אלי פילו
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן
לבי במזרח כרך ב
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי
אביעד הכהן
תקציר
כל ימיה, הייתה הקהילה היהודית כר פורה לפיתוח המשפט העברי בכלל, והמשפט הציבורי בפרט. יישום המשפט העברי הלכה למעשה, כ״תורת חיים״, הביא למפגש בין חכמי הקהילה לבין השאלות שעלו על סדר יומה, ובעקבותיו נוצרה ספרות ענפה שכוחה יפה לא רק לשעתה אלא לדורות. המאמר מבקש להדגים מקצת מן העושר השמור בתורתם של חכמי מרוקו בשדה המשפט הציבורי העברי. זאת, תוך עיון במכלול היצירה – תקנות קהל, חיבורי הלכה, פיוטים, ספרי חידושים, שאלות ותשובות (שו״ת) ופסקי דין, למאות ולאלפים, שחלק גדול מהם נותר עדיין ספון בכתבי יד, וחלקם האחר זכה לראות אור ולהידפס רק ביובל השנים האחרונות. המאמר בוחן סוגיות שונות במשפט הציבורי – החוקתי והמנהלי – על רקע מקומן וזמנן. בין השאר נדונו בו סוגיית יסוד ב״תורת זכויות האדם״ בת ימינו, וביניהן חירות הפרט והמאסר על חוב; מאסר נשים; הגבלת מותרות; חופש הלבוש; חופש התנועה; הזכות לנישואין; חופש העיסוק; הזכות לחינוך; חופש ההתאגדות; פלורליזם שיפוטי; זכות הגישה לערכאות משפט והאיסור על הימצאות בניגוד עניינים.
המאמר מבקש לקרוא להטמעת העושר הרב שאצור ביצירתם של חכמי מרוקו בשדה המשפט הציבורי העברי במשפט בן ימינו, במיוחד במדינת ישראל, מדינה שערכיה הם ערכים ״יהודיים ודמוקרטיים״ כאחד.
אקדמות מילין
כל ימיה, הייתה הקהילה היהודית כר פורה לפיתוח המשפט העברי בכלל, והמשפט הציבורי העברי – החוקתי והמנהלי – בפרט. יישום המשפט העברי הלכה למעשה, כ״תורת חיים״, הביא למפגש בין חכמי הקהילה לבין השאלות שעלו על סדר יומה, ובעקבותיו נוצרה ספרות ענפה שכוחה יפה לא רק לשעתה אלא לדורות.
אחת הקהילות המיוחדות בתפוצה היהודית הייתה הקהילה היהודית במרוקו. לפי מסורות שונות, שחלקן אינן מבוססות היסטורית, התיישבו בה יהודים כבר בימי בית שני (ויש אומרים כבר בימי שלמה המלך). לימים, בעקבות גירוש ספרד, הגיעו חכמים רבים מספרד לצפון אפריקה. לשיא פריחתה הגיעה במאות הי״ז-י״ח. באותן השנים פעלו בקהילות עשרות ומאות רבנים. רבים מפסקי הדין והחיבורים שכתבו נותרו ספונים בכתבי יד, ורק בעשורים האחרונים החלו לצאת לאור עולם.
בדברים הבאים נבקש להדגים מקצת מן העושר השמור בתורתם של חכמי מרוקו בשדה המשפט הציבורי העברי: תקנות קהל, חיבורי הלכה, פיוטים, ספרי חידושים ופירושים, שאלות ותשובות (שו״ת) ופסקי דין, למאות ולאלפים, שחלק גדול מהם נותר עדיין ספון בכתבי יד, וחלקם האחר זכה לראות אור ולהידפס רק ביובל השנים האחרונות. כל אלה משקפים את היצירה המגוונת והענפה שנוצרה בקהילת מרוקו, לסוגיה ולגווניה, במהלך הדורות. יצירה זו עוסקת בכל תחומי המשפט, אולם כפי שציין מ׳ אלון, עיקרה מתמקד בחלקיה ה״משפטיים״ של תורת ישראל, בענייני ״אבן העזר״ ו״חושן משפט״ ומכאן תרומתה החשובה למשפט העברי.
הערות המחבר:על תולדותיה נכתבה ספרות ענפה בהקשרים ובהיבטים שונים. ראו לדוגמה בעלמא: הרב יעקב משה טולידאנו, נר המערב, ירושלים תרע״א; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, חלקים א-ב, ירושלים תשכ״ה; מאיר בניהו, דברי הימים של פאס, ת״א תשנ״ג; (1989 ,Shlomo Deshen, The Mellah Society (Chicago; שלום בר אשר, היהודים במרוקו השריפית, ירושלים 1977 ; חיים סעדון (עורך), מרוקו, ירושלים תשס״ד; אליעזר בשן, יהדות מרוקו – עברה ותרבותה, ת״א 2000; Sarah Taieb-Carlen, The Jews of North 2010 ,Africa: From Dido to De Gaulle. ועדיין, ראשית תולדותיה של יהדות מרוקו לוט בערפל במידה רבה, ורב בו הנסתר על הגלוי. ראו: יוסף שטרית, ״פולמוס דתי והמצאת היסטוריה יהודית״, פעמים 147-146 (תשע״ו), עמ' 11.
