקבצ יחיאל ויקטור, רחוב קפיטן הרוה סמטת דליא – 53 , קזאבלנקא. )י"א טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פנייה של אלחיאני יחיא, רחוב טנקר סמטת בוהייב 34 , קזבלנקה. )י"ד טבת, תש"ד(; אצ"מ .A230/140/a פנייה של אלמוזנינו אלברט, סמטת אלצידרה 21 , קזבלנקה )ט' טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית אליהו אוחיון מרחוב האנגלים סמטת בנסאלם 4 , קזבלנקה )כ"ט אדר, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית שמעון ממן, רחוב סאפי 166 , קזבלנקה; לפי כתב היד במכתבים, החופפים בתאריכיהם, הם נכתבו על ידי אותו אדם שכנראה עסק בכתיבה תמה של מכתבים מעין אלה.ע"כ הערת המחבר.

חביב דוד טולידאנו ממכנאס פנה להסתדרות הציונית לקבל חומרי למידה, אך הדגיש את הצורך בחוברות לבר מצווה, וספרי הלכה ואגדה על חגי ישראל, כולל המילון של ילין וגרזובסקי "יען כי מתענגים ושבעים רצון הרבה בהתחדשות יהדותנו היקרה המתנערת מעפר גלותה ושבה לאיתנה בהתלבשה בגדי עלומיה החמודות".  מאיר עמאר ממכנאס הודיע למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלאחר שנים רבות של ניתוק מהאות העברית בגלל מלחמת העולם השנייה לא היה להם מושג ]במכנאס, ב.ד[ מה קרה בארץ ישראל בתקופה זו, וביקש להמציא להם ידיעות וחוזרים ועיתון דבר'. מנהל מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, אברהם לויטרבך, השיב לו, שהחומר יועבר איליו באמצעות הפדרציה הציונית במרוקו וביקש שהחומר יכנס לספריית הקהילה במכנאס ויעמוד לרשות כל החברים. לגבי עיתון 'דבר' הוא הציע לפנות ישירות למערכת העיתון וציין שעלות דמי החתימה לשנה הם 7.200 לא"י. 260 רפאל אביטבול, מספרו (Sefro) כתב ליצחק ורפל ]רפאל[ וביקש חומרי עזר ללימוד עברית. הוא חתם על מכתבו "אם אשכחך ירושלים ר"ל ]רוצה לומר, ב.ד[ לא מרצונה תִּשָכַח בעל כורחה תשכח, אבל מימינו לא תִּשָכַח".  יפרח יהודה נער בן 12 מקזבלנקה, העיד על עצמו כילד חרוץ שיודע עברית כמו יליד הארץ ויש לו רצון עז להיות בקשר עם הארץ הקדושה. הנער היה מודע לחסרונם של ספרים ללימוד עברית במרוקו וגם הוא היה מוכן לשלם עבורם ובלשונו:

"אחלה פניכם שתשלחו לי איזו ספרי עברית, מלון כיס צרפתית עברית ומפה קטנה של ארצנו. אם – – תאבו אשלח לכם את כסף מחירם. נא, אל תשיבוני ריקם. עתה, הנני מחכה לתשובתכם באי-סבלנות. בברכת ציון והתחיה".

שלום ישראל מהכפר ווזאזאת ביקש חוברות, ספרים ועיתונים בעברית לקבוצת פעילים בכפרו. פוליאקוב, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב, ביקש שיכתוב בכתב עברי רגיל, כי "התקשינו – בקריאת המכתב שנכתב בכתב רש"י". בנוסף הוא הציע להיות בקשר עם קבוצת 'רגבים' ]הגרעין הצפון אפריקאי, ד.ב[ שהפיקה חומר לצפון אפריקה ]…[ "מאחר ואין ביכולתנו לשלוח במיוחד לכול חבר הוצאות ספרותיות".  כך, למעשה חודשה הדרישה של הסוכנות היהודית לרכז את הפניות באמצעות הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואילו מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לא הייתה נכונות, כנראה, לשאת בעלויות הרכישה ומשלוח הספרים למרוקו. לא נמצאו אסמכתאות שפניות אלה נענו. הנכונות לשלם עבור הספרים העידה שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים בחינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי, העברית מליצית מקראית וגם בכתב רש"י, ונועדה לפרוט על נימי  הנמען בכדי להשיג את המטרה הנכספת השפה העברית. עם זאת, כתיבה זו אפשר שביטאה את – המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה א"י לבין זו במרוקו כמו המרחק הפיסי ביניהן. הבקשות  לקבלת ספרים היו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"  היו ביטוי נאמן ל'פעילות' הציונית הפאסיבית והלא מגשימה במרוקו.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

