עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998-בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

בית ספר עברי ראשון מסוגו במרוקו

יעקב אחי ז״ל, היה לו אחד הבנים שהגיע לגיל חמש-שש. זהו הגיל שבו מכניסים הילדים ללמוד תורה ב״חדר״ המסורתי. בית הספר של אליאנס, שהיה מחולק לשני אגפים, אחד לבנים ואחד לבנות, היה ממוקם ב״מללאח״ עצמו, אותו שכרה חברת ״אליאנס״ מידי הפחה המוסלמי של העיר, שבנה אותו במיוחד לצורך זה, לפי בקשת חברת ״אליאנס״ בפאריז. עברו כמה שנים, והמקום הזה לא יכול היה עוד לשמש כבית ספר מודרני. חברת ״אליאנס״ בנתה בית ספר חדש ומשוכלל, מחוץ לחומות הרובע היהודי, אבל קרוב מאוד אליו. בית הספר הישן, חלקו נתפס במחסנים לסוחרים גדולים, חלקו למשרדי ועד הקהילה, וחלקו שימש לחדרי לימוד, שהיו בעבר מפוזרים בבתים פרסיים.

רוב המלמדים האלה היו אלה שלא הצליחו במסחרם או במקצועם, והפכו להיות מלמדים, ללא כל הכשרה מיוחדת להוראה, ואשר כל השכלתם הצטמצמה לידיעת ספרי המקרא בלבד, פרשות התורה, הפטרות ולימוד תפילות וברכות שונות, כל אחד תפס או שכר חדר אחד, בו הוא לימד את תלמידיו. יעקב אחי הביא את בנו, למסור אותו לאחד מהמלמדים. בהגיעו למקום, עיניו חשכו מראות, ריח זוהמה וצחנה נדפו מכל חדר, הילדים בגילים שונים ישבו על הרצפה ואפילו היו מהם שעשו את צרכיהם במקום. והרבי עומד כשבידו מקל, שוט או רצועת עור להענשת התלמידים. יעקב אחי חזר הביתה ואמר לעצמו, את בני לא אכניס למקום מטונף זה.

בא אלי וסיפר לי את מה שראה. באותו זמן עבדתי בדואר, ויו״ר ועד הקהילה ביקש ממני לעזוב את העבודה ולקבל על עצמי תפקיד מזכיר ארגוני של ועד הקהילה, תפקיד שראיתי בו ענין רב וברצון הופקדתי עליו. ראיתי בו אתגר אישי וציבורי.

התחלתי ללמוד את בעיות הקהילה והעליתי רעיונות לשיפור בבמה תחומים. אמרתי ליעקב אחי ״תן לי לחשוב, וגם לבעיית החינוך אמצא פתרון מתאים״.

בסוף מצאתי את קצה החוט. בארכיון של ועד הקהילה מצאתי כעין צוואה כתובה על כמה דפים מאת אדם בשם יהודה תורג׳מן, שהיה בעל נכסים בעירנו, היה חשוך בנים, ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו. קראתי הצוואה בעיון רב, ומצאתי כתוב בין היתר, שאת כל נכסיו, בתים, חנויות וכו' הוא משאיר בידי ועד הקהילה ודמי השכירות שלהם יחולקו שווה בשווה. מחצית לקופת הקהילה ומחצית למוסדות בארץ ישראל (ישיבות, קופות עניים, קופות צדיקים וכר).

בין יתר הנכסים הוא השאיר גם בניין גדול מאד שנקרא אז ״אל פנדק״. היו בו כמה מחסנים, אותם שכרו סוחרים גדולים לאיחסון סחורותיהם. החצר הגדולה של הבניין שימשה באורוות סוסים. לגבי בנין גדול זה, הוא קבע בצוואתו שלא ישמש לשום דבר, אלא לבניית בית כנסת גדול, או לתלמוד תורה.

נפלתי על המציאה. בשקט ובסודיות, יעקב אחי ואני, הלכנו ללשכת הבריאות המקומית וביקשנו לשלוח רופא או מפקח בריאותי לבדוק מקום מסויים (תלמוד תורה הישן) המהווה מפגע וסכנה בריאותית ליהודים הגרים ב״מללאח״ ואולי גם סכנה לכלל תושבי העיר.

הרופא של לשכת הבריאות בא למקום, בדק את תנאי ההיגיינה שבו וקבע שהמקום מהווה סכנה חמורה לכלל הציבור. לפי בקשתי הוא כתב דו״ח במקום, ובו הוא תובע חיטוי המקום באורח יסודי, וסגירתו לחלוטין.

