מורשת יהדות מרוקו

הפיוט והשירה בספרד

היהודים בספרד

כאשר פתחה יהדות ספרד ראש פרק בשירת ישראל קיימים היו המרכזים הקדומים בארצישראל (עם מצרים) ובבבל (עם צפון אפריקה) ואף מרכז איטלקי־אשכנזי־ צרפתי, שהיה מטיבו וטבעו שונה מן השניים הקודמים.

אגדות התהלכו, שיהודים הוגלו לספרד על ידי נבוכדנאצר או על ידי טיטוס. מסורת קדומה פירשה את הכתוב בעובדיה כ: "וְגָלוּת יְרוּשָׁלַםִ אֲשֶׁר בִּסְפָרַד"על אספמיא, וספרד כשם לאספמיא נמצא בתרגום יונתן ובשאר תרגומים. ודון יצחק אברבנאל אומר בסוף פירושו למלכים: כי ״אירקוליש הגדול מלך יוון יצא בכל העולם לכבוש ארצות בגבורתו ובחכמתו כי רבה היא, ונתפשט בכל המערב״. וכאשר בא לספרד ״נתן מלכותו לבן אחותו שנקרא אִישְׁפַּאן, ועל שמו נקראת כל ארץ ספרד בלשון עם לועז אִישְׁפַּאְנְיָא… והוא היה בחורבן בית ראשון, והביא משם בני יהודה ומבנימין ומשמעון ומהלויים והכהנים אשר היו בירושלם עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז ־הנקרא גם היום אנדאלוזיאה. בעיר אחת… לוזינה… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה כְּלוּז אשר בארצישראל מוכנה לנבואה. והמחוז השני היה בארץ טוּלִיטוּלָה, וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם מירושלם שמה״. ויש גם כן שראו במלה העברית ״שפלה״ מקור לשם העיר Sevillia ו"גדרה״ לשם העיר-Gedeira

מן המאה ה־4-3 לספירה ידועים יהודים בספרד גם ממקורות היסטוריים, אבל לא היוו חטיבה מיוחדת מבחינה תרבותית. אופייה המיוחד התחיל להתגבש במאה העשירית לערך, ואם כי בהלכה היו בדרך כלל תלויים בבבל ובחכמיה, הרי בחקר הלשון והשירה בנו הספרדים בניינים לתפארת, וכל בני הגולה נזקקו להם.

השירה העברית בספרד

ליהודי ספרד היתה מסורת, שלהם ניתן כִּשְׁרוֹן השירה שְׁכֶם אֶחָד על אחיהם בשאר הגלויות. ור׳ משה אבן עזרא(ספרד המאה ה11-ה12) הקדיש לדבר זה בספרו ״שירת ישראל״ את תשובתו על השאלה החמישית: ״מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים וּמַאַמְרֵי מליצה וְאִיגרות בעברית על יתר בני הגולה״(עם׳ סב-סד) . לדבריו ״יש טעמים הרבה לזה״: יהודי ספרד מוצאם משבטי יהודה ובנימין, שהיו יושבי ירושלים עיר הקודש ושבו עם שָׁבֵי הגולה מבבל לבנות ולהבנות בארצם, ורק בגלויות הבאות הָגְלו לספרד. וכיוון ש״אין כל ספק״, כי בני ירושלים ״היו גדולים בְּצַחוּת הלשון״ יותר מן האחרים – לכן גדולים חכמי ספרד גם בשטח זה. גם האקלים בספרד יש בו, לפי דעתו, לעורר את רוח השירה. נוסף על כך למדו בני ספרד את הלשון הערבית ואת ספרותה, לְרַבוֹת שירתה, והושפעו ממנה ועשו כמתכונתה, הן בדקדוק הלשון והן בשירה ובפיוט.

והשירה היתה אצל הערבים, כידוע, שיא ההשכלה. הערבים בימי קדם דיברו שיר כשרצו לעשות רושם בלב השומעים. הם לא ידעו בדרך כלל קרוא וכתוב, אבל ידעו לשיר, והיו ביניהם ״מַגִידִים״, שלמדו שירים על פה והיו מַרְצִים אותם בפני קהל וְעֵדָה, ורק לאחר זמן הועלו על הכתב.

אגדה מספרת, כי המשורר הערבי המפורסם מהמאה השישית טָארָאפָה אבן אַל־עַבְּד אַל־בַּקְרִי היה חי בחצר אַל־חִירָה שעל יד כּוְפָא אצל המלך עַמְר אִבְּן הִינְד, והיה שר על אהבה ויין ושאר מנעמי החיים, וכן בשבחו של המלך, ובעיקר על גמלו, שאותו אהב יותר מכל דבר בעולם, ושירתו על הגמל היא היפה ביותר מאז ועד היום. והמלך שמע ונהנה, ואף שילם ביד רחבה. לימים חיבר שיר לעג על המלך, והמלך רגז. הרהר המלך בעונש שהמשורר ראוי לו, והחליט כי ענשו עונש מות. אבל לא הרהיב עוז בנפשו להרוג משורר בביתו, שכן יבוז לו עמו. מה עשה? ישב וכתב מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין ובו ציווה עליו להרוג מייד את האיש שימסור לידו את המכתב, ואת המכתב מסר לטָארָאפָה על מנת למסרו במו ידיו לאותו אחשדרפן. טָארָאפָה ידע לשיר, אבל לא ידע לכתוב ולקרוא. לקח את המכתב ויצא לדרכו. ושם במדבר נפגש עם זקן אחד יודע כתב, וסיפר לו, שהוא הולך בשליחותו של עַמְר המלך, כדי למסור מכתב לַאֲחַשְׁדַּרְפְנוֹ בְּבַּאחְרֵין. לקח הזקן את המכתב וקרא בו. מייד סיפר לטאראפה על תכנו, ואף יעץ לו לקרוע את המכתב וללכת למקום שאין מכירים אותו. אבל טאראפה סירב לעשות זאת, שכן החשיב את אמנות הכתב שלא ידעה, ושר:

כְּתִיבָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה / קְרִיאָה – אֳמָּנוּת גְּדוֹלָה. 
אַל לָהֶם לַמַּיִם זוֹרְמִים / לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אֲשֶׁר נִכְתַּב.
לֶעָתִיד יְכַתְּבוּ שִׁירֵי טָארָאפָה / וְגַם יִקָּרְאוּ
לָכֶן אֵין בִּרְצוֹנִי / שֶׁדָּבָר כָּתוּב יֻשְׁמַד בְּאַשְׁמָתִי.
הַמָּוֶת עָדִיף / מֵהַשְׁמָדַת כְּתָב.

ואמנם הביא את המכתב לבעליו והומת במיתה משוגה בפקודת המלך (אסד ביי, ״מוחמד׳׳ עמ^׳ 22, ומקורות אחרים).

גם במלחמות לקחו המשוררים חלק רב. ידועים שירי קללה והיתול לרוב ששרו המשוררים על האויבים. וכשהגיע שיר היתול לאזני השומעים במחנה האויב האחר לא נחה דעתם עד שקם מי שהוא מהם וחיבר אף הוא שיר כנגד אויבם, ובעיקר כשעניינו וסגנונו עלו על של קודמו. ידועים גם שירי־זירוז במלחמה שהלהיבו את לבות הלוחמים. גם שירי האהבה של הימים ההם ביטויים חזק ועושה רושם. שבעה שירים כאלה מפורסמים וקרואים בשם ״מַעֲלַקָאת״, כלומר: ״תלויות״. הרבה חוקרים ניסו לפרש את השם הזה, ונראה כי הוא נגזר מן השורש ״עלק״, היינו דבר יקר שתולים במקום נראה לעין, כדי להתכבד בו; והערבים עצמם אומרים, שהם נקראים כך משום שתלו אותם לכבודם ולחשיבותם על ה״כַּעְבָּה״ בְּמֶכָּה. לדבריהם שירים שזכו בימי קדם לפרס נכתבו באותיות של זהב על משי ונתלו שם למען ידעו.

המשוררים היו מכובדים ביותר. מפעם לפעם היו מתקיימות תחרויות של משוררים בפני קהל, ששתה בצמא את דברי המשוררים, והיו שופטים שחילקו פרסים למשורר המצטיין. בחצרות מלכים ושרים ישבו משוררים שקיבלו שכר על שירים שנתחברו לכבודם ולגנות מתנגדיהם. וכשקפצו את ידם – הפכו שירי השבח לשירי לעג וגנות.

מספרים כי המשורר אַעֲשָׁה הלך בדרכו, ונכנס לאהלו של בדואי עני, היו לו לאותו בדואי שְׁמוֹנֶה בנות, שלא היה בידו לפרנסן. אבל כשבא המשורר לאהלו נתן לו מפתו הדלה. כשראה זאת המשורר נחה עליו הרוח וחיבר שיר על מידת הכנסת אורחים של אותו בדואי ועל בנותיו. והשיר היה כל כך יפה, עד שכמה וכמה צעירים נמשכו לתוך אהלו, כדי לראות את האיש, שעליו ועל בנותיו נתחבר אותו שיר, ולבסוף נשאו את בנותיו להם לנשים.

ושיר ערבי קדום אומר: ״אלהים נתן בנדיבותו ארבע מַתְּנוֹת־יְקָר לערבים: את הצניף הפשוט של הַמִּדְבָּר, ההולם אותו יותר מכתר־מלכים; את האוהל המרחיב את דעתו יותר מֵאַרְמוֹן־פְּאֵר; את הַסַּיִף הַמֵּגֵן עליו יותר מן הגבוהה שבחומות־מבצר;

אולם היקרה בַּמַּתַּנוֹת היא הרביעית: אֳמָנוּת־הַחֵן של השירה החפשית. והיא חמדת אוצרותיו של הערבי״(אסד ביי, ״מוחמד״ עמ׳ 20). ולא עוד אלא שידיעת דקדוק הלשון, חיבור שירים וִיפִי כְתָבוֹ של אדם היו בימים ההם, היינו במאה התשיעית והעשירית, ועל אחת כמה לאחר מכן, שלבים חשובים בסולם העלייה לחברה הגבוהה שהרבה השתוקקו לה. כך היה אצל הערבים, והדבר מצא חן גם בעיני היהודים. אלא שלא הרי התרבות הערבית כהרי התרבות העברית. הלשון הערבית היתה חַיָּה בפי האנשים ונשמעת להם יָפֶהֶ בהתפתחותה. מה שאין כן הלשון העברית. אמנם היא לא היתה מתה, שכן למדו את לשונה וקראו את ספריה, וכן השתמשו בה לפרקיב בְּיַחֲסֵיהֶם עם שאר בני הגלויות, וקיימת אפילו סברה, שהלשון העברית היתה בימים ההם מעין שפה דיפלומאטית, לשון שבה מסרו סופרים עברים של מלכים ושרים שוניב את דברי מושליהם, זה לזה, כשלא היתה שפה משותפת בין אותם מלכים ושרים. אבל בכל זאת לא היתה רעננה ופוריה כראשונה. חסר היה לה המגע הישיר עם החייב וענייני החיים היום יומיים.

ר׳ שלמה אבן גבירול(רשב״ג) שר בשירו ״ענק״:

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִית, וְלֹא / לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת
חֶצְיָם מְדַבֵּר בַּאֲדוֹמִית, וַחֲצִי / בְּלָשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת

(מהדורת ביאליק ורבניצקי כ״א ע«' 173).

והנה נתעורר בלב חכמי ספרד רגש לאומי גם בעניין זה ורצו להראות לעצמם ולעמם וגם לאחרים, כי אין השפה העברית נופלת מן השפה הערבית, שהיתה אז במרום פסגתה, ומה שנתן לעשות בה ניתן לעשות גם בעברית.

משורריהם התחילו לשיר במשקל הערבי, ועברו גם לִתְכָנִים חילוניים וגם לצורות חדשות, שהשירה העברית לא הכירה אותן. ובינתיים נשתנתה גם השירה הערבית משירת המדבר הפרא לשירה חצרנית ענוגה. חיי עיר וחצרות מלכים ושרים הביאו אתם דרישות חדשות וְהֶרְגֵּלִים לא יֶדָעוּם, והדברים השתקפו גם בשירה.

רשב״ג התאונן ב״ענק״ שלו גם על משוררים עברים הכותבים ערבית ואמר:

רִיב יֵשׁ לְאֵל בָּכֶם, שְׁאֵרִית יַעֲקֹב, / אִם תִּשְׁכְּחוּ שָׂפָה מְאֹד נִבְחֶרֶת…
רֹב לַעֲזֹב מְקוֹר וְלַחְצֹב כָּל בְּאֵר / עַל חֹצְבָהּ תְּהִי אֹטֶרֶת…
יִיטַב הֱיוֹת אֻמָּה גְּבִירָה שֹׁכְחָה / דָּבָר וּפִילַגְשָׁהּ תְּהִי שֹׁמֶרֶת?
הָהּ לָהּ אֲשֶׁר לֹא נָטְרָה כַרְמָהּ, אֲבָל / כַּרְמֵי אֲחֵרִים הָיְתָה נוֹטֶרֶת…

 (שם 177-176).

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיִמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אבּוּ זַכַּרִיּא אלחַרִיזִי אליַהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אִבְּן אַלְשַעַאר אלמַוְצִלִי (1197־ 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו (קַלָאאִד אלְגֻ׳מאן פִי פַרַאאד שֻעַרָא הַאדָ׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על  דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים (חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.[א.פ] (מסעות יהודה)

ר׳ יהודה אלחריזי – (1165–1234)– (ספרד המאה ה12-ה13) אומר בהקדמתו הנמלצת לספרו ״תחבמוני״, (תל־אביב תשי״ב):

אֲנִי יָשֵׁן וְלִבִּי עֵר, וּבְיָם הַתְּשׁוּקָה סוֹעֵר וּבוֹעֵר / 

וַיְעִירֵנִי מִשְּׁנַת מִכְּלֵי שִׂכְלִי וְיוֹרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי /אַתָּה בֶּן אָדָם / מָה לְךָ נִרְדָּם / 

פְּקַח עֵינֵי רַעְיוֹנֶךָ / וְהַצְבִּיא גְּדוּדִי הֶגְיוֹנֵךְ / וַחֲלוּצֵי לְשׁוֹנְךָ /

וְאַתָּה תֶּאֱזֹר מָתְנֶיךָ / וּלְבַשׁ קְנָאוֹת / לֵאלֹהֵי הַצְּבָאוֹת / 

וְלִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הִיא לְשׁוֹןהַנְּבוּאוֹת / הַיּוֹרֶדֶת פְּלָאוֹת /

 וְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרֶיהָ / וּרְפָא שְׁבָרֶיהָ / וּשְׁבוֹר מַלְתְּעוֹת כְּפִרְיָהּ /

הַנּוֹשְׁכִים אוֹתָהּ בְּשִׁנֵּיהֶם / וְהַפּוֹעֲרִים עָלֶיהָ פִּיהֶם / וְהַצֵּל טַרְפָּהּ מִבֵּין שְׁנֵי אֲרָיוֹת / וּפְרִיצֵי חַיּוֹת. / וָאוֹמַר: אֲהָהּ אֲדוֹנִי / הַנְּדוֹד בָּלַל שְׂפָתִי וְהֶגְיוֹנִי / וְהִדְבִּיק לְחִכִּי לְשֹׁנִי / 

וּמִי אָנֹכִי כִּיאַצִּיל שֶׂה פְּזוּרָה מִבֵּין שִׁנֵּי כְּפִירִים / וְכִי אוֹצִיא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מִבֵּין הַמְּצָרִים. / וְיֹאמַר לִי, כִּי אֶהְיֶה עִמְּךָ…..

