מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21
ב. מבוא לשירה ולפירט בישראל:
ציוני דרך היסטוריים
השירה העברית המקראית
השירה העברית יסודותיה קבועים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ"ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים; 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו שירת הים, שירת דבורה וכמה ממזמורי תהלים; 3) שירי טבע והשגחה, כמו תהלים פרקים יט, קד; איוב פרקים כח, לז-מא; 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים; 5) תוכחה לאומית – נבואות על החורבן כמו בירמיה; 6) נחמה וגאולה בישעיה; 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת; 8) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו, קינת שאול ויהונתן בנו(שמואל ב א, יז-כז); סו) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן(מגילת איכה); 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לה׳ בספר תהלים.
השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, האקרוסטיכון האלף־ביתי, כמו 'אשת חיל׳(משלי לא, י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, השאלות או תיאורים אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.
השירה העברית בתקופת התלמוד
התלמוד הבבלי, שנחתם במאה החמישית בבבל, עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם הם דברי הספד לחכמים המרוכזים בבבלי מועד קטן, דף כה; דברי ברכה ללומדים(ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳(עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם־פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח' וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו עלומי שם. מאפייני השירה התלמודית הם תבנית פסוקית, משקל התיבות, אוצר מילים מקראי ובתר מקראי והיעדרו של החרוז.
הפיוט הקדם־קלאסי
ראשיתו של הפיוט הקדם־קלאסי ברוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשיות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. לאחר מכן מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה בזיקה למדרשי חז"ל. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלף־ביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע ושימוש בכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.
מלטינית: ad אֶלlittera + אות] שִׁוְיוֹן צְלִילִים בְּרָאשֵׁי מִלִּים סְמוּכוֹת זוֹ לָזוֹ, לְמָשָׁל: "פַּחַד וָפַחַת וָפָח" (ישעיה כד יז). "שָׁמִיר וָשָׁיִת" (ישעיה ה ו). "לַיְלָה… לָיְלָה… לֵיל אֱלִילִים, לְלֹא כּוֹכָב, לְלֹא אוֹרוֹת" (טשרניחובסקי, שירים 226).
הפיוט הקלאסי
סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם־קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. לשונם מעורבת – מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט בעיקר למחרוזות מרובעות-טורים המתחרזים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת, נשקלים במשקל התיבות ונחתמים באקרוסטיכון אלף־ביתי לסוגיו, ובכלל זה חתימת שם הפייטן.
השירה העברית בספרד
נושאי השירה העברית בתקופה שקדמה לתור הזהב בספרד, במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי קודש כמו נושאי הפיוט הקלאסי: פיוטים לחתנים, שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. עם המגע שנוצר עם התרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצידה – בתים טוריים דו-צלעיים: דלת וסוגר. כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי ונשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.
תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים
הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי ואת שירתו. לכל מקום שגלו ישראל גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד לצד התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים שהיו גם רבנים גדולים הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת(הריב״ש). שירה זו הביאה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי המקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות, שירת האהבה האלגורית בין ה׳ לישראל ובין ישראל לתורה ושירים בעלי ערך היסטורי מלבד עשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.
שירת ר׳ ישראל נג׳ארה
על שירת ר׳ ישראל נג׳ארה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי וטובה בארי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳ארה רוב עניינם ומבעם הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה והשבת הבנים לארצם. שירי נג׳ארה מאופיינים בכמה סממנים: דו-שיח תמידי בין הדוד לרעיה או ליונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר פותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון אבל מסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳ארה היא הכתובה לחג השבועות – ׳ירד דודי לגנו׳ -חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, שהמשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳., שירתו של נג׳ארה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות; ב) החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים; ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית; ד) ריבוי בציוריים אלגוריים בהשפעת הקבלה; ה) צמידות השירה ללחנים מוזיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.״
מאיר נזרי- היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-עמוד 21