אלי פילו
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר
קִינַת הַמְּהַגֵּר
בְּמָרוֹקוֹ הָיִיתִי מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים
מְאַרְגֵּן מְסִבּוֹת
חָיָה חֶבְרָתִית
תָּמִיד מֶרְכַּז הָעִנְיָנִים
עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְיִשְׂרָאֵל
מֵאָז אֲנִי בַּפִּנָּה
בַּפִּנָּה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת
שֶׁהִפְסַקְתִּי לָלֶכֶת אֲלֵיהֶן
בְּפָנָה שֶׁל כָּל הַמְּסִבּוֹת
בַּצַּד, בַּחוּץ, שָׁם
מֵאָז שֶׁהִגַּעְתִּי
הָפַכְתִּי לַמְּשׁוֹרֵר.
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
L’ARBRE TEMOIN
A l’époque où le Rabbin Hayim Ben-Attar, auteur de “La Lumière de la Vie”, exerçait les fonctions de rabbin dans la ville de Salé, près de Rabbat, il arriva qu’un habitant de l’endroit perdit toute sa fortune. L’homme quitta sa ville et, voyageant dans tout le pays, il travailla dur jusqu’à ce qu’il eût réuni une somme importante. Il décida alors de rentrer dans sa ville natale pour y faire l’acquisition d’un terrain.
Sur le chemin du retour, il passa par la ville de Salé où il avait un bon ami et, comme il y arriva la veille du Sabbat, son ami l’invita à rester chez lui jusqu’au début de la nouvelle semaine. L’homme accepta l’invitation et remit même à son ami tout son argent pour qu’il le garde jusqu’à la fin du Sabbat.
A la fin du Sabbat, l’homme demanda à son ami de lui rendre l’argent qu’il lui avait confié, mais celui-ci s’indigna: “Je n’ai rien reçu de toi! Comment oses-tu me demander de l’argent!” L’homme demanda que l’affaire soit jugée par le Rabbin Hayim Ben-Attar. Lorsque les deux parties apparurent devant le rabbin, celui-ci dit à l’homme qui avait abusé de la confiance de son ami: “L’homme que tu as accueilli dans ta maison demande l’argent qu’il t’a remis la veille du Sabbat.”
Mais l’autre continue à nier: “Il ne m’a jamais rien remis et sa plainte n’est pas fondée.”
Le Rabbin Hayim dit alors au plaignant: “Peux-tu procurer un témoin pour soutenir ta cause?”
L’homme répondit: “Il n’y a pas de témoin. Je lui ai remis l’argent devant un arbre.”
“Mais c’est magnifique, s’écria l’auteur de ‘La Lumière de la Vie’. Va chez l’arbre et invite-le à témoigner ici.”
L’homme savait que le Rabbin Hayim savait faire des miracles et il se mit en route sans hésiter et le coeur rempli de joie. Au bout de quelques minutes, le rabbin dit à mi-voix: “Sans doute, le plaignant est déjà arrivé près de l’arbre.”
“C’est impossible qu’il y soit déjà,” réagit l’homme qui avait accueilli le voyageur.
“A toi de rendre immédiatement l’argent!”, ordonna le Rabbin Hayim Ben-Attar, car si tu n’avais jamais reçu l’argent comme tu le prétends, tu ne connaîtrais pas l’endroit où se trouve l’arbre.”
L’homme s’exécuta et rendit tout l’argent qu’il avait reçu.
L’ATMOSPHERE DE JERUSALEM
Le Rabbin Hanina Yaguel qui vivait au Maroc, savait faire des miracles. Il aimait beaucoup la ville sainte de Jérusalem et en avait la nostalgie. Mais comme il ne pouvait pas lui-même s’y rendre, il économisa, douze mois durant, de l’argent et le remit à son père pour qu’il fasse le voyage en Terre Sainte.
Le père du Rabbin arriva à Jérusalem et y resta un certain temps, mais il ne pouvait pas s’adapter à la vie de la ville et à son climat et décida de rentrer au Maroc.
De retour chez lui, il expliqua à son fils pourquoi il avait quitté la ville sainte. Le Rabbin Hanina regretta que son père n’ait voulu rester à Jérusalem et dit: “C’est vraiment regrettable, mon père. Ce n’est pas le climat qui t’a incommodé, mais tu n’as pas su apprécier l’atmosphère de Jérusalem, car Jérusalem exige le coeur de l’homme. Si ton esprit s’était accordé avec l’atmosphère de Jérusalem, tous les parfums de la ville seraient parvenus jusqu a toi.
Les paroles de Rabbin Hanina s’imprégnèrent dans le coeur du père et, la même année, il retourna à Jérusalem et y resta jusqu’à la fin de sa vie.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 95
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ
מֹשֶׁה
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מֹשֶׁה יְדִידִי
יֶלֶד בֶּן שְׁתֵּים עֲשָׂרָה וָחֵצִי
יֶלֶד רָגִישׁ וְעַצְלָן
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ מֹשֶׁה
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ אַחֲרֵי הַבַּר מִצְוָה
אִמֵּךְ מוֹדִיעָה לְךָ שֶׁהַלַּיְלָה יוֹצְאִים
אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ עִם הַמִּזְוָדוֹת
אַתָּה שֶׁחִפַּשְׂתָּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ בָּטוּחַ
פִּתְאֹם הַכֹּל לֹא בָּטוּחַ לְךָ
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּסֵאוּטָה
מְחַכֶּה לְאַבָּא שֶׁיִּגְמֹר לִמְכּוֹר אֶת הַבָּתִּים
בִּשְׁבִיל כַּמָּה גְּרוּשִׁים
וְשֶׁהָעַרְבִי הוֹצִיא לוֹ סַכִּין
לִפְנֵי שֶׁהוּא אֵיכְשֶׁהוּ שִׁלֵּם בִּסְפָרַד
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ בָּאֳנִיָּה
נוֹסֵעַ לְאַלְחָסִירַס
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ חוֹלֵם
חוֹלֵם עַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
חוֹלֵם חֲלוֹם
חֲלוֹם נִפְלָא
עִם בֵּית מִקְדָּשׁ
חֲלוֹם מָלֵא אוֹר
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא אֹשֶׁר
נוֹסֵעַ בִּסְפָרַד
בְּוָלָנְסִיָה, בְּבַרְצְלוֹנָה
רוֹאֶה אוֹתְךָ מָלֵא שִׂמְחָה וּמָלֵא תִּקְוָה
מְקַוֶּה שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תְּרַפֵּא
אֶת אָחִיךָ אַרִי הַמָּט לָמוּת
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר
חלוצים בדמעה- עם עובד 1991
נתן אלתרמן
על החיל אלבז
שֶׁעָסַק בְּפֵרוּקוֹ שֶׁל רִמּוֹן וּבְלִי מֵשִׂים הֻפְעַל בְּיָדָיו מַנְגְּנוֹן הַפִּצּוּץ. אַלְבַּז לֹא הִשְׁלִיךְ אֶת הָרִמּוֹן מִיָּדוֹ, לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ, כֵּיוָן שֶׁאִישׁ הָיָה עִמּוֹ בְּאֹהֶל. הוּא פָּרַץ עַם הַפְּצָצָה הַחוּצָה, אַךְ בִּרְאוֹתוֹ כִּי גַּם שָׁם אֲנָשִׁים, הֵחֵל רָץ אֶל הַוַאדִי הַשּׁוֹמֵם בְּקָרְאוֹ בְּקוֹל "רִמּוֹן, רִמּוֹן". הוּא נִתְרַסֵּק כְּתֹם אַרְבַּע הַשְּׁנִיּוֹת אֲשֶׁר בֵּין נְקִירַת הַפִּיקָה וּבֵין הַהִתְפּוֹצְצוּת. כָּל חֲבֵרָיו יָצְאוּ חַיִּים.1954.
רַצְתָּ חִישׁ, בְּלִי עֲמֹד, כְּאִלּוּ
אֲחָזְךָ הַטֵּרוּף כִּי עָז.
רַצְתָּ חִישׁ וּפָנִים הֶאֱפִילוּ
כִּפְנֵי אִישׁ הַפּוֹרֵץ לָבֹז בָּז.
כֹּה מִהַרְתָּ לָרוּץ שֶׁאֲפִלּוּ
הִצְטַדֵּק לֹא הִסְפַּקְתָּ, אַלְבָּז.
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי־חֹק,
שֹׁרֵשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, דּוֹהֵר לְלֹא סְיָג וּבַלָּם,
כְּאִישׁ פֶּרֶא אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.
לֹא הָלַכְתָּ הַסְבֵּר בְּמִשְׁלַחַת
אֶת סְגֻלּוֹת עִם עוֹלִי־יְשִׁימוֹן,
לֹא יָדַעְתָּ לַמֵּד בְּנַחַת
סָנֵיגוֹרְיָה עַל בְּנִי־אָב־הָמוֹן,
רַק פָּרְצָה כְּשֵׁד מִשַּׁחַת
וְצָרַחְתָּ: רִמּוֹן, רִמּוֹן!
הָהּ, חָמוּם וְנִמְהָר לִבְלִי־חֹק,
שֹׁרֵשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רָם
וּמַרְבֶּה מְהוּמָה בָּעוֹלָם.
הָרִמּוֹן לְאָחוֹר לֹא הִשְׁלַכְתָּ
כִּי הָיָה אִישׁ בָּאֹהֶל רָבוּץ.
הָרִמּוֹן לְפָנִים לֹא הֵטַחְתָּ,
כִּי נִרְאוּ אֲנָשִׁים בַּחוּץ.
פֶּה פָּעַרְתָּ, עֵינַיִם פָּקַחְתָּ
וּבְיָדְךָ כִּלָּיוֹן חָרוּץ.
הָהּ, מֻשְׁלָךְ אֱלֵי סְבַךְ לִבְלִי־חֹק,
שֹׁרֵשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, קוֹפֵא פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם
לְעֵינָיו שֶׁל רִבּוֹן עוֹלָם
אָז פָּרַצְתְּ לָרוּץ עַל פְּנֵי חֶלֶד,
עַל תֵּבֵל… לְבַקֵּשׁ בְּקִרְבָּהּ
מָקוֹם אֵין בּוֹ לֹא אִישׁ וְלֹא יֶלֶד
וְהַדֶּרֶךְ כְּבֵדָה וְרַבָּה
וּבְיָדְךָ הַפְּצָצָה הַמֻּפְעֶלֶת
שֶׁהִתְחִילָה לִסְפֹּר עַד אַרְבַּע.
הָהּ, פּוֹרֵץ וְשׁוֹטֵף לִבְלִי־חֹק,
הָהּ, צָרַת עֲלִיַּת מֵרוֹק.
הָהּ, יְסוֹד רֶגְרֶסִּיבִי וּגְלָם־
סֶלֶקְטִיבִי, רִבּוֹן עוֹלָם!
אֶת קוֹרוֹת הָעִתִּים בַּחֶרֶט
עַם עַל לוּחַ יִכְתֹּב כְּמֵאָז,
אֶת לְבַב הַתְּקוּפָה הַנִּסְתֶּרֶת
מְחַפֶּשֶׂת יָדוֹ בְּפָנָס…
הַתְּקוּפָה כְּמוֹ לֵב נִשְׁבֶּרֶת
אֶל אַרְבַּע שְׁנִיּוֹתֶיךָ, אַלְבָּז.
אֲלֵיהֶן הִיא כּוֹרַעַת כַּחֹק,
שֹׁרֵשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק,
מִתּוֹכָן הִיא הוֹמָה כְּמוֹ יָם
וְיָעִיד בָּהּ רִבּוֹן עוֹלָם.
כַּנִּרְאֶה לֹא הַכֹּל בַּדֶּרֶךְ
מְפֹרָשׁ, כִּי עוֹד סוֹד בָּהּ וָרָז.
שׁוּר, הַזְּמַן הַכּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
כִּגְמוּלוֹ יְהֻלַּל גַּם יֻלְעַז,
אַךְ עֶרְכּוֹ הַנִּצְחִי הוּא עֵרֶךְ־
שְׁנִיּוֹתָיו הַחוֹלְפוֹת, אַלְבָּז.
הָהּ, נוֹפֵל עַל עָפָר כַּחֹק,
שֹׁרֵשׁ אַפְרִיקָה, בֶּן מָרוֹק.
הָהּ, מוּטָל פְּעוּר פֶּה וְנִדְהָם
עַד בֵּינֵינוּ רִבּוֹן עוֹלָם.
חלוצים בדמעה- עם עובד 1991-עמוד 130
Les raisons politiques et culturelles du départ des juifs du Maroc
Les raisons politiques et culturelles du départ des juifs du Maroc
Par Yigal Bin-Nun, Université de Tel Aviv
Les raisons pour lesquelles les Juifs du Maroc quittèrent leur pays natal sont diverses. Cependant, elles ont toutes un rapport avec les inquiétudes concernant un avenir confiant dans le Maroc indépendant. Ce pays, sorti du colonialisme, avait une longue tradition où l’islam constituait le noyau de sa civilisation. Il posait ainsi d’emblée un problème d’incompatibilité avec l’éventuelle possibilité d’intégrer dans sa société une minorité juive. Malgré les innombrables déclarations d’apaisement, la classe dirigeante marocaine était relativement consciente de ce problème, que les pays laïques en Europe occidentale avaient tenté de résoudre avec un certain succès.
L’émigration juive après l’indépendance du Maroc s’effectua clandestinement entre 1956 et septembre 1961. Ce n’est qu’après ce qu’on appelle « l’accord de compromis » conclu entre Israël et Hassan II que commença l’évacuation de la communauté entre le 28 novembre 1961 et la fin 1966. À la question pourquoi les Juifs quittèrent le Maroc, la cause immédiate serait une « psychose de départ » qui s’empara de cette communauté. Etant donné que dans la période évoquée ces départs s'effectuèrent dans une atmosphère de discrétion, on ne pouvait évaluer convenablement leur ampleur. Les média ne publiant pas de données sur ce sujet tabou, chacun alimentait son imagination de ce qu’il pouvait observer et en déduire. Dans l'imaginaire juif de l’époque, le rythme de l'émigration avait atteint des proportions telles que chaque famille juive pensait que tous ses proches avaient déjà quitté le pays et qu'elle était une des dernières à n’avoir pas pris son destin en main. Ceux qui n'avaient pas encore quitté savaient pertinemment que tôt ou tard ils seraient contraints de le faire.