יעקב אחי ז״ל, היה לו אחד הבנים שהגיע לגיל חמש-שש. זהו הגיל שבו מכניסים הילדים ללמוד תורה ב״חדר״ המסורתי. בית הספר של אליאנס, שהיה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות, היה ממוקם ב״מללאח״ עצמו, אותו שכרה חברת ״אליאנס״ מידי הפחה המוסלמי של העיר, שבנה אותו במיוחד לצורך זה, לפי בקשת חברת ״אליאנס״ בפאריז. עברו כמה שנים, והמקום הזה לא יכול היה עוד לשמש כבית ספר מודרני. חברת ״אליאנס״ בנתה בית ספר חדש ומשוכלל, מחוץ לחומות הרובע היהודי, אבל קרוב מאוד אליו. בית הספר הישן, חלקו נתפס במחסנים לסוחרים גדולים, חלקו למשרדי ועד הקהילה, וחלקו שימש לחדרי לימוד, שהיו בעבר מפוזרים בבתים פרסיים.

רוב המלמדים האלה היו אלה שלא הצליחו במסחרם או במקצועם, והפכו להיות מלמדים, ללא כל הכשרה מיוחדת להוראה, ואשר כל השכלתם הצטמצמה לידיעת ספרי המקרא בלבד, פרשות התורה, הפטרות ולימוד תפילות וברכות שונות, כל אחד תפס או שכר חדר אחד, בו הוא לימד את תלמידיו. יעקב אחי הביא את בנו, למסור אותו לאחד מהמלמדים. בהגיעו למקום, עיניו חשכו מראות, ריח זוהמה וצחנה נדפו מכל חדר, הילדים בגילים שונים ישבו על הרצפה ואפילו היו מהם שעשו את צרכיהם במקום. והרבי עומד כשבידו מקל, שוט או רצועת עור להענשת התלמידים. יעקב אחי חזר הביתה ואמר לעצמו, את בני לא אכניס למקום מטונף זה.

בא אלי וסיפר לי את מה שראה. באותו זמן עבדתי בדואר, ויו״ר ועד הקהילה ביקש ממני לעזוב את העבודה ולקבל על עצמי תפקיד מזכיר ארגוני של ועד הקהילה, תפקיד שראיתי בו ענין רב וברצון הופקדתי עליו. ראיתי בו אתגר אישי וציבורי.

התחלתי ללמוד את בעיות הקהילה והעליתי רעיונות לשיפור בבמה תחומים. אמרתי ליעקב אחי ״תן לי לחשוב, וגם לבעיית החינוך אמצא פתרון מתאים״.

בסוף מצאתי את קצה החוט. בארכיון של ועד הקהילה מצאתי כעין צוואה כתובה על כמה דפים מאת אדם בשם יהודה תורג׳מן, שהיה בעל נכסים בעירנו, היה חשוך בנים, ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו. קראתי הצוואה בעיון רב, ומצאתי כתוב בין היתר, שאת כל נכסיו, בתים, חנויות וכו' הוא משאיר בידי ועד הקהילה ודמי השכירות שלהם יחולקו שווה בשווה. מחצית לקופת הקהילה ומחצית למוסדות בארץ ישראל (ישיבות, קופות עניים, קופות צדיקים וכר).

בין יתר הנכסים הוא השאיר גם בניין גדול מאד שנקרא אז ״אל פנדק״. היו בו כמה מחסנים, אותם שכרו סוחרים גדולים לאיחסון סחורותיהם. החצר הגדולה של הבניין שימשה באורוות סוסים. לגבי בנין גדול זה, הוא קבע בצוואתו שלא ישמש לשום דבר, אלא לבניית בית כנסת גדול, או לתלמוד תורה.