הלוא דבר הוא: חיבורו ההלכתי הגדול של אחד הגדולים והמיוחדים בחכמי מרוקו, רבי יעקב אבן צור-היעב״ץ, שו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״, נדפס רק כמאה וחמשים (!) שנה לאחר פטירתו ובאלכסנדריה שבמצרים (נא אמון, חלק א – תרנ״ד, חלק ב – תרס״ד, ואילו חיבורו הגדול של ״המלאך רפאל״, רבי רפאל בירדוגו (1821-1747), מגדולי חכמי מכנאס, שו״ת ״משפטים ישרים״, נדפס לראשונה בקראקא שבפולין (!), בשנת תרנ״א (1891), ורק כשבעים שנה (!) לאחר פטירתו. גם חיבורו ״תורת אמת״ הכולל חידושים על השולחן ערוך נדפס במכנאס רק בשנת 1939, כ-118 שנה (!) לאחר פטירתו. ספרו השלישי, ״שרביט הזהב״, חידושים על הש״ס, נדפס בירושלים רק לאחרונה (תשל״ה-תשל״ח). חיבורו הרביעי, הנועז שבכולם, ״רוקח מרקחת״, פירוש ביקורתי על אגדות חז״ל, נשמר בכתב יד אחד ועדיין מחכה לגואלו. על חיבורים אלה, ושאר יצירתו הגדולה וחיבוריו למקרא, ראו: מורי מרדכי עמאר,תקנות חכמי מכנאס, ירושלים תשנ״ו, עמ׳ 54; חיים בנטוב, ״רבי רפאל בירדוגו: תרומתו וגישתו לחקר התלמוד וההלכה״, בתוך: מ׳ אביטבול (עורך), יהדות צפון אפריקה במאות י״ט- כ׳ – עיונים בתולדותיה, בתרבותה ובחברתה״, ירושלים תש״ם, עמ׳ קמא-קמט; משה בר אשר, ״על יצירתו של רבי רפאל בירדוגו״, פעמים 91 (תשס״ב), עמ׳ 187-181 ובמבואו לחיבור ״לשון לימודים״, ירושלים תשס״ב, חלק א, עמ׳ 5-3 (וראו שם, עמ׳ 185 מעשה נאה לעניין הדפסת הספר בקראקא). תופעה זו של הדפסת ספרי חכמי מרוקו שנים לאחר פטירתם ובמקומות מרוחקים (לעיתים כתוצאה מהיעדר בתי דפוס במרוקו ושכנותיה, אך לא תמיד)ידועה לנו גם מחכמים אחרים. כך, למשל, חיבורו הגדול של רבי יצחק בן ואליד, אב״ד טיטואן, שו״ת ״ויאמר יצחק״, נדפס בליבורנו שבאיטליה [=שקיימה קשרים הדוקים עם קהילת טיטואן] רק בשנת 1876, כשש שנים לאחר פטירתו.
על יצירתם הענפה של חכמי צפון אפריקה בכלל ועל חכמי מרוקו בפרט ותרומתם למשפט העברי ראו: מ׳ אלון, ״ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גרוש ספרד ועד ימינו״, בתוך: הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו, תל-אביב תשמ״ה, עמ׳ 38-15;ש׳ דשן, ציבור ויחידים במרוקו, תל-אביב תשמ״ג; ועוד. לציון מיוחד ראויים החיבורים הרבים שההדירו הרב דוד עובדיה, הרב ד״ר משה עמאר וד״ר מורי עמאר. למותר לומר שבשל אופיים של המקורות, שממוקדים בסוגיה ההלכתית-משפטית, והרבה פעמים ב״סטיית התקן״ של ההלכה שהצריכה עיון מיוחד, לא די בהם תמיד כדי לשקף את ה״נורמה״, ולשם קבלת תמונה היסטורית מהימנה יש להידרש לכל הסוגות האחרות דוגמת כרוניקות ומסמכים היסטוריים, שטרות ואגרונים, שירה ופיוט, תרבות חומרית, וכיוצ״ב, כל אחת על יתרונותיה וחסרונותיה. (ע"כ)
יתר על כן: בשונה מדימוי רווח שלפיו החומר המשפטי במשפט העברי בדורות האחרונים מתמקד רק בתחומי המשפט הפרטי, ובעיקר האזרחי, בעוד שסוגיות מן המשפט הציבורי – החוקתי והמנהלי – נדחקו לשולי השוליים, בהיעדר ״מדינה״ ו״שלטון״ יהודי, מקורות המשפט העברי בכל הדורות אוצרים בקרבם חומר עצום ורב ערך בתחומי המשפט הציבורי. תקנות הקהל שבהן מתמקד מאמר זה הן דוגמה טובה ליכולת – ואולי גם לחובה – לאמץ, כמובן mutatis mutandis, ״בשינויים המחויבים״, הלכות אלה שמן המשפט הציבורי העברי אל תוך מערכת משפטה של מדינת ישראל דהאידנא, מדינה שערכיה הם ערכים ״יהודיים ודמוקרטיים״ כאחד.