LA PSYCHOSE DES DÉPARTS
Mais la psychose des départs fut provoquée non pas par les émissaires israéliens qui étaient étonnés de la constater, mais plutôt par les autorités marocaines qui s’efforçaient de l’empêcher. En d’autres termes, plus les autorités marocaines créaient des difficultés pour endiguer les départs des Juifs et les exhorter à rester, plus leur désir de quitter le Maroc grandissait, de peur que plus tard ce serait irréalisable. Parallèlement à la panique des départs, les Juifs étaient constamment angoissés par la question capitale : le Maroc indépendant pouvait il à long terme continuer à manifester sa tolérance envers eux ? Le simple doute quant à la réponse à cette question pouvait à lui seul suffire à les empresser à partir. Cela étant dit, durant l’époque indépendante du Maroc il n'y a presque jamais eu d’atteinte grave à leur condition. Néanmoins, le doute, les craintes et la panique pouvaient transformer de paisibles citoyens loyaux en émigrants potentiels, lorsque l'on porte atteinte à leur liberté de circulation.
La psychose devint une fuite qui alla en grandissant surtout dans les couches sociales défavorisées. Partout, se constituèrent des espaces vides, dans chaque quartier, dans chaque ville et village, suscitant des sensations de solitude chez ceux qui n’avaient pas encore quitté. Les espaces vacants aggravèrent l’anxiété chez les proches restés sur place et confirmaient le flagrant échec d'un avenir juif dans le nouveau Maroc. L’aspect troublant des logements et des magasins vides de leurs propriétaires juifs, et acquis par des Musulmans, rappelait à chacun, que tôt tard, tous devraient prendre la route du départ. En cours de sortie, la boule-de-neige entraîna avec elle les derniers hésitants et démolit totalement l'idée d'une intégration juive dans la société marocaine, idée encore chère à quelques intellectuels intraitables. Même les lettres pessimistes, parfois alarmantes, reçues par les Juifs au Maroc de leurs proches en Israël, décrivant les conditions pénibles de chômage et de discrimination, ne parvinrent pas à endiguer cette psychose. Tout au plus elles suscitèrent quelques atermoiements.
Les prototypes sociologiques de migration s’avèrent quelque peu complexes concernant les Juifs du Maroc. Alors qu’en général les motifs des départs sont dus principalement à la misère sociale qui force les couches économiquement faibles à chercher refuge à l’étranger, pour cette communauté, le processus fut contraire. Dès le début du protectorat, les diverses couches sociales juives jouissaient souvent d’un favoritisme par rapport aux Musulmans. Certes, dès le départ des Français, on pouvait constater en toute évidence qu'un âge d'or économique et social s'était ouvert à cette communauté. Le pays indépendant avait besoin d'une main- d’œuvre professionnelle qui puisse remplir des fonctions dans l'administration publique. Devant les jeunes Juifs ayant acquis des diplômes français s’ouvrirent des débouchés économiques promettant des possibilités de promotion. Mais cet avantage n’a été exploité qu’en partie, car il fut freiné à partir de novembre 1961. À court terme, le départ des Juifs vers de nouveaux pays d’adoption n'avait non seulement pas amélioré leur situation économique, mais provoqua plutôt une régression, tant soit peu temporaire.
UN MAROC ARABISÉ
Parmi les ombrages portés sur l’avenir des Juifs au Maroc, le conflit israélo- arabe constitue une source non négligeable de la dégradation des relations inter communautaires. Ce conflit raviva des troubles d’ordre affectif et religieux, qui tôt ou tard auraient accru les rivalités et soulevé la question de la double allégeance qui, incontestablement, aurait mis en doute la fidélité des Juifs à leur patrie. Qui plus est, le destin juif dans les autres pays arabes était loin de constituer une source de réconfort quant à l'avenir des relations de bon voisinage entre Juifs et Musulmans dans la monarchie chérifienne. Parallèlement à l’ingérence du conflit moyen-oriental, s'attisa un soupçon supplémentaire, celui du risque d’être privés des avantages déjà acquis par rapport à la majorité musulmane. La perte de ces avantages devait éventuellement survenir après l'adoption de l’arabisation et aurait entraîné la perte de postes de hauts fonctionnaires dans l’administration civile, postes acquis par les Juifs grâce à leurs diplômes français. Au sein de la bourgeoisie juive s’accentua une atmosphère de panique. Les Juifs de professions libérales devaient trancher entre la langue française et sa culture, à laquelle ils s'étaient appliqués avec grande avidité, et le processus éminent d'arabisation qui entraînerait indubitablement un substrat culturel musulman, dans lequel leur influence serait médiocre. La population juive comprit ainsi qu'on ne pouvait plus continuer à s'agripper artificiellement à la France et à sa culture dans un Maroc arabisé.
À la question quel aurait été le destin des Juifs du Maroc sans cette émigration précipitée, provoquée par les Marocains et les Israéliens, on peut prudemment répondre que, même sans l’émigration clandestine effectuée entre 1956 et 1961, tôt ou tard ils auraient tous quitté pour s’installer principalement en Israël mais aussi en France ou au Canada. Cependant, ils auraient été munis d’un bagage économique et culturel qui leur aurait facilité leur intégration dans leur nouveaux pays d’adoption. Sans la psychose des départs, les Juifs auraient pu vraisemblablement exploiter davantage les conjonctures favorables de l’indépendance et en tirer des bénéfices économiques et sociaux. Toutefois, ces avantages auraient sans doute diminué lorsque les diplômés d’universités musulmans auraient terminé leurs études et exigé d’accéder à des fonctions dans l'administration du pays, dans son commerce et son économie. Peut-être même que des conflits auraient opposé les fonctionnaires juifs aux nouveaux postulants qui convoiteraient leurs postes. Mais ce processus aurait survenu progressivement après que les cadres juifs auraient profité de leurs compétences. La sortie du Maroc se serait alors répartie sur une plus longue durée. Une émigration mieux programmée aurait évité aux Juifs marocains les tourments éprouvés à leur arrivée en Israël à une époque où ce pays était en récession économique et par conséquent incapable de les intégrer harmonieusement dans sa société et sa culture. Elle aurait aussi évité les vexations sociales, symbolisées en Israël par les manifestations de 1958 à Wadi Salib (Haifa) et par celle des « Panthères Noires », en 1972.
Mais le départ des Juifs du Maroc n'était pas que le résultat d'une psychose.Cette émigration doit incontestablement être perçue comme faisant partie intégrale d'un processus démographique qui commença longtemps auparavant, aussi bien dans la population musulmane que dans les communautés juives. Des migrations internes s’effectuèrent déjà au XVIIIe et XIXe siècle et accrurent sous le Protectorat français. En raison de leur statut juridique et social ce processus fut encore plus accentué dans la population juive. La mutation démographique consistait en un passage du village d’origine vers la petite ville voisine, et de la petite ville vers une agglomération encore plus grande. Quand Casablanca devint un grand pôle d'attraction, le passage vers cette métropole s'effectua directement des villages les plus éloignés vers le nouveau centre économique et social. Mais cette population villageoise ne constituait au début des années soixante pas plus que 30.000 âmes sur une population juive totale de plus de 200.000 âmes. Parallèlement à cette migration interne, s'opéra une émigration juive en dehors du Maroc, qui précéda même la création de l'état d'Israël. Les Juifs du Maroc émigrèrent aussi bien en France qu’en Espagne, mais aussi à Gibraltar, en Angleterre, au Brésil, au Venezuela, aux États-Unis et au Canada. Le départ du Juif marocain vers de nouveaux horizons, promettait à long terme une meilleure qualité de vie et constituait ainsi un chaînon dans un long mouvement migratoire. Cette émigration faisait aussi partie d’un processus d'évolution culturelle et éducatrice que procura la scolarisation française. En peu de temps, les Juifs marocains avait ingurgité avec avidité les avantages de cette culture étrangère, à tel point qu'il se creusa un fossé entre eux et leur milieu social arabo-musulman, fossé qui les incita à poursuivre ce processus de promotion dans de nouveaux pays d’accueil. L’histoire des Juifs du Maroc au long des sept premières années de son indépendance est aussi l'histoire d’un échec tripartite : celui de la classe dirigeante marocaine, de la communauté juive et des émissaires israéliens.
Les dirigeants marocains, qui souhaitaient construire une société moderne et démocratique, échouèrent dans leurs efforts d’intégrer en son sein une population non musulmane dans un pays où elle vivait depuis l’époque gréco-romaine, bien avant son arabisation et son islamisation. Malgré les efforts déployés pour retenir les Juifs et sauvegarder leur survie dans leur pays natal, leurs méthodes ne firent qu’éveiller des soupçons. L’échec des dirigeants marocains fut d’avoir maladroitement entravé la liberté de circulation des Juifs ou en termes tabous : interdire leur émigration vers Israël. À cela, il faut ajouter, entre autres, la cuisante rupture des relations postales entre le Maroc et Israël qui asphyxia les familles juives, le dahir de la marocanisation des institutions juives, l'adhésion officielle du Maroc à la Ligue arabe et l'impuissance de ses dirigeants à faire face à l’hégémonie nassérienne et à sa propagande anti-israélienne. Malgré les réticences de la classe politique marocaine envers le nassérisme, son influence inévitable sur les masses marocaines causa l’échec des efforts sincères entrepris pour préserver la survie juive dans un pays musulman.
Les relations israélo-marocaines pourraient ainsi se placer sous le signe de l'excès de zèle. D’un coté les Israéliens se sont trop empressés pour faire sortir les Juifs, bien qu’ils n’encouraient aucun danger, et de l’autre, les autorités du pays ont trop fait pour les retenir sur place. Entre ces deux pôles, on n'accorda que peu d'attention à cette communauté tourmentée entre deux sollicitudes opposées. Ses intérêts spécifiques et ses aspirations furent refoulés au profit des deux concurrents. Les Juifs marocains n'étaient plus qu'un élément passif et inquiet, ballottés entre les parties en litige. Les événements dramatiques qui bouleversèrent leur vie se sont déroulés à leur insu, et souvent même, à l'insu de leurs dirigeants. C'est aussi pour cela que le travail d'écriture de l'histoire de cette communauté et l’interprétation des étapes de son évacuation s’affrontent au secret relatif que les protagonistes s’efforcent encore à maintenir.
UNE ÉVACUATION
Dans le contexte juif, l’histoire du Maroc post colonial n’est que le récit du transfert orchestré d'une communauté de plus d'un quart de million de Juifs et de sa transplantation collective en Israël. Pour être précis, il ne s'agit point d'une « sortie » dans le sens d'un exode selon le modèle biblique de la sortie d'Égypte. Les juifs du Maroc n'ont pas suivi de leur propre initiative un leader qui les sauvera d'un esclavage pour les affranchir. Ces départs étaient une véritable « évacuation » opérée par un organisme extérieur, qui déploya un réseau de volontaires capable de transférer une grande population d'un pays à l'autre. Il est évident que sans cet organisme, l'évacuation des classes populaires des quartiers juifs, et des villages éloignés du Sud marocain n'aurait pas pu s'effectuer. Faut il aussi préciser que les familles juives qui désiraient quitter le Maroc étaient bien plus nombreuses que la capacité des émissaires israéliens de répondre à leur demandes empressées. Aucune propagande n’était donc nécessaire pour encourager leur volonté de partir. Cette opération mis fin à l’histoire d'une diaspora juive qui, arrivée en Israël, devint le plus grand groupe ethnico-communautaire de l'époque.
L'affaire de l’ingérence des Israéliens et des organismes juifs mondiaux pour le droit des Juifs à l’émigration, provoqua, presque par hasard, une réussite israélienne inespérée. Une complicité politique surprenante s’établit entre Israël et le pouvoir marocain. À partir du début février 1963, le pouvoir marocain commença à nouer des contacts directs avec des représentants agrées d’Israël, à l’insu la communauté juive. Ces contacts diplomatiques discrets avaient pour but d’obtenir de l’aide israélienne dans plusieurs domaines économiques et militaires, dans la coopération agricole et syndicale, mais aussi dans la communication, la sécurité interne et l’entrainement militaire. Curieusement, ces relations joignaient d’un côté un pays méfiant envers tout élément arabo-musulman, perçu instinctivement comme ennemi, avec un pays humilié par l'épreuve coloniale dont il venait à peine de se libérer et dont les dirigeants étaient souvent hyper sensibles à leur dignité nationale et à l'image de leur société. Cette coopération israélo- marocaine est presque unique en son genre, hormis l'exemple jordanien. Ces contacts diplomatiques secrets s’établirent à la veille de la Guerre des sables qui opposa les armées marocaines et algériennes. Grâce à ces contacts, restés longtemps secrets, commença dans les années soixante-dix une médiation marocaine qui déboucha aux accords de paix avec l’Égypte. Par la suite, de solides relations diplomatiques discrètes ou déclarées se tissèrent entre les deux pays. Le pouvoir marocain actuel poursuivra-t-il l’effort entrepris au passé par le roi Hassan II pour la contribution du Maroc à une solution du conflit israélo-arabe, avec l'aide de la diaspora judéo- marocaine ?
רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע
רבי מישאל (מָכְלוּף) בר ר' שאול דְהָן. באר שבע
הילד מָכְלוּף נולד בעיר זָגּוּרָא (ZAGURA) אשר בחבל הפנימי של דרום מרוקו לאימו הצדקת אסתר ואביו הרב שאול אשר יחוסו מגיע עד לדוד המלך. בכ"ב תמוז התר"פ [1920]. בגיל שבע הגיע הרב לעיר מֶקְנָס (MEKNES) בה הייתה קהילה יהודית תוססת ועד מהרה מצא את מקומו אצל הרב רפאל ברוך טולידנו כתלמיד מן המניין בישיבת "כתר-תורה". הרב שהתייתם בגיל צעיר, חי את מרבית שנות צעירותו בישיבה ובהמשך אף הוסמך לרבנות וכיהן כדיין יחידי בעיר עד עלייתו ארצה.
שמו של הרב שאול זצוק"ל יצא לשם ולתהילה בקרב עם ישראל ובקרב שאינם בני ברית כאיש מורם מעם ומשכין שלום, וכל העם ישמעון בקולו ושפט דיין בדבר ממון, וקולו ברמה נשמע, אם כי דיבר בשפה רכה, משפטים קצרים ולא יוסיף, ולעולם יקום דבר המלך.
רבי מישאל מכלוף נתייתם מאביו בעודו רך לימים כבן ה' שנים משום מעשה שהיה, ומאז גידלתו אמו במסירות נפש רבה וגלתה מביתה וממקומה למען הביאו לבית התלמוד, כדי שיגדל ויתחנך בתורה ומצוות ויעבוד לאילנא רברבא, ולא נחה ולא שקטה עד אשר מסרתו למורו ורבו הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולידנו זצוק"ל מעיר מֶקְנָס. רבו זצוק"ל גידלו במשך כמה שנים, בביתו ישן, מפיתו אכל ומיינו שתה, והכל טבול בשמן התורה ויראת שמים צרופה, הזכיר תמיד את מורו ורבו זצוק"ל באימה ויראה וסיפר את המעשה הידוע בגילוי אליהו אשר התרחש לעת אמירת תיקון חצות ובכיה רבה על גלות השכינה, כדת המלך.
חסד זה של מסירות נפשה של אמו לחנכו לגדלות בתורה, זכר רבי מישראל מָכְלוּף, וכל ימיה שהתה בביתו ויחד לה חדר מיוחד למשכבה ושירתה בכל הכבוד הראוי כדין כבוד הורים, מעולם לא הגביה קולו בפניה ולא סתר את דבריה, ועמד בפניה למלאות רצונה וחשקה, והכל ללא הקפדה ובשמחה לעשות רצון המלך.
בישיבת "כתר תורה" גדל ונתעלה ועסק בתורה בהתמדה רבה שתים עשרה שנה, ושמעו יצא למרחוק כבקי בש"ס ופוסקים עד שהוסמך לדיינות ועודנו צעיר לימים כבן כ"ד שנה, ואזי נקרא לכהן כדיין ומורה צדק בעיר אפלו [באלג'יריה] וכיהן שם בדיינות עד עת עלייתו ארצה בשנת התש"ט [1949]. בט"ו לחודש מר חשוון תשי"א (1951)אושר לרב בבאר שבע על ידי הגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל והרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל. בשנת תשי"ט [1959] נבחר לרב העיר ותפקידו זה מילא ברוב פאר ומסילת המלך.
את ביתו הקים עם מרת רחל ע"ה בת יָקוּט לבית אלון, אביה הרב יצחק אלון כיהן כשו"ב (כשוחט בודק) בקהילת גֶּרְסִיִף [עיר הקרובה לְאוּגְ'דָה ולא רחוקה מהגבול האלג'ירי. ש"ט]. צדיק תמים משכים ומעריב בבתי מדרשות, בעל צדקה ורבים. אנשים רבים השכימו לפיתחו בעצה וברכה ואשר התפלל לפני הבורא נענה כדבר המלך.
רבי מישאל זצ"ל העלה פירושים אלה על גבי הכתב בלילות, ולא איברי לילה אלא לגירסא, ובכל היום היה עסוק בעבודת הקודש, היא עבודת הרבנות אשר נשאה כחד מקדמאי [אחד מהראשונים] בתקיפות ובנחישות ונשא את משא העם ביד רמה, ומאידך בחן בחסד וברחמים, במאור פנים, וללא ליאות. דלת הבית הייתה פתוחה בכל שעות היום והלילה, והשיב לכל שואל בהלכה בהגדה בעצה ובברכה, פרק זה של הנהגת הרבנות מצריך לימוד מיוחד ואין כאן המקום להאריך.
במקביל למשא הרבנות היה יושב בבית הדין לשפוט את ישראל בימי שני וחמישי שבהם היו בתי דינין, ומה נהדר מראה הקודש לראותו מכין את עצמו בתפילה בהשכמת הבוקר וסדרי הלימד ובשירת דוד בן ישי כנועם המלך.
את משא הרבנות נשא ביד רמה עד עת נפילתו למשכב ביום שני י' באייר התשנ"ו [1996] ובו בזמן בעצמו של האירוע הקשה באו החברים [כך נהג לקוראם] המקשיבים לקולו, קול התורה לשמוע את השיעור היומי ברבנו הרמב"ם אשר התקיים תמידין כסדרן למעלה מט"ז שנה.
הרב עלה לארץ בשנת תש"ט (1949) ולמרות שבמרוקו כיהן ברבנות והוסמך לדיינות, לא חפץ בתחילה לעסוק ברבנות ובהנהגת הציבור, אך בהגיעו, נתבקש ע"י הרב עוזיאל זצ"ל הרב הראשי להגיע לעיר באר-שבע. באותם ימים הייתה באר-שבע עיר קטנה של פועלים קשיי-יום, אשר בעיקר סבלה משממה רוחנית. למרות שהרב זצ"ל היה נגד התופעה בה החליפו אנשים את שמותם בעלייתם ארצה, הוסיף הרב לשמו המקורי את השם "מישאל". לימים כשנשאל על כך, הסביר זאת כך: "בעלותי לארץ-ישראל, התחדשה בי בחינה חדשה לגמרי".
מעולם לא עזב הרב את הארץ עד לפטירתו, גם לא לצרכי פרנסה או לביקור בעקבות צדיקים. בני משפחתו מספרים, כי במהלך השנים קיבל הרב על עצמו הנהגות רבות אשר אחת מהן פותחת צוהר קטן על אישיותו. באחד הימים, רכש הרב לעצמו חליפה לבנה ועניבה מיוחדת אותה קיבל על עצמו ללבוש בקבלת פנים. הרב אף לא הותיר צוואה אחריו, מתוך הבנה עמוקה וברורה שמלך המשיח צריך להגיע בכל רגע. הרב הקפיד לשמור בארץ על מספר מנהגים שנהגו יהודי-מרוקו, אך כל מנהג שהיה אפשר וצריך לשנותו, הורה לקבל את הלכות השולחן-ערוך ואמר: "מרגע עלותי לארץ-ישראל אין לנו אלא לקבל את פסקי מרן". דוגמא להנהגות זו באה לידי ביטוי בכך שהניח סידור "זכור לאברהם" שעל פיו נהגו להתפלל בחוץ לארץ, ואימץ את סידור "מסילת-ישרים" של "בקאל", אשר היה מקובל יותר בארץ-ישראל. לעניין סוגיית עניית "ברוך הוא וברוך שמו", פסק שיש להמשיך לאומרו כיוון שאין הדבר מהווה הפסק כלל, והסתמך בכך על פסיקות גדולי-מרוקו ובהם הוא עצמו. באותם ימים, בהיותו רב צעיר בבאר-שבע, ועל אף השכר הדל והעניות הרבה, החל לפעול במרץ לביצוע מהפכה רוחנית בעיר. בתחילה עסק הרב בנושאי נישואין וגירושין, בעיות של שלום-בית ובקידום נושא המקוואות בעיר. בנוסף עסק הרב בנושאי פטירה וקבורה, בפיתרון סוגיות הכשרות ובמתן אוזן קשבת לכל פניה ובקשה של תושבי-העיר. לא פעם דחה הרב נסיעות מחוץ לעיר בטענה: "אולי יבוא מישהו ויקיש על דלת ביתי ולא ימצא אותי?".
בראשית שנות החמישים המצב הכלכלי בעיר היה קשה והשבר אצל משפחות רבות היה עצום. מעמד האב במשפחה התדרדר, ורבים עזבו את קיום התורה והמצוות בשל העול הכלכלי. הרב זצ"ל כיתת רגליו בין משפחות רבות שביקשו סיוע ועזרה בבעיות אישיות וכלכליות ואפילו רכב לא היה לו, וכתוצאה מכך זכה הרב להכיר את מרבית תושבי-העיר תוך שהוא משתדל לשמש בתפקידו זו כחומה בצורה. הרב השתדל לעשות הכל בדרכי-נועם, ללא חיכוכים עם המגזרים השונים בעיר ומתוך ראיית האחדות כערך עליון. בנושאי-כשרות ונישואין יצק הרב כללים רבים המהווים אבן יסוד של פעילות הרבנות בעיר עד ליום זה.
מלבד היותו תלמיד-חכם וידען עצום, מתוודעים כיום לעבודת ה' המיוחדת של הרב דְהָאן, ולהתנהגות הקדושות שהיו לו לאבני-הדרך בשנות חייו. במשך שנים רבות מגלים היום, נהג הרב לצום ימים שלמים מבלי שאיש ידע על כך, מלבד שומר שהציב לעצמו שידאג לשלומו. כמו-כן קיבל הרב על עצמו את "צורת הקנה" ועוד סיגופים וקבלות אישיות ופרטיות. שהנסתר רב על הנגלה. עוד נהג הרב לקיים סדרי-לימוד מיוחדים לתוך הלילה, כל זאת לאחר ימיו העמוסים במלאכת הרבנות, הנהגה נוספת של הרב הייתה שלא לאכול מזון מבושל, על אף שדאג כי בני-משפחתו יהנו מארוחת-שבת עשירה ומשובחת. נהג הרב להסתפק בגביע "אשל" ומעט לחם גם בסעודת השבת. כשנשאל על כך אמר בשעתו: "זה העונג-שבת שלי". היום בנו ממשיך דרכו הרב יוסף דְהָאן שליט"א: "ברור שהנהגה זו ועוד רבות כמותה היו חלק מתקופה מסוימת של עבודה פנימית, אך מעולם מדגיש בנו, לא ביקש להנחיל את החומרות עלינו או על הציבור. ההיפך, בפסיקת ההלכה הוא היה נגד חומרות ואמר לא פעם: "ברגע שמרבים בחומרות הדבר גורם ל"ותבאש הארץ". על-אף ספגנותו והנהגות החסידות שקיבל על עצמו נותר הרב בכל שנותיו בעל מאור פנים וקיבל כל אדם בסבר-פנים יפות ובנפש חפצה. מעולם לא דיבר הרב בפומבי על לימוד קבלה או התעסקות בה, אך בני-המשפחה מספרים כי נראה פעם לומד את ספר האותיות של רבי עקיבא. מעולם לא גילה הרב את דעתו בעניין ולא הירבה לדבר בו, רק ציינו ש"צריך לעבוד על התנאים", אמר ולא פירש. זכורה לרבים ענוונותו הרבה של הרב דְהָאן. לא פעם אמר: "איני מניד איבר בגופי נגד רצון ה' יתברך ומבלי ידיעה שזה רצונו". בנו, הרב יוסף, סיפר לאחרונה כי הרב זצ"ל התבטא באמירה נדירה ואמר כי שם ה' לא מש מנגד עיניו לעולם, וציור שמו נמצא כנגדו תמיד. בקרב בני-משפחתו זכורה השמירה הקפדנית על ניקיון גופו ובגדיו. פעם משהובהל לבית-החולים, ביקש את סליחת הצוות הרפואי על כך שהוא לבוש "רק" בָּגֶ'לָבָּה המסורתית (בגד מרוקני) ולא בבגד הרבני הרשמי. למרות שהרב כתב במשך ימיו, מעולם לא הסכים להדפיס את כתביו ולהוציאם לאור, ולו בשל החשש כי הוצאת הספרים יאדירו את שמו ויהללוהו. לאחר הסתלקותו אספה המשפחה את כתביו והוציאה להדפסה את הספר "מוסר מלכים"
וכן מדרשים ופירושים להגדת פסח. משפחתו ובראשם בנו הרב יוסף פתחו לקהל הרחב את הספריה התורנית שע"י מוסדות "לב-מלכים". לספריה זו באים מתושבי העיר ומעיינים בספרי ההלכה, האגדה והמוסר שהיו לחם חוקו. מי שעמד לצידו במלאכת הרבנות במהלך השנים היה הרב הגדול אליהו כץ זצ"ל אשר תקצר היריעה מלתאר את יחסי האחווה והרעות ששררו בניהם. שני רבנים אלו פעלו תוך כבוד הדדי כאשר להם מטרה משותפת להביא את דבר ה' לתושבי-העיר מתוך נועם. נחת ושלווה. גם כאשר היו חלוקים בניהם בנושא הלכתי, ידעו השניים לעשות זאת בחדרי חדרים ולבסוף לצאת לציבור עם הלכה אחת תוך הצגת הדברים בצורה משותפת. הרבנים, כך מספרים החליטו שכאשר זה אומר אסור והשני מותר תהא ראשית ההחלטה אסור ואח"כ ישבו וידונו יחד. בענייני הלכה, תמיד היה משתדל הרב למצוא פתרון הלכתי לבעיות שהתעוררו ולהקריב את נפשו למען ביצור קיום ההלכה. אך בעניינים פרטיים היה קשה מאד שלא לחדש את ענוותנותו הגדולה ובריחתו מכל סממן של כבוד ויראה. נגד תופעה אחת התבטא הרב בחריפות, תופעת הקמיעות וכל אלה המוליכים את עם ישראל שולל. לא פעם אמר: "כל יהודי שיש לו צרה יפנה לאבא שבשמים וישפוך שיחו לפניו
אלו הם חיבוריו:
"מעדני מלך" – פירוש על הגדה של פסח אשר ניכר מפני רבינו זצק"ל שהאמונה והביטחון בהשי"ת [בה' יתברך) הייתה נר לרגליו, וכתבה מתוך עמל והרגשת הנפש,
"מוסר מלכים" – ספר מידות האדם
"לב מלכים" – מערכות בהלכה בשמונה חלקים.
"קרית מלכים" – שו"ת
"דברי מלכים".
"פתגמי המלך" ועוד.
ביום השבת כ"ה לחודש אלול התשנ"ז [1997] פרשת ניצבים וילך, ניצחו אראלים את המצוקים, ונישבה הארון הקודש ועלתה נשמתו לגינזי מרומים בבאר שבע.
הרב זצ"ל השאיר ברכה לרבים, חידושים וביאורים בכל מקצועות התורה, ואע"פ שנתבקש ע"י רבים וטובים להוציאם לאורה, אמר בלשונו לשון הקודש אשר רבו המה הספרים ובל"נ [ובלי נדר] ספרי יצאו בעיתם ובזמנם
ראו: מקומי דתי גליון 172 כח' אלול (תשמ"ט)
וענונו ש. ארזי הלבנון כרך ד' תשס"ו י"ם
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל
בימי שישי נהגנו ללכת יחד אתו לבית הכנסת לבושים בבגדים חדשים ומלווים אותו, הה עשה לאבא טוב וכבוד, שכל פי שראה אותו הולך עם בניו ברחוב היה מקנא. למשה הבן שאותו אהב עשה בר פצחה מפוארת שכל פי שבא לאירוע היה המום, כי נתן הכל שאירוע זה יצליח, וכל המשפחה רקדה ושמחה עד השעות הקטנות של הלילה, מהקטן ועד הגדול, ואבא היה עליז ושמח ועבר משולחן לשולחן לבדוק אם הכל בסדר. לאחר הבר מצוה הגיע שבת החתן עם פייטנים בבית הכנסת, וכל אחד היה בקולו הערב שר לכבוד החתן כל פיני פיוטים, ואמא והאחיות וכל המשפחה זרקו סוכריות ברגע שהחתן עולה לספר תורה. ולאחר מכן התאספו כמה אנשים וליוו אותו הביתה להמשיך את השמחה, ולטעום משבת חתן. כל אנשי בית הכנסת היו מזמרים ושרים מבית הכנסת עד הבית, שבו היו שולחנות ערוכים עם מפות לבנות וצלחות מכל מיני סוגים, בקבוקי יין מכל טעמים. הכל היה זוהר ונוצץ, ובכניסה למטבח עומדים האחיות והאמא, וכולם נרגשים ומחייכים כשהחתן נכנס לבית עם ההמולה ומתיישבים מסביב לשולחנות ומתחילים לפייט ולשיר, והאבא היקר מכל מתחיל להעמיס את השולחנות עם בקבוקי שתיה, בירות, שתיה חריפה וכל מיני דברים, האחיות מגישות את הכיבודים, הסלטים והמאכלים שאימא הכינה לכבוד האירוע. וכך נחגגה שמחת בר מצווה בהוד והדר ותפארת המשפחה.
