מורשת יהדות מרוקו

אני מתכבד להביא בפניכם את הספר "המנהיג המזרחי הראשון" מאת ד"ר מרדכי נאור, באישורו ובהסכמתו של פרופ' לטר ורבקה (חיון) לטר נינתו של אברהם מויאל..האישורים נמצאים אצלי בהתכתבות פנימית..
ספר זה בא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה ותרומתן החשובה ליישוב ארץ ישראל….
אברהם מויאל הוא אגדה בחייו.הגיעה העת להחזיר בנושא ראשית היישוב עטרה ליושנה.
קריאה חובה…..

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים.

על פעילותו של הסב אברהם מויאל מרחיב ספר זה. דוד חיון, אביו של יגאל, הגיע לפתח- תקווה בשנת 1904 כאיש חינוך. הוא היה מחנך דגול וניהל במשך 43 שנים את בית הספר פיק״א. לאחר מותו נקרא בית הספר על שמו.

את לימודיו התיכוניים השלים יגאל בגימנסיה הרצליה, ולאחריה סיים לימודי הנדסה אזרחית בטכניון בחיפה בשנת 1940. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי ונמנה עם ראשוני הבריגדה היהודית (החי״ל). לחם בחזית איטליה והיה בין משחררי הניצולים במחנות ההשמדה. השתחרר ב-1946.

יגאל שירת כקצין מודיעין בצה״ל, והשתתף במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. בשנת 1952 נישא לד״ר אידה דנון, בת לשני הרופאים הראשונים ביפו, ד״ר משה דנון וד״ר רגינה דנון, שעבדו ופעלו ביפו משנת 1924.

יגאל שימש משנה למהנדס העיר תל-אביב והיה יוזם ומבצע של פרויקטים מרכזיים בעיר. יגאל, שהחיוך לא מש משפתיו, היה איש אציל נפש, ניחן בשאר רוח, היה ישר דרך, טוב לב ואהוב על כל הבריות.

נפטר ביום 19.5.1996 כשכל אוהביו מסביבו.

יגאל היה גאה במורשת משפחתו והיה ער לפער שנפער במרוצת השנים בין ההנצחה של תרומת בני העדה הספרדית לתנועה הציונית ולמאמץ בניין הארץ, לבין הנצחת שאר העוסקים במלאכה. ספר זה בא לתקן את המעוות.

רבקה (חיון) למלשטריך לסר, בתו של יגאל חיון ונינתו של אברהם מויאל, ובן זוגה נעם למלשטריך לסר מקדישים ספר זה לזכרו של יגאל חיון.

פתח דבר

מטרתו של ספר זה היא לעשות צדק עם העליות המזרחיות שקדמו לעלייה הראשונה, ובמיוחד עם אברהם מויאל, בן למשפחה ממרוקו שעלתה ארצה באמצע שנות ה-50 של המאה הי״ט, אשר תרומתו ליישוב היהודי החדש הייתה גדולה ומשמעותית. העלייה הראשונה, שפתחה את עידן העליות ה״ציוניות״ לארץ ישראל, סבלה במשך שנים רבות מקיפוח מתמשך. עורך ספר העלייה הראשונה (1982), פרופ׳ מרדכי אליאב, כתב באירוניה כי ״איתרע מזלה של העלייה הראשונה ולא עמדו לרשותה ׳יחסי ציבור טובים׳״. לאמיתו של דבר, לא רק יחסי הציבור שלא היו פגעו בעלייה חלוצית זו. אף שזכות הראשונות עמדה לה, ויותר מעשרים היישובים שהוקמו בתקופתה תרמו רבות להקמת היישוב החדש, לצד ניצני החינוך העברי והנחלת העברית כשפת כתיבה ודיבור, היא התקשתה להתמודד עם העליות שבאו אחריה: העלייה השנייה – שהביאה את הקיבוץ, את העיר העברית הראשונה, את הסופרים הגדולים הראשונים ואת המנהיגים שצמחו והיו לראשי היישוב ומדינת ישראל לעתיד: העלייה השלישית – שיצרה את הסתדרות העובדים וה״הגנה״, את גדוד העבודה והקימה חבל ארץ חקלאי לתפארת – עמק יזרעאל; העלייה הרביעית – שהפכה את תל-אביב מעיירה לעיר, ובתקופתה נפתחו הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים; והעלייה החמישית על אלפי הרופאים, המהנדסים, האמנים, המוזיקאים וההון הרב שהזרימו לארץ עולי מרכז אירופה. כל אלה נחשבו יותר – הרבה יותר – מאשר ההתחלות הצנועות של העלייה הראשונה. לעומת קיפוחה של העלייה הראשונה, קיפוחן של העליות שקדמו לה גדול עוד יותר. במהלך המאה ה־19, ובמיוחד בשנים 1880-1850, עלו ארצה, לפי הערכות שונות, כ־30 אלף נפש, רובם מקרב אלה שכונו אז ״ספרדים״. הם הגיעו מארצות צפון אפריקה(מרוקו ואלג׳יריה בעיקר), מארצות הבלקן, מהממלכה העות׳מאנית, מהקווקז ומארצות נוספות. חלק גדול מהם התיישב בערי הקודש, עם ירושלים בראש, אולם החלו לצמוח קהילות יהודיות של מאות ולאחר מכן של אלפים ביפו, בחיפה, בעזה ועוד. ספר זה מתרכז בצמיחתה של הקהילה היהודית ביפו, שבמהלך המאה ה-19 עלה מספר אנשיה מאפס ל-5,000, וב-14 השנים הראשונות של המאה ה-20 – עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה – הכפיל היישוב היהודי את כוחו, וביפו ישבו 10,000 יהודים. מתוכו צמחה תל- אביב.

רוב מניינם ובניינם של יהודי יפו עד העלייה הראשונה ב-1882 היו יהודים ספרדים, ובתוכם גדול היה חלקם של העולים מארצות צפון אפריקה, שכונו ״מערביים״. שמות משפחה כמו שלוש, ארווץ, אמזלג ומויאל העידו על מוצאם ממרוקו או מאלג׳יר, ככל הנראה צאצאיהם של מגורשי ספרד.

כמה מבני משפחות ה״מערביים״ עשו חיל ביפו – רכשו קרקעות, נטעו פרדסים, ניהלו עסקים חובקי עולם וייצגו מעצמות בתפקידי סגן קונסול. כאלה היו בני משפחת מויאל, ואחד מהם הוא גיבורו של ספר זה.

אברהם מויאל(1885-1850) היה אגדה בחייו. את שנותיו אפיינה עשייה בלתי פוסקת למען מושבות העלייה הראשונה, עשייה המעמידה לרשות הקורא בן זמננו תמונה לא מוכרת של ימי העלייה הראשונה ושל התרומה הגדולה של פעילים ציוניים מזרחיים – לפני שהמילה ״ציונות״ נולדה. אברהם מויאל היה הבולט שבין פעילים אלו. הוא נולד במרוקו, עלה ארצה בגיל שנתיים, וכל חייו עברו עליו ביפו. מויאל נחשב למנהיג הקהילה ושימש במהלך שנותיו כנציגו של הברון רוטשילד – שראה בו את שליחו הנאמן ביישוב ארץ ישראל. מראשית ימי העלייה הראשונה התמסר מויאל לקליטת הבאים ולפיתוח המושבות הראשונות. הוא הקדיש את כל מרצו ואף את כספו להקמתן של המושבות הראשונות ולקליטת העלייה הראשונה. הוא שקלט את חלוצי ביל״ו, ליווה אותם בשנתם הראשונה בארץ והיה הדוחף והמגונן עליהם מפני השלטון הטורקי וערביי הסביבה בהקימם את גדרה. ייסוד המושבה עקרון(מזכרת בתיה) היה מעשה ידיו, והוא אף התגורר במקום בחודשיה הראשונים. נוסף על כך סייע מויאל לשקם את פתח-תקווה, שנעזבה עוד לפני שהגיעו חלוצי העלייה הראשונה, הקים בה בתים וביסס ענפים חקלאיים; כמו כן עזר ליסוד המעלה ולמושבות הברון, דוגמת ראשון־לציון. הוא אף תכנן להקים שכונות יהודיות בשכם, עזה, רמלה ולוד. מכתבים של חובבי ציון, של הברון רוטשילד ושל כל ישראל חברים, כמו גם דיווחים בעיתוני התקופה, מעידים על כך שידו הייתה בכל מעשה חלוצי.

שיא פעילותו היה בשנת 1885 , כאשר שליח חובבי ציון, איש העסקים והנדבן הנודע, קלונימוס זאב ויסוצקי, סייר בארץ במשך שלושה חודשים, ולאחר שלמד את נושא ההתיישבות, מינה את מויאל לנציג חובבי ציון בארץ. ליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, אישר את המינוי בהתלהבות. כך, התנועה הכל כך אשכנזית של ציוני רוסיה, מינתה יהודי מזרחי לנציגה הבכיר בארץ ישראל, ולמעשה למנהיג היישוב החדש.

מנהיגותו של אברהם מויאל נבעה מכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון הטורקי בארץ ומיכולתו ליצור אסטרטגיה חכמה ומתוחכמת. זו אפשרה את תנופת בניין הארץ ואת קליטת העלייה בד בבד עם יצירת תשתית יחסים של אמון וכבוד הדדי בין קבוצות האוכלוסייה השונות, לרבות בין ערבים ויהודים. דוגמאות רבות לכך מפורטות בין דפי ספר זה.

פעילותו של אברהם מויאל נגדעה באופן פתאומי בשלהי 1885. הוא נפצע ברגלו, ובשל טיפול כושל נפטר בייסורים גדולים בגיל 35. עד רגעיו האחרונים המשיך לטפל בבעיות המושבות הצעירות.

המחנך ומייסד בית הספר פיק״א, בית הספר העברי הראשון בפתח-תקווה, מר דוד חיון, נשא דברים בשנות ה־40 של המאה ה־20 בטקס בבית ספרו, ואמר בהתייחס לשכחה של תרומת יהדות המזרח להקמת היישוב הציוני:

"אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר״. כדי ללמוד על אברהם מויאל יש להתחיל במקורות – ביפו של המחצית הראשונה של המאה ה-19, בתרומתם של עולי מרוקו, מאה שנה ויותר לפני העליות הגדולות מארץ זו, ובקורותיה של משפחת מויאל ביפו, שבנה השני, אברהם מויאל, היה אחד המנועים הראשיים של המכונה ההתיישבותית שזה עתה החלה לפעול.

ד״ר מרדכי נאור

המחבר מבקש להודות למשה אלון, שטרח הרבה ואסף חומרים על משפחת מויאל ועל פעילותו של אברהם מויאל לקידום ההתיישבות היהודית בארץ. ערן ליטוין המשיך והביא נתונים ומקורות בשלב מאוחר יותר. שניהם תרמו לרוחב היריעה של ספר זה. ־מובאות מטקסטים של המאה ה־19 מובאות כלשונן – בכתיב חסר.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור

פרק ראשון

יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יפו היא עיר בעלת היסטוריה של אלפי שנים, והיא חוותה עליות ומורדות לרוב במהלך הדורות. לאחר הכיבוש העות׳מאני, במאה ה־16, היא ידעה ימים קשים, והייתה לכל היותר כפר גדול. עיר החוף עכו תפסה את מקומה כנמל הראשי של הארץ. במאה ה-18 החלה התאוששות איטית, אלא שזו נקטעה לחלוטין סמוך לסוף המאה.

בימים הראשונים של מרס 1799 חוותה יפו אסון נורא: הצבא הצרפתי, בפיקודו של נפוליון, שעדיין לא היה קיסר צרפת, תקף אותה במטרה לכובשה. הכיבוש גבה אלפי קורבנות: חיילים טורקים בהמוניהם, חיילים צרפתים במאות, ועוד מספר לא ידוע – אך גם הוא נמדד באלפים – של תושבי יפו, שנקלעו בכף הקלע בין הצבאות הלוחמים. למעשה היה זה טבח שערכו הצרפתים. עד ראייה צרפתי, רופא צבאי בשם ד״ר מאלוס, תיאר את שראה: ״חרון אפו של איש הצבא פרץ את כל הגדרים. הכל ניתן לפי חרב… החיילים גזרו אנשים ונשים, זקנים וילדים, נוצרים וטורקים. כל אשר נברא בצלם אנוש היה קורבן לזעמם״.

הערת המחבר: ל׳ מאלוס נמנה עם משלחת נפוליון למזרח. מצוטט אצל חנה רם, היישוב היהודי ביפו – מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1939-1839, ירושלים 1996, עמ^׳ 12. להלן, רם, יפו.

 לאחר הטבח שערכו חייליו ביפו, הצפין נפוליון לעכו וערך את ״קרב תבור״ המפורסם שלו – שלאמיתו של דבר היה באזור עפולה של ימינו. כידוע, הוא כשל בניסיונותיו לכבוש את עכו, כשמושל העיר מטעם הטורקים העות׳מאנים, ג׳זאר פאשא, הדף אותו בסיוע אוניות הצי הבריטי. נפוליון חזר ליפו עם גייסות מובסים, הורה להרעיל את חייליו שחלו בדבר ולא יכלו להמשיך איתו, ועזב את הארץ בדרכו למצרים.

העיר יפו נותרה הרוסה ומדממת. הנוסע והחוקר הגרמני, אולריך יאספר זטצן, שביקר בה בשנת 1806 לאחר שנעשה בעיר שיקום חלקי, דיווח: ״יש בה שתי מצודות ועליהן תותחים אחדים. רק שער אחד פתוח בחומה וזה גורם לאי נוחות לתושבים. מאז הכיבוש הצרפתי הרבה מבתיה עוד נמצאים בחורבנם וחושבים על שיקומם. בקרב התושבים יש מוסלמים, יוונים, ארמנים, קתולים ושני שומרונים. מספר התושבים 2,500־3,000. יהודים אין בה״.

 רק לאחר שנים אחדות החלה העיר להתאושש. שיקומה של יפו בשנים הראשונות של המאה ה-19 רשום כולו על שמו של מוחמד אגא א-שאמי, שכונה ״אבו-נבוט״ (אבי האלה), מי שהיה מושל העיר במשך 12 שנה (1819-1807). אבו-נבוט היה מושל תקיף, וסופר עליו כי תמיד הלך מלווה במאבטחים ובידו אלה כבדה, שלא היסס להפעיל אותה נגד מי שנראה לו לא נאמן לשלטונו.

הוא תיקן את חומת העיר, שיפץ את דרכיה ובעיקר נודע כמי שהקים מחדש את המסגד המפואר, ה״מחמודיה״. מבנה נוסף הנושא את שמו בולט עד היום ביציאה המזרחית מיפו – סביל(רהט) אבו-נבוט. ב־1819 נעכרו יחסיו עם הממונה עליו, סולימאן פאשא מעכו, והוא הוחלף על ידי אחיינו מוצטפא, ככל הנראה מחשש שזכה לעוצמה שלטונית רבה מדי.

בשנים שלאחר מכן חזרה יפו למעמדה הקודם – כנמל הבית של ירושלים. מעצמות אירופה הכירו בערכה והחלו למנות בה סגני-קונסול, שטיפלו באינטרסים שלהן, במיוחד בכל הקשור לספינות שעגנו בנמלה. בשנים הבאות ימלא אחד מבני משפחת מויאל, יוסף, תפקיד של סגן קונסול של ספרד ולאחר מכן של פרס.