העתק מהדו״ח נמסר לי. הלכתי ליו״ר ועד הקהילה, מר מרדכי עמאר, איש משכיל שאינו סובל דברים

פרימטיביים מסוג זה. הוא העמיד בפני שאלה צודקת ״היכן ילמדו הילדים בינתיים?״ עניתי לו ״בינתיים אנו בעזרת לשכת הבריאות, נעשה חיטוי יסודי, נסייר ונצבע הבניין, ונשאיר אותו פתוח לכמה זמן עד לפתרון הסופי.״ סיפרתו לו אודות הצוואה של יהודה תורג׳מן ואמרתי לו ״באותו ״פנדק״ נקים בית ספר (תלמוד תורה) חדש.״

הימים היו ימי צנע בעקבות מלחמת העולם השנייה. אף מצרך למזון ולהלבשה לא היה בנמצא, ובמיוחד חומרי בניין.

הלכתי למשרדי וערכתי תוכנית בנייה זמנית, איך להפוך ה״פנדק״ לבית ספר.

בהיותי מזכיר הקהילה, הייתי קרוב מאוד למר מוריס בוטבול, שהיה ממונה מטעם הממשלה על ענייני היהודים. הבאתי בפניו את כל הסיפור והצגתי לו את התבנית שלי, אותה קיבל ברצון, ואף הבטיח לעזור לי בכל מה שאני צריך.

למען קיצור הסיפור, שהוא ארוך למדי, אביא רק את סופו. בעזרתו האדיבה של מר מוריס אבוטבול, בנינו ב״פנדק״ ההוא בית ספר עברי(תלמוד תורה). כך היה השלט שנכתב בפתחו.

עמדה השאלה היכן למצוא מורים יודעי עברית שיילמדו בעשר הכיתות החדשות, כי הכוונה המרכזית היתה לשנות שיטת החינוך שהיתה קיימת, וללמד בעברית, תורה, דקדוק, היסטוריה יהודית וספרות. הרב מיכאל אנקווה קם בבל כוחו נגד בית הספר (מסיבות אישיות שלא כדאי לפרטם באן). הקהילה התפלגה. חלק הלך עם הרב אנקווה, רק מחמת כבודו, וחלק רב אימץ את הרעיון מחדש. עמדה שאלה מרכזית, היכן למצוא מורים מלמדי עברית. יעקב אחי נסע לקזבלנקה. התייעץ עם כמה חוגים שהתחילו להפיץ השפה העברית ברחבי מרוקו והציעו כמה מורים, ובראשם ר' יעקב אדרעי ז״ל. אלא שר׳ יעקב זה, על אף היותו חכם גדול בתלמוד במקרא, בקיא במכמני השפה והדקדוק העברי, ובעל השכלה יהודית מאד רחבה, היה סגי נהור מילדותו, ולא ראה אות אחת מימיו.

יעקב אחי נדהם ואמר לחבריו ״אתם רוצים לעשות צחוק ממני בעיני הקהילה, אני קיוויתי להביא לעירי אור גדול ואתם מציעים לי נר כבוי״. ״קח אותו״ אמרו לו חבריו ״ותראה כמה אור הוא יכניס לקהילה שלכם״.

בלית ברירה יעקב הביא אותו אלינו, בנוסף על שני מורים לעברית. בקיצור, הרב הזה, על אף שהטבע פגע בו, הפתיע רבים ואפילו רבנים.

בית הספר החדש רוהט וצויד בבל מה שדרוש והפך לבית ספר יהודי מודרני, שלא היה כמוהו בכל מרוקו. כאשר בית הספר עמד על בנו, והכל היה ערוך ומסודר, לחינוך בית הספר, הזמנתי את מר מורים אבוטבול יחד עם מפקח החינוך במרוקו. התרשמו מאוד מהסידורים החדישים כיתות מסודרות, מקלחות, חדרי שירות סדרי ניקיון וכו׳. מר מוריס אבוטבול אמר לי ״זוהי דוגמא יפה לסידור החינוך היהודי במרוקו ויש להעתיקו למקומות אחרים, וכל מה שתצטרך לענין בית הספר, אני עומד לרשותך״. מאז, בית הספר העברי בסאלי, התפרסם בכל מרוקו.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998עמוד 86

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר