קולות ממראכש-אליאס קנטי- מפגשים עם גמלים
מפגשים עם גמלים
שלוש פעמים באתי במגע עם גמלים ובכל פעם היה לדבר סוף טרגי.
״אני מוכרח להראות לך את שוק הגמלים,״ אמר ידידי, זמן קצר לאחר הגיעי למראקש. ״הוא מתקיים בכל יום חמישי לפני הצהריים, מחוץ לחומה, ליד באב-אלחמיס. זה די רחוק, מן העבר השני של חומת העיר. מוטב שאסיע אותך לשם.״
הגיע יום חמישי ונסענו לשם. השעה כבר היתה מאוחרת. כשהגענו לרחבה הגדולה והריקה שמחוץ לחומת העיר כבר היתה שעת צהריים. הרחבה היתה כמעט ריקה מאדם. בצדה השני, מרחק כמאתיים מטר מאתנו, עמדה חבורת אנשים, אבל גמלים לא ראינו. הבהמות הקטנות שהאנשים התעסקו בהן היו חמורים, וחמורים שרצה העיר ממילא. הם נשאו את כל המשאות וזכו ליחס כה אכזרי, עד שכמעט לא רצית עוד לראות זאת. ״באנו מאוחר מדי,״ אמר ידידי. ״שוק הגמלים נגמר.״ הוא נסע למרכז הרחבה כדי לשכנע אותי שאמנם לא היה עוד מה לראות.
אולם לפני שעצר, ראינו המון אדם נפוץ לכל עבר. במרכזו עמד גמל על שלוש רגליים, הרביעית קשורה לו גבוה. פיו היה חסום בזמם, דרך נחיריו היה מושחל חבל, ואיש אחד, ששמר על מרחק-מה ממנו, ניסה למשוך אותו באמצעותו. הגמל רץ מעט לפנים, נעמד וזינק במפתיע, על שלוש רגליו, לגובה. תנועותיו היו בלתי צפויות ומפחידות. האיש שביקש להוליך אותו נרתע בכל פעם. הוא חשש להתקרב אל הגמל יתר על המידה ולא היה בטוח לגמרי מה הדבר הבא שעליו לעשות. אבל אחרי כל הפתעה החל למשוך מחדש, עד שעלה בידו, לאט לאט, לגרור את הגמל בכיוון מסוים.
אנחנו נשארנו עומדים במקומנו והורדנו את חלונות המכונית. ילדים פושטי-יד כיתרו אותנו, ומעבר לקולותיהם שביקשו נדבות שמענו את אנקותיו של הגמל. באחת הפעמים הוא ניתר הצדה בתנופה כה רבה, עד שהאיש הגורר אותו איבד את החבל. האנשים, שהקפידו לשמור על מרחק מהם, נמלטו עוד הלאה משם. האוויר שמסביב לגמל היה רווי פחד; הפחד העז ביותר היה זה שלו. האיש רץ אחריו מרחק-מה ובמהירות הבזק חטף את החבל הנשרך על הקרקע. הגמל, בתנועה גלית, זינק הצדה ולגובה, אבל לא הצליח להשתחרר עוד ונגרר הלאה.
איש אחד, שלא הבחנו בו, ניגש אל מאחורי הילדים שהקיפו את המכונית שלנו, דחף אותם הצדה והסביר לנו בצרפתית רצוצה: ״לגמל הזה יש כלבת. הוא מסוכן. לוקחים אותו לבית-המטבחיים. צריך להיזהר מאוד.״ פניו לבשו רצינות. בין המשפטים שאמר נשמעו אנקותיו של הגמל.
הודינו לו ועזבנו את המקום עצובים. בימים הבאים חזרנו ודיברנו כמה וכמה פעמים על הגמל הנגוע בכלבת, תנועותיו הנואשות הותירו בנו רושם עמוק. הלכנו לשוק בציפייה לראות מאות מן הבהמות העדינות ורכות החמוקים הללו. אבל ברחבה הענקית מצאו אחד בודד, על שלוש רגליים, בשעת חייו האחרונה, ובזמן שנלחם על חייו נסענו לנו לדרכנו.
כמה ימים אחר-כך עברנו ליד חלק אחר של חומת העיר. היתה שעת ערב, הבוהק האדום שעל החומה הלך ודעך. צפיתי בחומה כל זמן שיכולתי ונהניתי לראות כיצד צבעיה משתנים בהדרגה. לפתע, בצלה, ראיתי שיירה גדולה של גמלים. רובם הרביצו עצמם על ברכיהם, אחרים עדיין היו עומדים. אנשים חבושי טורבנים התהלכו ביניהם בשלווה, ועם זאת בפעלתנות, והיה זה מחזה של רוגע ושל דמדומים. צבע הגמלים התמזג בצבע החומה. יצאנו מן המכונית ונכנסנו אל בין הגמלים. הם כרעו מעגלים־מעגלים, כעשרה גמלים ויותר במעגל, מסביב לערימות של מזון. הם מתחו את צוואריהם לפנים, תלשו והכניסו את המזון לפיותיהם, משכו ראשיהם לאחור ולעסו בשלוות נפש. אנחנו התבוננו בהם בעיון, וראה זה פלא, היו להם פנים. הם דמו האחד למשנהו, ובכל זאת היו כה שונים זה מזה. הם הזכירו גבירות אנגליות זקנות, הלוגמות בהדרת פנים וכמו משועממות את התה שלהן בחברותא, אבל אינן מצליחות להסתיר לגמרי את הרשעות שבה הן מתבוננות בכל דבר שסביבן. ״הנה זאת הדודה שלי, ממש,״ אמר ידידי האנגלי, אשר בנימוס רב הערתי את תשומת לבו לדמיון לבני ארצו, ועד מהרה מצאנו ביניהם עוד כמה מכרים. היינו מלאי גאווה על שפגשנו בשיירת הגמלים הזאת, שאיש לא סיפר לנו עליה, ואשר מנתה 107 גמלים.
נער צעיר קרב אלינו וביקש מטבע. גון פניו היה כחול כהה, כגון גלימתו. הוא היה מוביל הגמלים ולפי מראהו מן ה״אנשים הכחולים״ היושבים בדרומו של חבל האטלס. צבע לבושם, כך נאמר לנו, עובר אל העור, וכך נעשו כולם, גברים כנשים, לגזע הכחול היחיד. מפי המוביל הצעיר, שהיה אסיר תודה על המטבע שקיבל, ניסינו ללמוד אי-אלה דברים על השיירה. אולם הוא ידע רק מלים בודדות בצרפתית: הם באים מגולימין ונמצאים בדרך מזה עשרים וחמישה יום. זה כל מה שהצלחנו להבין. גולימין שוכנת הרחק בדרום, בלב המדבר, ואנחנו שאלנו את עצמנו אם שיירת הגמלים חצתה את חבל האטלס. ברצון היינו גם למדים לאן מועדות פניהם, כי אי-אפשר היה שהמסע הגיע לקצו כאן תחת חומות העיר, ואף הגמלים נדמו כאילו הם אוזרים כוח לקראת התלאות שעוד היו מזומנות להם.
הנער הכחול-כהה, שלא הצליח לספר לנו יותר ממה שסיפר, התאמץ לרצות אותנו והוליך אותנו אל איש זקן אחד, צנום וגבה קומה, שחבש לראשו טורבן לבן והכול נהגו בו ביראת כבוד. הוא היטיב לדבר צרפתית וענה לנו בלשון רהוטה על שאלותינו. השיירה באה מגולימין ובאמת נמצאה בדרכה כבר עשרים וחמישה יום.
״ולאן ממשיכה הדרך?״
״היא לא ממשיכה,״ אמר. ״אנחנו מוכרים אותם כאן. לשחיטה.״
״לשחיטה ?״
שנינו נדהמנו, אפילו ידידי, שבמולדתו הוא צייד נלהב. הרהרנו במסע הנדודים הארוך של הגמלים, ביופיים באור הדמדומים, בכך שאינם משערים את הצפוי להם, בסעודתם השלווה, ואולי גם באנשים שהזכירו לנו.
״לשחיטה, כן,״ חזר ואמר הזקן, קולו סדוק משהו, כאילו חתכה בו סכין קהויה משימוש. ״אוכלים כאן הרבה בשר גמלים?״ שאלתי. ביקשתי להסתיר את תדהמתי מאחורי שאלות ענייניות.
״הרבה מאוד.״
״איזה טעם יש לו? אף פעם עוד לא אכלתי בשר כזה.״
״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ הוא פרץ בצחוק לגלגני, דקיק במקצת, וחזר ואמר: ״עוד לא אכלת בשר גמלים?״ לא היה ספק בדבר, הוא סבר שאין מגישים לנו כאן דבר מלבד בשר גמלים ונהג באדנות רבה, כאילו היה מאלץ אותנו לאכול את הבשר הזה.
״הוא טוב מאוד,״ אמר.
״כמה עולה גמל?״
״זה משתנה. בין 30,000 ל-70,000 פרנק. אני יכול להראות לכם. צריך להבין בזה.״ הוא הוליך אותנו אל גמל בהיר יפהפה ונגע בו במקל קצר, שרק עתה הבחנתי בו. ״זה גמל טוב. הוא שווה 70,000 פרנק. הבעלים שלו רכב עליו בעצמו. הוא היה יכול להשתמש בו עוד הרבה שנים, אבל העדיף למכור אותו. בכסף הזה הוא יכול לקנות לו שני גמלים צעירים, אתם מבינים?״
הבנו. ״באת עם השיירה מגולימין?״ שאלתי.
הוא דחה את הסברה המזלזלת הזאת בכעס כלשהו. ״אני ממראקש,״ אמר בגאווה. ״אני קונה בהמות ומוכר אותן לקצבים.״ בלבו לא רחש אלא בוז לאנשים האלה, שעשו את כל הדרך הארוכה, ועל מוביל הגמלים הכחול הצעיר שלנו אמר: ״הוא לא יודע כלום.״
יחד עם זאת רצה לדעת מנין אנחנו, ואנחנו, למען הפשטות, אמרנו לו ששנינו ״מלונדון״. הוא חייך ונראה כעוס במקצת. ״אני הייתי במלחמה בצרפת,״ אמר. לפי גילו ניכר בו שהתכוון למלחמת העולם הראשונה. ״הייתי ליד אנגלים. לא הסתדרתי אתם טוב,״ מיהר להוסיף, ובקול מעט חרישי יותר: ״אבל היום מלחמה זה כבר לא מלחמה. מה שחשוב הוא כבר לא האדם, המכונה היא הכול.״ הוא אמר עוד דברים אחדים על המלחמה, שנשמעו נואשים מאוד. ״זה כבר לא מלחמה.״ על כך הסכמנו אתו, ונדמה כאילו התגבר על העובדה שבאנו מלונדון.
״כל הגמלים כבר נמכרו?״ שאלתי עוד.
״לא. אי־אפשר למכור את כולם. אלה שיישארו ילכו לקטט. אתם מכירים את סטט? זה בדרך לקזבלנקה, 160 קילומטר מכאן. שם נמצא שוק הגמלים האחרון. שם יימכרו השאר.״
הודינו לו. הוא נפרד מאתנו בלי שום גינוני טקס. לא המשכנו להסתובב בין הגמלים, איבדנו את החשק לכך. כשעזבנו את השיירה כבר היה כמעט חושך.
מראה הגמלים לא הרפה ממני. הרהרתי בהם ברתיעה, ובכל זאת כאילו היו מוכרים לי מכבר. זכר סעודת העולים לגרדום שלהם התקשר לשיחה על המלחמה. הכוונה לבקר בשוק הגמלים ביום חמישי הבא המשיכה לקנן בנו. החלטנו לצאת השכם בבוקר, ואולי קיווינו שהפעם נזכה ברושם פחות קודר על הווייתם.
הגענו שוב אל שער אלחמיס. מספר הבהמות שראינו לא היה גדול ביותר: הן נעלמו במרחבי הרחבה, שהיה קשה למלאה. בצד האחד שוב היו החמורים. לא ניגשנו אליהם, נשארנו אצל הגמלים. בשום מקום לא היו שלושה או ארבעה מהם יחד; לפעמים עמד בכר לבדו ליד אמו. תחילה נראו לנו כולם שקטים. הדבר הקולני היחיד היה חבורות קטנות של גברים שעמדו והתמקחו בלהט. אף על פי כן נדמה לנו שהאנשים אינם בוטחים באחדים מבין הגמלים. הם הקפידו לא להתקרב אליהם יתר על המידה, או רק כשהדבר היה נחוץ באמת.
לא עבר זמן רב ואת תשומת לבנו עורר גמל אחד שנדמה לנו מתגונן מפני משהו, והיה נוהם ורוטן ומטה את ראשו בכל כוחו לכל עבר. איש אחד היה מנסה להרביץ אותו על ברכיו, וכיוון שלא ציית לו, חבט בו במקלו. מבין שניים או שלושה האנשים שעמדו ליד ראש הגמל והתעסקו אתו בלט אחד במיוחד: הוא היה איש חסון, רחב גרם, בעל פנים כהות ואכזריות. הוא עמד איתן על מקומו, רגליו כמו נטועות בקרקע. בתנועות נמרצות של זרועותיו השחיל חבל בדופן האף של הגמל, שאותה ניקב לפני כן. האף והחבל הלכו והאדימו מדם. הגמל פרכס ונאנק, ועד מהרה פרץ בשאגה עזה. לבסוף קפץ שוב על רגליו, לאחר שכבר התרבץ על ברכיו, וניסה להשתחרר, בעוד האיש מושך בחבל בכוח הולך וגובר. האנשים עשו כל מאמץ לרסן אותו, ועוד היו עסוקים בכך כשניגש אלינו מישהו ואמר בצרפתית רצוצה: ״הוא מריח. הוא מריח את השוחט. הוא נמכר לשחיטה. הוא הולך עכשיו לבית-המטבחיים.״ ״אבל איך הוא יכול להריח את זה ?״ שאל ידידי באי-אמון. ״זה השוחט, האיש שעומד שם לפניו,״ והוא הצביע על האיש המוצק וכהה הפנים שמשך את תשומת לבנו. ״השוחט בא מבית-המטבחיים ומריח מדם של גמלים. זה לא מוצא חן בעיני הגמל. גמל יכול להיות מסוכן מאוד. אם יש לו כלבת, הוא בא בלילה והורג בני־אדם בשנתם.״ ״איך הוא יכול להרוג בני-אדם ?״ שאלתי. ״כשהאנשים ישנים, הגמל בא, כורע עליהם וחונק אותם בשנתם. צריך להיזהר מאוד. לפני שהאנשים מתעוררים, הם כבר נחנקים. כן, לגמל יש אף רגיש מאוד. בלילה, כשהוא רובץ ליד אדונו, הוא מריח גנבים ומעיר אותו. זה בשר טוב. כדאי לאכול את הבשר הזה..Ça donne du courage גמל לא אוהב להיות לבד. לבד הוא לא הולך לשום מקום. כשאדם רוצה להוליך את הגמל שלו לעיר, הוא מוכרח למצוא עוד אחד שילך אתו. הוא צריך לקחת לו אחד בהשאלה, אחרת הוא לא יצליח להביא את הגמל שלו העירה. הוא לא רוצה להיות לבד. אני הייתי במלחמה. יש לי פציעה, תסתכלו, הנה,״ האיש הצביע על חזהו.
הגמל נרגע קצת ואני הפניתי מבטי בפעם הראשונה אל הדובר עצמו. חזהו נראה מעוך, וזרועו השמאלית היתה נוקשה. האיש נראה לי מוכר. הוא היה נמוך, רזה, ומאוד רציני. תהיתי איפה ראיתי אותו כבר.
״איך הורגים גמלים ?״
״חותכים להם את עורק הצוואר. הם חייבים לדמם עד הסוף. אחרת אסור לאכול אותם. למוסלמי אסור לאכול אותם אם לא דיממו עד הסוף. אני לא מסוגל לעבוד, בגלל הפציעה הזאת. לכן אני עובד פה קצת בתור מדריך. דיברתי אתכם ביום חמישי שעבר, אתם זוכרים את הגמל ההוא עם הכלבת? כשהאמריקאים נחתו, הייתי בסאפי. נלחמנו קצת נגד האמריקאים, אבל לא הרבה, ואחר-כך התקבלתי לצבא האמריקאי. היו שם הרבה מרוקאים. הייתי עם האמריקאים בקורסיקה ובאיטליה. הייתי בכל מקום. הגרמני הוא חייל טוב. הכי גרוע היה הקזינו. שם זה היה ממש נורא. שם חטפתי את הפציעה שלי. אתם מכירים את הקזינו?״
לאט לאט תפסתי שהוא מתכוון למונטה-קסינו. הוא תיאר לי את הקרבות המרים שהיו שם, והאיש הרגוע והנינוח הזה כה השתלהב תוך כדי סיפור, כאילו היה מספר לי על יצריהם הרצחניים של גמלים שוטים. הוא היה איש ישר, והאמין למה שסיפר. אבל פתאום הבחין בין הגמלים בקבוצה של אמריקאים ומיהר לפנות אליהם. הוא נעלם במהירות שבה הופיע, ואני אפילו בירכתי על כך. כי הגמל, שכבר חדל לשאוג, נעלם בינתיים מעיני ומאוזני, ואילו אני רציתי לראותו עוד פעם אחת.
עד מהרה גיליתי אותו. השוחט עזב אותו במקומו, והגמל חזר לרבוץ ועדיין היה מטלטל לפרקים את ראשו. הדם שניגר מנחיריו המשיך להתפשט. חשתי מעין אסירות תודה על הרגעים המעטים המטעים שבהם הניחו אותו לנפשו. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך להתבונן בו לאורך זמן, שהרי ידעתי את הגורל הצפוי לו, והסתלקתי בחשאי.
בזמן שהמדריך גולל את סיפורו פנה ידידי למקום אחר והלך בעקבות כמה אנגלים. חיפשתי אחריו, עד שמצאתי אותו בעברה השני של הרחבה, שם נקלע לתוך עדת חמורים. אולי חש כאן פחות אי-נעימות.
עד סוף שהותנו בעיר האדומה לא חזרנו עוד לדבר על גמלים.
קולות ממראכש-אליאס קנטי- מפגשים עם גמלים
קולות מראקש-אליאס קנטי-השווקים
השווקים
בשווקים עומד ניחוח של תבלינים, הם קרירים וססגוניים. הריח, שתמיד הוא ערב לנחיריים, הולך ומשתנה לפי טיב המרכולת. אין כאן לא שמות ולא שלטים, ואין זגוגית. כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים.
כל החללים והחנויות שבהם מוכרים אותם דברים שוכנים בצפיפות זה ליד זה, עשרים או שלושים או אף יותר. יש שוק של תבלינים ושוק של מוצרי עור. עושי החבלים יש להם מקום משלהם, ולקולעי הסלים מקום משלהם. מבין סוחרי השטיחים, למקצתם יש חללים מקומרים גדולים ומרווחים. אתה חולף על פניהם כמו על פני עיר לעצמה ובמחווה רבת משמעות אתה מוזמן להיכנס. הצורפים מסודרים מסביב לחצר מיוחדת, וברבות מחנויותיהם הצרות אפשר לראות אנשים שקועים בעבודתם. אתה מוצא כל דבר, אבל אתה מוצא אותו אלף פעמים.
תיק העור שבו אתה חושק מוצג לראווה בעשרים חנויות שונות, וכל אחת מהחנויות הללו נושקת לחברתה. כאן למשל יושב איש אחד בתוך סחורותיו. כולן נמצאות בהישג ידו, המקום צר. הוא כמעט שאינו צריך למתוח את איבריו כדי להגיע לכל אחד ואחד מתיקי העור שלו, ורק מתוך נימוס, אם אינו זקן מדי, הוא קם ממושבו. אבל האיש בחנות הסמוכה לשלו, שנראית לגמרי אחרת, יושב בדיוק בתוך אותן הסחורות. ככה זה נמשך אולי לאורך מאה מטרים, בשני עברי המעבר המקורה. כל דברי העור שיש בשוק הזה, הגדול והמפורסם ביותר בעיר, בכל דרומה של מרוקו, מוצעים למכירה כאילו בבת-אחת. בתצוגה הזאת טמונה הרבה גאווה. מראים מה שיודעים לייצר, אבל מראים גם כמה יש מזה. נדמה כאילו התיקים עצמם יודעים שהם הם העושר וכאילו הם מציגים עצמם לעיני העוברים ושבים לאחר שהתייפו והתקינו עצמם לתפארת. כלל לא היית מתפלא לו פתחו פתאום בתנועה ריתמית, כל התיקים יחד, ובמחול עגבים ססגוני היו מראים את כל החמודות שניחנו בהם.
תחושת השייכות-לגילדה של החפצים האלה, המופרדים מכל השונים מהם, עולה מחדש במבקר בכל טיול בשווקים לפי מצב רוחו. ״היום אני רוצה ללכת לתבלינים,״ הוא אומר לעצמו, ותערובת הניחוחות הנפלאה עולה באפו והוא רואה לנגד עיניו את הסלים הגדולים ובהם הפלפל האדום. ״היום יש לי חשק לחוטי הצמר הצבועים,״ וכבר הם משתלשלים מלמעלה מכל העברים, בצבע ארגמן, בכחול כהה, בצהוב כעין השמש ובשחור. ״היום מתחשק לי ללכת לסלים ולראות איך קולעים אותם.״
מפליא כמה הדרת כבוד לובשים החפצים האלה שנוצרו בידי אדם. לא תמיד הם יפים, אספסוף גדל והולך ממוצא מפוקפק מתגנב לכאן, עשוי במכונות, מיובא מארצות הצפון. אבל האופן שבו הם מציגים עצמם לראווה עודנו האופן הישן. נוסף על החנויות שבהן רק מוכרים, ישנן רבות שאפשר לראות שם כיצד מייצרים את הדברים. בדרך זו אתה מעורב בתהליך מראשיתו, דבר המלבב את נפש הצופה. כי אחד מסממני השיממון שבו לוקים חיינו המודרניים הוא, שכל הדברים מגיעים לביתנו מוגמרים ומושלמים, כמו מתוך מין מכונות-קסם מכוערות. כאן, לעומת זאת, אתה יכול לצפות בעושה החבלים שוקד על מלאכתו, ולצדו תלוי לו מלאי החבלים הגמורים. בכוכים קטנטנים עוסקות עדות של נערים צעירים בחריטת עץ, שישה-שבעה בעת ובעונה אחת, וגברים צעירים מרכיבים מן החלקים שמייצרים להם הנערים שולחנות נמוכים קטנים. הצמר, שצבעיו הזוהרים מעוררים את התפעלותך, נצבע לנגד עיניך, ובכל מקום יושבים ילדים וסורגים כובעים בדוגמאות ססגוניות ומרהיבות.
זוהי מלאכה גלויה לעין כול, והמתרחש מציג עצמו לראווה כמו המוצר המוגמר. בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבל תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחות שבה הדברים מיוצרים ונמכרים.
למעשה רציתי להתוודע אל המיקח והממכר, אולם בגלל המוצרים העומדים למכירה תמיד יצא תחילה משדה הראייה שלי. בראייה נאיבית אינך מבין מדוע אתה פונה אל סוחר מסוים כחפצי עור מרוקאיים, שעה שעל-ידו נמצאים עשרים נוספים, שמרכולתם כמעט אינה שונה משלו. יכול אתה לעבור מאחד למשנהו ושוב לחזור לראשון. לעולם אינך יודע מראש בוודאות באיזו חנות אתה עתיד לקנות. אפילו כשאתה נותן עינך באחת או באחרת מביניהן, נתונה בידך האפשרות להימלך בדעתך.
עובר האורח המהלך בחוץ, דבר אינו מפריד בינו ובין הסחורות, לא דלתות ולא זגוגיות. הסוחר, היושב בתוכן, אינו מציג לראווה את שמו, וכפי שכבר אמרתי, אין לו דבר קל מאשר להגיע בידו לכל מקום. כל פריט וחפץ מוגש ברצון לידיו של עובר האורח. הוא יכול להחזיקו בידו שעה ארוכה, הוא יכול להאריך לדבר עליו, הוא יכול לשאול שאלות, להביע ספקות, ואם מתחשק לו, הוא יכול לגולל את קורותיו שלו, את קורות שבטו, את קורות העולם כולו בלי לקנות מאומה. האיש שבין סחורותיו הוא קודם כול זה: הוא שקט. לעולם הוא יושב היכן שהוא יושב. לעולם הוא נראה קרוב. יש לו מעט מקום ואפשרות לתנועות מורכבות. הוא שייך לסחורותיו לא פחות מששייכות הן לו. אין הן ארוזות ונסתרות, ידיו ועיניו נחות עליהן תמיד. אינטימיות קסומה שורה בינו לבין חפציו. כאילו היו משפחתו מרובת הנפשות, כך הוא פוקח עינו עליהם ושומר על הסדר ביניהם.
אין זה מטריד או מצער אותו שהוא יודע את שוויים המדויק. שכן הוא נוצר אותו בסוד ולעולם לא תציל אותו מפיו. דבר זה משווה להליך המיקח והממכר איזה נופך מסעיר ומסתורי. הוא לבדו יכול לדעת עד כמה אתה הולך וקרב אל סודו, ואין כמוהו מיומן להדוף בעוז כל גישוש, כך שהמרחק המגונן על השווי לעולם אינו נתון בסכנה. הקונה, לעומת זאת, לכבוד ייחשב לו אם לא יניח להוליכו בכחש, אבל אין זאת מלאכה קלה, שהרי לעולם הוא מגשש באפלה. בארצות מוסר המחירים, שם שולטים המחירים הנקובים, אין זאת חוכמה גדולה לקנות דבר-מה. כל טיפש הולך ומוצא את מה שהוא צריך, כל טיפש היודע לקרוא מספרים מצליח להימנע מזריית חול בעיניו.
בשווקים, לעומת זאת, המחיר שבו נוקבים תחילה הוא תעלומה נפלאה מבינה. איש אינו יודע אותו מראש, גם לא הסוחר, כי תמיד יהיו לכל דבר מחירים רבים. כל אחד מהם מתייחס למצב אחר, ללקוח אחר, לשעה אחרת ביום, ליום אחר בשבוע. יש מחירים לפריטים בודדים וכאלה לשניים או לכמה יחד. יש מחירים לזרים העושים בעיר יום אחד בלבד, ולזרים השוהים כאן כבר שלושה שבועות. יש מחירים לעניים ומחירים לעשירים, ומובן שאלה המיועדים לעניים הם הגבוהים יותר. כמעט נדמה לך שקיימים יותר סוגי מחירים משיש בני-אדם שונים בעולם.
אבל זוהי רק ראשיתה של פרשה סבוכה, שסופה אינו ידוע. יש הטוענים שעליך להוריד את המחיר בערך עד לכדי שליש מגובהו המקורי, אולם זהו איננו אלא אומדן גס ואחת מאותן הכללות תפלות שבהן מפטמים אנשים שאינם מוכנים או אינם מסוגלים להיכנס לדקויותיו של הליך עתיק יומין זה.
רצוי מאוד שהטיעונים לכאן ולכאן יארכו בהתמקחות נצח קטן ומלא תוכן. הזמן שאתה לוקח לך לרכישה משמח את לבבו של הסוחר. הטיעונים שתכליתם להביא את בר הפלוגתא לידי ויתור הם טיעונים דחוקים, מסובכים, מאולצים ומלהיבים. אתה יכול לנהוג בהדרת כבוד או להסתייע בשטף דיבור, אך עדיף שניהם גם יחד. באמצעות הדרת כבוד מראים שני הצדדים שאין הם מייחסים חשיבות יתרה למכירה או לקנייה. בעזרת שטף דיבור אתה מרכך את נחישות יריבך. יש טיעונים שאינם מעוררים אלא לעג, אבל אחרים פוגעים היישר בלב. קודם שתוותר, עליך לנסות הכול. אבל אפילו כשבא הרגע לוותר, חייב הדבר להתרחש באופן בלתי צפוי ובמפתיע כדי שדעתו של יריבך תתבלבל עליו והוא ייתן לך הזדמנות להציץ לנבכי נפשו. יש הפורקים אותך מנשקך על-ידי התנשאות, אחרים באמצעות חן. כל שיטת כישוף מותרת בשימוש, הסחת תשומת הלב היא דבר שלא יעלה על הדעת.
בחנויות שגודלן מאפשר לך להיכנס ולשוטט בהן נוהג המוכר להיוועץ בסוחר נוסף לפני שיוותר. השני, הצופה מנגד ואינו מתערב, מין כוהן גדול של מחירים, אמנם ניתן לראותו, אך הוא אינו מתמקח בעצמו. אליו פונים רק כדי לקבל מידיו הכרעות סופיות. הוא יכול, בניגוד לרצונו של המוכר, לאשר תנודות עצומות במחירים. אולם מאחר שהוא זה שעושה זאת, לא ויתר איש כהוא זה.
קולות ממראכש-אליאס קנטי-השווקים- עמ'19
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
קריאות העיוורים
אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים. האם זאת השפה שלא היתה מובנת לי שם, ושכעת, מעט מעט, מבקשת להיתרגם בקרביי היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מלים; שבהיותם מעבר למלים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.
אני חולם על אדם השוכח את לשונות תבל עד שבשום ארץ אינו מבין עוד את הנאמר.
מה יש בה בשפה? על מה היא מכסה? מה היא לוקחת ממך? במרוצת השבועות שעשיתי במרוקו לא ניסיתי ללמוד לא ערבית ולא אחת מן השפות הברבריות. לא רציתי לאבד מכוחן של הקריאות הזרות. רציתי להתרשם מן הקולות כפי שהנם, ולא להניח אף לא לאחד מהם לאבד מכוחו על-ידי ידע לוקה בחסר ומלאכותי. לא קראתי מאומה על הארץ הזאת. אורחותיה היו זרות לי כמו תושביה. המעט שנישא אליך במרוצת חייך על כל ארץ ועל כל עם נשר ממני בשעות הראשונות.
אבל נשארה המלה ״אללה״, ועליה אינני יכול לפסוח. בה הייתי מצויד לקראת אותו חלק מן החוויה שחוויתי שהיה השכיח והמרשים ביותר, המאריך ביותר להישאר, לקראת העיוורים. בעת מסעות אתה מסכין עם הכול, הרוגזה נשארת בבית. אתה מתבונן, אתה מקשיב, אתה מתלהב מן הדברים המחרידים ביותר מפני שהם חדשים. נוסעים טובים הם בני-אדם חסרי לב.
בשנה שעברה, בהתקרבי לווינה לאחר היעדרות של חמש-עשרה שנה, נסעתי דרך בלינדֶמַרקְט (שוק העיוורים), מקום שעל קיומו לא ידעתי לפני כן. השם הלם בי כצליפת שוט ולא הרפה ממני מאז. השנה, בהגיעי למראקש, מצאתי את עצמי לפתע בין עיוורים. הם היו מאות, רבים מספור, רובם קבצנים, קבוצה מהם, פעמים שמונה, פעמים עשרה, עמדה בשוק בשורה צפופה, ופסוקה הניחר, החוזר על עצמו לנצח, נשמע למרחוק. נעמדתי מולם, באפס תנועה כמוהם, וכל אותה עת לא הייתי בטוח לגמרי אם הרגישו בנוכחותי. כל אחד מהם הושיט נכחו קערית עץ לנדבות, וכל אימת שהיה מי מטיל לתוכה משהו, היה המטבע מועבר מיד ליד, כל אחד מישש אותו, כל אחד בדק אותו, עד שאחד, שזה היה תפקידו, שלשל אותו לבסוף לארנק. הם ח ש ו יחדיו, כשם שמלמלו וקראו יחדיו.
כל העיוורים מציעים לך את שמו של אלוהים, ועל-ידי נדבה אתה יכול לרכוש לך זכות עליו. הם מתחילים באלוהים, הם מסיימים באלוהים, הם חוזרים על שמו עשרת אלפים פעם ביום. כל קריאותיהם כוללות את שמו בשינוי צורה, אבל הקריאה שעליה החליטו פעם נשארת לעולם אותה קריאה. אלה הן ערבסקות קוליות על אלוהים, אבל הן מרשימות פי כמה מאלה החזותיות. יש השמים מבטחם בשמו בלבד ואינם קוראים אלא אותו. מקופלת בזה מין קריאת תיגר מחרידה, אלוהים נדמה עלי כמין חומה שעליה הם מסתערים לעולם באותה נקודה. נדמה לי שהקבצנים שורדים יותר הודות לפסוקיהם מאשר הודות לנדבות שהם מקבצים.
החזרה על אותה קריאה היא המאפיינת את הקורא. אתה חורת אותו בזכרונך, אתה מכיר אותו, כעת ישכון אתך לעולם ועד, דרך תכונה אחת מוגדרת במדויק, הלא היא קריאתו. יותר מכך לא תלמד עליו, הוא מתגונן, הקריאה היא גם הגבול שלו. במקום הזה האיש הנו בדיוק מה שהוא קורא, לא יותר, לא פחות, מקבץ נדבות, עיוור. אבל הקריאה היא גם שכפול, החזרה המהירה והקצובה עושה אותו לקבוצה. טמונה בכך אנרגיה מיוחדת של בקשה, הוא מבקש למען רבים ומלקט למען כולם. ״זכור את כל הקבצנים, זכור את כל הקבצנים! אלוהים יברכך בעבור כל הקבצנים שאתה נותן להם.״
אומרים שהעניים ייכנסו לגן העדן חמש מאות שנה לפני העשירים. בנדבה אתה קונה מידי העניים פיסת גן עדן. כשהולך אדם לעולמו, ״מלווים אותו ברגל אל קברו, עם או בלי מקוננות מסלסלות בקולן, בהילוך מהיר מאוד כדי שהנפטר יגיע במהרה אל האושר השמימי. עיוורים שרים את עיקרי האמונה.״
מאז שובי ממרוקו אני מתיישב בפינת חדרי בעיניים עצומות וברגליים משוכלות ומנסה להגיד במשך חצי שעה, במהירות הנכונה ובעוצמה הנכונה, ״אללה! אללה! אללה!״ ניסיתי לדמיין שאני ממשיך להגיד זאת במשך יום תמים וחלק לא מבוטל של הלילה; שלאחר שינה קצרה אני מתחיל בזה שוב; שאני ממשיך בכך במשך ימים ושבועות, חודשים ושנים; שאני הולך ומזדקן וחי כך, ונאחז בחיים האלה בעקשנות; שאני מתמלא חימה כשמשהו מפריע לי בחיים האלה; שאינני חפץ בשום דבר אחר, שאני שרוי בהם כל כולי.
ירדתי לסוף מהותו של הפיתוי הטמון בחיים האלה, המצמצמים את הכול לחזרה בצורתה הפשוטה ביותר. כי כמה גיוון, או כמה מעט גיוון היה בעבודתם של בעלי המלאכה שראיתים עמלים בגומחותיהם הקטנות? בהתמקחות הסוחרים? בצעדי הרקדנים? באינספור ספלי התה במנטה שכל המתארחים פה מריקים לקרבם? כמה גיוון יש בכסף? כמה ברעב?
ירדתי לסוף מהותם האמיתית של הקבצנים העיוורים האלה: קדושי החזרה. מחייהם נמחו רוב הדברים שעודם חומקים מאתנו קודם שיוכלו לחזור על עצמם. ישנו המקום שהם יושבים או עומדים בו. ישנה הקריאה הבלתי משתנה. ישנו מספר המטבעות המוגבל שהם מייחלים לו, שלוש או ארבע מעות שונות בערכן. אמנם ישנם גם הנותנים, השונים זה מזה, אבל עיוורים אינם רואים אותם, ובמאמר התודה שלהם הם עושים שגם הנותנים יהיו זהים.
קולות מראכש-אליאס קנטי – קריאות העיוורים
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
רוקו של המאראבּוּ
נפניתי מאצל הקבוצה של שמונה העיוורים, תחינתם מהדהדת באוזני, ולא עשיתי אלא צעדים ספורים, כשאת עיני צד ישיש לבן שיער שהיה עומד בגפו, רגליו מפושקות מעט: ראשו היה נטוי קלות והאיש עמד ולעס. גם הוא היה עיוור, ולפי הסחבות שעטה היה קבצן. אבל לחייו היו מלאות ואדמומיות, שפתיו בריאות ולחות. הוא לעס לאט בשפתיים חתומות, והבעת פניו היתה עליזה. הוא לעס ביסודיות, כאילו לפי איזה כלל. כפי הנראה הסב לו הדבר הנאה מרובה, ובעודי מתבונן בו עלה בדעתי רוקו וסברתי שיש לו מן הסתם הרבה מאוד רוק. הוא עמד ליד שורה של דוכנים, שהררי תפוזים נערמו עליהם למכירה. אמרתי לעצמי שאחד הסוחרים כנראה נתן לו תפוז ואותו הוא לועס. כף ידו הימנית היתה מרוחקת קמעה מגופו. כל אצבעותיה היו פשוקות לרווחה ונדמה היה שהן משותקות וכי אין הוא מסוגל לקפוץ אותן.
את האיש הקיף מרחב חופשי גדול למדי, דבר שנראה לי מפליא במקום ההומה הזה. הוא נראה כאילו היה תמיד לבדו ואינו משתוקק לטוב מזה. בנחישות דעת התבוננתי בו לועס וגמרתי בדעתי להמתין ולראות מה יקרה כשיגמור. העניין נמשך שעה ארוכה מאוד, מעודי לא ראיתי אדם לועס בחדווה וביסודיות כה רבות. חשתי את פי שלי מתחיל לנוע קלות, אף שלא הכיל מאומה, וכי מה היה לו ללעוס. חשתי מעין יראת כבוד לעונג שלו, שנראה לי מרעיש מכל מה שראיתי מימי בפיו של אדם. עיוורונו לא עורר בי חמלה. הוא נראה מרוכז ושבע רצון. הוא לא הפסיק אף לא פעם אחת כדי לבקש נדבה, כפי שנהגו כל השאר. אולי היה לו כל מה שהצטרך. אולי לא הצטרך לשום דבר נוסף.
כשגמר, ליקק את שפתיו כמה פעמים, הושיט מעט את יד ימינו עם האצבעות הפשוקות לפנים ואמר בקול צרוד את פסוקו. ניגשתי אליו ברתיעה כלשהי ושלשלתי לידו מטבע של עשרים פרנק. האצבעות נשארו פשוקות; הוא באמת לא היה מסוגל לקמוץ אותן. הוא הגביה את ידו באטיות והגישה לפיו. הוא לחץ את המטבע אל שפתיו העבות והעלימו בפיו. אך נכנס פנימה, וכבר החל ללעוס שוב. הוא הסיע את המטבע בפניו הנה והנה, ואני דימיתי שאני יכול לעקוב אחר תנועותיו, פעם היה בצד שמאל, פעם בצד ימין, והוא לעס שוב באותה יסודיות כמקודם.
הדבר הפליא אותי ועורר בי ספק. שאלתי את עצמי אם אינני טועה. אולי נעלם המטבע בינתיים למקום אחר ואני לא הבחנתי בכך. שוב המתנתי. לאחר שלעס באותה הנאה וסיים, הופיע המטבע בין שפתיו. הוא ירק אותו לידו השמאלית, שאותה הגביה. כמות גדולה מאוד של רוק נפלטה יחד עמו. אחר-כך טמן את המטבע בתיק שנשא לשמאלו.
ניסיתי לשכך את שאט הנפש שלי מן הנוהג הזה על-ידי דילולו בזרותו. מה מלוכלך יותר מכסף. אבל האיש הזקן הזה לא היה אני, מה שמעורר בי שאט נפש מסב לו הנאה, והאם לא ראיתי לפעמים אנשים שמנשקים מטבעות כסף ? כמות הרוק הגדולה בוודאי היה לה כאן תפקיד מיוחד, והיה ברור שהוא נבדל מקבצנים אחרים בכך שהוא מייצר שפע של רוק. הוא התאמן בזה במשך זמן רב קודם שביקש נדבה. יהיה אשר יהיה מה שאכל לפני כן – אף אחד אחר לא היה זקוק לזמן רב כל-כך כדי לעשות זאת. לתנועות פיו היתה איזו משמעות.
או שמא תחב לפיו רק את המטבע שלי ? האם חש בכף ידו ששוויו היה גבוה יותר ממה שהיה מקבל ברגיל וביקש להודות על כך בדרך מיוחדת ? המתנתי לראות מה יקרה הלאה, ולא התקשיתי להמתין. הייתי מבולבל ומרותק, וברור לגמרי שלא הייתי מסוגל לראות שום דבר אחר מחוץ לאיש הזקן הזה. הוא חזר על פסוקו כמה פעמים. ערבי אחד עבר על פניו ושם לו בידו מטבע של חמישה פרנקים. הוא הגישו לפיו בלי היסוס, תחב אותו פנימה והחל ללעוס בדיוק כמו קודם. הפעם אולי לא לעס שעה כה ארוכה. ושוב ירק את המטבע עם שפע של רוק והעלימו בתיקו. הוא קיבל עוד מטבעות נוספים, בהם קטנים מאוד, ואותו תהליך חזר על עצמו כמה פעמים. מבוכתי הלכה וגברה. ככל שהארכתי לצפות בו, הבנתי פחות ופחות מדוע עשה מה שעשה. אבל דבר אחד לא היה מוטל עוד בספק, הוא עשה זאת בכל פעם ופעם, זה היה מנהגו, דרכו המיוחדת לקבץ נדבות, והאנשים שנתנו לו איזו מעה ציפו ממנו כי ישתף בדבר את פיו, אשר בכל פעם שפער אותו נדמה לי אדום יותר.
לא השגחתי שגם בי היו צופים, ומן הסתם הייתי נלעג למראה. אולי, מי יודע, אף השתאיתי בפה פעור לרווחה. כי פתאום צץ איש אחד מאחורי תפוזיו, פסע לעברי כמה פסיעות ואמר בקול מרגיע: ״זהו מאראבו.״ ידעתי שמאראבו הוא איש קדוש וכי מייחסים להם כוחות מיוחדים. המלה עוררה בי יראת כבוד והרגשתי כיצד סלידתי פוחתת באחת. שאלתי בביישנות: ״אבל למה הוא מכניס את המטבע לפיו?״ ״הוא עושה זאת תמיד,״ אמר האיש, כאילו היה זה הדבר הרגיל ביותר בעולם. הוא נפנה מעלי וחזר ונעמד מאחורי תפוזיו. רק עתה הבחנתי שמאחורי כל דוכן היו שניים או שלושה זוגות עיניים נעוצים בי. היצור התמוה הייתי אני, שבמשך שעה כה ארוכה לא הצליח להבין.