והוא ממשיך ומוסר קינת העברית על עצמה:

אָנֹכִי עָמַדְתִּי בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם… וּבְנֵיכֶם מְאָסוּנִי וְחָשְׁקוּ לְשׁוֹן זָרִים /

 אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּלֵאלֹהִים אֲחֵרִים / הֶעֱבִירוּ לִלְשׁוֹן קֵדָר לְשׁוֹן יִשְׂרְאֵלִים / 

וְאָמְרוּ לְכוּ וְנִמְכַּרְנוּ לְיִשְׁמְעֵאלִים / וְכֻלָּם מָאֲסוּ לָשׁוֹן עִבְרִיָּה / וְחָשְׁקוּ לָשׁוֹן הַגְּרִיָּה / 

וְחִבְקוּ חֵיק נָכְרִיָּה / וּבְאֵשֶׁת זָרִים חָשְׁקוּ /וְחֵיקָהּ נָשְׁקוּ / כִּי מַיִם גְּנוּבִים לָהֶם יִמְתָּקוּ / וְנִפְתָּה לְבָבָם בִּרְאוֹתָם כַּמָּה מְלִיצָה יְקָרָה / אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה / וַתְּהִי שָׁרַי עֲקָרָה… / וְעַל כֵּן הִתְעוֹרַרְתִּי / וְעַז הִתְאַזַּרְתִּי /לְהָשִׁיב עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה / 

וְלָתוּר לָהּ מְנוּחָה… עַל כֵּן חִבַּרְתִּי הַסֵּפֶר הַזֶּהלְהַרְאוֹת כֹּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ /לְעַם הַקֹדֶשׁ…

והוא מדבר בהקדמה אחרת בשבח לשוננו, אם כי הרבה מאוצר לשונה אבד:

וּמִיּוֹם הִתְעָרְבוּ עַמֵּינוּ בֵּין הַגּוֹיִם וְשָׁכְנוּ בֵּינָם / וְלָמְדוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָם / 

עָזְבוּ לְשׁוֹן עִבְרִיָּה / וּפָקוּפְּלִילִיָּה / וְנַפְשָׁם מָאֲסָה אֶת בֶּן שָׂרָה הָעִבְרִית /

וְחָשְׁקָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית / וְעַל כֵּן לְשׁוֹנֵנוּאָבַד / וְרֻבּוֹ לִשְׁאֹל יָרַד / 

וְקָצָתוֹ שָׂרַד / אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד / אֲבָל בִּמְעַט הַהוּא נַפְלִיא לַעֲשׂוֹת/ 

לַעֲרֹךְ אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת… וְזֶה לְךָ הָאוֹת / כִּי לְשׁוֹנֵנוּ לָשׁוֹן נִפְלָאוֹת /

 וּדְבָרֶיהָ דִּבְרִי נְבוּאוֹת/ כִּי הִיא צָרָה וְתִתְרַחֵב לָנוּ / וְקָצְרָה וְתַסְפִּיק לְכֻלָּנוּ…

הפיוט והשירה בספרד –א.מ.הברמן-עמוד 141

ר׳ יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה12-ה13) כתב בהקדמתו ל״ספר המשלים״ שלו (רק חלקים ממנו נדפסו על ידי ח. שירמן ב״ידיעות המכון לחקר השירה העברית״ ה׳ 266-209):

תְּלִיצוּן לִי וְתֹאמְרוּ לִי: / לְשׁוֹן קֹדֶשׁ הַלֹּא נֶחְשָׁל!
וְהִיא תַּרְנִין לְשׁוֹן אִלֵּם / וּבָהּ יָרוּץ וְלֹא יִכְשָׁל,
לְהַלֵּל אוֹ לְגַדֵּף בָּהּ / וְחוּד חִידָה מְשֹׁל מָשָׁל.

ודברים דומים השמעו גם בתקופה מאוחרת יותר מפי המשורר טַדְרוס בן יהודה אבועאלפיה (ספרד המאה ה13-ה14) בהקדמתו לספרו ״גן המשלים והחידות״ מהדורת דוד ילין(ירושלים תרצ״ב-תרצ״ז):הַעִידוֹתִי בִּי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בַּעֲבוּר תִּהְיֶינָה לִי לְעֵדוּת, 

כִּי לֹא לִדְבַר פֶּשַׁע / וְחָלִילָה לִי מֵרֶשַׁע / וְלֹא לַחְטֹא וְהִתְכַּבְּדוּת / 

כִּי אִם לְגַלּוֹת בְּדַרְכִּי הַשִּׁיר סוֹדוֹת/וּלְהַרְאוֹת כִּי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ יֶעֱרָב/בַּשִׁיר כִּלְשׁוֹן עֲרָב/ 

וּמְדֻבָּר בּוֹ נִכְבָּדוֹת / מִנְהַג חֶבֶל נְבִיאִים וּמִצְוֹת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדוֹת…. (א' 2).

ח. שירמן חילק את השירה העברית בספרד, וזו של פרובאנס הכפופה לה ביותר, לארבע תקופות:

א-תקופת בראשית, מאמצע המאה העשירית עד שנת 1020 בערך. לתקופה זו, שבה נתחדש המשקל, שייכים מְנַחֵם וְדוּנָש, מדחי היסוד בהיכל השירה הספרדית.

ב-התקופה הקלאסית, משנת 1020 עד שנת 1150 בערך, ולה שייכים גדולי המשוררים העברים שמואל הנגיד, (קורדובה 993-גראנאדה 1056), שלמה אבן גבירול(מאלאגה 1021-וָאלֶנְסִיָה 1058), יצחק אבן גַּיַּאת(לוּסֵינָה 1038 – קורדובה 1089), משה אבן עזרא (גראנאדה 1055 – ספרד הנוצרית לפני שנת 1140) ויהודה הלוי (טוּדֵילָה 1075 – מצרים 1141).

ג-תקופת ההמשך, משנת 1150 עד שנת 1300 בערך, וראשי דובריה היו יהודה אלחריזי(ספרד המאה ה־12; מת לפני שנת 1235), יעקב בן אלעזר (טולידו המאה ה־12 – ה־13), אברהם אבן חַסְדַּאי, (בארצלונה המאה ה־13), יצחק אבן סַהוּלָה (ספרד המאה ה־13), וְטַדְרוֹס אַבּוּעַאלַפִיָּה (טולידו 1247 – ראשית המאה ה־14).

תקופת הירידה, משנת 1300 עד 1492, שנת גרוש היהודים מספרד. לה שייכים יוסף אבן סוֹלִי(טולידו המאה ה־14, קלונימוס בר קלונימוס (איש פרוֹבָאנס, אַרְל 1286 – אמצע המאה ה־14), יצחק פּוֹלִיקָאר (קאסטיליה המאה ה־14), שלמה דֵיפִיאֶרָה(קאטאלוניה 1340 – אחרי שנת 1417) ושלמה בוֹנְפִיד (קאטאלוניה המאה ה־14 – ה־15); אמנם גם בתקופה זו נצנצו לפרקים כשרונות הראויים לשמם.

עיקר החידוש בשירה הספרדית היה בשירי החול שבה, אבל גם בשירי הקודש נשמע טון חדש. המשוררים החלו להשתמש גם בהם בְּמִשְׁקָל ובצורות שאולות משירת החול.

הרי דוגמה משירי הקודש של רשב״ג:        

שְׁזוּפָה נְזוּפָה / בְּשִׁבֹּלֶת שְׁטוּפָה
מָה–לָךְ כְּפוּפָה / בְּלִי קוֹמָה זְקוּפָה
תֵּשְׁבִי עֲטוּפָה /כְּשׁוֹשַׁנָּה קְטוּפָה?…

(שירי רשב״ג ב' 13).

ורבי יהודה הלוי שר:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
וּקְנֶנָּה בְּחֵיקֵךְ / בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָהּ בַּיְּעָרִים
וּמִכָּל עֲבָרִים / פֹרְשֵׁי מַכְמֹרִים
וִיסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים
וְהִיא בְּמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים… (דיואן רי״ה ד׳ 67).

בדומה לערבים היו גם לעשירים העברים משוררי החצר, ששרו להם שירי הלל ושבח כשתמכו בהם ביד רחבה (בלשונם כש״ידיו יזלו גשם נדבות׳/ לשון הראב״ע), ושירי בוז ולעג כשקפצו את ידם, כשהעבים מנעו את גשמם.

רבי משה אבן עזרא משבח את הרופא אבו עמר [יוסף1 בן קמניאל בשירו ״אולי בקרבת אהבים״ ואומר:

הַמּוֹשְׁלִים יָדָיו לְעָבִים – סִלְּפוּ / צֶדֶק וְקִשְׁרֵי הִפְלִילָה פָּקוֹ.
עָבִים בְּהַגְשִׁימָם פְּנֵיהֶם רָעֲמוּ, / פָּנָיו בְּהַשְׁאֵל שׁוֹאֲלָיו – צָחֲקוּ

(דיואן סי׳ קצט, ע«׳ ר).

והעניין קרוב לשירו של משורר ערבי:

אִם כָּתַב יָדֵךְ דּוֹמֶה לִפְנִינִים
אֵין בְּכָךְ שׁוּם תֵּמַהּ:
הֵן יָדֶיךָ הוּא יָם(הַנְּדִיבוּת)
וְהַיָּם מוֹצִיא פְּנִינִים

(מהרן, די ריטיריק דר אראנר, עט' 99).

שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 143

המשוררים היו שולחים שירים לידידיהם לכל עת מצוא והם ענו להם בדברי זמר כשידעו אף הם פרק בשיר, ובאותו משקל ואפילו באותו חרוז שבהם נתחבר השיר שקיבלו. השירים מילאו לפרקים הרבה את מקום המכתבים. ויש ששימשו למשוררים מעין יומן, ובהם רשמו את דברי זכרונותיהם.

ידועות גם מסיבות של משוררים, שבהן היו קוראים שירים שלהם ושל אחרים שקיבלום, ומתווכחים עליהם. ויש שבאותו זמן נתחברו על ידי המשוררים הנוכחיים שירים מעין אלה ששמעו או שהיו משלימים אותם במשקלם ובחרוזם.

אז נתרבו שירי החשק והתענוגות, ומהם הם תרגומים או עיבודים מתוך השירה הערבית. מסתבר שלא תמיד היתה דעת חכמים נוחה מהם. וידועים דברי רבי יהודה הלוי ואחרים שהביעו את צערם על דברי שירה שחיברו בצעירותם.

באותו זמן היו ידועים גם גונבי שירים, שהיו לוקחים משירי אחרים ואומרים שהם שלהם, והרבה מן המשוררים הגדולים מתאוננים על כך.

רשב״ג התאונן:

הֲגָנַבְתָּ וְכִחַשְׁתָּ דְּבָרַי / וְחָתַרְתָּ וּפָרְצָתָּ גְּדֵרוֹת,
וְקִוִּיתָ לְהִנָּשֵׂא בְּשִׁירַי / לְהִמָּצֵא לְךָ עֶזְרָה בְּצָרוֹת?
הֲיוּכְלוּ לַעֲלוֹת שַׁחַק בְּנֵי אִישׁ / לְהַסְתִּיר מֵעֲלֵי תֵּבֵל מְאוֹרוֹת,
וְהַדָּבָר מְאֹד נָקֵל בְּעֵינַי, / הֲיִיבְשׁוּ מִדְּלִי אֶחָד יְאוֹרוֹת?

(שירי רשב״ג א 158).

ומשורר אחר בשם חסדאי, שאין בידינו לקבוע את זמנו, אמר בשירו:

אַמְשִׁיל לְשִׁירִי לְיוֹסֵף בְּמָלְכוֹ,
גֻּנַּב וְנִמְכַּר אֱלֵי יִשְׁמְעֵאלִים…

(אורלוגין 5 ע«' 301).

ורבי יהודה אלחריזי אומר על גונבי השיר: ויש בהם משוררים יגנבו שיר רבי יהודה ורבי שלמה, וישנו את טעמו, וישחיתו משקליהם, ויוסיפו מלות זרות בהם, ויפשיטו בגדי רקמתם מהם, וישימו הבגדים הצואים עליהם, ויחבירו עם בשמים ראש, לענה ורש, ועם בדולח ודר, קוץ ודרדר, וינגנו אותם בבית משתיהם, ויאמרו לסכלים כי הם שיריהם״ (תחכמוני שער יה).

והבאתי מעט מהרבה.

מלבד המשקל, שעוד נדבר עליו בפרוטרוט, ניתן להבחין בשירה הספרדית חידושים אלה!:

1) יפי הפתיחה. כיוון שהפתיחה היא שער כניסה לגוף השיר, מן הראוי שתהיה נאה ביותר ועושה רושם כביטוייה. רשב׳׳ג פתח אחד משיריו במלים אלה:

זְרוֹעִי עַל בְּנוֹת יָמִים חֲשׂוּפָה
וְחֶרֶב הַזְּמַן עָלַי שְׁלוּפָה

(שירי רשב״ג א 123).

ובשיר אחר הוא שר:

שִׁמְשִׁי, עֲדִי אָנָה תָּבוֹא וְלֹא תִזְרָח?
שָׁרְשִׁי, עֲדֵי מָתַי תִּיבַשׁ וְלֹא תִּפְרַח?

(שם כרך ג ע«' 46).

יהודה הלוי שר:

לֹא הָעֲנָנִים הֵם אֲשֶׁר נִבְקָעוֹ
כִּי אִם שְׁתֵּי עֵינִי אֲשֶׁר דָּמָעוּ

(דיואן רי״ה א׳ עט' 95).

• יְפִי הַמַעֲבָר, או יפי ההחלצות. משה אבן עזרא הגדיר את הדרך הזאת בספרו ״שירת ישראל״ עמ^׳ קצ במלים אלה: ״יש משוררים המקשטים את שיריהם על ידי זה שֶׁיִפְתְּחוּ בדברי אהבה, שאינם נוגעים לעצם העניין שאליו הם מתכוונים, ואחרי שהאריכו הדיבור בהתחלה יתחלצו אל מטרתם, שהיא להלל או לגגות איזה איש או לכל נושא שיהיה״. אבל היו גם מתנגדים לדרך זו, משום שלפרקים מִתְאָרֵךְ ראש השיר והמשורר אינו מספיק די הצורך לומר את דברו העיקרי. וידועים דברי מֻתַּנַאבִּי בעניין זה: כל אימת שנשמע שיר־שבח, מקדימה אותו פתיחה של אהבה. האם כל משורר אמת חייב להיות לאהבה עבד נרצע?

בשירה הספרדית אתה מוצא הרבה שירים מסוג זה שעליו דיבר ר^, משה אבן עזרא: המשורר, דרך משל, מתחיל לדבר בשבח נערה יפה ומתאר את אבריה הנאים וגם את תכונותיה הטובות, ואין כאן אלא מעבר לשיר שבח שנתחבר לשם אחד מידידיו או נדיביו. שיר כזה הוא שירו של ר׳ יהודה הלוי ״יְפֵי קוֹל קַדְּמוּ כִנוֹר לְיָפוֹת״(דיואן —הא עמ׳ 99).

• יְפִי הַחֲתִימָה. כשם שהפתיחה צריכה להיות יפה, כך גם החתימה, כדי שיישאר רושם חזק בלב הקורא לאחר שסיים את השיר. שמואל הנגיד אומר בשירו ״בְּאַשְׁמוֹרוֹת עֶרֶב״ בשבח ידידו ר׳ שמואל אלבגדאדי:

בְּךָ וּבְמַכָּרַי / אֲנַגֵּחַ צָרִי / וְלָךְ יִתְרוֹן שִׁירַי / וְעָלַי מַחְסוֹרָם.

 (בן תהלים עט' נא סי׳ עד).

שירה ופיוט בספרד- א.מ.הברמן עמוד 145