מורשת יהדות מרוקו

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו

נינה פינטו-אבקסיס

תמר אלכסנדר־פריזר ויעקב בן־טולילה, מילה בשעתה זהב מעלתה: הפתגם הספרדי־יהודי בצפון מרוקו, ירושלים: מכון בן־צבי, תשס׳׳ח, 421+231 עמ^׳

תמר אלכסנדר ויעקב בן־טולילה, חוקרים מובילים בתחומי הפולקלור והבלשנות, חברו יחדיו למפעל מחקרי לתיעוד וניתוח של הפתגמים של יהודי צפון מרוקו דוברי החכתייה. ניב זה של ספרדית־יהודית נחקר אך מעט, ותרבותן של קהילות דוברי החכתייה זכתה לדיונים מקיפים בודדים. לפיכך חשיבות ספרם של אלכסנדר ובן־טולילה גם בהרחבת החשיפה של לשון החכתייה, כפי שהיא מקובעת בפתגמים, ובניתוח רב רובדי של הסמנטיקה, הסוציולינגוויסטיקה והפונטיקה של לשון זו.

הערת המחבר: חוקריה המובהקים של החכתייה הם יעקב חסן, פול בנישו, חוסה בן־עוליאל ויעקב בן־טולילה. תיעוד חשוב של השפה יש בספריה של אלגריה בנדלק. ראו למשל: Alegría Bendayan de Bendelac, Diccionario del Judeoespañol de los Sefardíes del ,Norte de Marruecos, Caracas I995; Ídem, Voces Jaquetiescas Caracas I990. ראו גם: (2008) 2 El Presente. בגיליון זה של כתב־העת, בעריכתם של אלכסנדר ובן־סולילה, פורסמו מאמרים שעניינם תרבותם ולשונם של יהודי צפון מרוקו, והמבוססים על הרצאות שהתקיימו במסגרת סדנת מחקר בין־לאנמית שהתקיימה בשנת 2006 באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב. ע"כ

מחקר של תוצרי פולקלור בחכתייה אינו משימה פשוטה כלל ועיקר, משתי סיבות. סיבה אחת היא שקהילות צפון מרוקו הדוברות שפה זו היו סגורות בדל״ת אמותיהן, ובני קהילות אלה התקשו לפתוח את לבותיהם ואת בתיהם לפני חוקרים מתחומי דעת שונים. אך נראה כי במקרה זה המידענים מצאו נתיב אמין לשיתוף בחומרי הפולקלור היקרים שלהם: לא רק פתגמים, אלא אף אמרות ואנקדוטות רבות המהדהדות במאות הפתגמים המצויים בספר. גם ניתוח הפתגמים לא היה במקרה זה עבודת מחקר שגרתית: לאחר שנים של מרות האינקוויזיציה בספרד התרגלו יהודי מרוקו הספרדית לחיות את יהדותם בדיסקרטיות, ועל כן לשם ניתוח הפתגמים נדרש פענוח צפניה של הקהילה מבעד לחשאיות שאפפה אותם. הסיבה האחרת לקושי במחקר נוגעת ליחס שבין חברה לשפה: החכתייה נחשבה דיאלקט במשלב נמוך, ורוב דובריה הפנימו את נקודת המבט של נותן החסות הספרדי וקשרו את השימוש בשפה לבורות, לחוסר השכלה ולהשתייכות לרובד סוציו־אקונומי נמוך; האדרת הספרדית והשימוש בספרדית־היספנית תקינה ונטולת יסודות ערביים ויסודות חכתיים עמדו למול השימוש בחכתייה. החכתייה אף עשויה הייתה להפריד בין היהודים לספרדים־הנוצרים בתקופת הפרוטקטורט הספרדי בצפון מרוקו (1956-1912) ולמנוע מן היהודים להשתלב בתפקידי ממשל.

בנסיבות אלה נטו יהודי צפון מרוקו שלא לחשוף את החכתייה שבפיהם ואף לא להודות בידיעותיהם – הייתה זו השפה שאין מדברים בה; לא רק בנסיבות רשמיות, אלא אף בין כותלי הבית חל איסור מסוים להשתמש בחכתייה, ויחס של זלזול ואפילו בושה כלפי השפה טבוע כיום בקרב דוברי חכתייה רבים. מאמציהם של היהודים בטיטואן בתקופת הפרוטקטורט לאמץ את הלשון הספרדית – היא השפה הלגיטימית שיש לדבר בה במצבים רשמיים – מעידים על כושר ההסתגלות למצבים חדשים, הסתגלות שאפשרה להם התקדמות בסולם ההייררכי החברתי החדש. רק עם ההתרחקות בזמן ובמקום מן הכובש הספרדי והשחרור מכוחו הכלכלי־השלטוני והתרבותי יכלו יוצאי צפון מרוקו, בעיקר אלה החיים בישראל, לחזור טיפין טיפין ובגלוי אל החכתייה המודחקת. מן הבחינה הזאת תיעוד פתגמים של דוברי החכתייה ונוכחות נכבדה של פתגמים בלשון זו הם עדות להיותה חלק מזהותה של קהילת יהודי צפון מרוקו, בין במודע ובין שלא במודע; השימוש בפתגמים בחכתייה מעיד כי עדיין זוהי שפה ספונטנית המשותפת לאנשי הקהילה, הרואים בפתגמיהם כלי חינוכי ואוצר תרבותי שיש לשמרו ולטפחו.

הספר שלפנינו נפתח במבוא מפורט על לשון החכתייה ותולדותיה, מבוא המאיר את הקשר שבין הלדינו לחכתייה, ולמעשה את היותה של החכתייה ענף של הלדינו. בפרק זה המחברים משכילים לתת מענה לבעיה נוספת בחקר החכתייה – כתיב השפה. באופן מסורתי נכתבה החכתייה, ובעצם הלדינו, באותיות עבריות, כפי שמתועד בכתבי־היד המועטים שנשמרו עד ימינו. בין המסמכים החשובים בחכתייה שהגיעו לידינו נמנים הפרוטוקולים של קהילת טנג׳יר כפי שנרשמו בכתיבת יד בשנים,1875-1861 וכן מסמך אותנטי המתאר כרוניקה של החיים בטיטואן ובטנג׳יר. מתעדיה ודובריה המודרנים של החכתייה בחרו לכתבה באותיות לטיניות ובכתיב המבוסס על הכתיב הספרדי, שכן היא בעיקרה שפה דבורה ולא שפה כתובה, ובבואם להעלות אותה על הכתב הבחירה הטבעית הייתה להישען על השפה הספרדית, שהיא מרכיבה העיקרי. מחקר זה מתבסס על התעתיק הלטיני, אך חידושו הוא בהצעת סימנים דיאקריטיים המשקפים בצורה אמינה את הצלילים שאינם קיימים בשפה הספרדית, והוא מציג מצע אחיד שחוקריה ומתעדיה של לשון זו יוכלו להתבסס עליו מכאן ואילך.

א.פ-סִימָן דִּיאַקְרִיטִי )ובעברית: סִימַן הֶבְחֵן( הוא סימן אורתוגרפי המתווסף לאותיות כדי לשנות את דרך הגייתן או כדי להדגיש הבדל בין שתי מילים הנכתבות בצורה זהה.

הפרק השני הוא שער לתחום הפרמיולוגיה, חקר הפתגם, ובו סיכום ממצה של ההגדרות המקובלות בחקר סוגת הפתגם, תוך שימוש בדוגמאות מן הפתגמים בחכתייה. בפרק השלישי, החותם את המבואות לספר, מוצגת סקירה של המקורות בחכתייה, ובהם ספרי זיכרונות אישים וקהילתיים, ושל המחקרים על שפה זו. פרסומו של ספר זה ועבודת השדה שקדמה לו עודדו מידענים לא מעטים להוציא לאור חומרים חבויים שנשמרו בתודעתם. פרי ראשון של תהליך זה הוא ספרה של אסתרלה חלפון בן־טולילה ׳טיטואן של הספרדים׳, שבו הסברים על ביטויים, פתגמים ומנהגים שהיו מקובלים בעיר טיטואן, בירתה של צפון מרוקו.

חלקו השני של הספר מוקדש לבחינת הזיקות הבין־תרבותיות בין החכתייה, העברית, הספרדית־ההיספנית, הערבית־היהודית והלדינו. בפרק הרביעי נבחן הפתגם החכתי בהקשר של המקורות העבריים, ומנותחות הדרכים השונות שנעשה בהן שימוש בפתגמים עבריים: בתרגום של פתגם עברי לחכתייה, בעיבודים ובהיתוכים שונים של המקור ובהרהורים מן המקורות.

בפרק החמישי מומחש היטב את תהליך ההיספניזציה של החכתייה באמצעות בדיקה של זיקת הפתגם החכתי לפתגם ההיספני. בפרק זה המחברים מציבים קריטריונים נוקשים להגדרת פתגם חכתי, ובהם מילה בחכתייה, תכונה פונולוגית חכתית, מילים בספרדית ארכאית או תכונה תחבירית חכתית. עצם ההיכרות של דוברי החכתייה עם פתגם מסוים או תפוצתו של פתגם בקרב הקהילה במרוקו הספרדית אינה תנאי מספיק. למשל הפתגם… La mancha de la mora con otra verde se quita ('הכתם שהותיר הפטל, בפטל ירוק אחר הוא מוסר׳) מוכר בקרב יהודי מרוקו הספרדית אך לא נכלל בספר. פתגם זה משמש בעיקר בהקשרים שבהם גבר או אישה שאהבתם נכזבה מתקשים להיחלץ ממכאובי הפרדה. הפתגם מציע עידוד באמרו כי את כתמי פרי הפטל, המסמלים אה סבלו של האוהב, ניתן להסיר באמצעות פרי מאותו סוג שצבעו ירוק, כלומר פצעי הפרדה והאכזבה מן האהוב או האהובה יירפאו באמצעות אהבה חדשה.

 מעניין לציין כי פתגם ספרדי מקביל, Un clavo se quita con otro clavo ('מסמר יוסר באמצעות מסמר אחר׳), משמש פחות בקרב יהודי צפון מרוקו, וייתכן כי הפתגם הקודם נפוץ יותר מפני שמופיעה בו המילה הפוליסמית mora, המצויה בפתגמים חכתיים רבים, ושמשמעה מוסלמי או ערבי. יורם מלצר, שעסק בשמותיהם של עמים בפי עמים אחרים, שמות המעידים לא מעט על ההיסטוריה, ציין כי ׳גם היום ״מורים״ [moros] בספרד הוא כינוי לערבים באשר הם. בעיני תושבי חצי האי האיברי, בהירי העור, הפולשים הערבים ששטפו את הארץ בימי הביניים היו למעשה שחורים׳. הצבע השחור הוא סמל למקור כל הרע והוא מזוהה עם לכלוך, זוהמה והיפוכו של הטוהר. היהודים, כמו הספרדים, העדיפו לכנות את המוסלמים בשם הקיבוצי מורוס, שיש בו יסוד של הנמכה, והמכוון לצבע או לגזע, ולא בשמות הרשמיים והתקינים מבחינה פוליטית המכוונים לדת ולמקום היישוב הגאוגרפי, כגון מוסלמים או מוגרבים. הפתגם מקבע את הקישור של המוסלמים לצבע השחור, צבעו של הפרי, המסומל בפתגם.

סוגיה מחקרית אחרת שהמחברים נותנים עליה את הדעת היא סימון גבולותיו של הפתגם. אמירה ידועה שמידענים ייחסו לה ערך פתגמי היא Hacer ver el 'olam pasharitos (׳להציג את העולם כאילו הוא כולו ציפורים׳). ביטוי זה נאמר על אדם שמציג בפני אנשים עושר שאין בידיו או על אדם המחזר אחר אישה ומבקש לקנות את עולמה בהציגו עושר כלכלי מדומה (בדומה למבע הארמי ׳עורבא פרח׳, עורב פורח). מבע חכתי מובהק זה אינו כלול בספר כיוון שאינו פתגם, שכן הוא חלק ממשפט ולא משפט שלם..

בפרק השישי המחברים דנים בזיקת הפתגם החכתי לפתגם הערבי־היהודי במרוקו ובתפוצה של פתגמים מסוימים בחכתייה ובערבית־היהודית. אחת המסקנות בפרק זה היא כי דמותו הסטראוטיפית של המוסלמי כפי שהצטיירה בעיני היהודי מעוצבת בפתגמים בשתי הלשונות באופן דומה. דמותו של המוסלמי שימשה להדגשת הגבול בין ׳אנחנו׳ לבין ׳הם/ והיא משקפת את העימותים והמתחים הבין־דתיים שהיו משותפים לחלקיה השונים של מרוקו.

בפרק השביעי נבחנות הזיקות בין פתגמי ג׳וחה, התעלולן התחבולן המוכר בעל פני יאנוס שבדיחות ואנקדוטות רבות בלדינו נקשרו לדמותו, לבין פתגמים שמוצגת בהם דמותה של עיישה, המקבילה החכתית של דמות זו. הזהות בין הדמויות, למרות ההבדל המגדרי, מתאפשרת מפני שג׳וחה הוא דמות בלתי ניתנת לפענוח בעלת מאפיינים נשיים. אחת התובנות המעניינות בפרק זה, התורמת לחקר הפתגם ובעקיפין גם לחקר ההומור היהודי בפרט ולחקר ההומור בכלל, נוגעת לאופיו של הפתגם כסוגה הומוריסטית:

הפתגם בזכות מימדיו הקטנים ותבניתו ההדוקה, הוא כלי נוח לביטוי הומוריסטי. לעיתים, די בהזכרת שמות הגיבורים כמו ג׳וחה או עיישה כדי שפתגם ייתפש כהיתולי. תופעה חדשה שאנו עדים לה בימינו היא היא שכמעט כל פתגם מעורר צחוק, גם אם לא נועד לכך מלכתחילה. ייתכן שהתופעה נובעת מניתוק ההקשרים הקבוצתיים המקוריים שהפתגם תפקד בהם. אולי זהו גם צחוק מסוג חדש, צחוק של הנאה, של היזכרות נוסטלגית במורשת שכבר איננה מתפקדת בחיי היומיום המודרניים. מאחר שאי אפשר לתרגם פתגם ולשמור על כל איכויותיו הפואטיות המקוריות, הפתגם נאמר תמיד בשפת המקור; עצם השימוש בשפה שכבר אינה חיה כמו לאדינו וחכתייה או יידיש, מעורר תגובה משעשעת(עמ׳ 122).

[1] ההומור של יהודי ארצות האסלאם לא בא לידי ביטוי בקובץ שערך אבנר זיו, הומור יהודי, תל־אביב תשמ״ו, אף שהעורך ניסה לדבריו למצוא חוקר בתהום זה, ראו: שם, עמ^׳ 12-11. ככל הידוע לי עד כה לא חלה התפתחות בשדה מחקר זה. על רקע זה בולט מחקרה של אלכסנדר על הסיפור ההומוריסטי בקרב יהודי ספרד: תמר אלכסנדר, מעשה אהוב וחצי, ירושלים ובאר־שבע תש״ס. אלכסנדר בחנה מחזור מסיפורי ג׳וחה שהובאו מפי מספרים מן הקבוצה היהודית־הספרדית, ובהם יוצאי תורכיה, מרוקו, אלג׳יריה, לוב, ספרד וישראל. המחקר מבוסס על הקובץ שערכה מתילדה כהן־סראנו, ג׳וחה מה הוא אומר? ירושלים תשנ״ב.

ובספר אכן מובאים גם הקשרי השימוש בפתגמים על מנת שניתן יהיה למצות את פוטנציאל ההומור שבהם. אחד הפתגמים המשעשעים בספר, המשקף את אחד הבסיסים להומור, הוא הפתגם: Hijos no tengo y nietos me lloran (׳ילדים אין לי ונכדים בוכים לי׳). בפתגם מוצג מצב הסותר את חוקי ההיגיון, והוא נאמר כתלונה מצד מי שנאלץ לשאת במטלות של אחרים.

בפרק השמיני, העוסק בפתגם החכתי כביטוי לזהות קבוצתית, המחברים טובעים את המונח פתגש״ם, פתגם הכולל שם או שמות. בבדיקת פתגמים חכתיים המכילים שמות פרטיים (פתגש״מים) מצאו המחברים כי מלבד המשמעות המקראית העשויה להתקשר לשמות מן המקורות, קיים מישור משמעות המובן רק לאנשי הקהילה, אם כי לעתים אף הם התקשו להסביר מדוע משמש שם פרטי מסוים בפתגם. למשל דוברי חכתייה רואים בדמות בשם מנחם בן המעמד הנמוך, אומלל ולא יוצלח; יש עדויות כי מנחם היה קיים במציאות ועסק לפרנסתו בטאטוא רחובות. הפתגם הבא ממחיש את תכונת הנמיכות המיוחסת למנחם: El bien va al bien, y el cisco a Menahem (׳הטוב הולך אל הטוב, והטינופת [הולכת] למנחם׳).

אלכסנדר ובן־טולילה מתארים שלושה שלבים האופייניים להתפתחות הסמנטית של שמות פרטיים בפתגמים כגון זה: (א) השלב הביוגרפי, שבו בני הקבוצה מתייחסים אל הדמות נושאת השם כאל מציאות אמתית, אף שאפשר שמדובר בייחוס של ממורט, כלומר הדמות מן הפתגם הושלכה על המציאות; (ב) שלב הדמות הספרותית, שבו השם הופך לדמות ספרותית(בפתגם שהובא לעיל משמעותה המטפורית של דמותו הספרותית של מנחם היא: אדם שצרות רודפות אותו); (ג) שלב הלקסיקליזציה, שבו השם הפרטי הופך ללקסמה המציינת תכונה או אפיון. הפתגם המוזכר יוצר כאמור את המשוואה מנחם = צרות, וכך השם הופך ללקסמה חדשה, הבאה במקום תיאור או הגדרה,⁸ והמציינת אדם המתאפיין בסוג מסוים של מסכנות. בין האמרות הידועות בחכתייה שבהן משמש השם מנחם כמטונימיה לתכונות אלה: ya está Menahem (׳הנה הוא כבר הפך למנחם׳), ביטוי הנאמר על אדם המתחיל לבכות או להתלונן, וכן cara de Menahem (׳פרצוף של מנחם׳), ביטוי המתאר אדם שיש לו פרצוף עקום או חמוץ.

לֶקְסִיקָלִיזַצְיָה

הפיכת מילה ליחידה לשונית על ידי(טט) (ט4)הוספת סיומת, צרוף מילים וכד' (אנגלית (lexicalation

מלבד התרומה החלוצית לחקר השפה ולתחום חקר הפתגם, הספר פותח פתח לא רק למחקרים עתידיים של לשון זו, אלא למחקרים השוואתיים לשפות המשיקות לחכתייה: ספרדית, לדינו, ערבית־יהודית ועברית. המחברים כללו בספר קורפוס נרחב של 1,040 פתגמים ומקבילותיהם בחמש הלשונות המוזכרות. אחת המסקנות מן ההשוואה בין פתגמים חכתיים לפתגמים בלדינו למשל היא כי בפתגמים חכתיים קיימת התמקדות בולטת במילה casa (בית). לפתגמים חכתיים רבים שמופיעה בהם המילה casa יש מקבילה בלדינו שבה באות במקום מילה זו מילים אחרות או שהיא מושמטת. למשל בפתגם בחכתייה נאמר Cada uno en su casa y Dios en la de todos (׳כל איש בביתו והאל בבית כל איש׳), ובמקבילה בלדינו: Cada uno por si y Dio para todos (׳איש איש לעצמו והאל לכולם׳). ייתכן כי תופעה זו מעידה על התנהלות חברתית־תרבותית; יש לזכור כי בקהילות מרוקו הספרדית היה המרחב הביתי מרחב פרטי השמור בעיקר לבני המשפחה. המפגשים החברתיים בטיטואן למשל התקיימו בבתי כנסת, בטיולים לאורך השדרות, בבתי קפה או בקזינו, ויהודי הקהילה נמנעו מלהזמין אורחים לבתיהם או לנהל אורח חיים של ׳בית פתוח׳. במקרים שבהם הוזמנו אורחים, הוגשה תמיד תקרובת צנועה,  para adulzar la boca (׳[משהו] כדי להמתיק את הפה׳), כלשון האמרה הרווחת בחכתייה, או pastita (עוגה יבשה). האנקדוטה הידועה הבאה ממחישה את חוסר נכונותם של בני טיטואן לארח בבתיהם:

אדם בא לבקר בבית של בני טיטואן, וכנהוג שאלו אותו: ’?Usted gusta¿‘ (׳האם תרצה לאכול?׳) ענה הלה: ׳לא, לא, אין צורך׳. ואז חשב לעצמו, מדוע עניתי כך, הרי אני רעב ואפילו כסף אין לי. חזר בו ושאל אותם: ׳מה אמרתם? מה אמרתם?'

