פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)
ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1952-1872), שחי ופעל בצפרו בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, כיהן במשך כשבע שנים (1910/1-1904) כגזבר קופת העניים, לאחר שאביו מסעוד עובדיה שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1903. על פעולתו במשרה זו סיפר ר, ישמ״ח עובדיה בזיכרונותיו ״צבא ימי״ שנדפסו בראש ספרו תורה וחיים שיצא לאור בג׳רבה (עובדיה תשי״ב), דפים י ע״ב – כד ע״א. להלן מובאים מתוך הזיכרונות הדברים הנוגעים לענייננו (שם, דפים טז ע״ב – יח ע״ב). המשפטים המוסגרים בסוגריים עגולים הובאו במקור הנדפס, והם דברי הסבר של בן המחבר, הרב דוד עובדיה איש ירושלים. אף הוא הוסיף במקור הנדפס שתי הערות הסבר שהובאו בשולי העמוד, כמצוין להלן. [בסוגריים מרובעים הובאו השלמות שלי(י״ט)].
[הערת ר׳ דוד עובדיה, בן המחבר שהוציא את הספר לאור, בשולי העמוד:] הגיד לי עט״ר [=עטרת ראשי] שכמה מן העמל עבר עליו ער שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז<כרים> שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז״ל עבר מבית לחצר מחצר לבית עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה׳.
עוד זאת שאחר פטירת הרב מוא״ב [=מור אבי] ז״ל שהיה אז גזבר העניים באו יחידי הקהל להעמידני במקומו ולא קבלתי מהם ואז מנו החכם כמוה״ר חיים מאמאן ז״ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה נתקבצו הקהל והת״ח בבהכ״ן [=בבית הכנסת] סלא (צ״ל: צלא) דלחכם להפציר בי שם כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה שלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי<ניור> שלמה בן יעיס [יעיש] יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז״ל לא יצלח למלאכה, ונעתרתי לבקשתם ולא השבתי פניהם ריקם […].
וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל רק איזה קרקעות וחזקות שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות זו מן הדלף וזו מן הדלת השבורה, עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע״ב [=במעות בעין], (ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז׳) רק לת״ח ולאלמנות. ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום. מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת״ח (שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע״ב), חנות אחת ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר. והם הת׳׳ח הנז׳ היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות. […] ואז השתדלנו לבנות הנהרסות ופדינו הקרקעות הממושכנים (והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בנין סמוך לרחוב). […] וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר ולהת״ח והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם כי בקיץ התרס״ד ליצי<רה> נהרסו שתי חצרות סביב בהכ״ן הגדולה שהיו בנין עתיק ונושן ונפלו מהן כמה בותלים. והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים חדשנו בניינה ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עֲלִיָּה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים שהיו מתוועדים וגולים בחנויות [.,.]. אך לעומת זאת נתרבו ההוצאות עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום, בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו השוחרות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר, ומה גם בעת צרה וצוקה של השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות. ברוך פודה ומציל.
[…] תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר״ש [=ר׳ שמעון] הנ״ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ״ל לקחנו שנינו ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן. עוד זאת היתה לנו שהיינו צריכים להכין אכסנייא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז״ל שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים, מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.
[…] מינוי הגזברות הנ״ל נמשך עד שנת התע״ר או תרע״א שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה ואז מינו את הרב כמוהר״פ [כבוד מורנו הרב פנחס] הן' מאמאן ז״ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמר<י> הייתי משתמיט יום יום ונשאר הרב הנז', עד אשר באו הצרפתים וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע״י בחירות ששה אנשים מיוחדים הנקרא בשם קומיטי, ולא רציתי להיות גם אחד מהם […].
פעולת ר׳ ישמ״ח ישועה כגזבר קופת העניים (1904־1910/1)-מקדם ומים כרך ט'