חשתי כאילו ניתן לי הסבר זה לפרידה ולא השתהיתי שם עוד זמן רב. המאראבו, אמרתי לעצמי, הוא איש קדוש, ובאיש הקדוש הזה הכול קדוש, אפילו רוקו. על-ידי הבאת מטבעות התורמים במגע עם רוקו הוא מעניק להם ברכה מיוחדת ומעצים את המצווה שנרשמה לזכותם בשמים במתן הנדבה. מקומו בגן העדן היה מובטח לו, והיה בידו להעניק לבני-אדם דבר-מה שהם זקוקים לו יותר משזקוק הוא למעותיהם. כעת ירדתי לסופה של החדווה ששרתה על פניו העיוורות והבדילה אותו משאר הקבצנים שראיתי עד לאותה עת.
הלכתי לדרכי אך נצרתי אותו במחשבתי כל-כך, עד שסיפרתי עליו לכל ידידי. איש לא ראה אותו, והרגשתי שהכול מטילים ספק באמיתות דברי. למחרת סרתי לאותו מקום, אך הוא לא היה שם. חיפשתי בכל מקום, אך לא יכולתי למצוא אותו. חיפשתי יום־יום, אך הוא לא חזר. אולי התגורר בגפו במקום כלשהו בהרים ורק לעתים רחוקות היה הא העירה. היה עלי לשאול את מוכרי התפוזים על אודותיו, אבל התביישתי מהם. בשבילם לא היה בו אותו דבר שהיה בו בשבילי, אך בעוד שלא היססתי לספר עליו לידידים שלא ראוהו מעולם, השתדלתי להפריד בינו לבין אלה שהתוודעו אליו, שהיה מוכר להם ונראה להם טבעי. הוא לא ידע על אודותי דבר, והם אולי היו עלולים לדבר אתו עלי.
ראיתי אותו פעם אחת נוספת, כעבור שבוע בדיוק, ושוב בשבת בערב. הוא עמד ליד אותו דוכן, אבל לא היה לו בפיו מאומה והוא לא לעס. הוא אמר את פסוקו. נתתי לו מטבע והמתנתי לראות מה יקרה. עד מהרה התחיל ללעוס אותו במרץ, אבל בעודו עסוק בכך, ניגש אלי איש אחד וליהג את שטותו: ״זה מאראבו. הוא עיוור. הוא מכניס את המטבע לפה כדי להרגיש כמה נתת לו.״ אחר-כך פנה אל המאראבו בערבית והצביע עלי. הזקן סיים את לעיסתו ופלט את המטבע. הוא פנה אלי ופניו קרנו. הוא אמר איזו ברכה בשבילי וחזר עליה שש פעמים. הידידות והחום שעטפו אותי בעת שאמר את פסוקו היה בהם איזה נופך שטרם ידעתיו מידי בן אנוש.
קולות מראקש-אליאס קנטי – רוקו של המאראבּוּ
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
בית דומם וגגות ריקים
כדי להתוודע אל עיר זרה אתה זקוק למקום סגור, שתהיה לך זכות חזקה מסוימת עליו ואשר בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי. המקום הזה צריך להיות שקט, צריך שאף אחד לא יוכל לראות אותך כשאתה מוצא בו מפלט, ואף אחד כשאתה שב ועוזב אותו. הטוב ביותר הוא להיעלם באיזו סמטה ללא מוצא, לעצור מול שער שהמפתח לו נמצא בכיסך, ולפתוח בלי שנפש חיה תשמע זאת.
אתה נכנס לתוך קרירותו של הבית וסוגר אחריך את השער. בבית עומדת אפלולית, ולרגע אינך רואה מאומה. אתה דומה לאחד העיוורים בכיכרות ובסמטאות שעזבת. אבל עד מהרה אתה שב וזוכה במאור עיניך. אתה רואה את מדרגות האבן המוליכות לקומה הראשונה, ולמעלה אתה פוגש חתולה. היא מגלמת את הדממה שנכספת אליה. אתה אסיר תודה על שהיא חיה, כך ניתן לחיות גם בדומייה. היא מקבלת את מזונה בלי לקרוא אלף פעמים ביום ״אללה״. אין בה מום ואין היא צריכה להסכין עם גורל מחריד. אפשר שהיא אכזרית, אבל היא אינה אומרת זאת.
אתה פוסע הלוך ושוב ושואף לקרבך את השקט. היכן נשארה ההמולה הנוראה? האור המסמא והקולות המחרישים ? מאות על גבי מאות הפנים ? בבתים האלה פונים רק חלונות מעטים אל הסמטה, לפעמים אף לא אחד. הכול נפתח אל החצר, וזו נפתחת אל השמים. רק באמצעות החצר אתה נמצא בקשר מעודן וממותן עם סביבתך.
אבל אפשר גם לעלות על הגג ולהשקיף על כל גגותיה השטוחים של העיר בבת אחת. זהו רושם שטוח, והכול כמו בנוי במדרגות רחבות ידיים. נדמה לך כאילו אתה יכול לטייל למעלה על פני העיר כולה. הרחובות אינם נראים כמכשול, אינך רואה אותם, אתה שוכח שקיימים רחובות. הרי האטלס בוהקים לא הרחק והיית חושב אותם לרכסי האלפים לולא היה האור שעליהם זוהר יותר ולולא היו דקלים רבים כל-כך נטועים בינם ובין העיר.
צריחי המסגדים המתנשאים פה ושם אינם דומים לצריחי כנסיות. אמנם הם דקי גזרה, אך לא מחודדים, רוחבם ברום גובהם זהה לזה שבתחתיתם, והפרט החשוב בהם הוא המשטח שברומם, שמעליו נקראים המאמינים לתפילה. הם דומים יותר למגדלורים, אך כאלה ששוכן בהם קול.
מעל גגות הבתים מתאמנת אוכלוסייה של סנוניות. זוהי כמו עיר שנייה, אלא שכאן מתנהלים הדברים במהירות באותה מידה שברחובות בני-האדם הם מתנהלים באטיות. הסנוניות האלה לעולם אינן נחות, אתה שואל את עצמך אם הן ישנות אי-פעם, הן חסרות עצלות, יישוב דעת והדרת פנים. הן טורפות במעוף, הגגות הריקים אולי נראים להן כמו ארץ כבושה.
כי הבריות אינן מראות את עצמן על הגגות. כאן, חשבתי, אראה נשים כמו באגדות, מכאן אציץ אל חצרות בתי השכנים ואעקוב אחר מעשיהם. כשעליתי בפעם הראשונה על הגג השייך לביתו של ידידי הייתי כולי ציפייה, וכל זמן שהשקפתי למרחק, אל ההרים, על העיר, הוא היה מרוצה ואני הרגשתי בגאוותו על שהיה בידו להראות לי דברים כה יפים. אבל הוא נעשה מודאג כשעייפתי מן המרחקים ובקרבי ניעורה סקרנות לקרוב. הוא תפס אותי משקיף לתוך חצר הבית השכן, שם קלטה אוזני לשמחתי קולות נשיים וספרדיים. ״כאן לא עושים דבר כזה,״ אמר. ״מוטב לא לעשות זאת. הזהירו אותי הרבה פעמים. להתעניין במה שמתרחש בבית הסמוך נחשב לא יאה. זה נחשב לא הגון. למעשה, מוטב לא להראות את עצמך על הגג בכלל, בייחוד לא בהיותך גבר. כי לפעמים הנשים עולות על הגגות ורוצות להרגיש את עצמן לא מופרעות.״
״אבל אין שם בכלל נשים.״
״אולי ראו אותנו,״ אמר. ״זה מטיל בך דופי. גם ברחוב אינך אמור לפנות בדברים אל נשים עוטות רעלה.״ ״ואם אתה רוצה לשאול על הדרך?״ ״אזי אתה מוכרח לחכות עד שיזדמן לך בדרכך גבר.״ ״אבל הרי מותר לך לשבת על הגג הפרטי שלך. ואם אתה רואה מישהו על הגג השכן, זאת לא אשמתך.״ ״במקרה כזה אני חייב להסב את המבט. אני חייב להראות עד כמה אני חסר עניין. מאחורינו הופיעה כרגע אחת. זאת משרתת זקנה. היא לא יודעת שהבחנתי בה, אבל היא כבר נעלמה.״
לא היה סיפק בידי אפילו לפנות לאחור. ״אם כך, על הגג אתה אפילו פחות חופשי מאשר ברחוב.״ ״בוודאי,״ אמר. ״אינך רוצה ששמך ייצא לשמצה בשכונה.״ התבוננתי בסנוניות והתקנאתי בהן כשחלפו ביעף, פטורות מדאגה, על פני שלושה, חמישה, עשרה גגות בבת אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בית דומם וגגות ריקים
קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה
האשה ליד הַשְּׂבָכָה
עברתי ליד שוקת ציבורית קטנה, שנער בן תשחורת שתה ממימיה. פניתי שמאלה ושמעתי מלמעלה קול חרישי, רך ועדין. העברתי מבטי במעלה בית אחד ממולי וראיתי בגובה הקומה הראשונה, מאחורי שבכה קלועה, את פניה של אשה צעירה. היא היתה כהת עור וללא רעלה והצמידה את פניה אל השבכה. היא דיברה משפטים רבים, בשטף קליל, וכל המשפטים הללו היו עשויים ממלות חיבה. לא הבנתי מדוע לא היתה עטויה רעלה. ראשה היה נטוי קלות ואני חשתי שהיא מדברת אלי. קולה לא עלה, הוא נשאר חרישי ואחיד. וכה רב היה הרוך בו, עד שכאילו היתה מערסלת את ראשי בזרועותיה. אבל לא ראיתי ידיים, היא לא הראתה אלא את פניה, אולי היו ידיה כפותות במקום כלשהו. החדר שבו עמדה היה חשוך, ברחוב שבו עמדתי קפחה שמש מסמאת. מלותיה כמו פיכו מתוך מעיין וזרמו זו לתוך זו, מעודי לא שמעתי מלות חיבה בשפה הזאת, אבל הרגשתי שאלה היו מלים כאלה.
רציתי לגשת קרוב יותר כדי לראות את שער הבית שמתוכו בקע הקול, אבל חששתי שתנועה מצדי תבריח את הקול כמו ציפור. ומה הייתי עושה לו החרישה. ניסיתי לנהוג בעדינות ובחרישיות כמו הקול עצמו ופסעתי פסיעות כפי שלא פסעתי מימי. עלה בידי לא להבהיל אותה. המשכתי לשמוע את הקול כשעמדתי קרוב מאוד לבית ושוב לא יכולתי לראות את הראש שמאחורי השבכה. הבניין הצר נראה כמו מגדל רעוע. דרך פרצה בחומה, היכן שנשרו ממנה לבנים, אפשר היה להציץ פנימה. השער היה נטול תואר והדר, עשוי קרשים עלובים, מוברח בפיסת תיל ונראה כאילו אין מרבים לפתוח אותו. זה לא היה בית מזמין, אי-אפשר היה להיכנס פנימה, ובפנים היה הכול חשוך ומן הסתם גם מוזנח לגמרי. מעבר לפינה הסמוכה נפתחה סמטה ללא מוצא, אבל שם היה הכול
שומם ושקט ולא ראיתי אדם שיכולתי לשאול אותו דבר. גם בסמטה הזאת לא איבדתי את מעיין הקול הלוטפני, שנשמע מעבר לפינה כמו קול פכפוך רחוק. חזרתי על עקבותי, נעמדתי שוב במרחק-מה מהבית ונשאתי עיני, ושם היו הפנים הסגלגלות קרובות מאוד לשבכה והשפתיים התנועעו לקול המלים שופעות הרוך.
היה נדמה לי שכעת הן נשמעו קצת אחרת, היה אפשר להבחין בהן מין תחינה סתומה, כאילו היתה אומרת: אל תלך. אולי חשבה שהלכתי לתמיד כשנעלמתי כדי לבדוק את הבית ואת השער. כעת חזרתי לשם ונתבקשתי להישאר. כיצד לתאר את השפעתן של פני אשה בלתי רעולות הניבטות ממרומי חלון, בעיר הזאת, בסמטאות האלה. מעט מאוד חלונות פונים אל הסמטאות ולעולם אין איש מביט מתוכם. הבתים הם כמו חומות, לא אחת יש לך במשך שעה ארוכה הרגשה כאילו אתה מהלך בין חומות, אף על פי שאתה יודע שאלה הם בתים: אתה רואה דלתות וקומץ חלונות שאין משתמשים בהם. כיוצא בזה הנשים, המהלכות בסמטאות כמו שקים נטולי צורה; אתה מזהה אותן, אינך מנחש את דמותן, עד מהרה אתה נלאה מן המאמץ לנסות לדמיין את דמותן. אתה מוותר על נשים. אבל אינך מוותר ברצון, ואחת שמופיעה לפתע בחלון ואפילו מדברת אליך ומטה את ראשה קלות ואינה מסתלקת, כאילו חיכתה כאן לבואך מאז ומתמיד, וממשיכה לדבר כשאתה מפנה לה גבך והולך לך חרש, שתדבר בין שתהיה שם ובין אם לאו, ותמיד תדבר אליך, תמיד תדבר אל כל אחד – אשה כזאת היא פלא, התגלות, ואתה נוטה לייחס לה חשיבות רבה יותר מאשר לכל הדברים האחרים שיש לראות בעיר הזאת.
הייתי עומד שם הרבה יותר זמן, אבל זה לא היה אזור שומם. נשים עוטות רעלה באו לקראתי ולא טרחו להתעכב בגלל בת מינן שליד השבכה שם למעלה. הן חלפו על פני הבית הדומה למגדל כאילו לא דיבר שם איש. הן לא עצרו מהילוכן, לא הביטו למעלה. הן קרבו אל הבית בצעד בלתי משתנה ופנו אל הסמטה בדיוק מתחת לחלונה של הדוברת, שם עמדתי. אבל חשתי היטב במבטי הגינוי שנתנו בי. מה אני עושה שם ? מה אני עומד שם ? מה אני מסתכל למעלה ?
קבוצה של תלמידים חלפה על פני. הם שיחקו והתלוצצו בדרך והשימו עצמם כאילו אינם שומעים את הקולות מלמעלה. הם הסתכלו בי: הייתי פחות מוכר להם מאשר האשה נטולת הרעלה. חשתי שמץ בושה בעמידתי הבוהה. אבל הרגשתי שבהליכתי הייתי מאכזב את הפנים שמאחורי השבכה. המלים הללו המשיכו לפכות כמו פלג של קולות ציפורים, אולם כעת נתערבו בצעקותיהם המחרישות של הילדים, שהתרחקו באטיות. הם נשאו את ילקוטיהם ובאו מבית-הספר. הם ביקשו להאריך את הדרך הביתה והיו ממציאים משחקים קטנים, שאחד החוקים שלהם היה לקפוץ בסמטה פעם קדימה ופעם אחורה. על-ידי כך התקדמו בקצב שבלול והפכו לי את ההאזנה לעינוי.
אשה שילד פעוט לצדה עצרה לידי. מן הסתם קרבה אלי מאחור, כיוון שלא הרגשתי בה. היא נשארה לידי רגע קצר, נעצה בי מבט נזעם, מאחורי הרעלה הבחנתי בתווי פנים של אשה זקנה. היא אחזה בילד כאילו נשקפה לו סכנה מנוכחותי והמשיכה בדרכה בדשדוש רגליים בלי לזכות אותי במלה. חשתי אי-נעימות, עזבתי את מקומי והלכתי לאט בעקבותיה. היא הלכה כמה בתים במורד הסמטה ואז פנתה לסמטה צדדית. כשהגעתי לפינת הסמטה שמעבר לה נעלמה, ראיתי בקצה סמטה ללא מוצא את כיפתה של ״קובא״ קטנה, כך נקראים בארץ הזאת קברי קדושים, שאנשים עולים אליהם לרגל לשטוח את משאלותיהם. האשה הזקנה עמדה מול שערה הסגור של הקובא והרימה את הילד לגובה. היא לחצה את פיו אל חפץ כלשהו שלא יכולתי לזהותו מן המקום שבו עמדתי. היא חזרה על תנועה זו פעמים אחדות, אחר-כך העמידה את הילד ארצה, נטלה את כפו הקטנה ופנתה ללכת.כשהגיעה לפינת הסמטה היה עליה לחלוף על פני, אבל הפעם אפילו לא נעצה בי מבט נזעם וחזרה באותו כיוון שממנו באנו שנינו.
התקרבתי לקובא, ובמחצית גובהו של שער העץ ראיתי טבעת ופיסות בד ישנות מלופפות עליה. אותן אם כן נישק הילד. הכול התנהל בשקט גמור, ובמבוכתי לא הרגשתי שהתלמידים עמדו מאחורי והסתכלו בי. לפתע שמעתי את צחוקם העליז, שלושה או ארבעה מהם זינקו אל שער הקובא, תפסו בטבעת ונישקו את פיסות הבד. בתוך כך צחקו וחזרו על המעשה מכל הצדדים. אחד נתלה על הטבעת מימינה, חברו משמאלה, ונשיקותיהם נשמעו כמו צקצוק חזק. מיד אחר־כך נדחפו הצדה על-ידי חבריהם שעמדו מאחוריהם. הכול רצו להראות לי איך צריך לעשות זאת; אולי ציפו שאחקה אותם. הם היו ילדים נקיים, כולם מטופחים, בוודאי היו רוחצים אותם כמה פעמים ביום. אבל פיסות הבד נראו כה מטונפות, כאילו ניגבו בהן את הסמטה. הן נחשבו לקרעים מגלימתו של הקדוש עצמו, ולדידם של המאמינים דבק בהן שמץ מקדושתו.
לאחר שכל הילדים שבעו מלנשק אותן, הם הלכו אחרי והקיפו אותי. אחד מהם משך את תשומת לבי בפניו הנבונות וחשתי שהשתוקק לדבר אתי. שאלתי אותו בצרפתית אם הוא יודע לקרוא. הוא השיב לי בנימוס רב: ״.Oui, Monsieur״ תחת זרועי נשאתי עמי ספר, פתחתיו והושטתי לו אותו. הוא קרא את המשפטים בצרפתית לאט, אבל בלי שגיאות. הספר עסק במנהגי האמונה של המרוקאים, והמקום שבו פתחתי דן בהערצת הקדושים וקבריהם. אפשר לקבל זאת כמקרה או לא כמקרה, אבל עכשיו קרא לפני מה שזה עתה עשה יחד עם חבריו. אבל הדבר לא ניכר בהבעת פניו, אולי בלהט הקריאה כלל לא קלט את משמעות המלים. שיבחתי אותו, הוא קיבל את דברי הערכתי בהדרת פנים היאה למבוגר. הוא מצא חן בעיני כל-כך, עד שמבלי משים קישרתי אותו עם האשה שמאחורי השבכה.
הצבעתי בכיוונו של הבית המוזנח ושאלתי: ״האשה שם למעלה מאחורי השבכה – אתה מכיר אותה ?״ ״,Oui, Monsieur״ אמר, ופניו הרצינו מאוד.
״?Elle est malade״ המשכתי לשאול.
".Elle est très malade, Monsieur״ ה״מאוד״ שהעצים את שאלתי נשמע כמו קינה, אבל קינה על דבר-מה שקיבל בהכנעה גמורה. הוא היה אולי בן תשע, אבל נראה עכשיו כאילו בילה כבר עשרים שנה במחיצת חולה אנושה, יודע היטב כיצד יש להתנהג במקרה מעין זה.
"?Elle est malade dans sa tête, n’est-ce pas"
".Oui, Monsieur, dans sa tête״ הוא הנהן כשאמר ״בראשה״, אבל הצביע במקום על ראשו שלו על ראשו של ילד אחר, שניחן ביופי יוצא דופן: היו לו פנים לאות מוארכות ועיניים שחורות, עצובות מאוד, פעורות לרווחה. אף אחד מן הילדים לא צחק. כולם עמדו על מקומם מחרישים. מצב-רוחם התהפך בן־רגע כשהתחלתי לדבר על האשה שמאחורי השבכה.
קולות מראקש-אליאס קנטי – האשה ליד הַשְּׂבָכָה
פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
ביקור במלאח
בבוקר השלישי, כשנשארתי לבדי, מצאתי את הדרך אל המלאח. הגעתי לצומת רחובות שיהודים רבים עמדו בו. התנועה זרמה על פניהם ופנתה בפינת הרחוב. ראיתי אנשים חוצים חלל מקומר בחומה והלכתי בעקבותיהם. בתוך החומה הזאת, מוקף בה מארבעת עבריו, שכן המלאח, הרובע היהודי.