לבי במזרח כרך ב
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה
פעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה
״וכוכבים בלב ים נבכים כגרים ממעוניהם גרושים״
(רבי יהודה הלוי, ״לבי במזרח ואני בסוף מערב״, אהבת ציון)
ספרות המחקר סקרה בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב ולוב מסוף המאה ה־19 ועד קום המדינה. המחקר התמקד בהשפעת הקולוניאליזם האירופי והשפעתו על התפתחות הקהילות היהודיות במגרב; בקשרים הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות; בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה, שהתאפיינה בעיקר בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קרן הקיימת לישראל וקרן היסוד; במקומה של ציונות המגרב והאידיאולוגיה הציונית ומקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. המחקר לא פסח על מעורבותה של ישראל בארגון עלייה מחתרתית בשנות ה־60 של המאה ה־20, כל זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכל אחת מארצות המגרב. ממחקרים אלו עלה ממצא מרכזי, שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה, אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקק״ל ו״השקל הציוני״. דברים ברוח זו ביטא בריאיון אישי גד כהן, פעיל מרכזי באגודת מגן דוד בקזבלנקה.
השלטון הצרפתי נקט עמדה שונה במדיניותו כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו פעל סניף של ההסתדרות הציונית בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, ״ההסתדרות הציונית אינה רשמית – היא נסבלת״. בתוניס ובאלג׳יר בדרך כלל לא הוגבלה פעילות התנועה הציונית. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופים שניהלו גם את סניף קרן היסוד באלג׳יר ואת משרדיה הארץ־ישראליים בתוניס, במרוקו ובלוב. הפדרציות הציוניות במגרב, שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ־ישראליים, עסקו בהרצאות ובתעמולה לקידום הציונות וניהלו את ועדות העלייה המקומיות.
שנה לאחר הדו״ח של בן חיים וכהן העיד אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה, ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו מוסדות ציוניים שבראשם מונה ״איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית״. בעדותו ציין שמטרת תנועתו, הקיבוץ המאוחד, במגרב הייתה ״להשיג תדמית של ׳החלוץ הפולני׳. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי […] כדי להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה״. התנועה הציונית, שמקורה במזרח־אירופה, לא שכחה את שורשיה, וייבאה לצפון אפריקה את דימוי החלוץ המזרח־אירופי בלי להכיר את רוח המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת בהשוואה להיקף הפעילות ולקצב ההגשמה במזרח אירופה, מפעל ההעפלה לפלשתינה־א״י נסמך עליה.
הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה בכל מדינה, ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביוזמת הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת צעירי ציון, יושבת ציון ועטרת ציון בתוניס, בן יהודה בלוב וקבוצות בן־יהודה, מגן דוד וטרומפלדור במרוקו, שפעלו כולן בתנאים ובמשאבים המצומצמים המקומיים שעמדו לרשותן. תנועות אלו שמרו על קשר שוטף עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותן המקומית. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946, והביא מדבריו של צבי יהודה: ״הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתדמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני להכשרה לעלייה״. עם זאת, התגברות פעילותם של התנועות, המועדונים, מרכזי התרבות וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב. הפעילות הציונית במגרב התמקדה בלימוד השפה העברית ותרבותה. מטרת השליחים הייתה לשלב פעילות זו במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית.
כבר בשנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות, מאחר שבמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכל ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה״. בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש״כל מאמצינו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש [נתקלו] בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה״. מנגד, במועד הדוח כבר פעלו שלושה שליחים במגרב. שנתיים קודם לכן ציין נ׳ וילנסקי מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרתוק לפרוש את חסותה ״האימפריאלית״ של הסוכנות היהודית על כל הפעילות במגרב. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת שלושה חברים על בסיס ״תוכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג׳יר ומרוקו״. תזכיר זה הדהד עם רעיון החלוץ האחיד שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הדיון התמציתי מזהה שהזרוע האחת של הסוכנות היהודית לא ידעה על פעילותה של זרועה האחרת. סממן ארגוני זה אפיין את רוב פעילותה של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה.
הסוכנות היהודית נאלצה להתמודד עם פעילות ציונית ספורדית הן של יחידים והן של ארגונים וולונטריים במגרב, אשר רק מקצתם קיבלו סיוע ומשאבים במשורה מהמוסדות הציוניים. ארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית לקהילות יהודיות רבות. הפניות לב.ע.ע. לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית לא היו ייחודית למגרב, אלא נפוצו ברחבי הקהילות היהודיות בעולם. בד בבד היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא פסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר לאחר החלטת האו"ם בכ״ט בנובמבר ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות, לדוגמה, מטריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג׳יר לקבלת חומר בצרפתית, כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה
עמוד 76
בהעלותך את הנרות אל פני המנורה-הרב משה אסולין שמיר
הדלקת המנורה הטהורה – סמל לעבודת ה',
מתוך התעלות, התחדשות, והתלהבות,
לאור תורת רבנו-אור-החיים-הק'.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה –
יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).
"חייך, שלך – גדולה משלהם" (רש"י).
"הרי כל יום כעושה מחדש,
שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה…
ואני אומר, אילו הייתי שם,
הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים.
דלא קביעי נרות" (רבנו-אור-החיים-הק').
החונכות היומית המתחדשת בהדלקת הנרות,
סמל לקיום מצוות – מתוך התחדשות והתלהבות.
(זהר הק', ורבנו-אור-חיים-הק').
"בהעלותך את הנרות"
"בהעל-ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות..
דברי רקע לפרשת בהעלותך:
"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה. קומה יהוה ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך מפניך.
ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (במ' י, לה-לו).
שני הפס' הנ"ל המופיעים במרכז הפרשה, והמופרדים ב-נ' הפוכה משאר הפס',
מחלקים את פרשת "בהעלותך" לשני חלקים קוטביים:
בחלק הראשון של הפרשה, מדובר על אוירה רגועה ונעימה בין הקב"ה לעם ישראל:
מוטיב האור, בדמותה של העלאת אור הנרות במנורה הטהורה ע"י אהרן הכהן. הקדשת הלווים וטהרתם לעבודה במשכן במקום הבכורים. הקרבת קרבן פסח ראשון ופסח שני במדבר. מסע מופתי של בנ"י ע"פ ה'. עשיית החצוצרות "למקרא העדה ולמסע המחנות". משה רבנו משדל את יתרו להצטרף למסע לארץ ישראל.
כל זה קורה, כאשר המן ובארה של מרים מלווים אותם, וענן ה' מרחף ממעל כדי להגן עליהם, ולהנחותם הדרך: "וענן ה' עליהם יומם – בנוסעם מן המחנה" (במ' י, לד).
בחלק השני של הפרשה עם תחילת המסע מהר סיני, האידיליה נסדקה, והעם מתחיל להתאונן "רע באזני ה'", דבר הגורר אחריו עונש אלוקי בדמותה של "אש ה'", האוכלת בקצה המחנה ב"תבערה".
אחרי "תבערה", האספסוף גורר אחריו את בני ישראל, ומתלונן נגד המן בו יכלו להרגיש כל טעם.
הם מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים וכו' אשר אכלו במצרים, דבר הגורר אחריו עונש מוות למתאווים "בקברות התאוה". תלונת משה ובחירת שבעים הזקנים שיעזרו לו, ופרשת מרים הנביאה החותמת את הפרשה.
מדרש "ילמדנו" לפרשת בהעלותך, מלמד אותנו איך החלה הידרדרות עמ"י:
"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – כבורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, ומשה רבנו נתן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".
לדעת התוס', הגורם לתאוות הבשר וכו', הוא הבריחה מהר ה', כתינוק הבורח מבית ספרו, בגלל עומס הלימודים.
כלומר, בריחה מהתורה – "כתינוק הבורח מבית הספר" כדברי המדרש, גרמה לחטאים: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.
הרמב"ן מסביר את המדרש הנ"ל "ילמדנו": "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".
פה נאמר: ויסעו מהר ה'". אחרי קריעת ים סוף ושירת הים נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל" (שמות טו, כב). משה היה צריך להסיע אותם בכוח, היות והתאהבו בביזת הים, לעומת התורה ממנה ברחו.
"בהעלותך את הנרות אל פני המנורה".
פרשת המנורה, נסמכה לפרשת הנשיאים שנאמרה בסוף הפרשה הקודמת – "נשא". על כך אומר רש"י:
"חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה… אמר לו ה': חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
המדרש אומר: הנשיאים הקריבו את אותו קרבן, ובכל זאת, כל נשיא הביא לידי ביטוי את דעתו, אישיותו וכוונתו, לכן התורה האריכה וחזרה על כל קרבן וקרבן, למרות שהיה ניתן לכתוב: "כל הנשיאים הביאו את הקרבן קערת כסף אחת… ביום הראשון נחשון בן עמינדב למטה יהודה, ביום השני נתנאל בן צוער וכו'. ללמדנו חשיבות הכוונה.
את זה היה חסר לאהרן, היות ובהקרבת הקורבנות הרגילים, הוא מוגבל בחופש הכוונה, לכן חלשה דעתו.
חז"ל אומרים שהקב"ה השרה בנשיאים את רוח קודשו, כך שכולם הביאו את קורבנם ביום הראשון לחודש ניסן, ושמו אותו בפתח המשכן, ואח"כ הקריבו לפי הסדר במשך שנים עשר יום.
כאשר ראה זאת אהרן, הוא הבין שהוא לא נקרא לדגל כשאר הנשיאים, לכן חלשה דעתו, היות וחשב שזה בגלל חטא העגל לו היה שותף כלפי חוץ.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצות המנורה יש חונכות יום יומית, דבר שאכן פייס את אהרון, ובלשון קדשו: "מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרון על חנוכת הנשיאים שלא היה בה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה {חונכות}. ולמה לא הניח דעתו בכל הקורבנות שהוא מקריב כמו תמידין ומוספין, קטורת וכו'?
על כך עונה רבנו-אור-החיים-הקדוש: יש מחלוקת בגמרא (מנחות פח' ע"ב) בין רב הונא בריה דרב יהודה בשם רב ששת האומר שניתן לפרק את בתי הנרות מהמנורה כדי להטיבם, לבין חכמים האומרים שבתי הנרות היו קבועים במנורה.
רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח ע"פ הכתובים כדעה הראשונה, שאכן הנרות ניתנים לפירוק ולהלן נימוקיו:
א. נאמר: "ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה וכו' (במ' ד, ט). כלומר, התורה בעצמה מחלקת ומפרידה בין המנורה לנרותיה ובלשון קודשו "הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים".
ב. "ואת המנורות ונרותיהם וגו"- (דברי הימים ב ד' כ'). שוב הפרדה בין המנורות לנרות. רש"י מפרש: "להוציא מליבן של מפרשים, נרות היו עושים מגופה של מנורה ואדוקים בה – שהרי כתיב 'ואת המנורה ונרותיהם' מה שהזכיר את הנרות בפני עצמם, ולא שאר מעשה המנורה בפני עצמם גביעים, כפתורים ופרחים, מכלל שלא היו הנרות אדוקים. והואיל ואין אדוקים בה, נראה כמעשה אחר, וצריך להזכיר נרותיהם, אבל שאר המלאכות שהיו אדוקים בה, אינו מזכירם שנקראים על שם המנורה". ראיה עצומה מדברי רש"י, לדעת רבנו-אוה"ח-הק'.
ג. השימוש בתחילת הפרשה בשני ביטויים מקבילים: "דבר אל אהרן ואמרת אליו".
לצורך מצות המנורה לאהרן, נאמר הביטוי "דבר". ואילו הביטוי "ואמרת", בא לרמוז למענה רך המיישב את דעת אהרון הכהן שחלשה דעתו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את חשיבות מצות המנורה בעיני אהרון, דבר שאכן פייס אותו, ולא פייס אותו במצוות אחרות כמו הקטרת קטורת, וכן קרבנות תמידין ומוספין המותרים רק ע"י כוהנים, כניסה לקודש הקודשים בכיפור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבהדלקה היום יומית של המנורה, יש את החונכות והראשוניות, דבר הבא לידי ביטוי בקיום המצוה מתוך התלהבות. כלומר, את החונכות המתחדשת בכל יום, בניגוד לחנוכת הנשיאים שהייתה חד פעמית, לכן אמר לו: "שלך גדולה משלהם".
מידי יום במהלך הטבת הנרות לפני ההדלקה, אהרון היה מפרק את בתי הנרות מקני המנורה, ובכך למעשה ביטל את המנורה, ואילו כאשר החזיר את בתי הנרות למנורה, הוא חנך אותה מחדש לשמש כמנורה הראויה להדלקה, כאילו זו לו הפעם הראשונה, מעשה שנעשה מתוך התלהבות והתעלות בבחינת:
"בהעלותך את הנרות" – "בהעל – ותך" = המנורה מעלה אותך ברוחניות.
כל זאת, בניגוד לנשיאים שחנכו את המשכן באופן חד פעמי. וכדברי קודשו: "ויתיישב העניין בתת לב למה שאמרו במנחות (פח ע"ב) "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת: נר שבמקדש של פרקים היה… כיצד עושה? מסלקן ומניחן באוהל, ומקנחן בספוג, ונותן בם שמן ומדליקן… חכמים אומרים: לא היו מזיזים אותה ממקומה".
רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף: "ואני אומר, אילו הייתי שם – הייתי מוכיח ודן לפניהם {לפני חכמי הגמרא החולקים בסוגיה} מהכתובים דלא קביעי נרות… הרי כל יום כעושה מחדש, שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה… כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים, יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם – יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה… המצוה היא, על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול פני המנורה – והבן". (רבנו-אוה"ח-הק' במ' ח א-ב).
רבנו מוסיף: "כי אומרו בהעלותך, לצד שהנרות לא היו קבועים – יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת ההדלקה שיוצדק לומר תאיר – אלא המצוה היא על סדר הנחתם, שיניחם בסדר שיאירו אל מול… והבן".
הזהר הק' מסביר את חשיבות הראשוניות והחונכות בכל מצוה: "זה היה תיקון גדול", והראיה לכך מנחשון בן עמינדב שזכה להיות המקריב הראשון בפרשת הנשיאים, היות והיה הראשון שפרץ לים לפני קריעת ים סוף, דבר שהקנה לו ולזרעו את מלכות בית דוד ומלך המשיח שיבוא בקרוב. אהרון זכה לכך במנורה מידי יום.
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה" רש"י אומר: "מלמד שבחו של אהרן שלא שינה" (במ' ח, ג).
.רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל מול פני המנורה', ולא הספיק במאמר 'ויעש כן אהרן?"
רבנו מסביר שהביטוי 'ויעש כן' – כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה. שבזה יוצדק החינוך, כמו שאמרנו. ואומרו 'אל מול פני המנורה' – כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני המנורה". רבנו מחזק בכך את פירושו לעיל, שהיה ניתן לפרק את בתי המנורה כדעה הראשונה בגמרא.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ויעש כן – להודיע שבחו של אהרן – כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה', אלא לצד עשות מצות ה'. על דרך אומרו בתהלים (מ, ט): "לעשות רצונך אלהי – חפצתי". את הפס' הזה מסביר רבנו (ויקרא יח ב): "מה שנתכוון לומר דוד המלך ע"ה במה שאמר 'לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי', שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעדי עד – שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו, והתאווה לעשות רצונו יתברך… והוא אומרו 'לעשות רצונך אלהי חפצתי' – וזה היה לי להיות 'תורתך בתוך מעי". כלומר, מרוב דבקות בעבודת ה', גם האיברים הופכים להיות שותפים בעבודת ה', בבחינת הכתוב: "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו).