אחרי השבת והשמחה במשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו ולעבודתו וכולם חוזרים לביתם שמחים ששים וגאים והכל חוזר לשגרה, אבא חוזר לעבודתו שעבד בנגב קרמיקה, עבודה קשה, עומד על רגליו במשך כל היום עד לשעות הערב כשחוזר הביתה על הדרך קונה כמה מצרכים לבית, וישר יושב בסלון ופותח בלימוד תורה שעות ארוכות עד לחצות, לומד ולומד ולא עוזב לדקה את ספר הזוהר או ספר התהילים. במשך כשעתיים קורא מספר התהילים בקול ערב, ואור זוהר מעיניו. קדושת התהילים עמדה מולו, ואותם הרגעים הבית היה מלא אור זורח. מסביבו אשתו וילדיו, וכולם רק מקשיבים לשיריו מתוך ספר התהילים, כגון פסוקים אלו הכתובים ומובאים כאן בספר זה, כדי להיזכר בימים אלו וכך היה פותח את ספר התהילים ומתוך הפסוקים האלו נקרא ספר זה על שמו הקדוש, ״אשרי האיש״ שזהו האיש אבינו רבנו ומורנו שלימד אותנו תורה וחכמה, ולא חסך מאתנו רגע אחד בלי לספר או לשיר.
״למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק. יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד. על ה׳ ועל משיחו. ננתקה את מוסרותינו ונשליכה ממנו עבותימו. יושב בשמים ישחק, ה׳ ילעג למו. אז ידבר אלימו באפו, ובחרונו יבהלמו. ואני נסכתי מלכי, על ציון הר קדשי: אספרה על חק ה׳ מפר לי בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה גוים נחלתך, ואחזתך אפסי ארץ. תרעם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם: ועתה מלכים השכילו הוסרו שפטי ארץ.
עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה. נשקו בר פן נאף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו.״
זה הפרק מתהלים שאבא תמיד התחיל בו את ספר התהילים. לאחר מכן פתח בסיפורים מדהימים שזכר בהיותו צעיר בנפש, והיה מספר אותם מכל הלב, וכל משפחתו יושבת ומקשיבה. בחוכמתו הרבה היה מפרש מילה במילה כאילו הם כתובים במוחו, מרוב חוכמתו וקריאתו בתורה, את ידיעותיו בתורה למד מאביו רבי שמעון מויאל עוד בהיותו צעיר.
אבא היה אדם צנוע ושקט ולא פגע אפילו בזבוב. תמיד תמך ועזר לכל מי שהגיע אליו, תמיד חייך לזולת, ונתן הכל כדי שאחרים יהיו שמחים בחלקם. תמיד דאג המשפחה תהיה מלוכדת, ואחד יעזור לשני, וגם כשהיה בא מבית כנסת, בדרכו היה עובר דרך הבית של חברו, והיה מקדש להם על הקידוש בליל שבת, כי בעל המשפחה לא ידע לקדש, וכיבד את רצונו ועשה מצווה גדולה מעין זו. לאחר מכן היה בא הביתה, וכולם מחכים לו מסביב לשולחן לקבלת שבת הקדושה. אבא אהב ושמר את השבת יותר מכל דבר, והקדיש את כולה אחר רק ללימוד תורה ותפילות מהבוקר עד הערב.
על פי ששומר שבת כתוב: ׳׳ויברך אלקים את היום השביעי ויקדש אותו״(בראשית ב׳-ג) שממנו ברכה לששת יפי המעשה שאחריו. כפו שאומר אור החיים הקדוש על פסוק זה ״כי בשעת הבריאה לא ברא ה׳ כח בעול זולת כח מספיק לעמוד בכל יום את יומו בלבד, כך שבכל אחד מששת ימי הבריאה נתחכם ה׳ וברא יום אחד שהוא יוודע לה׳ ובו ביום חזור ה׳ ומשפיע נפש לעולם שיעור מהקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ומהו וצריך ה׳ להכינו פעם שנהי ובאמצעות השבת העולם עומד, ועיין עוד בדבריו המאירים. יש לדעת כי מציאות השבת בעולם היא קיומו של העולם, כי אם אין מקיימים שבת – אין שבת, וממילא אין את ימי המעשה שאחריו. יוצא מהאמור לעיל כי המקיים שבת עפ״י התורה דינו כשותף – שמכוח מעשיו מושפע לעולם כולו שבוע נוסף, והאדם שמקיים את השבת נעשה שותף להקב׳׳ה במעשה בראשית. ובזכותו ה׳ מקיים את העולם עוד ששה יפים נוספים וכפי שמפרט באריכות מיום שנברא העולם עוד עתה תמיד היה פי שישמור את השבת על הארץ ובכך מתקיים העולם. ומהפסוק הזה לומדים שהשבת היא מלכה.
גם בתקופת החגים, כשבניו ובנותיו היו יושבים מסביבו, היה פותח פיו רק בדברי תורה ומעשים טובים. אבא אף פעם לא היה גאוותן, חי בצניעות רבה והסתפק במועט, והיה יושב ולומד תורה עד השעות הקטנות של הלילה, ולאחר מכן היה עולה לישון, ובבוקר קם מוקדם מתפלל ויוצא לעבודתו כפדי יום.
במשך היום עבד קשה במתקנים קשים וחום כבד מול תנורים גדולים במפעל נגב קרמיקה בירוחם. הוא היה מפעיל את מכונות הערבול, והכל היה תחת ידו, כי בלעדיו המפעל לא עבד ברצף, וזאת עבודתו של אבא כל יום משעות הבוקר ועד הערב. כולם אהבו אותו מאוד במפעל ופרגנו לו בגדול. כשהיה מגיע בבוקר לעבודתו היה מביא אתו כל מיני סוגי עוגות והפועלים היו מחכים שיגיע, ואבא היה מכין להם קומקום תה גדול ומגיש להם כל פיני מטעמים שאימא הכינה להם, וכולם אהבו את התה, ואין אחד שיכל לעשות את התה המרוקאי כמוהו. הוא היה מפנק את כל העובדים, ומדי בוקר ובוקר כולם חיכו ליד החדר שאבא עבד. בערב כשאבא היה מסיים עבודתו, היה חוזר לכיוון הבית ועובר דרך מכלת לקנות מצרכים לבית וכל מה שצריך. כל יום אבא דאג וקנה כל הדברים כדי לפנק את ילדיו ואפילו עד השקל האחרון.
הבית הגדול בשכונת אלי כהן בן 4 חדרים כלל סלון ומטבח נאה, והיה מספיק לגדל בו משפחה כמו של אבא. כשמשפחתנו היתה באה לבקר תמיד היה מקום, ואבא דאג שיהיה הכל כדי שלא יחסר כלום, ירקות פירות שתיה עוגות וכו', וזה תמיד עשה לו שמח בלב, כי את הכנסת אורחים הקפיד לשמור תמיד. כשהאורחים היו פגיעים לבקר את אבא או אמא קיבל אותם בסבר פנים יפות, והיה יושב איתם מסביב לשולחן ומספר להם מעשיות וסיפורים מדהימים. כל אירוע משפחתי שהתקיים אצלו במשפחה תמיד היה בהדרת פאר והוד, והיה שמח. לאבא תמיד היה חיוך על פניו, וזהר מאושר כל הזמן.
איזה אבא מיוחד! קשה למצוא אבא כזה, איננו יודעים אם בכל מקום ישנו אדם מיוחד כזה, שגידל ילדים למופת ונתן להם את אהבתו, את דאגתו לכל אחד מבניו ומבנותיו ולא החסיר להם מאומה וגם לאשתו הצדיקה שגדלה ללא הורים, והתחתן אתה, והיא היתה בשבילו הדבר הכי יקר בעולם. הוא טיפח אותה מאז ומתמיד ודאג לכל מחסורה. תמיד התייעץ אתה בכל נושא ושמע בקולה גדולתו של אבא תמיד מכבד את אשתו ושומע כל מילה במילה שלה. אף פעם בחיים לא הרים קולו עליה, ותמיד כיבד את רצונה, ובשבת היה יושב מסביב לשולחן ומספר בשבחה, איך אמא התמודדה בתקופה קשה, וגידלה עשרה ילדים לבד בלי עזרה. אבא היה עובד לילות כימים, !אמא נשארה לבד וגידלה אחד לאחד, קמה בלילות, והאכילה את הילדים עד שגדלו, והבן הבכור צ׳רלי היה בעזרתה.
גם כמה מהילדים ביל! בבתי חולים, אחת נפלה על מצחה ואושפזה בבית חולים, והשניה נפלה על הראש, השלישי נכווה בחשמל והבן הבכור נכווה ברגלו, ואמא תמיד היתה לצידם בבתי חולים, נכנסת לחדר אחד ועוברת לשני ומטפלת בהם, וכל זה לבדה, בלי עזרה של אף אחד, בלי הורים ובלי אחים, ורק האל בעזרתה. ישנה בבית חולים לילות על לילות, ובראש מעייניה רק ילדיה הקטנים, ודאגה להם. אבא עבד תמיד, ולא היה לו זמן ללכת לבקר כי עבד לבד להביא פרנסה ואוכל לבית. קשה מאוד היה לפרנס עשרה ילדים, אבל אבא היה אדם חרוץ שעבד כל ימיו, כל המשפחה עברה תקופה קשה כשגח בשכונת הגבעה. כך אבא היה מספר לנו כשהיינו יושבים לידו ופותח את ספר הזוהר הקדוש, ולידו אמא, וכל המביט בעיניו היה רואה דמעות זולגות מעיניו. לא קל לאדם לעבור תקופה קשה מעץ זו, כשהכל מסביבו היה קשה, אך אבא ידע להתמודד לבד מול החיים האלו גם בטוב וגם ברע, כל הסיפורים שלו היו מדהימים, כל מילה היוצאת מפיו היתה אמת. אבא לא ידע לשקר ואמר את כל הדברים אחת לאחת, ושמר רוב הזכרונות בליבו. רק כשאדם היה יושב אתו, היה אבא מספר לו בטוב לב.
כשהחגים היו מגיעים אבא היה מאושר מאוד, ודאג שיהיו כל הדברים הטובים והקניות. בראש השנה כל ילדיו היו עוזרים בהכנות עם אמא במטבח, ואבא ראה את כולם עוזרים ומנקים את הבית לכבוד החג. ביום כיפור כולם מסביבו היו הולכים לבית הכנסת, ומבקשים סליחה ומחילה, וכולם בצום.
בחג סוכות הבנים היו מכינים סוכה גדולה שתספיק לכל המשפחה, הבנים היו באים אחד לאחד ובונים סוכה לפי רצונו של אבא, שהיה עושה ביקורת ובודק את הסוכה עוד בטרם כניסתו פנימה. הבנות היו מקשטות את הסוכה בכל מיני קישוטים, ובערב החג יושבים מסביב לשולחן הארוך והערוך בכל מיני מטעמים מאכלים טעימים שאימא הכינה, לבושים יפה, ואבא היה מקדש על היין, ושרים שירי סוכות ביחד. מחוץ לסוכה שלנו היו סוכות אחרות צמודות שגם הם היו שרים ביחד ושומעים את כולם, והקולות היו נשמעים בחוץ עד לשעות הקטנות של הלילה. במשך השנים חג הסוכות אצל אמא ואבא היה יפה ושמח, וכל זה למען ההורים שאת הכבוד אליהם אי אפשר לתאר.
בחג סוכות אחד כל המשפחה היתה מסביב לשולחן, ואמא התחילה להגיש מאכלים, פתאום ירד גשם כבד בחוץ עד שחזר פנימה לתוך הסוכה וכולם יצאו ועלו לבית, אבל אבא המשיך לשבת ולקרוא בתורה ומעליו גשם זלעפות ולא אכפת לו גם שביקשנו ממנו לעלות הביתה, הוא סירב, ונשאר בסוכה עד שסיים לאכול ולקרוא בתורה, ולאחר שהגשם פסק הוא עלה לבית, ואנחנו התפלאנו איך אבא ישב בסוכה הרכה זמן וירד גשם כבד, ולא נרטב אפילו בטיפת גשם, ונשאר יבש. הוא היה אומר לנו, מי שיושב בסוכה הרבה זמן, גם כשיורד גשם, זו מצווה ולא יירטב.
זאת גדולתו של אבא: חכם. נבון. צדיק. נשגב מרוב חוכמתו בתורה. הכל היה מסביבו זוהר, וידע תמיד לפתור בעיות, ולענות תשובות מדויקות ולא להתבלבל.
אחרי החגים שעוברים, כל חג וחג שישבנו מסובין עם אבא, החג הפך למואר ונוצץ, וכל המשפחה שמחה וצהלה ולראות את עיניו של אבא המאושר בחייו, ומחייך מכל הנשמה, ושר לנו שירי חג עם קולו המענג ומסביבו יושבים בניו ובנותיו ומקשיבים לסיפוריו המדהימים היוצאים מפיו דברי קדושה וטהרה. כאשר פתח את ספר הזוהר הקדוש היה מספר לנו מעשיות ומפרש כל מילה ותוכנה כך שנבין את משמעות הדברים והמילים הנשלפים מתוך ספר הקדוש.
כל השכנים שגרו אתנו באותו בנין היו בזמנם החופשי עולים לביתנו ויושבים ליד אבא ועל השולחן קומקום תה ועוגיות שאבא תמיד דאג שיונחו עליו, ואמא היקרה הכינה, והיא אף פעם לא השאירה שולחן ריק, תמיד דאגה שיהיה מלא ובשפע, ואבא שאין שני לו בהכנת התה המרוקאי האמתי, וכשאתה טועם מכוס אחד בא לך עוז, ובביתו של אבא תמיד ביקשת- קיבלת, ואבא היה מתוך הספר מספר לכולם מי מסביבו ומי שיושב לידו, ופותח במעשה מאוצר המעשיות שאסף וליקט, וביקש מבנו צ׳רלי לכתוב ספר ובו מסופרים סיפורים מדהימים להפליא, כל המעשים אבא זכר במוחו ובתוך ליבו המלא באהבה תמיד דיבר דברים טובים ולא שכח כלום.
אוצר מעשיות זה מביא סיפורים קטנים וגדולים שאולי אדם בעולם הזה ילמד ממנו דברים טובים, ומתוכם עולים זכרונות רבים ומרגשים, איך שאבא היה מספר אותם, וכל שכניו יושבים מסובים מסביב לשולחנו לצד משפחתו, ולומדים ממנו חכמה.
אבא הצדיק היה מלא בתורת ה' ידע וחכמה שלמד מגיל צעיר מאביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו. עוד בתקופת חייו במרוקו גידל את בניו לדרך ישרה ודרך חוכמה ותורה, ואבא היה הבכור מבין בניו, ולמד ממנו הרבה דברים גם בגיל מבוגר. המרחק בין אבא לאביו היה נסיעה של עשרים דקות מירוחם לבאר שבע, ובכל פעם שאבא היה נוסע לבאר שבע היה מבקר את אביו ואמו שגרו שם, והיה יושב רוב הזמן עם אביו ומשוחחים על דברי תורה, וממנו אבא למד ולמד, והיה מגיע חזרה לבית ונכנס ישר לתוך החדר הגדול ופותח ספר תהילים או ספר זוהר הקדוש וקורא בו. ספרי הקודש שאבא תמיד קרא בהם נתנו לו אור ופניו היו כמנורה המאירה למרחקים, עיניו נוצצות כאור הכוכבים, וליבו מלא במעשים טובים וגמילות חסדים. תמיד נתן ועזר לכולם וחילק צדקה לכל מי שהושיט ידו, ועזר לזולת תמיד, והכי חשוב גם לבניו ובנותיו. בכל אירוע זה או אחר שהיה מתקיים במשפחה אבא היה שותף תמיד מההתחלה ועד לסוף, ותמיד התייעצנו אתו בכל נושא ונושא, ואם אמר כן היה מתקיים.
השמחה היתה המידה העיקרית והחשובה ביותר לאבא, ומתוך ספרי תורה ומתוך דברי צדיקים תמיד אומרים:
על ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה. עלינו להתחזק באמונה בקדוש ברוך הוא, וכשאדם חזק באמונה זה מחדיר בו שמחה, כי באמת שמחה ואמונה תלויות זו בזו, ועל ידי תוקף השמחה זוכים לאמונה, ועל ידי אמונה חזקה בו יתברך זוכים לשמחה עצומה, כי באמת אין עוד שמחה יותר גדולה מזו, שיהודי דבוק בקדוש ברוך הוא, יהודי מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא. כי כשיהודי מרגיל עצמו לחיות עימו יתברך, כל חייו הם חיים אחרים לגמרי, ולכן אומרים חכמינו הקדושים, לא חרבה ירושלים. אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמונה.
אומר רבנו ז״ל (לקוטי מוהר״ן חלק ב׳ סימן אי) זה ירא שלם. שאדם יפחד רק מהקדוש ברוך הוא. ואיך זוכים לזה. על ידי אמונה שאדם מאמין רק בו יתברך. אזי איננו מפחד מאף אחד. רק ממנו יתברך. ואם אדם חזק בזה. שאין לו בזה העולם רק את הבורא יתברך שמו. הוא אף פעם לא יהיה שבור. ולא יפחד משום דבר כי יודע שאין לו רק את הקודש ברוך הוא. אבל ברגע שנפסקת מהאדם האמונה. בר מינן. שזוהי הצרה הכי גדולה. שיכולה לקרות לאדם. שמאבד את האמונה.
ואבא, מתוך האמונה שהיתה בו בשם יתברך, תמיד שקד והתמיד בלימודי תורה ביום ובלילה, וישב פעמים רבות וקרא מתוך ספר הזוהר הקודש, והיה מפרש לנו מילה במילה, ונתן לנו דרכים להתגבר בחיי היום יום, והבטיח שאם רק נלמד ונתמיד ונשמע בקולו, נצליח בכל דרכינו הרבים.
באותו בית בשכונת אלי כהן גרנו בה הרבה שנים ידענו ימים יפים וידענו ימים קשים. כל המשפחה היתה מלוכדת, וכשהיינו מגיעים לחגים לחגוג עם הורינו השמחה היתה עבורנו גם שמחת החג וגם האושר שהיה לאבא ולאמא בעיניים שלהם שראו את כל בניהם ובנותיהם יחד מסביב לשולחן הערוך עם המטעמים שאימא תבדל לחיים ארוכים הכינה ועמלה קשות מהבוקר המוקדם ועד השעות לפני הסעודה. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן ושר לנו שירי החג היינו ביחד שרים אתו מהקטן ועד הגדול וממשיכים עד לשעות הקטנות של הלילה.
כשכולם מתעייפים חלקם נרדמים, היינו אנו הבנים יושבים מסביב לאבא, והוא היה מספר לנו סיפורים ומעשיות, ותוך כדי הסיפורים אבא סנה אליי וביקש ממני לכתוב לו סיפורי מעשיות שלוקט על ידי אבא כד לזכור ולהביא את הסיפורים האלו למי שיקרא אותם בעתיד.
הסיפורים והמעשיות הם אוסף מיוחד שאבא אסף ואותם והצליח לזכור במוחו, ותמיד סיפר אותם, כל פעם שהיינו יושבים מסביבו הקפיד להוציא את המעשיות בצורה דייקנית וזהו רק החלק הראשון. ניסינו ללמוד את חוכמתו של אבא ולהבין את ידיעתו בתורה, ואיך הוא היה שקוע רוב היום מרכיב משקפיים כמה זוגות שמתחלפות ביניהם, ואיתם היה יושב ומפרש את האותיות הקטנות של ספר זוהר הקדוש ואת כל חמשת חומשי התורה. גם בקריאת תהילים היינו שומעים את קולו הערב מילה במילה פסוק ופסוק אפילו טעות אחת לא היתה לו.
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 40
Nessim Sibony-Des jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29
Nessim Sibony
Des jouets dans la societe juive marocaine
Le jeu de la toupie
Contrairement aux jouets dans les societes occidentales qui sont orientes vers l'enfance et coupent les enfants des adultes, les jouets et les jeux dans la societe juive marocaine integraient l'enfant dans la societe environnante puisqu'il n'existait pas de marchand de jouets et que chaque artisan produisait marginalement et sur commande la partie du jouet qu'il pouvail realiser avec son materiel et de par sa profession. C'est ainsi que pour avoir une toupie, il fallait trois corps de metiers, les visiter tous les trois et attendre que l'artisan soit disponible pour notre requete. Le corps de la toupie etait l'oeuvre du tourneur qui decoupait la toupie dans un gros baton de bois en se servant de mouvements synchronises des mains et des pieds. La pointe de la toupie etait l'oeuvre d'un fondeur de cuivre, dinandier. II fallait donc attendre que le moule soit realise avec toutes sortes d'elemenls necessaires a l'armature des plateaux. On attendait que le cuivre durcisse etl que la glaise chauffee sur le meme feu eclate, que tout le moule soit place dans l'eau et que les elements en soient separes. L'artisan enfin commengail a limer la pointe en cuivre pour l'orgueil de la toupie. On parlait avec l'artisan et on apprenait tout de son metier. Puis e'etait le tour de la ficelle qu'il fallait acheter chez le mercier en choisissant le bon diametre et en l'enroulant sur la toupie pour determiner la longueur necessaire, marchander le prix et couper. II fallait donc visiter trois corps de metiers au moins. Car si l'on voulait ajouter une ou cinq punaises sur le sommet pour devier lout coup d'en haut, il fallait passer aussi par le quincaillier. A la longue on connaissait toutes les activites des menuisiers, des tourneurs, des ferblantiers, des cordonniers, des exploitants de pneus comme matiere premiere, des cordeliers, des teinturiers, des marchands d'epices et de colorants, des potiers, des tisserands, des dinandiers, des tourneurs, des fabricants de plateaux, voire des tailleurs dont les restes servaient a remplir nos balles de jeu faites de chaussettes remplies d'etoffes ou de chanvre.
- Pour posseder de bons jouets il fallait bien connaitre tous les artisans de la cite. D'autres jouets prolongeaient nos contacts avec les parents, les grands parents, les freres et soeurs aines. C'est avec leur aide qu'il etait possible de confectionner tous les jouets en roseau, en papier et en feuilles de palmier, ils etaient les aides ou les maitres que nous devions suivre et imiter.
- Il fallait donc d'abord passer par la societe adulte pour parvenir a la societe des enfants dans laquelle le jouet avait enfin une fonction ludique. Cette boucle la etait la composante culturelle essentielle de cet univers. Quand bien meme on achetait une toupie toute faite on se trouvait face a un jouet qui ne correspondait pas a toutes nos exigences car ce n'etait qu'une matiere premiere pour ainsi dire. La premiere etape consistait a la debarrasser de sa huppe appelee ENNOUASSA.
- On frottait ensuite cette partie contre le sol pour bien l'arrondir, puis on placait une punaise afin de devier les coups qui pourraient tomber d'en haut. Cette operation etait une conversion de la toupie en un element masculin. La deuxieme etape consistait a mettre un rivet a la pointe afin d’empecher la pointe de trop s'enfoncer. Ce rivet l'arretait. C'etait aussi une occasion de changer de pointe ou de limer la pointe pour la rendre plus pointue. On essayait alors la toupie dans des cours avec carrelage et dalles afin de verifier si la toupie tournait parfaitement. On disait d'une toupie qu'elle etait danseuse quand elle sursautait: SETT AHA.
- On la reparait nous-memes en affinant la pointe contre une pierre ou en decalant le centre. Enfin, on ajoutait d'autres punaises tout autour et on avait son instrument pret pour la parade. Car le jeu de la toupie etait un veritable match. Mais personne ne commencait a jouer a la toupie contre des adversaires de but en blanc.
- Nessim Sibony–Des jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29
- Le jeu de la toupie
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס
תולדות הדפוס העברי בקהילות ישראל זכו למספר רב של מחקרים. אולם לדפוס העברי במגרב לא הוקדשה תשומת־הלב הראויה, וההתייחסות אליו במחקר היתה מצומצמת ושטחית. החוסר הזה הושלם במעט הודות לחיבורו של אברהם הטל, שתיאר באופן כללי את תולדות הדפוס העברי בכל עיר ועיר במגרב, תוך איזכור תאריך הקמתו של בית־הדפוס ולעתים גם תאריך סגירתו וציון שמות החיבורים הראשונים שהוציא לאור. מחקרו החלוצי של הטל הצליח לעורר את תשומת־לבם של חוקרים אחדים, שהקדישו חיבורים לבתי־דפוס שונים בצפון־אפריקה. שרה פרנקל חקרה את תולדות הדפוס העברי בג׳רבה, אשר קיימה את ההוצאה־לאור הגדולה ביותר של יצירות וחיבורים של חכמי צפון־אפריקה. מאירה הראש בחנה את תולדות הדפוס העברי בטריפולי שבלוב. אברהם הטל יחד עם מאירה הראש תיארו את הדפוס העברי באלג׳יר.
אלפאסי מסעוד
פאס [?]-תוניס 1775.
משחא דרבותא, [עם בניו] ר׳ שלמה ור׳ חיים באורים על ד״ח הש״ע בפלפולים ושאלות ותשובות, ליוורנו, אליעזר יוסף חיים סעדון, 1805.
לא ברור אם נולד בפאס או אם מוצאו מעיר אחרת במרוקו. בחלק השני של הספר [ערך אורח חיים, סימן קמ״ד ס״ד, דף לח ס״א] הוא מדגיש, ׳כשהייתי במדינת פאס שאלוני בזה ואמרו לי משם הה״ר יהודה אבן עטר נר״ו שנתן טעם…׳. ונשאלת השאלה האם הוא עצמו היה מפאס או רק ביקר בה?
אמסלם מכלוף
אוראן 1837 ־ פאס – ירושלים 1928.
תפוחי זהב במשכיות כסף:
חלק א: מפתחות לפתוח… סודות חכמת קבלה מעשית.
חלק ב: חכמת תכונות י״ח מזלות וסדר הגלגלים ועלייתו וסדר ז׳ כוכבי לכת, ירושלים, דפוס רפאל חיים הכהן, 1979.
בן אלישע מאיר
פאס, 1903– ירושלים 1986.
לב אבות, פירוש על פרקי אבות, ירושלים, מוסדות יד משה תשמ״ט. המהדיר: ר׳ משה בן עבו.
גאגין חיים
פאס, 1450 או 1465– קאסיטיליא – פאס 1535.
עץ חיים: פולמוס הלכתי (בעניין הנפיחה, בין מגורשי ספרד בפאס לתושבים. רמת־גן, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1987. מהדיר: משה עמאר.
דברי הימים, קורות יהודי פאס משנת 1552/3 עד 1737, נכתבו על־ידי ר׳ שאול סירירו ורבנים שונים ממשפחת אבן דנאן. מהדיר: ד׳ עובדיה, פאס וחכמיה, א׳, עמ׳ 63-1.
אבן דנאן סעדיה [בה״ר מימון]
גרנאנדה המאה החמש־עשרה – אוראן – אלג׳יר – קוסטנטינה – פאס 1493.
אל צ׳רורי פי אללג׳אה אלעבראניה, תורגם לעברית בשם ׳מלאכת השיר׳ על־ידי אברהם בן יעקב נאיבואיר, פרנקפורט 1865, עמ׳ 18-1.
שאלות ותשובות, כמה מהן נדפסו בספר ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צבי הירש עדעלמאן קעניגסבערג תרט״ז(1856), ובספר ׳פאר הדור', ובתוכן ׳מאמר ע״ד האנוסים׳. ראה חמדה גנוזה עמ׳ 13א-16ב. יצאו לאור מחדש עם הגהות על־ידי הרב דוד עובדיה, פאס וחכמיה, עמ׳ 67-1.
דור דור וחכמיו, תולדות גדולי הדורות מאדם הראשון ועד למלכי ישראל בתוך ׳חמדה גנוזה׳ לר׳ צ״ה עדעלמאן, עמ׳ 25א-31א. יצאו לאור מחת בשם ׳מאמר על סדר הדורות׳, קרונולוגיה על מלכי ישראל, על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 9־20.
שיר על שישה סדרי משנה, נדפס בתוך ׳עומר השכחה׳ לר׳ אבררב גאבישון, ליוורנו 1748, עמ׳ 125-123 (נדפס שוב בירושלים תשל״ג), נדפס פעם שנייה על־ידי ר׳ יצחק מרעלי בכתב־עת ׳המאסף׳ 1 (1907), ופעם שלישית על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 87-71.
שיר בשבח ספר מורה הנבוכים ומחברו ז״ל, ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם… נדפס בספר ׳דברי חכמים׳ על־ידי הרב אליעיר אשכנזי, מיץ התר״ט(1849), עמ׳ פא-פב. נדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עמ׳ 71-68.
פירוש האותיות וצורתן, נדפס אצל אברהם יוסף בהר״ר ורטהיימר(עורך) גנזי ירושלים, א, ירושלים, כתב יד וספר, 1982. עמ׳ רפז, רצז. ונדפס בחלקו(עד אות ה״א), דוד עובדיה, פאס וחכמיה, ב, עט׳ 67-63.
פירוש על פסוק ׳הנה ישכיל עבדי׳ (ישעיה נב, נג), יצא לאור על־ידי אברהם בן יעקב בתוך ספר ׳פירושי הנה ישכיל עבדי על פי חכמי ישראל׳, אוקספורד התרל״ו (11876, ונדפס מחדש על־ידי דוד עובדיה. פאס וחכמיה, ב, עט׳ 62-55.
אבן דנאן יצחק
פאס, 1900-1836.
ליצחק ריח, שו״ת, שני חלקים, וקונטריס אחרון לליקוטי דיני חשן משפט, ליוורנו, אליהו בן אמוזג, 1902. נדפס מחדש בירושלים, מכון בני יששכר, תשמ״ו.
אבן דנאן שאול
פאס, 1885– מראקש – ירושלים 1972.
הגם שאול, חלק ב, שו״ת, דרשות, פירושים על התורה ופרקי היסטוריה על מרוקו במאה העשרים, ירושלים, דפוס המערב, תשל״ז. המהדיר: ר׳ שלמה אבן דנאן. [החלק הראשון נדפס בפאס, דפוס שרביט וחזן, תשי״ט.]
אבן דנאן שלמה
פאס, 1928-1848.
אשר לשלמה, שו״ת, ירושלים, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, 1906.
בקש שלמה, שו״ת, קזבלנקה, (1931) ,imprimerie nouvelle—Elbaz Frères)
אבן דנאן שמואל
פאס, 1730-1668.
קונטריס פרפראות לחכמה, נדפס עם ספר ׳מנחת העמר׳ לר׳ שלמה אביטבול, ג׳רבה תש״י(1950). המהדיר: הרב דוד עובדיה.
בן הרוש אליהו
פאס, 1817 או 1820 צפרו 1883.
כוס אליהו, הגדה של פסח עם פירוש, ג׳רבה, דפוס חדאד, התרצ״ח(1938). מהדיר: הרב דוד עובדיה. נדפס מחדש בירושלים 1984.
ברכת אליהו, חידושים על פרשיות התורה, ג׳רבה תרצ״ט (1939). מהדיר: הרב דוד עובדיה.
זכור לאברהם, דיני טרפות בחרוזים עם פירושים, מלוקט מכל הפוסקים מגדולי פאס ובסופו פזמונים הנהוגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה קודם ׳ברוך שאמר׳ והם ד׳ רשויות, ליוורנו, אליעזר מנחם אוטולינגי, התקצ״ט(1839). המהדיר: ר׳ אברהם אנקאווא.
בן זקן שמואל
פאס, 1745-1670.
פרי עץ הגן, פירוש על התורה והנ״ך, ב׳ חלקים, ירושלים התרס״ד(1904).
גפן פוריה, פירוש על מסכתות הש״ס ושו״ת, ירושלים התרס״ד(1904).
חאגיז יעקב (השני) בן משה
פאס. 1620 – איטליה – ירושלים 1674.
עין ישראל, עיבוד של ׳עין יעקב׳ לר׳ יעקב אבן חביב, עם תוספותיו של ר׳ יהודה אריה ממודעה, וירונה 1645.
תחלת חכמה, נדפס עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, כללים מהש״ס, רש״י ותוספות וביאור י״ג מידות, וירונה 1647. נדפס מחדש באמסטרדם 1709; וירונה 1799; ווארשא 1885; קרימונא 1750; ברוקלין 1961; תל־אביב 1963; ירושלים 1965.
אורח מישור, נדפס גם כן עם ׳ספר כריתות׳ לר׳ שמשון בר יצחק מקינון, מוסר השכל לתלמידי חכמים בד׳ פרקים, וירונה 1647. נדפס מחדש בלעמברג 1848, 1874; ווארשא 1859; מונקאטש 1899; ורשה 1900; סאטמר 1939,1909.
דיני ברכות השחר, קריאת שמע ותפילה, הספר כולל הלכות תפילה ומועדים, וירונה 1648.
פתיל תכלת, פירוש לאזהרות של ר׳ שלמה אבן גבירול, ונציה 1652.
עץ החיים, פירוש על המשניות, סדר זרעים, ויתנה 1750. נדפס מחדש בברלין 1716. הספרים האחרים נדפסו בליוורנו 1656-1652 ונדפסו מחדש בברוקלין 1975.
אלמינארה די לה לוז(Almenora de la luz), תרגום ספרדי לספר ׳מנורת המאור׳ לר׳ יצחק אבוהב, ליוורנו 1657.
קרבן מנחה, חידושים ודרושים על התנ״ך ולבסוף בקשה לר׳ ישראל בן שמואל חאגיז, איזמיר 1680.
זכרון לבני ישראל, ענייני מוסר והנהגות ד״א, ד׳ פרקים, נדפס עם ספר ׳לקט הקמח׳, פירוש על המשניות לבנו ר׳ משה חאגיז הידוע בשם המני״ח [הקטן משה נין יעקב חאגיז], ועם ספר ׳זבד טוב׳ לר׳ משה בן מימון (פרקי הצלחה), נדפס באמסטרדם 1697, 1707; המבורגר 1711; וואנזבעק, 1726; וילנא 1837 (עם תרגום ליידיש); יוזעפאף 1840; ורשה 1873, 1874, 1910; לעמברג 1890,1875.
הלכות קטנות, שאלות ותשובות, חלק א׳, רפ״ב שו״ת ובסופו ספר ׳לקט הקמח׳, י״ג תשובות לבנו המני׳׳ח וקונטריס למהריק״ש בדיני נזירות עם תוספות מרובה של׳. חלק ב׳: ׳זבח תודה', שי״ד שו״ת ונלוה לו קונטריס לגיטין בענייני שמות העצם לחד מרבוואתא קמאי שהיה ביד הרב קרבן אהרן ושארי דינים, ובסופו מפתחות מסודרים לארבעה טורים, ונציה 1704; ירושלים 1895; קראקא 1897; ניו־יורק 1958; ירושלים 1981,1974.
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס-עמ'48
פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א
פרי צדיק עץ חיים, החכם השלם והכולל, הן ערכו מי ימלל, מעין המתגבר כלל גדול בתורה, חכם חרשים, גזע ישישים, אתחזי לן כאריה, כמוהר״ר יהודה בנימין יס״ט (יהא סופיה טב) בכה״ה הרב הכולל אור גולל, חן ערכו מי ימלל, זרע רב אור נערב, מאד עניו, ומוכשר בכל עניניו, צדיק כתמר, נקי כעמר הדו״ם כמוה״רר מתתיה יס״ט, בלא״ץ יס״ע החכם השלם רב משרשיא, אילן ששדשיו מרובין, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף תלמוד גדול ומעשה, הרב המובהק, ואח לברק, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים, איש אלקים קדוש הוא, סבא דמשפטים, מארי מתניתין, הסיד ועניו בישראל גדול שמו, ולכל הוא אור, הדו״מ; כמוהר״ר חיים דוד זצוק״ל; בלא״ץ יס״ע החכם השלם, איש חיל רב פעלים סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, קדוש יאמר לו, צדק ומשפט מכון כסאו, כלל גדול בתורה, נחל נובע מקור חכמה, מוצא לאור כל תעלומה, הדו״ט כמוהר״ר מתתיה זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע החכם השלם אב בחכמה, ורך בשנים, סכינא חריפא, טינרא תקיפא, הלן בעמקא של הלכה, כלל גדול בתורה, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מעין המתגבר, כמוהר״ר מנחם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והותיק, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, גזע ישישים, בנן של קדושים, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר יהושע זלה״ה, בלא״ץ יס״ע, אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, הרב הגדול, מעה ומגדול, אבן הראשה, נהרא דשמשא, חסידא קדישא ופרישא, מר קשישא, מופלא שבסנהדרין, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, מורינו ורבינו, מוהר״ר מנחם זצוק״ל זיע״א, ברחו״ן, (בר החכם ונבון) כה״ר דוד ז״ל; ברמו״ן ה״ר מנחם נ״ע, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) הר דוד נ״ע (נחו עדן) בר החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, עץ פרי עושה פרי למינהו, הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר שאול זלה״ה, המכונה סירירו.
הרב הכולל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, אור נערב, נר המערב, דבר הדור והדרו הדר״א דקרת״א, מעין המתגבר, כלל גדול בתורה, פלפלא ח ריפא, טינרא תקיפא, זה סיני, מקומן של שבחים, סוה״ר, שמו נודע בשערים, עצו״ר טוב לבית ישראל, הדו״מ כמוהר״ר אבנר ישראל יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סוה״ר, שמו נודע בשערים, שרגא דנהורא, מוצא כל תעלומה לאורה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כרכא דכולא ביה, כמוהר״ר וידאל זלה״ה, בה״יח השלם כהר״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ איש חיל רב פעלים, שלשלת יוחסין, עטרת תפארת שיבה, ממארי מדות, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, שר צבא ישראל, הדו״מ כמוהר״ר ישראל יעקב זלה״ה, בלא״ץ יס״ע המאור הגדול, מעוז ומגדול, רב משרשיא, אילן ששרשיו מרובים, דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף, סוהר' גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, איש אלקים קדוש הוא, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, רישא דעמיה, סבא דמשפטים, תנא דבי אליהו מרינו ורבינו מוהר״ר אליהו זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע איש חיל רב פעלים, החכם תשלם והכולל, ענותן כהלל, חן ערכו ושבחיו מי ימלל, חסידא קדישא ופרישא, קדוש יאמר לו, בישראל גדול שמו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, מוהר״ר יוסף זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, כרכא דכולא ביה, הרב המובהק ואת לברק, סות״ר גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, השר והטפשר, תורה וגדולה במקום אחד, נחל נובע מקור חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, צדק ומשפט מכון כסאו, הדו״מ מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים פטיש החזק, עמוד הימיני, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, איש אלקים קדוש הוא, הרב הגדול מעוז ומגדול; אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה מר קשישא חסידא קדישא ופרישא, רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, הגאון המפורסם, מורינו ורבינו, מוהר״ר וידאל זצוק״ל זיע״א, בלא״ץ יס״ע סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, אור יזשראל וקדושו, נזר אלהים על ראשו; סבא דמשפטים, נחל נובע מקוד חכמה, מוציא לאור כל תעלומה, מוהר״ר יצחק זצוק״ל, בלא״ץ יס״ע ראש גלות אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה גהורא דשמשא מר קשישא, חסידא קדישא, ופרישא, הרב הגדול; מעוז ומגדול, מופלא בדורו, סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלקים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.
החכם השלם והותיק, ענותן כהלל, ענותן ושפל ברך, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) בהר״ר חיים דוד הכהן יס״ט, בהנו״ח ה״ר אהרן נ״ע, בהמו״ן ה״ר שלמה נ״ע, בהחה״ש כהה״ר אהרן ז״ל, בה״ח השלם כתה״ר שלמה ז״ל, בלא״ץ החכם השלם והותיק, מארי מתניתין, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ ר יהודה הכהן זלה״ה, בהנו״ח רודף צדקה וחסד, שב גם ישיש, ה״ר שלמה נ״ע, בהנו״ח הולך צדקות ודובר משרים, שב גם ישיש, נגיד ומעולה, ה״ר ישעיה נ״ע, בהנו״ח יר״א ום״מ המרץ ה״ר שלמה נ״ע המכונה אלכלאץ.
החכם השלם והותיק, נטע נעמן, הגזבר הנאמן, כהר״ר רפאל יהונתן יס״ט, בהח׳ השלם יד״א וס״מ גומל חסדים, וקולו מחמדים, נדב נדבות, אוהב צדקות, מרבה ישיבה מרבה חכמה, כמוה״ר יעקב, יס״ט, בלא״ץ הרב הכולל, בישראל להלל, סזה״ר שמו נודע בשערים, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כלל גדול בתורה, כמוהר״ר רחמים חיים דוד זלה״ה, בכה״ ר החכם השלם, הדו״ט עטרת זקנים, שייף עייל שייף נפיק, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, יראת ה׳ היא אוצרו, כמוהר״ר שמואל אברהם זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, הדו״ט חסיד ועניו, ומאושר בכל עניניו, זקן ונשוא פנים, מוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן סמא דכולא ביה, כה״ר אברהם ז״ל, בה״ח השלם הדו״ט עטרת תפארת שיבה, כמוהר״ר משה זלה״ה, בהחו״ן מאד נעלה, לשם ולתהלה, כהה״ר דוד ז״ל, בהנו״ח (בר הנבון וחשוב) ה״ר משה נ״ע, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, כמוה״ר יצחק זלה״ה, המכונה אבן זמרה.
החכם הותיק, תם וישר, יר״א וס״בן (ירא א,לקים וסר מרע) כהה״ר יעקב יס״ט, בהנו״ת תם, וישר יר״א וס״מ ישיש ופשר חמו״ן ה״ר מרדכי ג״ע, בהנו״ח ה״ר שם טוב ג״ע, בר החכם השלם כהה״ר מרדכי נ״ע, בה״ח השלם כהה״ר עובד ז״ל, בלא״ץ יס״ע אור ישראל וקדושו, נזר אלקים על ראשו פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, גר המערב, סוה״ר גוזר ים החכמה לגזרים שמו נודע בשערים, מקור מים חיים, עצו״ר (עצום ורב) מופת הדור והדרו יחיד היה בדורו, מופלא שבסנהדרין, חסידא קדישא ופרישא, אבן הראשה לכל דבר שבקדושה, נהורא דשמשא, ראש גולת אריאל, הרב הגדול, מעוז ומגדול הגאון המפורסם, מורינו ורגמו, מוהר״ר יהודה זצוקלה״ה זיע״א, בן איש חיל רב פעלים, כשר ועניו, יר״א וס״מ (ירא אלקים וסר מרע) טוב ,בעיני אלקים ואדם, החו״ן (החכם ונבון) כה״ר יעקב ז״ל, בר החכם השלם המקובל ממארי מדות, כהה״ר אברהם ז״ל, בר החכם השלם, חסיד ועניו בכתר תורה וכתר שם טוב מועט״ר, כהה״ר יעקב ז״ל, המכונה אבן עטר.
הנו״ח (הנבון וחשוב) ה״ר נחמיה יס״ט (יהא ספיד. טב) בר החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשיה, מבדח עציבי, שוחט ובודק, כהה״ר משה ז״ל, בר הגו״ח ה״ר שם טוב נ״ע, בר החכם השלם והותיק פרי צדיק עץ חיים, כהה״ר רפאל משה, בלא״ץ יס״ע הרב הגדול, מעוז ומגדול, אבן הראשה, נהורא דשמשא, איש אלקים קדוש הוא בישראל גדול שמו, אור נערב, נר המערב, סוה״ר, גוזר ים החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, הרים דגל התורה, סבא דמשפטים, מוהר״ר שמואל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ ׳החכם השלם והותיק, הולך ביושרו, יר״א, ענותן ושפל ברך, שהיו שגורים בפיו ארבעה טורים כהה׳׳ר יצחק ז״ל, בהחו״ן יר״א וס״מ כה״ר שמואל ז״ל, בהנו״ח המו״ן צניע ומעלי, ה״ר יצחק נ״ע, בר החכם השלם כהה״ר שמואל ז״ל, בהחו״ן דחיל חטאין ועביד טבין, כה״ר יצחק ז״ל, בר החכם השלם והותיק כהה״ר שמואל, בלא״ץ החכם השלם והכולל, תורת אמת היתה בפיהו, כמוה״ר יעקב זלה״ה המכונה בן אלבאז.
הנו״ח ה״ר יוסף, בהנו״ח ה״ר יעקב נ״ע, בהמו״ן משד. נ״ע, בהמו״ן סה״ר יוסף ז״ל הי״ד (ה׳ ינקום דמו) בר החכם ונבון כה׳׳ר משה הרופא ז״ל, בלא״ץ החכם השלם הדו״ט המאור הגדול, הרב המובהק, מאריה דאתרא, סבא דמשפטים, הרופא המובהק, מוהר״ר משה זלה״ה, בלא״ץ החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, הדו״מ הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר אברהם זלה״ה המכונה אלמושנינו.
פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א-עמוד 145
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס
פרק רביעי
״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס
הספרדים הליטאים שלובים כיום בחברה החרדית במדינת ישראל בעיקר בעולם הישיבות. שילוב זה החל עוד במרוקו בתחילת המאה ה־20 ונמשך באירופה ובארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמדינת ישראל משנותיה הראשונות ועד היום.
שורשיו של ״עולם הישיבות״ כפי שהוא מתנהל במתכונתו הנוכחית התעצבו עם הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ בשנת 1803 על ידי רבי חיים בן יצחק. הישיבה נוסדה בעיירה וולוז׳ין שב״תחום המושב״ היהודי, בגבולות המטושטשים שבין רוסיה, פולין וליטא. ישיבת ״עץ חיים״ שימשה דגם למאות מוסדות שחינכו במשך השנים אלפי תלמידים. ״עולם הישיבות״ היווה מרכיב מרכזי בעיצוב דמותה של היהדות החרדית מתחילת המאה ה־19. הוא קלט לתוכו את התגובות השמרניות למודרניזציה והיווה את חוד החנית במאבק נגד ההשכלה ונגד הציונות. הישיבה סימלה, ועודנה מסמלת, את היעד המרכזי של החברה היהודית המסורתית בעת החדשה והוא: ידיעת התלמוד, התעמקות בו, וטיפוחם של תלמידי חכמים אשר ינחילו ידע קדוש זה וייצרו שרשרת בלתי פוסקת של בני תורה. לתפיסת החרדים הישיבה מסמלת ומבטאת את החיים היהודיים במלואם על הטוב שבהם.
שורשי החורבן של ״עולם הישיבות״ באירופה נעוצים עוד במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה הבולשביקית. באותם ימים החורבן לא היה אמנם פיזי, אלא שהשינויים הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו באירופה כרסמו ביכולתן של הישיבות לנהל סדרי לימוד ולקיים את עצמן. החלשת מעמד הישיבות נבע משלושה מקורות: המשטר הקומוניסטי שלל את הדת, נוצרו והתפתחו אידיאולוגיות אוניברסליות חדשות, והתנועה הציונית החלה לצבור כוח. שתי האחרונות התחרו על נפשותיהם של בני התורה.
בשנת 1924 נעשה מאמץ לשיקום הישיבות על ידי שניים מהבולטים שברבני עולם התורה, הרב ישראל מאיר הכהן המכונה ״החפץ חיים״, מהעיירה ראדין, והרב חיים עוזר גרודז׳ינסקי מוילנה. השניים כינסו ועד של ארבע מאות רבנים, שיצג את כל הישיבות בליטא ובפולין, והכריזו שכל יהודי חייב לתרום לקיומן של הישיבות. העיר וילנה, שכונתה ״ירושלים דליטא״, היתה מקום מושבו של ״ועד הישיבות״, ובכל מקום בו היתה קהילה יהודית הוקם ועד מקומי בראשות הרב המקומי שפעל למען הישיבות. מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי גרמה לחיסולן המוחלט של הישיבות באירופה.
״הצלת יהדות מארקא לתורה״ וקליטתם של בני תורה מרוקאים בישיבות הליטאיות באירופה, קדמו לשילובם ב״עולם הישיבות״ שהוקם ונבנה לאחר השואה במדינת ישראל. במשך השנים הפכה מדינת ישראל למרכז תורני עולמי שירש את מקומן של הישיבות במזרח אירופה.[ זהו ביטוי הלקוח מספר זיכרונותיו של הרב קלמנוביץ המתאר את פעולותיו במרוקו].
״עולם הישיבות״ במדינת ישראל הולך ומתעצם עם השנים ומהווה את הליבה של החברה החרדית. הוקמו מחדש ישיבות הנושאות שמות ״מיתיים״, שמתנהלות על פי מסורות לימודים ייחודיות כמו ״פוניביץ״, ״מיר״, ״קמניץ״, ״סלובודקה״, ״פרשבורג״ וכו'. תנועת ה״חזרה לישיבות״ עמדה במרכז תהליך שיקומה של היהדות החרדית שחרבה בשואה. ה״חזרה לישיבות״ אין פירושה חזרה לחיים הדתיים והחינוכיים כפי שהיו נהוגים בשטעטל במזרח אירופה, או במלאח בצפון אפריקה. החיים ההם אינם קיימים עוד. ה״חזרה לישיבות״ במדינת ישראל פירושה יצירת אידיאל תרבותי חלופי במקום ונגד הציונות החילונית שחברה לתרבות המערבית הדקדנטית. ה״חזרה לישיבות״ קשורה גם לעליות ההמוניות למדינת ישראל ולחדירת התרבות הישראלית החילונית לריכוזי העולים, בעיקר בקרב העולים מארצות האסלאם.
המאבק שניהלו ומנהלות הישיבות, כשבראשן עומדות בעיקר הישיבות הליטאיות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, אינו מסתפק במלחמת הישרדות או מלחמה לשימור המסורת. הוא מאבק המתחולל על דמות החברה הישראלית. בליבו של המאבק עומדת בין השאר הכוונה לעצב מחדש את חייהם של יהודי צפון אפריקה בחברה הישראלית, לאחר ה״אסון״ שחוו בתקופת הקליטה הראשונה בשנות החמישים והשישים. אופי המאבק הזה מוכתב על ידי בני תורה ספרדים/מזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות, והמהווים כיום את האליטה המנהיגותית והגרעין הקשה של תנועת ש״ס. המאבק טוטאלי ונוקט בכל האמצעים, מחד גיסא, קעקוע הלגיטימציה של הסדר הקיים ומוסדות השלטון, ומאידך גיסא, השתלבות כוחנית בתוך הממסד המותקף, שימוש בכספי המדינה, הפעלת הסברה ותעמולה, עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של העבר, וחינוך על פי האידיאלים החרדיים שקיימים בחברה החרדית האשכנזית. המאבק מתנהל גם באמצעות חקיקה כללית וחקיקה סוציאלית ומאבק תמידי על שליטה במשאבים של המדינה.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר- חג המולד
חג המולד
בהגיעי לגיל המכובד של שבע שנים, כבר ביקרתי בכיתה החמישית בבית הספר העממי. לרגל חגיגות חג המולד וערב השנה החדשה הקרבים, הוענקו לנו בבית הספר ספרי אגדות מאוירים בתמונות של "פפה נואל" ומתנותיו הנפלאות. לימדו אותנו שיר פזמון מעניין בנושא האיש הזקן שמגיע מהקוטב הצפוני עם מזחלת גדושה צעצועים לכל ילדי העולם:
פפה נואל הקטן
כשתרד מהשחקים
עמוס רבבות של צעצועים
אל תחמיץ את נעליי הקטנות.
היה זה דבר מאוד מוזר שבבית ספר יהודי יחנכו אותנו על מנהגים הקשורים לדת הנוצרית. דומני שהתאחדות יהודי העולם ראתה בכך נושא חינוכי בלבד. בעינינו, ילדי המלאח, הצטייר "פפה נואל" כאיש זקן נחמד שאהב את כל ילדי העולם והעניק להם באדיבות מתנות, שבוע לפני ערב השנה הלועזית החדשה. בני משפחתי לא הופתעו כאשר בערב חג המולד ביקשתי מסבתי לתלות את הגרב שלי ליד הקנון (תנור בנוי מחמר). במרוקו בימים ההם לא היו ארובות וקמינים, ונדיר היה אם בכלל אחד מאתנו ראה קמין בחייו.
סבתי לא סירבה לבקשותיי המוזרות, אף על פי שהן נראו לה מגוחכות, כמו תליית הגרב לקליטת המתנות של "פפה נואל". נראה שברובע שלנו, משפחות יהודיות גילו סובלנות והסכימו לקבל את "פפה נואל" כסיפור אגדה במקום ליחסו לטקס דתי כלשהו.
אדריאן, חברתי לכיתה, אשר הייתה בוגרת ממני בשנתיים, פנתה אליי ימים ספורים לפני חג המולד ולחשה באוזניי: "מה דעתך לפגוש את פפה נואל אישית ולקבל ממנו כל הצעצועים שאת רוצה?" זימרה לי.
"ודאי שארצה מאוד", עניתי מוקסמת.
"שמעי היטב. הוא אמור לנחות בגינה שלנו מחר בשעה שש בבוקר. האם תוכלי לקום מוקדם ולחכות לי בחצר? אחמוק מביתי ואצטרף אליך".
"אין בעיה, סמכי עלי", עניתי לה, מוצפת אושר.
השכם בבוקר קמתי ושטפתי את פניי וידיי במים קפואים. לבשתי שמלה יפה וסירקתי היטב את שערי. רדומים כולם, איש לא הבחין בנטישתי את הקן. רחובות המלאח היו ריקים מאדם בבוקר חורפי וקר זה, אבל בשמים קרני שמש הססניות בישרו על בואו של יום זוהר.
כעבור שעה לערך,התייצבתי בגינתה של חברתי לכיתה. התבוננתי בשמים ולא גיליתי דבר חריג באופק מלבד עננים זעירים פזורים על פני הרקיע, שהזריחה הבעירה בניחותא. ניסיתי לאתר גזע עץ שעליו אוכל לשבת, אך לשווא. עקב דלות אמצעים, נשענתי על איקליפטוס ענק. דקות חלפו ואף שעות ופעילות מסוימת החלה להתרחש אט אט ברחובות הסמוכים. בלדרים וסוחרים הופיעו כשהם מושכים את עגלותיהם העמוסות. באופק לא נראו לא חברתי אדריאן ולא פפה נואל! מאוכזבת, הייתי על סף דמעות.
־ "מדוע היא אינה באה כפי שהבטיחה לי? למה 'פפה נואל' מתמהמה כל כך?" שאלתי את עצמי.
אדריאן הופיעה רק בשעות הצהריים. "צר לי שלא יכולתי לבוא מוקדם יותר לקראתך, פשוט לא הצלחתי לחמוק מביתי", אדריאן התנצלה בהבעת צער, או שכך דימיתי. "גיליתי לפני דקות אחדות שהגעתו של פפה נואל נדחתה לערב. אני מציעה לך להמשיך ולהביט בשמים ולא להתייאש, הוא יופיע ברגע הכי פחות צפוי".
"את בטוחה?" שאלתי אותה, בציפייה לשאוב ממנה ביטחון.
"בהחלט! מדי שנה הוא בא לבקר אצלי ומביא לי את כל הצעצועים שאני רוצה", השיבה במלא הרצינות. "רק רציתי לשתף אותך בזכויות מיוחדות שלי."
זכרתי היטב שבביקורי האחרון אצלה נותרתי פעורת פה לנוכח תצוגת הצעצועים שלה. "אין ספק", אמרתי בלבי, "אלה לא היו צעצועים רגילים. היא בוודאי קיבלה אותם מפפה נואל. היא היחידה מבין בנות הכיתה עם אוסף גדול כל כך של פרטים מתקדמים וייחודיים".
בודאי הייתי תחת כישוף באותו יום, שכן כלל לא הייתי ערה לכך שבלעתי את כל השקרים שאדריאן הזינה אותי בהם. המשכתי להביט בשמים, משתוקקת לפגוש את פפה נואל ואת צעצועיו מקרוב.
אדריאן שוב הלכה לחפש חברות אחרות ולא שבה עוד. למרבה המזל, מזג האוויר היה נפלא והשמש הפיצה בנדיבות מחומה, אף שהיה זה סוף דצמבר.
אט אט שקעה השמש מאחורי רכס ההרים וחושך ירד על העולם. פפה נואל לא הופיע וגם לא אדריאן. לא אכלתי דבר במשך כל היום, למעט תמרים בודדים שסבתי השאירה בארנקי מאמש. הייתי כה תשושה עד כי הפכתי לאדישה לכל הסובב אותי.
עם נצנוץ שקוף של ראשוני הכוכבים ברקיע, עזבתי את הגן עצובה ומדוכאת. דמעות חמות זלגו מעיניי כשפסעתי לעבר ביתי.
"היכן נעלמת?" שאלה אותי מיד סבתי.
"ביליתי את יומי בציפייה לפפה נואל, אך הוא לא בא", עניתי. "הרעיון היה של אדריאן, היא המליצה לי לחכות לו בגינת ביתה. לא היה לי מקום לשבת ונאלצתי לעמוד כל היום בצלו של איקליפטוס. דבר מהבטחותיה לא התגשם", אמרתי בקול חנוק.
סבתי בחנה את פניי בזהירות, כשברקי זעם פורצים מעיניה. ואף על פי כן, היא חייכה אליי ושאלה אותי בנועם, "אכלת משהו?"
"לא. בירכתי על התמרים שהשארת אתמול בארנקי".
"שבי ואכלי את ארוחתך. אני מציעה שתתרחצי ותלכי לישון. השינה תטיב עמך ומחר הדברים יתבהרו לך כשתראי אותם תחת אור אחר".
הלכתי לישון מיד לאחר ארוחה קלה ומקלחת חמה. הייתי כל כך מותשת ממאורעות היום עד שנרדמתי מיד כשהנחתי את ראשי על הכר. למחרת כשהתעוררתי, ניצבו ליד התנור של סבתי בובה ענקית, זוג נעליים מעור בוהק שחור ובית בובות.
"ממה, מי הביא לי את המתנות הללו?" שאלתי את סבתי בעיניים פעורות לרווחה.
"מיד אחרי שהלכת לישון, הופיע פתאום פפה נואל. הוא התנצל על השעה המאוחרת ואמר שהיה לו יום עמוס במיוחד, עם רשימה אינסופית של צעצועים לחלק. הוא לא ידע איזה צעצוע תרצי והצעתי לו שייתן לך בובה גדולה ובית בובות. הוא הוסיף גם זוג נעליים חדשות לכבוד ראש השנה הקרבה".
"אז פפה נואל הופיע בכל זאת!" צעקתי בשמחה. איזה יום נהדר וכמה שהייתי מאושרת! לקחתי את הבובה הגדולה לבית הבובות והנחתי את הנעליים החדשות בארון הבגדים, ליד השמלה שאמי תפרה לי לאחרונה ורקמה בה פרפרים צבעוניים. "אלבש אותם בראש השנה", אמרתי בקול צלול.
חופשת ראש השנה חלפה ומצאתי את עצמי בכיתתי עם חברותיי ועם אדריאן כמובן. סיפרתי לה על ביקורו הבלתי צפוי של פפה נואל בביתנו, דבר שלא שימח אותה כלל.
"פפה נואל בא אליך?! את רוצה שאאמין להזיות האלה שלך?" אמרה לי אדריאן, צוחקת עד דמעות."את כה תמימה ומגושמת. קל לעבוד עליך ולרמות אותך ואת עדיין מאמינה באגדות ובפיות. האטימות שלך גובלת בטיפשות. צחקתי עלייך ביום שחיכית בגינה שלנו. לראות אותך מביטה בשמים ומחכה לפפה נואל שלך היה עבורי המחזה הכי מבדר שראיתי מעולם. בערב סיפרתי להוריי על התעלול שלי בטרם הלכתי לישון".
"בדיחה או לא, קיבלתי מתנות מרהיבות: בובה ענקית, בית בובות וזוג נעליים מעור שחור בוהק. סבתי אמרה לי שפפה נואל הבטיח להביא לי כל שנה מתנות. ואת, האם את קיבלת מתנות בכלל? מפפה נואל או ממישהו אחר שאת מאמינה בו?"
"מוזר" ענתה אדריאן, מהורהרת. "קיבלת בדיוק את המתנות שביקשתי מהוריי לפני חג המולד. הם לא קנו לי דבר השנה, אבל כשהתעוררתי למחרת, כל הצעצועים שלי נעלמו. אבא שלי סיפר לי שגנב בא באמצע הלילה וניקה את המדפים. הוא פחד לרדוף אחריו, אך בבוקר הוא ניגש למשטרה להתלונן".
"אולי זה לא היה גנב בכלל… אולי היה זה פפה נואל שבא לקחת חזרה את הצעצועים שהוא הביא לך בעבר בגלל התנהגותך הנבזית כלפיי!" אמרתי לה בגיחוך עליז מול פניה הנבוכות והסמוקות.
,צוחק מי שצוחק אחרון !" חשבתי וחמקתי משם במהירות.
ספרי לי אמא על המלאח במרקש-טרז זריהן-דביר- חג המולד
עמוד 36
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי
רבי חיים אלעסרי נוסח המצבה:
כי מוצאי מצא חיים / גבר בגוברין / בנן של קדושים / אראלים ותרשישים / כולם אנשים. כהן לראש עדתנו, סמל הענווה ויראה, כל הכתוב לחיים. זה שמו הטוב הרב חיים אלעסרי, נלב״ע ט׳ ניסן שנת תשל״ט (1979), עזב את ארץ החיים ונפשו צרורה בצרור החיים.
האיש היה מיקיריה ועשיריה של העיר מראקש, שימש שנים רבות כראש הקהילה. בתקופה קשה מאד, שהיו בה שנות הרעב, בצורת ומלחמה. בתקופת מלחמת העולם השניה, היה מטה אוזן לנצרכים בשקט ובשלווה, ומעולם לא החזיר פניהם ריקם. הוא סעד אותם ודבר על לבם, עשה בהתנדבות את עבודתו במשך שמונה שנים, הגמו״ן ׳דוד מימראן׳ שבא אחריו זכה להכרת השלטונות, אחרי החזרתו של המלך מולאי מוחמד החמישי נ״ע למלוכה, וגם קבל שכר על עבודתו מקופת המדינה.
הערת המחבר: דוד מימראן היה חברו וידידו של מולאי אברהים, בנו המועדף של הפחא אלגלאוי, הוא היה מושל אזור האטלס והדרום, עם החזרתו של המלך חשו שניהם סכנה לחייהם ונמלטו לשויצריה. (יעקב לוי ממושב מצליח).
רבי יעקב אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רודף צדקה וחסד, לחמו ומימיו נאמנים כמוה״ר שלמה אלעסרי. אשריך ארץ שנטמן בתוכך נברשתא דדהבא, קדוש יאמר לו. כל ההמונים אומרים אחריו מקודש. כל היום לא פסיק גירסא מפומיה, הא למגמר – הא לאגמורי. דיין דנחית לעומקא דדינא הוא הרב הגדול יעקב אלעסרי, ויהי ביום הרביעי בשב׳ נלקח ארון האלוקים י״ב לחו׳ אייר תרפ״ח (1928) תנצב״ה.
רבי יצחק אלעסרי חתום בשנת תרפ״א (1921) בגנזך מראקש, ועוד באותה שנה נזכרו אתו שני האחים משה ויוסף, בעניין ירושה.
רבי מרדכי אלעסרי ראיתי רשום שטר מכירת בית משותף שנמכר ליעקב בן שיטרית הנק׳ ״עכו", וחתום שם אב״ד מו״ה רפאל בן מוחא. נזכר בשטר אחר הח׳ הש׳ והכולל והמפואר מרדכי אלעסרי ז׳׳ל. ועוד נזכר שם כה׳׳ר שלמה אלפסי הנק׳"בן כרואן״. וזמנו ה׳ בשבת ר״ח מיון שנת תער׳׳ב לפ״ק (1932).
רבי שלמה אלעסרי נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר שלמה אלעסרי זלה״ה. נלב״ע בש׳ שבר״ו(1748).
רבי שלמה אלעסרי הב׳ ראיתי שטר חתום ממנו בגנזך מראקש בשנת רוממו׳׳ת (1932).
רבי שלמה אלפאסי נוסח המצבה: ״הה׳ הש׳ והכולל אשרי מהללו/ אכל פרי מעללו/ החזיק בידי עניים ולומדי תורה/ איש ענווה ויראה. צדיק וטוב לו: כמוה״ר שלמה אלפאסי, נתבש״ט כ׳ כסלו תרפ״ט (1929).
רבי משה אלפאסי הח׳ החזן הפייטן המהולל עלה לארץ בשנת הששים והתיישב בירושת״ו הגיה מחדש את הספר שיר ידידות ונקד אותו, נתבש״מ יום שבת עת התפלל תפילת מנחה בשנת תשנ״ב.(1952) הוא נמנה על בחירי חברתו של הפייטן המשורר המנוח רבי חיים עטר, בתקופה זו היו שניים שנשאו אותו שם, ולכן הוסיפו לו משה הקטן.
רבי דוד אלפלאץ הא׳ חתום בפס״ד עם רבני מראקש בשנת תקו״ה (1751) ליצירה. מל״ר, כח טור ב.
רבי דוד אלפלאץ הב׳ ונראה שהוא מצאצאיו של המו״ה דוד אלפלאץ הראשון.
רבי מאיר אלפאלץ נוסח המצבה כתוב: הח׳ הש׳ והעניו. נטע נעמנים. נלב״ע רח׳ חשון תרע״ד (1914).
רבי עמרם אלקיים מל״ר, כתב: ״קרוב אצלי שהוא מחכמי מראקש, חבר פירוש על אזהרות. ואני הצעיר כותב הרב בנאים, יש אתי באוצר ספרי כ״י ממנו, נספח עם פירוש אז ישיר משה למהר״ט אלקיים מחכמי מראקש, מחבר מפתח העקידה. אולם באוסף הרב משה עמאר נ״י, נמצא כתב יד נוסף.
במלכי רבנן דף מה עמוד ב, בערכו של מו״ה יהודה הכהן זצ״ל מחכמי פאם. כותב שהעתק מפתח עניינים פסוקים ומאמרים מתוך הספר, והרב מוסיף: ״חשבון הדפים שהעתקתי, כחשבון הדפים בספר מבקש ה', באותו הסדר. ובסוף הספר היה מצוי מפתח גדול בחכמה נפלאה בספר עקידת יצחק, מועתק בכתב ידו של מוהר״י הכהן. זצ״ל, אבל מחבר המפתח הוא משה אלקיים זצ״ל. בהקדמת המפתח כתב בזה הלשון: אמר הפעוט היתוש הקטן בכמות ואיכות, מצעירי התלמידים, משה בן לאדוני אבי כה״ר עמרם אלקיים ז״ל וכו׳. מצב המפתח מתפורר וכמעט האותיות נושרים ממנו. זהו מפתח יקר ערך המפרש בדרך קלה את הכתוב בספר עקידת יצחק״ יש להדגיש: כי זה (1589).
הערת המחבר: לפי מיטב ידיעתי, יש רק משפחה אחת אלקיים במראקש. אנו גרנו בבית ע׳׳ש רבי מימון אלקיים.
רבי מימון אלקיים נוסח המצבה: ״וזאת לעדה שגזר צור תעודה/ לקחת כלי חמדה. ירדה אש מהשמים/ ולקחה מחמד עינים. אחד מבני עליה/ שישב בשבת תחכמוני על התורה ועל העבודה. מפיו למדו תורה רחוקים/ ונעשו קרובים / זכה וזיכה את הרבים. ענוותן כהלל, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. צדיק שהלך בתומו / מתחסד עם קונו. ידיו רב לו בחכמה וביראה, מעשיו מה גדלו של החכם צדיק והעניו כמוה״ר מימון אלקיים. אשר עלה לשמים בשיר המעלות, בגן עדן עולם הנשמות, בש״ק ששה ימים לח׳ אלול תרפ׳׳ט״(1929).
רבי יוסף אמזלג נוסח המצבה:
״נטע נעמן /צנצנת המן. צדיק באמונתו יחיה/ משביע רצון שוכן סנה / חי מיגיע כפיו תמיד נהנה. זקן מגזע ישישים / אראלים ותרשישים. בן לארץ כמה״ר יעקב אמזלג. בן לאו"ץ יוסף אמזלג. שפיל עייל שפיל נפיק. נלב״ע בן שמונים, חודש שבס שנת תר״ט (1849).
רבי אליהו אסארף נוסח המצבה: מצבת קב׳ הח׳ הש׳ והכו׳ כמוה״ר אליהו אסראף. שלם הוא/ ושלמה משנתו/ מה רבה חכמתו. למד ולמד דעת אחריו את בניו לדרך ישרה, וזכה לחכמה וזקנה. זכה לגבורות ונלב״ע בן שמונים בשנת קרא״ת לפ״ק (1941).
רבי יהודה אסארף חי במאה השביעית הוא נמנה על ארבעת החכמים שהוציאו לאור ספרו של כהר״א אלעזר הלוי ״עבודת הלוי״ אחרי שנלב״ע, והם: הראשון, כהר״ר יהודה אסראף. ואשר על ידו השני, הח׳ הש׳ והכולל כה״ר יצחק הכהן, והטור השלישי כה״ר ידידיה צרפתי והטור הרביעי הגמו״ן ס׳ ישועה בן שושן. הספר יצא לאור בשנת תפא״ר (1921), בא סימן פקודת אלעזר.
רבי מסעוד אסראף נוסח המצבה: נלב״ע א׳ כסליו תשט״ו(1955).
רבי שמואל אסארף כהר״ר שמאל אסראף נזכר בעדות בשנת תרס״ט (1909).
רבי דוד אסבן נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כמוה״ר דוד אסבן כ״א טבת שנת תרי״ט (1851).
רבי יוסף אסדו נוסח המצבה: ״כהר״ר יוסף אסדו תרפ״א (1921).
רבי אברהם אסולין חי במאה השישית. ראה בשו״ת ״שופריה דיעקב", ס׳ ל״ד, שם נזכר מו״ה אברהם אסולין זצ״ל שחי במאה השישית והוא חתום ראשון על פס״ד, ואחריו מוהר״ר דוד צבאה ומהר״ר מימון פינטו, ומוהר״ד חזאן, ועוד. נראה חתום בשנת [תקומ״ם 1826]. ראה מל״ר, י״ח טור א/
רבי יחיא אסולין נוסח המצבה: ״ציון לחכם השלם כהר״ר יחיא אסולין י״א לחו׳ טבת ש׳ תער״ג(1913).
רבי אברהם אסייג נוסח המצבה: ״הח׳ הש׳ אברהם אסייג שנת ערבו״ת׳ לפ״ק (1918).
רבי אהרן אסייג נוסח המצבה: "כהר״ר אהרן אסייג חסיד ועניו/ נתן לעניים לחמו ומימיו /נקי כתמר/ צח כעמר. וימת אהרן כ״ג חשון שנת קחו מזמר״ת (1927).
רבי נסים אפריאט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ החסיד והעניו כהר״ר נסים אפריאט תש״א (1941).
רבי אברהם אשקאקור על מצבת קבורתו כתוב: המו״ה חח׳ הש׳ והכולל, אור גולל: כמוה״ר אברהם אשקאקור בר הח׳ הש׳ והכולל יעקב אשקאקור זצ״ל. נח נפשו ו׳ שב״ק, נתבש״מ כ״א כסליו שנת תקס״ו(1806).
מעבר לפרטים הכתובים במצבה, לא מצאתי אזכור בכתובים. בביקורי האחרון במראקש בתיעוד האחרון, מצאתי מצבה חדשה שיש בה שנוי קל בסימון התאריך, שנת לא כהת״ה עינ״ו (1806). גם בשם המנוח הל שנוי, שכן בתיעוד הראשון היה כתוב: ׳כמוה״ר אברהם אשקו, ולא ידעתי מה מקור השינוי.
שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ' קיג