נפלתי על המציאה. בשקט ובסודיות, יעקב אחי ואני, הלכנו ללשכת הבריאות המקומית וביקשנו לשלוח רופא או מפקח בריאותי לבדוק מקום מסויים (תלמוד תורה הישן) המהווה מפגע וסכנה בריאותית ליהודים הגרים ב״מללאח״ ואולי גם סכנה לכלל תושבי העיר.

הרופא של לשכת הבריאות בא למקום, בדק את תנאי ההיגיינה שבו וקבע שהמקום מהווה סכנה חמורה לכלל הציבור. לפי בקשתי הוא כתב דו״ח במקום, ובו הוא תובע חיטוי המקום באורח יסודי, וסגירתו לחלוטין.

העתק מהדו״ח נמסר לי. הלכתי ליו״ר ועד הקהילה, מר מרדכי עמאר, איש משכיל שאינו סובל דברים

פרימטיביים מסוג זה. הוא העמיד בפני שאלה צודקת ״היכן ילמדו הילדים בינתיים?״ עניתי לו ״בינתיים אנו בעזרת לשכת הבריאות, נעשה חיטוי יסודי, נסייר ונצבע הבניין, ונשאיר אותו פתוח לכמה זמן עד לפתרון הסופי.״ סיפרתו לו אודות הצוואה של יהודה תורג׳מן ואמרתי לו ״באותו ״פנדק״ נקים בית ספר (תלמוד תורה) חדש.״

הימים היו ימי צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה. אף מצרך למזון ולהלבשה לא היה בנמצא, ובמיוחד חומרי בניין.

הלכתי למשרדי וערכתי תוכנית בנייה זמנית, איך להפוך ה״פנדק״ לבית ספר.

בהיותי מזכיר הקהילה, הייתי קרוב מאוד למר מוריס בוטבול, שהיה ממונה מטעם הממשלה על ענייני היהודים. הבאתי בפניו את כל הסיפור והצגתי לו את התבנית שלי, אותה קיבל ברצון, ואף הבטיח לעזור לי בכל מה שאני צריך.

למען קיצור הסיפור, שהוא ארוך למדי, אביא רק את סופו. בעזרתו האדיבה של מר מוריס אבוטבול, בנינו ב״פנדק״ ההוא בית ספר עברי(תלמוד תורה). כך היה השלט שנכתב בפתחו.

עמדה השאלה היכן למצוא מורים יודעי עברית שיילמדו בעשר הכיתות החדשות, כי הכוונה המרכזית היתה לשנות שיטת החינוך שהיתה קיימת, וללמד בעברית, תורה, דקדוק, היסטוריה יהודית וספרות. הרב מיכאל אנקווה קם בבל כוחו נגד בית הספר (מסיבות אישיות שלא כדאי לפרטם באן). הקהילה התפלגה. חלק הלך עם הרב אנקווה, רק מחמת כבודו, וחלק רב אימץ את הרעיון מחדש. עמדה שאלה מרכזית, היכן למצוא מורים מלמדי עברית. יעקב אחי נסע לקזבלנקה. התייעץ עם כמה חוגים שהתחילו להפיץ השפה העברית ברחבי מרוקו והציעו כמה מורים, ובראשם ר' יעקב אדרעי ז״ל. אלא שר׳ יעקב זה, על אף היותו חכם גדול בתלמוד במקרא, בקיא במכמני השפה והדקדוק העברי, ובעל השכלה יהודית מאד רחבה, היה סגי נהור מילדותו, ולא ראה אות אחת מימיו.

יעקב אחי נדהם ואמר לחבריו ״אתם רוצים לעשות צחוק ממני בעיני הקהילה, אני קיוויתי להביא לעירי אור גדול ואתם מציעים לי נר כבוי״. ״קח אותו״ אמרו לו חבריו ״ותראה כמה אור הוא יכניס לקהילה שלכם״.

בלית ברירה יעקב הביא אותו אלינו, בנוסף על שני מורים לעברית. בקיצור, הרב הזה, על אף שהטבע פגע בו, הפתיע רבים ואפילו רבנים.

בית הספר החדש רוהט וצויד בבל מה שדרוש והפך לבית ספר יהודי מודרני, שלא היה כמוהו בכל מרוקו. כאשר בית הספר עמד על בנו, והכל היה ערוך ומסודר, לחינוך בית הספר, הזמנתי את מר מורים אבוטבול יחד עם מפקח החינוך במרוקו. התרשמו מאוד מהסידורים החדישים כיתות מסודרות, מקלחות, חדרי שירות סדרי ניקיון וכו׳. מר מוריס אבוטבול אמר לי ״זוהי דוגמא יפה לסידור החינוך היהודי במרוקו ויש להעתיקו למקומות אחרים, וכל מה שתצטרך לענין בית הספר, אני עומד לרשותך״. מאז, בית הספר העברי בסאלי, התפרסם בכל מרוקו.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998–עמוד 86

היהודים בתקופה הקולוניאלית

היהודים והשלטון

ב־30 במארס 1912 קיבל עליו הסולטאן עבד אלחאפט׳ את החסות הצרפתית, עם החתימה על חוזה פאס – אירוע שציין את המעבר לשלטון קולוניאלי. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מינהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. ״מינהלת העניינים השריפיים״ פיקחה על המכ׳זן ושימשה חוליית קשר עמו. היהודים, שהיו נתיני הסולטאן, נשארו בתחומו של המכ׳זן, ולכן גם ענייניהם התנהלו תחת פיקוחה של המינהלה הצרפתית.

מכ׳זן

מילולית: אוצר. אזור השליטה הממשי של השלטון המרכזי(שמו המלא: בלאד אלמכ׳זן), ובהשאלה – כינויו של הממשל הסולטאני. בראש הממשל עמדו וזיר ושישה מזכירים. הוא כלל 12 פאשות(מושלי מחוזות) ו־20 קאידים (מנהיגי שבטים או אזורים, שמונו על ידי השלטון המרכזי). בלאד אלמכ׳זן הוא הניגוד לבלאד אלסיבא (ארץ ההפקר), כינוי לאזור שבו שליטת הסולטאן חלשה. הכוונה בעיקר לאזורים שבהם חיים הברברים: ההרים וחבלי המדבר.

הסולטאן והמכ׳זן לא היו עוד דומיננטיים כבעבר, אך הם לא נעלמו מן התמונה. כשם שהסולטאן לא סולק ממשרתו ועקרון ריבונותו על הארץ הוכר גם במשטר החסות(פרוטקטורט) החדש, כן לא בוטל גם מנגנון שלטונו הישן. מושלים מטעמו המשיכו לכהן, ומערכת המשפט המשיכה בפעולתה. גם כוחם של תקיפים מוסלמים, ראשי שבטים וכפרים, לא נפגע בהכרח. זמן רב – עד אמצע שנות השלושים – נדרש לצרפתים כדי להשתלט על כל מרוקו, וגם לאחר מכן הם החזיקו כוחות מעטים בלבד באזורים רבים בפנים הארץ, שהמשיכו להתנהל כבעבר.

עם זאת, הגורם המרכזי בשלטון היו הצרפתים ומדיניותם היא שקבעה את גורלם של היהודים. השלטון הקולוניאלי התבסס בעיקרו על הפרדה בין השליט החדש, האירופים, שלהם ניתנו זכויות רבות יותר, לבין התושבים המקומיים, היהודים והמוסלמים, שקיבלו מכוחו של המשטר החדש מעמד של ״ילידים״ (Indigène). מוסלמים ויהודים נמנו אפוא עם בני המגזר הילידי הנמוך בחברה הקולוניאלית. עם זאת, היה הבדל חשוב בין שני מרכיבים אלה של האוכלוסייה המקומית. יהודי מרוקו היו קהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות, שרובן היה אירופי. המוסלמים במרוקו היו גם הם חלק ממרחב מוסלמי, אלא שחלקיו האחרים היו באסיה ובאפריקה, לא באירופה, ובעידן הקולוניאלי הייתה להבדל זה השפעה רבה. יהודי אירופה בכלל, ויהודי צרפת בפרט, נטלו על עצמם את תפקיד הפטרונים, מורי הדרך והמחנכים של יהודי מרוקו עוד לפני הכיבוש הקולוניאלי, אולם למוסלמים לא היו פטרונים צרפתים כגון אלה, בני דתם.

כיצד יבוא הבדל זה לידי ביטוי בעידן החדש? איזה היבט יטביע חותם חזק יותר על יחסי היהודים עם סביבתם: מעמדם כילידים או זיקתם ליהודי אירופה? דילמה יסודית זו של העידן הקולוניאלי ניצבה מראשית הכיבוש בפני השלטונות הצרפתיים.