ע"פ הקבלה, שמו של האדם משקף את מהותו. אדם – מלשון הפס' "אדמה לעליון" – דומה לעולמות עליונים, כאשר כל איבריו נמשלו לעניינים רוחניים כדברי רבנו האר"י הק'.
המילה אדם – א = אלופו של עולם. דם = החלק הגשמי באדם.
לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק',
ניתן להבין את עומק דברי רש"י: 'מלמד שלא שינה'.
לא יעלה על הדעת שאהרן ישנה מדבר ה'.
אלא, החידוש: אהרן קיים את מצות הדלקת המנורה היום יומית,
מתוך הקפדה על פרטיה ודקדוקיה, שמחה והתלהבות,
כאילו הייתה לו, הפעם הראשונה שהוא חונך את המנורה.
מוסר השכל:
לאור דברי הזהר הק' ורבנו-אור-החיים-הק', ניתן לומר,
כהכנה לקראת כל מצווה אותה עומדים אנו לקיים, עלינו להתכונן אליה,
בבחינת "תיכון {תתכונן} תפילתי – קטורת לפניך משאת כפי" (תהלים קמא, ב),
כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מקיימים אותה, ואז נזכה לקיימה כהלכתה מתוך קדושה וטהרה, שמחה ואהבה, כאילו אנו חונכים אותה לראשנה. התוצאה: הקב"ה יקבל את תפילתנו ברחמים וברצון.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תרומה על השימוש ב-ו החיבור במילה "ויקחו לי תרומה": השימוש ב-ו החיבור בא להשמיענו: לפני מתן תרומה, ישנה עוד לקיחה והיא בלב. כלומר, לכוון לתת את התרומה מכל הלב.
"יערת דבש" = כסמל לעבודת ה' מתוך התלהבות.
"יערת דבש" = חלת דבש; תאי דונג שבהם מייצרות דבורים דבש. ביטוי המעיד על התלהבות.
חז"ל מביאים על כך את הפס' בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי,
אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שי"ה ה, א).
כלומר, מרוב התלהבות ממתיקות הדבש, עד שאוכלים גם את היערה – "יערת דבש", כך אצל אהרן הכהן, שעבד את ה' מתוך התלהבות בהדלקת המנורה.
את הביטוי "יערת דבש" מוצאים אנו גם אצל יונתן בן שאול המלך: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו (שמואל א' יד, יז, יז).
"אל מול פני המנורה" – יאירו שבעת הנרות" (במ' ח, ב).
אל מול פני הנר המערבי – הפונה לקודש הקודשים
(רמב"ם, הלכות בית הבחירה ג, ח, יב. רבנו-אוה"ח-הק' לפס').
המנורה וסמליה המטפוריים:
חשיבות לימוד התורה – מתוך התלהבות.
בתנ"ך זכתה המנורה לציורי לשון מטאפוריים רבים, כגון: "ואת המנורה הטהורה" (שמות לא' ח'), המנורה כסמל לטהרה. המנורה גם זכתה כדימוי מטאפורי לנשמה הטהורה, בבחינת: "נר יהוה – נשמת אדם" (משלי כ, כז).
הדימוי הכי מפורסם לו זכה אור המנורה, הוא הדימוי לתורה, בבחינת הכתוב: "כי נר מצווה – ותורה אור – ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג), כדברי רבנו בחיי: "המנורה… תרמוז לתורה הנקראת אור".
קיום מצוה דומה לנר, ואילו לימוד התורה דומה לאור, שזו דרגה יותר גבוהה. חז"ל אומרים: העושה עבירה, מקזזים לו במצוה שעשה, כדי שלא יצטרך לקבל עונש. לעומת זאת, בקיום מצות לימוד תורה, אין קיזוזים, היות ומצות לימוד תורה, תלווה את הלומד לתמיד, ולנצח נצחים.
"נר לרגלי דבריך – ואור לנתיבתי" (תהלים קיט קה). מצוה אחת המשולה לנר – מאירה רק לרגלי – לקרוב, ואילו התורה המשולה לאור – מאירה 'לנתיבתי' – לרחוק.
רבנו בחיי פותח את ביאורו לפרשתנו בפס': "אור צדיקים ישמח – ונר רשעים ידעך" (משלי יג ט):
"שלמה המלך המשיל את נפש הצדיק לאור, מפני שהנפש אור שכלי, לוקח מכיסא הכבוד, והאור ההוא אינו אלא מעצמותו וגופו. איננו בא לו ממקום אחר, ואיננו תלוי בדבר אחר.
והמשיל נפש הרשע לנר, שאור הנר אינו מעצמו, אבל תלוי בדבר אחר, והוא השמן והפתילה. כי מיד שיכלה השמן והפתילה, ידעך הנר מיד, כן נפש הרשע תלויה בקיום גופו. כי אין עיקר שמחתה רק בשמחת הגוף, ועל כן תכלה ככלות הגוף, והכיליון הוא, שלא תאור באור החיים".
בהמשך אומר רבנו בחיי: הנפש תיענש "בעונש מר ממות, לפי שלא השתדלה בדרכי האור, אלא בדרכי החושך".