מצאתי את עצמי עומד בשוק קטן פתוח. בתוך חדרים נמוכים ישבו גברים בין סחורותיהם. אחדים מהם, לבושים בבגדים אירופיים, ישבו או עמדו. הרוב חבשו לראשם כיפות שחורות, המציינות כאן את היהודים, ורבים מאוד היו מזוקנים. בחנויות הראשונות שנקרו לי בדרכי מכרו בדים. אחד מדד משי באמת ידו. אחר, מרוכז במחשבות, הוליך את עפרונו במהירות וחישב חישובים. גם החנויות שנראו עשירות יותר היו קטנות מאוד. ברבים מהן נמצאו לקוחות. באחד החדרים ישבו ברישול שני גברים עבי בשר מול גבר שלישי צנום, שהיה הבעלים, וניהלו עמו שיחה ערנית ומנומסת.
חלפתי על פניהם לאט ככל האפשר והתבוננתי בפניהם. השוני ביניהם היה מדהים. היו פנים שבלבוש אחר הייתי חושב אותם לערבים. היו שם יהודים זקנים מוארי פנים כמו אצל רמברנדט. היו כמרים קתולים שהתייחדו בחרישיות ערמומית ובענווה. היו יהודים נצחיים, שאי־השקט היה רשום להם על כל חזותם. היו צרפתים. היו ספרדים. היו רוסים אדמונים. את אחד מהם היית יכול לברך לשלום כאברהם, הוא דיבר בהתנשאות אל נפוליאון, ואיזה פיקח חמום־מוח, שדמה לגבלס, התערב בשיחתם. במוחי עלה עניין גלגול הנשמות. אולי, אמרתי לעצמי, חייבת נשמתו של כל אדם ליהפך בזמן כלשהו ליהודי, וכעת כולם נמצאים כאן: אף נשמה אינה זוכרת מה היתה קודם לכן, ואפילו אם הדבר ניכר כבירור בתווי הפנים עד שגם אני, שהנני זר, מבחין בכך, מדמה כל אחד ואחד מן האנשים האלה שהוא צאצא ישיר של האנשים מן התנ״ך.
אבל היה דבר-מה משותף לכולם, ולאחר שהתרגלתי לעושר פניהם והבעותיהם, ניסיתי לגלות מהו אותו דבר משותף. היתה להם דרך מהירה להגביה את מבטם ולגבש להם הערכה על כל מי שחלף על פניהם. מעולם לא קרה שעברתי בלי שהבחינו בי. כל אימת שעצרתי היו יכולים לחשוב אותי לקונה ולבחון אותי לאורה של עובדה זו. אבל בדרך־כלל ננעץ בי המבט החטוף והאינטליגנטי הרבה לפני שעצרתי, והוא ננעץ בי גם כשהלכתי בעברה השני של הסמטה. אפילו אצל אלה שרבצו עצלים כמנהג הערבים לעולם לא היה המבט עצל: הוא הגיע, סייר מנוסה, ומיד חזר כלעומת שבא. היו ביניהם מבטים עוינים, קרים, אדישים, דוחים וחכמים עד אין קץ. אבל לעולם הם לא נראו מטופשים. היו אלה מבטיהם של בני-אדם שלעולם עומדים על המשמר, אך אינם חפצים לעורר את האיבה שלה הם מצפים. והיה זה פחד הנוהג בחוכמה ומסתיר את עצמו.
ניתן לומר שכבודם של האנשים האלה טמון בזהירותם. החנות פתוחה רק בצדה האחד ואין הם צריכים להיות מודאגים כשמתרחש דבר-מה מאחורי גבם. אותם אנשים, בהיותם ברחוב, שרויים בחוסר ביטחון רב יותר. עד מהרה הבחנתי שה״יהודים הנצחיים״ ביניהם, שנראו חסרי מנוח ומלאי ספקות, היו תמיד רוכלים נודדים, שנשאו את כל מרכולתם על גופם והיו צריכים לפלס להם דרך עמה בהמון, שלעולם לא ידעו אם לא יתנפל לפתע מישהו מאחור על קניינם הדל, משמאל, מימין, או מכל העברים בבת-אחת. כל מי שהיה בעל חנות וישב בה, היה בו משהו רגוע.
אבל אחדים ישבו בסמטה והציעו למכירה כל מיני דברים של מה בכך. לא אחת היו אלה ערימות קטנטנות ועלובות של פירות או ירקות. אלה נראו כאילו למעשה לא היה להם דבר למוכרו ורק היו נאחזים במראית עין של תעסוקה כלשהי. הם היו מרופטים למראה. היו שם רבים כאלה, ואני התקשיתי להתרגל לנוכחותם. אולם עד מהרה כבר הייתי מוכן לגרוע מכול ולא התפלאתי במיוחד כשראיתי איש זקן וחולני למראה יושב על הארץ, וכל שיש עמו למכור הוא לימון מצומק יחיד ותו לא.
הלכתי עכשיו בסמטה שהוליכה מן השוק שבפתח לעומקו של הרובע. היא המתה מאדם. בין אינספור הגברים נקרו לי בדרכי גם נשים לא רעולות אחדות. אשה בלה מזוקן שירכה רגליה בסמטה ונראתה כאדם הזקן עלי אדמות. עיניה היו נעוצות בלא ניע במרחק, והיא נראתה כאילו ראתה בדיוק לאן מועדות פניה. היא לא סטתה ימינה או שמאלה מפני איש. בעוד שאחרים נאלצו לעשות עיקופים כדי לפלס להם דרך, מסביבה תמיד היה מרחב בשפע. נדמה לי שהתייראו מפניה: היא הלכה עקב בצד אגודל ותמיד היתה בידה שהות למכביר להטיל קללה בכל ברייה. דומה שהפחד שהפילה הוא שנתן לה כוח להלך. משחלפה על פני סוף־סוף, סבתי לאחורי ועקבתי אחריה במבטי. היא הרגישה במבטי, כיוון שסבה לאחור באותה אטיות שבה הלכה, פנתה לעברי ומיקדה בי את עיניה. מיהרתי להסתלק מן המקום, ותגובתי על מבטה היתה אינסטינקטיבית כל-כך, עד שרק כעבור זמן שמתי לב עד כמה החשתי את צעדי.
חלפתי על פני שורה של חנויות גלבים. גברים צעירים, ספרים, עמדו בפתחיהן בחיבוק ידיים. על הארץ ממול הציע איש למכירה סל מלא בחגבים צלויים. נזכרתי במכת מצרים המפורסמת והתפלאתי שגם יהודים אוכלים חגבים. בגומחה מוגבהת במיוחד ישב אדם ולו תווי הפנים וצבע העור של כושי. הוא חבש כיפה יהודית ומכר פחמים. הם היו סדורים מסביבו בערימה גבוהה, והאיש נראה כאילו עמד להיטמן בחומה של פחמים ורק המתין לבואם של בעלי המלאכה שנועדו לבצע את העבודה. הוא ישב בדממה גמורה, עד שתחילה נעלם מעיני, ואת תשומת לבי צדו רק עיניו שהתנוצצו בתוך כל הפחמים האלה. לידו מכר איש שתום־עין ירקות. העין שבה לא ראה היתה נפוחה להחריד ונראתה כמו איום. הוא עצמו התעסק במבוכה בירקות שלו. הוא הזיז אותם לצד אחד ואחר הזיז אותם בזהירות בחזרה. איש אחר ישב על הארץ ליד חמש או שש אבנים. הוא נטל בידו כל אבן לחוד, שקל אותה, בחן אותה ואחר עוד הגביה אותה מעט. הוא החזיר אותה ליד האחרות וחזר על אותו משחק עם אבן אחרת. אף לא פעם אחת לא הרים מבטו אלי, אף על פי שעמדתי קרוב אליו. הוא היה האדם היחיד בכל הרובע שלא זיכה אותי במבט. האבנים שרצה למכור הטרידו את מנוחתו ונדמה כאילו התעניין בהן יותר מאשר בקונים.
הרגשתי כיצד הכול הלך ונעשה עני יותר ככל שהעמקתי להיכנס אל רובע המלאח. הבדים הנאים ויריעות המשי נשארו מאחורי. איש לא נראה עשיר וקורן הדרת מלכות כמו אברהם. השוק שליד שער הכניסה היה מין רובע של יוקרה; החיים האמיתיים, חיי העם הפשוט התנהלו כאן. נמצאתי כעת בכיכר מרובעת קטנה, שנדמתה לי כלב הרובע. ליד באר מוארכת עמדו גברים ונשים במעורב. הנשים נשאו כדים שלתוכם יצקו מים. הגברים מילאו את נאדות המים שלהם העשויים עור. חמוריהם עמדו לידם והמתינו עד שישקו אותם. במרכז הכיכר ישבו כמה מוכרי תבשילים. אחדים טיגנו בשר, אחרים חביתיות; נשיהם וטפם היו שם עמם. נדמה כאילו העתיקו לכיכר את משק ביתם ובה התגוררו ובישלו.
איכרים בתלבושת בֶּרְבֶּריות עמדו פה ושם, בידיהם תרנגולות חיות. הם אחזו אותן ברגליהן, שנקשרו זו לזו, ראשיהן שמוטים כלפי מטה. כל אימת שקרבו אליהם נשים היו מושיטים לעברן את התרנגולות כך שיוכלו לאחוז בהן. האשה לקחה את העוף בידה בלי שהברברי ישחרר אותה, בלי לשנות את תנוחתה. האשה היתה לוחצת אותה, צובטת אותה, ממששת בדיוק במקום שבו היתה אמורה להיות בשרנית. איש לא הוציא הגה בזמן הבדיקה הזאת, לא הברברי ולא האשה, גם העוף החריש. אחר-כך השאירה אותו בידו, שם נשאר תלוי, וניגשה אל האיכר הבא. לעולם לא קנתה אשה תרנגולת בלי לבדוק קודם בדקדקנות הרבה אחרות.
מסביב לכיכר כולה היו חנויות. באחדות מהן עבדו בעלי מלאכה, הלמות פטישיהם נמהלת ברעש רב בהמולת קולות הדוברים. באחת מקרנות הכיכר נאספה קבוצה גדולה של גברים שהתווכחו בלהט. לא הבנתי מה אמרו, אבל אם לשפוט לפי הבעות פניהם נסבו הדברים על עניינים שברומו של עולם. הם החזיקו בדעות שונות והתנצחו בהטחת טיעונים זה כנגד זה; נדמה לי שהתמודדו ברוב חדווה עם טיעוני זולתם.
בטבורה של הכיכר עמד קבצן זקן, הראשון שראיתי במקום הזה. הוא לא היה יהודי. עם המטבע שקיבל פנה מיד אל אחת החביתיות שהיטגנו במחבת בשאון. מסביב לטבח נקבצו כמה לקוחות, והקבצן הזקן היה אנוס לחכות עד שיגיע תורו. אבל הוא שמר על אורך־רוח, אפילו בעת שהגיע קרוב כל-כך להתגשמות כמיהתו הלוהטת. כשקיבל לבסוף את החביתית שלו, נעמד אתה שוב בטבור הכיכר ואכל אותה בפה פעור לרווחה. תאבונו התפשט על פני הכיכר כמו עננה של עונג. איש לא שת לבו אליו, אבל הכול שאפו לקרבם את ניחוח הנאתו, והאיש נראה חשוב מאין כמותו לחיי הכיכר ולרווחתה, האנדרטה האוכלת שלה.
אולם אינני חושב שרק בזכותו חשתי בקסם המאושר שעטף את הכיכר. הרגשתי כאילו נמצאתי עכשיו באמת במקום אחר, כאילו הגעתי למחוז חפצי. לא רציתי ללכת עוד מכאן, הייתי פה לפני מאות שנים, אבל הדברים נשתכחו ממני וכעת חזרו אלי. במקום הזה גיליתי אותו עיבוי ואותה חמימות של החיים שחשתי בקרבי עצמי. אני הייתי הכיכר הזאת כשעמדתי שם. דומני שאני הכיכר הזאת תמיד.
הפרידה ממנה קשתה עלי כל-כך, עד שמדי חמש או עשר דקות חזרתי אליה שוב. בכל מקום שאליו הוליכה אותי דרכי עכשיו, כל חקירה ודרישה שעוד עשיתי ברובע המלאח, תמיד הפסקתי כל עיסוק כדי לחזור לכיכר הקטנה, לחצותה בכיוון זה או אחר, כדי לוודא שעודנה נמצאת במקומה.
פניתי תחילה לתוך אחת הסמטאות השקטות יותר, שלא היו בה חנויות, רק בתי מגורים. בכל מקום, על גבי קירות, ליד דלתות, בגובה מסוים מן הקרקע, היו מצוירות כפות ידיים, כל אצבע ואצבע מצוירת בקווים ברורים, לרוב בצבע כחול: הן משמשות סגולה נגד עין הרע. זה היה הסימן הנפוץ ביותר שמצאתי כאן, ותושבי המקום אהבו לקובעו במיוחד ליד מקום מגוריהם. מבעד לדלתות פתוחות יכולתי להציץ אל החצרות, שהיו נקיות מן הסמטאות. שלווה זרמה מתוכן החוצה אלי. לא היה דבר שאליו השתוקקתי יותר מאשר להיכנס פנימה, אך לא העזתי לעשות זאת כיוון שלא ראיתי איש. לא ידעתי מה יכולתי לומר לו פגשתי לפתע בתוך בית כזה באשה. נחרדתי מעצם המחשבה שאני עלול להחריד מישהו. הדממה ששרתה על הבתים נדמתה לי כביטוי של זהירות. אבל מקץ שעה קלה הופר השקט. רחש דק וגבוה, שנשמע תחילה כצרצור, הלך והתחזק, עד שעלה בדעתי כלוב של ציפורים. ״מה זה יכול להיות? הרי אין כאן כלוב מלא במאות ציפורים! ילדים! בית-ספר!״ עד מהרה לא היה מקום לספק, הרעש מחריש האוזניים בקע מבית-ספר.
בעד שער פתוח הצצתי לתוך חצר גדולה: כמאתיים ילדים קטנטנים ישבו בה דחוקים וצפופים. אחדים התרוצצו לכאן ולכאן, או שיחקו על הארץ. רוב הילדים, שישבו על ספסלים, החזיקו בידיהם ספרי לימוד. בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה הם טלטלו את גופם בחוזקה לפנים ולאחור, מדקלמים בקולות גבוהים: ״אלף. בית. גימל.״ הראשים השחורים הקטנים פיזזו בקצב הנה והנה; תמיד היה אחד מהם הנלהב ביותר, שתנועותיו היו המשולהבות ביותר, ומפיו בקעו הגאי האלפבית העברי כמו עשרת הדיברות בהתהוותן.
המשך בפוסט הבא…………..
פרק א' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
נכנסתי וניסיתי להתיר את סבך התכונה שיצרו אינספור הילדים. הקטנים ביותר שיחקו על הארץ. המורה עמד ביניהם, לבוש בדלות, בימינו החזיק חגורת עור, להצלפה. הוא ניגש אלי בארשת פנים כנועה. פניו המוארכות היו שטוחות ונטולות מבע, ובלטו בקפאונן נטול החיות על רקע התנהגותם התוססת של הילדים. הוא נראה כאילו לעולם לא יעלה בידו להטיל עליהם את מרותו, כאילו היה שכרו נמוך מדי למשימה זו. הוא היה איש צעיר, אך עלומיהם הזקינו אותו. הוא לא דיבר מלה צרפתית ואני לא ציפיתי ממנו למאומה. הייתי מרוצה שיכולתי לעמוד שם בתוך השאון המחריש אוזניים ולהתבונן מעט במתרחש. אך מן הסתם המעטתי ביכולתו. מאחורי קפאון המוות שלו הסתתרה מעין שאפתנות: הוא רצה להראות מה הילדים שלו יודעים.
הוא קרא לילד קטן אחד לבוא, החזיק לו מול עיניו דף מספר הלימוד, באופן שגם אני יכולתי לראותו, והצביע במהירות, בזו אחר זו, על הברות בעברית. הוא עבר משורה לשורה, מימין לשמאל ומשמאל לימין, לבל אחשוד בילד כי למד הכול על-פה וכעת הוא מדקלם בצורה עיוורת, בלי לקרוא. עיניו של הילד רשפו כשקרא בקול: ״לה — לו — מה – נו – שה – טי – בה – בו.״ הוא לא שגה אף פעם אחת ולא גמגם. הוא היה גאוות מורהו וקרא במהירות הולכת וגדלה. כשסיים, והמורה הרחיק ממנו את הספר, ליטפתי את ראשו וחלקתי לו שבחים, בצרפתית, אבל את מה שאמרתי הבין. הוא חזר לספסלו והשים עצמו כאילו אינו רואה אותי עוד, שעה שהגיע תור הילד הבא, שהיה ביישן יותר ושגה. המורה שחרר אותו בטפיחה קלה וקרא לעוד ילד או שניים. כל אותה עת לא פחת הרעש הרם כמלוא הנימה וההברות העבריות נפלו כטיפות גשם אל הים הסוער של בית-הספר.
בינתיים ניגשו אלי ילדים נוספים, בחנו אותי בסקרנות, מהם בחוצפה, מהם בביישנות, אחדים בהתחנחנות. המורה, בהחלטה חסרת פשר, גירש את הביישנים ביד קשה, בעוד שלחצופים הניח לעשות כרצונם. לכל דבר היתה משמעות משלו. הוא היה אדונה העני והעצוב של הכיתה הזאת, ומשנסתיימה ההצגה נמחו מפניו העקבות העמומים של גאווה שבאה על סיפוקה. הודיתי לו בנימוס רב, ובשביל לרוממו, בשמץ התנשאות, כאילו הייתי אורח חשוב. שביעות רצוני ניכרה בי בבירור. בחוש הטקט השגוי שלי, שליווה אותי ברובע היהודי על כל צעד ושעל, החלטתי לחזור למחרת כדי לתת לו סכום כסף כלשהו. השתהיתי שם עוד שעה קלה והתבוננתי בילדים המדקלמים, נענועי גופם הנה והנה שבו את לבי ומצאו חן בעיני יותר מכל שאר הדברים. אחר-כך הלכתי לדרכי, אבל את הרעש המשכתי לשאת עמי עוד כברת דרך ארוכה. הוא ליווה אותי עד קצה הרחוב.
הרחוב נתמלא עתה חיים, כאילו הוליך לאיזה מקום ציבורי. במרחק-מה ראיתי חומה ובה שער גדול. לא ידעתי לאן הוליך, אבל ככל שהתקרבתי נתקלתי במספר גדל והולך של קבצנים, שישבו בימין הרחוב ובשמאלו. נוכחותם הפליאה אותי, כיוון שטרם ראיתי קבצנים יהודים. בהגיעי לשער ראיתי עשרה או חמישה-עשר מהם יושבים בשורה, גברים ונשים, רובם ככולם קשישים. עמדתי באמצע הרחוב, מחריש ושרוי במבוכה כלשהי, משים עצמי כאילו הייתי מתבונן בשער, בעוד שלאמיתו של דבר התבוננתי בפני הקבצנים.
גבר צעיר ניגש אלי מן הצד, הצביע על השער, אמר ״le cimetière israélite״, והציע להוליכני פנימה. אלה היו המלים היחידות בצרפתית שידע. בצעד מהיר נכנסתי אחריו בשער. הוא היה זריז ולא היו לנו דברים להחליף זה עם זה. מצאתי את עצמי עומד על רחבה קירחת להחריד, שלא צמח בה אף קנה אחד של עשב. המצבות היו נמוכות כל-כך, עד שכמעט נעלמו מן העין, ותוך כדי הליכה היית נתקל בהן כבאבנים רגילות. בית-העלמין נראה כמו אתר ענק לשפיכת פסולת, ואולי אף היה כזה בעבר, ורק מאוחר יותר התקינו אותו לייעודו הרציני יותר. שום דבר במקום הזה לא התנשא לגובה. המצבות שראתה העין, והעצמות שראו עיני הרוח, הכול היה שרוע ארצה. לא היתה זו הרגשה נעימה להלך כאן זקוף, לא יכולת לראות בכך כל יתרון ורק נדמית מגוחך בעיני עצמך.
בתי-העלמין במקומות אחרים בעולם עשויים כך שהם מסבים לחיים הנאה. הם שוקקים חיים, צמחים וציפורים, והמבקר, כאדם היחיד בין מתים כה רבים, מרגיש עצמו מעודד ומחוזק. מצבו שלו נראה לו ראוי לקנאה. על גבי המצבות הוא קורא את שמותיהם של בני-אדם, שהוא עצמו האריך ימים מכל אחד ואחד מהם. בלי להודות בדבר בפני עצמו, הוא מרגיש מעט כאילו הביס כל אחד ואחד מהם בדו-קרב. הוא חש גם עצב, ודאי, על רבים כל-כך שאינם עוד, אך לעומת זאת הוא עצמו הנו בלתי מנוצח. באיזה מקום אחר הוא יכול להיראות כך בעיני עצמו? באיזה שדה-קטל אחר בעולם יהיה הוא היחיד שישרוד? הוא עומד ביניהם זקוף, בעוד שכולם שרועים ארצה. אבל גם העצים והמצבות עומדים זקופים. הם נטועים ומוצבים פה ומקיפים אותו כמין עיזבון שתכליתו למצוא חן בעיניו.
בבית-העלמין החרב הזה של היהודים, לעומת זאת, אין כלום. הוא הנו האמת עצמה, נוף־פני-הירח של המוות. בעיני המתבונן אין זה מעלה או מוריד מי שוכב היכן. הוא אינו מתכופף ואינו מנסה לפתור זאת. כולם מוטלים פה כמו פסולת ואתה רוצה לחלוף על פניהם במרוצה כמו תן. זוהי שממת המתים, שדבר אינו צומח בה עוד, השממה האחרונה, האחרונה והסופית.