האירועים בפאס, 1912

יום רביעי, 30 בניסן תרע"ב <17 באפריל 1912> התקוממו החיילים המוסלמים נגד הקצינים הצרפתים שהיו מאמנים אותם, קציני הצבא הצרפתי ניסו להוריד הנשק מהמתקוממים אך ללא הצלחה, ואדרבא המוסלמים קמו על הצרפתים והרגו אותם […] ונפגשו עם הסולטאן מולאי האפיד^, ואמרו לו שאינם רוצים בשלטון הצרפתים, האם הוא (הסולטן) שמושל כאן או הצרפתים, ענה להם באופן נחפז לא ישלטו בכם הנוצרים ושילכו בינתיים להשתטח על קברו של מולאי אידריס עד אשר יראה איך יתפתח המצב, הסולטאן חזר לביתו (חשש מהתקוממות), המוסלמים יצאו מבית המלוכה, עברו בחוצות פאס ג'דיד והרגו כל צרפתי שפגשו בדרכם,וגם נכנסו לבתים של הצרפתים והרגו אותם ואת נשיהם ובניהם, מלבד אלה שהצליחו להסתתר. משם התכוונו ללכת לכיוון המלאה (ויש אומרים רק כדי להגיע לדאר דביבג׳ אל המחנה הצרפתי כי שער זייאף היה סגור)  […]

היהודים ניסו לסגור את שערי המלאה, תחת מטר יריות, והצליחו לסגור את השערים ונמלטו לבתיהם כי לא היה בידם נשק כדי להתגונן, ובמקרה הנשק שהיה להם נדרשו למסור אותו לבירו ערב (משרד הממשלה) יום לפני המאורע.

נראה לי שהשערים לא נסגרו על מנעול,או שנסגרו על מנעול אך המתנפלים הצליחו לעקור אותם מציריהם,או שהשומרים פתחו אותם בכוונה, ולפני פריצת השערים היהודים עלו למגדל שבחומת המלאה והוציאו קצת נשק שנשאר בידי היהודים והתחילו לירות על המתנפלים עד לשעה שלוש אחר הצהריים, ולבסוף החיילים נכנסו למלאה, יחד עם אהל תאפילאלת אנשים ונשים וכמו כן הפרארניי'א (האופים) של המלאח והשומרים עצמם והתחילו לבוז מכל הבא ליד ולשרוף בתים וחנויות במשך כל הלילה, הדבר נמשך משעות הצהריים של יום רביעי, 17 באפריל עד לשעות הצהריים של יום שישי, 19 באפריל, ונהרגו היהודים שהיו בפאס ג'דיד […]

מיום חמישי והיהודים הולכים לקסלה (מחנה) של ג'באלה ולדאר אל־מכזן הנקראת בולכסיסאת לפי צו המלך מולאי האפיד', וביום שישי התרוקן המלאה מהיהודים, לא נשאר בו לא אנשים, ולא ממון ולא חפצים ולא סחורות ולא כל הטוב שהיה בו, ושרפו החנויות […], והדרך של המחוז נחסמה והיו עוברים רק דרך של רחוב תברנא, אוי לעיניים שכך רואות.

בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות(כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת.

היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים, והולכים נודדים להץ ואין, האמונים עלי תולע הבקו אשפתות.

גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.

ביום שישי התחילו הצרפתים אשר בדא'ר דביבג להפגיז את העיר, ואת הגוים אשר בפאס אל-באלי ופאס ג'דיד והמגדלים והבוסתנים. בהפגזה זו נפל הצריח של מסגד חמרא אשר בפאס ג'דיד ונהרסו גם כמה בתים, ואז התכנסו גדולי העיר הישמעאלים והלכו אל השגריר הצרפתי, אדון רנייו – Régnault ואמרו לו מה סיבת ההפגזה? וענה להם אתם הרגתם חיילים צרפתיים. היה ביניהם משא ומתן ולבסוף המוסלמים הניפו את הדגל הצרפתי וההפגזות פסקו, חיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר והתחילו לתפוס את החיילים הערבים שהתקוממו לפני כן.