יהודים עברו דרך יפו, אך לא התיישבו בה באותה עת. בשנת 1820 רכש יהודי טורקי אמיד, ישעיה אג׳ימאן, בניין לא הרחק מהנמל, שבשנים הבאות כונה ״בית היהודים״ (דאר אל- יהוד). בשלב הראשון הוא שימש את עולי הרגל היהודים לירושלים.

ב-1831 חלה ביפו טלטלה גדולה, והיא ״החליפה ידיים״. עד אז היה השלטון בידי מושל עכו ושלוחיו בעיר, שקיבלו את סמכותם מהסולטן הטורקי, ואילו משנה זו ולאורך עשור שלם כמעט, שליטי יפו היו מוחמד עלי המצרי ובנו המאומץ אברהים. מוחמד עלי היה שליט ממוצא אלבני שעלה לגדולה במצרים, מרד באדוניו העות׳מאניים, ובשנים 1840-1831 כבש והחזיק חלקים גדולים מארץ ישראל ומסוריה, והגיע עד למרכז אנטוליה. אלי שילר כתב במאמר על הכיבוש המצרי של יפו: ״המצרים כבשו את ארץ ישראל ללא התנגדות של ממש ובלי שהקיזו טיפת דם אחת עד שהגיעו לעכו. זאת, בשל היעדר צבא עות׳מאני בערי החוף, והכוח הגדול והמאורגן שעמד לרשותם. הכוח המצרי כלל כ-20,000 לוחמים (ויש גורסים הרבה יותר), ובהם פרשים, תותחנים ובדווים. לכל חטיבת פרשים היו 400 גמלים לנשיאת מטען ואספקת מים. הצי, שאורגן באלכסנדריה, כלל 18 אוניות חמושות בתותחים, שנשאו לוחמים, ציוד, ארטילריה וחומרי ביצור״.

יפו נכנעה ללא קרב, והפכה למשך כעשור לבסיסו הראשי של צבא מצרים בארץ ישראל. על נסיבות הכניעה כתב שמואל טולקובסקי, מחוקרי יפו הראשונים בזמן החדש: ״למראה הצי המצרי נתאספו טובי העיר יחדיו והחליטו למסור אותה תיכף ומיד בידי אברהים פחה. משלחת יצאה אליו אל אניית הדגל ולא עברו שעות מרובות עד שעלה לחוף חיל משמר קטן והעיר נמסרה לרשותו״.

שנות השלטון המצרי היו תקופה טובה ליפו בפרט ולארץ ישראל בכלל. המצרים הכניסו חידושים, טיפלו טוב יותר מהטורקים קודמיהם בתשתיות ואפשרו כניסת תיירים בקנה מידה גדול יותר מבעבר. כל אלה סייעו לנמל יפו להתפתח ולהתרחב.

על כך כתב החוקר נתן שור: ״השלטון המצרי, היציב, האוהד את בני המערב, פתח את שערי הארץ לרווחה בפני זרם גדל של נוסעים [במשמעות תיירים]. לאחר כל הקשיים שנערמו בעבר על דרכו של הנוסע לארץ הקודש, לאחר כל הסכנות שנשקפו לו מן השודדים וסתם תושבים מוסלמים, נוצר לפתע מצב שונה לחלוטין – השלטון החל לרסן את הנטיות הקסנופוביות [שנאת זרים] של האוכלוסייה המוסלמית וניסה להשתלט אפילו על שבטי הבדואים, שלא ידעו שלטון מהו זה מאות שנים״. הארץ החלה למשוך אליה לא רק הרפתקנים צעירים וחסונים, אלא גם אנשים מבוגרים ואף נשים״.

גם העיר עצמה התרחבה בעקבות השלטון המצרי. חלק מהמצרים שהגיעו עם הצבא לא שבו כשהסתיימה אחיזתה של מצרים ביפו. מקצתם התיישבו בסביבות העיר ובנו כפרים קטנים שכונו ״סכנאת״ – בהם היו סכנאת מוצריה, סכנאת אבו-כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל־ דרוויש. כמה מהסכנאות האלה היו ברבות השנים לשכונות ערביות, שהרחיבו את תחומה של יפו. בסך הכול ידוע על 10־12 יישובים דלים, שבתיהם עשויים בוץ, תושביהם עסקו בעיקר בחקלאות או שהועסקו בשמירה בפרדסים.

אולם אין פירוש הדבר שהכול היה טוב בעת השלטון המצרי. המצרים הטילו חובת גיוס לצבא על בני הארץ, ונתקלו בסירוב. המתח הגיע לשיאו בשנת 1834, עת פרץ מרד נגד השלטון המצרי. השליט המצרי העליון, מוחמד עלי, הגיע במיוחד ליפו עם כוח צבאי גדול על מנת לטפל במצב. בסופו של דבר הצליחו האב והבן לדכא את המרד, שמרכזו היה בעיר שכם, והשקט הוחזר על כנו למשך שש שנים נוספות.

ב-1840 הגיע העידן המצרי המודרני של יפו לסיומו. בלחץ מעצמות אירופה נאלצו מוחמד עלי ואברהים פאשא לסגת מכל אחיזותיהם בארץ ישראל ובסוריה, והארץ חזרה לשלטון טורקי שנמשך עוד 77 שנה, עד שלהי 1917, עת נכבשה יפו על ידי הצבא הבריטי.

השלטון הטורקי החדש-ישן היה שונה במידה רבה מקודמו בתקופה שלפני הכיבוש המצרי. המעצמה העות׳מאנית עברה שינויים, נחקקו בה חוקים שהקלו על המיעוטים וחיזקו את אחיזתן של המעצמות. שלטון הקפיטולציות, כלומר הענקת זכויות יתר לאזרחי המעצמות שנשמרו בקפדנות על ידי הקונסולים שלהן, אִפשר התפתחות מזורזת של כנסיות נוצריות, של מתיישבים מצרים ושל עולים יהודים. יפו, כמו ערים גדולות אחרות בארץ, נהנתה מהתפתחות זו.

אוכלוסיית יפו צמחה באיטיות, אך בקו עולה, במהלך המאה ה-19. פרופ׳ יהושע בן־אריה, במחקרו על ערי ארץ ישראל במאה האמורה, מציין כי מאז הערכתו של זטצן בתחילת המאה (וראו לעיל), הוכפל לערך מספר התושבים עד אמצע המאה, ולאחר מכן אף המשיך לגדול. ב־1880 שוב הייתה הכפלה, ומספר התושבים הגיע ל־10,000. כאמור, גם מעמדה של יפו בקרב ערי ארץ ישראל עלה באותן שנים.

במאה ה-19 התפרנסו רבים מתושבי יפו מענפים חקלאיים. בשדות, בגני הירק ובמטעים אפשר היה למצוא גידולים כמו כותנה, תפוחי אדמה, סוגים שונים של ירקות, רימונים, אפרסקים, משמשים, שקדים וענבים. לזמן מה בלט גידול עצי תות, שעליהם היו חומר מאכל לתולעי משי. לאחר דעיכתו של ענף זה תפס את מקומו גידול ההדרים, ששמה של יפו נקשר בו לעולמים – ״תפוזי יפו״ הם מותג בינלאומי.

הימצאות מי תהום בעומק מועט יחסית אפשרה את שאיבתם בעזרת בהמות(באמצעות מתקני אנטיליה), והדבר זירז את התפתחותם של ענפים אינטנסיביים, ובמיוחד צמח במהירות ענף ההדרים. לפי טולקובסקי, שהיה פרדסן והיסטוריון של ענף ההדרים, ראשיתו של הענף ביפו כבר במאה ה־18, והוא התפתח במהירות במהלך המאה ה-19. מעדות של חוקר טבע שבדי בשם הסלקוויסט באמצע המאה ה-18, אנו למדים על מציאותו של תפוח הזהב המתוק ביפו כבר אז. דור אחד לאחר מכן ישנה עדות נוספת, שגם אותה מביא טולקובסקי, לפיה ״העיר מוקפת יער של עצי לימונים ותפוחי זהב״.

הזינוק הגדול של ״תפוזי יפו״ היה תוצאה של אִקלום הזן ״שמוטי״, שהגיע ככל הנראה מסין. זהו תפוז גדול מן הרגיל, מתוק מאוד, כמעט ללא גרעינים, משתמר זמן רב לאחר הקטיף ונקלף בקלות. תכונות אלה הפכוהו ללהיט, תחילה בארץ ולאחר מכן בארצות שאליהן נשלח פרי ההדר. כשאמרו ״תפוזי יפו״, התכוונו בדרך כלל לזן זה.

בן־אריה מסביר את עלייתה של יפו במאה ה-19 באמצעות שתי סיבות עיקריות: ״הסיבה הראשונה נעוצה בעצם היותה עיר נמל-הקשר הישיר והקרוב ביותר לירושלים. עם תחילת עלייתה של זו, בראשית שנות ה-40 (של המאה ה-19), החל עולה עמה גם נמלה הישיר – הנמצא ביפו. הסיבה השנייה היא הסביבה הפורייה, ריבוי המים והאקלים הנוח, שאפשרו לחלק ניכר מן הבאים לעיר, ביניהם גם קבוצות של אירופאים, להתנחל בתוכה ולעסוק בחקלאות או במסחר… במידת מה ניתן לראות באור זה גם את הקמת בית הספר מקווה ישראל, ב-1870״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 16

יהודי יפו

כיבוש יפו על ידי צבא נפוליון במרס 1799 המיט על העיר אסון גדול. בין ההרוגים הרבים מקרב האזרחים היו מוסלמים, נוצרים ואף לא יהודי אחד. הסיבה: ביפו, זה כמה דורות לא ישבו יהודים, ורק לעיתים, בספרי הזיכרונות וביומניהם של עולים לרגל, נזכר יהודי אחד, ולעיתים משפחה יהודית. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, 1824, ציין דוד דבית הלל, נוסע יליד וילנה שביקר בארץ והמשיך מכאן להודו, כי ״יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד, מוקפת חומה, ובה מים טובים מאוד ופירות משובחים… אין יהודים היושבים ביפו״

לפי מקורות אחרים התגוררו ביפו באותן שנים שתיים או שלוש משפחות יהודיות. ידוע, למשל, על משפחתו של אהרון מטלון, שעלתה ב־1817, לאחר שהתגוררה קודם לכן בטורקיה, בארם נהריים (עיראק של ימינו) ובסוריה. כשירד בנמל יפו, פגש יהודי אחר, אף הוא מטורקיה, סניור עזריאל, וזה הציע לו לא להמשיך לירושלים, אלא להתיישב ביפו. מטלון פתח חנות גדולה, ייבא וייצא סחורות ומוצרים, והיה היהודי הראשון שקיבל פ׳ירמאן (רישיון) מהממשל העות׳מאני לרכוש קרקעות ופרדסים.

מי שנחשב לפורץ הדרך להתיישבות היהודית ביפו במאה ה-19 הוא ישעיהו אג׳ימאן מאיסטנבול, שכבר הוזכר. אג׳ימאן היה הגזבר של חיל היאניצ׳רים, שומרי הראש של הסולטאן הטורקי, ויש אף שהעלוהו בדרגה וקבעו שהיה שר האוצר הטורקי. הוא הגיע לבקר בארץ הקודש בשנת 1820. בעת סיוריו ביפו, לפני שעלה לירושלים, התברר לו כי היהודים העולים לארץ שוהים ביפו כמה ימים, והם נאלצים להתאכסן בבית אחד מערביי העיר, באין שום יהודי שיוכל לארח אותם.

קם אותו אג׳ימאן ועשה מעשה: רכש חצר ובית, לא הרחק מהנמל, שעד מהרה קיבלו את השם ״דאר אל-יהוד״ (בית היהודים) וחדר אחד בבית הקדיש לבית כנסת. הנכס נרשם בספרי האחוזה הטורקיים על שם עדת הספרדים בירושלים.^, סביב ״דאר אל־יהוד״ החלו להתקבץ כמה יהודים שהעדיפו להתגורר ביפו, ולא באחת מערי הקודש. כמה מהם טיפלו בעולים ואחרים עסקו במלאכות שונות ובמסחר.

השינוי במצב היהודים ביפו החל עם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ויפו בתוכה. שליט הארץ אברהים פאשא הכניס בשנות השלטון המצרי תיקונים ושיפורים ומספר היהודים ביפו החל לעלות. באותו עשור כבר ישבו ביפו יהודים מטורקיה, מאיטליה, מבוסניה, ממצרים, מבולגריה וגם מתימן, מרוסיה ואף מילידי הארץ. אולם הם היו מעטים עדיין. ראשי הקהילה הקטנה הזו היה עולים מטורקיה.

מקובל שאת ה״מהפך״ הדמוגרפי חוללו ביפו עולים יהודים מצפון אפריקה, שהחלו להגיע אליה ב-1838. הסופר ש׳ בן־ציון, שראיין את ״זקני יפו״, ידע לספר כי ראשוני עולים אלה הפליגו באוניית-מפרש שהיטלטלה ימים רבים על פני הימים ומגמת פניהם הייתה להתיישב בגליל. סמוך לחיפה פקדה את הספינה סערה גדולה, הספינה שקעה ו-12 מנוסעיה טבעו.

השאר עלו בכוחותיהם האחרונים על חוף חיפה, אז יישוב נידח וקטן. הבאים, בעלי יוזמה וניסיון כלכלי מארץ מוצאם, בחנו להתיישב בשכם, ולאחר מכן בירושלים – ולא מצאו בשתי ערים אלה בסיס כלכלי של ממש. כיוון שכך הופנה מבטם לעבר יפו, ״והעיר שער הארץ לבאים ולשבים ומרבית סחר הארץ דרכה תבוא ותצא״. הגיעה החבורה ליפו והתיישבה בה, סביב חצרו של אג׳ימאן.

על ראשית התיישבותם ביפו של עולי צפון אפריקה סופרו עם השנים סיפורים לרוב, שמעורבים בהם דמיון ומציאות. כך לדוגמה לא ברורה השנה שבה הגיעו ליפו נוסעיה של אותה ספינת מפרש שנטרפה בחוף חיפה – 1838, 1840 ואולי 1842. במקור אחד אפילו נזכרת השנה.1830

פרשה אחרת, הנושאת אף היא סממנים מיתולוגיים, נוגעת לסיפור, ואולי לעובדה היסטורית, בדבר חרם על התיישבות יהודית ביפו שפרסמו רבני ירושלים הספרדים, שביקשו לחזק את עדתם וחששו כי חלק מהעולים לארץ, ואולי רובם, יעדיפו את יפו על פני ערי הקודש בכלל וירושלים בפרט. פרסום על כך היה בתקופה מאוחרת, לקראת סוף המאה ה־19, מעטו של העיתונאי יעקב גולדמן, שכתב על ״יפו לפנים והיום״. גולדמן אף קשר את שיגורו של הרב יהודה הלוי מירושלים ליפו ב-1840, במשימה שהוטלה עליו מטעם חכמי עיר הקודש: למנוע מהעולים להתיישב  ביפו, ולכוונם לירושלים.

בן־ציון גת, חוקר היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, קבע את שיגורו של הרב יהודה הלוי לתקופה מוקדמת יותר ותיאר את פעילותו באור שונה במקצת, שמתעלם מהתיישבותם של יהודים אחרים, דוגמת מטלון, בעיר החוף. ״היהודי הראשון שחידש את יישובה של יפו היה ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שהתיישב ביפו בין השנים תקצ״ב־תקצ״ו [1836-1832]. ר׳ יהודה הלוי נשלח ליפו מטעם הכולל הירושלמי, כדי לקבל את פני העולים ולסייע בידם להגיע לירושלים״. היותו תושב קבוע ביפו – לדעת גת – משכה ליפו עוד יהודים, בעיקר מעולי מרוקו, ״שלא רצו לחיות על החלוקה וביפו יכלו למצוא להם פרנסה״.

האם היה חרם ירושלמי על המתיישבים היהודים ביפו? ככל הנראה לא. אברהם משה לונץ, עורכו של השנתון לוח ארץ ישראל שבו פורסם מאמרו של גולדמן, פקפק באמיתות הדברים ופנה לרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יעקב שאול אלישר (״ישא ברכה״), שישב בעצמו שנים לא מעטות ביפו. הלה הכחיש את דבר האיסור הזה מכול וכול, ולדברי לונץ אמר לו מפורשות: ״מעולם לא הקשיבו אוזניו כדבר הזה״.

בד בבד עם התיישבות עולי מרוקו הראשונים ביפו, ניסתה להיאחז בה גם קבוצה גדולה של יהודים אשכנזים. בן־ציון גת כתב כי האשכנזים הראשונים שהגיעו ליפו במאה ה־19 באו ב-1839 ו״התאחדו עם המרוקנים״. הם התפללו בבית הכנסת שלהם ואת קהילתם העצמאית הקימו רק לאחר שנים רבות.

מבין המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה החלה להתבלט משפחת שלוש, שנכונו לה הרבה עלילות בעשרות השנים הבאות, לרבות קשרי נישואים עם משפחת מויאל. כפי שנכתב לעיל, בעת האסון הימי ליד חיפה, הצליחו להגיע לחוף האב אברהם, האם שמחה, הבן אהרון בן ה-11 ושתי בנות(שגילן לא צוין) – ריקה וחנה. שניים מילדי המשפחה טבעו – יוסף בן השבע ואליהו בן התשע. כשנולד ב-1870 בן לאהרון שלוש הוא קיבל את השם יוסף אליהו, על שם שני דודיו שנפטרו בילדותם, והוא קרוב לוודאי בן משפחת שלוש הנודע ביותר, ובין השאר היה מראשוני אחוזת בית ובעבודתו כקבלן בנה חלק גדול מבתיה הראשונים. י״א שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, גיבורו של ספר זה, ועוד יסופר עליו בין דפיו.

דמות מרכזית ביפו במשך יותר מ־40 שנה הייתה הרב דמתא, רבי יהודה הלוי מראגוזה, כפי שכונה בפי כול. אף שנולד בסרייבו, גדל והתחנך בראגוזה, על חוף הים האדריאטי. בקרואטיה המודרנית נקראת העיר דוברובניק. הרב האריך ימים ושנים ונפטר בשנת 1879, בגיל 96. בראש קהילת יפו עמד למעלה מ-45 שנה. הוא היה מוכר ונערץ על ידי היהודים, כמו גם על ידי המוסלמים והשלטונות הטורקיים.

ב־1863 יזם את הקמת ״ועד העיר יפו״, נציגות-על של כל יהודי יפו מכל העדות, ספרדים כאשכנזים – תופעה לא מקובלת עד אז בארץ. הרב יהודה הלוי נחשב גם לאחד מראשוני הפרדסנים בארץ. יחד עם אחרים רכש חלקה גדולה ליד נחל מוסררה(כיום נתיבי איילון) ונטע בה פרדס, אחד הראשונים בארץ. באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 נמכר הפרדס למשה מונטפיורי, ולימים הוקמה במקום שכונת מונטפיורי.

במשך עשרות שנים היוו העולים מארצות צפון אפריקה, הבלקן והמזרח התיכון (שנקראו באופן מכליל ״ספרדים״) רוב ביפו. אשכנזים היו מעטים ורק בתקופת העלייה הראשונה (לאחר 1882) עלה מספרם. איטה ילין, בתו של העסקן יחיאל מיכל פינס שעלתה ארצה ערב העלייה הראשונה, כתבה בזיכרונותיה: ״לחוף יפו הגענו בתחילת אלול, בזמן החם היותר גדול. האוויר החם והמחניק, יפו המזוהמת, והערבים בתלבושתם המוזרה לנו לגמרי דיכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם הייתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבים [מהעיר חלב בסוריה] ומשפחות ספרדיות אחדות… בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסנו״…

אין ספק כי הקהילה היהודית ביפו עברה מהפך מוחלט ב-100 השנים האחרונות של השלטון הטורקי. כתבה על כך פרופ׳ רות קרק: ״…יפו צמחה מיישוב שגודלו ככפר ובו 2,500־3,000 נפש לעיר השנייה בגודלה בארץ שמנתה 50,000 תושבים. בה-בעת מנה היישוב היהודי בעיר 15,000 על סף מלחמת העולם הראשונה ושיעורו באוכלוסייה הכללית הגיע ל-30 אחוזים, אף על פי שבתחילת המאה ה-19 לא ישבו כלל יהודים בעיר״. אל החבורה הססגונית של יהודי יפו, עוד בימי הבראשית של הקהילה בעת החדשה, הצטרפה באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 משפחת מויאל. מספר היהודים בעיר באותה עת לא היה גדול: לפי הערכה אחת היו בה ב-1854 130 יהודים – 25 משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית. לפי הערכה אחרת, מ-1856, מספר היהודים הגיע ל-.400 משפחת מויאל השתלבה בקהילה ובחיים הכלכליים. ועם השנים פרשה כנפיים, ובניה – במיוחד אברהם ויוסף מויאל – הרחיבו את פעילותם אל הארץ כולה.

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 24

יהודי צפון אפריקה באים

פרק זה מבוסם במידה רבה על ספרו של שלמה שבא, ארץ רבת שמש, שראה אור ב-1982 (עמ^׳ 22-17).

יפו הייתה אחד היעדים המועדפים על עולי צפון אפריקה, שעלו ארצה במהלך המאה ה־19, עוד לפני שהחלה ״העלייה הראשונה״(1903-1882).

מקובל – והדבר אף נכתב ברבים מספרי ההיסטוריה – כי העלייה ה״ציונית״, זו שתרמה להקמתה של מדינת ישראל, ראשיתה ב-1882 – עם גל העלייה הגדול יחסית (אלפים), שהגיע ממזרח אירופה בעקבות הפוגרומים ברוסיה מחד גיסא, וגל צנוע יותר שהגיע באותה שנה מתימן(״אעלה בתמר״), מאידך גיסא.

אולם הקביעה הזו אינה מדויקת, והיא מתעלמת מגלי עלייה שקדמו לעלייה הראשונה שהחלה ב-1882: הבאים בעליות אלה הגיעו ממזרח וממערב, כאשר מערב מתייחס בהקשר זה ל״מגרב״ – צפון אפריקה. ב-50 השנים שקדמו לעלייה הראשונה עלו ארצה אלפים מארצות צפון אפריקה, בעיקר אלג׳יר ומרוקו. הדבר נבע הן מכמיהה לארץ הקודש, שהתחזקה במאה ה-19, הן מהשתלטות צרפתית וספרדית על טריטוריות בצפון אפריקה, שגרמה למתחים ואף לפוגרומים נגד יהודים.

שלמה שבא, בספרו ארץ רבת שמש כלל פרק שנקרא ״המרוקנים באים״, אם כי התייחס גם לעולים שהגיעו מאלג׳יר. אנו נסתמך על פרק זה, ויחד עם מקורות אחרים ננסה לשרטט את העלייה מצפון אפריקה, שקדמה לעלייה הראשונה.

העולים מצפון אפריקה, יותר מאשר עולים שהגיעו באותן שנים רחוקות מאירופה, היו רגילים במלאכה ובמסחר. בשל כך הם נמשכו פחות לערי הקודש ובחרו להתיישב בערים שלאורך החוף, יפו וחיפה, שבהן תססו חיי המעשה. בשתי ערים אלה, שלמעשה היו עיירות גדולות בעת ההיא, מצאו הבאים כר פעולה רחב לכישוריהם ולניסיונם. אחת המשפחות החלוצות מצפון אפריקה הייתה משפחת שלוש, שעלתה מאלג׳יר, וניסתה להיאחז בחיפה, בשכם ובירושלים – ובסופו של דבר הגיעה ליפו. כך קרה גם למשפחת אמזלג ממרוקו, שבנה יוסף אמזלג קבע את מושבו בגיברלטר, הצליח בעסקיו והחליט לעלות לארץ. הוא התיישב בירושלים, אולם לבנו חיים היו חומותיה של ירושלים צרות מדי, ואף הוא הגיע ליפו ופיתח בה את עסקיו. אמזלג קיבל על עצמו לייצג סוכנויות מסחריות גדולות מאירופה ומאוחר יותר הוטל עליו תפקיד דיפלומטי רב חשיבות: במשך שנים הוזן היה סגן הקונסול של בריטניה הגדולה ביפו, ובתפקידו זה סייע רבות ליהודי יפו ואף למתיישבים הראשונים, שהקימו את מושבות העלייה הראשונה.

משפחה נוספת שהגיעה ממרוקו – משפחת מויאל – עומדת במרכזו של ספר זה. היא הגיעה ליפו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, ומאז רבה הייתה השפעתה על יהודי העיר והארץ. בני אלג׳יר ומרוקו הניחו גם את היסוד לחיפה היהודית של העת החדשה. משה מונטפיורי, שהגיע לביקור שני בארץ ב-1839, סיפר כי בחיפה מתגוררים 120 יהודים ספרדים, רובם מצפון אפריקה, ועוד 20 אשכנזים מפליטי הרעש הגדול בצפת שנתיים לפני כן. חלק גדול מיהודי העיר עוסקים במלאכה ובחנוונות זעירה, ובהם גם רוכלים בכפרי הצפון. רב העיר הוא חכם מימון בן־חמו.

חיפה הייתה אז עיר קטנה, שוכנת על חוף הים ומוקפת חומה. ה״מערביים״ התיישבו במזרח העיר, בשכונה שנקראה ״חארת אל־יהוד״ (שכונת היהודים). הרב בן־חמו היה גם קצב הקהילה. במקום היה בשנות ה-50 בית ספר יהודי קטן ובו 10 תלמידים. מורם היה יעקב בן- שמעון. נוסע אנגלי ציין כי תלמידי בית הספר מבינים כולם עברית. על הקהילה כתב ב־1849 נוסע אנגלי אחר, הכומר וו׳ ס׳ וודקוק: ״ביקרנו בביתו של יהודי חשוב שהיה אלג׳ירי. אליו נאספו עוד יהודים. סיפרו לנו שיש 30 משפחות יהודיות במקום, רובן או כולן ממרוקו או אלג׳יר. מצאנו בית ספר ובו 20 תלמידים. בילדים ניכר צמא רב ללימוד״.הוסיף על כך משה דוד גאון בספרו המונומנטלי יהודי המזרח בארץ ישראל: ״תולדות היישוב העברי החדש בחיפה מתחילות עם עליית יהודי מרוקו אליה, ושנים אחדות אחר כך גם מערי טורקיה השונות. בין המתיישבים הראשונים שהניחו יסוד ליישובה נמנות גם המשפחות האלה: אבוטבול, אדוט, אסא, בן־וליד, בוזגלו, בן־שבת, בוטון גלימידי, הטשואל, חמוי, כהן, לוי, נהון ושמחון. רובם יוצאי טטואן וטנג׳ר. נמצאו ביניהם שהיו באים לארץ כדי לבלות בה את שארית חייהם. יחד עמם עלו גם צעירים במספר רב שעסקו במסחר ועשו חיל״. שבא מציין כי בראשית המאה ה-20 היו בחיפה כ-1,000 יהודים ו־70 אחוזים מהם יוצאי צפון אפריקה. רב הקהילה היה מסעוד התשואל, בן העיר טטואן במרוקו הספרדית. עוד קודם לכן, ב-1860, הגיעו לטבריה כ-300 יהודים מהעיר מקנס שבמרוקו. הם שינו את דמותה של העיר שלחוף הכנרת, עד שלעיתים כינו אותה ״מקנס הקטנה״. עד אז שלטה בטבריה שפת הלדינו של היהודים הספרדים, והיא לא הייתה מקובלת על יוצאי מרוקו. כך קרה שהערבית הפכה לשפת המסחר המקובלת בין היהודים לבין עצמם ובין היהודים לבין הערבים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 27

תחילה לא אהדו התושבים הוותיקים את ״העולים החדשים״ ממרוקו, ורבני מקנס התלוננו בפני רבני טבריה על קיפוחם של רבנים יוצאי מרוקו על ידי הרבנים הוותיקים בעיר. בין באי עלייה זו הייתה גם משפחת טולידאנו, שאחד מבניה במאה ה-20 היה הרב יעקב משה טולידאנו, שכיהן כשר הדתות בממשלת ישראל.

עולי צפון אפריקה חידשו את היישוב היהודי גם בעיר החוף הדרומית עזה. תחילה מדובר היה בכמה עשרות, ובמלחמת העולם הראשונה ישבו בעזה כ-200 יהודים, רובם יוצאי מרוקו. עולה מאלג׳יר ובני משפחתו היו במשך שנים רבות מראשי הקהילה היהודית בצפת. הכוונה לשמואל אברהם עבו, שהגיע עם משפחתו כילד בראשית המאה ה-19. אביו היה סוחר חשוב באלג׳יר ובארץ ישראל המשיך בעסקיו. שמואל אברהם עבו הלך בעקבותיו, ועסקיו חרגו מגבולות הארץ והגיעו עד הודו. הוא קיבל זיכיון מהשלטון הטורקי למכירת צבע לאריגים בבל ארצות המזרח. בשל אישיותו והשפעתו מינתה אותו ממשלת צרפת לקונסול שלה בגליל. באותן שנים זכו יוצאי אלג׳יר בנתינות צרפתית, ולנתינים זרים היו זכויות רבות תחת הסדר הקפיטולציות, שעליו חתמו האימפריה העות׳מאנית והמעצמות הגדולות. איש לא יכול היה לפגוע בהם אם נמצאו תחת חסות הקונסול עבו. שמואל עבו היה בין גואלי הקרקע הראשונים בארץ. הוא רכש את אדמות מירון, לרבות את קבר רבי שמעון בר יוחאי, הקים עליו את המצבה וחלק מן הבניין. במשך כל השנים מקובל כי בני משפחת עבו נושאים את ספרי התורה בחגיגות הגדולות של מירון בל״ג בעומר.

לשמואל אברהם עבו היה גם חלק חשוב בהתיישבות יסוד המעלה, והוא הגן על המתיישבים הראשונים מפני מתנכלים, כמו גם מפני הפקידות הטורקית החמסנית. כ־40 שנה שלט ביד רמה בגליל והכול העריכוהו, כולל ראשי השלטון הטורקי. לאחר מותו קיבל את תפקידיו בנו יעקב חי עבו, שגם הוא המשיך לסייע ליהודי צפת, האזור וההתיישבות החדשה בגליל.