ענו הם: ׳שתסגור את הדלת כשאתה יוצא׳.

פייר בורדיה ניתח את הבית כמערכת מורכבת של משמעויות וסמלים; מערכות שונות של התרבות מפרשות את הבית, והבית מפרש מערכות אחרות. מן הבחינה הזאת נוצר מתאם בין ההתבוננות בבית, המייצג גבולות פנימיים, לבין המרחב הטיטואני, המייצג גבולות חיצוניים של המערכת החברתית: גבולות המרחב החיצוני סגורים בפני האחר, הלא מוכר, וגבולות הבית סגורים גם בפני המוכר. בקהילה שחרטה על דגלה שוויוניות ודאגה לעני ולחלש, נוצר חשש להפגין עושר או לחשוף את המצב הכלכלי לאשורו, ועל כן נהוג היה להיפגש עם חברים בבתי קפה ובמקומות ציבוריים, ופחות בבתים פרטיים. חשש זה מפני הקרוב, העלול להזיק יותר מאשר לסייע ואף לפגום בעושר, מובע בפתגם חכתי מאוסף אניטה לוי שהמתחם הפרטי מסומל בו במטע: judío y al huerco no le metas a  tu huerto (׳את היהודי ואת השטן אל תכניס למטעך׳). ייתכן כי לבית תפקיד מרכזי בפתגמים החכתיים גם מפני שפתגמים אלה שימשו בפי נשים יותר מאשר בפי גברים (רוב מסרני הפתגמים בעבודת השדה לספר זה הן מידעניות), והמרחב הביתי זוהה עם האישה יותר מאשר עם הגבר.

תרומה נוספת למחקרים עתידיים היא המפתוח המפורט בספר: מפתח הפתגמים כולל מילים המופיעות בפתגמים והפניה למספרי הפתגמים שבהם מופיעה כל מילה; ומפתח העניינים כולל נושאים העולים מניתוח הפתגמים והפניות לעמודים שבהם נעשה שימוש במונחים ובמושגים מתחום הפולקלור והבלשנות – מפתח זה הוא כלי עזר רב חשיבות עבור החוקר המתחיל המבקש להשתמש במינוח מתחומים אלה ולהתוודע למוטיבים המרכזיים המשמשים בחקר הפולקלור ובכללו הפתגם.

ספר זה פונה גם לקהל קוראים וחוקרים ספרדים, שבוודאי ימצאו עניין רב בחלקו הלועזי. בחלק זה מובאים המבוא לספר, תמציתו, מסקנותיו ומפתח הפתגמים בשפה הספרדית. החלק הספרדי והרפרטואר העשיר של הפתגמים בחכתייה עשויים לקרב את הספר גם לקהל הרחב ולא רק לקהל החוקרים, שכן דוברי חכתייה רבים אינם רגילים לקריאה בעברית, אך בוודאי ישמחו על ספר המאגד את כל אוצר הפתגמים המוכרים להם. בספר שזורים תצלומים של משפחות המידענים ממרוקו הספרדית ושל פריטי יודאיקה מאוספים שונים; פריטי יודאיקה אלה משקפים את המסורת היהודית בצפון מרוקו, חלקם טרם נחשפו באלבומים או בספרי קהילה, והם יעניינו חוקרי פולקלור המתמחים בתרבות החומרית.

חילופי הגרסאות הדקדקניים בספרדית־ההיספנית בספרם של אלכסנדר ובן־טולילה מבוססים על אוסף הפתגמים הספרדיים־ההיספניים של גונזלו קוראם, וניתן להוסיף עליהם כמה הערות. לפתגם 319, pone y Dios dispone El hombre (׳האדם עושה תכנית והאל מחליט׳), יש מקבילות דומות, אך דווקא המקבילה ההומוריסטית,[El hombre propone, Dios dispone y la miher descompone  ] (׳האדם מציע, האל מחליט והאישה מפרקת׳) חסרה כאן. ההומור נוצר כתוצאה מהעמדת האישה מעל האדם והאל ומהצגתה הסטראוטיפית כבעלת כוחות מאגיים. זהו כוחו של פתגם: בשל האנונימיות של יוצרו וזיהויו כמבע פואטי החורג מתבנית השיחה, אפשר לומר בו מה שקשה לבטא במילים ישירות. פתגם 28, déjala correr Agua que no es de beber (׳מים שאינם לשתייה, הנח להם לזרום׳), הוא ככל הנראה גרסה משובשת של הפתגם הספרדי־ההיספני המוכר:  de beber, déjala correr Agua que no has (׳מים שלא לך נועדו, הנח להם לזרום׳), התואם טוב יותר את הפרשנות המובאת בספר (׳אל תתערב בעניינים שאינם נוגעים לך׳). התוספת האחרונה היא מקבילה ספרדית־היספנית לפתגם 387, El que quiere pescados, que se moje el culo ('מי שרוצה דגים, שיואיל להרטיב את ישבנו'): El que quiera peces, que se moje el culo. שני ההבדלים בין הגרסאות נובעים מסטיית החכתייה מן הספרדית המודרנית: השימוש במודוס התילוי(subjuntivo בספרדית) וההבחנה בין peces (דגים חיים) לבין pescado (בשר הדג המוגש למאכל).

פתגם הוא כידוע כלי חינוכי שנועד להורות על דרך הישר ומשמש גם לקיבוע נורמות ושימור יחסי הכוחות בחברה. פתגמים נועדו גם לעודד, למסור איחול ולטעת שמחה בקרב המפתגמים (המשתמשים בפתגם) וקהל הנמענים. אולם בדיקה של הפתגמים החכתיים מראה כי רק מעט מזער מן הפתגמים הם פתגמים משבחים ובהם איחולים טובים. רוב הפתגמים הם חדים ושנונים, ופתגם המחמאה אינו נכלל בסוגת הפתגם של יהודי צפון מרוקו – סוגיה הפותחת פתח למחקר פסיכולינגוויסטי.

בעשורים האחרונים ראו אור לא מעט ספרי מחקר בתחום הבלשנות והפולקלור העוסקים ביהדות מרוקו, והתפרסמו אוספי פתגמים ואמרות מרשימים של קהילות מרוקו דוברות הערבית. בנסיבות אלה גבר רצונם של יהודי מרוקו הספרדית להתרפק על ההון הפולקלורי שלהם ועל הפתגמים שהיו נהוגים במקומותיהם ובשפתם הספרדית־היהודית, וכך להחיות את הזיכרון של בית ההורים. הספר שלפנינו תורם תרומה מתודולוגית ייחודית לתחום חקר הפתגם, שכן נעשה בו שימוש בכלים בלשניים לניתוח תוצרי פולקלור, והשילוב בין הדיסציפלינות פורה ומניב פרות יקרי ערך. אך יש לספר גם תרומה חברתית; האיון של לשונם ותרבותם של יהודי מרוקו הספרדית במחקר ובספרות העיון תרם להדחקה ולהכחדה של לשון החכתייה ולחוסר היכולת של בני קהילות אלה להזדהות עם תרבותם. ההכחדה הסמלית בכתובים הקשתה על יהודי צפון מרוקו להעביר לצאצאיהם את יסודות תרבותם ובכך לכונן את זהותם. מחקר זה, הכולל נתח חשוב מן המסורות ומן היבול הפולקלורי של קהילות אלה, ששמרו על מורשתם באדיקות, מאפשר לבני הקהילות ולדורות הבאים להציג את התרבות הנאלמת. הרקע לשער הספר הוא קטע מצולם מתוך כתב היד של אניטה לוי, שנאותה להעניק למחברים את מחברת הפתגמים בחכתייה שאספה, מחברת ששימשה בסיס למחקר זה. אילולא נשמרה המחברת והובאה לפני אלכסנדר ובן־טולילה, היה מתממש הפתגם החכתי Las palabras vuelan, lo escrito se queda (׳המילים עפות והכתוב נשאר׳), ומורשתן של קהילות צפון מרוקו דוברות החכתייה עלולה הייתה לשקוע בתהום הנשייה.

הפתגם הספרדי־היהודי בצפון מתקו-נינה פינטו-אבקסיס-המאמר השלם מתוך פעמים 121

מפגשים עם גמלים

שלוש פעמים באתי במגע עם גמלים ובכל פעם היה לדבר סוף טרגי.

״אני מוכרח להראות לך את שוק הגמלים,״ אמר ידידי, זמן קצר לאחר הגיעי למראקש. ״הוא מתקיים בכל יום חמישי לפני הצהריים, מחוץ לחומה, ליד באב-אלחמיס. זה די רחוק, מן העבר השני של חומת העיר. מוטב שאסיע אותך לשם.״

הגיע יום חמישי ונסענו לשם. השעה כבר היתה מאוחרת. כשהגענו לרחבה הגדולה והריקה שמחוץ לחומת העיר כבר היתה שעת צהריים. הרחבה היתה כמעט ריקה מאדם. בצדה השני, מרחק כמאתיים מטר מאתנו, עמדה חבורת אנשים, אבל גמלים לא ראינו. הבהמות הקטנות שהאנשים התעסקו בהן היו חמורים, וחמורים שרצה העיר ממילא. הם נשאו את כל המשאות וזכו ליחס כה אכזרי, עד שכמעט לא רצית עוד לראות זאת. ״באנו מאוחר מדי,״ אמר ידידי. ״שוק הגמלים נגמר.״ הוא נסע למרכז הרחבה כדי לשכנע אותי שאמנם לא היה עוד מה לראות.

אולם לפני שעצר, ראינו המון אדם נפוץ לכל עבר. במרכזו עמד גמל על שלוש רגליים, הרביעית קשורה לו גבוה. פיו היה חסום בזמם, דרך נחיריו היה מושחל חבל, ואיש אחד, ששמר על מרחק-מה ממנו, ניסה למשוך אותו באמצעותו. הגמל רץ מעט לפנים, נעמד וזינק במפתיע, על שלוש רגליו, לגובה. תנועותיו היו בלתי צפויות ומפחידות. האיש שביקש להוליך אותו נרתע בכל פעם. הוא חשש להתקרב אל הגמל יתר על המידה ולא היה בטוח לגמרי מה הדבר הבא שעליו לעשות. אבל אחרי כל הפתעה החל למשוך מחדש, עד שעלה בידו, לאט לאט, לגרור את הגמל בכיוון מסוים.

אנחנו נשארנו עומדים במקומנו והורדנו את חלונות המכונית. ילדים פושטי-יד כיתרו אותנו, ומעבר לקולותיהם שביקשו נדבות שמענו את אנקותיו של הגמל. באחת הפעמים הוא ניתר הצדה בתנופה כה רבה, עד שהאיש הגורר אותו איבד את החבל. האנשים, שהקפידו לשמור על מרחק מהם, נמלטו עוד הלאה משם. האוויר שמסביב לגמל היה רווי פחד; הפחד העז ביותר היה זה שלו. האיש רץ אחריו מרחק-מה ובמהירות הבזק חטף את החבל הנשרך על הקרקע. הגמל, בתנועה גלית, זינק הצדה ולגובה, אבל לא הצליח להשתחרר עוד ונגרר הלאה.

איש אחד, שלא הבחנו בו, ניגש אל מאחורי הילדים שהקיפו את המכונית שלנו, דחף אותם הצדה והסביר לנו בצרפתית רצוצה: ״לגמל הזה יש כלבת. הוא מסוכן. לוקחים אותו לבית-המטבחיים. צריך להיזהר מאוד.״ פניו לבשו רצינות. בין המשפטים שאמר נשמעו אנקותיו של הגמל.

הודינו לו ועזבנו את המקום עצובים. בימים הבאים חזרנו ודיברנו כמה וכמה פעמים על הגמל הנגוע בכלבת, תנועותיו הנואשות הותירו בנו רושם עמוק. הלכנו לשוק בציפייה לראות מאות מן הבהמות העדינות ורכות החמוקים הללו. אבל ברחבה הענקית מצאו אחד בודד, על שלוש רגליים, בשעת חייו האחרונה, ובזמן שנלחם על חייו נסענו לנו לדרכנו.

כמה ימים אחר-כך עברנו ליד חלק אחר של חומת העיר. היתה שעת ערב, הבוהק האדום שעל החומה הלך ודעך. צפיתי בחומה כל זמן שיכולתי ונהניתי לראות כיצד צבעיה משתנים בהדרגה. לפתע, בצלה, ראיתי שיירה גדולה של גמלים. רובם הרביצו עצמם על ברכיהם, אחרים עדיין היו עומדים. אנשים חבושי טורבנים התהלכו ביניהם בשלווה, ועם זאת בפעלתנות, והיה זה מחזה של רוגע ושל דמדומים. צבע הגמלים התמזג בצבע החומה. יצאנו מן המכונית ונכנסנו אל בין הגמלים. הם כרעו מעגלים־מעגלים, כעשרה גמלים ויותר במעגל, מסביב לערימות של מזון. הם מתחו את צוואריהם לפנים, תלשו והכניסו את המזון לפיותיהם, משכו ראשיהם לאחור ולעסו בשלוות נפש. אנחנו התבוננו בהם בעיון, וראה זה פלא, היו להם פנים. הם דמו האחד למשנהו, ובכל זאת היו כה שונים זה מזה. הם הזכירו גבירות אנגליות זקנות, הלוגמות בהדרת פנים וכמו משועממות את התה שלהן בחברותא, אבל אינן מצליחות להסתיר לגמרי את הרשעות שבה הן מתבוננות בכל דבר שסביבן. ״הנה זאת הדודה שלי, ממש,״ אמר ידידי האנגלי, אשר בנימוס רב הערתי את תשומת לבו לדמיון לבני ארצו, ועד מהרה מצאנו ביניהם עוד כמה מכרים. היינו מלאי גאווה על שפגשנו בשיירת הגמלים הזאת, שאיש לא סיפר לנו עליה, ואשר מנתה 107 גמלים.

נער צעיר קרב אלינו וביקש מטבע. גון פניו היה כחול כהה, כגון גלימתו. הוא היה מוביל הגמלים ולפי מראהו מן ה״אנשים הכחולים״ היושבים בדרומו של חבל האטלס. צבע לבושם, כך נאמר לנו, עובר אל העור, וכך נעשו כולם, גברים כנשים, לגזע הכחול היחיד. מפי המוביל הצעיר, שהיה אסיר תודה על המטבע שקיבל, ניסינו ללמוד אי-אלה דברים על השיירה. אולם הוא ידע רק מלים בודדות בצרפתית: הם באים מגולימין ונמצאים בדרך מזה עשרים וחמישה יום. זה כל מה שהצלחנו להבין. גולימין שוכנת הרחק בדרום, בלב המדבר, ואנחנו שאלנו את עצמנו אם שיירת הגמלים חצתה את חבל האטלס. ברצון היינו גם למדים לאן מועדות פניהם, כי אי-אפשר היה שהמסע הגיע לקצו כאן תחת חומות העיר, ואף הגמלים נדמו כאילו הם אוזרים כוח לקראת התלאות שעוד היו מזומנות להם.

הנער הכחול-כהה, שלא הצליח לספר לנו יותר ממה שסיפר, התאמץ לרצות אותנו והוליך אותנו אל איש זקן אחד, צנום וגבה קומה, שחבש לראשו טורבן לבן והכול נהגו בו ביראת כבוד. הוא היטיב לדבר צרפתית וענה לנו בלשון רהוטה על שאלותינו. השיירה באה מגולימין ובאמת נמצאה בדרכה כבר עשרים וחמישה יום.

״ולאן ממשיכה הדרך?״

״היא לא ממשיכה,״ אמר. ״אנחנו מוכרים אותם כאן. לשחיטה.״

״לשחיטה ?״

שנינו נדהמנו, אפילו ידידי, שבמולדתו הוא צייד נלהב. הרהרנו במסע הנדודים הארוך של הגמלים, ביופיים באור הדמדומים, בכך שאינם משערים את הצפוי להם, בסעודתם השלווה, ואולי גם באנשים שהזכירו לנו.

״לשחיטה, כן,״ חזר ואמר הזקן, קולו סדוק משהו, כאילו חתכה בו סכין קהויה משימוש. ״אוכלים כאן הרבה בשר גמלים?״ שאלתי. ביקשתי להסתיר את תדהמתי מאחורי שאלות ענייניות.

״הרבה מאוד.״

״איזה טעם יש לו? אף פעם עוד לא אכלתי בשר כזה.״

״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ הוא פרץ בצחוק לגלגני, דקיק במקצת, וחזר ואמר: ״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ לא היה ספק בדבר, הוא סבר שאין מגישים לנו כאן דבר מלבד בשר גמלים ונהג באדנות רבה, כאילו היה מאלץ אותנו לאכול את הבשר הזה.

״הוא טוב מאוד,״ אמר.

״כמה עולה גמל?״

״זה משתנה. בין 30,000 ל-70,000 פרנק. אני יכול להראות לכם. צריך להבין בזה.״ הוא הוליך אותנו אל גמל בהיר יפהפה ונגע בו במקל קצר, שרק עתה הבחנתי בו. ״זה גמל טוב. הוא שווה 70,000 פרנק. הבעלים שלו רכב עליו בעצמו. הוא היה יכול להשתמש בו עוד הרבה שנים, אבל העדיף למכור אותו. בכסף הזה הוא יכול לקנות לו שני גמלים צעירים, אתם מבינים?״

הבנו. ״באת עם השיירה מגולימין?״ שאלתי.

הוא דחה את הסברה המזלזלת הזאת בכעס כלשהו. ״אני ממראקש,״ אמר בגאווה. ״אני קונה בהמות ומוכר אותן לקצבים.״ בלבו לא רחש אלא בוז לאנשים האלה, שעשו את כל הדרך הארוכה, ועל מוביל הגמלים הכחול הצעיר שלנו אמר: ״הוא לא יודע כלום.״

יחד עם זאת רצה לדעת מנין אנחנו, ואנחנו, למען הפשטות, אמרנו לו ששנינו ״מלונדון״. הוא חייך ונראה כעוס במקצת. ״אני הייתי במלחמה בצרפת,״ אמר. לפי גילו ניכר בו שהתכוון למלחמת העולם הראשונה. ״הייתי ליד אנגלים. לא הסתדרתי אתם טוב,״ מיהר להוסיף, ובקול מעט חרישי יותר: ״אבל היום מלחמה זה כבר לא מלחמה. מה שחשוב הוא כבר לא האדם, המכונה היא הכול.״ הוא אמר עוד דברים אחדים על המלחמה, שנשמעו נואשים מאוד. ״זה כבר לא מלחמה.״ על כך הסכמנו אתו, ונדמה כאילו התגבר על העובדה שבאנו מלונדון.

״כל הגמלים כבר נמכרו?״ שאלתי עוד.

״לא. אי־אפשר למכור את כולם. אלה שיישארו ילכו לקטט. אתם מכירים את סטט? זה בדרך לקזבלנקה, 160 קילומטר מכאן. שם נמצא שוק הגמלים האחרון. שם יימכרו השאר.״

הודינו לו. הוא נפרד מאתנו בלי שום גינוני טקס. לא המשכנו להסתובב בין הגמלים, איבדנו את החשק לכך. כשעזבנו את השיירה כבר היה כמעט חושך.

מראה הגמלים לא הרפה ממני. הרהרתי בהם ברתיעה, ובכל זאת כאילו היו מוכרים לי מכבר. זכר סעודת העולים לגרדום שלהם התקשר לשיחה על המלחמה. הכוונה לבקר בשוק הגמלים ביום חמישי הבא המשיכה לקנן בנו. החלטנו לצאת השכם בבוקר, ואולי קיווינו שהפעם נזכה ברושם פחות קודר על הווייתם.

הגענו שוב אל שער אלחמיס. מספר הבהמות שראינו לא היה גדול ביותר: הן נעלמו במרחבי הרחבה, שהיה קשה למלאה. בצד האחד שוב היו החמורים. לא ניגשנו אליהם, נשארנו אצל הגמלים. בשום מקום לא היו שלושה או ארבעה מהם יחד; לפעמים עמד בכר לבדו ליד אמו. תחילה נראו לנו כולם שקטים. הדבר הקולני היחיד היה חבורות קטנות של גברים שעמדו והתמקחו בלהט. אף על פי כן נדמה לנו שהאנשים אינם בוטחים באחדים מבין הגמלים. הם הקפידו לא להתקרב אליהם יתר על המידה, או רק כשהדבר היה נחוץ באמת.

לא עבר זמן רב ואת תשומת לבנו עורר גמל אחד שנדמה לנו מתגונן מפני משהו, והיה נוהם ורוטן ומטה את ראשו בכל כוחו לכל עבר. איש אחד היה מנסה להרביץ אותו על ברכיו, וכיוון שלא ציית לו, חבט בו במקלו. מבין שניים או שלושה האנשים שעמדו ליד ראש הגמל והתעסקו אתו בלט אחד במיוחד: הוא היה איש חסון, רחב גרם, בעל פנים כהות ואכזריות. הוא עמד איתן על מקומו, רגליו כמו נטועות בקרקע. בתנועות נמרצות של זרועותיו השחיל חבל בדופן האף של הגמל, שאותה ניקב לפני כן. האף והחבל הלכו והאדימו מדם. הגמל פרכס ונאנק, ועד מהרה פרץ בשאגה עזה. לבסוף קפץ שוב על רגליו, לאחר שכבר התרבץ על ברכיו, וניסה להשתחרר, בעוד האיש מושך בחבל בכוח הולך וגובר. האנשים עשו כל מאמץ לרסן אותו, ועוד היו עסוקים בכך כשניגש אלינו מישהו ואמר בצרפתית רצוצה: ״הוא מריח. הוא מריח את השוחט. הוא נמכר לשחיטה. הוא הולך עכשיו לבית-המטבחיים.״ ״אבל איך הוא יכול להריח את זה ?״ שאל ידידי באי-אמון. ״זה השוחט, האיש שעומד שם לפניו,״ והוא הצביע על האיש המוצק וכהה הפנים שמשך את תשומת לבנו. ״השוחט בא מבית-המטבחיים ומריח מדם של גמלים. זה לא מוצא חן בעיני הגמל. גמל יכול להיות מסוכן מאוד. אם יש לו כלבת, הוא בא בלילה והורג בני־אדם בשנתם.״ ״איך הוא יכול להרוג בני-אדם ?״ שאלתי. ״כשהאנשים ישנים, הגמל בא, כורע עליהם וחונק אותם בשנתם. צריך להיזהר מאוד. לפני שהאנשים מתעוררים, הם כבר נחנקים. כן, לגמל יש אף רגיש מאוד. בלילה, כשהוא רובץ ליד אדונו, הוא מריח גנבים ומעיר אותו. זה בשר טוב. כדאי לאכול את הבשר הזה..Ça donne du courage גמל לא אוהב להיות לבד. לבד הוא לא הולך לשום מקום. כשאדם רוצה להוליך את הגמל שלו לעיר, הוא מוכרח למצוא עוד אחד שילך אתו. הוא צריך לקחת לו אחד בהשאלה, אחרת הוא לא יצליח להביא את הגמל שלו העירה. הוא לא רוצה להיות לבד. אני הייתי במלחמה. יש לי פציעה, תסתכלו, הנה,״ האיש הצביע על חזהו.

הגמל נרגע קצת ואני הפניתי מבטי בפעם הראשונה אל הדובר עצמו. חזהו נראה מעוך, וזרועו השמאלית היתה נוקשה. האיש נראה לי מוכר. הוא היה נמוך, רזה, ומאוד רציני. תהיתי איפה ראיתי אותו כבר.

״איך הורגים גמלים ?״

״חותכים להם את עורק הצוואר. הם חייבים לדמם עד הסוף. אחרת אסור לאכול אותם. למוסלמי אסור לאכול אותם אם לא דיממו עד הסוף. אני לא מסוגל לעבוד, בגלל הפציעה הזאת. לכן אני עובד פה קצת בתור מדריך. דיברתי אתכם ביום חמישי שעבר, אתם זוכרים את הגמל ההוא עם הכלבת? כשהאמריקאים נחתו, הייתי בסאפי. נלחמנו קצת נגד האמריקאים, אבל לא הרבה, ואחר-כך התקבלתי לצבא האמריקאי. היו שם הרבה מרוקאים. הייתי עם האמריקאים בקורסיקה ובאיטליה. הייתי בכל מקום. הגרמני הוא חייל טוב. הכי גרוע היה הקזינו. שם זה היה ממש נורא. שם חטפתי את הפציעה שלי. אתם מכירים את הקזינו?״

לאט לאט תפסתי שהוא מתכוון למונטה-קסינו. הוא תיאר לי את הקרבות המרים שהיו שם, והאיש הרגוע והנינוח הזה כה השתלהב תוך כדי סיפור, כאילו היה מספר לי על יצריהם הרצחניים של גמלים שוטים. הוא היה איש ישר, והאמין למה שסיפר. אבל פתאום הבחין בין הגמלים בקבוצה של אמריקאים ומיהר לפנות אליהם. הוא נעלם במהירות שבה הופיע, ואני אפילו בירכתי על כך. כי הגמל, שכבר חדל לשאוג, נעלם בינתיים מעיני ומאוזני, ואילו אני רציתי לראותו עוד פעם אחת.

עד מהרה גיליתי אותו. השוחט עזב אותו במקומו, והגמל חזר לרבוץ ועדיין היה מטלטל לפרקים את ראשו. הדם שניגר מנחיריו המשיך להתפשט. חשתי מעין אסירות תודה על הרגעים המעטים המטעים שבהם הניחו אותו לנפשו. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך להתבונן בו לאורך זמן, שהרי ידעתי את הגורל הצפוי לו, והסתלקתי בחשאי.

בזמן שהמדריך גולל את סיפורו פנה ידידי למקום אחר והלך בעקבות כמה אנגלים. חיפשתי אחריו, עד שמצאתי אותו בעברה השני של הרחבה, שם נקלע לתוך עדת חמורים. אולי חש כאן פחות אי-נעימות.

עד סוף שהותנו בעיר האדומה לא חזרנו עוד לדבר על גמלים.

קולות ממראכש-אליאס קנטי- מפגשים עם גמלים

יפו

לכבוד הרהח״ש מו"ל החבצלת' שלום וברכה !

הועד .חלוצי יסוד המעלה״ שנוסד משלוחי קהלות ישראל מהוץ לארץ, לפקח על עסקי הקולוניזאציאן של אחינו בני גולה  באה"ק, מוצא לנחוץ להודיע גלוי ברבים, כי מטרת הועד היא להיות בעצה ובפועל לאחינו היוצאים מחוץ לארץ להתיישב באה״ק: הוא יתור את הארץ וידרוש אחרי המקומות העומדים להמכר והוא בעצמו יתעסק בקנית הקרקע ובהתיסדות המושבות כפי הכח שיש לו מקהלות ישראל שבהרו בו, ואשר על כן, נשען על הסעיף העשירי מתקנותיו הועד אומר לקצות ידי הנבהלים  העוברים בארץ לארכה ולרחבה לקנות קרקעות למוכרם לאחינו העולים  לאה״ק וקבל לקיים על עצמך לבלי תת לשומעי עצתו לקנות אפילו כברת ארץ קטנה מאנשים הללו.— ואתה, מו"ל נכבד וחובב שערי ציון, תן נא מקום לדברינו אלה, למען אשד ידעו הספעקולאנטין ולא ילטשו עיניהם לכיס אחינו האומללים ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ברבה.

כל מי שיש לו דבר אל הועד יוכל ,לפנות אליו ,עפ״י האדרעסםע הזאת

1. D. Levantin. Jaffa Palastina

 והנני מכבדך-ומכיר ערכך הרם

 ז.ד. ליעוואנטין פרעזידנט .

ידיעה בעיתון חבצלת הירושלמי מאפריל 1882. ז״ד ליבונטין, הנושא את התואר ״פרעזידנט״, מבשר על הקמת חברת ״יסוד המעלה״, שכוונתה לסייע לעולים – אלה שיוגדרו עוד מעט כראשוני העלייה הראשונה – בחיפוש קרקעות להקמת מושבות, ללא מורא ה״ספעקולאנטין״ (ספסרים)

בתחילת 1882, ללא שום הודעה או הכנה מוקדמת, החלו להיראות ביפו יותר ויותר יהודים מזרח אירופיים, אלה שכונו אשכנזים, שהגיעו לארץ ישראל בניסיון לרכוש קרקעות כדי להקים עליהן מושבות חקלאיות. פתח-תקווה בעת הזאת כבר הייתה לנחלת העבר, לאחר ששנה קודם לכן נאלצו מייסדיה לנטוש את מושבתם בגלל קשיים, מחלת הקדחת שהפילה בהם קורבנות והתנכלות של השכנים הערבים והשלטונות הטורקיים. מה שביפו לא ידעו. שבאותה עת לערך נכשל גם הניסיון הראשון להקים מושבה בסביבות צפת – היא גיא אוני. ראשי היהודים ביפו, רובם ככולם ״מערביים״, כמו האחים יוסף ואברהם מויאל, חיים אמזלג. אהרון שלוש וחבריהם, קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות. פעילות משותפת בשנים הקודמות עם ראשי הקהילה האשכנזית ביפו, כמו מאיר המבורגר וחיים שמרלינג, הסירו את המחיצות העדתיות זה מכבר, והיחס לעולים החדשים מרוסיה ומרומניה היה כמו לאחים רחוקים השבים ומתאחדים עם בני המשפחה.

השיטפון האנושי היה עצום ומפתיע, ויפו היהודית התקשתה לקלוט את כל הבאים. בין הנחלצים לעזרה היה אברהם מויאל, שטיפל בנושאי דיור, מציאת עבודה, בעיות בריאות ועוד. בין השאר הוא איתר משפחות יהודיות מקומיות שהיו מוכנות לקלוט בבתיהן, לפרקי זמן קצרים, נשים וילדים מבין הבאים. ארגון ״בני ציון״ שמויאל היה אחד מראשיו, ושהוקם כדי לסייע בקליטת העולים, אסף כספים ותמך ככל יכולתו בעולים נצרכים. האחים יוסף ואברהם מויאל וחיים אמזלג גם סייעו לבאים בניסיונותיהם לרכוש שטחי קרקע כדי להקים את מושבותיהם. לא פעם נפלו הללו קורבן לתככים ואף לרמאויות מצד סוחרים, בעלי קרקעות ומתווכים ערבים. כך קרה, שאת אדמות ראשון־לציון רכש חיים אמזלג, שתפקידו כסגן קונסול בריטניה ביפו אפשר לו להתגבר על קשיים ועל ביורוקרטיה טורקית. אברהם מויאל השקיע עצמו יותר ויותר בענייני ציבור. את עסקיו דאג שלא להזניח, כי הם היו בסיס כוחו. בתחילת שנת 1882 הוא בוודאי לא ידע שבמהלך קרוב לארבע השנים הבאות הוא יהפוך לעמוד מרכזי ולאחר מכן אף לעמוד התווך בפעילות ההתיישבותית של חובבי ציון. זאת לצד ייצוג כספי של הברון רוטשילד וחברת "כל ישראל חברים״. מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי השררה בצמרת השלטון הטורקי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19.

אפשר גם היה למצוא אותו בהתארגנויות זמניות וקבועות שנועדו לשפר את מצבם של העולים ולסייע להם במאמציהם להקים מושבות. כך לדוגמה חבר מויאל לאליעזר בן־יהודה ב-1882, בהקמת אגודה בשם ״תחיית ישראל״. בתקנון החברה נכתבו הדברים האלה: ״על החברים לחקור אודות אדמות למכירה ולבדוק אם הן טובות, אם הן באקלים טוב ויש שם כלים… האם התושבים היושבים עליהן הם ישרים או פראים… החברים ידברו איש עם רעהו עברית, בבית, במועדון, בשווקים וברחובות וישימו לב ללמד גם את בניהם ובני משפחותיהם לדבר עברית…"

רוב הפגישות של בן־יהודה בהגיעו ליפו, היו בחנותו ובמשרדו של מויאל. הוא זה שנהג להזמין את צעירי יפו לדיונים עם האורח מירושלים. בין הבאים היו אחיו יוסף, שלום ואליהו, אחייניו, בני משפחות שלוש, אמזלג, אלקיים, שמרלינג, בן־שמול ואחרים. אברהם מויאל היה הרוח החיה במפגשים אלה, כשם שנהג לעשות ברוב ההתוועדויות שנועדו לקדם את היישוב היהודי ואת המושבות החדשות. לעיתים הזדמן לבן־יהודה לשהות ביפו בסופי שבוע, ואז אירח אותו אברהם מויאל בביתו.

משה אשולין, שכתב על משפחת מויאל הרחבה ועל אברהם מויאל, תיאר במילים אלה את תרומתו: ״אחד הראשונים של החלוצים הציונים המזרחיים. הוא היה עסקן ציבורי, איש ישר ונאמן לעמו ולארצו, אדם נבון שעבד את עבודתו בצדק וביושר… הוא היה כחומה ומבצר לעניין היישוב״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 41

רבי יוסף המכונה הרב ארקיי״ז

רבי יוסף הגיע לתלמסאן בהיותו ילד קטן, כי בהקדמה לחיבורו צפנת פענח שהושלם בשנת רפ״ט (1529) כשלושים ושבע שנים לאחר הגירוש, הוא מתאר את עצמו ״צעיר בחכמה ובשנים״. בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז״ל. דומה שזה היה רבו המובהק כפי שניתן ללמוד מתארי ההוקרה והכבוד שבהם הוא מזכירו:

ועוד אמרתי הנה מטתו שלשלמה, מרמז על זה החבור שהוא שולחן ערוך שהוא מקשר ששים מסכתא, ואף על פי שאנכי ילדתיהו, העיקר שלו הוא הרב הגדול מרנא ורבנא ה״ר שלמה כלץ ס״ט. ואני אומר עליו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה (שיה״ש ג, ז), שבודאי המטה שלו בין ביום בין בלילה ששים גבורים סביב לה, שהוא מתעסק בששים מסכתא. וגם אני אומר הנה מטתו שלשלמה, הוא הרב מורנו הנזכר, ומטתו האמורה הם הבנים שהוא מלמד, ומטתו כמו שבעות מטות אמר סֶלָה (חבק׳ ג, ט), שדרשו ז״ל על השבטים (ב״ר מד, ט). נאמר הפסוק ששים גבורים סביב לה, אלו הם התלמידים, שהם כגורי אריות בעיון ההלכה ועושים מלחמתה של תורה על הדין ועל קו היושר. וזהו כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות, כלומר שאינם צריכים לחזר אחר תלמודם אלא הרי הוא ערוך בפיהם, ועל כן אינם מפחדים מעונשו של גיהנם שהוא דומה ללילה, וזהו מפחד בלילות. ועליהם אז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

מהקישור והשיטה שבה הולך רבי יוסף בחיבורו צפנת פענח, שכתב לפי בקשת חבריו בישיבה, ניתן ללמוד כי בישיבתו של ר׳ שלמה בתלמסאן עסקו בתורת הנגלה וגם בתורת הנסתר. תופעה שמצאנו אותה בספרד בישיבות בדורות הסמוכים לגירוש.

דומה שרבי יוסף, שמע לקח בקבלה גם מהרב אהרן בר חגי, אותו הוא מזכיר בהקדמה:  ״ועוד קבלה בידי מהרב ר׳ אהרן בר חגי הידוע הקדוש ז״ל, צפנת עולה בגימטריה כתר, פענח עולה בגימטריה יצחק״.

מבין חבריו לישיבה בתלמסאן, הוא מזכיר בשמותיהם את אחיו רבי יהודה ואת רבי יהודה כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.

רבי יוסף בן נאיים כותב שרבי יוסף שהה ולמד בעיר פאס שבמרוקו. בחיבוריו לא מצאתי סימוכין מפורשים לכך, אולם רמזים מצאתי בצפנת פענח מסכת חולין, בדברו על היתר הנפיחה, נראה שהיה בקי בפולמוס שנערך בפאס בתקופה זו ובנימוקי הצדדים. ידיעות אלו יכול להשיג רק מי שנכח במקום, כי הדברים לא פורסמו ברבים וסביר להניח שלא הגיעו מחוץ למרוקו בפרוטרוט. וגם ממה שמזכיר ׳המלאח׳, שם השכונה היהודית שהיה מקובל רק במרוקו.

בני משפחה

לא ידוע אם היו לרבי יוסף צאצאים. בחיבוריו הרבים שהגיעו לידנו לא הזכיר את בניו וכנראה לא היו לו בנים. העובדה שכמעט את כל חיבוריו דאג לקרוא בשם המזכיר את יוסף עשויה גם כן לאשר זאת. יתרה מכך, הוא מקפיד ודורש מכל מי שיעתיק את ספרו שלא ישמיט את שמו מעליו. וכן הלומד ממנו דבר שיאמר אותו בשמו, כולל דברים שהוא לא חידש אותם רק העתיק אותם בספרו:

ואני משביע באלהים לכל מעתיק זה הספר, לבלתי יסיר שמי ושם אבי מעליו ולא שם אחד מהחכמים שזכרתי. ואם ימצא בו חדוש שלא עמד עליו בזולתו, וירצה לאומרו שיאמר אותו בשם המחבר, לפי שאמרו רז״ל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם (ברייתא, פ״ו מ״ז דאבות).

ולא יעלה על הדעת שצריך שיהיה אומר הדבר הוא המחדשו הראשון, שזה אי אפשר, שהרי כל הדברים הם קבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע״ה, ששמע מפי הגבורה.

וזהו מאמר שלמה עליו השלום: דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות כלם נתנו מרועה אחד(קה׳ יב, יא). כלומר, שמא תחשוב ותאמר איני מעריך כי אם דברי חכמים הראשונים המחדשים העניינים, אמנם האחרונים בעלי אסופות שאינם אלא מקבצים הדברים הפזורים איני נותן להם מעלה, לכך כתב בסיום הפסוק כלם נתנו מרועה אחד, כלומר בין דברי הראשונים בין דברי האחרונים כלם נתנו למשה בסיני מפי הגבורה. ועוד רז״ל אמרו כיוצא בדבריו: כל מה שתלמיד וותיק עתיד לומר לפני רבו, נאמר למשה בסיני(ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד). והטעם שהוא מביא גאולה לעולם, כי בסבת שיאמר דבר בשם אמרו תרבה התורה ותגדל מעלת המחבר, ובריבוי התורה יבא הגואל. או יש לומר עוד מביא גאולה לעולם, רמז שיחזיר הנפש לגוף האדם. וזה הענין בנוי על מאמר רז״ל שאמרו על פסוק, הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, כל האומר הלכה מפי חכם שפתותיו דובבות בקבר (שיה״ש ז, י; יבמ׳ צז, א). וזהו כוונתם מביא גאולה לעולם, שכבר ידעת שאדם נקרא עולם קטן, וזהו סוד הייבום וגאולת האחים והקרובים, כמו שאבאר בעזרת האל ובישועתו.

כלומר החובה המוסרית לומר דבר בשם אומרו חלה גם על דברים שאדם לומד או שומע מאחר, אף על פי שאין הוא מקור הדברים אלא למדם מאחרים או מספריהם. הוא נותן שני הסברים לחובה זו. האחד, שבזה מגדיל את מעלת המחבר בעיני השומעים, ובכך יעריכו את התורה ולומדיה ויתרבו העוסקים בה. הסבר נוסף שזה גורם להחזרת נפש בעל המאמר לפעול מעין תחיית המתים. וזה מעין פעולה שנעשית במצוות הייבום שבה נאמר: ״ולא ימחה שמו מישראל״(דברים כה, ו).

רבי יוסף חזר על בקשה זו, דבר שלא שכיח אצל חכמים אחרים. רצונו העז להנצחת שמו מעלה את האפשרות שהוא לא זכה לבנים, לכן רצה להנציח את זכרו לדורות באמצעות חיבוריו ויצירתו. ודומה שרמז לכך גם בדבריו על חשיבותם של המילה הכתובה והעמדת תלמידים:

ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת (שם נו, ה). ורמז בכאן שהתלמידים והספרים שהניחו אחריהם, הם יותר טוב מהבנים והבנות. והטעם שהבנים והבנות, על הרוב ישאר זכרו אחריהם לשנים או לשלשה דורות ואחר כך ישכח זכרם. וזהו מאמר שלמה אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה (קה׳ א, יא). אבל התלמידים והספרים שמניח אדם אחריו, הם נשארים לעולם וישאר זכרו עליהם. וזהו מאמר שלמה ע״ה טֹובָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ (קה׳ ז, יא). כלומר יותר היא טובה חכמה באדם מן העושר שהוא רוצה להנחיל לבניו, אבל אימתי היא החכמה הטובה, כשיותר אותה לרואי השמש, כלומר כשישאיר אותה כתובה אחריו או ילמד אותה לתלמידים. ועל זה נאמר שם עולם אתן לו אשר לו יכרת.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ'59

קריאות העיוורים

אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.

אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.

מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.

אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.

בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.

כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.

החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״

אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״

מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.

ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?

ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.

קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים

שערי שמים

סוכות קרב ובא, ועמו ההזדמנות ליטול חלק בבניה של סוכות קטנות מאגמונים ומענפים ענקיים של דקלים תחת כיפת השמים. בילינו את רוב זמננו בגזירת עיטורים מנייר, שבהם דודיי השחילו נורות חשמל זעירות וססגוניות שהתנוצצו באלף צבעים. סבתי הניחה בסוכה שולחן גדול וכיסאות ואפילו ספה לכל אחד שירצה לבלות את הלילה תחת הגג הארעי של מבנה מיוחד זה. בדרך כלל, נושא זה גרם לוויכוחים בין דודותיי לדודיי לפני רדת החשכה. כל אחד התעקש לישון בבקתה המאולתרת.

"אבל מדוע?" שאלתי את סבתי. "מה מיוחד בשינה תחת כיפת השמים?" "שבי ותני לי לספר לך מדוע כולנו אוהבים לישון בסוכה", אמרה לי סבתי וחיוך משונה על פניה.

ישבתי על שרפרף מולה בציפייה לסיפורה.

"האם ידוע לך", שאלה, "שלפני חג הסוכות אנו מתפללים בלילות על מנת לבקש סליחה על חטאינו מן השנה שחלפה? נאמר כי ביום האחרון של סוכות אדוננו כותב בספר החיים דין וחשבון אודות כל אחד מאתנו ואנו נענשים או מתוגמלים בהתאם למעשינו. אם חוללת דברים רעים למישהו או אם פשעת ולא דאגת לתקן את הנזק שנגרם כתוצאה ממעשייך, תיענשי. אם להיפך, במהלך כל השנה הרבית בעשיית מצוות ונהגת בהתאם להלכה, תבואי על גמולך".

"זה באמת לא הזמן הנכון לנפח את הראש של הילדה עם אמירות אלה", גער בה סבי מן הקצה השני של הסוכה. "היא צעירה מכדי להבין את משמעות דבריך. את גם עלולה להפחיד אותה יתר על המידה עם סיפורים כאלה, וזה לא נחוץ לה עכשיו".

לדעתי הוא פשוט הבחין בחיוורון הפתאומי שהתפשט על פניי כאשר סבתי החלה לדבר על הנושא הבעייתי של חטאים. הייתי רק בת שש אבל לצערי היו על מצפוני לא מעט חטאים כמו שקרים או העלמת דברים שהחבאתי מחשש לקבלת עונשים. פשעתי לפחות פעם או פעמיים כאשר רימיתי את ילדי השכנים שלנו במהלך משחקי חולה ורופא. האמת היא שלא הייתי כל כך גאה במעשיי ובמיוחד בתוצאותיו של התעלול האחרון שלי: בתום ארוחת בוקר של אותו יום סבתי השליכה לפח צנצנת של טיפות עיניים ריקה. המתנתי שהיא תפנה אל המטבח ושלפתי את הצנצנת חזרה. מיד נמלטתי לחדר הרחצה ומילאתי בה מים בתוספת פירורי סבון, על מנת לרקוח תמיסה כלשהי. ניערתי אותה היטב עד שהסבון נמס. כשהתערובת הייתה מוכנה, יצאתי אל הרחוב וקיבצתי את הילדים. העמדתי אותם בשורה, על מנת לרפא את עיניהם ה״חולות" כביכול. התחלתי להזליף טיפה אחת או שתיים אל תוך עיני החבורה המסכנה. ברור שהטיפול שלי גרם לצריבה בעיניהם. כולם ברחו, כשראייתם מעורפלת ועיניהם אדומות מאוד. מעולם לא הבנתי מדוע ילדים אלה לא התלוננו בפני הוריהם; אולי היה זה בגלל היותי נכדתו של הרב הגדול, שכל יהודי המלאח חששו מפניו וכיבדו אותו גם יחד.

למזלי, האירוע נשכח במהרה. באשר אליי, הבנתי את גודל הכאב שגרמתי לילדים הללו והבטחתי לעצמי לא לחזור על מעשה שכזה בשנית.

"אין דבר, ממה, המשיכי בבקשה", אמרתי לסבתי, שנראתה לי הססנית.

"האם את בטוחה שאת רוצה לשמוע את סוף הסיפור?" וידאה סבתא בנימה רכה.

"כן, עלי לדעת אם גם אני צריכה לבקש סליחה על עוונותיי", השבתי לה במצח קמוט.

"בכל אופן, בלילה שקודם לשמחת תורה אנו משתדלים לא להירדם, כי בלילה מיוחד זה אלוקים פותח את שערי השמים".

"מה את רוצה להגיד, ממה? יש לשמים דלתות? איך הן נראות?" שאלתי אותה, לגמרי מבולבלת.

"בוודאי שלשמים יש דלתות", השיבה סבתי בקול רציני. "כאשר הן נפתחות, יש לך רק כמה שניות להביע את משאלותייך שתתגשמנה במהלך כל חייך".

"האם את ראית פעם את דלתות השמים, ממה?" לחשתי אליה המומה וסקרנית. "מה הייתה בקשתך?"

"מעולם לא נפלה בחלקי הזדמנות להיות ערה כאשר זה אירע", השיבה סבתי, עצובה. "אלה שהיו יכולים להביע את משאלותיהם ראו את הגשמתן המיידית. היו כמה שביקשו זהב ויהלומים, אחרים רצו בריאות, אחדים – שפע או משהו דומה לזה".

"מה את היית רוצה לקבל, ממה, אם יתמזל מזלך ושערי השמים ייפתחו בשבילך?" שאלתי.

"הייתי מבקשת את החלמת סבך", היא מלמלה חרש.

"את יודעת, ממה, אני רוצה להישאר ערה הלילה, וגם בלילות הבאים, עד סוף חג הסוכות. אחכה שדלתות השמים יפתחו על מנת להביע אותה משאלה", השבתי. "אנא, סייעי לי להציב מזרן תחת כיפת השמים. אני מבטיחה לא לעצום עין כל הלילה ולא לפספס מאורע שכזה".

ניגשתי לחדרי עם סבתי ויחדיו גררנו את המזרן שלי אל החצר הפנימית של הבית, סמוך לסוכה, שם הנחנו אותו. הצטיידתי בכר ובשמיכה וישבתי על מיטתי המאולתרת.

דודיי ודודותיי המשיכו לשחק בקלפים בסוכה בעוד הם לוגמים תה חם עם נענע ואוכלים עוגיות. סבא וסבתא הלכו לישון בחדרם ואני שמרתי על עיניי פקוחות וממוקדות בשמים. לעתים, כשכוכב נופל פילח את השמיים, נפלטה מגרוני צעקה של שמחה, שנחנקה מהר מאוד. ואז, מאומה; שום דלת לא נפתחה. התבוננתי בדודיי ודודותיי עוזבים אט אט את הסוכה בכדי ללכת לישון. כשפקחתי את עיניי, השמש ־;״תה כבר גבוה בשמים.

ממה ניגשה אלי עם כוס תה חם ומבושם ופרוסה מעוגתה הטעימה, אותה זללתי בחתיכה אחת.

"אני כל כך מצטערת, ממה, אם אכזבתי אותך", אמרתי לה מוצפת חרטות. "איני ״־עת מתי השינה גברה עלי. זה פשוט קרה".

"מתוקה שלי", השיבה לי, "אל דאגה, זה קורה לכולנו. זאת הסיבה שאף אחד באתנו לא זכה לראות את שערי שמים נפתחים".

ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן- דביר-שערי השמים

רוקו של המאראבּוּ

נפניתי מאצל הקבוצה של שמונה העיוורים, תחינתם מהדהדת באוזני, ולא עשיתי אלא צעדים ספורים, כשאת עיני צד ישיש לבן שיער שהיה עומד בגפו, רגליו מפושקות מעט: ראשו היה נטוי קלות והאיש עמד ולעס. גם הוא היה עיוור, ולפי הסחבות שעטה היה קבצן. אבל לחייו היו מלאות ואדמומיות, שפתיו בריאות ולחות. הוא לעס לאט בשפתיים חתומות, והבעת פניו היתה עליזה. הוא לעס ביסודיות, כאילו לפי איזה כלל. כפי הנראה הסב לו הדבר הנאה מרובה, ובעודי מתבונן בו עלה בדעתי רוקו וסברתי שיש לו מן הסתם הרבה מאוד רוק. הוא עמד ליד שורה של דוכנים, שהררי תפוזים נערמו עליהם למכירה. אמרתי לעצמי שאחד הסוחרים כנראה נתן לו תפוז ואותו הוא לועס. כף ידו הימנית היתה מרוחקת קמעה מגופו. כל אצבעותיה היו פשוקות לרווחה ונדמה היה שהן משותקות וכי אין הוא מסוגל לקפוץ אותן.

את האיש הקיף מרחב חופשי גדול למדי, דבר שנראה לי מפליא במקום ההומה הזה. הוא נראה כאילו היה תמיד לבדו ואינו משתוקק לטוב מזה. בנחישות דעת התבוננתי בו לועס וגמרתי בדעתי להמתין ולראות מה יקרה כשיגמור. העניין נמשך שעה ארוכה מאוד, מעודי לא ראיתי אדם לועס בחדווה וביסודיות כה רבות. חשתי את פי שלי מתחיל לנוע קלות, אף שלא הכיל מאומה, וכי מה היה לו ללעוס. חשתי מעין יראת כבוד לעונג שלו, שנראה לי מרעיש מכל מה שראיתי מימי בפיו של אדם. עיוורונו לא עורר בי חמלה. הוא נראה מרוכז ושבע רצון. הוא לא הפסיק אף לא פעם אחת כדי לבקש נדבה, כפי שנהגו כל השאר. אולי היה לו כל מה שהצטרך. אולי לא הצטרך לשום דבר נוסף.

כשגמר, ליקק את שפתיו כמה פעמים, הושיט מעט את יד ימינו עם האצבעות הפשוקות לפנים ואמר בקול צרוד את פסוקו. ניגשתי אליו ברתיעה כלשהי ושלשלתי לידו מטבע של עשרים פרנק. האצבעות נשארו פשוקות; הוא באמת לא היה מסוגל לקמוץ אותן. הוא הגביה את ידו באטיות והגישה לפיו. הוא לחץ את המטבע אל שפתיו העבות והעלימו בפיו. אך נכנס פנימה, וכבר החל ללעוס שוב. הוא הסיע את המטבע בפניו הנה והנה, ואני דימיתי שאני יכול לעקוב אחר תנועותיו, פעם היה בצד שמאל, פעם בצד ימין, והוא לעס שוב באותה יסודיות כמקודם.

הדבר הפליא אותי ועורר בי ספק. שאלתי את עצמי אם אינני טועה. אולי נעלם המטבע בינתיים למקום אחר ואני לא הבחנתי בכך. שוב המתנתי. לאחר שלעס באותה הנאה וסיים, הופיע המטבע בין שפתיו. הוא ירק אותו לידו השמאלית, שאותה הגביה. כמות גדולה מאוד של רוק נפלטה יחד עמו. אחר-כך טמן את המטבע בתיק שנשא לשמאלו.

ניסיתי לשכך את שאט הנפש שלי מן הנוהג הזה על-ידי דילולו בזרותו. מה מלוכלך יותר מכסף. אבל האיש הזקן הזה לא היה אני, מה שמעורר בי שאט נפש מסב לו הנאה, והאם לא ראיתי לפעמים אנשים שמנשקים מטבעות כסף ? כמות הרוק הגדולה בוודאי היה לה כאן תפקיד מיוחד, והיה ברור שהוא נבדל מקבצנים אחרים בכך שהוא מייצר שפע של רוק. הוא התאמן בזה במשך זמן רב קודם שביקש נדבה. יהיה אשר יהיה מה שאכל לפני כן – אף אחד אחר לא היה זקוק לזמן רב כל-כך כדי לעשות זאת. לתנועות פיו היתה איזו משמעות.

או שמא תחב לפיו רק את המטבע שלי ? האם חש בכף ידו ששוויו היה גבוה יותר ממה שהיה מקבל ברגיל וביקש להודות על כך בדרך מיוחדת ? המתנתי לראות מה יקרה הלאה, ולא התקשיתי להמתין. הייתי מבולבל ומרותק, וברור לגמרי שלא הייתי מסוגל לראות שום דבר אחר מחוץ לאיש הזקן הזה. הוא חזר על פסוקו כמה פעמים. ערבי אחד עבר על פניו ושם לו בידו מטבע של חמישה פרנקים. הוא הגישו לפיו בלי היסוס, תחב אותו פנימה והחל ללעוס בדיוק כמו קודם. הפעם אולי לא לעס שעה כה ארוכה. ושוב ירק את המטבע עם שפע של רוק והעלימו בתיקו. הוא קיבל עוד מטבעות נוספים, בהם קטנים מאוד, ואותו תהליך חזר על עצמו כמה פעמים. מבוכתי הלכה וגברה. ככל שהארכתי לצפות בו, הבנתי פחות ופחות מדוע עשה מה שעשה. אבל דבר אחד לא היה מוטל עוד בספק, הוא עשה זאת בכל פעם ופעם, זה היה מנהגו, דרכו המיוחדת לקבץ נדבות, והאנשים שנתנו לו איזו מעה ציפו ממנו כי ישתף בדבר את פיו, אשר בכל פעם שפער אותו נדמה לי אדום יותר.

לא השגחתי שגם בי היו צופים, ומן הסתם הייתי נלעג למראה. אולי, מי יודע, אף השתאיתי בפה פעור לרווחה. כי פתאום צץ איש אחד מאחורי תפוזיו, פסע לעברי כמה פסיעות ואמר בקול מרגיע: ״זהו מאראבו.״ ידעתי שמאראבו הוא איש קדוש וכי מייחסים להם כוחות מיוחדים. המלה עוררה בי יראת כבוד והרגשתי כיצד סלידתי פוחתת באחת. שאלתי בביישנות: ״אבל למה הוא מכניס את המטבע לפיו?״ ״הוא עושה זאת תמיד,״ אמר האיש, כאילו היה זה הדבר הרגיל ביותר בעולם. הוא נפנה מעלי וחזר ונעמד מאחורי תפוזיו. רק עתה הבחנתי שמאחורי כל דוכן היו שניים או שלושה זוגות עיניים נעוצים בי. היצור התמוה הייתי אני, שבמשך שעה כה ארוכה לא הצליח להבין.

חשתי כאילו ניתן לי הסבר זה לפרידה ולא השתהיתי שם עוד זמן רב. המאראבו, אמרתי לעצמי, הוא איש קדוש, ובאיש הקדוש הזה הכול קדוש, אפילו רוקו. על-ידי הבאת מטבעות התורמים במגע עם רוקו הוא מעניק להם ברכה מיוחדת ומעצים את המצווה שנרשמה לזכותם בשמים במתן הנדבה. מקומו בגן העדן היה מובטח לו, והיה בידו להעניק לבני-אדם דבר-מה שהם זקוקים לו יותר משזקוק הוא למעותיהם. כעת ירדתי לסופה של החדווה ששרתה על פניו העיוורות והבדילה אותו משאר הקבצנים שראיתי עד לאותה עת.

הלכתי לדרכי אך נצרתי אותו במחשבתי כל-כך, עד שסיפרתי עליו לכל ידידי. איש לא ראה אותו, והרגשתי שהכול מטילים ספק באמיתות דברי. למחרת סרתי לאותו מקום, אך הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא יכולתי למצוא אותו. חיפשתי יום־יום, אך הוא לא חזר. אולי התגורר בגפו במקום כלשהו בהרים ורק לעתים רחוקות היה הא העירה. היה עלי לשאול את מוכרי התפוזים על אודותיו, אבל התביישתי מהם. בשבילם לא היה בו אותו דבר שהיה בו בשבילי, אך בעוד שלא היססתי לספר עליו לידידים שלא ראוהו מעולם, השתדלתי להפריד בינו לבין אלה שהתוודעו אליו, שהיה מוכר להם ונראה להם טבעי. הוא לא ידע על אודותי דבר, והם אולי היו עלולים לדבר אתו עלי.

ראיתי אותו פעם אחת נוספת, כעבור שבוע בדיוק, ושוב בשבת בערב. הוא עמד ליד אותו דוכן, אבל לא היה לו בפיו מאומה והוא לא לעס. הוא אמר את פסוקו. נתתי לו מטבע והמתנתי לראות מה יקרה. עד מהרה התחיל ללעוס אותו במרץ, אבל בעודו עסוק בכך, ניגש אלי איש אחד וליהג את שטותו: ״זה מאראבו. הוא עיוור. הוא מכניס את המטבע לפה כדי להרגיש כמה נתת לו.״ אחר-כך פנה אל המאראבו בערבית והצביע עלי. הזקן סיים את לעיסתו ופלט את המטבע. הוא פנה אלי ופניו קרנו. הוא אמר איזו ברכה בשבילי וחזר עליה שש פעמים. הידידות והחום שעטפו אותי בעת שאמר את פסוקו היה בהם איזה נופך שטרם ידעתיו מידי בן אנוש.

קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)

ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר^, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].

[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.

עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].

וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.

[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.

[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].

פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'