ביום שישי לפנות ערב שלח לנו המלך מולאי האפיר לחם וזיתים שחורים, רק האיש הבריא והחזק הגיע לקחת הלקו רבע כיכר להם עבור הילדים וגם ביום שבת חילקו לנו לחם וזיתים.

ביום שבת התכנסו היהודים כדי לאסוף את הגוויות של המתים, וריכזו את הגוויות במקום אחד עד ליום הקבורה.

מספר המתים – 45,והפצועים – 27,המתים נקברו ואילו הפצועים נשלחו לבתי חולים.

ביום ראשון שלה לנו הקונסול האנגלי 1,300 כיכרות להם.

כמו כן באותו יום כתב הגנרל ראלבייס <Dalbiess> להרב וידאל הצרפתי מכתב תנחומים לקהלה, והודיע לו שהקציבו ליהודים באופן קבוע אלפיים כיכרות לחם ליום.

ש' הכהן, "יומן עיר פאס״,בתוך: ד' עובדיה,פאס וחכמיה, כרך א,׳ר! שלים תשל״ס, עמ' 225-224.

מרוקו" בעריכת חיים סעדון-ירון צור- היהודים בתקופה הקולוניאלית-עמוד 48

ר׳ שאול בן דנינאש ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים. בשנת רפ״ו חתם רביעי על התקנה שלא לאכול בשר שהותר בנפיחה. בשנה זו גם נשלח עם ר״ש אבן דנאן למכנאס, כדי לשטוח לפני המלך את תלונת התושבים נגד המגורשים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. חתום אחרון על כתב אחריות שקיבלו התושבים!. הוא חתום בתקנת התושבים שנתקנה בשנת ש״י (1550) בדבר גביית כתובת האלמנה.

ר׳ מתתיה [היצהרי ב"ר משה] . מצוטט בפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה ״לשון הרב מתודה״, וכנראה הכוונה לר׳ מתתיה היצהרי מסאראגוסה, חברו של ר״י אלבו. כעין ראיה לכך — ציטוט דבריהם בסמיכות ב״עץ חיים״. נראה כי חיבורו של ר׳ מתתיה היה נפוץ בין חכמי ספרד בדור הגירוש, כי הוזכר גם בדברי ר״י בן חביב: ״וזכורני כי ראיתי דומה לזה בקונדריס שחיבר ה״ר מתתיה ז״ל״. גם ר״א זכות מזכיר את ר׳ מתתיה היצהרי בשמו הפרטי, וכן הוזכר בתשובת ר׳ שמואל למס הצרפתי בדין קטלנית, נושא שנדון שם גם בידי ר״י אלבו. מוצא המשפחה של ר׳ מתתיה מנרבונה שבפרובאנס, ובגירוש היהודים מצרפת בשנת הס״ד (1306) עברה המשפחה לסאראגוסה שבמלכות אראגון. בתשובת ר׳ חסדאי בן חסדאי בעניין אמירת תחנון ביום שיש בו ברית מילה, כתב: ״ואני מיום ששמשתי לפגי רבותי הה״ר יעקב קנפנטון וה״ר יוסף אלבו לא ראיתי שמיחו בדבר. גם בהיותי שמה לפני מורי הזקן זה קנה חכמה ונהורא אמיר. [עמיה! מ״ע] שרא החכם המפורסם ברבים רבי מתתיה היצהרי ז״ל, לא ראיתי מוחה בדבר״.

אם נכונה השערתנו שהמדובר כאן בר״מ היצהרי, הרי הולכת ומתגלית לנגד עינינו זהות מוחלטת בינו ובין חברו הר״י אלבו. שניהם למדו אצל ר׳ חסדאי קרשקש, השתתפו בוויכוח טורטוסה, היו בעלי השכלה רחבה ועסקו בענייני הגות, כיהנו כרבנים וכתבו תשובות, ושניהם כתבו חיבורים בהלכות טריפות. דבר זה ממחיש לנו שוב את עולמו הרוחני ועיסוקו של תלמיד־חכם בספרד בתקופה זו. ייתכן שחיבורם האחרון נבע מצורכי השעה, שבה הלכו והתרחקו הגויים מהיהודים ומשחיטתם — דבר שהעמיד את הכשרות בסכנה, בגלל הפסד הממון והניסיון שבדבר, והיה חשש שלא כולם יוכלו לעמוד בזה. נראה שהעיסוק בהלכות טריפות בא מצד אחד לחזק את יסודות הכשרות בתודעת העם, ומצד שני לחקור ולברר מה הם הדברים האסורים מן הדין ומה הם הדברים שאינם רק מצד חומרה ואפשר להקל בהם בשעת הדחק, כדי למנוע הפסד ממונם של ישראל.