קהילה גדולה של עולים מצפון אפריקה הייתה בירושלים. הם הגיעו אליה בקבוצות גדולות החל מאמצע המאה ה-19 ולאחר זמן לא רב הסתכסכו עם העדות האחרות שנמנו עם ה״ספרדים״, משראשיהן של אלה לא הסכימו להתחלק עם ה״מערביים״ בכספי התרומות שהגיעו מחוץ לארץ, וה״חלוקה״. אי לכך שלחו הצפון־אפריקנים שליחים משלהם לארצות מוצאם, דבר שלא מצא חן בעיני ראשי ה״ספרדים״ בירושלים. הדברים הגיעו עד לכדי הלשנות על מנהיגי ה״מערביים" וכמה מהם אף הושמו במעצר על ידי השלטון הטורקי. מי שהתגבר על חילוקי הדעות היה הרב דוד בן־שמעון(דב״ש) שעלה מרבאט שבמרוקו ב-1854 יחד עם קבוצה מתלמידיו. הרב בן־שמעון הפך למנהיג ה״מערביים״ והגיע להסדר עם ועד העדה החרדית ביחס לחלוקת הכספים. באותו תקופה הגיעו לירושלים כמה משפחות אמידות ממרוקו, ובהן מימון, עמיאל ואבו-שדיד. הבאים רכשו קרקע למרגלות הר הבית ובנו שם בתים. הרב דב״ש הגדיל לעשות למען משפחות מעוטות אמצעים מקרב ה״מערביים״, בהקימו מעין ״שיכון עממי״ למענן מחוץ לחומות. השכונה, שקיבלה את השם ״מחנה ישראל״, נוסדה ב-1867 והייתה הראשונה שהוקמה על ידי בני ירושלים עצמם (השכונה הראשונה, ״משכנות שאננים״ הוקמה על ידי משה מונטפיורי בכספי נדבן אמריקני). שכונת ״מחנה ישראל״ הוקמה ליד בריכת ממילא, לא הרחק ממתחם מלון המלך דוד של ימינו. רק שנתיים אחר כך, ב-1869, הקימו האשכנזים את השכונה ״נחלת שבעה״. הנה כי כן, העולים מצפון אפריקה תקעו יתדות בפינות שונות של הארץ במהלך המאה ה־19 ויש להם כמה וכמה ״מניות יסוד״ בהקמת היישוב החדש. כך ביפו, בחיפה, בטבריה וגם בירושלים.

משפחת מויאל – ממרוקו ליפו

ההיסטוריה המשפחתית מספרת כי שורשיה של משפחת מויאל מגיעים ליהדות ספרד בתקופת ״תור הזהב״, שנקטעה כידוע בגירוש ספרד ב-1492. לא ידוע אם בני המשפחה סבלו מהאינקוויזיציה הקתולית, או שחמקו בזמן, מבלי להיפגע או להינזק. הם נדדו מספרד דרומה לתחומי מרוקו, ושם התגוררה המשפחה במשך דורות.

לגבי מקור השם מויאל יש כמה גרסאות. לפי אחת מהן מוצא השם מהתואר מוולאי – אדוני בערבית, או ״מוהל״ – על פי המקצוע, כפי שהיה מקובל בהרבה משפחות יהודיות. גרסה נוספת מציעה את שילוב המילים מי־אל. ייתכן גם שהשם נבע ממקום המגורים – עיירה במרוקו אשר שמה מויאלו.

מקובל במשפחה שלאחר עזיבת ספרד היא השתקעה בעיר רבאט (כיום בירת מרוקו). ככל הנראה, אבותיהם של המויאלים המודרניים עשו חיל במרוקו בתחומי הכלכלה והרוח. כמה מהם התעשרו, אחרים היו לרבנים גדולים, ולא חסרו גם בעלי מקצועות חופשיים. לפי אחת המסורות שהועברו מדור לדור, כבר במאה ה-17 עלו בני מויאל לארץ ישראל, קרוב לוודאי לירושלים. אולם לא נמצאו לכך הוכחות כתובות.

ההיסטוריה המודרנית יותר מביאה אותנו לרבאט של שנת 1813. באותה שנה נולד למשה מויאל (ואולי די־מויאל) בן שקיבל את השם אהרון. האב חינך את הבן לתורה, לעבודה ולמעשים טובים והדריכו בדרכי המסחר. אהרון התגלה כתלמיד חכם שרגליו נטועות בחיי המעשה. בָּקִי היה בדברי ימי עם ישראל ותורתו והוא אף קיבל את התואר חכם. את אהבתו לארץ הקודש שאב אהרון מגדולי משוררי ספרד.

מרדכי אלקיים, במחקרו המקיף על קהילת יפו במאה ה-19 והקמת שכונת נווה צדק, מספר בהרחבה על פרשת עליית משפחת מויאל לארץ ישראל – ודרכה כאן במסלול עכו-חיפה-יפו, מסע שנמשך כשלוש שנים.

אלקיים כתב כי אביו של אהרון מויאל, משה, היה מה שקוראים ״גדול בתורה וגדול במסחר״, ומסחרו חצה גבולות והגיע עד ספרד, פורטוגל, גיברלטר, צרפת ואיטליה. הוא נחשב לנדבן גדול ותמך בישיבות שפעלו בערים שאליהן הגיע בארצות השונות. לבנו אהרון העניק את החינוך הטוב ביותר של הימים ההם: הנער למד בישיבה ובד-בבד לימדו אותו מורים פרטיים צרפתית, איטלקית וספרדית, לצד חשבון והלכות-מסחר.

את תורת המסחר הבינלאומי למד אהרון מאביו משה, כבר בגיל 16. האב צירף אליו את בנו במסעותיו לארצות אירופה. בגיל 18 נשא לאישה את סעדה לבית עמיאל, נערה נאה ממשפחה עשירה, שהנדוניה שלה, יחד עם סכום כסף גדול שקיבל אהרון מאביו, אפשרו לו להקים עסק משל עצמו. כך היה גם הוא לסוחר בין־לאומי והרבה לנסוע לצורכי מסחרו. רוב עיסוקו היה בסחר תבואות ומתכות יקרות.

סיפרו עליו שהיו לו טעם והבנה בארכיטקטורה, ובכל פעם שהיה רואה בית יפה או אזור מתוכנן היטב, נהג לומר כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, יבנה בה בתים ומתחמים יפים כאלה. מכאן גם אפשר ללמוד שרגליו היו אמנם במרוקו ובארצות אירופה שאליהן הגיע במסעותיו, אולם ראשו היה כל העת בארץ ישראל.

כמו אביו, סייע גם הוא לרבנים ולישיבות. במיוחד הוא עזר לידידו הרב דוד בן־שמעון מהעיר סלה, עיר סמוכה לרבאט, שעמד בראש ישיבה גדולה. ידידות זו נמשכה ביתר שאת לאחר שהשניים עלו לארץ ישראל. הם עשו זאת באותה עת לערך – בתחילת שנות ה־50 של המאה ה-19.

עוד בטרם מלאו לו 40 חש אהרון מויאל כי חיי החומר המשגשגים שלו מרחיקים אותו משאיפתו העזה להגשים את חלומו – לעלות לארץ ישראל. ב-1851 החל בהכנות להרפתקת חייו. הוא פנה לבני משפחתו ולעמיתיו הסוחרים והציע להם הצעה שבעיני אחדים נראתה דמיונית: קבוצה גדולה של יהודי מרוקו תעלה במשותף לארץ ישראל ותקים יישוב משלה. ההיענות הייתה מפתיעה, ורבים באו להתעניין ואף החלו למכור את רכושם ואת עסקיהם.

בעת ההכנות למסע ביקר מויאל באיטליה ונפגש שם עם אחד ממבשרי גאולת ציון והציונות – ר' יהודה אלקלעי. הרב אלקלעי שמע בהתעניינות על תכנית ההתיישבות של מויאל וחבריו, ועודד אותו. אהרון מויאל נהג לספר כי דבריו של הרב אלקלעי המריצו אותו להחיש את עלייתו ארצה.

ב-1852 יצאה קבוצה גדולה של יהודי מרוקו לארץ, כשהיא נדחסת לתוך ספינת מפרש. לפי כמה מקורות מדובר היה ב־180 איש, אישה וילדים רבים. לאחר שבועות רבים בים סוער, תוך שהם פוקדים בדרך נמלים שונים בים התיכון, הטילה הספינה עוגן בנמל הקטן של עכו. יהודי הקהילה קיבלו ברצון את הבאים ולאחר זמן קצר המשיכה החבורה הגדולה את דרכה – לחיפה.

חיפה של אמצע המאה ה־19 הייתה עדיין עיירה, ויהודיה המעטים קלטו את הבאים. משפחת מויאל הייתה מורכבת בעת ההיא משש נפשות – האב אהרון, האם סעדה וארבעה ילדים: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. אהרון היה איש עסקים ממולח ומחושב. הוא הביא עימו באופן נסתר הון רב בצורת מטילי כסף, זהב ומטבעות. לאחר בירורים ראשונים בחיפה וסביבתה הוברר לו ולעמיתיו כי רעיון היישוב העצמאי שרצו להקים הוא בלתי אפשרי בתנאי ארץ ישראל של הימים ההם. גם החיים בחיפה לא הבטיחו רבות. היישוב במקום היה זעיר, אוניות עגנו בנמל הפרימיטיבי רק לעיתים רחוקות, ומצב עניינים זה לא התאים לטמפרמנט העסקי של אהרון. הוא שאף לפסגות גבוהות יותר.

בעקבות בירורים שערך הגיע למסקנה שמקום מתאים יותר למשפחתו ולו הוא העיר יפו, שבה התגוררו כבר כמה עשרות משפחות של יהודים ״מערביים״. מויאל וחלק מחברי קבוצתו הדרימו ב-1855 ליפו ותקעו בה יתד. קיבלו את פניהם בשמחה עולי מרוקו ואלג׳יר שקדמו להם, ובהם בני המשפחות שלוש, בן־שימול, מטלון, אבוטבול ושירוזין. סיוע מיוחד קיבלו הבאים מהרב ר' יהודה הלוי מראגוזה, מי שכיהן כרב קהילת יפו במשך עשרות שנים. המויאלים אומצו ממש על ידי אברהם שלוש, ראש הקהילה ביפו, ותוך שנים אחדות הוא ביקש מאהרון מויאל שיחליפו.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'31

מי אתה, אברהם מויאל?

אברהם מויאל היה בבחינת כוכב שביט בשמי ארץ ישראל היהודית של ימי תחילת העלייה הראשונה (מ-1882 ואילך). הוא היה כמעט יליד הארץ, מכיוון שהגיע אליה בגיל שנתיים ממרוקו, יחד עם שלושת אחיו, אביו ואימו. ביפו גדל, והיא הייתה מרכז פעילותו במשך כל חייו הקצרים.

באומרנו כוכב שביט, הכוונה היא למהירות נסיקתו של אברהם מויאל, מאיש עסקים צעיר ביפו, למנהיג היישוב היהודי החדש, לפי יוזמתו של איל התה המיתולוגי, קלונימוס זאב ויסוצקי, שערך ביקור ממושך של שלושה חודשים בארץ ישראל בשנת 1885. ויסוצקי, לאחר שלמד מקרוב את בעיות הנהגת היישוב הקטן, הוא שהכתיר את מויאל כנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ, שכל דבר במושבות החדשות שלא באחריות הברון רוטשילד יישק על פיו. ועם זאת ראוי להעיר כי מויאל לא החל לפעול רק משום שוויסוצקי מינה אותו לתפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ. על אף גילו הצעיר, ב־1882 הוא היה רק בן 32, הוא החל לפעול למען הרחבת היישוב והקמת המושבות הראשונות עוד לפני שהיה לו מינוי כלשהו. מעצמה עולה השאלה: מי אתה, אברהם מויאל?

כפי שסופר בפרק הקודם, הוא נולד בעיר רבאט במרוקו. את עלייתו לארץ, באונייה שהיטלטלה זמן רב בנמלי הים התיכון – לא זכר. גם את עליית המשפחה על החוף בעכו לא יכול היה הילד בן השנתיים לזכור. זיכרונותיו הראשונים היו מחיפה, עיר קטנה, ולמעשה כפר גדול, כפי שהייתה חיפה באמצע המאה ה-19.

המשפחה לא התאקלמה בחיפה. לאב המשפחה, אהרון מויאל הגיעו ידיעות שביפו, עיר החוף המרכזית של ארץ ישראל בימים ההם, יש קהילה גדולה של ״מערביים״, יוצאי ארצות צפון אפריקה. ב-1855 הפליגה המשפחה – כפי שנהוג היה בעת ההיא מחוסר דרך קרקעית כבושה – מחיפה ליפו והתיישבה בה.

יפו של העשור השישי של המאה ה-19 הייתה עדיין מוקפת חומה, שבה שער הנסגר מדי לילה. לאחר שנים אחדות נפרצה החומה, ונבנו בתים ראשונים ב״עיר החדשה״. אחד מחלוצי היציאה מבין החומות היה, כאמור, אהרון מויאל. הילד, ואחר כך הנער והעלם אברהם, חווה על בשרו את הפיכתה של יפו מעיירה נידחת לעיר מזרחית גדלה והולכת. בעוד שבאמצע המאה ה-19 מנתה יפו לפי הערכות שונות לא יותר מ־5,000 נפש, בדור הבא אחר כך – התקופה שבה הפך אברהם מויאל מילד לאדם צעיר – הוכפלה האוכלוסייה. גידול ממשי היה גם במספר היהודים – ממאות ספורות לאלף ויותר. אף הנמל הקטן של יפו הפך יותר ויותר לסואן ועברו דרכו רבבות נוסעים בשנה ומטענים בכמות גדולה.

כמו כל ילדי יפו היהודית, למד גם הילד אברהם מויאל בתלמוד תורה שבהנהלת ר׳ אליהו בן־שמול, ולאחר מכן נשלח לירושלים, כדי ללמוד שם בישיבה של ר׳ יהודה בן־טובו. מגיל צעיר נחשב אברהם לעילוי, והדבר בא לידי ביטוי הן במוסדות שבהם למד והן בקרב חבריו ביפו ובירושלים. תמיד הוא היה מסמר הכיתה או הקבוצה. מויאל גם נהג לשבת בחברת מבוגרים ממנו, להאזין לדבריהם ולקנות דעת. כל חייו היה אדם תאב-דעת. הרב היפואי, ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, קירבו אליו, הרבה לשוחח עימו וראה בו מנהיג לעתיד. אברהם מויאל הוסמך לרב בישיבה הירושלמית וכן הייתה לו הסמכה לשמש שוחט ומוהל. ואכן, במהלך שנותיו ביפו הוא מל מאות ילדים, רובם ממשפחות חסרות אמצעים. נהגו לספר עליו כי לא הסתפק במצוות המילה, אלא נהג להביא את הכיבוד לטקס ובגדים לתינוק. אם היולדת הייתה אלמנה, היה מעביר לה סכום כסף למחייתה.

ואולם, מויאל לא הסתפק בהשכלה ובידע התורניים שלו ולמד ערבית וצרפתית אצל מורים פרטיים, ששכר למענו אביו בירושלים וביפו. בשתי שפות אלה שלט באופן מלא. את ההתמחות שלו בעולם המסחר קנה בבית אביו, וחושיו המחודדים סייעו לו להפוך לאיש עסקים הקשור עם חברות זרות כבר בשנות ה-20 לחייו. עם השנים הסתעפו עסקיו לבנקים בחו״ל והוא ייצג אותם בארץ. מויאל קיים עסקי מסחר ענפים עם סגני הקונסולים ביפו, בייחוד עם קונסול צרפת – בהיותו נתין צרפתי. העובדה שאחיו הבכור יוסף מויאל היה סגן קונסול ספרד ביפו ולאחר מכן סגן קונסול פרס, תרמה אף היא לביסוס מעמדו.

ביפו ומחוצה לה הוא נחשב ל״בנקיר״, בנקאי. יכול להעיד על כך ז״ד לבונטין, שבדרכו ארצה ב-1882, עוד לפני שהחלה העלייה הראשונה, ביקר באלכסנדריה של מצרים. בתארו את תושביה היהודים של העיר, סיפר: ״רבים מאתם ידעו תכונת הארץ הקדושה, תושביה, יבולה ופריה, וימסרו לי ידיעות אחדות שהביאו לי אחר כך איזה תועלת, ואף כתבי תעודה נתנו על ידי לאנשים נכבדים באה״ק, כמו לסי׳ [ניור] חיים אמזלג, סגן קונסול לממשלת בריטניא ביפו, להבנקירים סי׳ אברהם מויאל ביפו, ולירו וברגהיים בירושלים״.

התעניינותו במה שייקרא בעתיד ״ציונות״ החלה בגיל צעיר מאוד. למעשה, יסודות הלהט היהודי-ציוני שלו הונחו בבית אביו וחוזקו על־ידי אישים דוגמת ר׳ יהודה הלוי מראגוזה ור׳ יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות שהתגורר שנים אחדות ביפו ובירושלים. אברהם הצעיר התלווה אליו בסיוריו ביפו, בביקוריו במקווה ישראל, ולמד ממנו על ההתפתחויות האחרונות בעולם היהודי באירופה. הרב אלקלעי היה אחד הראשונים שהטיף להתיישבות חקלאית של יהודים בארץ ישראל ואין ספק כי מויאל הצעיר הושפע ממנו במהלכיו הבאים. רב נוסף שהשפיע עליו היה אותו ר׳ דוד בן־שמעון, מנהיג העדה המערבית בירושלים, שהיה מיודד עם אביו עוד ממרוקו. אברהם מויאל היה מבאי ביתו ואף הוא הנחיל לו מהידע הרחב שלו ומאהבת העם והארץ. מויאל לא שמר את דעותיו לעצמו. סופר עליו שכבר בגיל צעיר הוא הטיף בכל מקום אפשרי, לרבות בבתי כנסת, בעד יציאה לעבודה פרודוקטיבית ונגד שיטת ה״חלוקה״. דבריו עוררו לא אחת טרוניות ומחלוקת, אולם מויאל לא נסוג מעמדתו. הוא קרא לחינוך מתקדם, לעבודת כפיים, והיו שניבאו לו גדולות וראו בו את יורשו של רבי יהודה הלוי מראגוזה.

במשפחתו נהגו לספר שמויאל הצעיר קרא בצימאון ובהתלהבות את ספרו של משה הס רומי וירושלים בתרגומו לצרפתית, ואף תרגם את עיקרי הדברים לחבריו ולבני משפחתו. מרדכי אלקיים, שכתב על קהילת יפו בכלל ועל משפחת מויאל בתוכה, ידע לספר כי ידע בעל פה כמה משירי ציון הנודעים של המשורר יהודה לייב גורדון(יל״ג).

 גם את היכרותו עם השכנים הערבים השיג עוד בצעירותו – קודם כול ביפו, וגם מעבר לתחומה. על כך יכול להעיד הסיפור הבא: בהיותו כבר בחור יצא פעם עם אביו, שהיה סוחר עם שבטי הבדואים בדרום ובנגב, וראה את ילדי הבדואים רוכבים בחופשיות על סוסיהם. הוא ביקש ללמוד לרכוב. נפל שוב ושוב אך התעקש עד שלמד. על פי בקשתו קנה לו אביו סוסה, והוא נהג לבקר בכפרים שסביב יפו, בפרדס מונטפיורי, במושבה האמריקנית ובמקווה ישראל. מויאל יצא גם לבקר בכפרים הערביים עם חבריו בני האפנדים הערבים והנוצרים. כך למד את בעיותיהם ואת אורח חייהם. הניסיון שרכש שם היה נכס יקר לתנועת חובבי ציון בבוא הזמן.

 נושאי התיישבות היו קרובים לליבו עוד לפני שעסק בהם בתקופת העלייה הראשונה. סביבתה של יפו הייתה משופעת בניסיונות התיישבותיים של יהודים (מקווה ישראל) ושל לא־ יהודים – אמריקנים וגרמנים. אמריקנים ניסו להקים מושבות חקלאיות בסביבות יפו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, ניסיונות שלא עלו יפה. אחריהם הגיעו הטמפלרים הגרמנים, שהקימו שורה של מושבות פורחות בארץ, ובהן שתיים בסביבות יפו(שרונה ומושבה בתחומי העיר יפו עצמה). ניסיונות אלה עודדו לא מעט יהודים לחשוב ולומר שאם הגויים יכולים ליישב את הארץ, מדוע שלא יעשו זאת בני העם היהודי?

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'36

הרב היפואי ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שנחשב למעין מנטור של אברהם מויאל, עקב מקרוב אחרי ניסיון ההיאחזות של ״מושבת אדמס״ האמריקנית ביפו בשלהי שנות ה-60. בסופו של דבר המושבה נכשלה, אך במהלך הדרך ראה בה הרב תקווה והבטחה, ודחה את השמועות על מחלות וקשיים המקרבים את קיצה. הוא הציע ללמוד מהגויים: ״ועתה תחזקנה ידי העוסקים במצוות ישוב א״י ולא ישימו לב למוציאי דיבה. עת לעשות למען ישוב א״י. בטחו בה׳ כי הוא יצליח חפץ ישוב הארץ בידינו והארץ הנשמה תעבד על ידי בניה-בוניה״. אברהם מויאל עקב מקרוב אחרי שלבי הקמתו, לבטיו וקשייו של בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם על ידי חברת ״כל ישראל חברים״ בשנת 1870. המייסד, קרל נטר, הרבה לשהות ביפו, נפגש עם אנשי רשות טורקיים ונתקל בקשיים מרובים מצד אנשי הכפר הערבי יאזור, שעיבדו את הקרקעות שרכש ולא הסכימו לפנותם. הוא התייעץ עם ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, מנהיגה הדתי של קהילת יפו, והלה הפנה אותו ליוסף מויאל, אחיו הבכור של אברהם, כדי שיסייע לו. נכבדים אחרים מראשי קהילת יפו גויסו אף הם. יוסף מויאל הצליח במה שנכשלו אחרים: להגיע להסכם עם ערביי יאזור, שתמורת פיצויים מוגדלים יאפשרו את הקמת מקווה ישראל ועיבוד אדמותיה. חברת כי״ח התחייבה לשלם להם את הכספים שקבע מויאל. אחיו הצעיר אברהם, שהיה בן 20 בעת ההיא, השקיף מהצד על המעלות והמורדות של המשא ומתן עם אנשי יאזור ולמד פרק או שניים בנושאי מגעים עם השכנים הערבים ועם השלטונות הטורקיים.

בית הספר החקלאי מקווה ישראל היה היישוב היהודי הראשון שהוקם בתקופה החדשה. ואולם היה זה מוסד חינוכי, ולא מושבה חקלאית כפי שייחלו רבים, בעיקר לאור הצלחתם של הגרמנים הטמפלרים להקים מושבות משלהם. לאור זאת, רבה הייתה שמחתו של הרב הישיש, ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, כשנודע לו בתרל״ח (1878) על הקמת מושבה יהודית ראשונה בסביבות יפו – היא פתח־תקווה. הוא הוזמן לחנוכת המושבה בחנוכה תרל״ט (דצמבר 1878). מפאת מחלה לא יכול היה להשתתף אישית באירוע וכתב אגרת ברכה נלהבת למתיישבים, שאותה שיגר בידי שלושה מנכבדי הקהילה ביפו. הצעיר שבהם היה אברהם מויאל בן ה־28. קשריו של אברהם מויאל עם מקווה ישראל התהדקו בשנות ה־70, כשהמוסד צעד את צעדיו הראשונים. הוא היה מיודד עם קרל נטר, וזה העביר לטיפולו את נושאי הכספים של בית הספר. מויאל, שהיה אז בשנות ה-20 לחייו, נסע לפריז לרגל עסקיו(יבוא ויצוא, חלפנות) וכן כדי להיפגש עם הנהלת ״כל ישראל חברים״, שביקשה להכירו, בהיותו הנציג הכספי של הארגון ביפו. פגישתו עם ראשי כי״ח, אדולף כרמיה ואלברט כהן, עלתה יפה. השניים התרשמו מהצעיר היפואי, הדור הלבוש ורהוט הלשון, ששליטתו בשפה הצרפתית הייתה מושלמת. הם אישרו את החלטתו של נטר להפקיד בידי מויאל את כל הטיפול בכספי מקווה ישראל. מויאל נפגש בפריז גם עם נציגים של משפחת רוטשילד, ולאחר כמה שנים – כשהברון אדמונד-בנימין דה-רוטשילד החל לתמוך במושבות החדשות בארץ ישראל ואף הקים אחה מהן מן היסוד (עקרון) – הוטל עליו לשמש גם כנציג הכספי של הברון רוטשילד בארץ. היותו הנציג הכספי של רוטשילד וכי״ח, ולאחר מכן גם של חובבי ציון, הביאו לכך שאל הונו הפרטי שהיה רב למדי, נוספו כל העת סכומי כסף גדולים שעברו דרכו למקווה ישראל ולמושבות הראשונות.

לפי המסופר במשפחת מויאל, בעת ביקורו בפריז הוא זכה להיפגש עם אדם נערץ עליו: משה הס, וסיפר לו על הרושם הרב שהותיר ספרו רומי וירושלים, עליו ועל בני דורו ביפו ובירושלים.

בשובו ממסעו דומה שמילא את מצבריו ויצא לשורה של פעילויות נוספות למען יישוב ארץ ישראל. הדבר קיבל חיזוק עם בוא גל העלייה המפתיע ב-1882, שלימים ייקרא העלייה הראשונה.

על קשריו עם השלטונות הטורקיים סופרו אגדות בחייו ולאחר מותו. מויאל היה בן בית אצל ראשי השלטון הטורקי ביפו, מהמושל (קיימקאם) ומטה, לרבות קציני משטרה ומנהלי נמל יפו. הן בגלל מעמדו האישי והן משום עיסוקיו וקשריו עם קונסולים וחברות אירופיות גדולות, רחשו לו הכול כבוד והערכה. מושל הארץ מטעם הממשלה העות׳מאנית, רעוף פאשא הירושלמי, הכירו היטב, לאו דווקא בנסיבות חיוביות מבחינתו, שכן מויאל היה איש ריב לגביו, במאמציו לבסס את מעמדן של המושבות היהודיות החדשות. כשנקלע מויאל לקשיים, והמושל איים עליו בקנסות ובמאסר, הוא שלף את קלף הפלא: אזרחותו הצרפתית. משטר הקפיטולציות שהיה נהוג במאה ה-19 ברחבי האימפריה העות׳מאנית העניק לקונסולים של המעצמות מעמד בכיר במיוחד, ומויאל ידע לנצל זאת. קשר מיוחד היה לו עם שוטרי יפו ועם קציני משטרה במקומות אחרים. על כך יכול להעיד סיפור אחד, שאותו הביא משה אשולין, שכתב על עלילותיה של משפחת מויאל ביפו: ״סיפר לי אבי המנוח, יצחק אשולין, שהיה שו״ב(שוחט ובודק) ביפו, כי בשנת תרמ״א [1881] יצאה פקודה מטעם המשטרה שאסור לצאת לרחובות העיר החל משעה שבע בערב, בלי פנס ביד. ובהיות שאבי הלך מבעוד יום לשחוט, כדרכו, לשכונת עג׳מי, ולא היה בעיר כל אותו יום, לא שמע את ההכרזה הזאת שנעשתה ביום.

״הוא שב מעבודתו בשעה מאוחרת בלילה ובדרכו פגשו בו השוטרים ובלי דיבורים אסרוהו והובילוהו לבית הסוהר. נודע הדבר על ידי אחד השוטרים להא׳ [אדון] מויאל, וכששמעו את הדבר הזה, קם ממיטתו, התלבש והלך ישר אל בית הסוהר. כשניגש אל הפתח רצו השוטרים לקבל את פניו כראוי, והוא – תחת לתת להם ׳שלום', התנפל עליהם בקולי קולות וקללות: ׳רשעים אתם! איך העזתם לאסור את השוחט של עירנו? ואתם עוד מעזים לקבל את פני בשלום?! תיכף ומיד הוציאו אותו לחפשי, וגם תלוו אותו בכבוד עד ביתו׳. ״דבריו נמלאו תיכף ומיד והשוחט הובא לביתו בכבוד גדול״.

מויאל הכיר את כל מבוכי השלטון הטורקי כאת כף ידו, ובחוגי היישוב החדש, פקידות הברון רוטשילד וראשי חובבי ציון הוא נחשב ל״קוסם״ ממש בכל הנוגע לקשר עם צמרת השלטון. כך הצליח להתגבר על קשיים עצומים בהקמתן של המושבות עקרון, גדרה ופתח-תקווה. הדברים יובאו בהרחבה בפרקים הבאים.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'39

יפו

לכבוד הרהח״ש מו"ל החבצלת' שלום וברכה !

הועד .חלוצי יסוד המעלה״ שנוסד משלוחי קהלות ישראל מהוץ לארץ, לפקח על עסקי הקולוניזאציאן של אחינו בני גולה  באה"ק, מוצא לנחוץ להודיע גלוי ברבים, כי מטרת הועד היא להיות בעצה ובפועל לאחינו היוצאים מחוץ לארץ להתיישב באה״ק: הוא יתור את הארץ וידרוש אחרי המקומות העומדים להמכר והוא בעצמו יתעסק בקנית הקרקע ובהתיסדות המושבות כפי הכח שיש לו מקהלות ישראל שבהרו בו, ואשר על כן, נשען על הסעיף העשירי מתקנותיו הועד אומר לקצות ידי הנבהלים  העוברים בארץ לארכה ולרחבה לקנות קרקעות למוכרם לאחינו העולים  לאה״ק וקבל לקיים על עצמך לבלי תת לשומעי עצתו לקנות אפילו כברת ארץ קטנה מאנשים הללו.— ואתה, מו"ל נכבד וחובב שערי ציון, תן נא מקום לדברינו אלה, למען אשד ידעו הספעקולאנטין ולא ילטשו עיניהם לכיס אחינו האומללים ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ברבה.

כל מי שיש לו דבר אל הועד יוכל ,לפנות אליו ,עפ״י האדרעסםע הזאת

1. D. Levantin. Jaffa Palastina

 והנני מכבדך-ומכיר ערכך הרם

 ז.ד. ליעוואנטין פרעזידנט .

ידיעה בעיתון חבצלת הירושלמי מאפריל 1882. ז״ד ליבונטין, הנושא את התואר ״פרעזידנט״, מבשר על הקמת חברת ״יסוד המעלה״, שכוונתה לסייע לעולים – אלה שיוגדרו עוד מעט כראשוני העלייה הראשונה – בחיפוש קרקעות להקמת מושבות, ללא מורא ה״ספעקולאנטין״ (ספסרים)

בתחילת 1882, ללא שום הודעה או הכנה מוקדמת, החלו להיראות ביפו יותר ויותר יהודים מזרח אירופיים, אלה שכונו אשכנזים, שהגיעו לארץ ישראל בניסיון לרכוש קרקעות כדי להקים עליהן מושבות חקלאיות. פתח-תקווה בעת הזאת כבר הייתה לנחלת העבר, לאחר ששנה קודם לכן נאלצו מייסדיה לנטוש את מושבתם בגלל קשיים, מחלת הקדחת שהפילה בהם קורבנות והתנכלות של השכנים הערבים והשלטונות הטורקיים. מה שביפו לא ידעו. שבאותה עת לערך נכשל גם הניסיון הראשון להקים מושבה בסביבות צפת – היא גיא אוני. ראשי היהודים ביפו, רובם ככולם ״מערביים״, כמו האחים יוסף ואברהם מויאל, חיים אמזלג. אהרון שלוש וחבריהם, קיבלו את הבאים בסבר פנים יפות. פעילות משותפת בשנים הקודמות עם ראשי הקהילה האשכנזית ביפו, כמו מאיר המבורגר וחיים שמרלינג, הסירו את המחיצות העדתיות זה מכבר, והיחס לעולים החדשים מרוסיה ומרומניה היה כמו לאחים רחוקים השבים ומתאחדים עם בני המשפחה.

השיטפון האנושי היה עצום ומפתיע, ויפו היהודית התקשתה לקלוט את כל הבאים. בין הנחלצים לעזרה היה אברהם מויאל, שטיפל בנושאי דיור, מציאת עבודה, בעיות בריאות ועוד. בין השאר הוא איתר משפחות יהודיות מקומיות שהיו מוכנות לקלוט בבתיהן, לפרקי זמן קצרים, נשים וילדים מבין הבאים. ארגון ״בני ציון״ שמויאל היה אחד מראשיו, ושהוקם כדי לסייע בקליטת העולים, אסף כספים ותמך ככל יכולתו בעולים נצרכים. האחים יוסף ואברהם מויאל וחיים אמזלג גם סייעו לבאים בניסיונותיהם לרכוש שטחי קרקע כדי להקים את מושבותיהם. לא פעם נפלו הללו קורבן לתככים ואף לרמאויות מצד סוחרים, בעלי קרקעות ומתווכים ערבים. כך קרה, שאת אדמות ראשון־לציון רכש חיים אמזלג, שתפקידו כסגן קונסול בריטניה ביפו אפשר לו להתגבר על קשיים ועל ביורוקרטיה טורקית. אברהם מויאל השקיע עצמו יותר ויותר בענייני ציבור. את עסקיו דאג שלא להזניח, כי הם היו בסיס כוחו. בתחילת שנת 1882 הוא בוודאי לא ידע שבמהלך קרוב לארבע השנים הבאות הוא יהפוך לעמוד מרכזי ולאחר מכן אף לעמוד התווך בפעילות ההתיישבותית של חובבי ציון. זאת לצד ייצוג כספי של הברון רוטשילד וחברת "כל ישראל חברים״. מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי השררה בצמרת השלטון הטורקי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל של שלהי המאה ה-19.

אפשר גם היה למצוא אותו בהתארגנויות זמניות וקבועות שנועדו לשפר את מצבם של העולים ולסייע להם במאמציהם להקים מושבות. כך לדוגמה חבר מויאל לאליעזר בן־יהודה ב-1882, בהקמת אגודה בשם ״תחיית ישראל״. בתקנון החברה נכתבו הדברים האלה: ״על החברים לחקור אודות אדמות למכירה ולבדוק אם הן טובות, אם הן באקלים טוב ויש שם כלים… האם התושבים היושבים עליהן הם ישרים או פראים… החברים ידברו איש עם רעהו עברית, בבית, במועדון, בשווקים וברחובות וישימו לב ללמד גם את בניהם ובני משפחותיהם לדבר עברית…"

רוב הפגישות של בן־יהודה בהגיעו ליפו, היו בחנותו ובמשרדו של מויאל. הוא זה שנהג להזמין את צעירי יפו לדיונים עם האורח מירושלים. בין הבאים היו אחיו יוסף, שלום ואליהו, אחייניו, בני משפחות שלוש, אמזלג, אלקיים, שמרלינג, בן־שמול ואחרים. אברהם מויאל היה הרוח החיה במפגשים אלה, כשם שנהג לעשות ברוב ההתוועדויות שנועדו לקדם את היישוב היהודי ואת המושבות החדשות. לעיתים הזדמן לבן־יהודה לשהות ביפו בסופי שבוע, ואז אירח אותו אברהם מויאל בביתו.

משה אשולין, שכתב על משפחת מויאל הרחבה ועל אברהם מויאל, תיאר במילים אלה את תרומתו: ״אחד הראשונים של החלוצים הציונים המזרחיים. הוא היה עסקן ציבורי, איש ישר ונאמן לעמו ולארצו, אדם נבון שעבד את עבודתו בצדק וביושר… הוא היה כחומה ומבצר לעניין היישוב״.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 41

פרק שלישי

אברהם מויאל והמושבות הראשונות

קשה להעלות על הדעת את התפתחותן של המושבות היהודיות הראשונות בארץ ישראל, החל מ־1878, ללא מעורבותו של אברהם מויאל. אך לפני שנגיע לכך, מן הראוי לבדוק את המושבות עצמן – מתי קמו, מי עמד מאחורי הקמתן, מי היו מתיישביהן, מהיכן באו ואיך היו חבלי הקליטה שלהם בארץ ישראל.

אנו נעסוק בהקמתן והתפתחותן של מושבות אלה במשך שבע שנים בלבד – מ־1878 עד 1885, שכן בשנה אחרונה זו הסתיימה פעילותו של מויאל, עקב פטירתו והוא בן 35 שנה בלבד.

המושבות האמורות הוקמו בעיקר בתקופת העלייה הראשונה (מ-1882 ואילך), הנקראת בטעות גם ״עליית ביל״ו״. מדוע בטעות? שכן קבוצת הביל״ויים שחבריה החלו להגיע ארצה בקיץ 1882, נמנתה אמנם עם תנועה בת מאות חברים ברוסיה, אך לארץ ישראל הגיעו עשרות בודדות בלבד, ורישומם היה מעל ומעבר למספרם. בלשון ימינו היינו אומרים שהיו להם יחסי ציבור מעולים, ששתלו אותם עמוק בהיסטוריוגרפיה הציונית. עם זאת, אין לזלזל בהם. הייתה זו תנועה אידאליסטית שהקרינה על פני סביבתה, בדורה וגם בדורות הבאים.

הקמת המושבות הראשונות הייתה תוצאה של כמה תהליכים משולבים: ברוסיה הצארית, שבה ישב באותה עת רוב העם היהודי, שררו תנאים קשים, אווירה אנטישמית, ובשנים 1882-1881 פרצו פוגרומים רצחניים נגד היהודים במאות ערים, עיירות וכפרים: השלטון הצארי עודד את שנאת היהודים; כתוצאה מכך החל גל הגירה עצום, בעיקר לכיוון ארצות הברית. בה בעת היה גם קילוח דק של יהודים שהעדיפו לעלות לארץ ישראל, משום שהושפעו מתנועת חובבי־ציון שקמה באותם ימים וקראה לשיבה לארץ האבות ולהקמת מושבות חקלאיות בה.

בבחינה זו, המושבה הראשונה פתח-תקווה מהווה מקרה חריג. הקימה אותה קבוצה של יהודים ירושלמים, רובם עולים ותיקים וחדשים, שביקשו להינתק מחיי העוני וה״חלוקה״ בירושלים, ולהקים מושבה חקלאית כפתח לשינוי המצב הכלכלי של היהודים. ניסיונם היה קצר מועד. הם החלו לעבד את אדמות פתח־תקווה, בנו בתים ראשונים ונאבקו נגד עוינות השלטון הטורקי והשכנים הערבים, פגעי הטבע והמחלות.

ב-1881 הכריעו אותם הקשיים ורובם חזרו לירושלים, בתקווה שלא נאמרה המילה האחרונה ביחס להתיישבותם החקלאית. ניסיון מקביל נערך כאמור בגליל, סמוך לכפר הערבי ג׳עוני ממזרח לצפת. במקום זה הקימה קבוצת יהודים מצפת מושבה שקיבלה את השם העברי גי­א­וני. גם ניסיון זה לא צלח.

וכך, כשהגיעו ראשוני העלייה הראשונה הם מצאו בארץ, להוציא את הערים וכמה משפחות שהתגוררו בכפרים, רק את בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהוקם ב־1870. יחד איתם באה קבוצה קטנה של עולים מתימן שהגיעו עם הסיסמה ״אעלה בתמר״, שהרי שנת 1881/82 הייתה לפי הלוח העברי שנת תרמ״ב.

מרדכי אלקיים, במחקרו על היישוב היהודי ביפו והקמת שכונת נווה צדק, מספר כי ראשי היהודים ביפו, שבין הבולטים שבהם היה אברהם מויאל הצעיר (בן 32 בעת ההיא), נחלצו —לקלוט את הבאים. הם אמרו להם: ״קהילת יפו מאמינה כי העלייה תביא את הגאולה ובניה ממתינים לכם כאחים בזרועות פתוחות״.

אחד מראשוני המתיישבים הוותיקים מקרב עולי צפון אפריקה, אהרן שלוש, העמיד לרשות זלמן דוד ליבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה שהגיע ארצה בחורף 1882, שני חדרים בביתו לצורך פעילותו לרכישת קרקעות, מהלך שהביא לאחר כחצי שנה להקמתה של ראשון־לציון. ליבונטין גם התפלא לראות שביפו פועל ועד קהילה ספרדי-אשכנזי – מוסד ראשון מסוגו בארץ. כמה חודשים לאחר מכן החלו לזרום ארצה מאות ולאחר מכן אלפי יהודים, ומויאל עמד בראש הקולטים: מצא להם פתרונות דיור, חיפש מקורות פרנסה ויישר הדורים עם אנשי הרשות הטורקיים בנמל יפו. הוא גם הקים לשכת מודיעין ראשונה, וחיפש עבור מקצת הבאים קרובי משפחה בערים אחרות.

יחס מיוחד היה לו לחברי ביל״ו. אלה נתפסו בעת ההיא, וגם לאחר שנים, בזן מיוחד של עולים־חלוצים: צעירים, משכילים, אידאליסטים, שמבקשים בכל מאודם להחזיר את עטרת ארץ ישראל ליושנה. הוא אהב אותם אהבת נפש וסייע להם ככל יכולתו, אף שהצליחו להקים רק מושבה קטנה אחת – גדרה.

חברי ביל״ו נקלטו תחילה במקווה ישראל, תוך שהם סובלים מידו הקשה של המנהל שמואל הירש. מרדכי אלקיים יודע לספר כי מויאל טיפל אישית בחברי הקבוצה הראשונה של ביל״ו שהגיעו לארץ בקיץ 1882, ואף סידר להם מגורים בפרדם של ידידו אנטואן איוב, שנמצא בין יפו למקווה ישראל. הוא אף המליץ לידיד אחר שלו, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, לקלוט את הביל״ויים ולהעסיקם במוסדו.

הירש סירב תחילה, ורק לאחר שמויאל התלונן בפני ראשי ״כל ישראל חברים״ בפריז, נענה, בחמיצות יתרה, לקבל את הביל״ויים לעבודה זמנית במקווה ישראל. ״אברהם מויאל היה כתובתם ביפו״, כתב אלקיים. ״הוא דאג למחסורם ואף היה קונה להם נעליים ובגדים מתרומות שגייס, אם מחברת כי״ח ואם מיחיאל מיכל פינס, שלימים קיבל על עצמו את האפוטרופסות עליהם מטעם קרן מונטפיורי״.

יהודי יפו, ובראשם חיים אמזלג, סגן הקונסול הבריטי ביפו, סייעו לקבוצה של עולים מרוסיה להקים בקיץ 1882 את המושבה ראשון־לציון, ותוך חמישה חודשים הוקמו עוד שתי מושבות: זכרון־יעקב בשלוחה הדרומית של הרי הכרמל וראש פינה ממזרח לצפת. במקום זה, כאמור, נעשה ניסיון קצר-חיים להקים יישוב יהודי עוד ב-1878, אך כמו במקרה של פתח־תקווה הוא נכשל. באותה עת נרתם למפעל יישוב ארץ ישראל איש רב עוצמה וממון – הברון בנימין־אדמונד דה־ רוטשילד מפריז. בסתיו 1882 הוא שוכנע על ידי הרב שמואל מוהליבר מפולין לתמוך בהקמתה של מושבה חדשה, שמייסדיה יהיו איכרים יהודים ממזרח אירופה. שבועיים לאחר מכן הגיע אליו יוסף פיינברג, נציג המתיישבים בראשון־לציון וביקש את סיועו לקיום המושבה הצעירה, שכל מקורותיה הכספיים אזלו. הברון רוטשילד נענה גם לו, ושני המפעלים האלה היו כרטים הכניסה שלו לפעילות התיישבותית רחבה ביותר בארץ ישראל.

אנשי הברון רוטשילד החלו לפעול בארץ בלי שהיה להם מנגנון קבוע. רק מאוחר יותר הוקם ארגון שלם, שהיה ידוע בתוארו ״פקידות הברון״. בשלב הראשון היה שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל מטעם חברת ״כל ישראל חברים״, בא כוחו של הברון בארץ. כשפנו אליו מפריז בשאלה מי יכול לטפל בכל הנושאים הכספיים, שכן מטעמו של רוטשילד נשלחו ארצה סכומים גדלים והולכים לטיפול במושבות, לרכישת קרקעות ולעיתים גם ל״שימון״ אנשי רשות טורקיים (ה״בקשיש״ המפורסם), הציע הירש שמשימה אחראית זו תוטל על אברהם מויאל. הירש ידע מה הוא אומר, שכן אברהם מויאל היה גם ה״בנקאי״ של מקווה ישראל, עוד לפני שנכנס לתפקידו ב־1879.

ואכן, תוך תקופה קצרה ידעה כל ארץ ישראל, לא רק היהודית, שכספי ״הנדיב הידוע״, הוא הברון אדמונד דה-רוטשילד ששמר בקפדנות על ריחוק מכוון מהפעולה בארץ, מחמת ״עינא בישא״ של השלטון הטורקי, מגיעים לארץ באמצעות אברהם מויאל – סוחר אמיד, בעל בנק משל עצמו וסוכן של חברות אירופיות נודעות. גם ההנהלה הראשית של חובבי ציון באודסה, בראשות יהודה לייב (ליאון) פינסקר, הבינה עד מהרה, שמה שטוב לרוטשילד טוב גם לה – ואף היא העבירה את כספיה ארצה באמצעות אברהם מויאל. עד מהרה הוא היה מעין שר האוצר של היישוב היהודי החדש הצומח בארץ ישראל.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 46

ב-1883 התרחבה עוד יותר התנופה ההתיישבותית היהודית, וקמו שתי מושבות חדשות ומושבה אחת חדשה-ישנה. סמוך לימת החולה בגליל העליון הונח היסוד להקמת המושבה יסוד המעלה, ואילו בשפלת יהודה נוסדה המושבה עקרון, שתוך שנים אחדות קיבלה את השם מזכרת בתיה.

גם מתיישבי פתח-תקווה החליטו לחזור למושבתם, אלא שבשלב הראשון הם התנחלו סמוך לכפר הערבי יהודייה, והקימו שם יישוב זמני, וממנו יצאו לעבד את אדמותיהם הסמוכות. למושבתם החדשה קראו יהודית. לאחר זמן לא רב הם חזרו והתיישבו בפתח-תקווה ושיקמו אותה.

האחרונה בגל המושבות הראשונות, שכונו בחיבה ״שבע המופלאות״, הייתה מושבתם של הביל״ויים, שלאחר נדודים בארץ וניסיונות להיאחז במקומות שונים, הניחו בשלהי 1884 את היסוד למושבה גדרה, סמוך לכפר הערבי קטרה. בעת ההיא זה היה היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ.

הסיפור הזה נראה, אם כן, כמעט אידילי: יהודים עולים לארץ, הם מבקשים לבנות מחדש את ארצם ההיסטורית ולהקים בארץ האבות מושבות חקלאיות, שעם השנים יובילו, אולי, לקוממיות יהודית מחודשת. בפועל היו הדברים יגעים בהרבה, והמושבות הראשונות עמדו בדרך כלל על עברי פי פחת. רק עקשנותם של המתיישבים וסיועם של אנשים טובים – כמו הברון רוטשילד וכמה מהתושבים הוותיקים בארץ, דוגמת אברהם מויאל – הצילו מהרס את היישוב היהודי הקטן, שעוד מעט ייקרא חדש, בהנגדה ליישוב הישן בערי הקודש. דומה היה שאברהם מויאל, בשנות ה-30 לחייו, נמצא בכל מקום, וליכולותיו אין גבול. הוא עסק ברכישת אדמות, במגעים עם השלטונות הטורקיים, שלרוב היו עוינים ותאבי בקשיש, וכל העת תר אחרי שיטות ו״פטנטים״ להקמת בתים ומבני משק בניגוד לצו השלטונות. הוא גם הדריך את המתיישבים הראשונים כיצד לנהוג עם שכניהם ועם השלטונות. כמה דוגמאות ימחישו את מוטת־כנפיו ואת יוזמותיו, שיתוארו בהמשך בהרחבה: הוא עזר לאיכרי פתח-תקווה והשפיע עליהם לקבל שתי החלטות רבות משמעות – אין תמיכה למי שאינו מעבד את אדמותיו, ויש להעסיק רק יהודים. בגדרה – שיחד את הקצין שבא מעיר המחוז עזה כדי למנוע את הצקות אנשי הכפר הערבי קטרה למתיישבים הצעירים והבלתי מנוסים.

כמעט בכל המקרים לא נתנו השלטונות הטורקיים רשות לאיכרים לבנות בתים. האחרונים פנו למויאל, שהכין עבורם חומרי בניין והורה להם לבנות תוך לילה אחד את המבנים, ללא רישיון, אבל להקפיד שעד רדת החשכה ביום הבא ייבנו גגות לבתים… לפי החוק הטורקי לא ניתן היה להרוס מבנה שעליו גג. מושל ירושלים זימן אליו בדחיפות את מויאל ונזף בו קשות. מויאל טען שמדובר בצריפים, ולא בבתים. כשהמושל הרים את קולו, ענה לו מויאל שהוא נתין צרפתי ובשלהי התקופה העות׳מאנית, תחת הסדר הקפיטולציות, לא יכול היה השלטון לפגוע באזרחים זרים שנהנו מחסות מוחלטת של הקונסול של ארצם, להענישם או לשפוט אותם. הפגישה הזאת הסתיימה בשלום, שכן המושל הבין ״עם מי יש לו עסק״, ונרגע.

תמיכתו של מויאל במושבות הייתה איתנה ומתמידה, והוא דרש מחובבי ציון ומהברון רוטשילד לא רק לתמוך בהן אלא גם ליצור עבורן תשתית כספית איתנה. על השתדלויותיו של מויאל אצל הנהגת חובבי ציון, בבקשותיו ליתר סיוע, אפשר ללמוד מן המכתבים ששיגר. כך, למשל באחד המכתבים לליאון פינסקר, נשיא חובבי ציון, כתב מויאל: ״בכלל הנני מוצא להעיר אוזן אדוני, לבל יחשוב, כי העמדת מושבות על מכון בל ימוט הוא דבר נקל. יאמין לי אדוני, לו חפצתי לשמוע לבקשות אחינו המבקשים (ועל הרוב נוסדו בקשותיהם על ההכרח אשר לא יגונה), כי אז כבר הוצאתי על פתח תקווה לבד יותר מכפלים מהסך שלשים אלף פראנק״.

בהמשך תיאר את מצבן הקשה של המושבות: ״הימים האלה לא היה בהם עבודה רבה. מלאכת הבניין, אשר בכל חודש תאכל סכומים רבים, לא הרבתה לאכול במשך השבעה עשר ימים. ידעתי גם ידעתי אדוני כי ישנו הפרש גדול ועצום בין קופת הברון ובין קופת חובבי ציון. אבל הקיבה והמעיים הם לא יאבו לדעת, אם שם הברון נקרא על בעליהם או כי חובבי ציון אצלו מהודם עליהם? אחת היא להם, הרעבון בא ויתבע חובותיו. ולא יאבה לדעת, איזה בית מסחר יפרע החובות האלה״.

המושבות הראשונות סבלו רבות מהמצב הרפואי הפגום של ארץ רחוקה, גדושת ביצות, שתושביה נפלו למשכב לעיתים קרובות. מויאל התגייס גם לנושא הזה. במכתבו לפינסקר, שחלקו הראשון הובא לעיל, הוא עסק גם בענייני בריאות: ״והנה בדבר הרופא. הן גם אם נגמור עמו, מה אפוא נעשה בעניין הרפואות? הן הברון צווה לתת סמי מרפא לפתח תקווה בעד אלף פראנק. אבל מי יעשה הרפואות? ובאיזה מקום נניחן? ואם כן דרוש לזה בית ואיש היודע לעשות סמי מרפא. וד­גם בפתח תקוה, אשר שם דרוש מאד הסולפאט, כינין [תרופות נגד מחלת הקדחת] ושאר דברים קלים, הידועים כמעט לכל אחד. והנוכל לצוות למי שיחלה ביום השני אחרי ביקור הרופא בפתה תקווה, כי יחכה עוד ששה ימים עד ביאת הרופא שנית… הלא יחלה חס ושלום עד אז ויגיע ל­שערי מוות! והנה רבות חקרתי בזה, ולפי שעה עלה רעיון בלבבי לגמור עם הרוקח(פארמאציסט) בראשון־לציון, אשר יבוא גם הוא פעם ביום השני – אחרי בוא הד״ר לפתח תקווה – לעשות את התרופות כאשר יכתוב הד״ר.

״כן אדוני, כל דבר ודבר דורש הוצאות״, הסביר מויאל לפינסקר, וציין כי בשל צורכיהן הרבים של המושבות לא ניתן להגביל את ההוצאות, וכדבריו המליציים: ״אף אם נסגור ידינו באלפי מנעולים ובריחים – לא יועיל״.

מויאל לא רק תבע כספים, אלא גם הציע דרכים להקפיד על קלה כחמורה בהוצאותיהם של חובבי ציון, לבל ינוצל כספה של האגודה לרעה. הוא הציע נהלים חדשים לגבי מימון בנייה למתיישבים הדורשים זאת מחובבי ציון: ״לאלה הקולוניסטים חסרים בתים וחובבי ציון יבנו להם הבתים״, הציע והמשיך: ״אנחנו ניתן כתב לכל אחד מהקולוניסטים, כי השכרנו לו הבית על משך עשר שנים, באופן שישלם בכל שנה סכום ידוע (לפי החלק אשר יעלה עליו בשלום החוב המגיע מאתו עד תום עשר שנים), ואחרי כן יהיה הבית שלו. ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם. מלבד אלה שבנו להם בתים שלא במקום המושב שקנו חובבי ציון והניחו בהבנין גם כן מעות שלהם. מאלה נקבל שטרי משכנתא על בתיהם, עד אשר ישלמו הסך המגיע מאתם״.

הנה כי כן, מויאל ביקש להשתית את רכישת הבתים של המתיישבים על יסודות כלכליים, ולא לראות בכך ״תמיכה״ או"חלוקה״ ממין חדש, בדומה למה שהיה ביישוב הישן בירושלים במשך דורות.

ועם זאת, היה ברור לו כי המושבות הראשונות לא יוכלו להתקיים מבלי לקבל תמיכה מגורם מרכזי, דוגמת הברון רוטשילד או חובבי ציון – והתמיכה שבה מדובר היא לצורכי קיום בלבד, אחרת המושבות לא יחזיקו מעמד. יש לזכור זאת על רקע ארץ ישראל הענייה והמפגרת מבחינה כלכלית באותה עת, שלהי המאה ה-19.

הערת המחבר: אברהם מויאל , יפו, אל ליאון פינסקר באודיסה, 17 באוגוסט 1885, כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל, ליקט וערך אלתר דרויאנוב, ערכה מחדש שולמית לסקוב, תל־ אביב 1982, להלן: דרויאנוב-לסקוב, כרך ג׳, עמ^׳ 446-445.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 49

מויאל לא רק תבע כספים, אלא גם הציע דרכים להקפיד על קלה כחמורה בהוצאותיהם של חובבי ציון, לבל ינוצל כספה של האגודה לרעה. הוא הציע נהלים חדשים לגבי מימון בנייה למתיישבים הדורשים זאת מחובבי ציון: ״לאלה הקולוניסטים חסרים בתים וחובבי ציון יבנו להם הבתים״, הציע והמשיך: ״אנחנו ניתן כתב לכל אחד מהקולוניסטים, כי השכרנו לו הבית על משך עשר שנים, באופן שישלם בכל שנה סכום ידוע (לפי החלק אשר יעלה עליו בשלום החוב המגיע מאתו עד תום עשר שנים), ואחרי כן יהיה הבית שלו. ובאופן כזה יהיו חובבי ציון בטוחים אשר הכסף שהוציאו על הבתים יושב לקופתם. מלבד אלה שבנו להם בתים שלא במקום המושב שקנו חובבי ציון והניחו בהבנין גם כן מעות שלהם. מאלה נקבל שטרי משכנתא על בתיהם, עד אשר ישלמו הסך המגיע מאתם״.

הנה כי כן, מויאל ביקש להשתית את רכישת הבתים של המתיישבים על יסודות כלכליים, ולא לראות בכך ״תמיכה״ או"חלוקה״ ממין חדש, בדומה למה שהיה ביישוב הישן בירושלים במשך דורות.

ועם זאת, היה ברור לו כי המושבות הראשונות לא יוכלו להתקיים מבלי לקבל תמיכה מגורם מרכזי, דוגמת הברון רוטשילד או חובבי ציון – והתמיכה שבה מדובר היא לצורכי קיום בלבד, אחרת המושבות לא יחזיקו מעמד. יש לזכור זאת על רקע ארץ ישראל הענייה והמפגרת מבחינה כלכלית באותה עת, שלהי המאה ה-19.

מכתב נוסף לפינסקר, ששלח מויאל כשלושה שבועות מאוחר יותר, ממשיך את אותה הגישה.

על מעורבותו של מויאל בחיי המושבות הראשונות ניתן ללמוד מן האירוע הבא, שעל אודותיו אפשר למצוא דברים בהמשכים בעיתונים הצבי והמליץ.

בעיתון הצבי מיום 7 באוגוסט 1885, כתב סופר הצבי ביפו, דוד יודילוביך (מראשוני ביל״ו) את הידיעה הבאה: ״יפו. היום הייתה מלחמה בין אנשי ראשון לציון ובין הפלחים מכפר סרפנד [צריפין]. רועה עדר ראשון לציון הלך על מרעה סרפנד עם עדרו, ויתנפלו עליו אנשי סרפנד ייקחו ממנו חמש בהמות ואותו הכו, וברגע הזה עברו שני בני ראשון לציון ויחלו להכות את הערבים ולהציל את הרועה מידם, ויתרבו הערבים, ומאנשי ראשון לציון גם כן באו ותהי מלחמה גדולה ביניהם, ולוליק פינברג ויהושע חנקין, המה הגיבורים, היו ביפו. וימהר רץ לבוא הנה ולקרוא אותם, ועתה בחצי היום יצאו המה רוכבים על סוסים מבוהלים [מהירים]״. בהמשך הידיעה נמסר כי השניים הצטרפו אל אנשי ראשון לציון שהתמודדו עם ערביי סרפנד, ומנהל מקווה ישראל, שמואל הירש שלח מכתב ל״סראייה״, בית הממשל הטורקי ביפו, וביקש ״לשלוח אנשי חיל״. ואכן, המושל הטורקי שיגר שמונה חיילים יחד עם לוליק וחנקין.

לוליק פיינברג, הוא ישראל פיינברג, מאנשי ביל״ו, שנודע בכוחו הרב ובגבורתו. אביו של אבשלום פיינברג; יהושע חנקין, לימים רוכש הקרקעות הנודע, היה בעת ההיא מצעירי ראשון־לציון.

מתברר כי הירש לא הסתפק בפנייתו לרשות הטורקית, אלא גייס לעזרתו אדם בעל השפעה ביפו, את אברהם מויאל, ונראה כי שיגור התגבורת הצבאית לשדות סרפנד נעשה בסיועו. וכך נכתב בסיפא של הידיעה בהצבי, מטעמו של מאיר אלחמסתר, ״סוכן״ [מפיץ] העיתון ביפו: ״האדון הירש שלח מכתב להאדון אברהם מויאל כי ישתדל הוא בדבר כי תשלח הממשלה פרשים לעזרת בני ראשון לציון, וימהר מויאל לעשות כל אשר ביכולתו ותשלח הממשלה פרשים למקום המעשה״.

לאחר כשבוע החל ויכוח מעל דפי עיתון הצבי, כאשר מול הידיעה בדבר התקרית עם ערביי סרפנד נשלחו מכתבי הכחשה לעורך, אליעזר בן־יהודה, אשר פסל אותם והביע את ביטחונו בנכונות הידיעה.

שבוע לאחר הפרסום הראשון בעניין ״תקרית טרפנד״, עמד בן־יהודה על דעתו בנכונותם של הפרטים שפרסם ב-7 באוגוסט: את התקרית תיאר כ״מלחמה״ בין ערבים ליהודים, ובידיעה נוספת ששלח לו כתב עיתונו ביפו, דוד יודילוביך, נמסר כי בתחילת המאבק היו בצד היהודי רק שלושה רועים מבני ראשון־לציון, ועליהם התנפלו עשרות ערבים, השלושה נפצעו, וכדברי הידיעה: ״בהשתדלות האדון הנכבד אברהם מויאל, שלח הקיימקאם [מושל העיר] מפה רופא אחד ותרגמן [מתורגמן] לבדוק את הנפצעים מאנשי ראשון לציון, ויקחו מסרפנד את בן השיח׳ ועוד ארבעה מזקני העדה ויתנום במאסר על צאת משפטם לאור״. יודילוביך סיים את הידיעה שלו בתקווה לעתיד: הוא כתב שמעצר אנשי סרפנד יסתיים בוודאי במשפט צדק והוא יהיה לאות ולאזהרה לתושבים הערבים ״לבל יזידון [יפעלו לרעה] הפלחים לעשות כדבר הזה״.

בסופה של הידיעה ציין עורך הצבי, אליעזר בן־יהודה: ״שמענו כי אחדים מאנשי ראשון לציון ערכו מכתב להכחיש את הדבר [התקרית עם ערביי סרפנד], אך ברור הוא כי שני סופרינו [יודילוביץ׳ ואלחמסתר] לא בראו את הדבר מלבם״.

עניין ״תקרית סרפנד״ הסתבך והלך. מצד אחד ניצב בן־יהודה שעמד על כך שהדברים קרו, ומן העבר השני התייצב מולו אחד מראשי חובבי ציון ברוסיה, משה לייב לילינבלום. לאחר יותר מחודש הגיב לילינבלום על הפרסומים בעניין התקרית בעיתון המליץ שראה אור בפטרבורג בירת רוסיה.

הידיעה עצמה, שהוכתרה במילים ״ייאוש שלא מדעת״, עסקה במצבם הקשה של מתיישבי גדרה, ובסיפא שלה נכללו כמה שורות על התקרית בסרפנד ועל אברהם מויאל: "כן באו ידיעות בגליוני הצבי [7 ו-14 באוגוסט 1885] כי הייתה מריבה בין בני ראשון־לציון ובין הערבים יושבי המקום. על פי עדות הגביר הנעלה מוהר״ר [מורנו הרב ר'] אברהם יואל [כך במקור] מיפו אוכל להודיע כי השמועה ההיא היא שמועת שווא מעיקרה, ולא הייתה שום מריבה וקטטה כלל בין האיכרים ובין הערבים יושבי המקום״. וכך, לדברי לילינבלום, מויאל עצמו הכחיש את כל עניין המריבה, ומכאן כמובן גם את מעורבותו שלו. אלא שבן־יהודה לא ויתר ופרסם תגובה ארוכה על דבריו של לילנבלום, בעיתונו הצבי: ״בדבר השמועה אשר הכחישה האדון מל״ל [משה לייב לילינבלום] בשם הגביר הנכבד מוהר״ר ה'[אדון]׳ מויאל הי״ו [ה׳ ישמרהו ויחיהו], נפלאת היא בעינינו מאד.

אם ראה האדון מויאל כי טוב ונכון לכסות על המעשה שהיה ולא לפרסמו בעולם, מדוע לא פנה אלינו, ובל״ס [בלא ספק] היינו עושים רצונו. כי אם אנחנו לא הרגשנו ולא נרגיש גם עתה הנזק שיוכל לצמוח מפרסום מעשים כאלה, הנה בחפץ לב היינו שומעים לעצת חכם ומנוסה והיינו אומרים שמועות שווא שמענו. אך עתה כי הלך למ״ע [מכתב עתי, כפי שנקרא אז עיתון] אחר להכחיש דברינו, הלא בדוברי שקרים נחשב, ואנוסים אנחנו לקיים ולאשר את הדבר. כי על כן אנחנו אומרים כי מעשה המריבה והקטטה עם הערבים היה ונברא ומפורסם ביפו ובירושלם עד שאין צורך לראיה, ורבים מבני ראשון־לציון ובתוכם גם האיש הנפצע בעת המריבה, היו בביתנו ונדבר אתם ויספרו לנו כל פרטי המקרה. והנה ידענו כי כוונת הגביר הנכבד הר״א [רבי אברהם] מויאל הייתה רצויה, ומפני דרכי השלום ומפני ישוב הארץ עשה זה, אך אנחנו, כצופה נאמן, נחשוב לחובה לנו להודיע את קוראינו את כל עניני ארצנו כאשר הם, וידענו כי מעשים כאלה וכאלה לא ירפו את ידי חובבי ציון באמת, וכאשר יוסיפו לדעת את עניני הארץ כן יוסיפו עז ועצמה לגבור על כל המכשולים ולישר את כל ההדורים והלכו לבטח דרכם״.

הפולמוס בין הצבי לבין המליץ לא היה רק תקשורתי כפי שניתן לחשוב, אלא פוליטי וכלל- יישובי. בן־יהודה יצא נגד מויאל, שלילינבלום הכחיש בשמו את הידיעה על אודות התקרית. העורך הירושלמי מחה על כך שמויאל עצמו לא פנה אליו, והביע רצונו שלא לפרסם את הידיעה. במקום זאת העדיף לפנות לעיתון עברי בחוץ לארץ ולפרסם בו הכחשה, דבר שגרם לבן־יהודה להיתפס כשקרן. בן־יהודה לא הסתיר את דעתו שהתקרית הייתה ודיווחו היה נכון, ועם זאת הבין שכוונתו של מויאל טובה הייתה, ובהכחשתו רצה רק להביא לידי הרגעת הרוחות.

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'51

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

מויאל נהג במקרה זה כאילו היה מדינאי, הרואה את התמונה הרחבה ולא את התקרית המסוימת בשדות המפרידים בין ראשון־לציון בת השלוש לכפר הערבי סרפנד. הן הוא והן ראשי חובבי ציון ראו עין בעין את הצורך שלא להלהיט את האווירה ללא צורך. בן־יהודה לא ירד, ככל הנראה, לעומקה של סוגיה זו, ולא מן הנמנע שנעלב מכך שמויאל מצא במה להכחיש את מעורבותו בעיתון יהודי בחו״ל דווקא.

ולבסוף, בנושא זה עולה השאלה: האם באמת קרו הדברים כפי שתוארו בהצבי, או אולי הייתה כאן ״גוזמה מזרחית״, אופיינית לימי הבראשית ההם? קשה להשיב, אך לעזרתנו מתייצב הכתב שדיווח על תקרית המרעה בקיץ 1885, דוד יודילוביץ׳. לאחר קרוב ל־60 שנה, בשנת 1941, ראה אור ספר רב כמות ואיכות על ראשון־לציון, שיודילוביץ – או בשם העברי שאימץ לו, יודה־לב-איש – כתב וערך. בספר בעל הפורמט הגדול, בהיקף של 552 עמודים, מופיעים כל האירועים ופרטי החיים במושבה, מיום הקמתה ב־1882 ועד ערב חג ה-60 שלה. ומה אין בספר? סיפור תקרית הרועים מקיץ 1885. אי האזכור של פרשה זו, שב-1885 נראתה מסעירה, ויודילוביץ׳ היה אחד מנושאי הדגל שלה, מעלה מחשבות שונות ביחס למה שהתרחש בדיוק. ייתכן שהייתה זו תקרית זעירה שנופחה, ולאחר שנים כה רבות לא היה עוד טעם להעלותה מן האוב.

על טיפולו של מויאל בכמה ממושבות העלייה הראשונה, עוד בטרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל, סופרו בעת ההיא אגדות: הן ציינו את חוכמתו, שנינותו, הידע והיכולת שלו ״להסתדר״ עם השלטונות הטורקיים, ובעיקר קשריו הטובים עם פקידות הברון רוטשילד ־שקבעה כמעט הכול בשנות העיצוב ההן.

המושבה הראשונה שלהקמתה התמסר בכל ליבו הייתה עקרון. הוזכר כבר שבסתיו 1882 נתן הברון רוטשילד את הסכמתו להקמת מושבה של איכרים יהודים מרוסיה. ואכן, תוך כשנה הוקמה עקרון, ליד הכפר הערבי עקיר, מדרום מזרח לרחובות של ימינו. היא נוסדה בשלהי 1883 והוחזקה בתמיכה מלאה של הברון. תחילה קראו לה מייסדיה עקרון, על שם עיר הנזכרת בתנ״ך, שסברו בטעות שהיא נמצאת באותו אזור, אך לאחר כארבע שנים הסב הברון את שמה למזכרת בתיה – על שם אימו, שנפטרה באותה שנה. כך ביקש הברון רוטשילד, ובקשתו הייתה בתקן הוראה. מאז, זה 130 שנה ויותר, קרויה המושבה מזכרת בתיה.

את ה״עקרונים״ הביא ארצה יחיאל ברי״ל, במקורו עיתונאי איש ירושלים, ומעורכיו של העיתון הראשון בארץ, הלבנון. לאחר שהעיתון נסגר בפקודות השלטון הטורקי, עבר ברי״ל לאירופה והוציאו לאור שם, בעברית, בערים שונות, במשך כ-17 שנה. הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון ורב העיר ראדום שבפולין, גייסו להביא ארצה את 11 ה״ראדומים״(כפי שכונו על שם רב העיר), איכרים יהודים מהכפר פבלובקה שברוסיה הלבנה של ימינו. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלו בקשיים מרובים, שאברהם מויאל סייע להתגבר עליהם. ימים ארוכים נמשך מסעה של הקבוצה ביבשה ובים, וכשהגיעה לנמל יפו, באחד מימי הסתיו של שנת 1882, לא התירו לה שלטונות הנמל להיכנס לארץ. ברי״ל ידע כי השלטונות הטורקיים אסרו זה כמה חודשים על העלייה היהודית – מחמת השיטפון האנושי שנודע לימים כתחילת העלייה הראשונה. לפיכך החליט לעקוף את האיסור בדרך שהייתה מקובלת בימים ההם – בעת עגינת הספינה באלכסנדריה הוא השיג לחבריה דרכונים של ״ילידי ארצות ממשלת השולטאן״, שנושאיהם נכנסו לארץ בלי שום קושי. מדובר היה בדרכונים מצריים, שמאוחר יותר התגלו כמזויפים. אילו היה שואל את מויאל – שאותו הכיר רק לאחר כמה ימים ־ היה זה אומר לו שלא יפעל בדרך שבה פעל, שכן מושל ירושלים התנגד לעלייה היהודית הרחבה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה כבר בראשיתה. בשפתו של מויאל נשמעו הדברים כך: ״פחת ירושלים הצר והמשטין [מלשון שטן]… הוא אשר מסית את הממשלה בנו ואילולא הוא לא היו העולים לארץ סובלים כל כך״. בהגיע החבורה ליפו החלו סוורי הנמל האימתניים, כמנהגם, להשליך את הנוסעים מהאונייה שעגנה הרחק מהחוף לסירותיהם. אלא שאת ברי״ל ואנשיו סירבו ליטול עמם, משום שלטענתם הם ״יהודים מאלה אשר הממשלה סגרה לפניהם את שערי פאלסטינא וסוריא״.

כשהוציא ברי״ל את הדרכונים, בדקו אותם השוטרים, הביטו בפני הבאים ופסקו מיד: אלה אינם מארצות הסולטאן.

החבורה, שראתה את ארץ ישראל מנגד, הושארה על האונייה. רק לברי״ל, שהיה בעל דרכון בריטי, הותרה הכניסה ליפו. הוא מיהר לחפש עזרה, ולשמחתו מצא שניים: את יואל משה סלומון, רעו להוצאת הלבנון 19 שנים לפני כן, ואת שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. את השניים פגש בחנותו של אברהם מויאל ביפו, שהיה לו עסק של יבוא סחורות וחלפנות כספים. בין השניים, ברי״ל ומויאל, נרקמה מיד ידידות. הירש פנה לקונסול צרפת בירושלים וביקש ממנו שישיג לבאים אישור ממושל העיר והמחוז. לצערו התשובה שקיבל הייתה שלילית.

ברי״ל לא הרים ידיים. הוא ביקש מאברהם מויאל, שבחנותו פגש כאמור את סלומון והירש, והיה ידוע בקשריו הטובים ביפו, שילך למושל המקומי, הקיימקאם, יגיש לו מנחה כמקובל ויקבל אישור לחבורה לעלות על החוף. יואל משה סלומון גילה את אוזנו של ברי״ל, שהמושל ״אוהב נאמן לו״, ואף הוא הבטיח לסייע.

השניים הלכו אל המושל – וחזרו בידיים ריקות. זה אמר להם שלצערו לא יוכל הפעם לעזור, משום שהעניין ידוע כבר למושל הירושלמי, הבכיר ממנו, "ואיך יתיר הוא לבוא בקהל את האנשים אשר הפאשא לא אבה לתת להם רשיון כי יעלו ליבשה?״

את קורותיו בארץ, לרבות עזרתו הרצופה של מויאל למאמצי ההתיישבות בעקרון, תיאר ברי״ל בספרו יסוד המעלה(1883)

ברי״ל החליט לעקוף את הקשיים ביפו והפליג עם חבורתו לחיפה. שם, סבר, תהיה העלייה לחוף קלה יותר. לאחר ימים אחדים קיבל מברק שעליית הקבוצה לחוף יפו אושרה, וה־12 – ברי״ל ו-11 האיכרים – שבו ליפו. הקרדיט על מציאת פתרון לתסבוכת הגיע לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, שטען כי הבאים מתעתדים ללמוד במוסדו. העובדה שכל הבאים היו אנשים מבוגרים ובעלי משפחות לא הוזכרה.

אלא שהעניין נפתר רק ברובו, ושוב נקרא מויאל לסייע. התברר שבאישור מושל ירושלים נזכרו רק 10 איכרים ונשמט שמו של העולה ה-11, אברהם יעקב גלמן. ברי״ל לא הסכים להפריד בין האנשים, ועמד על כך שכל ה־11ירדו כאיש אחד. השוטרים הודיעו לו שמצידם ה-10 יכולים לרדת, אך ללא גלמן. אם ברי״ל יתעקש – יישארו כל חברי הקבוצה על האונייה. וכרגיל, את מי מזעיקים במקרה קשה מעין זה? מויאל נקרא על ידי ברי״ל להתיר את הפלונטר. הוא מיהר לנמל ושוחח בארבע עיניים עם מפקד משטרת החוף. ככל הנראה גם העניק לו שי נאה, כדי שיקבל החלטה נבונה. לאחר כמה שעות מתוחות נמסר לברי״ל כי ה־10 יורשו להיכנס לארץ, ואילו לגלמן יותר לרדת מהספינה אך עליו להישאר במעצר פתוח בנמל, עד אשר תימצא דרך לשחררו.

הסוף היה כמעט טוב. כל הקבוצה – למעט גלמן – התנהלה בכבדות, לאחר יותר משלושה שבועות ביבשה ובים, לאכסניה של חיים בקר, לא הרחק מהנמל. בקר, ששמע את סיפורם המפותל ועל מאסרו של חברם, הרגיע אותם והבטיח להם, שפתר בעיות קשות יותר. תוך זמן קצר ישוחרר גם גלמן, אמר, בסיועו של מויאל. וכך היה.

קליטתם של ה-11 בארץ הייתה קשה. הירש, מנהל מקווה ישראל, שאצלו עבדו, התעמר בהם, ממש כפי שעשה לביל״ויים כמה חודשים קודם לכן. בין השאר העבידם בפרך, נתן להם לאכול לחם בלתי אכיל ואף ניסה לשכנעם לחזור לחוץ לארץ. לא אחת הזעיק ברי״ל את מויאל ליישר את ההדורים ולמנוע מה״ראדומים״ להתמרד. בה בעת – באופן מפתיע למדי – עזר להם הירש בניסיונותיהם לרכוש קרקע להקים את מושבתם. ברי״ל, שהסתכסך עם הירש, נאלץ לעזוב את הארץ – ומויאל הפך לפטרונם.

אך עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של 1883, עלו וירדו הצעות לרכישת קרקעות עבור ה״ראדומים״. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. אלא שהדבר לא היה פשוט, מהסיבה שה״ראדומים״ היו איכרים מנוסים, ובניגוד לראשוני המושבות הראשונות(פתח-תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה), שרובם לא עסקו בחקלאות לפני עלייתם לארץ, הייתה ל״ראדומים״ דעה משלהם על הקרקעות שהוצעו להם.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'55