לאחר שהתקדמתי מרחק-מה פנימה, שמעתי מאחורי קריאות. סבתי לאחורי ועצרתי על עומרי. גם בצדה הפנימי של החומה, קרוב לשער, עמדו קבצנים. הם היו גברים זקנים ומזוקנים, אחדים מהם נשענו על קביים, אחדים היו עיוורים. נדהמתי, כיוון שלא הבחנתי בהם לפני כן. מאחר שמורה הדרך שלי מיהר כל-כך, הפריד בינם לביני מרחק של מאה פסיעות ויותר. היססתי אם לחצות שוב את כברת השממה הזאת לפני שאמשיך להתקדם פנימה. אבל הם לא היססו. שלושה מהם עקרו עצמם מן העדה שאצל החומה ומדדים על רגליהם חשו לעברי בבהילות רבה. הראשון היה איש רחב כתפיים וכבד גוף, בעל זקן עבות. הוא היה כרות רגל והיה מטיל עצמו על קביו בתנופה לפנים. הוא השאיר את חבריו הרחק מאחוריו. המצבות הנמוכות לא עמדו לו למכשול, קביו היו ננעצים בקרקע תמיד במקום הנכון ואף פעם לא החליקו על אבן. הוא הסתער לעברי כמו חיה זקנה ומאיימת. בפניו, שקרבו אלי במהירות, לא היה שום דבר שעורר חמלה. הן הביעו, כמו כל ישותו, דרישה פראית אחד גדולה: ״אני חי. תן לי!״
היתה לי הרגשה בלתי מוסברת שהוא רוצה למחוץ אותי בכובד גופו, הוא הפיל עלי אימה. מורה הדרך שלי, איש צנום וקל, שתנועותיו דמו לתנועות לטאה, מיהר למשוך אותי משם. הוא לא רצה שאתן לקבצנים האלה פרוטה וקרא אליהם משהו בערבית. האיש הכבד על הקביים ניסה לרדוף אחרינו, אבל כשהבין שאנחנו מהירים ממנו, נמלך בדעתו ועצר. ממרחק עוד שמעתי אותו מקלל, וקולות חבריו שנשארו מאחוריו התאחדו עם שלו למקהלה נזעמת.
חשתי הקלה שנמלטתי מידיו, ואף על פי כן עלתה בי גם תחושת בושה על שעוררתי את ציפיותיהם לשווא. הסתערותו של הזקן בעל הרגל האחת לא נהדפה על-ידי אבני המצבות, שהיו מוכרות היטב לו ולקביו, הוא כשל בגלל זריזותו של מורה הדרך שלי. אלוהים יודע שלא היתה לנו כל סיבה להשתבח בניצחון בתחרות הבלתי שוויונית הזאת. רציתי ללמוד אי-אלה פרטים על אויבנו האומלל ופניתי בשאלות למורה הדרך שלי. הוא לא הבין מלה, ובמקום תשובה התפשט על פניו חיוך אווילי. הוא אמר ״Oui״, שוב ושוב רק ״Oui״. לא ידעתי לאן הוא מוליך אותי. אבל אחרי החוויה עם האיש הזקן שוב לא היתה השממה שוממה כל-כך. הוא היה התושב החוקי שלה, שומר האבנים הקירחות, שומר עיי החורבות והעצמות הסמויות מעין.
ואולם הסתבר שהפרזתי בחשיבותו. כי לא עבר זמן רב עד שפגשתי בעם שלם שישב במקום הזה. מאחורי תלולית קטנה פנינו לתוך איזו בקעה ולפתע מצאנו את עצמנו עומדים מול בית-תפילה קטן. בחוץ, בחצי גורן, התנחלו כחמישים קבצנים, גברים ונשים בערבוביה, לוקים בכל חולי תחת השמש, כמו שבט שלם, אף שמספרם של אלה שהיו בגיל מתקדם היה הרב יותר. הם היו יושבים על הקרקע בקבוצות ססגוניות וכעת התחילו להתנועע אט-אט, לא בחופזה יתרה. הם התחילו למלמל פסוקי ברכה ופשטו את זרועותיהם, אבל לא התקרבו אלי יתר על המידה עד שהצגתי את כף רגלי על מפתן בית התפילה.
השקפתי לתוך חלל מוארך קטנטן, שמאות נרות דלקו בו. הם היו תקועים בגלילי זכוכית נמוכים ושחו בשמן. רובם היו פזורים על שולחנות רגילים בגובהם ויכולת להביט עליהם מטה כמו על ספר שאתה קורא. מעטים היו נתונים בתוך כלים גדולים יותר שהשתלשלו מן התקרה. בכל צד של החדר עמד איש שנראה כאילו הוטל עליו לומר תפילות. על השולחנות הקטנים שלידם היו מונחים כמה מטבעות. היססתי על המפתן כיוון שלא היה לי עמי כיסוי ראש. מורה הדרך שלי הסיר את כובעו השחור מראשו והושיט לי אותו.
חבשתי אותו, לא בלי מבוכה מסוימת, כיוון שהיה מטונף להחריד. בעלי התפילה אותתו לעברי ואני נעמדתי תחת הנרות. הם לא חשבו אותי ליהודי ואני לא אמרתי תפילה. מורה הדרך שלי הצביע על המטבעות ואני הבנתי מה עלי לעשות. השתהיתי שם עת קצרה בלבד. לא חשתי רתיעה מפני החדר הקטן הזה שבלב השממה, שהיה מלא בנרות, שהיה כולו אך נרות. קרנה מהם מין חדווה חרישית, כאילו שום דבר לא היה עתיד להגיע לקצו המוחלט כל עוד המשיכו לדלוק. אולי היו השלהבות הענוגות הללו הדבר היחיד שנשתייר מן המתים. בחוץ, לעומת זאת, חשת קרוב וסמוך אליך בחייהם מלאי הלהט של הקבצנים.
חזרתי ונתערבתי בקהלם, וכעת התחילו לנוע ממש. הם נדחקו לעברי, מכל העברים, כאילו הייתי עלול שלא לראות דווקא את הנגע שלהם, וקירבו אותו אלי במעין ריקוד אמנותי ובו בזמן נסער מאוד. הם תפסו בברכי ונישקו את מקטורני. הם אמרו ברכה, כך נדמה לי, על כל איבר ואיבר בגופי. היה זה כאילו המון רב של בני-אדם התפלל אלי בפה ובעין ובאף, בזרועות וברגליים, בבלויי סחבות ובקביים, בכל מה שהיה לו, בכל מה שהיה עשוי ממנו. נתקפתי חרדה, אבל איני יכול להכחיש שגם נפעמתי מאוד, ועד מהרה נבלעה כל חרדתי בהתפעמות הזאת. גופנית מעולם לא חדרו בני-אדם לקרבתי עד כדי-כך. שכחתי את הזוהמה שלהם, נעשיתי שווה-נפש כלפיה, לא חשבתי על כינים. הרגשתי מה רב עשוי להיות הפיתוי להניח לשסע את גופך החי למען בני-אדם. מידה מבעיתה זו של הערצה נראית כאילו היא שווה את הקורבן, ואיך לא יהיה בכוחה לחולל נפלאות.
אבל מורה הדרך שלי דאג לבל אשאר בידי הקבצנים. תביעותיו היתה להן זכות קדימה וטרם באו על סיפוקן. לא היה עמי די כסף קטן לכולם. הוא גירש את הלא-שבעים בצרחות ובנביחות עזות וגרר אותי משם בזרועי. כשהיה בית-התפילה מאחורינו אמר בחיוכו הנואל שלוש פעמים ״Oui״, אף על פי שלא שאלתי אותו דבר. עי החורבות לא נראה לי עוד כמקודם כשעשיתי את הדרך חזרה. עכשיו ידעתי להיכן הצטמצמו חייו ואורו. האיש הזקן ליד השער, שהשקיע במרוץ על קביו מרץ כה רב, הביט בי בזעם, אבל נצר את לשונו ושמר את קללתו לעצמו. יצאתי משער בית-העלמין ומורה הדרך שלי נעלם באותה מהירות שבה הופיע, ובדיוק באותו המקום. ייתכן שהתגורר בסדק בחומת בית-העלמין ולא היה מגיח ממנו אלא לעתים רחוקות. הוא לא נעלם בלי לקבל את המגיע לו, ולפרידה אמר ״Oui״.
פרק ב' –קולות מראקש-אליאס קנטי-ביקור במלאח
קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'
משפחת דהאן
למחרת בבוקר, בהגיעי שוב אל רובע המלאח, הלכתי מהר ככל האפשר אל הכיכר הקטנה, שאותה כיניתי ״הלב״, ואחר-כך לבית-הספר, שם עוד הייתי חייב משהו למורה עוטה המסכה. הוא קידם את פני כאילו לא הייתי שם מעולם, בדיוק באותה צורה, ואולי אף היה חוזר ועורך מחדש את כל טקס ההקראה. אבל אני הקדמתי אותו ונתתי לו את מה שהאמנתי שאני חייב לו. הוא לקח את הכסף בזריזות, בלי שמץ היסוס, ובחיוך ששיווה לפניו הבעה קפואה ואווילית שבעתיים. התהלכתי מעט בין הילדים, התבוננתי בתנועות הקריאה הקצביות שלהם, שביום הקודם כה הרשימו אותי. אחר-כך עזבתי את בית-הספר וטיילתי בלא מטרה מוגדרת בסמטאות הרובע היהודי. תשוקתי להיכנס לאחד הבתים הלכה וגברה. היה מנוי וגמור עמי שהפעם לא אעזוב את רובע המלאח בלי לראות בית אחד מבפנים. אבל איך להיכנס? הייתי זקוק לאמתלה כלשהי, ורצה מזלי שעד מהרה נזדמנה לי כזאת.
עצרתי ליד אחד הבתים הגדולים ביותר, שחזיתו בלטה מבין שאר הבתים בסמטה בהדר מסוים. השער היה פתוח. הצצתי לתוך חצר, שאשה צעירה, שחורת שיער וזוהרת מאוד ישבה בה. אולי היא זאת שצדה את מבטי תחילה. בחצר שיחקו ילדים, וכיוון שכבר למדתי אי-אלה דברים על בתי-ספר, עלה בדעתי שאני יכול לראות את הבית הזה כבית-ספר ולהישים עצמי כאילו אני מתעניין בילדים.
נשארתי במקומי ובלשתי פנימה, מסיע מבטי מן הילדים אל האשה, כשמקץ רגע קצר הגיח מירכתי החצר גבר גבה קומה שלא הבחנתי בו וצעד לעברי. האיש היה דק גזרה והלך בראש זקוף, ובגלימתו המתבדרת נראה מכובד ונשוא פנים. הוא עצר מולי, נעץ בי מבט רציני ובוחן ושאל אותי בערבית לחפצי. השבתי לו בצרפתית: ״האם המקום הזה הוא בית-ספר?״ הוא לא הבין אותי, היסס קמעה, אמר, ״!Attendez״ונפנה מעלי. זו לא היתה המלה הצרפתית היחידה שידע, כי כשחזר בלוויית איש צעיר יותר, לבוש בהידור צרפתי, בחליפה אירופית משובחת כאילו היה זה יום חג, הוסיף ואמר: " parle français'ו "mon frere
לאח הצעיר הזה היו פני איכר אטומות, הוא היה שחום מאוד. בלבוש אחר הייתי חושב אותו לברברי, אם כי לא לברברי נאה. הוא אכן דיבר צרפתית ושאל אותי לחפצי. ״האם זה בית-ספר כאן?״ שאלתי, עתה כבר מתוך תחושת אשמה כלשהי, כיוון שלא עלה בידי להתאפק מלחזור ולשלוח מבט נוסף אל האשה בחצר, מה שלא נעלם מעיניהם.
״לא,״ אמר האח הצעיר. ״אתמול היתה פה חתונה.״
״חתונה? אתמול?״ הייתי מופתע מאוד, אלוהים יודע מדוע, ולמראה תגובתי העזה נראה לו כי מן הראוי להוסיף: ״אחי התחתן.״
הוא הורה בתנועת ראש קלה על אחיו המבוגר, שנדמה לי כה מכובד. עכשיו היה עלי להודות על המידע ולשוב לדרכי. אבל אני היססתי, והבעל הטרי אמר בתנועת זרוע מזמינה:
״!Entrez, היכנס בבקשה!״ ואחיו הוסיף: ״אתה רוצה לראות את הבית?״ הודיתי להם ונכנסתי לחצר.
הילדים – היו שם אולי עשרה – התרחקו זה מזה ופינו לי דרך. חציתי את החצר בלוויית שני האחים. האשה הצעירה הזוהרת קמה ממושבה – היא היתה צעירה אף יותר משסברתי, אולי בת שש-עשרה, והוצגה לפני על-ידי האח הצעיר כגיסתו. היא היתה זו שנישאה ביום הקודם. הם פתחו דלת אל חדר ששכן בעברה המרוחק של החצר והזמינו אותי להיכנס. החדר הקטן למדי, מסודר בקפידה ונקי, היה מרוהט בסגנון אירופי: משמאל לדלת עמדה מיטה כפולה, מימינה שולחן מרובע גדול, מכוסה במפת קטיפה ירוקה-כהה. מאחור, ליד הקיר, עמד מזנון ובו בקבוקים וכוסיות ליקר. הכיסאות סביב השולחן השלימו את התמונה. הכול נראה כמו באיזו דירה זעיר-בורגנית צנועה מאוד בצרפת. שום חפץ לא הסגיר את הארץ שבה נמצאנו. מן הסתם היה זה החדר המהודר ביותר שלהם, כל חדר אחר בבית היה מעניין אותי יותר. אבל הם סברו שהם מכבדים אותי בכך שהם מזמינים אותי לשבת כאן.
האשה הצעירה, שהבינה צרפתית אך כמעט לא פצתה את פיה, נטלה בקבוק וכוסיות מן המזנון ומזגה לי יי״ש חריף, מן הסוג שמזקקים יהודי המקום. הוא נקרא ״מחיה״ והם מרבים לשתות ממנו. בשיחות עם מוסלמים התרשמתי לא פעם שהם, ששתיית אלכוהול אסורה עליהם, מתקנאים ביהודים בגלל היי״ש הזה. האח הצעיר הזמין אותי לשתות. שלושתנו התיישבנו, הוא, גיסתו ואנוכי, ואילו האח המבוגר, החתן, נשאר לעמוד אצל הדלת למספר רגעי נימוס בלבד ואחר-כך חזר והלך לענייניו. מן הסתם היה עסוק מאוד, ומאחר שממילא לא יכול להידבר עמי, השאיר אותי בידי אשתו ואחיו הצעיר.
האשה התבוננה בי בעיניה החומות שלא הנידו עפעף, לא הסירה מבטה ממני, אך שום זיע בפניה, ולו הדק ביותר, לא הסגיר מה חשבה עלי. היא לבשה שמלה פרחונית פשוטה, שהיתה עשויה לבוא מבית כלבו צרפתי והתאימה לריהוטו של החדר. גיסה הצעיר, בחליפתו הכחולה כהה, שהיתה מגוהצת עד גיחוך, נראה כאילו יצא זה עתה מחלון הראווה של חנות בגדים פריסאית. הדבר היחיד הזר למראה בחדר כולו היה גון העור הכהה של שניהם.
תוך כדי שאלות הנימוס ששאל אותי האיש הצעיר, שעליהן ניסיתי להשיב באותה מידה של נימוס אף שבפחות גינוני רשמיות, חשבתי שוב ושוב על כך שהאשה השתקנית היפה שישבה מולי קמה לא מכבר ממיטת הכלולות שלה. השעה כבר היתה שעת לפני צהריים מאוחרת, אבל בוודאי קמה היום מאוחר. אני הייתי הזר הראשון שראתה מאז חלה בחייה אותה תמורה עמוקה. סקרנותי לגביה היתה שקולה לסקרנותה כלפי. עיניה הן שמשכו אותי לתוך הבית, וכעת היתה מתבוננת בי במבט מקובע ובשתיקה, בעוד אני מכביר מלים, אך לא אליה. אני זוכר שבזמן שישבנו פיעמה בלבי תקווה אבסורדית לגמרי. קיוויתי שתשווה אותי במחשבותיה לחתנה, שכל-כך מצא חן בעיני. רציתי שתעדיף אותו על פני, את רוממותו הצנועה ואת הדרת פניו הקלה על זרותי היומרנית, שאולי דמתה לראות מאחוריה כוח ועושר. איחלתי לו את תבוסתי ורוב ברכה לנישואיו.
האיש הצעיר שאל אותי מנין אני בא.
״מאנגליה,״ אמרתי, ״לונדון.״ הרגלתי את עצמי לתת את התשובה הפשוטה הזאת כדי לא לבלבל את הבריות. הרגשתי באכזבה קלה מתשובתי, אך טרם ידעתי מה היה מבכר לשמוע.
״אתה נמצא כאן בביקור?״
״כן, עוד לא ראיתי את מרוקו.״
״היית כבר בבאהיה ?״
כעת התחיל לשאול אותי על כל אתרי התיירות הרשמיים בעיר: האם הייתי כאן, האם הייתי שם, וסיים בהצעה לשמש לי מורה דרך. ידעתי שאינך רואה עוד שום דבר מרגע שאתה מפקיד את עצמך בידי תושב מקומי כמורה דרך, וכדי לקטוע תקווה זו באבה ולהעביר את השיחה לפסים אחרים הסברתי שאני נמצא כאן יחד עם חברת סרטים בריטית, שהפחה בכבודו ובעצמו העמיד לרשותה מורה דרך. לאמיתו של דבר לא היה ביני ובין הסרט הזה ולא כלום. אבל ידיד אנגלי שלי, שהפיק אותו, הזמין אותי למרוקו, וידיד אחר שהיה עמי, אמריקאי צעיר, גילם בו תפקיד.
הסברי פעל את פעולתו. הוא חדל להתעקש להראות לי את העיר, אבל לנגד עיניו נפתחו סיכויים שונים לגמרי. אולי יש לנו איזה עבודה בשבילו ? הוא עושה הכול. הוא מובטל כבר תקופה ארוכה. פניו, שהיו בהן מין קהות וקדרות, היו לי עד לרגע הזה כספר החתום. הן מיעטו להגיב, או שהגיבו באטיות כזו, שהנחתי באי-רצון שבקרבו של האדם הזה לא מתרחש מאומה. עכשיו הבנתי שחליפתו הטעתה אותי לגבי מצבו. אולי היה מבטו כה קודר מפני שהיה מובטל מזה תקופה ארוכה, ואולי נתנה לו משפחתו להרגיש זאת. ידעתי שכל התפקידים הקטנים בחברתו של ידידי אוישו מזמן ואמרתי לו זאת מיד כדי לא לטעת בלבו תקוות שווא. הוא קירב אלי מעט את ראשו מעל השולחן ושאל פתאום:
"Êtes-vous Israélite?"
אמרתי בהתלהבות שכן. היתה זאת הרגשה נעימה כל-כך להיות מסוגל להשיב סוף־סוף בחיוב על דבר כלשהו, מה גם שהייתי סקרן לדעת את הרושם שיעשה עליו וידוי זה. הוא צחק מלוא פניו וחשף את שיניו הצהבהבות הגדולות. הוא נפנה אל גיסתו, שישבה מולי במרחק-מה ממני, והנהן בראשו בהתלהבות כדי להדביק אותה בשמחתו לשמע הידיעה הזאת. היא לא הנידה עפעף. לי דווקא נדמתה מאוכזבת במקצת. אולי חפצה שהזר יהיה זר לגמרי. פניו עוד הוסיפו לנהור במשך זמן־מה, וכשהתחלתי אני לשאול עכשיו שאלות, ענה בדיבור קולח מעט יותר משציפיתי ממנו.
למדתי שגיסתו מוצאה ממזגאן. הבית לא היה תמיד מלא כל-כך. בני המשפחה באו לחתונה מקזבלנקה וממזגאן והביאו עמם את ילדיהם. כולם התגוררו כעת בביתם ולכן היתה החצר, שלא כרגיל, כה שוקקת חיים. שמו היה אלי דהאן והוא שמע בגאווה כי זהו גם שמי הפרטי. אחיו היה שען, אך לא היתה לו חנות משלו והוא עבד אצל שען אחר. שוב ושוב הוזמנתי לשתות והגישו לי גם פירות משומרים, כמו אלה שהיתה אמי נוהגת להכין. שתיתי, אבל את הפירות דחיתי בנימוס – אולי מפני שהזכירו לי מדי את הבית – ובכך הבאתי סוף־סוף את פניה של הגיסה לידי תגובה ברורה, צער. סיפרתי שאבותי באו מספרד ושאלתי אם יש עוד ברובע המלאח אנשים הדוברים את הספרדית העתיקה. הוא לא הכיר אדם כזה, אבל שמע על תולדות יהודי ספרד, וידע זה היה הדבר הראשון אצלו שנדמה כאילו הוא חורג מעבר להופעתו הצרפתית ולנסיבות סביבתו המיידית. כעת שוב היה הוא השואל. כמה יהודים יש באנגליה ? האם מצבם טוב ואיך מתייחסים אליהם ? האם יש ביניהם אישים גדולים ? לפתע חשתי בלבי כמין אסירות תודה חמה לארץ שהיטיבה עמי, שבה רכשתי ידידים, וכדי שיבין אותי סיפרתי לו על יהודי אנגלי אחד שעלה לגדולה פוליטית, הלורד סמואל.
״סמואל ?״ שאל, ושוב קרן מלוא פניו, עד שסברתי כי שמע על אודותיו וכי הוא בקי בקורות חייו. אולם טעות היתה בידי. שכן הוא פנה אל האשה הצעירה ואמר: ״זה שמה של גיסתי. לאביה קוראים סמואל.״ נתתי בה מבט שואל, והיא הנהנה במרץ.
מאותו רגע ואילך החל לגלות יתר תעוזה בשאלותיו. תחושה של קרבת דם רחוקה אל הלורד סמואל, שסיפרתי לו כי היה חבר בממשלות בריטניה, שלהבה אותו. האם יש בחברה שלנו יהודים נוספים? אחד, אמרתי. האם איני רוצה להביא אותו לביקור? הבטחתי זאת. האם אין עמנו אמריקאים ? זאת היתה הפעם הראשונה שהגה את המלה ״אמריקאים״. הרגשתי שזאת מלת הזהב שלו והבנתי מדוע התאכזב תחילה לשמוע שאני בא מאנגליה. סיפרתי על ידידי האמריקאי, שגר אתנו באותו מלון, אבל היה עלי להודות שאינו יהודי.
האח המבוגר נכנס שוב. אולי סבר שאני יושב שם כבר זמן רב מדי. הוא זרק מבט באשתו, שמבטה עדיין היה נעוץ בי. היה נדמה לי שנשארתי בגללה ולא אמרתי נואש מן התקווה לבוא עמה בשיחה. אמרתי לאח הצעיר שיבוא לבקר אותי במלון שלי אם יתחשק לו וקמתי ממושבי. נפרדתי לשלום מן האשה הצעירה. שני האחים ליוו אותי החוצה. החתן נעמד לפני השער, קצת כאילו ביקש לחסום את דרכי, ועלה בדעתי שאולי הוא מצפה ממני לתשלום בעד הביקור בבית. לא רציתי להעליבו, הוא עדיין מצא חן בעיני, ולרגע עמדתי במקומי שרוי באובדן עצות מביך ביותר. ידי, שהתקרבה לכיסי, עצרה במחצית הדרך ואני תפסתי אותה, מנסה להיראות כאילו היתה עסוקה בגירוד. האח הצעיר נחלץ להצילני ואמר משהו בערבית. שמעתי את המלה ״יהודי״, שהתייחסה אלי, ושוחררתי לחופשי בלחיצת יד ידידותית ומאוכזבת משהו.
כבר למחרת הגיע אלי דהאן לבית-המלון שלי. הוא לא מצא אותי במקום ובא שוב. אני הרביתי להימצא בדרכים ומזלו לא האיר לו פנים. בפעם השלישית או הרביעית פגש אותי סוף־סוף. הזמנתי אותו לקפה והוא ליווה אותי לג׳אמע-אלפנא, שם התיישבנו על אחת ממרפסות בתי-הקפה. הוא היה לבוש כמו ביום הקודם. תחילה מיעט לדבר, אבל אפילו מארשת פניו נטולת ההבעה אפשר היה להסיק שמשהו רבץ על לבו. אל שולחננו ניגש איש זקן שהציע למכירה לוחות נחושת חרותים. לפי כיפתו השחורה, לבושו וזקנו היה קל לזהותו כיהודי. אלי רכן לעברי כממתיק סוד, וכאילו היה עמו משהו מיוחד במינו לגלות לי, אמר: ״C’est un Israélite״. הנהנתי בשמחה. מסביבנו ישבו המון ערבים ואירופי אחד או שניים. רק כעת, לאחר ששוקמה ההבנה ששררה בינינו ביום הקודם, הרגיש עצמו משוחרר יותר וגילה את אשר על לבו.
האם אוכל לכתוב בשבילו מכתב למפקד מחנה בן גריר. הוא היה רוצה לעבוד אצל האמריקאים. ״איזה מין מכתב ?״ שאלתי. ״תגיד למפקד שייתן לי איזו עבודה.״ ״אבל אני כלל לא מכיר את המפקד.״ ״תכתוב לו מכתב,״ חזר ואמר, כאילו לא שמע את שאמרתי.
״אני לא מכיר את המפקד,״ חזרתי ואמרתי. ״תגיד לו שייתן לי עבודה.״
״אבל אני אפילו לא יודע את שמו. איך אני יכול לכתוב לו?״
״אני אגיד לך את השם שלו.״ ״איזו מין עבודה אתה רוצה שם ?״
״Comme plongeur״, אמר, ולי נדמה שאני זוכר שהכוונה היא לשוטף כלים. ״כבר היית שם פעם ?״
״עבדתי אצל האמריקאים בתור ׳plongeur״׳, אמר בגאווה רבה.
״בבן גריר?״ ״כן.״
״ולמה עזבת שם ?״ ״פיטרו אותי,״ אמר, באותה גאווה. ״זה היה מזמן ?״ ״לפני שנה.״
״אז למה אתה לא פונה לשם שוב?״ ״לאנשים ממרוקו אסור להיכנס למחנה. רק אם הם עובדים שם.״
״אבל למה פיטרו אותך ? – אולי רצית לעזוב בעצמך ?״ הוספתי ברוב טקט.
״לא היתה מספיק עבודה. פיטרו הרבה אנשים.״
או כנראה שלא תהיה שם משרה פנויה בשבילך, אם אין די עבודה.״
״תכתוב למפקד שייתן לי עבודה.״ למכתב ממני לא תהיה שום השפעה מפני שאני לא מכיר אותו.״
״עם מכתב ייתנו לי להיכנס.״
״אבל אני אפילו לא אמריקאי. אמרתי לך שאני אנגלי. אתה לא זוכר?״
הוא קימט את מצחו. זאת היתה הפעם הראשונה שהקשיב לטענה שכנגד. הוא חכך בדעתו ואז אמר: ״הידיד שלך אמריקאי.״
עכשיו הבנתי. אני, ידידו המוחשי של אמריקאי בשר ודם, אמור לכתוב למפקד מחנה בן גריר מכתב שבו אני מבקש ממנו לתת לאלי דהאן עבודה בתור ״plongeur״.
אמרתי שאדבר עם ידידי האמריקאי. הוא ודאי יידע מה צריך לעשות במקרה כזה. אולי יוכל בעצמו לכתוב מכתב כזה, אבל מובן שאני צריך לשאול אותו קודם. אני יודע שהוא כלל לא מכיר את המפקד הזה באופן אישי. ״תכתוב שייתן גם לאחי עבודה.״ ״לאחיך? השען?״
״יש לי עוד אח צעיר יותר. קוראים לו סימון.״ ״מה הוא עושה ?״
״הוא חייט. גם הוא עבד אצל האמריקאים.״ ״בתור חייט ?״ – ״הוא ספר כביסה.״ ״וגם הוא כבר שנה לא שם ?״ ״לא. הוא פוטר לפני ארבעה-עשר יום.״ ״זאת אומרת שאין יותר עבודה בשבילו.״ ״תכתוב בשביל שנינו. אני אתן לך את השם של המפקד. תכתוב מהמלון שלך.״ ״אני אדבר עם הידיד שלי.״ ״שאני אבוא לקחת את המכתב מהמלון ?״
״בוא בעוד יומיים־שלושה, אחרי שאדבר עם הידיד שלי, ואז אגיד לך אם הוא יכול לכתוב בשבילכם מכתב.״ ״אתה לא יודע את השם של המפקד ?״ ״לא. רצית לתת לי את השם בעצמך, לא ?״ ״שאני אביא לך את השם של המפקד למלון ?״ ״כן. את זה אתה יכול לעשות.״
״אני אביא לך היום את השם של המפקד. אתה תכתוב לו מכתב שייתן עבודה לי ולאחי.״ ״תביא לי את השם מחר.״ סבלנותי החלה לפקוע. ״אני לא יכול להבטיח לך כלום לפני שאדבר עם הידיד שלי.״ קיללתי את הרגע שנכנסתי לבית משפחתו. עכשיו יבוא יום־יום, אולי יותר מפעם אחת, ובכל פעם יחזור על אותו משפט. לא הייתי צריך להיענות למידת הכנסת האורחים של האנשים האלה. באותו רגע אמר: ״אתה לא רוצה לבוא שוב אלינו הביתה?״ ״עכשיו? לא, עכשיו אין לי זמן. פעם אחרת, ברצון.״ קמתי ועזבתי את המרפסת. הוא קם ממקומו באי-ביטחון ובא אחרי. הבחנתי שהוא מהסס, ולאחר שפסענו כמה פסיעות, שאל: ״שילמת?״
״לא.״ שכחתי. רציתי להימלט ממנו מהר ככל האפשר ושכחתי לשלם בעד הקפה שהזמנתי אותו לשתות. התביישתי וכעסי התפוגג באחת. חזרתי, שילמתי וחציתי עמו בניחותא את הסמטה שהוליכה לרובע המלא.
הוא נטל עליו כעת את תפקיד מורה הדרך והצביע על כל הדברים שכבר הכרתי. הסבריו עמדו תמיד על שני משפטים: ״זאת היא הבאהיה. היית כבר בבאהיה ?״ ״אלה הם הצורפים. ראית כבר את הצורפים ?״ תשובתי היתה סטריאוטיפית לא פחות. ״כן, כבר הייתי שם״, או ״כן, כבר ראיתי אותם.״ היתה לי בלבי רק משאלה אחת פשוטה: איך לעשות שלא יוליך אותי לשום מקום?
אבל הוא היה נחוש בדעתו להיות לי לעזר, ונחישות דעתו של כסיל אין דבר שיפוגג אותה. כשהתחוור לי שאין בדעתו להרפות, ניסיתי להתחכם לו בתחבולה. שאלתי אותו על הברימה, ארמונו של הסולטן. שם עוד לא הייתי, אמרתי, אף שידעתי היטב שאין מרשים להיכנס אליו.
״לה ברימה?״ החרה אחרי בשמחה. ״דודה שלי גרה שם. שאקח אותך לשם?״
כעת לא יכולתי עוד להגיד לא. יחד עם זאת לא הבנתי מה יש לדודה שלו לחפש בארמונו של הסולטן. אולי היא עובדת שם בתור שוערת ? בתור כובסת ? בתור מבשלת ? קסם לי לחדור בדרך זו לארמון. אולי הייתי מצליח להתיידד עם הדודה ומפיה ללמוד אי-אלה דברים על החיים בו.
בדרך לברימה התגלגלה שיחתנו לגלאווי, הפחה של מראקש. ימים אחדים לפני-כן נעשה במסגד הרובע ניסיון להתנקש בחייו של סולטן מרוקו החדש. התפילה היתה ההזדמנות היחידה למתנקש להגיע לקרבתו של המלך. הסולטן החדש הזה היה אדם קשיש. הוא היה דודו של קודמו, שהצרפתים הדיחו אותו מכיסאו והגלו אותו ממרוקו. מאחר שהיה כלי שרת בידי הצרפתים נלחמה מפלגת החירות בסולטן־הדוד בכל האמצעים. בין המקומיים בכל רחבי הארץ נמצאה לו משענת איתנה אחת ויחידה, אלגלאווי, הפחה של מראקש, שהיה ידוע מזה שני דורות כבעל-בריתם הנאמן ביותר של הצרפתים. גלאווי ליווה את הסולטן החדש אל המסגד ובו במקום ירה למוות במתנקש. הסולטן עצמו יצא בפציעה קלה בלבד. קצת לפני האירוע הזה טיילתי עם ידיד באותו חלק של העיר. בדרך מקרה נקלענו לקרבת אותו מסגד וצפינו בהמונים שהמתינו לבואו של הסולטן. המשטרה היתה שרויה בהתרגשות עצומה, לאחר שכבר נערכה שורה של נסיונות התנקשות, ועשתה את הכנותיה בחוסר מיומנות וברעש רב. גם אותנו הרחיקו בחוסר נימוס, אבל על המקומיים הסתערו בזעם ובצעקות כשנעמדו בדיוק היכן שהרשו להם. בנסיבות אלה לא חשנו להיטות רבה להמתין לבוא הסולטן והלכנו לדרכנו. חצי שעה אחר-כך התרחשה ההתנקשות והשמועה נפוצה חיש מהר ברחבי העיר. כעת חזרתי והלכתי עם בן לווייתי החדש בדיוק דרך אותן סמטאות כבפעם הקודמת, וזה מה שהביא אותנו לדבר על הגלאווי.
״הפחה שונא את הערבים,״ אמר לי. ״הוא אוהב את היהודים. הוא ידיד היהודים. הוא לא מרשה שיקרה משהו ליהודים.״
קולות מראקש-אליאס קנטי-משםחת דהאן-פרק א'
קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'
הוא הכביר מלים יותר מהרגיל ודיבר מהר מתמיד, ודבריו נשמעו מוזרים, כאילו למד אותם בעל-פה מתוך איזה ספר היסטוריה ישן. רובע המלאח עצמו לא נראה לי שייך עד כדי כך לימי-הביניים כמו המלים האלה על אלגלאווי. התבוננתי בגניבה בפניו כשחזר על המלים הללו. ״הערבים הם האויבים שלו. יש לו לידו יהודים. הוא מדבר עם יהודים. הוא ידיד היהודים.״ הוא העדיף את התואר ״פחה״, שציין את רום מעלתו, על ״גלאווי״, שם משפחתו. כל אימת שאמרתי ״גלאווי״, השיב ב״פחה״. המלה נשמעה בפיו כמו המלה ״המפקד״, שלא מכבר הטריף בה עלי את דעתי. אבל המלה הנשגבה וצופנת התקווה ביותר שבפיו נשארה, למרות גלאווי, ״אמריקאים״.
בינתיים הגענו דרך שער קטן לרובע ששכן מחוץ לחומת העיר. הבתים היו בני קומה אחת ונראו דלים ביותר. בסמטאות הקטנות וזרועות החתחתים לא פגשת כמעט נפש חיה, פה ושם נראו כמה ילדים משחקים. תהיתי איך נגיע מכאן לארמון, כשעצר ליד אחד הבתים הצנועים ביותר ואמר: ״פה נמצאת הדודה שלי.״
״היא לא גרה בברימה ?״
״כאן זה הברימה,״ אמר. ״לכל השכונה הזאת קוראים ברימה.״
״וכאן מותר לגור גם ליהודים ?״
״כן,״ אמר, ״הפחה הרשה להם.״
״יש פה הרבה ?״
״לא, רוב האנשים פה הם ערבים. אבל גרים כאן גם כמה יהודים. אתה לא רוצה להכיר את דודתי ? גם סבתא שלי גרה כאן.״
שמחתי לראות שהזדמן לי לראות בית נוסף מבפנים וחשבתי עצמי לבר-מזל שהיה זה בית פשוט וצנוע כל-כך. הייתי מרוצה מן התחליף, ולו הייתי מבין אותו מיד, היה הדבר משמח אותי יותר מביקור בארמון הסולטן.
הוא דפק בדלת ואנחנו המתנו שעה קלה. בדלת הופיעה אשה צעירה וחסונה, עם תווי פנים פתוחים וידידותיים. היא הוליכה אותנו הלאה, אבל היתה נבוכה במקצת כיוון שכל החדרים נצבעו לא כבר ולא אפשרו לה לקבל את פנינו כדת וכדין. עמדנו בחצר קטנטנה, ששלושה חדרים קטנים נפתחו אליה. סבתו של אלי היתה בבית וכלל לא נראתה זקנה. היא קידמה את פנינו בחיוך, אף שנדמה לי שלא היתה גאה בו במיוחד.
שלושה ילדים קטנים התרוצצו בחצר וצרחו בכל כוחם. הם היו קטנטנים ורצו שירימו אותם. הרעש שהקימו שני קטנים ביותר היה מחריש אוזניים. אלי דיבר אל דודתו הצעירה והכביר עליה מלים. הערבית שלו לבשה מין תוקפנות שלא ציפיתי למצוא אצלו, אבל אולי נבע הדבר מאופייה של השפה.
הדודה מצאה חן בעיני. היא היתה אשה צעירה ודשנה, שהסתכלה עלי בפליאה ובלי שמץ חנפנות. היא הזכירה לי במבט ראשון את הנשים המזרחיות שצייר דלקרואה. היו לה אותה צורת פנים מוארכת ובכל זאת מלאה, אותו חיטוב עיניים, אותו אף ישר ומעט ארוך מדי. בחצר הקטנה עמדתי קרוב מאוד אליה, מבטינו נפגשו בחדווה טבעית. הייתי כה המום, עד שהשפלתי את עיני, אבל אז ראיתי את אצילי רגליה המוצקים, שנראו מושכים לא פחות מפניה.
השתוקקתי לשבת לידה. היא שתקה, בעוד אלי ממשיך להמטירה במלים והילדים צועקים בעוצמה הולכת וגוברת. אמה לא היתה רחוקה ממני יותר ממנה עצמה. היא ודאי מרגישה משהו, חשבתי בלבי, והדבר הביך אותי. הרהיטים המעטים נערמו בחצר זה על גבי זה, החדרים, שהיה אפשר להציץ לתוכם, היו ריקים. אי-אפשר היה להתיישב בשום מקום. הקירות זה אך סוידו, כאילו זה עתה נכנסו הדיירים לדירה. האשה הצעירה הדיפה ריח של ניקיון כמו קירותיה. ניסיתי לדמיין את בעלה וקינאתי בו. קדתי קידה, הושטתי יד לאמה ולה ופניתי ללכת.
אלי בא אתי. בחוץ, בסמטה, אמר: ״אני מצטער שהם עסוקים כרגע בניקיון.״ לא הצלחתי להתאפק ואמרתי: ״הדודה שלך אשה יפה.״ הייתי מוכרח להגיד זאת למישהו ואולי גם קיוויתי, בניגוד לכל היגיון, שיענה: ״היא רוצה לראות אותך שוב.״ אבל הוא החריש.
הוא הקדיש למשיכתי הבלתי מוסברת תשומת-לב כה מועטה, עד שהציע לקחת אותי כעת אל דודו. הסכמתי, מבויש במקצת, כיוון שהסגרתי את שבלבי. אולי נהגתי בניגוד למקובל. דוד מכוער או משעמם היה משמש משקל שכנגד לדודה היפה.
בדרך הסביר לי את הנסיבות המשפחתיות המסובכות. למעשה הן היו גדושות יותר מאשר מסובכות, ובני משפחתו ישבו בערים מערים שונות במרוקו. כיוונתי את השיחה אל גיסתו, שראיתי ביום הקודם, ושאלתי על אביה היושב במזגאן. ״C’est un pauvre״, אמר, ״הוא איש עני״. הוא היה, כזכור, האיש ששמו סמואל. הוא לא הרוויח למחייתו. אשתו עבדה בשבילו, היא לבדה קיימה את המשפחה. האם יש במראקש הרבה יהודים עניים? ״250,״ אמר, ״הקהילה נותנת להם אוכל.״ במלה עניים הבין דלפונים חסרי כול והקפיד להעמיד חיץ ברור בינו לבין מעמד זה.
הדוד שאליו הלכנו עכשיו היה בעל דוכן קטן מחוץ לרובע המלאח, שבו מכר אריגי משי. הוא היה איש צנום וקטן קומה, שקימץ במלים. הדוכן שלו היה שומם מאדם, איש לא קרב אליו במשך כל אותו זמן שעמדתי לידו. הוא נראה כאילו היו כל העוברים ושבים עוקפים אותו סביב-סביב. על שאלותי השיב בצרפתית תקינה, אם כי לקונית במקצת. העסקים היו בכי רע. איש לא קונה שום דבר, אמר. אין כסף. זרים אינם באים בגלל מעשי ההתנקשות. הוא היה אדם שקט ופיגועים היו רועשים מדי לטעמו. קובלנותיו לא היו חריפות ואף לא נמרצות: הוא נמנה עם בני-האדם שדעתם נתונה לעולם לאפשרות שאוזניים זרות מצותתות לדבריהם, וקולו היה כה מהוסה, עד שכמעט לא הבנתי את שאמר.
עזבנו אותו כאילו לא היינו אצלו כלל. התחשק לי לשאול את אלי איך התנהג הדוד הזה בחתונה. סוף כל סוף חלפו יומיים בלבד מאז חגגה המשפחה את חגה הגדול. אבל כבשתי את ההתבטאות המרושעת במקצת הזאת, שממילא לא היה מבין, ואמרתי שאני צריך לחזור עכשיו הביתה. הוא ליווה אותי עד למלון. בדרך עוד הראה לי את חנות השעונים שבה עבד אחיו. העפתי מבט פנימה מבחוץ וראיתי אותו רכון בכובד ראש על שולחן ובוחן בזכוכית מגדלת את חלקיקיו של שעון. לא רציתי להפריע לו והמשכתי בדרכי בלא שיבחין בי.
עצרתי בפתח המלון כדי להיפרד מאלי. נדיבותו בהצגת בני משפחתו נסכה בו שוב אומץ והוא חזר לדבר על המכתב. ״אני אביא לך את שמו של המפקד,״ אמר, ״מחר.״ ״כן, כן,״ אמרתי, נכנסתי במהירות ושמחתי לקראת יום המחרת.
מעתה ואילך הופיע יום־יום. כשלא הייתי במלון, היה הולך ומקיף את גוש הבניינים וחוזר. אם גם הפעם טרם הייתי שם, היה נעמד בקרן הרחוב שמול פתח המלון ומחכה בסבלנות. בימים נועזים יותר היה מתיישב במבואת המלון. אבל לא נשאר לשבת שם אף פעם יותר מכמה דקות. הוא חשש מפני עובדי המלון הערבים, שנהגו בו בזלזול, אולי זיהו אותו כיהודי.
הוא בא עם שמו של המפקד, אבל הביא גם את כל המסמכים שהיו לו מימיו. הוא לא הביא את כולם בבת-אחת. כל יום התווספו אליהם אחד או שניים שבהם נזכר בינתיים. דומה שסבר כי איטיב לנסח את הפנייה המבוקשת למפקד מחנה בן גריר, אם רק ארצה. ולגבי השפעתה, משעה שתנוסח, לא היה בלבו ספק קל שבקלים. מסמכים יש בהם משהו שאין לעמוד בפניו כשבתחתיתם מופיע שם זר. הוא הביא לי תעודות על כל מקום עבודה שבו היה, ובאמת עבד אצל האמריקאים תקופה קצרה בתור ״plongeur״. הוא הביא לי תעודות של אחיו הצעיר סימון. הוא לא בא מעולם בלי לשלוף מכיסו איזה נייר ולהציגו מול עיני. הוא היה ממתין שעה קלה להשפעת העיון ואז מציע שינויים בנוסח המכתב שאני מתבקש לכתוב למפקד.
בינתיים שוחחתי על הפרשה לפרטי פרטיה עם ידידי האמריקאי. הוא הביע את נכונותו להמליץ על אלי דהאן לבני ארצו, אך לא ציפה שהאיש הצעיר ייצא נשכר מכך. הוא לא הכיר לא את המפקד ולא איש מלבדו שהיה עשוי להשפיע על הענקת עבודות. אבל שנינו לא רצינו לגזול מאלי את תקוותו ולכן נכתב מכתב.
חשתי הקלה כשיכולתי לקדם את פניו בידיעה זו ולשם שינוי לשרבב את ידי שלי לכיסי ולשלוף איזה נייר.
״תקרא!״ אמר בחשדנות ובנימה זועפת במקצת.
קראתי את הטקסט האנגלי מראשיתו ועד סופו, ואף שידעתי שאינו מבין מלה, הקראתי אותו לאט ככל האפשר.
״תתרגם!״ אמר, בלי לשנות את הבעת פניו.
תרגמתי, משווה למלותי בצרפתית נימה מלאת תוקף וחגיגית. הושטתי לו את המכתב. הוא חיפש בו משהו ואחר בחן את החתימה. הדיו לא היה כהה ביותר והוא נענע את ראשו.
״המפקד לא יוכל לקרוא את זה,״ אמר והחזיר לי את המכתב. בלי שמץ מבוכה הוסיף: ״כתוב לי שלושה מכתבים. אם המפקד לא יחזיר לי את המכתב, אשלח את השני למחנה אחר.״
״ובשביל מה אתה צריך את המכתב השלישי?״ שאלתי כדי להסתיר את תדהמתי מחוצפתו.
״בשבילי,״ אמר בגאווה.
הבנתי שהוא רוצה לצרפו לאוסף המסמכים שלו, ולא הצלחתי להימנע מן המחשבה שהמכתב השלישי היה החשוב ביותר בשבילו.
״תכתוב את הכתובת שלך,״ הוסיף. בית-המלון לא נזכר בשום מקום, ואותו חיפש.
״אבל אין לזה טעם,״ אמרתי. ״עוד מעט אנחנו נוסעים מכאן. אם יענו על המכתב, יצטרכו את הכתובת שלך!״
״תכתוב את הכתובת שלך!״ השיב בלי לזוז מדעתו, טענתי לא עשתה עליו שום רושם.
״אנחנו יכולים לעשות זאת למרות הכול,״ אמרתי. ״אבל הכתובת שלך מוכרחה להופיע עליו, אחרת אין טעם לכל העניין.״
״לא,״ אמר, ״תכתוב את המלון!״
״אבל מה יקרה אם באמת ירצו לתת לך את העבודה? איך ימצאו אותך? אנחנו נוסעים בשבוע הבא והתשובה בוודאי לא תבוא כל-כך מהר.״
״תכתוב את המלון!״
״אני אגיד את זה לידיד שלי. נקווה שלא יתרגז שהוא צריך לכתוב את המכתב עוד פעם.״ לא יכולתי להתאפק מלהעניש אותו על עקשנותו.
״שלושה מכתבים,״ היתה תשובתו. ״תכתוב את המלון על כל שלושת המכתבים.״
נפרדתי ממנו בכעס, מקווה בלבי שלא אצטרך לראותו פעם נוספת.
למחרת בא בארשת פנים חגיגית במיוחד ושאל אותי:
״אתה רוצה להכיר את אבי?״
״איפה הוא ?״ שאלתי.
״בחנות. יש לו חנות בשותפות עם דוד שלי. שתי דקות מכאן.״
הסכמתי, ויצאנו לשם. החנות שכנה ברחוב מודרני, שהוליך מבית המלון שלי לבאב־א-גנאו. עשיתי את הדרך הזאת פעמים רבות מאוד, כמה פעמים ביום, והעפתי מבט לתוך החנויות שלשמאל ולימין. בין בעלי החנויות האלה היו הרבה יהודים, פניהם כבר היו מוכרות לי. תהיתי אם אחד מהם הוא אביו והצעדתי אותם בסך לנגד עיני רוחי. מי מהם הוא עשוי להיות?
אבל המעטתי בהערכת מספר החנויות הללו ורבגוניותן, כי אך נכנסתי לתוכה מן הרחוב וכבר התחלתי להשתומם על שטרם הבחנתי בחנות המוזרה הזאת כלל ועיקר. היא היתה מלאה וגדושה בסוכר בכל צורה העולה על הדעת, אם כחרוטי-סוכר ואם בתוך שקים. בכל הגבהים, על כל המדפים סביב־סביב לא היה דבר מלבד סוכר. מעודי לא ראיתי חנות שלא מכרו בה דבר מלבד סוכר, והדבר נראה לי, אלוהים יודע מדוע, משעשע מאוד. האב לא היה שם, אך לעומת זאת היה הדוד, והכירו בינינו. הוא היה איש קטן צנום ובלתי נעים שפניו מכווצות, ולא עורר בלבי אמון רב. הוא היה לבוש בבגדים אירופיים, אבל חליפתו נראתה מטונפת והיה אפשר לזהות שהטינופת הזאת היתה עשויה מתערובת בלתי רגילה של אבק רחוב וסוכר.
האב לא היה רחוק ושלחו לקרוא לו. בינתיים, כמנהג המקום, הכינו בשבילי תה במנתה. אבל לנוכח עוצמת ההמתקה המוחצת של המקום, המחשבה שיהיה עלי לשתות אותו עוררה בי בחילה קלה. אלי הסביר בערבית שאני בא מלונדון. אדון אחד בכובע רחוב אירופי, שחשבתי אותו לקונה, פסע לעברי שני צעדים ואמר באנגלית: ״אני בריטי.״
הוא היה יהודי מגיברלטר ודיבר אנגלית לגמרי לא רעה. הוא שאל אותי לעסקי, וכיוון שלא היה לי דבר לומר על כך, חזרתי על הסיפור הישן על אודות הסרט.
שוחחנו קצת, אני לגמתי את התה, והנה בא האב. הוא היה אדם בעל חזות מרשימה, ולו זקן לבן נאה. הוא חבש כיפה ולבש גלימה כמנהג יהודי מרוקו. היה לו ראש עגול גדול ומצח רחב, אבל מה שמשך את תשומת לבי יותר מכול היה עיניו הצוחקות. אלי נעמד לידו ואמר בתנועת יד מפצירה:
"Je vous présente mon père."
מעודו לא אמר דבר-מה במידה כה רבה של רצינות ושכנוע. ל״Père״ היה בפיו צלצול כמעט נשגב ולעולם לא הייתי מאמין שכסיל כזה היה מצליח להפיק איכות נשגבת כזאת. ׳Père״ נשמע כעדיף לאין ערוך על ״אמריקאי״ ושמחתי שמן המפקד לא נשתייר עוד הרבה. לחצתי את ידו של האיש והבטתי בעינו הצוחקת. הוא שאל את בנו בערבית למוצאי ולשמי. מאחר שלא דיבר מלה בצרפתית, נעמד בנו בינינו, וכמעט בלהיטות, בניגוד גמור לאופיו, נעשה לנו למתורגמן. הוא הסביר מהיכן אני בא ושאני יהודי, ואמר את שמי. באופן שבו אמר אותו, בקול עמום וכמעט נטול הגייה, הוא נשמע כמו לא-כלום.
״א-לי-אס ק-נ-טי?״ חזר האב בשאלה ובקול רוחף. הוא אמר את השם פעמים אחדות לעצמו, מפריד הפרדה ברורה בין ההברות. בפיו נשמע השם כבד-חשיבות ויפה יותר. כל אותה עת לא הביט בי, אלא בהה נכחו, כמו היה השם מוחשי ממני, וכמו היה ראוי להתחקות עליו. הקשבתי בפליאה ובתדהמה. בקולו החדגוני נשמע לי שמי כאילו השתייך לשפה מיוחדת שכלל לא הכרתי. הוא שקל אותו ברוחב לב ארבע או חמש פעמים. היה נדמה לי שאני שומע את צלצולן של משקולות. לא חשתי שמץ דאגה, הוא לא היה שופט.
ידעתי שיגלה את משמעות שמי ואת כובדו. וכשגילה, הרים את מבטו וחזר וצחק לי בעיני.
כעת עמד במקומו כאילו רצה לומר: השם הוא שם טוב, אבל לא היתה בנמצא אף שפה שבה היה יכול לומר לי זאת. קראתי זאת בפניו וחשתי אהבה ללא מעצורים אליו. לעולם לא הייתי מעז לשוותו בנפשי כפי שהיה. בנו הכסיל, אחיו הצמוק היו שניהם מעולם אחר, ורק השען ירש ממנו קורטוב מהדרתו, אבל הוא לא היה שם, כי בתוך כל הסוכר הזה לא היה נמצא מקום לאדם נוסף. אלי המתין למוצא פי, בשביל לתרגמו, אבל אני לא אמרתי מלה. שמרתי על שתיקה גמורה, מתוך יראת כבוד, אבל אולי גם לבל יישבר קסמה הנפלא של החזרה החדגונית על שמי. כך עמדנו איש מול רעהו במשך כמה רגעים ארוכים. אם רק יבין מדוע אינני מסוגל לומר מלה, חשבתי בלבי, לו רק היו עיני מסוגלות לצחוק כשלו. יהא זה דבר משפיל להפקיד בידי המתורגמן הזה דבר נוסף, ש ו ם מתורגמן לא היה טוב דיו בשבילו.
הוא המתין באורך רוח בעוד אני עומד בשתיקתי. לבסוף חלף על פני מצחו משהו בדומה למורת רוח דקה והוא אמר לבנו משפט בערבית, שהיסס במקצת קודם שתרגמו למעני. ״אבי מבקש את סליחתך מפני שהוא צריך ללכת עכשיו.״ הנהנתי בראשי והוא הושיט לי את ידו. הוא חייך ונראה כאילו עליו לעשות עכשיו דבר-מה שאינו אוהב לעשות, מן הסתם איזו עסקה. אחר-כך הסב פניו ממני ויצא את החנות.
חיכיתי רגעים אחדים ואחר יצאתי עם אלי לרחוב. אמרתי לו כמה מצא אביו חן בעיני. ״הוא מלומד גדול,״ השיב לי ביראת כבוד רבה ונשא את אצבעות ימינו אל על, שם נשארו תלויות ועומדות בהבעה רבה. ״הוא ק ו ר א כל הלילה.״ מאותו יום ואילך היה לאלי אתי משחק מכור. מילאתי לו בלהיטות את כל משאלותיו הקטנות הטורדניות מפני שהיה בנו של האיש המופלא הזה. הוא עורר בי חמלה כלשהי כיוון שלא ביקש יותר, כי כעת לא היה דבר שהייתי מונע ממנו.
הוא קיבל שלושה מכתבים באנגלית, שבהם הרעפתי שבחים על גבי שבחים על מהימנותו ויושרו, אפילו על חיוניותו מרגע שיתחיל לעבוד בשירותו של פלוני. אחיו הצעיר סימון, שכלל לא הכרתי, היה מוכשר לא פחות בתחום אחר. את כתובתם של שני האחרים ברובע המלאח השמטתי.
בראש המכתב התנוסס שמו של בית־המלון שלנו. כל שלושת המכתבים היו חתומים בידי ידידי האמריקאי בדיו שחור וכנראה נצחי. וכדי להדר במצווה אף הוסיף את כתובתו בארצות-הברית ואת מספר דרכונו. כשהסברתי לאלי את חלקו זה של המכתב הוא נעשה כמעט חשדני מרוב אושר.
הוא הביא לי הזמנה מאת אביו לפורים, שבה הוא מבקש ממני להואיל לחגוג את החג בביתם בחוג המשפחה. סירבתי בתודה מקרב לב. שיוויתי בנפשי את אכזבתו של אביו מחוסר בקיאותי במנהגים העתיקים. הייתי עושה את הרוב בצורה שגויה, ותפילות הייתי מסוגל לומר רק כמי שאינו מתפלל אף פעם. התביישתי מפני האיש הזקן, שאהבתי, ורציתי לחסוך ממנו את הצער שהייתי מסב לו. הצטדקתי באמתלה של עבודה ולקחתי לי לב לדחות את הזמנתו ושוב לא לראותו לעולם. דיי שראיתיו פעם אחת.
קולות מראקש-אליאס קנטי-משפחת דהאן-פרק ב'
קולות מראקש-אליאס קנטי – מספרי סיפורים וכתבנים
מספרי סיפורים וכתבנים
למספרי הסיפורים הקהל הרב ביותר. סביבם נקהלים המעגלים הצפופים והקבועים ביותר. מופעיהם אורכים שעות ארוכות, במעגל פנימי מתיישבים המאזינים על הארץ ואינם חוזרים וקמים במהרה. אחרים יוצרים בעמידה מעגל חיצוני. גם הם כמעט שאינם זזים ונכבלים בעבותות של קסם אל מלותיו ותנועותיו של המספר. לפעמים מספרים שניים ומתחלפים לסירוגין. מלותיהם באות ממרחק רב יותר ונשארות תלויות באוויר זמן רב יותר מאלה של בני-אדם רגילים. לא הבנתי מלה, אבל בטווח השמיעה שלהם תמיד עצרתי מיד על עומדי כמרותק בחבלי קסם. בשבילי היו אלה מלים חסרות כל משמעות, שהושמעו בעוצמה ובלהט, מלים שהיו יקרות לאיש שאמר אותן, שהיה גאה בהן. הוא סידר אותן לפי מקצב שנדמה לי תמיד אישי מאוד. כל אימת שהיה עוצר בדיבורו, היו דבריו הבאים נאמרים ביתר עוצמה והטעמה. יכולתי לחוש את הדרתן של אי-אלה מלים ואת כוונתן הזדונית של אחרות. דברים של חנופה ערבו לאוזני כאילו נתכוונו אלי, וסכנות הפילו עלי אימה. הכול היה בשליטה, המלים החזקות ביותר עפו בדיוק למרחק שהמספר חפץ בו. האוויר שמעל השומעים היה מלא תנועה, ואדם כמוני, שהבין מעט כל-כך, הרגיש את החיים שמעל ראשי המאזינים.
כדי לחלוק כבוד למלותיהם עטו מספרי הסיפורים לבוש יחיד במינו. תלבושתם תמיד היתה שונה מזו של מאזיניהם. הם העדיפו אריגים מפוארים יותר, ויש ביניהם שהופיעו בקטיפה כחולה או חומה. הם נראו כדמויות רמות מעלה ועם זאת אגדיות. רק לעתים רחוקות זיכו במבט את האנשים שסבבו אותם. מבטיהם היו נתונים לגיבוריהם ולנפשות הפועלות שלהם. כשהיה מבטם נופל על פלוני, היה הלה מרגיש עצמו בהכרח כהה כמו כל אחד אחר. זרים לא היו קיימים לדידם כלל ועיקר, מקומם לא היה בממלכת המלים שלהם. תחילה סירבתי להאמין שאני מעורר בהם עניין מועט כל-כך, הדבר היה בלתי רגיל מכדי שיהיה אמיתי. נשארתי אפוא לעמוד שם שעה ארוכה במיוחד, אף שכבר נמשכתי אל קולות אחרים במקום הזה, שהיה כה עשיר וגדוש בקולות, אבל איש לא הקדיש לי תשומת לב גם כשכבר התחלתי להרגיש עצמי כמעט בן־בית במעגל הגדול. מובן שהמספר הבחין בי, אבל לדידו נשארתי נטע זר במעגל הקסום שלו, כיוון שלא הבנתי אותו.
פעמים רבות הייתי נותן הרבה כדי להבין, ואני מקווה שיום יבוא ואדע להעריך את מספרי הסיפורים הנודדים האלה כראוי להם. מצד שני גם שמחתי שלא הבנתי אותם. הם נשארו בשבילי כמין מובלעת של חיים קדמוניים ובתוליים. שפתם היתה חשובה להם באותה מידה ששפתי היתה חשובה לי. מלים היו מזונם והם לא הניחו לאיש לפתותם להחליפו במזון משובח יותר. חשתי גאווה על עוצמתה של מלאכת הסיפור שהפעילו על אחיהם לשפה. הם נדמו לי כאחים מבוגרים וטובים ממני. ברגעים אלה של אושר הייתי אומר לעצמי: גם אני יכול לקבץ סביבי בני-אדם שלהם אספר סיפורים, גם לי יקשיבו. אבל במקום לנדוד ממקום למקום, בלי לדעת לעולם את מי אמצא, אוזניו של מי ייכרו למוצא פי, במקום לחיות מתוך אמון צרוף בסיפורי, הועדתי את עצמי לנייר. אני חי היום מוגן על-ידי שולחנות ודלתות, ואילו הם חיים בהמולת השוק, בין מאה פרצופים זרים המתחלפים מדי יום, חופשיים מנטל של ידע קר ומיותר, בלי ספרים, שאפתנות ויוקרה חלולה. בין בני-האדם אנשי האזורים שלנו, החיים למען הספרות, הרגשתי טוב לעתים רחוקות בלבד. תיעבתי אותם, כיוון שאני מתעב משהו בי עצמי, דומני שהמשהו הזה הוא הנייר. כאן מצאתי את עצמי פתאום בין משוררים שאליהם יכולתי לשאת את עיני, מפני שמעולם לא היתה בנמצא מלה משלהם לקרוא.
אבל באותה קרבה מיידית, באותו מקום, היה עלי להודות עד כמה חטאתי לנייר. מרחק צעדים ספורים ממספרי הסיפורים שכן מקום הכתבנים. אצלם היה שקט מאוד, המקום השקט ביותר בג׳אמע-אלפנא. הכתבנים לא היללו את כישוריהם. הם ישבו במקום בדממה, אנשים קטני קומה וצנומים, כלי הכתיבה שלהם לפניהם, ומעולם לא עוררו בך הרגשה שהם ממתינים ללקוחות. כשהיו מגביהים מבטיהם, היו מתבוננים בך בלי סקרנות מיוחדת וממהרים לחזור ולהסב מבטם. ספסליהם עמדו במרחק-מה זה מזה, כך שלא היה אפשר לשמוע מאחד למשנהו. הצנועים יותר, או אולי גם המיושנים יותר ביניהם, ישבו על הארץ. כאן הם ישבו והרהרו או כתבו בעולם מנותק, מוקף בהמולה הסואנת ובכל זאת תלוש ממנה. נדמה כאילו היו נועצים בהם על תלונות חשאיות, וכיוון שהדבר התרחש בפרהסיה, סיגלו לעצמם כולם מין מהות של היעלמות. הם עצמם כמעט שלא נמצאו שם, כאן נחשב דבר אחד ויחיד: הדרתו המדמימה של הנייר.
היו באים אליהם אנשים יחידים או זוגות. באחת הפעמים ראיתי שתי נשים עוטות רעלות יושבות על הספסל מול הכתבן ומניעות את שפתיהן באופן כמעט בלתי נראה. בפעם אחרת ראיתי משפחה מכובדת וגאה למדי. היו בה ארבע נפשות שהתיישבו על שני ספסלים קטנים משני צדי הכתבן ובניצב אליו. האב היה ברברי זקן, חסון, בעל גזרה יפה להפליא, שבפניו יכולת לקרוא את כל סימני הניסיון והחוכמה. ניסיתי לצייר לי בדמיוני מצב חיים שלא היה כשיר להתמודד עמו, ולא מצאתי. כאן היה בחוסר הישע האחד והיחיד שלו, לצדו אשתו, מרשימה אף היא בחזותה, כי מכל פניה המכוסות רעלה נותרו רק העיניים הענקיות הכהות מאין כמותן חשופות, ועל הספסל שליד שתי אחיות צעירות, רעולות אף הן. כולם ישבו זקופים וחגיגיים מאוד.
הכתבן, שהיה נמוך מהם בהרבה, קיבל את הכבוד שחלקו לו. תווי פניו העידו על תשומת-לב דקה, וזו היתה מורגשת כמו שגשוגה ויופיה של המשפחה. התבוננתי בהם ממרחק קטן בלי לשמוע הגה, בלי לראות ניד עפעף. הכתכן טרם החל במלאכתו כשלעצמה. מן הסתם נתן להם לגולל את עניינם, וכעת שקל כיצד ניתן לנסח אותו בצורה הטובה ביותר בשפה הכתובה. הקבוצה נראתה כה מלוכדת, כאילו כל המשתתפים הכירו זה את זה מאז ומתמיד וישבו בתנוחה זו מאז ומעולם.
לא תהיתי כלל לשם מה באו כולם, עד כדי כך היו שייכים זה לזה, ורק הרבה יותר מאוחר, כשכבר לא הייתי במקום, התחלתי להרהר בדבר. מה באמת היה אותו דבר שהצריך את נוכחותה של משפחה שלמה אצל הכתבן ?
קולות מראקש-אליאס קנטי – מספרי סיפורים וכתבנים
קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה
בחירת הפיתה
בערב, לאחר שהחשיך, הלכתי לג׳אמע-אלפנא, למקום שבו נשים מוכרות פיתות. הן ישבו על הארץ בשורה ארוכה בפנים רעולות, עד שראית את עיניהן בלבד. כל אחת היה לה לפניה סל מכוסה בפיסת בד ועליו מוצגות לראווה כמה פיתות עגולות שטוחות. פסעתי לאט על פני השורה והתבוננתי בנשים ובפיתות. רובן ככולן היו נשים בשלות וצורתן היה בה משהו מן הפיתות. ניחוחן נישא אל אפי ובו-בזמן קלטתי את המבט מן העיניים השחורות. אני לא נעלמתי מעיני אף אחת מן הנשים, לדידה של כל אחת מהן היה נוכרי שבא לקנות לחם, אולם הקפדתי לא לעשות זאת כיוון שרציתי ללכת עד סוף השורה ולשם כך הייתי זקוק לאמתלה.
לעתים ישבה ביניהן אשה צעירה; הפיתות נראו עגולות מדי בשבילה, כאילו לא היא שהכינה אותן, ומבטיה היו שונים. אף אחת, לא צעירה ולא זקנה, לא האריכה לשבת בחיבוק ידיים. כי מזמן לזמן היתה כל אחת נוטלת פיתה בידה הימנית, מטילה אותה קלות מעלה, קולטת אותה שוב, מנענעת מעט את ידה כאילו היתה שוקלת אותה, מלטפת אותה כמה פעמים עד שהיה ניתן לשמוע זאת, ולאחר גילויי החיבה האלה מחזירה אותה לשאר הפיתות. הפיתה עצמה, טריותה, משקלה, ניחוחה הציעו עצמם כך לממכר. היה בפיתות הללו משהו עירום ומפתה, ידיהן הפעילות של הנשים, אשר פרט לעיניהן לא היה בהן טפח בלתי מכוסה, הן שהעניקו להן זאת.
״את זה אני יכולה לתת לך מעצמי, קח אותה בידך, היא היתה בשלי.״
גברים חלפו על פניהן, במבטים חקרניים, וכל אימת שהיה מי חושק באחת, היה עוצר ומקבל פיתה בידו הימנית. הוא היה מטיל אותה קלות מעלה, תופס אותה, מנענע מעט את ידו כאילו היתה כף־מאזניים, ממשש את הפיתה פעמים אחדות עד שהיה אפשר לשמוע זאת, ואם היה סובר שהיא קלה מדי, היה חוזר ומניח אותה ליד חברותיה. אבל לפעמים השאירה ברשותו, ויכולת להרגיש את גאוותה של הפיתה ולהריח את הניחוח המיוחד שהפיצה. האיש היה משרבב ידו תחת גלימתו ומוציא מטבע קטן, כמעט בלתי נראה לעין ליד גודלה של הפיתה, ומטילו לידי האשה. ואז היתה הפיתה נעלמת תחת גלימתו – לא יכולת להבחין היכן נמצאה – והאיש הלך לדרכו.
העלילה
המקום החביב ביותר על הילדים מקבצי הנדבות לעמוד בו היה בקרבת מסעדת ״כותוביה״. כאן נהגנו כולנו לסעוד בצהריים ובערב, והם ידעו שכך לא נחמוק מידיהם. למסעדה, שהחשיבה את שמה הטוב, לא היו הילדים האלה קישוט רצוי. כשהיו קרבים אל הדלת יתר על המידה, היה הבעלים מגרש אותם. להם היה נוח יותר להיעמד בפינת הרחוב שממול וחיש מהר לכתר אותנו, שנהגנו לבוא לסעוד בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה, מיד כשהיו מבחינים בנו.
אחדים, שכבר שהו בעיר חודשים, עייפו מלתת נדבות והשתדלו לנער מעליהם את הילדים. אחרים היססו לפני שנתנו להם מעה, כיוון שבושו מפני מכריהם ב״חולשה״ זו. שהרי מתישהו עליך ללמוד לחיות במקום הזה, והצרפתים תושבי המקום נתנו להם דוגמה טובה או רעה, תלוי כיצד הנך רואה את הדברים: הם מעולם, כדבר שבעיקרון, לא הכניסו יד לכיסם בשביל קבצן, ואף השתבחו לא מעט בקהות הרגש הזאת. אני הייתי חדש וכביכול טירון בעיר הזאת. הייתי אדיש למה שיחשבו עלי. יחשבו אותי למטומטם, אני אהבתי את הילדים האלה.
כשהיו מחמיצים אותי בפעם זו או אחרת, הייתי חש אכזבה ויוצא לחפש אותם בעצמי, בלי לתת להם להבחין בכך. אהבתי את תנועותיהם התוססות, את האצבעות הקטנות שבהן הצביעו על פיותיהם כשהיו מייבבים בפנים אומללות, ״!manger! manger״, את הפרצופים המוכים עצבות בל-תתואר שלבשו, כאילו באמת עמדו להתמוטט מחמת חולשה ורעב. אהבתי את צהלתם הנפלאה כשהיו מקבלים משהו, את התרוממות הרוח שבה הסתלקו במרוצה, שללם הדל בידיהם; את חילופי ההבעה המדהימים בפניהם, מגוססים היו נהפכים בן רגע להלומי אושר. אהבתי את נכלוליהם הקטנים, עת שהיו מגישים לעומתי עוללים בני יומם ופושטים אלי את כפותיהם הקטנטנות והכמעט נעדרות תחושה ומתחננים: ״גם בשבילו, גם בשבילו, !manger, !manger״ כדי להכפיל את הנדבה. הם היו לא מעט ילדים, אני השתדלתי לנהוג בצדק, אבל בדרך הטבע היו לי ביניהם אלה החביבים עלי, כאלה שפניהם היו כה יפות וערניות, עד שאף פעם לא יכולתי לשבוע לראותן. הם הלכו אחרי עד פתח המסעדה, בחסותי הרגישו עצמם בטוחים. הם ידעו שאני רוחש להם טוב ונכספו להגיע לקרבתו של המקום האגדי שהכניסה אליו היתה אסורה עליהם ושבתוכו אכלו כה הרבה.
הבעלים, צרפתי בעל ראש עגול קירח ועיניים שדמו לנייר ללכידת זבובים, אשר מבטים טובים וחמים היו שמורים עמו לאורחיו הקבועים, לא יכול היה לסבול את התקרבות הילדים הקבצנים למסעדתו. בלויי הסחבות שלהם לא עשו רושם מכובד. הוא רצה שאורחיו הדורי הלבוש יזמינו את סעודותיהם היקרות בהרגשה נעימה, בלי שיזכירו להם כל העת חרפת רעב וכינים. כשהייתי נכנס ופותח את הדלת בשעה שהיה עומד במקרה בקרבת מקום ומעיף מבט בעדת הילדים שבחוץ, היה מניד את ראשו במורת רוח. אבל היות שנמניתי עם קבוצה של חמישה-עשר אנגלים שסעדו אצלו שתי ארוחות בטוחות ביום, לא העז לומר לי דבר והמתין להזדמנות נוחה להסדיר את העניין באירוניה ובבדיחות הדעת.
יום אחד, בשעת צהריים של יום מחניק במיוחד, הושארה דלת המסעדה פתוחה כדי להכניס קצת אוויר טרי. עברתי יחד עם שניים מידידי את מתקפת הילדים והתיישבנו ליד שולחן פנוי בקרבת הדלת הפתוחה. הילדים, שיכלו להמשיך לראותנו, נשארו לעמוד בחוץ קרוב למדי לדלת. משם ביקשו להמשיך את קשרי הידידות עמנו ואולי גם לראות מה אנחנו אוכלים. הם שיגרו אלינו איתותים ומצאו הנאה רבה במיוחד בשפמים שלנו. ילדה כבת עשר, היפה מכולם, שהבחינה זמן רב קודם לכן שאני מחבב אותה, הצביעה שוב ושוב על המרווח הקטנטן שבין שפתה העליונה לאפה והחזיקה שם בין אצבעותיה שפם דמיוני, שאותו צבטה ומשכה במרץ. תוך כדי כך צחקה צחוק נלבב, ושאר הילדים הצטרפו לצחוקה.
המסעדן ניגש לשולחננו כדי לקבל את ההזמנה שלנו וראה את הילדים הצוחקים. בפנים קורנות אמר לי: ״היא כבר משחקת את הזנזונת הקטנה!״ הרמיזה הזאת פגעה בי, אולי גם לא רציתי להאמין לו, משום שבאמת חיבבתי את הילדים הקבצנים שלי, ושאלתי בתמימות: ״מה אתה אומר, הרי לא בגיל הזה!״
״מה אתה יודע,״ אמר, ״בשביל חמישים פרנק אתה יכול לקנות כל אחת מהן. כל אחת תלך אתך מיד מסביב לפינה.״
דבריו קוממו אותי מאוד וחלקתי עליהם בלהט. ״אין דבר כזה, זה בלתי אפשרי.״
״אתה לא יודע מה הולך כאן,״ אמר. אתה צריך ללכת לראות קצת את חיי הלילה במראקש. אני חי פה כבר הרבה זמן. בהתחלה, כשהגעתי לכאן, זה היה בזמן המלחמה, עוד הייתי רווק״ – הוא זרק מבט חטוף אך חגיגי אל אשתו הקשישה, שישבה כתמיד ליד הקופה – ״הייתי אז עם כמה ידידים והלכנו לראות את כל הדברים האלה. באחת הפעמים לקחו אותנו לבית אחד וכשבקושי התיישבנו, תכף הקיפו אותנו המון ילדות עירומות קטנות. הן התיישבו לרגלינו ונלחצו אלינו מכל הצדדים, הן לא היו יותר גדולות מההיא שבחוץ, כמה אפילו קטנות יותר.״
נענעתי את ראשי באי-אמון.
״לא היה דבר שלא יכולת לקנות. אנחנו בילינו בנעימים וגם כייפנו הרבה. פעם הרבצנו תעלול משגע, את זה אני מוכרח לספר לך. היינו שלושה, שלושה חבר׳ה. אחד מאתנו הלך ונכנס לחדר של פטמה אחת״ – כך כינו הצרפתים בבוז את הנשים המקומיות ־ ״אבל היא לא היתה ילדה, ושנינו שנשארנו בחוץ הצצנו לתוך החדר דרך איזה חור. בהתחלה הוא עמד אתה על המיקח הרבה זמן, אחר-כך הם הסכימו על המחיר והוא נתן לה את הכסף. היא שמה אותו בתוך שידת לילה קטנה שעמדה ליד המיטה. אחר-כך היא עשתה חושך ושניהם נשכבו יחד. אנחנו ראינו מבחוץ הכול. איך שנעשה חושך, אחד מאתנו התגנב לתוך החדר, בשקט בשקט, וזחל אל השידה הקטנה. הוא הכניס את היד למגירה, ובזמן ששניהם עשו את מה שעשו, הוא לקח את הכסף בחזרה. אחר-כך הוא זחל מהר בחזרה החוצה ואנחנו הרמנו רגליים והסתלקנו משם. אחרי זמן קצר החבר שלנו הגיע אחרינו. ככה הוא היה בחינם אצל הפטמה הזאת. אתה יכול לתאר לעצמך כמה צחקנו! זה היה רק אחד מהתעלולים שלנו.״
אכן יכולנו לתאר זאת לעצמנו, כי הוא צחק מלוא גרונו, הוא התפקע מצחוק ופער את פיו לרווחה. לא שיערנו שיש לו פה גדול כל-כך, מעולם לא ראינו אותו כך. בדרך־כלל נהג להתהלך במסעדתו הנה והנה בהדרת כבוד מסוימת ולקבל את הזמנות אורחיו המועדפים בנימוס ובניטרליות גמורה, כאילו היה אדיש לגמרי אילו מאכלים יזמינו. ההמלצות שנתן מעולם לא היו טורדניות ונשמעו כאילו ניתנו אך ורק לטובתו של האורח. היום הוא איבד כל איפוק וצהל על סיפורו. זאת היתה בוודאי תקופה נפלאה בשבילו, והוא עשה דבר אחד בלבד שהזכיר את אורח התנהגותו הרגיל. בעיצומו של הסיפור ניגש לשולחננו מלצר נמוך קומה. הוא שילח אותו בגסות למלא איזו מטלה לבל ישמע את מה הוא מספר לנו.
אבל אנחנו קפאנו והפכנו לאנגלו-סקסים. שני ידידי, האחד מניו-אינגלנד, השני מאנגליה, ואנוכי, שחייתי ביניהם מזה חמש-עשרה שנה, נתקפנו אותה תחושה של שאט נפש מהולה בבוז. גם אנחנו היינו באותו רגע שלושה, טבלנו בטוב, ואולי הרגשנו עצמנו אשמים בדרך כלשהי במעשי שלושת האחרים, שבכוחות מאוחדים גזלו בעורמה את שכרה של אשה מקומית אומללה. הוא סיפר את הדברים בהתמוגגות ובגאווה, ראה רק התעלול שבדבר, חדוותו נמשכה גם כשחייכנו בפנים חמוצות ונענענו ראשינו בהחמאה נבוכה.
הדלת עדיין היתה פתוחה, הילדים עמדו בחוץ בציפייה ובסבלנות. הם הרגישו שבזמן שיספר את סיפורו לא יגרש אותם. חשבתי בלבי שאין הם מסוגלים להבין אותו. הוא, שהתחיל בהבעת בוז כה עמוק כלפיהם, התבזה בתוך זמן קצר ביותר בעצמו. בין שהעליל עליהם עלילה ובין שדיבר אמת, יעשו הילדים אשר יעשו, כעת הוא עמד הרחק מתחתם, ואני ייחלתי למין עונש שבו יזדקק הוא להם כמליצי יושר.
קולות מראקש-אליאס קנטי – בחירת הפיתה והעלילה
קולות מראקש-אליאס קנטי – תשוקת החמור
תשוקת החמור
מטיולי הליליים בסמטאות העיר נהגתי לחזור דרך ג׳אמע-אלפנא. היה מוזר לחצות את הכיכר, שבשעה זו רבצה ריקה מאדם. לא היו שם עוד לוליינים ולא רקדנים, לא משביעי נחשים ולא בולעי אש. איש קטן ישב על הארץ, לפניו סל ובו ביצים קטנות מאוד. סביב סביב לא היתה נפש חיה. פה ושם דלקו פנסי אצטילן שריחם עמד באוויר הכיכר. בדוכני האוכל עוד ישבו גברים בודדים ולגמו את המרקים שלהם. הם נראו ערירים, כאילו לא היה להם מקום ללכת אליו. בשולי הכיכר נשכבו אנשים לשינה. אחדים שכבו, רובם ישבו, כולם עטפו את ראשם בברדסי גלימותיהם. הם ישנו בלא זיע, עד שלא היית מנחש שתחת גלימות הברדס הכהות נושם מישהו.
באחד הלילות ראיתי באמצע הכיכר אנשים עומדים במעגל גדול וצפוף, מוארים על-ידי פנסי האצטילן באור מוזר ביותר. כולם עמדו. הצללים הכהים שעל פניהם ודמויותיהם, סמוך לאור הבוהק שהטילו עליהם הפנסים, שיוו להם מין מראה אכזרי ומבעית. שמעתי את צליליהם של שני כלי נגינה מקומיים, ואת קולו של איש שדיבר בתוקף אל מישהו. כשהתקרבתי ומצאתי פרצה שדרכה יכולתי להציץ אל תוך המעגל, ראיתי במרכזו איש ובידו מקל עומד וממטיר שאלות דוחקות על חמור. מבין כל חמוריה האומללים של העיר היה זה חמור האומלל ביותר. עצמותיו בלטו לו מבעד לעורו, הוא היה מורעב לגמרי, עורו היה מקורצף, וללא ספק לא היה עוד בכוחו לשאת ולו את המשא הקל ביותר. לפלא היה כיצד עוד הצליח להחזיק עצמו על רגליו. האיש ניהל עמו דו-שיח מצחיק וניסה לשדל אותו לדבר-מה. כיוון שהחמור עמד בסרבנותו, הציג לו שאלות, ומפני שסירב לענות עליהן, צחקו האנשים המוארים בקול. אולי היה זה סיפור כלשהו שהחמור מילא בו איזה תפקיד. כי לאחר פטפטת ממושכת החלה הבהמה העצובה לסוב אט־אט לצלילי המוסיקה. כל אותה עת נשאר המקל מונף מעליו. האיש דיבר ביתר מהירות והרים את קולו ביתר שאת, הוא נתקף תזזית של ממש כדי לדרבן את החמור להמשיך לנוע, אבל דבריו נשמעו לי כאילו היה גם הוא עצמו מגלם איזו דמות קומית. המוסיקה נמשכה ונמשכה, האנשים לא יכלו להפסיק לצחוק ונראו כמו אוכלי אדם או חמורים.
לא השתהיתי שם אלא רגע קצר ומשום כך אינני יכול לומר מה קרה בהמשך. שאט הנפש שחשתי הכריעה את סקרנותי. מזמן אימצתי את חמורי העיר הזאת אל לבי. כל צעד סיפק לי הזדמנות להתקומם על היחס אליהם, ואף על פי כן הייתי חסר אונים לגמרי. אבל ברייה אומללה כמו היצור הזה טרם ראיתי, ובדרכי הביתה ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שהוא בוודאי לא יוציא את הלילה הזה.
היום שלמחרת היה שבת ואני יצאתי כבר בשעה מוקדמת לג׳אמע. זה היה אחד הימים ההומים ביותר שם. צופים, לוליינים ולהטוטנים, סלים ודוכנים יצרו פקעת צפופה והיה קשה לפלס דרך בהמון. הגעתי למקום שבו עמד החמור בליל אמש. הסתכלתי לשם ולא האמנתי למראה עיני: הוא עמד שם שוב. עמד לגמרי לבדו. התבוננתי בו בדקדקנות. לא היה מקום לטעות, זה היה הוא. בקרבת מקום שוחח בעליו בנחת עם כמה אנשים. הנגנים לא היו שם, ההצגה טרם החלה. החמור עמד בדיוק כמו שעמד אמש. באור השמש הבוהק נראה עורו משופשף אף יותר מאשר בלילה. הוא נראה לי אומלל יותר, מורעב יותר וזקן יותר.
לפתע חשתי בנוכחותו של אדם מאחורי גבי ואוזני קלטה מלים נזעמות שלא הבנתי. סבתי לאחור והחמור יצא לרגע מראייתי. האיש ששמעתי נדחק דרך ההמון וקרב אלי, אבל הסתבר שכיוון את איומו למישהו אחר, לא אלי. פניתי חזרה אל החמור.
הוא לא זז ממקומו, אלא שלא היה זה עוד אותו חמור. כי בין רגליו האחוריות היה תלוי לו פתאום, במלוכסן לפנים, איבר זכרות אדיר. הוא היה חזק מן המקל שבו איימו עליו בלילה הקודם. בשבריר הרגע שבו סבתי לאחורי חל בו שינוי מדהים. אינני יודע מה ראה, שמע או הריח. אינני יודע מה עלה לו על דעתו. אבל הבהמה האומללה, הזקנה, החלשה הזאת, שהיתה על סף התמוטטות ואשר לא היה בה עוד חפץ זולת לצורך חילופי דברים חמוריים, שסבלה מיחס מתעמר יותר מאשר חמור במראקש, היצור הזה, הפחות מלא כלום, בלי בשר, בלי כוח, בלי עור הראוי לשם זה, היתה בו עוד תשוקה עזה כל-כך, עד שעצם המראה גאל אותי מרושם אומללותו. אני חושב עליו לעתים קרובות. אני אומר לעצמי, כמה עוד נשתייר ממנו כשאני כבר לא ראיתי דבר. אני מאחל לכל מיוסר ומעונה את תשוקתו באומללותה.
קולות מראקש-אליאס קנטי – תשוקת החמור