מחיבוריו הידועים לנו: דרשות על התורה, שאותן הוא מזכיר בפירושו לאלפא ביתא (פסוק לט); הערות ופירושים להראב״ע על התורה; חיבור בדיני טריפות, ומן הסתם גם תשובות בהלכה; פירוש למסכת אבות ופירוש לאלפא ביתא (תהלים קיט). כמו־כן יוחסו לו חיבורים מספר, אך הספק בהם מרובה על הוודאי. מכל חיבוריו פורסם רק פירושו לאלפא ביתא, אשר זכה למספר מהדורות, כנראה בגלל מקוריותו ושיטת פרשנותו המיוחדת במינה, וכן עיסוקו בתורת החינוך ובדרכי ההוראה. לאחרונה יצא הפירוש במהדורה מוארת.

מרדכי בן המון, מראשי קהל התושבים. חתום אחד־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים. לא נודעו לנו פרטים נוספים עליו.

ר׳ יהודה בן זכרי בן שנטו [=שם טוב], חותם ראשון על תשובת חכמי הגירוש לר״ח גאגין ועל הפסק המתיר את הנפיחה בשנים רפ״ו ורצ״ט (1526, 1539). כיהן כראש ישיבה בפאס. היה רבו של ר׳ יהודה עוזיאל, חתום עמו בפסק־דין משנת ש״א (1541), ודרש עליו בפטירתו. שם־המשפחה ׳בן זכרי׳ נפוץ בין התושבים והמגורשים והיה ידוע בפאס עוד במאה הי״ג. ימין בן זכרי ב״ר מוסא בן שם טוב, מראשי קהל התושבים, חותם תשעה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ניסים בן זכרי ב״ר שלמה, מראשי קהל התושבים, ״צוה לחתום״ שמונה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים.

ר׳ משה חלואה, ממגורשי ספרד. היה תלמיד ר׳ שמואל אלבאלנסי וחברו של ר׳ יוסף עוזיאל. לאחר שקמו עוררים בשנת ר״ס (1500) על היגררות התושבים אחרי מנהג המגורשים בהיתר הנפיחה, התיר ר׳ משה לתושבים לנהוג כן לכתחילה, וידו היתה על העליונה בעניין זה. הוא ור״ש מסנות פנו בשאלה לר׳ שמעון ב״ר שלמה דוראן בדבר כשרותו של גט שניתן לאשה שבעלה המיר את דתו ונשאר בספרד, ושלח ביד גוי מכתב בו הוא ממנה יהודי מסוים שליח לכתוב ולתת גט לאשתו. השליח מילא את שליחותו, ועל סמך זה נישאה האשה לאחר. הוא זכה לגדל דור של תלמידי חכמים, כמו ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ נחמן אבן סונבאל. ייתכן שהם החלו לימודיהם אצלו, עוד בהיותם בספרד. בשנת רפ״ו (1526) כבר לא היה בחיים. כאשר החליטו התושבים לאסור את הנפיחה ולפתוח איטליז נפרד לעצמם, התגלעו ויכוחים רבים סביב היתר הנפיחה. כתוצאה מכך היו שהתבטאו בצורה הפוגעת בכבוד ר׳ משה, שהיה ממתירי הנפיחה. תלמידיו קינאו לכבודו, הכריזו נידוי וחרם על הפוגעים בכבוד רבם ועל אלה שיערערו להבא על ההיתר. בעקבות כך התעורר פולמוס חריף, שבסופו כתבו פסק ארוך ובו הם מבססים את ההיתר שנקבע על־ידי רבם. למעשה, הם יצאו מפולמוס זה כשידם על העליונה, וההיתר הפך להיות כהלכה פסוקה בפאס ובמרבית הקהילות בצפון אפריקה. בכ״י שהיה לפני ר״י משאש, היה כתוב שר״מ חלואה עבר לגור במכנאס מפני הרעב ונפטר שם בשנת רפ״ה לפ״ק.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה