מורשת יהדות מרוקו

הרב יו״ט ישראל זצ״ל, כתב בספרו מנהגי מצרים כי המנהג במצרים הוא לעשות חזרת הש״ץ בכל התפלות וגם בתפילות המוספין, בניגוד לתקנת הרמב״ם ז״ל שביטל בזמנו את חזרות הש״ץ. רק בשבת שיש בו שורה (ר״ל שמחה וכדו^,) ושם נמצא ריבוי עם, מתפללין תפלת מוסף אחת בקול רם. כותב ע״ז רבי רפאל אהרן:

״כי האידנא תלי״ת כמעט הוקבעו להתפלל שתים בתפלת המוספין גם בשבת שיש בו שורה והכי הונהג בכל הקהלות דמצרים״.

וכך מוסיף וכותב רבי רפאל אהרן על אחד המקרים שהיה לו בנושא זה בתחילת דרכו:

״ובתחילת כניסתי לשרת בקדש בקרית העליזה מצרים יע״א נמצאתי בשבת שהיתה בו שורת חתונה, והכבידו על הקהל טורח בריבוי עולים והשכבות ונדבות לחיי פלוני ואלמוני, ובעת חזרת המוסף היו איזה אנשים שאמרו לש״ץ שיתפלל אחת כי כבר רד היום. ועליתי על התיבה ואמרתי לבעל השמחה, דע בני כי הקב״ה אומר שרוצה גם הוא להיות עולה לס״ת לשמחת בנך, האם לא תתרצה בזה? ונרעש והשתומם לדברי על הפליאה הזאת ששמעו אזניו, ואמרתי לו כי בכל העולים שעלו לס״ת לשמחת חתונתך לא היה עליך לטורח שום אחד מהם, ורק בחלק הקב״ה אתה טורח, כי על כן חשוב כמה מינוטין ילכו בעלית עולה אחד והשכבה על דור אבותיו, ונדבה ומי שבירך לחיי קרוביו וקרובותיו, והזמן הזה עצמו תתנהו לבורא עולם ששמחך בבנך ובחתונתו ויתפלל הש״ץ חזרת מוסף כתקנה, ותחשוב בדעתך שכביכול אחד מהעולים להבדיל. ותכף ומיד נתנו צו הקהל לש״ץ שיתפלל שתים, ואשריהם ישראל קדושים הם, וטהורים הם…״.

סיפר לי הרה״ג ר׳ עזרא בצרי שליט׳יא, אב״ד בירושלים, מעשה ששמע מאיש נאמן, כי פעם הוזמן הגר׳יא בן שמעון לערוך חופה וקידושין לבתו של אחד הגבירים הרמים מהידועים והמפורסמים במצרים, אשר היה ידוע לעשיר מופלג ובעל השפעה רבה בקרב הקהילה, וגם יד ושם לו בבית המלכות ואצל השרים.

למותר לציין, כי אל החתונה הזו שנערכה בחצר ארמונו של הגביר אשר היתה כחצר המלכים, הגיעו כל המי ומי מנכבדי הקהילה, גבירים ורוזנים, שרים וגדולי המלכות. בשעה היעודה לעריכת החופה, נעמדו כל המוזמנים ביראת כבוד סביב לאפריון, ועיניהם מופנות אל מסדר הקידושין, הלא הוא החכם באשי, הגר״א בן שמעון.

בידים רועדות קמעה, מסר הגביר את גביע הברכה לידיו של הרב, ומלאו ביין משובח ישן נושן, אשר זה עתה העלה ממרתף היין אשר לו.

הגר״א בן שמעון, פנה אל הגביר ולחש לו באוזנו כי היין איננו ראוי לברכה. הגביר שלא הבין את פשר כוונת הרב. נגש מיד למרתפו ובמו ידיו הביא יין אחר יותר משובח מהראשון. שוב פנה אליו הרב ולחש לו, כי גם יין זה פסול הוא ואינו ראוי לברכה. שוב חזר הגביר בפנים מסמיקות למרתף והביא מהיין הכי משובח שהיה לו, ושוב פנה אליו הגרי׳א בן שמעון ואמר לו בלחישה אך בתקיפות כי היין פסול ואינו ראוי כלל לברכה.

בצר לו פנה הגביר להגר״א בן שמעון, ובקשו אחר הסליחה רבה מכבוד תורתו, להתלוות אליו למרתף ושם הוא יבחר את היין הראוי לברכה.

כאשר נכנסו שניהם למרתף היין, פנה הרב אל הגביר ואמר לו: ״בני ויקירי, לצערי הגדול לא אוכל לברך על היין שברשותך כי יין נסך הם״. הגביר הביט ברב והשתומם על דבריו. אזי פנה שוב הרב אל הגביר והסביר לו, כי הלכה היא, ״שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו״ם, ויינו יין נסך״. ולדאבוני, העושר והכבוד גרמו לך להתרחק מדרכי אבותיך. והנך מחלל שבת בפרהסיא לעיני כל ישראל, אשר על כן, יינך יין נסך הוא, ולא אוכל לברך עליו ולקדש בו.

דברי הגר״א בן שמעון, שנאמרו בלב כואב ובצער עמוק וכדבר איש אל בנו אוהבו, ירדו חדרי בטן וחדרו עמוק עמוק לליבו של הגביר, אשר היה מזועזע עמוקות למשמע אוזניו, בשרו של הגביר נעשה חדודין חדודין, וחש מחנק בגרונו בשומעו מפי הרב את ההשואה שיש בין מחלל שבת לעכו״ם עד כדי כך שיינו יין נסך.

לאחר שהתאושש הגביר מתדהמתו, בעינים דומעות ובאנחה שוברת לבב אנוש, פנה להגר״א בן שמעון, ואמר לו: ילמדנו רבינו, דרך ישכון אור להעמידני על הדין ועל האמת ולהחזירני ליהדותי, והריני מעתה מקבל עלי לשמור את השבת ולהיות יהודי נאמן ובעל תשובה גמור.

כראות הרב, שהדברים נאמרו באמת ובאמונה ובלב תמים, פנה אל הגביר ואמר לו: אשריך בני שקבלת עליך להיות בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. אשר על כן, צדיק גמור אתה מעכשיו, והיינות שברשותך כשרים הם לברכה.

בפנים צוהבות ובעינים מאירות אור יקרות, חזרו הרב והגביר אל החצר לערוך את החופה והקידושין, ומיני אז חזר הגביר לשמור ולעשות את השבת, ועבד את ה׳ בלב שלם.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- עמ'175

הפיוט והשירה בספרד

היהודים בספרד

כאשר פתחה יהדות ספרד ראש פרק בשירת ישראל קיימים היו המרכזים הקדומים בארצישראל (עם מצרים) ובבבל (עם צפון אפריקה) ואף מרכז איטלקי־אשכנזי־ צרפתי, שהיה מטיבו וטבעו שונה מן השניים הקודמים.

אגדות התהלכו, שיהודים הוגלו לספרד על ידי נבוכדנאצר או על ידי טיטוס. מסורת קדומה פירשה את הכתוב בעובדיה כ: "וְגָלוּת יְרוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּסְפָרַד"על אספמיא, וספרד כשם לאספמיא נמצא בתרגום יונתן ובשאר תרגומים. ודון יצחק אברבנאל אומר בסוף פירושו למלכים: כי ״אירקוליש הגדול מלך יוון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בכל המערב״. וכאשר בא לספרד ״נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אִישְׁפַּאן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז אִישְׁפַּאְנְיָא… והוא היה בחורבן בית ראשון, והביא משם בני יהודה ומבנימין ומשמעון ומהלויים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז ־הנקרא גם היום אנדאלוזיאה. בעיר אחת… לוזינה… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה כְּלוּז אשר בארצישראל מוכנה לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טוּלִיטוּלָה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה״. ויש גם כן שראו במלה העברית ״שפלה״ מקור לשם העיר Sevillia ו"גדרה״ לשם העיר-Gedeira

מן המאה ה־4-3 לספירה ידועים יהודים בספרד גם ממקורות היסטוריים, אבל לא היוו חטיבה מיוחדת מבחינה תרבותית. אופייה המיוחד התחיל להתגבש במאה העשירית לערך, ואם כי בהלכה היו בדרך כלל תלויים בבבל ובחכמיה, הרי בחקר הלשון והשירה בנו הספרדים בניינים לתפארת, וכל בני הגולה נזקקו להם.

השירה העברית בספרד

ליהודי ספרד היתה מסורת, שלהם ניתן כִּשְׁרוֹן השירה שְׁכֶם אֶחָד על אחיהם בשאר הגלויות. ור׳ משה אבן עזרא(ספרד המאה ה11-ה12) הקדיש לדבר זה בספרו ״שירת ישראל״ את תשובתו על השאלה החמישית: ״מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים וּמַאַמְרֵי מליצה וְאִיגרות בעברית על יתר בני הגולה״(עם׳ סב-סד) . לדבריו ״יש טעמים הרבה לזה״: יהודי ספרד מוצאם משבטי יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים עיר הקודש ושבו עם שָׁבֵי הגולה מבבל לבנות ולהבנות בארצם, ורק בגלויות הבאות הָגְלו לספרד. וכיוון ש״אין כל ספק״, כי בני ירושלים ״היו גדולים בְּצַחוּת הלשון״ יותר מן האחרים – לכן גדולים חכמי ספרד גם בשטח זה. גם האקלים בספרד יש בו, לפי דעתו, לעורר את רוח השירה. נוסף על כך למדו בני ספרד את הלשון הערבית ואת ספרותה, לְרַבוֹת שירתה, והושפעו ממנה ועשו כמתכונתה, הן בדקדוק הלשון והן בשירה ובפיוט.

והשירה היתה אצל הערבים, כידוע, שיא ההשכלה. הערבים בימי קדם דיברו שיר כשרצו לעשות רושם בלב השומעים. הם לא ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, אבל ידעו לשיר, והיו ביניהם ״מַגִידִים״, שלמדו שירים על פה והיו מַרְצִים אותם בפני קהל וְעֵדָה, ורק לאחר זמן הועלו על הכתב.

אגדה מספרת, כי המשורר הערבי המפורסם מהמאה השישית טָארָאפָה אבן אַל־עַבְּד אַל־בַּקְרִי היה חי בחצר אַל־חִירָה שעל יד כּוְפָא אצל המלך עַמְר אִבְּן הִינְד, והיה שר על אהבה ויין ושאר מנעמי החיים, וכן בשבחו של המלך, ובעיקר על גמלו, שאותו אהב יותר מכל דבר בעולם, ושירתו על הגמל היא היפה ביותר מאז ועד היום. והמלך שמע ונהנה, ואף שילם ביד רחבה. לימים חיבר שיר לעג על המלך, והמלך רגז. הרהר המלך בעונש שהמשורר ראוי לו, והחליט כי ענשו עונש מות. אבל לא הרהיב עוז בנפשו להרוג משורר בביתו, שכן יבוז לו עמו. מה עשה? ישב וכתב מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין ובו ציווה עליו להרוג מייד את האיש שימסור לידו את המכתב, ואת המכתב מסר לטָארָאפָה על מנת למסרו במו ידיו לאותו אחשדרפן. טָארָאפָה ידע לשיר, אבל לא ידע לכתוב ולקרוא. לקח את המכתב ויצא לדרכו. ושם במדבר נפגש עם זקן אחד יודע כתב, וסיפר לו, שהוא הולך בשליחותו של עַמְר המלך, כדי למסור מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין. לקח הזקן את המכתב וקרא בו. מייד סיפר לטאראפה על תכנו, ואף יעץ לו לקרוע את המכתב וללכת למקום שאין מכירים אותו. אבל טאראפה סירב לעשות זאת, שכן החשיב את אמנות הכתב שלא ידעה, ושר:

כְּתִיבָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה / קְרִיאָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה. 
אַל לָהֶם לַמַּיִם זוֹרְמִים / לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב.
לֶעָתִיד יְכַתְּבוּ שִׁירֵי טָארָאפָה / וְגַם יִקָּרְאוּ
לָכֶן אֵין בִּרְצוֹנִי / שֶׁדָּבָר כָּתוּב יֻשְׁמַד בְּאַשְׁמָתִי.
הַמָּוֶת עָדִיף / מֵהַשְׁמָדַת כְּתָב.

ואמנם הביא את המכתב לבעליו והומת במיתה משוגה בפקודת המלך (אסד ביי, ״מוחמד׳׳ עמ^׳ 22, ומקורות אחרים).

גם במלחמות לקחו המשוררים חלק רב. ידועים שירי קללה והיתול לרוב ששרו המשוררים על האויבים. וכשהגיע שיר היתול לאזני השומעים במחנה האויב האחר לא נחה דעתם עד שקם מי שהוא מהם וחיבר אף הוא שיר כנגד אויבם, ובעיקר כשעניינו וסגנונו עלו על של קודמו. ידועים גם שירי־זירוז במלחמה שהלהיבו את לבות הלוחמים. גם שירי האהבה של הימים ההם ביטויים חזק ועושה רושם. שבעה שירים כאלה מפורסמים וקרואים בשם ״מַעֲלַקָאת״, כלומר: ״תלויות״. הרבה חוקרים ניסו לפרש את השם הזה, ונראה כי הוא נגזר מן השורש ״עלק״, היינו דבר יקר שתולים במקום נראה לעין, כדי להתכבד בו; והערבים עצמם אומרים, שהם נקראים כך משום שתלו אותם לכבודם ולחשיבותם על ה״כַּעְבָּה״ בְּמֶכָּה. לדבריהם שירים שזכו בימי קדם לפרס נכתבו באותיות של זהב על משי ונתלו שם למען ידעו.

המשוררים היו מכובדים ביותר. מפעם לפעם היו מתקיימות תחרויות של משוררים בפני קהל, ששתה בצמא את דברי המשוררים, והיו שופטים שחילקו פרסים למשורר המצטיין. בחצרות מלכים ושרים ישבו משוררים שקיבלו שכר על שירים שנתחברו לכבודם ולגנות מתנגדיהם. וכשקפצו את ידם – הפכו שירי השבח לשירי לעג וגנות.

מספרים כי המשורר אַעֲשָׁה הלך בדרכו, ונכנס לאהלו של בדואי עני, היו לו לאותו בדואי שְׁמוֹנֶה בנות, שלא היה בידו לפרנסן. אבל כשבא המשורר לאהלו נתן לו מפתו הדלה. כשראה זאת המשורר נחה עליו הרוח וחיבר שיר על מידת הכנסת אורחים של אותו בדואי ועל בנותיו. והשיר היה כל כך יפה, עד שכמה וכמה צעירים נמשכו לתוך אהלו, כדי לראות את האיש, שעליו ועל בנותיו נתחבר אותו שיר, ולבסוף נשאו את בנותיו להם לנשים.

ושיר ערבי קדום אומר: ״אלהים נתן בנדיבותו ארבע מַתְּנוֹת־יְקָר לערבים: את הצניף הפשוט של הַמִּדְבָּר, ההולם אותו יותר מכתר־מלכים; את האוהל המרחיב את דעתו יותר מֵאַרְמוֹן־פְּאֵר; את הַסַּיִף הַמֵּגֵן עליו יותר מן הגבוהה שבחומות־מבצר;

אולם היקרה בַּמַּתַּנוֹת היא הרביעית: אֳמָנוּת־הַחֵן של השירה החפשית. והיא חמדת אוצרותיו של הערבי״(אסד ביי, ״מוחמד״ עמ׳ 20). ולא עוד אלא שידיעת דקדוק הלשון, חיבור שירים וִיפִי כְתָבוֹ של אדם היו בימים ההם, היינו במאה התשיעית והעשירית, ועל אחת כמה לאחר מכן, שלבים חשובים בסולם העלייה לחברה הגבוהה שהרבה השתוקקו לה. כך היה אצל הערבים, והדבר מצא חן גם בעיני היהודים. אלא שלא הרי התרבות הערבית כהרי התרבות העברית. הלשון הערבית היתה חַיָּה בפי האנשים ונשמעת להם יָפֶהֶ בהתפתחותה. מה שאין כן הלשון העברית. אמנם היא לא היתה מתה, שכן למדו את לשונה וקראו את ספריה, וכן השתמשו בה לפרקיב בְּיַחֲסֵיהֶם עם שאר בני הגלויות, וקיימת אפילו סברה, שהלשון העברית היתה בימים ההם מעין שפה דיפלומאטית, לשון שבה מסרו סופרים עברים של מלכים ושרים שוניב את דברי מושליהם, זה לזה, כשלא היתה שפה משותפת בין אותם מלכים ושרים. אבל בכל זאת לא היתה רעננה ופוריה כראשונה. חסר היה לה המגע הישיר עם החייב וענייני החיים היום יומיים.

ר׳ שלמה אבן גבירול(רשב״ג) שר בשירו ״ענק״:

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִית, וְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מְדַבֵּר בַּאֲדוֹמִית, וַחֲצִי / בְּלָשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת

(מהדורת ביאליק ורבניצקי כ״א ע«' 173).

והנה נתעורר בלב חכמי ספרד רגש לאומי גם בעניין זה ורצו להראות לעצמם ולעמם וגם לאחרים, כי אין השפה העברית נופלת מן השפה הערבית, שהיתה אז במרום פסגתה, ומה שנתן לעשות בה ניתן לעשות גם בעברית.

משורריהם התחילו לשיר במשקל הערבי, ועברו גם לִתְכָנִים חילוניים וגם לצורות חדשות, שהשירה העברית לא הכירה אותן. ובינתיים נשתנתה גם השירה הערבית משירת המדבר הפרא לשירה חצרנית ענוגה. חיי עיר וחצרות מלכים ושרים הביאו אתם דרישות חדשות וְהֶרְגֵּלִים לא יֶדָעוּם, והדברים השתקפו גם בשירה.

רשב״ג התאונן ב״ענק״ שלו גם על משוררים עברים הכותבים ערבית ואמר:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם, שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת…
רֹב לַעֲזֹב מְקוֹר וְלַחְצֹב כָּל בְּאֵר / עַל חֹצְבָהּ תְּהִי אֹטֶרֶת…
יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה גְּבִירָה שֹׁכְחָה / דָּבָר וּפִילַגְשָׁהּ תְּהִי שֹׁמֶרֶת?
הָהּ לָהּ אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָהּ, אֲבָל / כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נוֹטֶרֶת…

 (שם 177-176).

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על  דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.[א.פ] (מסעות יהודה)

ר׳ יהודה אלחריזי – (1165–1234)– (ספרד המאה ה12-ה13) אומר בהקדמתו הנמלצת לספרו ״תחבמוני״, (תל־אביב תשי״ב):

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵר, וּבְיָם הַתְּשׁוּקָה סוֹעֵר וּבוֹעֵר / 

וַיְעִירֵנִי מִשְּׁנַת מִכְּלֵי שִׂכְלִי וְיוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי /אַתָּה בֶּן אָדָם / מָה לְךָ נִרְדָּם / 

פְּקַח עֵינֵי רַעְיוֹנֶךָ / וְהַצְבִּיא גְּדוּדִי הֶגְיוֹנֵךְ / וַחֲלוּצֵי לְשׁוֹנְךָ /

וְאַתָּה תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ / וּלְבַשׁ קְנָאוֹת / לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת / 

וְלִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הִיא לְשׁוֹןהַנְּבוּאוֹת / הַיּוֹרֶדֶת פְּלָאוֹת /

 וְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרֶיהָ / וּרְפָא שְׁבָרֶיהָ / וּשְׁבוֹר מַלְתְּעוֹת כְּפִרְיָהּ /

הַנּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ בְּשִׁנֵּיהֶם / וְהַפּוֹעֲרִים עָלֶיהָ פִּיהֶם / וְהַצֵּל טַרְפָּהּ מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת / וּפְרִיצֵי חַיּוֹת. / וָאוֹמַר: אֲהָהּ אֲדוֹנִי / הַנְּדוֹד בָּלַל שְׂפָתִי וְהֶגְיוֹנִי / וְהִדְבִּיק לְחִכִּי לְשֹׁנִי / 

וּמִי אָנֹכִי כִּיאַצִּיל שֶׂה פְּזוּרָה מִבֵּין שִׁנֵּי כְּפִירִים / וְכִי אוֹצִיא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין הַמְּצָרִים. / וְיֹאמַר לִי, כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ…..

והוא ממשיך ומוסר קינת העברית על עצמה:

אָנֹכִי עָמַדְתִּי בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם… וּבְנֵיכֶם מְאָסוּנִי וְחָשְׁקוּ לְשׁוֹן זָרִים /

 אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּלֵאלֹהִים אֲחֵרִים / הֶעֱבִירוּ לִלְשׁוֹן קֵדָר לְשׁוֹן יִשְׂרְאֵלִים / 

וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכַּרְנוּ לְיִשְׁמְעֵאלִים / וְכֻלָּם מָאֲסוּ לָשׁוֹן עִבְרִיָּה / וְחָשְׁקוּ לָשׁוֹן הַגְּרִיָּה / 

וְחִבְקוּ חֵיק נָכְרִיָּה / וּבְאֵשֶׁת זָרִים חָשְׁקוּ /וְחֵיקָהּ נָשְׁקוּ / כִּי מַיִם גְּנוּבִים לָהֶם יִמְתָּקוּ / וְנִפְתָּה לְבָבָם בִּרְאוֹתָם כַּמָּה מְלִיצָה יְקָרָה / אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה / וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה… / וְעַל כֵּן הִתְעוֹרַרְתִּי / וְעַז הִתְאַזַּרְתִּי /לְהָשִׁיב עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה / 

וְלָתוּר לָהּ מְנוּחָה… עַל כֵּן חִבַּרְתִּי הַסֵּפֶר הַזֶּהלְהַרְאוֹת כֹּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ /לְעַם הַקֹדֶשׁ…

והוא מדבר בהקדמה אחרת בשבח לשוננו, אם כי הרבה מאוצר לשונה אבד:

וּמִיּוֹם הִתְעָרְבוּ עַמֵּינוּ בֵּין הַגּוֹיִם וְשָׁכְנוּ בֵּינָם / וְלָמְדוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם / 

עָזְבוּ לְשׁוֹן עִבְרִיָּה / וּפָקוּפְּלִילִיָּה / וְנַפְשָׁם מָאֲסָה אֶת בֶּן שָׂרָה הָעִבְרִית /

וְחָשְׁקָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית / וְעַל כֵּן לְשׁוֹנֵנוּאָבַד / וְרֻבּוֹ לִשְׁאֹל יָרַד / 

וְקָצָתוֹ שָׂרַד / אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד / אֲבָל בִּמְעַט הַהוּא נַפְלִיא לַעֲשׂוֹת/ 

לַעֲרֹךְ אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת… וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לָשׁוֹן נִפְלָאוֹת /

 וּדְבָרֶיהָ דִּבְרִי נְבוּאוֹת/ כִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וְקָצְרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ…

הפיוט והשירה בספרד –א.מ.הברמן-עמוד 141

משלוח ידם של יהודי צפרו

להלן ננסה לסקור את הקשת המגוונת של עבודות בהן עסקו יהודי צפרו, האמידים שבידם הון, עסקו במפעלים תעשייתיים או במסחר. התעשיות הזעירות שהיו ידועות הן:

תעשיית שמן וזיתים. תעשיה זו ידועה בצפרו עוד מהמאה ה־15 לחשבונם. ליאון האפריקני כותב: ״תושבי העיר עשירים, ומלבושיהם לא נקיים. על בגדיהם כתמי שמן זית בו הם מתעסקים״. רגלים לדבר שגם היהודים עסקו בזה הן כשותפים לגוים, והן באופן עצמאי ״.

תעשיית הסאבון והבורית. נתונה היתה בידי היהודים. תעודות רבות מצביעות על כך. יצחק צבע, תעשיין יהודי שיחד את השר, כדי שיכפה על,בעלי המכולת לקנות את תוצרתו ובמחיר הגון. רבי רפאל משה אלבאז מציין שבזמנו היו כ־12 מפעלי בורית.

הערת המחבר: באבני שי״ש, ב, סי׳ ח, מסופר על שר שנכנס. לחצר הבורית של יהודי, ולקח שמן משם. על יהודי צפרו הוטל לספק לחצר המלך את הבירית הדרוש בתורת מס, והיו מעבירים את המם הג״ל דרך מכנאס, תעודה 154; יהודי צפרו קנו אפר הדרוש לתעשיית הבירית מכפר ״בני עלאם הסמוך לצפרו: חיי עמרם, סי' טז; שמואל ן׳ המו איש צפרו היה בעל מפעל בורית גדול׳ תעודה 165. וראה תעו׳ 585.

תעשיית יינות ושכר. תעשיית היין אף היא בידי היהודים, הצרכנים העיקריים, כיון שלמוסלמים אסורה שתיית היין. בצד היין המשובח הנמכר לבעלי בתים ואפילו לערים אחרות, ייצרו, כמוצר לואי את ״מאחייא״,' השכר הנעשה מפסולת היין, משריית צמוקים, תאנים, תמרים או פירות אחרים. ה״מאחייא״ של צפרו מפורסמת היתה בטעמה וחריפותה.

תעשיית הצמר. בצפרו היו מפעלים קטנים שעסקו בכך. העובדים העיקריים נשים.

הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו ״במסרקות ברזל״(=קרסאל) צבעו וטוו אותו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ואף בדי צמר שונים למלבושים .

מסחר

רבים מבני הקהל מצאו פרנסתם ממסחר זעיר ורוכלות.

רוכלות. רבי עמרם אלבאז אומר: ״דרוב עסק בני עמנו, רובא דמינכר הוא שלוקחים ירקות ופירות וסחורות מבעלי החנויות והם הולכים ומסובבים מחוץ לעיר באהלי קדר יש מהם חוזר לביתו מערב לערב… יש מהם עד יום שבת״; ר׳ רפאל משה אלבאז אומד בזמנו את מספר הרוכלים בצפרו ל״150 איש עניים ואביונים והם מסבבים בכפרים הסמוכים אצל נשים נכריות ומוכרים להם מיני בשמים, ומיני פירות, והם נותנים להם חטים ושעורים, ומתפרנסים בדוחק גדול״. רוכלים אלה היו לוקחים אתם נערים שכירים העוזרים על ידם במסחרם. יש שהיו נשארים זמן רב בכפרים וחוזרים העירה רק לחג הפסח ולחג הסוכות, ולאחר החג מיד חוזרים לכפר ולפעמים חוזרים כבר בחול המועד.

הערת המחבר: תעו׳ 135. היו עתים שהשר אסר עליהם לצאת לרכול והדבר קיפח את פרנסתם והצטרכו למכור רהיטי ביתם. ראה תעו׳ 82; מולאי סלימאן בזמנו אסר אף הוא על הרוכלים לצאת לכפרים.

היו גם סוחרים בקנה מדה גדול יותר. הללו קנו סחורות בפאס ומכרום בחנויותיהם בצפרו. סחורתם מגוונת וכוללת בדים, סוכר, דברי מכולת אחרים, ומנעלים וכיוצא. בצד מסחרם שלחו ידם גם בעסקי בנקאות, והלוו לגויים ברבית, או השקיעו כספים בחקלאות, ובגידול בקר וצאן, בשותפות עם גויים בעלי אחוזות. סוחרים אלו מצאו פרנסתם בריוח, והם היו השכבה האמידה של העיירה, והפרישו מרווחיהם לעניים. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בזמנו ל״חמשים איש״. אלה כנראה, שלחו ידם לעתים גם בסחורה אסורה, ומכרו נשק ״לבארוד״ לשבטי הברברים ,שהיו מתמרדים במלך. בעונת הקציר, אחרי פסח יצאו עשירים אלה לכפרים כדי לחלוק את הגורן עם שותפיהם ה״פלשתים״. בתקופה המאוחרת, הלכו ונתרבו, שותפויות אלו, עד שבימות הקציר, היו רחובות המללאה גדושים בשקי חטה ותבואה אחרת שה״פלשתים״ הביאו לבתי שותפיהם היהודים, והמעבר ברחובות היה קשה. גם רבנים שהיה ברשותם הון קטן, שלחו ידם בעיסקות כאלו.

קצבים. מעטים היו הקצבים. רבי רפאל משה אלבאז מונה מספרם ל־10, ומציין שרבים מבני העיר קונים מגויים כבש או עגל, נמנים עליו, ומחלקים אותו ביניהם לאחר שחיטתו 82.

בשמים. גם בצפרו היו ״עטארין״ שמוכרים תבלינים ודברי מרכולת אחרים, כגון בושם ה״עטר״, האהוד על הנשים הערביות במארוקו. בכלל סחורתם מכרו הבשמים גם ״טאבאק״.

עורות. היו יהודים שסחרו ב״עורות״ שהיו מיוצאים לאירופה.

בעלי מלאכה

היוו חלק ניכר מהמפרנסים בק״ק צפרו. מלאכות שונות ומגוונות היו בידי היהודים.

הרצענים — סנדלרים. חלקם מייצרים נעלים המיוצרים מעור עדין ורך המיובא מפאס השכנה, והמיועדות לעירוניים, ומכרו אותם בפאס, וחלקם מייצרים נעליים מעור פרה בלתי מעובד, הקרוי ״אגרוס״, והמיועדים לאיכרים מכפרי הסביבה. ר׳ רפאל משה אמד מספרם בארבעים איש.

חייטים. במקצוע זה עסקו בין נשים ובין אנשים. בצד אומנים שעבדו עבור השוק של ״פאס״, היו גם אנשים ונשים שתפרו בגדיהם של האכרים הברבריים מכפרי הסביבה. הנשים עסקו גם ב״תיקון״ בגדים בשכר. הרמ״א הנ״ל אמד מספר החייטים ב״שלשה״ מלבד הנשים. למלאכה זו יש לציין מקצועות העזר כגון יצור הקיטאן, הטפירא והעקאד, הדרושים למלאכת החייט.

״חראיירייא״ (:= מעבדי המשי). הללו קנו משי גלמי עיבדוהו, וגלגולהו על סלילים הנקראים ״זעבא״, ומכרוהו לצרכנים.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 128

כתב אישום נוקב של צדיק בסדום בשנות הסלקציה האכזרית של עליית יהודי מרוקו

חֲריקַת הַשַּׁעַר – נתן אלתרמן לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל עֲלִיָּה סֵלֶקְטִיבִית עָלְתָה עַל הַפֶּרֶק 

סַכָּנַת נְעִילָתָם שֶׁל שַׁעֲרֵי הַיְּצִיאָהמִמָּרוֹקוֹ. אוֹתָהּ שָׁעָה הֵחֵלָּה עֶמְדָּתָם שֶׁל חוּגִים

 שׁוֹנִים בְּיִשְׂרָאֵל מְשַׁקֶּפֶת, מִבַּעַד לַחֲזָרָה הַמְּאֻמֶּצֶת וּמְפֻתֶּלֶת עַל עֶקְרוֹנוֹת שֶׁמִּכְּבָר, 

מַשֶּׁהוּ מֵחֻלְשַׁת הַדַּעַת שֶׁתָּקְפָה אֶת מְאַשְּׁרֵיהֶן שֶׁלשִׁיטוֹת הָעֲלִיָּה הַקַּיָּמוּת. נָתָן אַלְטֶרְמַן שְׁנַת  1956

לֹא, לֹא הָעִקָּרוֹן הֻחְלַף לְפֶתַע בְּאַחֵר
לֹא הַתְּפִיסָה שֻׁנְּתָה וְלֹא הָרוּחַ
הַשַּׁעַר שֶׁהֵחֵל פִּתְאֹם לְהִסָּגֵר
צֵרֵף אֶת חֵרוּקוֹ אֶל הַוִּכּוּחַ

הַשַּׁעַר אֲשֶׁר זָע וְשֶׁהֵחֵל נִסְגַּר
צָרַף גַּם הוּא קוֹלוֹ לְהָעִידֵנוּ
כִּי לֹא הַהֶגְיוֹן הוּא הוּא אֲשֶׁר גָּזַר
כִּי בְּדַרְכֵי עוֹלִים עַד תַּחַסְמֵן יַד-זָר
יוּקְמוּ הַמַּחְסוֹמִים בְּמוֹ יָדֵינוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקַת אִיּוּם
אַל הַדּוֹרְשִׁים מֵאָז, בְּעַקְשָׁנוּת בֵּל תֵּלָא
( קוֹל יְנִי אֲבִידוֹב ) כִּי לֹא נַחְשֹׂךְ מְאוּם
וְכִי נִפְעַל מַהֵר, לְבַל יֹאבְדוּ גַּם אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר עָבְרוּ אֶת דִּקְדּוּקָיו שֶׁל הַמִּיּוּן
וְנִרְשְׁמוּ וּכְבָר הוֹדוּ לָאֵל הֵם
שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם עִם אֲבוֹתָם כָּל מוּם
וּכְבָר תִּפְלַת הַדֶּרֶךְ הִתְפַּלְּלוּ

הַשַּׁעַר הִצְטָרֵף בַּחֲרִיקָה מָרָה
בַּחֲרִיקָה נוֹקֶמֶת וְנוֹטֶרֶת
אוּלַי גַּם אֶל שְׁתִיקַת אוֹתָהּ הַנַּעֲרָה
אֲשֶׁר רָבְצָה יוֹם יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
עַל מַדְרֵגוֹת פְּרוֹזְדוֹר מִשְׂרַד הָעֲלִיָּה
בְּלִי נוֹעַ, לְאַחַר שֶׁהַמִּשְׂרָד הוֹדִיעַ
כִּי מַעֳמֶדֶת הִיא לָצֵאת בָּאֳנִיָּה
בְּאִם תַּפְקִיר הִיא אֶת אִמָּהּ אוֹ אֶת אָבִיהָ

כָּךְ, כַּמְּסֻפָּר, רָבְצָה שׁוֹתֶקֶת וּמְכֻוֶּצֶת
וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ הִיא נִשְׁאֲרָה רוֹבֶצֶת

וּמִסְתַּבֵּר שֶׁכָּךְ בְּחַכּוֹתָהּ עַד בּוֹשׁ
וּבְהִמָּנְעָהּ מִלֶּכֶת בַּסְּפִינָה אֶל יָּם
הִיא בָּנוּ נִלְחֲמָה עַל צַו שֶׁל כְּבוֹד אֱנוֹשׁ
וְגַם אוּלַי, עַל מַשֶּׁהוּ מִכְּבוֹד הָעָם

מתוך " הטור השביעי ".

אוהל מועד:[ohil mo'id] מסאוו לאוהל מועד ובקאוו יבכיוו = [כששמעו הזקנים על מות משה] הלכו לאוהל מועד והמשיכו [מילולית: נשארו] לבכות .

אוהל קובע – אוהל קבע – מונח בהלכה המציין משהו קבוע בניגוד לזמני: ידא נהאר שבת עמל אהל קובע חייב = אם ביום שבת עשה אוהל קבע [מילולית: קובע], חייב – הכתיב קובע הוא כנראה טעות דפוס. המונח ההלכתי הוא קבע ־ קבוע.

אוה״ע -ראה אומות העולם.

אוי ל… – ביטוי להבעת צער או חרדה: 1) כמם פתשובה וקאל אוי לי = [כשראה הגוי את התנהגות הפרה] חשב על [עשיית] תשובה, ואמר: ״אוי לי״

 2) אוי לו די יסרעוה מן שמים… = אוי לו, שידונו אותו משמים [לכף חובה]

אוי לאותה בושה: וכא יציב דנובאת כאמלין די עמל מקיידין… אוי לאותה בושה = [כשאדם מגיע לבית דין של מעלה] ומוצא את כל העוונות שעשה רשומים [לחובתו]…

אוי לאותה בושה / ק״מ, פתיחה ב, דף ד ע״א.

~ אוי לנו מיום הדין: ועליהא חדאז האד סי די זראלו אוי לנו מיום הדין= [עשה מעשים רעים רבים,] ולכן היה צריך [שיקרה] מה שקרה לו [כלומר נענש כפי שנענש], אוי לנו מיום הדין

אוויר-lawir–lavir  – 1 אוויר: 1) כא יבררדו לאויר סכון די האד למוואדע = [העצים] מקררים את האוויר החם של המקומות האלה

–2האד למודאע הווא כביר וואסע ופיה דדאוו ולאוויר = המקום הזה הוא גדול ורחב, ויש בו אור ואוויר

3) לאזמך תכרז תבדל לאוויר  לאייכון תברא ־ עליך לצאת להחליף אוויר, אולי תבריא

4) למאכלא ונקווא ולאויר צח = אוכל וניקיון ואוויר צח

 5) די כאן פואחד לאויר צח ודבל לואחד לאויר מעופש = [נפשו עגומה עליו,] שהיה באוויר צח ונכנס לאויר מעופש

6) לאויר די ארץ ישראל כא יעאוון פחאל די קאלו…= האוויר של ארץ ישראל עוזר [בלימודים], כמו שאמרו…

2 חלל האוויר: 1) חתא אוצל לאויר די נץ לבית = [החבל כרוך מסביב לצווארו והוא הולך ועולה] עד שהגיע לאוויר של מחצית הבית

2) יבארך לבנה תחת לאויר דסמא ־ יברך את הלבנה תחת אוויר השמים

אולי: 1) אולי ירזע בתשובה = אולי יחזור בתשובה

2) אולי ידרך באס יכון ענדו רוב דלמצות ־ אולי יזכה, שרוב מעשיו יהיו מצוות [מילולית: שיהיה לו רוב של מצוות]

3) עטי צדקה וצום אולי יכפר ה׳ = תן צדקה וצום, אולי יכפר ה׳

אומה umma — עם: 1) מא תבדל ישראל באומה אוכרא = לא תחליף את ישראל באומה אחרת

 לכבאר דלגנס (אומה) = גדולי העם (אומה)

3) ואכה נכונו מזליין באיין לאומות… = אפילו שנהיה גולים [מפוזרים] בין האומות…

4) חנא וישראל אומאתו [דקדוק 58] = אנחנו וישראל עמו [מילולית: אומתו] [ירבו כמותו באומתו]

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 104

בּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד

[וּמֵידָד, / וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כְּשֶׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ.

חִישׁ יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרָח, / חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, / כִּימִי רַב מְנַשֶּׁה; /

[תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוּ-צָאָה חֲלוּצָה.

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

יוֹנָה נְתוּנָה בְּחוֹחַ מוֹקֵשׁ.

10- בִּתְחִנָּה פּוֹרֶשֶׁת כַּפֶּיהָ; / בִּכְלוּב מַסְגְּרֶיהָ / הִרְבְּתָה דִּמְעוֹתֶיהָ; /

[עֵינֶיהָ, / כָּל יָמֶיהָ, / מַרְאֶיהָ.

שְׁחֹרָה כָעוֹרֵב עוֹד לֹא נִרְפְּאָה, / מְחַלְּפוֹת רֹאשָׁהּ הִלְבִּינָה וְעוֹד לֹא

[בָּאָה; / מֵי לַעֲנָה וְרוֹשׁ שָׂבְעָה, לֹא אָמְרָה נוֹאָשׁ.

• בין רוזני… לא בא אץ: תקוותו של המשורר היא, שעם בוא הגאולה תרום קרנו של עם ישראל והוא יישא וייתן עם שליטי העולם שווה בשווה, שתנוח עליו רוח ה׳ כפי שקרה לאלדד ולמידד, ואז תתעצם ותגבר החכמה וההשכלה בעם; בין רוזני ארץ נקומה נתעודד: השוויון עם שליטי העולם הוא מסימניה המובהקים של הגאולה השלמה ושל חזרתו של עם ישראל לארצו ולעצמאותו, על פי ״ואנחנו קמנו ונתעודד״(תהלים כ, ט); גם דברי פינו כנבואות אלדד ומידד: על פי במדבר יא, כו-כט; וחכמתנו תנהר: תזרח, תאיר, על פי ״אז תראי ונהרת… ורחב לבבך׳ (ישעיה ס, ה); כשמש לא בא אץ: כשמש שאינה שוקעת ונמצאת בשיא אורה, על פי ״ויעמד השמש… ולא אץ לבוא״(ירמיה יז, טז).
• חיש יזרח… יוצאת חלוצה: קרנו של עם ישראל תרום ותפרח מחדש כשיחדש את עצמאותו, כפי שקרה כבר בזמנו של ר׳ מנשה בן ישראל, שפעל למען חידוש זכויותיהם של היהודים באנגליה; המשורר מתפלל גם להצלחתו של מפעל התנועה הציונית, היוצאת בראש המאבק למען חידוש עצמאותו המדינית של עם ישראל.
• יונה נתונה בחוח מוקש: עם ישראל סובל ממצוקות הגלות, על פי ״אתננה לו ותהי לו למוקש״ (תהלים קו, לו), ״במוקשים ינקב אף… ובחוח תקב לחיו״ (איוב מ, כה-כו).
• בתחנה פורשת… כל ימיה מראיה: עם ישראל נושא את ידיו בתפילה; מתוך בית הכלא שבגלותה כנסת ישראל לא חדלה לבכות מרוב מצוקותיה, ועיניה הדומעות מעידות על מצבה העגום; בתחנה פורשת כפיה: על פי ״יפרש כפיו אל ה׳״(שמות ט, לג); בכלוב מסגריה: על פי ״להוציא ממסגר אסיר״ (ישעיה מב, ז); כלוב: כינוי לבית סוהר; הרבתה דמעותיה: על פי ״הורידי כנחל דמעה״(איכה ב, יח); עיניה כל ימיה מראיה: עיניה משקפות את המראה האומלל והעגום שלה, על פי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״(קהלת ו, ט).

11-שחורה כעורב… לא אמרה נואש: עם ישראל, שלו יאה היופי והנוי, סובל עדיין ממוראות הגלות; מרוב צרות הלבינו שערותיו, אף שהוא עוד לא בא בימים ועוד כוחו במתניו; גם אם שבע תמרורים בגלותו הארוכה, הוא לא איבד את התקווה לשוב ולהיגאל; שחורה כעורב: על פי ״קוצותיו תלתלים שחרות כעורב״(שיר השירים ה, יא); מחלפות ראשה: על פי ״ותגלח את שבע מחלפות ראשו״ (שופטים טז, יט); ועוד לא באה: ועוד לא באה בימים, לא התייאשה מהמצב: מי לענה וחש שבעה: על פי ״הנני מאכילם… לענה… מי ראש״ (ירמיה ט, יד), ״השביעני במרורים הרוני לענה״(איכה ג, טו): לא אמרה נואש: על פי ״יגעת לא אמרת נואש״ (ישעיה נז, י).

קֹרְאָה בְּכֹחָהּ, נִשְׁחָת כְּלִי מַפָּצִי, / מִתְגָּרַת יוֹעֲצִי; / גְּוִיָּתָהּ חֻותְּלָה 
[לֹבֶן בְּכַחְשָׁהּ.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

דּוֹר לְדוֹר .יֶשַׁע אַקַו אֲבַקֵּשׁ.
קוֹל שׁוֹט, קוֹל טֶרֶף, נוֹטֶה לָשֵׂאת / עַל שִׁכְמִי יֶתֶר שְׂאֵת / וְסַפַּחַת
[וְּשְׂאֵת; / וְנִרְאֵית לִי כְמַשְׂאֵת – / אֵיךְ נִלְאֵית!
15 תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה מִמִּנֵּי חֶלְאַת, / וְחֶלְאַת בַּת עַמִּי נִרְאֵית כְּאֶבֶן מִלֻּאַת. 
[/ אָבַד כָּל חָזוֹן מִנִּי, הָיִיתִי נִמְאַס

12-קוראה בכחה… לובן בכחשה: עם ישראל קורא מתוך מצוקתו וצועק לה׳ שכלו כל הקצין וכי איבד את מיטב כוחו ועצמתו בגלל זעמו של ה׳ כלפיו; כתוצאה מהתכחשותו להתחייבויות שנטל עליו לשמור את דרכי ה׳ ותורתו ומיציאתו משום כך לגלות מצבו דומה כמעט למת המוטל עטוף בתכריכים לבנים; קוראה בכוחה: על פי ״קרא בגרון אל תחשך״ (ישעיה נח, א); נשחת כלי מפצי: נשבר כלי המלחמה העיקרי שלי, הכלי לניפוץ ביצורים, על פי ״מפץ אתה לי כלי כמלחמה״(ירמיה נא, כ); מתגרת יועצי: על פי ״מתגרת ידך אני כליתי״(תהלים לט, יא); חותלה לובן: על פי ״והחתל לא חתלת״ (יחזקאל טז, ד); בכחשה: על פי ״סבבני בכחש אפרים״(הושע יב, א), ״ויקם בי כחשי בפני יענה״ (איוב טז, ח).

13- דור לדור ישע אקו אבקש: על פי ״וישועתי לדור דודים״ (ישעיה נא, ח).

14 – קול שוט… איך נלאית: תלאות הגלות מציקות לעם ישראל כקול השוט המצליף וכקולה של חיית הטרף המתנפלת על טרפה, שכן הוא נושא על שכמו את עול הגלות, הכבד מנשוא והמחליא; אין הוא יכול לסבול עוד מסכת זו של ייסורים ומצוקות; קול שוט: על פי ״קול שוט וקול רעש אופן״ (נחום ג, ב); קול טרף: על פי ״כאשר יהגה האריה… על טרפו״(ישעיה לא, ד); נוטה לשאת על שכמי: על פי ״ויט שכמו לסבל״(בראשית מט, טו); יתר שאת: כאן במובן של משא רב ומיותר, ולא במובן המקורי של רוממות ותעצומות, המתקבל מהכתוב ״יתר שאת ויתר עז״(בראשית מט, ג); וספחת ושאת: על פי ״ולשאת ולספחת ולבהרת״(ויקרא יד, נו); ונראית ל׳ כמשאת: במובן של משא כבד, על פי ״משאת עליה חרפה״ (צפניה ג, יח); איך נלאית: על פי ״היו עלי לטרח נלאיתי נשא״ (ישעיה א, יד), ״חמת ה׳ מלאתי נלאיתי נשא״ (ירמיה ו, יא).

15      תוחלתי נכזבה… הייתי נמאס: כל דברי התקוה שאני משמיע על מצבו של עם ישראל אינם מועילים משום הזוהמה הרבה שדבקה בו בגלותו עד שנגדשה הסאה, וכתוצאה מכך איני רואה קץ לפורענויות ולמצבו המושפל של העם; תוחלתי נכזבה: על פי ״פן יוכיח בך ונכזבת״ (משלי ל, ו) ועל פי ״הן תחלתו נכזבה״ (איוב מא, א); ממני חלאת: על פי ״ולא תצא ממנה רבת חלאתה״ (יחזקאל כד, יב); כאבן מלאת: כמשבצת אבן שמלאוה, היינו מלאה סאתה והגיע הזמן לומר די לצרותיה; על פי ״ומלאת בו מלאת אבן״(שמות כח, יז); אבד כל חזון מני: על פי ״ארכו הימים ואבד כל חזון״ (יחזקאל יב, כב); הייתי נמאס: על פי ״כסף נמאס קראו להם״ (ירמיה ו, ל), ״נבזה בעיניו נמאס״ (תהלים טו, ד).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 312

לַמְרוֹת עֵינִי וּרְצוֹנִי נִגְלָה מַכְחָשִׁי. / כָּל פּוֹרְשֵׁי / מִפְרְשִׂי, / פּוֹרְשֵׁי / 
[מִכְמֹרֶת יָצְקוּ בִּי רוּחַ קַשָּׁה.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

וּבְעֵת צָץ פִּרְחִי, נִשְׂנָא כְּשֶׁקֶץ.
נַפְשִׁי שָׁמְעָה: כַּמָּה רַב חֶטְאֵךְ / כָּל מְקַנְּאֵךְ / וּמְשַׂנְּאֵךְ; / שָׁוְא חָזָה
[לֵךְ כָּל רוֹאֵךְ, / וּנְבִיאֵךְ / הַרְבֵּה צִבְאֵךְ [!],/ הִגְבִּיהֵךְ. 
לָכֵן לִבִּי יְעָצַנִי כְּמַלְאָךְ: / עַד אָן גַּלִּים זָרְמוּ שָׁטְפוּ בְּמַחְבּוֹאֲךָ? / 
[אִם יִקְּהַת לְהִתְנַשֵּׂא, שֵׁב שִׁמְעָה וְהַס.

16-למרות עיני… רוח קשה: על אף כל המאמצים שעשה עם ישראל להסתיר את חרפתו נתגלתה חרפתו, וכל העמים המענים אותו ומפילים אותו בפח משרים עליו מצב רוח קשה של דיכאון ונכאים; למרות עיני: על פי ״למרות עני כבודו״ (ישעיה ג, ח), אך התיבה למרות מובאת כמשמעה בלשון חכמים ולא במובנה המקורי, המתבקש ממשלים הפועל הדומה; מכחשי: במובן ״כחש״ – מחידושי הלשון של רד״א; מפרשי: במובן ״רשת״, ולא מפרש אנייה – מחידושי הלשון של רד״א; כל פורשי מפרשי, פורשי מכמורת: על פי ״ופרשי מכמרת על פני מים״(ישעיה יט, ח), ״ויפרשו עליו רשתם״(יחזקאל יט, ח); יצקו בי רוח קשה: על פי ״הגה ברוחו הקשה ביום קדים״ (ישעיה כז, ח) ועל פי ״אצק רוחי על זרעך׳ (ישעיה מד, ג).

17-ובעת צץ פרחי, נשנא כשקץ: כאשר עם ישראל מראה סימנים של פריחה מחודשת, גוברת השנאה אליו – הכוונה כאן כנראה להתעוררות הציונית ולאנטישמיות שהתגברה באירופה בסוף המאה ה־19.

18-נפשי שמעה… הגביהך: כל אויבי ישראל אינם חדלים להקניטו ולהזכיר לו את חטאיו ופשעיו שהם הסיבה למצבו המושפל, אך כל הרע שהם צופים לו עוד יוכח כדבר שקר וכזב, שכן נביאי ישראל התנבאו על בוא הגאולה ועל השבת קרנו וצבאו של עם ישראל; כמה רב חטאך: על פי ״כמה לי עונות וחטאות״(איוב יג, כג); מקנאך: על משקל משנאך המופיע רבות במקרא; שוא חזה לך כל רואך: על פי ״הלא מחזה שוא חזיתם״ (יחזקאל יג, ז) וכן ״נביאיך חזו לך שוא ותפל״(איכה ב, יד); הרבה צבאך הגביהך: על פי ״המבשרות צבא רב״(תהלים סח, יב), וכן ״ויגבה ה׳ צבאות במשפט״ (ישעיה ה, טז).

19-לכן לבי… שב שמעה והס: המשורר מתאר את הרהוריו על מצבו העגום של עם ישראל ומשתאה עד מתי ימשיכו הצרות והמצוקות לרדוף אותו בגלותו, אולם הוא מייעץ לו לעבור לסדר היום על התנשאותן והתרברבותן של אומות העולם; לכן לבי יעצני כמלאך: על פי ״כי נועצו לב יחדיו״ (תהלים פג, ו), ״ועצת מלאכים ישלים״ (ישעיה מד, כר); עד אן גלים זרמו שטפו במחבואך: על פי ״משבריך וגליך עלי עברו״(יונה ב, ד; תחלים ב, ח), וכן ״כמחבא רוח וסתר זרם״(ישעיה לב, ב); אם ׳קהת להתנשא, שב שמעה והס: על פי ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״(משלי ל, לב); יקהת: רד״א משתמש כאן כנראה בצורה שמנית זאת בתורת פועל, גוף שלישי, ובמובן ״יעז״, ״יתחצף״, ולא במובנה המקובל ״משמעת וציות״, כנראה על פי ״עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם״ (משלי ל, יז).

20 -מָה תְּעוֹרֵר אַהֲבָה ? בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה ? / הַיֶּשְׁךָ מְנַסֶּה ? / יוֹצְרֵךְ בְּקִרְבֵּךְ 
[רוּחַ נוֹסְסָה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

דֶּרֶךְ דָּרַכְתְּ בָּהּ לֹא תְּלַקֵּשׁ.
דָּרְכוּ בָּהּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים, / גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, / כֻּלָּם יָרְדוּ פְּלָאִים; / 
[נִמְצָאִים / גַּם נִקְרָאִים / פְּתָאִים.
אִוֶּלֶת סִלְּפָה דֶּרֶךְ מוֹצָאָם. / רוּחַ סַעַר סְעָרָה בָּמוֹ כְּאִישׁ נִדְהָם; /
[לָכֶן הַט לְךָ מִדַּרְכְּךָ טֶרֶם תֶּחֱמַץ.

20-מה תעורר… רוח נוססה: המשורר ממשיך ותוהה מתי יתחדשו יחסי האהבה והחסד ששררו בין האל לבין עם ישראל ובאילו דרכים יש ללכת כדי שתשוב ותלבלב אהבה זאת; הוא שואל את עם ישראל אם הוא משתדל לעשות כל אשר ייעשה כדי להחזיר את האידיליה לאיתנה, שכן האל מזמן לו עתה שעת רצון ומפיח בו מחדש רוח של תקווה; מה תעורר אהבה: על פי ״השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ (שיר השירים ב, ז; ג, ה); במה תתרצה: על פי ״ובמה יתרצה זה אל אדניו״ (שמואל א כט, ד); הישך מנסה: על פי ״הנסה דבר אליך חלאה״ (איוב ד, ב); יוצרך בקרבך רוח נוססה: על פי ״רוח ה׳ נססה בו״ (ישעיה נט, יט).

21-דרך דרכת בה לא תלקש: המשורר פונה לעם ישראל ומוכיח אותו; הוא מזהיר אותו שלא לחזור לאותה הדרך הרעה שבה הלך ושהביאה עליו את החורבן והגלות, על פי ״וכרם רשע ילקשו״ (איוב כד, ו).

22-דרכו בה… נקראים פתאים: באותה דרך דרכו נביאי ישראל וחכמיו וכן גדולי העם, שכולם הושמדו בזמן החורבן. בדרך אגב מעיר המשורר על כך שהחכמים וגדולי הדעת החיים כיום אינם זוכים לכבוד שהם ראויים לו, אלא לועגים להם ולחכמתם; גדולים ונוראים: על פי ״את הגדלת ואת הנוראת האלה״ (דברים י, כא); כלם ירדו פלאים: על פי ״לא זכרה אחריתה ותרד פלאים״ (איכה א, ט).

23-אולת סלפה… טרם תחמץ: איוולתם של גדולי העם הללו היא שהמיטה עליהם את אסונם, לכן המסקנה המתבקשת היא לעזוב את הדרך הרעה ולחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר ושוב תתעכב הגאולה; אולת סלפה דרך מוצאם: על פי ״אולת אדם תסלף דרכו״ (משלי יט, ג); רוח סער סערה במו כאיש נדהם: על פי ״הנה סערת ה׳ חמה יצאה סער מתגורר״(ירמיה ל, כג); הט לך מדרכך: על פי ״יטו אבינים מדרך״(איוב כד, ד)! טרם תחמץ: על פי ״וישא העם את בצקו טרם יחמץ״ (שמות יב, לד), בשינוי משמעות.

חֲלוֹם חָלַמְתָּ עַל מִשְׁכָּבֵךְ תְּכַסֶּה / לָךְ אַל יִהְיֶה מַחֲסֶה; / כִּימִ

[דּוֹרוֹת עוֹלָמִים תִּקְרָה נֶחְלְשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

-25 קַיָּים, הָסֵר מִמֶּנּוּ לֵב עִקֵּשׁ.
יִדְאַב הָאוֹיֵב יִשְׂמַח הָאוֹהֵב; / יִמְצָא מָזוֹר לֵב כּוֹאֵב, / וְגָר כֶּבֶשׂ עִם 
[זְאֵב. / לֵב דּוֹאֵב / גַּם מְתָאֵב / אֶת וָהֵב / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיג.
וְלֵבָב יִרְהַב / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִסַּפִּיר וְזָהָב. / קוֹל מְבַשֵּׂר בָּאָרֶץ 
[זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

24-חלום חלמת… תקוה נחלשה: חלום הבלהות שחולם עם ישראל מאז הוא בגלות, חייבים להתעלם ממנו כדי שלא ישמש מחסה מפני התקווה והציפייה לגאולה, גם אם תקווה זאת הולכת ונחלשת ככל שנוקפים הדורות: חלום חלמת על משכבך תכסה: על פי ״בחלום חזיון לילה… בתנומות עלי משכב… וגוה מגבר יכסה״(איוב לג, טו־יז): לך אל יהיה מחסה: על פי ״כי היית מחסה לי״ (תהלים סא, ד): כימי דורות עולמים תקוה נחלשה: על פי ״כימי קדם דורות עולמים״ (ישעיה נא, ט).

25-קיים הסר ממנו לב עקש: על פי ״לבב עקש יסור ממני״(תהלים קא, ד); קיים: כינוי לאלוהי ישראל, הקיים לעד.

26-ידאב האויב… ושמחה ישיג: המשורר מביע את ביטחונו שעם בוא הגאולה תתרגש פורענות על אויבי ישראל, ואילו עם ישראל ינחל שמחה וגילה לאחר שיימצא תיקון לכל מכאובי גלותו; אז גם יתגשם חזון אחרית הימים של שלום כללי בעולם, וגם הכואבים את כאב ארץ ישראל השוממה והמתגעגעים לשוב אליה ישיגו את מבוקשם בגילה וברננה; ישמח האוהב: על פי ״ויעלצו בך אהבי שמך״(תהלים ה, יב); ימצא מזור: ימצא מרפא, על פי ״אין דן דינך למזור״ (ירמיה ל, יג); לב כואב: על פי ״גם בשחק יכאב לב״(משלי יד, יג); וגר כבש עם זאב: על פי ״וגר זאב עם כבש״ (ישעיה יא, ו); מתאב: מחידושי הלשון של רד״א, מלשון תאב, תאבה במובן של השתוקקות וציפייה – ״תאבתי לישועתך ה׳״ (תהלים קיט, קעד) – ולא על פי הפסוק ״מתאב אנכי את גאון יעקב״ (עמוס ו, ח), שעניינו תיעוב ומיאוס; והב: כינוי מטונימי לארץ ישראל, על פי ״את והב בסופה״(במדבר כא, כד); ששון ושמחה ישיג: על פי ״ופדויי ה׳ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״(ישעיה לה, י).

27-ולבב ׳רהב… חלב ודבש: בבוא הגאולה המובטחת יוכל עם ישראל להתגאות בתפארתו ובפארו של בית המקדש שיהיה מצופה כולו זהב ואבנים טובות, לאחר שקול המבשר את הגאולה יישמע בכל רחבי ארץ ישראל; בבנין בית המקדש מספיר וזהב: על פי ״ויסדתיך כספירים״ (ישעיה נד, יא); קול מבשר: על פי ״הרימי קולך מבשרת ציון״(ישעיה מ, ט); ארץ זבת חלב ודבש: על פי ״אל ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח, יז; לג, ג).

מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יֵשַׁע, מִקָּצֶה / אֶל הַקָּצֶה / יְפַצֶּה / בְּבוֹא בֵּן 
[דָּוִד קַיָּם, אֶבֶן הָרֹאשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

28 -מבשר טוב… אבן הראשה: עם בוא המשיח, שהוא מזרעו של דוד המלך, הקיים לעד ומסמל את הגאולה, ישמיע מבשר הישועה את קולו מסוף הארץ ועד סופה; מבשר טוב משמיע ישע: על פי ״מבשר טוב משמיע ישע״ (ישעיה נב, ז); מקצה אל הקצה: על פי ״מבדח מן הקצה אל הקצה״(שמות כו, כת); יפצה: יפתח פיו להשמיע את הבשורה; אבן הראשה: על פי ״והוציא את האבן הראשה״ (זכריה ד, ז).

הערות המחבר

רב מנשה: אשר טרח ויגע לקנות חפשיות ואזרחיות ליהודים באינגלאטירא; 21 תלקש: לשון איחור.

סוף המאמר יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית-ר' דוד אלקאים-סיום  השיר על פעמי הגאולה והציונות

עמוד 315

נספח א'

מדינת ישראל

משדד העליה

כללים רפואיים לאשור העליה

הוצא על-ידי המחלקה לבקורת רפואית של משרך העלית הקריה, שנת תש״ט(ינואר 1949)

כללים כוללים

נוסף לקוים הכלליים ששלחנו לכם בחוזר מס.12 בענין מתן אשור רפואי לעליה הננו מוסיפים בזה הוראות מפורטות יותר.

דרישתנו היא:- כל עולה צריך להיות בריא בגוף ונפש ומוכשר לעבודה.

ביחוד יש להשגיח:

1-שהמועמד לא יסבול משום מחלה מדבקת העלולה לסכן את שאר הבריות.

2-שהמועמד לא יסבול משום מחלה חריפה העלולה להחמיר בנסיעה ובתנאי האקלים החדשים.

3-שהמועמד לא יסבול משום מחלה כרונית הדורשת תנאים מיוחדים של שכון בארץ וטפול רפואי ממושך והגוזלת ממנו את כושר עבודתו.

4-שהמועמד לא יהיה בעל מום משולל לגמרי או מוגבל בכושר עבודתו.

5-שהמועמד יקבל כל טפולו הרפואי (פנימי או כירויגי) שהוא זקוק לו עוד בהיותו בחו׳ל.

דרישות אלו נובעות מטעמים אלה:-

הארץ עומדת להבנות ועומדת בראשית צעדיה להקים מדינה בת קיימה.

ארץ זו אינה יכולה להרשות לעצמה כניסת חולים כרוניים או אינולידים בהמונים, אשר אינם עלולים כלל לקחת חלק פעיל בבנין הארץ וימלאו את בתי החולים והמוסדות הצבוריים; חולים ונכים אלה דורשים תמיכה כספית והעסקת פרסונל סביבם כדי שיוכלו להתקיים;. מאידך/ אין לשלול גם מן האומללים הללו את זכות העליה לעולם.אלא יש לסגל את עליתם בהתאם לכושר קליטתם בארץ מכל הבחינות. משום כך אפשר לתת לאנשים האלה רשיונות עליה רק אחרי ברור במשרד העליה ואחרי חקירה יסודית על אפשרות קליטתו של כל פרט ופרט.

טעם שני הוא גם המחסור הגדול בבתי חולים ומוסדות דוסים להם בארץ, ההוצאות המרובות הכרוכות בטפולים אלה; מהוות מעמסה גדולה למוסדות הצבוריים. משום כך טוב לעולה החדש מכל הבחינות שהוא יגיע ארצה בריא ומוכשר לכל עבודה גופנית_׳ כי העבודה הגופנית מהווה עיקר מקור פרנסתם של רוב הצבור בארץ ושל העולים החדשים. אם העולה החדש יכול להכנס ישר למסלול החיים הרגילים בארץ,מבלי להיות תלוי מיד בתמיכת המוסדות השונים. טוב לו ולצבור.

6-בכל מקרה שהמועמד לעליה הוא אינווליד או חולה מוגבל בכושר עבודתו נחוץ שיהיה לו משלוח יד מתאים לכושר עבודתו. במקומות שבהם קיים מערד לשיקום (ריהביליטציה) יש להעביר אליו את המקרים מסוג זה לטפול.

כל מקרה הנמצא במקומות שאין בהם משרד לשיקום,זקוק לבירור קודם במשרד העליה בקריה.

גם במקרים אלה, אשר פרנסתם מובטחת בארץ (כגון: בעלי הון,הורים_׳ נשים נשואות, ילדים או קרובים נתמכים אחרים, אשר תמיכתם בטוחה)/ אם הם אינם זקוקים להכנס מיד לבתי חולים או מוסדות צבוריים דומים יש להתקשר עם משרד העליה בקריה לפני מתן האשור לעליתם.

בכל מקרה שעובר להכרעה למשרד העליה בקריה נחוצים הפרטים הבאים:-

א)תעודה רפואית מפורטת על מצב בריאותו הנוכחית של החולה ועל תולדות מחלתו. כאן יש לצרף גם כן את כל תוצאות הבדיקות שנעשו עד כה ואח חוות דעתם סל הרופאים שקדמו בטפול חולה זה.

ב)פרטים על מצבו המשפחתי (אם הוא תלוי, או להיפך, מפרנס משפחה׳ מספר בני המשפחה).

ג)פרטים על משלוח ידו וכושר עבודתו הנוכחי,

ד)אם יש לו קשרים משפחתיים או חברתיים בארץ, אנשים המוכנים לקבל על עצמם את דאגת קיומו (במקרה זה יש להוסיף את כתובתם המדויקת של הקרובים),

ה)אם יש למועמד מקצוע מתאים או הכשרה מתאימה לכושר עבודתו.

(הערה:.את הפרטים הלא רפואיים בסעיפים ב' עד ה' צריך למלא אחד מעוזריו של קצין העליה.)

את כל הפרטים הנ׳ל יש לצרף לכל בקשה למתן רשיון עליה למועמד הסובל ממחלה כרונית או של נכים שהם משוללים או מוגבלים בכושר עבודתם.

על הרופאים לדעת, שתקף התעודה הרפואית פג אחרי ששה חדשים לכל היותר מתאריך הבדיקה. במקרה שהתעודה לא תנוצל במשך תקופה זו׳ על המועמד להבדק מחדש.

בענין פעולת חיסון אצל כל העולים יש להקפיד על ההוראות האלה:־

יש להרכיב לכל עולה אבעבועות ולבצע אצלו חיסון נגד טיפואיד.

ראה חוזר מם.7 וחוזר מס.12,- אצל ילדים רצוי גם לסדר חיסון נגד אסכרה.

את כל פעולות החיסון שבוצעו יש לרשום בכרטיס הבריאות במקום המיועד לכך.

במקרה שיש צורך בפעולות חיסון נוספות נפנה אליכם בהודעה מיוחדת.

נספח א^'–מדינת ישראל –משדד העליה–כללים רפואיים לאשור העליה

יעקב משה חי אלטאראם

נולד בשאראי בושגא, בשגת התרכ״ג, נפטר בבלגדאד ביום ט. אדר ב. תרע״ט. בילדותו התחנך בעיר מולדתו יחד עם אבי נ״י, יבדל לחיים, אצל הרב ר׳ יהודה פ׳ינצי שהיה ר״מ בשאראי בעת ההיא. עודו בגיל רך הצטיין כבעל כשרונות. הרופא והגביר שמואל םומבול, שהיה מבאי בית הוריו ראה ברכה בצעיר זה ובעלותו ידושלימה להשתקע בה בשנת תרל״ה החליט בהסכמת הוריו לקחתו עמו למען ילמד שם תורת ה' על חשבונו. בבואו לירושלים החל לבקר בישיבותיה — לשמוע לקח מפי גדולי רבניה, ובמשך ד׳ שנות שבתו בה למד גם שחיטה וישתלם בכל מקצועות התורה. בשנת תרמ״ד חזר לארץ מולדתו ובדרכו התעכב בנוב׳י באזאר ושם בא בברית הנשואין עם העלמה מזל ארואיטי. אח״כ הוזמן לביחאג, לשו"ב, מלמד תינוקות וש״ץ ושם נשאר עד שנת תרמ״ה. בינתים נתבקש לבא לבלגראד עיר בירת סרביה תחלה למלא משרת מלמד וש״ץ, וכעבור שנים גם כשוחט דמתא. את תפקידיו אלה מלא במסירות ובנאמנות הראויות למופת. ידיעותיו הרחבות בהליכות עולם, וענותנותו הרבה קרבוהו אל שדרות הצבור לסוגיהן בלי הבדל דת, ויהי אהוב וחביב על כל תושבי העיר. בזה שורות אחדות מספרו זכרון ירושלים בהן ידובר על ראשית מצעדיו בדרך החיים.

״בהיותי בן ט״ו שנה נסעתי לא״י בעזרתם של ידידים נאמנים ואחיה בה על התורה ועל העבודה. במשך זמן היותי בה למדתי מלאכת שו״ב על בוריה, ואח״כ חזרתי לבית הורי לשאראיו. בדרך לארץ מולדתי עכבוני בביירוט, ויפצירו בי להשאר שם בשירות הקהלה. מקץ ירחים אחדים נסעתי לרודיס ודרך אזמיר ושאלוניקי הגעתי למחוז חפצי. ראשית עבודתי היתה בביחאג, שבה קבלתי משרת מלמד וש״צ. אך לא ארכו הימים והוזמנתי לבלגראד וברצון ה׳ הנני חי ועובד בעיר זו עד היום׳,. עבודתו הספרותית החלה עם פרסום ספר

זכרונותיו בשפה האשפניולית שקראו בשם ״זכרון ירושלים״. תוך כדי כך, שם אל לבו להועיל לאחיו בארצות הבלקן ויחליט לקרבם אל עולם התרבות והרות, לקשרם ככל האפשר אל עמם ולאומס, ולתכלית זו העמיס על עצמו עבודה ספרותית רבת פארות, והיא חבור ספד היסטוריא בכמה חלקים בשפה האשפניולית בשם ״טריזורו די ישראל״ -אוצר ישראל- הכולל את קורות עמנו בהרחבה. חבורו זה מיוסד על די׳י לגרץ תרגום שפ״ר. הוא הוסיף לעצם החמר שפע של ספורים ומעשיות הבאים לתבל את המאורעות בדברי אגדה מקסימים. למותר להעיר כי בחבורו זה השקיע המחבר מרץ רב ועבודה כבירה ואין פלא אם ספרו הנ״ל נפוץ ונתקבל בחבה בכל החוגים. אין זאת אומרת כי הלה העשיר את בעליו וכי היתה דרישה בלתי פוסקת לפעלו הרצוי, להיפך. הוא עצמו התמים והמטופל ביסורים, היה מסובב בערים ובעירות עם ילקוטו הכבד על השכם, מטיף לדעת אלהים חיים, ואגב מספר בשבחי א״י ומפיץ ספרים. בדרך נדודיו זו זרועת הקוצים והחתחתים הכרתיו, ואח״כ פגשתיו שוב בשנת תר״ע בבלגראד עומד על משמרתו כמו״ץ. בסוף ימיו חי בדחק. מלחמת העולם האכזרית דכאתו

עד עפר, ותסב לו דאגות ויגונות. זקני העיר בבלגראד עוד יזכרו בהערצה את דרושיו היפים, את נאומיו השלוים וחדורי המוסר, בישיבת תקון חצות שבה שמש כר״מ וכמנהיג, במשך עשרות שנים, מן היחידים בדורו ובסביבתו שהראה פעילות רבה בשדה הספרות. כל חבוריו, חותם ההיסטוריא הישראלית טבוע עליהם. אהב הרבה את קורות עמו וישאף להנחיל את אהבתו זו להבאים אחריו. שפת ספריו לאדינו, ונועדו לחנוך אחיו הספרדים, בני ארצות הבלקן בעיקר.

צ י ו נ ו : פ ה נטמן איש  רב פעלים שהיה מורה ומטיף ואשר הקדיש כ ל חייו לחבור ספרים מועילים לאחיו הספרדים הוא החכם השלם יעקב משה חי אלטאראץ תנצב״ה נלב״ע ט. לחדש ואדר

שנת התרע״ט.

ח ב ו ר י ו : א. זכרת ירושלים, על חבת א״י וזכרונותיו ורשמיו עליה נדפס בבלגראד ש׳ תרמ״ז.

ב. טריזורו די ישראל, אוצר ישראל והוא תולדות ישראל בבארבעה חלקים. ח״א וח״ב נדפסו בשנת

תר״ן— תרנ״א, ח״נ וח״ד נדפסו בשנת תרנ"ב – תרנ"ד בבלגראד. ג. קהלת יעקב. סדור תפלה מכיל  כל התפילות לימות החול, לחגים ולמועדים, בלוית פירושים וטעמי המצוות עם הדינים הנחוצים ביותר

לכל בית יחהודי, בלגראד תרס״ו. ד. פרקי אמת בתרגום לאדינו, בלגראד תרס"ד.

משה אלטאראם

רב בוינציה במאה ה-ט״ז. העתיק ללאדינו באותיות לטיניות את השו״ע לר״י קארו וקראו בשם ״ליבידו די מאנטינימיינטו דיל אלמה״. נדפס בשאלוניקי שנת שכ״ח. אח״כ בוינציה. הספר נכתב בשביל האנוסים שלא ידעו לקרא את החבור במקורו.

משה אלטאראם

בספר ״יצחק ירנן״ לר' רפאל יצחק אלטאראם, הובא אחד משיריו, ושם יכונה הגביר המרומם. השיר מתחיל ״מלך המפואר ברום הודו״. יש הרושם שהיה מקרובי המחבר אשר חי בעת ההיא בירושלים. יצתק ירנן ירושלים תרט״ו, עמ. לא.

רפאל יצחק אלטאראם

יליד אר״צ ובן למשפחה רמה ומיוחסת. בא להתישב בירושלים בשנת תר״ה. סבל יסורים רבים והיה חשוך בנים. מקצת מפעולותיו לטובת הצבור הזכיר בהקדמה לספרו שהדפים בירושלים בשנת תרט״ו בשם ״יצחק ירנן. ואלה דבריו שם:

אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, יהי שמו הגדול מבורר וזה שבתי בקדש עשר שנים שתיתי כוס התרעלה בעוה״ר מעת כל פרשת העבר עברה וזעם וצרה לא תקפ״ץ ולא נוסיף לדאבה עוד. וזה כארבע שנים נתתי את לבי לשים לי יד ושם בבית ובחומת ה׳ לפאר ולרומם בית מקדשנו מעט, הבית כנסת הגדולה אשר בתוככי ירושלים ת״ו הנקרא אהל ציון ובעהי״ת תקנתי עמודיה ואישיותיה בכל פאר והידור בסיוד וכיור וארון הקודש לשם ולתפארת ורצפה מאבני שישא ומרמרא ובימה גדולה ומפוארה. וזה שנה נתתי אל לבי להרבות כבוד שמים ויסדתי חברת ״שומרים לבקר "מתינוקות של בית רבן׳ ועלתה בידי ובכל יום קודם עלות השחר, השמש הולך סובב בחוצות ירושלים להעיר נערי בני ישראל ויאספו עדרים צאן קדשים הם ומלמדיהם ויעירו א ת השחר עד בא זמן התפלה ואומרים בקול נעים זמירות בספר תהלות ושירים נכבדים אשר המה אתי והבאתים מאר״צ רבה. ולהיות  לי למזכרת עולם ולרעיתי חנה יקרת נשים׳ קראתי שם החברה .ויעתר יצחק״.  בסוף הספר מובאת חתימת המסדר, כל היום קודר׳ בזו הלשוז: ״גם לי לבב ידענא בנפשאי באמת ובתמים מעוט ערכי שפל מצבי בשמוש חכמים, ועד בשחק כי לא לכבודי עשיתי זאת. הם לזרעא דאבא לחשו במחשבות ערומים וכו' כי הן בעון ל א זכיתי לזרע של קימא בגזרת עירין דהוו לי ומתו, ובאו בנקרות צורים יסרני יה באהבתו. צדיק הוא וצדיק דינו הן אני נשארתי לבדי ואמרתי אל לבי לכתוב זאת זכרון בספר . אני אשלם מתן דמים לכל אלה שיעורו לשיר באשמורות והלאה : הנה נא זקנתי באתי בימים שאין לי בהם חפץ, ועל הטוב יזכר שמי בשמחות וגיל ושם אבותי הקדושים ומשפחתי שלשלת יוחסין של אנשים בעלי צורה ובבתי הכנסיות ישירו תודה וקול זמרה. זה לי עשר שנים אשר זכיתי ובאתי מחו״ל אל הקדש עיר גדולה של חכמים וסופרים גאוני עולם רבני אלפין ספרדים ואשכנזים, אתיא מכללא כלם שמחים לקראתי שלי״ת עד היום. כה דברי הצעיר נבזה בעניו נמאס, רפאל יצחק אלטאראם.  בביה״כ ק״ק גדול ריב״ז בקרבת הכפה שעליו, הוצבה טבלת שיש לזכרו, ובה נכתבו הדברים הבאים: גדול מעל שמים תפארתו לעיני הגויים גלה צדקתו לחזק את בדק הבית נטה את שפרירו, שמש זרחה בעבורו וכבוד ה׳ מלא את הבית הכין מושב בית ירושלים כנסיה שהיא לשם שמים, עד תום כל הבית לעשות נ״ר נפש בנותיו, באות בקצרות ימים נושא אלומותיו, החמודות אשר אתו בבית תנצב״ה לפני דר רומה ילכו יונקותיו אל הבית פנימה אל קדש הקדשים אל דביר הבית גדול כבוד שמו סי׳ ררפאל יצחק אלטאראס נר״ו יהי אלהיו עמו עיניו תחזינה ב׳ה׳ד׳ר׳ת׳ קדש (תרי״א ( גדול יהיה כבוד הבית כיר״א נס״ו.

שבתי אלטאראם

נזכר בהקדמת הספר המעלות לשלמה, לריש לאניאדו, ושם יתואר: ״זה שקנה חכמה זקן ויושב בישיבה, לא פסק מיום ליום ולילה לילה ויודע דעת גמרא, הגביר והחכם המרומם כה״ר וכו'.

שלמה ב״ר דוד אלטאראם

רב בוינציה בשנת תע״א. כתב הסכמה לס' ״רזא דיחודא׳ לנחמיה חיון, מנושאי כליו הותיקים של שיץ. הדפיס ספד ״לקט האומר׳) פזמונים). כן חתום באגרת רבני וינציח לכל קהלות היהודים באיטליה, שנשלחה עם נוסח החרם נגד רמח"ל, שבראשה היה הרב יוסף שמואל אבוהב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

נגרים: בעיקר נגרות בנין המייצרים דלתות משקופים, ותיקרות עץ. כענף משנה יש לציין:

חרטי־עץ, המייצרים כרעי מיטות ושולחנות עגולים, ידות ״עץ חיים״ לספרי תורה• ועוד. הרמ״א אמד מספרם ל־6.

חרשי ברזל, המייצרים מחרשות, מזמרות אתים ומגלים ותוצרתם מיועדת לאיכרי הסביבה. הרמ״א אמד מספרם ל-4

צורפים. מלאכה זו היתה מסורה בלעדית ליהודים. בצפרו ייצרו תכשיטי כסף, לאיכרי הסביבה, בסגנון האהוב עליהם, אבל הם ייצרו גם תכשיטים מעודנים עבור היהודים המקומיים.

מבין הצורפים היו שקנו מהמלך הזכות להטביע מטבעות.

פחחים, מייצרים כלים שונים כנרות, חנוכיות, סירים, קומקומים ועוד מפח ובדיל. אלה עסקו גם בתיקון כלים שניקבו או נפגמו. הרמ״א אמד מספרם ל־10.

נחאיישייא (=חרשי נחושת) שייצרו סירים, קערות מחתות חנוכיות ועוד. תוצרתם מיועדת ליהודים וגויים כאחד. רמ״א אמד מספרם בזמנו ל־10. כמו־כן מצויים יהודים שידעו לתקן כלי הנשק, רובים ורמחים, והיו עובדים עבור החיילים של המלך.

עבוד עורות. גם בזה שלחו ידם יהודי צפרו.

מלאכת ל״קרסאל״ — ייצור מסרקות ברזל, לסריקת הצמר. מלאכה עתיקה, שהיתה בידי היהודים עוד מתקופת ספרד כל שמות המכשירים הנחוצים למלאכה זו הם בספרדית .

פונידור (המנקב את לוח הקרטון), בלאדור — בו צרים את צורת השניים של המסרק.

חמרים. ההובלה היתה נחוצה להתפתחות צפרו, שקשורה היתר, עם שכנתה פאס. וההובלה היתה מלאכה חיונית. גם בה עסקו יהודים שהיו להם פרדות וחמורים, והובילו סחורות מפאס לצפרו ולהיפך. חמרים אלה, קיימו קשרי־דואר להובלת מכתבים בין הערים השונות. גם בין הגויים היו אנשים מיוחדים לכך הנקראים ״רקאש״, ולפעמים השתמשו בהם אף היהודים .

סופרי סת״ם. סופרי סת״ם בצפרו הצטיינו בכתיבתם התמה. ופנו אליהם מערים אחרות שיכתבו עבורם תפלין מזוזות וס״ת. בחלקם היו גם סופרי שטרות וכתובות.

כורכי ספרים. גם היא מלאכה מפותחת בין יהודי צפרו. ומוניטין יצא לכריכת־עור, של אומני צפרו.

חקלאות

כבר ראינו לעיל שיהודים היו שותפים לגויים בעלי אחוזות. אך היו גם יהודים שעיבדו חלקות קטנות בעצמם. סמוך לעיר, בעיקר גני ירק, שתוצרתם מכרו לעיר הם עצמם.

איגוד מקצועי

ידוע על מקרה של התאגדות פועלים ביניהם כדי למנוע התחרות, פועלי ״הרואידאש״ בענף מלאכת ״סקלי״ בפאס, נשתתפו ביניהם. הדבר עורר זעם האומנים שטענו כי איגוד זה פוגע בפריון העבודה, כי הפועל שהיה מטיב מלאכתו כדי שיקפצו עליו, עכשיו לא איכפת לו, ואינו עושה מלאכתו כפי שצריך לעשות. הרבנים קיבלו טענתם, פסקו להתיר את אגודת הפועלים .

ארגון המורים והשו״ב. תופעה דומה היתה איגודם של הרבנים הסופרים, השוחטים ומלמדי תינוקות שנשתתפו ביניהם וקבעו תקנון למלאכתם שיעור השכר ותנאי קבלת התלמידים. ר׳ שאול אביטבול הסכים על ידם והם איימו להשבית את שרותיהם לצבור אם לא יתקבלו תנאיהם.

הקשר הכלכלי עם פאם

קשרים כלכליים עם ערים אחרות היו לק״ק צפרו, אך קשר מיוחד היה להם עם פאס הסמוכה. התעודות מספרות על שותפויות בין יהודים מפאס לבין יהודים מצפרו. השותף מצפרו שולח סחורה לעמיתו בפאס ולהיפך. רוכלים וסוחרים קונים סחורה ופירות בפאס על מנת למוכרם בצפרו ולהיפך פירות המצויים בצפרו מועברים לפאס. חמרי הגלם הובאו בעיקר מפאס. כגון עור, זהב וכסף לצורפים, בדים, צמר. לרוב יהודי צפרו חסר היה הון עצמי, ורגילים היו כדי לפרוע חוב שהגיע זמן פרעונו, לקנות סחורה בהקפה ביותר מדמיה, ולמוכרה בפחות משווייה במזומנים כדי לפרוע חובותיו, במיוחד חובו לגוי.

על אף עיסוקיהם המגוונים המנויים לעיל, הכנסתם הכללית של יהודי צפרו היתה נמוכה, והוחזקו לקהל עני. ומשום כך גם המלכים והשרים הקלו מעליהם את עול המסים. רמת החיים היתה נמוכה. מזונות לנער יתום הוערכו בשנת תקס״ב ב־10 אוקיות לחדש, דהיינו מתקאל ועוד. ואמיד היה מתנדב לנדבת החג ד׳ מתקאלים. בשנת תקפ״ב הוערך מזונותיו ב־15 אוקיות. יתכן שבעשרים שנה עלתה רמת המחייה משהו אבל ודאי יש לזקוף את השינוי על עליית יוקר המחיה. שכבת האמידים בצפרו היתה דקה. רובם בעלי מלאכה שרמת חייהם נמוכה.

אף על פי כן השתדלו יהודי צפרו להשתתף עם שאר הקהלות בכל דבר של מצוה, כפדיון שבויים, נדבה לשד״רים מא״י ולתלמידי חכמים עניים המקבצים לעצמם וכדומה. כאשר נכנסה הבלשת לפאס, כנראה בשנת תק״ן, ונשדדו יהודי פאס פנו לק״ק צפרו לבקש עזרה.

פרק אחד עשר- משלוח ידם של יהודי צפרו-קהלת צפרו כרך ג-רבי דוד עובדיה-עמוד 131

עבד־רזאק הלך לרופא, ניסה כל תרופה אפשרית ורק לאחר שבוע־ימים של שיתוק, באה משלחת של נכבדי־הערביים בבקשה ובתחינה לרב הגדול למען ירחם על עבד־חאק המסוגר בביתו. הרב הגא ניצל את ההזדמנות הטובה והזהיר את השייכים הערביים לבל ייטפלו ליהודים ולבל יפריעו להם במינהגיהם, בחגיהם ובחייהם. הוא נטל כוס מים ולאחר שבירך עליה, יצאו איתה השייכים לביתו של עבד־רזאק. השייכים הערביים עמדו מולו בעת שלגם מהמים של הרב, והפלא הגדול התחולל לנגד עיניהם. עבד רזאק פתח פיו, לשונו השתחררה וכושר־הדיבור חזר אליו מייד אחרי ששתה מן המים.

רבים הניסים שחולל הרב מאיר, וכן אביו הגדול, הרב ישראל אבוחצירה, המכונה באבא־סאלי. השם אבוחצירה היה ידוע בכל רחבי־הארץ ואף בחלק גדול של העולם היהודי כולו. אביו שייסד את ישיבת־אבוחצירה בתאפילאלת, היה הרב הגאון זצ״ל, רבי יעקב אבוחצירה. הוא היה עובד אדמה צנוע בחייו. מילדותו היה מחונן ומוכשר בחסד עליון. הוא נתגלה לציבור הרחב לגמרי במקרה, כאשר רב גדול מאלז׳יריה, בשם רבי מרדכי היגיע לתאפילאלת וחיפש אדם מלומד בתורה ללמד אותו גמרא. כאשר נתקל רבי מרדכי ברבי יעקב אבוחצירה, ישבו ולמדו יחד תורה כל הלילה ועם שחר קם רבי מרדכי מלא התפעלות מבקיאותו וגאוניותו של רבי יעקב, עד כדי כך, שישב בו במקום וחיבר עבורו שיר מיוחד:

דבריו מאוד עתקו

גם מצוף דבש מתקו

נשקו…

באמרי פיו חסד ואמת ליעקב.

הרב מרדכי נשא את רבי יעקב הצעיר על כתפיו והחל לרקוד עימו, כשכל הקהל מקיף אותם בשירה ובריקודים בבית־הכנסת.

הרב הגאון, רבי יעקב אבוחצירה חיבר ספר־שירים מלא זיו ורזי־עולם ״יגל יעקב״. עשה בלימוד ימים כלילות, סייר בערים ובעיירות והפיץ את תורת־ישראל וחוכמתה בקרב היהודים. הוא אף חיבר ספר ביאורים ופירושים לספר הספרים, ״לבונה זכה״, ואת ימיו האחרונים עשה במסע גדול לארצות־ המזרח־התיכון, כנראה בדרכו לארץ הקודש. הוא נפטר במצרים בשנת 1880. קברו של הרב יעקב נמצא עד היום בעיר דמנהור שבמצרים. צאצאיו המשיכו במסורת גאוניותו עד היום הזה.

מאז ומתמיד שרר כבוד הדדי בין שחי האומות — הערבית והיהודית. הערבים העריכו וכיבדו את גדולי־התורה שבקרב היהודים. רבים המשכילים והמלומדים הערביים שהודו בפה־מלא שהיהודים הם עם נבחר עלי־אדמות, ואלוהים נתן להם את התורה כדי שממנה ישאבו השראה כל אומות העולם. לא קרה שערבי מלומד בקוראן יזלזל בכבודו של רב גדול בישראל. מקרה מסוג זה של עבד רזאק היה אופייני רק לערבי שהיה בור ועם־הארץ. שינאתם העיוורת של אנשים מסוגו של עבד־ראזק העבירה אותם על דעתם.

לאחר המקרה החליט עבד־רזאק להתפטר מתפקידו הציבורי כנוטר, והפך לידידם של היהודים ובן־ביתם. הוא נהיה נגר במקצועו.

בעוד אנשי העיירה ממשיכים בחייהם הצנועים ומשתדלים להתגבר על הקשיים שהערים עליהם המושל דובארי, אירע אסון מחריד. בערב יום שני של חודש אב, שיחקה קבוצת נערות יהודיות ברחוב. הן יצרו מעגל וסובבו בו תוך כדי שירה וריקוד שובבני, והנה, תוך כדי משחקן, הגיח בדהירה מסעוד אמסלם, על סוסתו של כליפא דודו, ברחוב בו שיחקו הנערות. למסעוד היתה שליטה מלאה על הסוסה, אלא ממש באותו רגע שהיגיע אל קבוצת הנערות הרוקדות, סובב ראשו לאחור כי נדמה היה לו שמישהו קרא לו. אז, נכנסה סוסתו של מסעוד בדהרה לתוך מעגל־הנערות אשר התפזרו לכל עבר בצעקות. נערה אחת, שלא הספיקה להימלט מפני הסוסה הדוהרת, נדרסה למוות כשאפרסק נגוס בידה. מסעוד דרס את מסעודה. אבל כבד ירד על יהודי־העיירה בשל מות מסעודה והיא אך בת שלוש־עשרה. הרוחות התלהטו בקרב משפחות־הנערה ונכבדי־העיירה חששו לנקמה ופעלו מייד למען פיוס. המושל דובארי דרש מהיהודים לגלות לו כיצד קרא האסון, אך נכבדי־העיירה החליטו להעלים ממנו את הענין וסיפרו לו שהנערה נדרסה על־ידי הסוסה כאשר איש לא רכב עליה. הוא ידע שאין זו האמת לאמיתה, אך לא יכול היה לעשות מאומה נגד אוכלוסיה מלוכדת כמשפחה המשתדלת לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה. רק אחרי שהמושל דובארי ויתר באי־רצק על העניין, יכול היה מסעוד הדורס לצאת ממחבואו שבו הסתגר מספר שבועות מפחד נקמה או מאסר על מות הנערה בתו של חאקי יחיה בן יחיה משה.

המושל דובארי המשיך להתרכז בענייני־״הביטחוך של העיירה ולרחרח בקרב היהודים שלא ינסו לעבור את הגבול לעבר פלסטין. ואילו בקרב הערבים עשה ככל יכולתו לבל יצטרפו לתנועות־השחרור של מרוקו, אשר היו במלוא תנופת התארגנותן. בד בבד עם ביסוס עמדתם של הצרפתים ברחבי־המדינה, והחלטתם הנחושה לדכא ולמגר ביד קשה כל גוף המנסה לערער על שלטונם במרוקו, החלו הצרפתים בהעסקת ההמונים בעבודות יזומות. לעיירות הקטנות מסוגה של גוראמה, היגיעו הוראות באמצעות המושלים הצבאיים על־מנת לנסות לסייע לתושבים הכפריים בחקלאות, בסלילת דרכים בין הכפרים ואפילו לפתוח בתי־ספר. לראשונה מזה ארבעים שנה של שלטון־הכיבוש הצרפתי במרוקו, החליט המושל דובארי לפתוח בית־ספר ראשון בעיירה גוראמה. המושל הנמרץ והאכזר, פתח בית־ספר בצורה פרטיזנית, פרימיטיבית ביותר ועשה זאת מתוך צורך להיענות בחופזה לפניית השלטונות מלמעלה. הוא זימן אליו את השייך הרוש או חמאד ואת ראש קהילת־ היהודים, כדי לרשום ילדים שיתחילו ללמוד בבית־ספר. כעבור מספר ימים היו הילדים מוכנים מול לשכתו של המושל דובארי. הילדים היו בגילים שונים, משמונה ועד שמונה עשרה שנה. דובארי לקח על עצמו את תפקיד מנהל בית־הספר, המורה היה לא אחר מאשר פקיד העיריה ״עלי״. המנהל־המושל והמורה — הפקיד צעדו בראש התלמידים בליווית שני השייכים והורים רבים למרכז העיירה.

אחד הנוטרים, פתח בפני כולם את בית־המשפט והאולם הקטן הפך לכיתה. כאשר נכנסו כולם פנימה, היה לוח שחור תלוי על הקיר מול שולחנו של המושל והתלמידים החדשים נצטוו לשבת על רצפת־המרצפות, שהיתה קרה כקרח. התלמידים הערבים ישבו בצד ימין ועמיתיהם היהודים ישבו בצד שמאל, כאשר מעבר חוצה ביניהם וכולם פניהם ללוח. המורה עלי פתח בהסבר קצר, חילק הוראות והנחיות, סיפק לוחות שחורים קטנים וגיר לתלמידים, ונופף במקל עץ־הזית שהחזיק בידו בצורה מאיימת. תלמיד שלא יתנהג כשורה יחטוף מצליפותיו. הלימודים החלו בלמידת האות א׳, וכאשר כולם ביטאו אותה כראוי וכתבו אותה על לוחותיהם, עבר עלי המורה לאות ב׳. כאשר למדו התלמידים לבטא אותיות אלה, הם עשו זאת, בהוראת המורה, בשירה. התלמידים התחילו לצייר אותיות על הלוחות, כשהם גוחנים. מאחור נראו רק גביהם הקמורים. הקטנים שבין הילדים היו משתרעים על הרצפה החלקה ומתאמצים בכל כוחם לחקות את הגדולים ולכתוב יפה את האותיות. כשחש המורה עלי שהתלמידים מפריעים לו בעבודתו גער בהם בצעקה. יצחק בן חמו, נמוך הקומה, צחק לקול צעקתו של המורה עלי, וזה הצליף בו עזות במקלו. יצחק הקטן זעק מכאב, והמורה כיוון שוב לעברו את המקל במגמה להזהירו, אולם הוא לא נזהר דיו, וקצה המקל הדק דקר את עינו של יצחק. יצחק קם ממקומו כשידו על עינו ורץ לביתו. בזה הסתכם יום הלימודים הראשון בבית־הספר החדש של גוראמה. כולם קמו על רגליהם ושוחררו לבתיהם . המורה

עלי נראה משוחח בחוץ עם השייכים סולי והרוש כשהוא מסביר להם שלא התכוון לפגוע ביצחק הקטן. השייך הרוש או אוחמאד קבל את ההסבר והלך לו. הרוש לא דאג לילדיו, הם לא למדו בבית־ספר זה, כי אם נשלחו, בעזרת המושל, ללמוד באחד מבתי־הספר המובחרים שבמרוקו, בקולג׳ אזרו, שהיה בית־ספר עם פנימיה והיו בו תנאים מצויינים בעיר השלג, ההרים, היערים והקייט ״אזרו״. בקולג׳ הזה למדו בעיקר בני־השייכים, העשירים, המיוחסים והמכובדים של אזור גדול זה שהתמשך והתחבר לאזור תאפילאלת.

לצרפתים היה ביטחון מופרז שהם קונים להם תמיכה רחבה להמשך שלטונם במרוקו. אולם תמימותם זו בגדה בהם, והם לא שיערו לעצמם שדווקא מקולג׳ אזרו ואחרים כמותו, תיפתח עליהם הרעה.

תנועות־המחתרות של שיחרור מרוקו העמיקו חריש בבתי־ספר מסוג זה של קולג׳ אזרו, וראשי־תנועות אלה הירצו בפני אלפי־התלמידים את דבר השיחרור, החירות והמאבק עליהם. יורש־העצר, הנסיך הצעיר חסן, חביב־הקהל, שהיה נערץ בעיקר על הצעירים, נהג לבקר תכופות בכל בתי־הספר להשכלה גבוהה במדינה, ולשוחח עם אלפי התלמידים בנושאים לאומיים. הוא ביקר בקולג׳ אזרו פעמים מספר והצליח לכבוש את ליבם של הצעירים, בנים לשייכים וראשי שבטים שעדיין התנגדו לרעיון של שיחדור מרוקו מעול הצרפתים.

מה רבה היתה גאוותם של בני־השייך הרוש, כאשר היו מספרים לאביהם אודות פגישותיהם ושיחותיהם עם הנסיך חסן. אביהם של הבנים לא היה מרוצה מסיפורי־בניו על שיחרור־המדינה ועל רעיון גירוש הצרפתים ממנה, אולם מחוסר־ברירה נהג למלא פיו מים.

אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-בית הספר הראשון בעיירה- עמוד 73

כישופים

כאשר היתה חנה מחליטה דבר, לא היה איש יכול לשנות דעתה. אשה חכמה היתה ואם מסורה לעשרת ילדיה. יותר מכולם היה קשור אליה בנה הקטן, דוד, אשר חגג כבר את בר המצוה שלו, ואף היא היתה מקדישה לו תשומת לב רבה. צמוד לשימלתה היה, בשוק כבבית.

יום אחד חלה בנה במחלת הצהבת, וכיוון שכל הרופאים לא הועילו לו, גמרה חנה אומר בליבה לקחתו לרופא אליל.

ידוע ברבים היה רופא ערבי זה, מולאי עלי שמו. הוא התגורר בכפר שמאדאי אשר על שפת הנהר גיר, המחבר את חבל תאפילאת לאיזור בשארא שבאלג׳יר. כדי להגיע למקומו היו חנה ובנה צריכים ללכת ברגל מרחק של שבעה קילומטרים. אולם, חנה לא נרתעה מכך. היא אספה בצרור כמה דברי־מזון כמתנה למולאי עלי, בנוסף על שטרות הכסף שתחבה בבגדיה, ויצאה עם בנה לדרך.

בהגיעם לכפר שמאדאי נתאכזבו השניים: מולאי עלי לא היה בביתו, ואשתו סיפרה כי הובהל עם בוקר לכפר שכן, כדי לגרש שד שקנה לו אחיזה בגופה של אשה צעירה.

כל היום המתינו חנה ובנה תחת עץ התאנה הזקן בחצרו של הרופא, ורק בשעת ערב מאוחרת שב.

מיוזע ועייף נכנס מולאי עלי לביתו, ובטרם התיישב על השטיח האדום, שהיה פרוש דרך־קבע בחדר עבודתו, קרא לחנה ובנה.

״דווקא היום באתם?״, שאל מולאי עלי, ובלא להמתין לתשובה החל לגולל בשטף את סיפור האשה האומללה בה טיפל כל היום.

״נאבקתי הרבה עם השד שחדר לתוך נשמתה וסירב לצאת״, אמר ועיניו אדומות ממאמץ.

״בני אדם אינם נזהרים וחושבים שהעולם שייך רק להם״, המשיך מולאי עלי. ״אמנם, כפי שכתוב בקוראן הקדוש שלנו ובתורת משה שלכם, העולם שייך רק לבני־האדם, שהרי כתוב:׳השמיים שמיים לאדוני והארץ נתן לבני אדם' ״אבל בעולם קיימים עוד כוחות, כשדים ורוחות המשוטטים בכל מקום״.

מולאי עלי סיים דבריו והחל לחקור את חנה בדבר בריאות בנה.

״אני רואה שבנך חולה בצהבת קשה. אינשאללה יהיה בריא תוך שלושה ימים מהיום״, הבטיח.

חנה הגישה למולאי עלי את המתנות — כיכר סוכר גדולה, חבילת תה משובח, חבילת סבון טאזא מטיב מעולה — ואת צרור הכסף. אחר נישקה את ידו.

״אין לך מה לדאוג, יא יהודיית^,״, חזר והבטיח מולאי עלי לחנה,אשר חיבקה בלא משים את בנה בחיקה.

חנה ליטפה את ראשו של דוד, תוך שהיא מספרת על תלאותיה עם בנה, שכל תרופות הרופא לא ריפאוהו עד כה. פאטמה, אשתו הצנומה של מולאי עלי, הגישה לבעלה מגש מוכסף ועליו קנקן תה וכוסות. הכלים הנאים הבריקו בניקיונם, וחנה, שהתפעלה מכך, השפיעה מחמאות וברכות על בעלת הבית. פאטמה ידעה היטב להעריך אורחים מסוגה של חנה, והיתה מארחת אותם עם כל הכבוד לו הם ראויים. ודאי ידעה, כי הפרנסה טמונה באירוח שלה לא פחות מאשר בתרופות שמציע בעלה לבאים.

מולאי עלי הגיש לאורחים את התה הצהוב, המתוק והחריף, ואחר החל ללגום ממנו בעצמו, בלגימות מצלצלות המלוות נשיפות הנאה ארוכות. תוך כדי כך היפנה מבטו לעבר הספרים שהיו פרושים לפניו. הוא בחן אותם בקפידה ואחר שלח ידו אל ספר ישן שרוב דפיו היו חסרים. על פיסת נייר קטנה רשם מולאי עלי את פרטי זיהויו של דוד החולה, אותם מסרה לו חנה. אחר חזר וטבל עטו בדיו, ועילעל שוב בספר.

״בנך לקה בכבדו כתוצאה מהקאה, שנגרמה מאוכל מקולקל שהביא חיידקים רעילים בדמו. ואינשאללה יבריא מהר״, אמר.

חנה אישרה בהתרגשות רבה את אבחנתו, שהיתה תואמת להפליא לאבחנת רופאיו הקודמים של הילד. אלא שאלה הגיעו לאבחנתם לאחר בדיקות מדוקדקות, ואילו מולאי עלי — מתוך חישוביו העלומים.

״הילד צריך לשתות תה עם הרבה נענע, ואסור לו לאכול שמנים ובשרים כלשהם״, פירט מולאי עלי את הטיפול לו זקוק דוד. ״אבל, אם אפשר יהיה לגרום לו להיבהל, יבריא ממחלתו מיד!״

חנה נבהלה מדברים אלה, ומיהרה להשיב כי הילד כבר מבוהל ממילא.

״אינך מבינה את הכוונה. הנה, אני כותב לו קמע, אותו עליך להניח תחת הכרית שלו, מדי ערב, כך שיוכל לישון שינה עמוקה, הדרושה לו מאוד. והנה, אני נותן לך גם עלי זעתר, מהם את צריכה להכין לו תה בלא סוכר. ואינשאללה הילד יבריא מהר.״

בצאתם מביתו של מולאי עלי היתה השעה שעת ערב מאוחרת, והם היו צריכים לעשות שוב את הדרך הארוכה עד לעיירתם הקטנה. אמנם, חנה היתה ידועה כאשה אמיצה, אולם הדרך הארוכה, העוברת בין פרדסים ושדות חשוכים, מרובי תעלות ומכשולים, הפחידה אותה. היא נעצרה, הרהרה קצת ואחר שבה עם בנה אל ביתו של מולאי עלי, לבקש ממנו עצה בדבר הדרך בה עליהם ללכת. זה יעץ לה בלא היסוס לעבור דרך הגרנות ובית הקברות, ובכך לעקוף את דרך המכשולים הארוכה יותר.

ירח מלא שט ברקיע בלילה זה, וחנה בירכה את בוראה על כך. היא אחזה ביד בנה ושניהם החלו לפסוע בצעדים נמרצים לעבר הגרנות שמאחורי הכפר. גורן אחר גורן נפרשו לפניהם שטחי התבואה של הפלאחים. דממת הלילה הוסיפה למראה נופך מאיים. פה ושם בלטו הררי תבואה שטרם עובדו. הכל היה גלוי וחשוף לעיין.

לפתע נשמעו טפיפות גפיה של בהמה קרבה. חנה נעמדה על מקומה ובעצבנות היפנתה מבטה אנה ואנה, תוך שהיא מצמידה את בנה לחיקה. לפניה ראתה פירדה בודדה. חנה בחנה אותה מקרוב ותהתה בליבה מדוע נוטשים הפלאחים את בהמותיהם בלילה. פתאום החלה הפירדה לרוץ ריצת אמוק סביב חנה ובנה, בעוד שניהם עוקבים אחריה בחרדה. הבהמה, הידועה לכל כחיית־עבודה ממושמעת ונוחה, נראתה שונה בלילה זה. היא נעמדה מול חנה ובנה, פרצה בגעייה ארוכה ומאיימת ולפתע־פתאום לבשה צורת אשה שמנה, העטופה בבגדים מסורבלים ורחבים, ומראהה מוזר. לא קיים דוגמתו בעולם.

האשה הביטה בשניים, שהיו מאובנים מפאת האימה, פרצה בצחוק אדיר והחלה לרקד במקומה תוך שהיא משתוללת, מייללת וגועה בלא הרף. לרגע אחד היתה חנה אובדת עצות, ובמישנהו אזרה אומץ והתפרצה בקללות ובגידופים לעבר היצור המוזר. האימה והאומץ פעלו בה בערבוביה. ביד אחת אימצה את דוד המבוהל אל גופה ובידה השניה נופפה לעבר אותו יצור, ספק בהמה ספק אדם.

״לכי מכאן חיה מוזרה, רווקה זקנה ונטושה, אשה מכושפת ומקוללת. לכי להזיק למי שעיוות את דמותך! הזיקי לקרובייך והרגי את מכשפייך! ״, צעקה חנה, וגידופיה נתערבבו ביללותיה ובגעיותיה של האשה בדמות בהמה.

שעה ארוכה נמשך הדבר. חנה צעקה והאשה געתה, עד שלפתע פתאום השתנתה שוב צורתה של האשה לצורת בהמה, והיא פתחה בריצה מטורפת ונמלטה מן המקום בגעיות מסמרות־שיער.

חנה עקבה אחר היצור המוזר, המתרחק מהם בריצה, ונשמה לרווחה. חזרה הדממה והתנפלה על חנה ובנה. התחננה חנה בפני בנה שיוציא ראשו מתחת שימלתה, כך שיוכל לראות את הדרך. המשיכו ללכת.

חנה ובנה הלכו בדרך עד שהגיעו לקירבת העיירה, אך היה עליהם לעבור עוד דרך בית העלמין הערבי. הילד פיגר אחר אימו ההחלטית, אך היא אחזה בידו בחוזקה ולמרות בריאותו הרופפת, מילמוליו הקנטרניים ורצונו להישאר תחת שימלתה, גררה אותו אחריה. נכנסו השניים לבית הקברות, ועברו בין הקברים הרבים שהיו מסומנים, ברובם, בערימות אבנים שאבן גדולה בראש כל אחת מהן, בלא תוספת שם וזכר. סביב הקברים נראו שיחי־בר ועשבים שוטים שצמחו משך השנים, בלא שאיש יטרח לשרשם. שבמקום של המתים הלא הכל מת, גם העשבים. ובו הקברים מעידים על השיחים המתים והשיחים המתים מעידים על העשבים השוטים וכולם מעידים על כולם ודרים יחדיו בשלום ובדממת מוות.

בלא כל סדר היו פזורים הקברים סביב, וחנה ובנה דילגו מעליהם ולעיתים אף דרכו פה ושם. בלא כוונה לפגוע בכבודם של המתים עשו כן, אלא מפאת החשיכה. והנה נעמדו למול מת עדוי בתכריכיו החדשים, שאור הירח הבליט את לובנם. ליד גופת המת ישבה אשה חיה, החזיקה ביד המת והיתה מעבדת בעזרתה מזון בתוך מגש נצרים.

המומים ניצבו חנה ובנה למול מחזה אימים זה. אחר התעשתה חנה ופתחה בצווחות־אימים על האשה העובדת בסיוע מת. זו נטשה את מתה ואת מזונה ונמלטה על נפשה.

מימים ימימה סופר לה, לחנה, על רוחות ושדים, וזה מה שעזר לה, כפי הנראה, להתגבר על האימה ועל הפחד. עם זה התגנב, לרגע, החשד לליבה, שמא שלח אותה מולאי עלי בדרך איומה זו כדי שתינזק אף היא ותיזדקק לשירותיו. אולם, היא סילקה מחשבה זו מליבה בהזכירה לעצמה שהיא היא זו שחזרה לביתו, כדי לבקש ממנו עצה בדבר קיצור הדרך.

בצעדים מהירים ובשארית כוחותיהם הגיעו חנה ודוד אל העיירה. כאחוזה בנשף שדים נדמתה העיירה בלילה ההוא: כל תושביה, קטנים כגדולים, היו סובבים ומנורות ונרות דולקים בידיהם, עוברים רחוב אחר רחוב, בחיפושים אחרי חנה ובנה. כאשר הבחינו בה פתחו בצעקות שמחה, שהידהדו אל תוך הלילה.

חנה הודתה לכולם על דאגתם ובקול חלוש ביקשה שיתנו לה ללכת לישון. שאלותיהם ותהיותיהם של התושבים ליוו אותה עד פתח ביתה. היא הגיפה את הדלת והתעלמה מכולם.

״למען השם ! תכין לי ולילד תה חם כדי שנוכל לישון, אם נצליח להירדם בכלל״, ביקשה חנה מבעלה. זה מילא אחר מבוקשה, אך עד שהביא את מגש התה כבר מצא אותם, את האם ובנה, ישנים.

בבוקר שלמחרת היה דוד הראשון שהשכים. הוא החל לצעוק ולדרוש אוכל, והמשיך לעשות כן עד שהתעוררו הוריו. אימו רצה אליו כדי לשכנעו שלא יאכל דבר, כפי שציווה מולאי עלי, אלא פירות ותה עם נענע בלבד. אולם, כאשר קרבה אל בנה ובהחזיקה את פניו העדינים בין שתי כפות ידיה, החלה לצהול משימחה ומאושר.

״הוא הבריא! הוא הבריא! הצהבת נעלמה! הוא נבהל, כפי שאמר מולאי עלי!״.

בני המשפחה תהו על דבריה. חנה לא הבהירה דבר, רק חזרה שוב ושוב על המילים. הוא נבהל. הוא נבהל והבריא.

השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-כישופים -עמ' 97