רבנו בחיי מביא עוד פס' ממשלי: "במות אדם רשע – תאבד תקוה" (יג יא), 'אדם רשע', נמשך אחרי האדמה. כלומר, אחרי תאוות גופניות המסומלות ע"י אדם ואדמה, לכן, 'תאבד {ממנו} תקוה'.
מספרים על עשיר אחד שאהב לעסוק במצות גמילות חסדים, אבל נמנע מלימוד תורה. בהגיעו לבית דין של מעלה, אב בית הדין נתן לו מפתח לאחת המחלקות בגן עדן. האיש שלנו שמח וטוב לב, עשה את דרכו לעבר שערי גן עדן. כאשר נפתחו השערים, חושך ואפילה נגלו למול עיניו, אבל ריח של גן עדן, כן הריח.
האיש שלנו חזר לבית הדין ואמר: כנראה ששכחתם להדליק לי את האור. תשובת בית הדין לא איחרה לבוא:
נאמר: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג). אתה עסקת רק בחלק הראשון של הפס' במצות גמילות חסדים, בבחינת 'נר מצוה', ולכן קיבלת גן עדן עם ריח טוב. את אור גן עדן, מקבלים רק כאשר עוסקים ב"תורה אור".
"אל מול פני המנורה".
שבעת קני המנורה – מסמלים את שבעת ימי המעשה, כאשר ששת הנרות מכוונים לנר האמצעי שהוא השבת.
שבעת קני המנורה – מסמלים את החגים: פסח, סוכות, שבועות, ר"ה, כיפור. חנוכה פורים. נר אמצעי – ר"ה.
שבעת קני המנורה – מסמלים את נרות הפנים: שתי אזניים, שתי עיניים, שתי נחיריים, פה – הנר האמצעי.
שבעת קני המנורה – כנגד שבעת הרועים והאושפיזין עילאין קדישין. הנר האמצעי – משה רבנו.
שבעת קני המנורה – כנגד שבע הספירות. הנר האמצעי – ספירת הנצח, תורת משה רבנו
בכולם, צריכים לכוון את דרכינו לכבודו יתברך, לאור הכתוב בתורתו.
רש"י: "אל מול פני המנורה – אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף המנורה". הפתילות של שלושת הנרות מכל צד, מוטות ומכוונות אל מול הנר האמצעי.
רשב"ם: "היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות – להאיר את השלחן", ע"פ הפס': "וישם את המנורה באהל מועד – נוכח השלחן על ירך המשכן נגבה" (שמות מ, כד).
הרמב"ם: "ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם לנר האמצעי שעל קני המנורה, וזה הנר האמצעי – פניו כנגד קודש הקודשים, והוא הנקרא נר מערבי" (הלכות בית הבחירה ג, ח, יב).
העולה מדברי קדשו: הביטוי "פני המנורה", רומז לנר האמצעי המהווה מרכז פני המנורה, וכן לפנימיות קודש הקודשים שם מוצב ארון הברית – סמל התורה.
הגמרא אומרת: "אל מול פני המנורה יאירו – זה נר מערבי, שממנו היה מדליק ובו היה מסיים" (שבת כב ע"ב). התוספות (שם) מוסיפים: שהיה מדליק תחילה מנר מערבי את שאר הנרות, אח"כ היה מדליק את הנר המערבי משאר הנרות {לאחר שכובה קודם לכן).
כמו כן, כדי לראות את הנס של הנר המערבי שדלק כל העת, למרות ששמו בו אותה כמות שמן כבשאר הנרות.
רבנו יצחק אברבנאל אומר: שבעת הנרות שבמנורה, רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים. והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי, והוא היה פונה אל קודש הקודשים – לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון" (שמות כה).
"בעל הסולם" לזהר הק' אומר: שבעת הקנים כנגד שבע הספירות התחתונות, כאשר הנר האמצעי כנגד הנצח, אותו מסמל משה רבנו, עמוד התורה. ידוע שנשמת האדם כלולה משני הפכים: יצר הטוב הכולל שבע ספירות של קדושה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות המאירות כל אחת בנפרד, כאשר במרכז פני המנורה – הנר האמצעי המסמל את הנצח שזה משה רבנו המהווה "פני המנורה".
כנגד היצר הטוב, קיים היצר הרע המסמל ז' מידות של טומאה, כאשר המשותף להן – אהבה עצמית.
בקודש בבית המקדש, ישנם שלושה כלים: א. שלחן לחם הפנים. ב. המנורה. ג. מזבח הקטורת.
הזוכה לשמור את התורה אותה מסמלת המנורה, הוא זוכה לפרנסה טובה אותה מסמל לחם הפנים, וגם זוכה להישארות הנפש בעולם הבא, אותה מסמל מזבח הקטורת.
ביום כיפור, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים כדי להקטיר את הקטורת. הוא מניח את הקטורת ליד ארון הברית ואומר: "שובי נפשי למנוחייכי, כמו עשן הקטורת העולה מעלה. הזהב – מסמל את הטוהר והנצחיות של הנשמה.
'אלשיך הק' אומר: המנורה מסמלת את המידות הטובות בהן עלינו לנהוג.
"מקשה זהב" – יחידה אחת בלי פירוד ומחלוקת, כמו אהרן הכהן המסמל את אהבת השלום, ועליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).
"ירכה" – קדושת הברית, ע"פ הכתוב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה).
"גביעיה" – שלא להשתכר. "כפתוריה" – להתקדש במאכל ובלבוש. "צדיק אוכל לשובע נפשו", ומתלבש בצניעות.
"ממנה יהיו" – הכל יהיה טהור כמו זהב המנורה. על האדם לנהוג בקדושה ובטהרה, בבחינת "קדש את עצמך במותר לך" – כדברי הרמב"ן לפס' הראשון בפרשת "קדושים" – קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (יט, א).
רבנו חיים ויטאל אומר: "היסוד של קיום המצוות, הוא ע"י המידות הטובות". התורה לא ציוותה על המידות, משום שהן טבעיות באדם, ולא צריך לצוות עליהן.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבעת הנרות, רומזים לשבעים אומות בעולם, כאשר כל נר רומז לעשר אומות.
כל הנרות מכוונים לנר המערבי המסמל את עם ישראל. כמו כן, ששת הנרות נכבים בלילה, כך אומות העולם. הנר המערבי המסמל את ישראל לעומת זאת, אינו כבה.
רבנו מוסיף: הארת הנרות בלילה, מסמלת הארת הגלות. בבוא משיח צדקנו בבחינת "אתא בוקר" (ישעיה כא, יב), יכבה נר האומות, ונר ישראל יאיר – "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).
מהפס' הנ"ל לומדים חז"ל, שהגאולה מגיעה בשלבים, דוגמת המדרש על רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא שהלכו בבקעת ארבל, וראו איילת השחר. אמר לו רבי חייא: כך היא גאולתם של ישראל. בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת, ככתוב במיכה (ז, ח): "כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (ירושלמי ברכות).
גדול הפרשנים רש"י, כונה בפי הרמב"ן: "מאור פני נרות המנורה הטהורה, פירושי רבנו שלמה".
מהדימויים המטאפוריים הנ"ל, ניתן ללמוד על הצורך לעורר את הניצוץ האלוקי שבתוכנו, ולעסוק בלימוד תורתנו – תורת אלוקים חיים, בבחינת הכתוב "כי נר מצוה – ותורה אור".
את הרמז לכך אנו מוצאים בביטוי הראשון בפרשתנו "בהעלותך". במקום להשתמש בביטוי המתאים יותר – בהדלקתך. הביטוי "בהעלותך" – רומז לעליה והתעלות באור התורה כדברי הגמרא: "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא'). כלומר, יש ללמוד את התורה בלהט, עד שנתעלה כשלהבת.
רבנו-אור-החיים-הק' זכה להתעלות במדרגות הנ"ל, בגלל אהבתו לתורה.
"שיהיה עסק התורה בחשק גדול הגם שעודנו לומד עוד,
וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' טו' כו').
מוסר השכל:
את התורה שהיא אורה, יש ללמוד מתוך אהבה ושמחה,
התלהבות רבה ולשם שמיא.
"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה:
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אותו אתן לכם,
לכה אתנו והטבנו לך,
כי יהוה דיבר טוב – על ישראל" (במ' י, כט).
כך אנחנו צריכים לדבר טוב על יהודי.
משה רבנו משדל את יתרו חותנו, להצטרף לעם ישראל במסעו לארץ ישראל. הוא מבטיח לו הטבות שונות, כמו נחלה טובה בא"י בצורת הטבה: 'והטבנו לך – מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה", היות וא"י התחלקה לשבטים ולא לגרים, כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
משה רבנו חוזר על המילה "טוב" בצורות שונות, חמש פעמים: 'והטבנו, הטוב ייטיב' וכו', כדי להראות לו עד כמה יטיבו עמו, ועד כמה ארץ ישראל טובה מאוד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי ה' דיבר טוב, וטובת ה' מופלאה היא. ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך, וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה, ואין בה חזרה… ודקדק לומר 'על ישראל', לתוספת חיזוק הטוב, לצד שהוא לישראל, ולא לאומות העולם, ולא ינחם על הטובה להם" (י, כט).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נועם דברי משה רבנו ליתרו, כדי להוריד ממנו את כל החששות: "ולזה נתחכם משה בנועם דבריו, והסיר כל החששות הנזכרים {כמו בושה}, ופתח דבריו האירו במאמר: 'לכה אתנו והטבנו לך".
יתרו עונה למשה: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" (במ' י, ל). רבי אלעזר אומר: הלך לגייר את בני ביתו ומדינתו. רבי יהושע אומר: "משה שלחו מכבודו של עולם" (מכילתא דר"י).
"וַיִּסְעוּ מֵהַר יהוה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
וַאֲרוֹן בְּרִית יהוה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם (במ' י לג).
"ויסעו מהר יהוה – סרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מבית הספר" (שבת קטז ע"א).
זו הפורענות הראשונה.
"דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" – "מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד,
שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד" (רש"י).
אחרי מעמד קבלת התורה, נשארו בני ישראל בהר סיני שנה פחות עשרה ימים, ובכ' באייר החלו את המסע הראשון מבין מ"ב המסעות כדברי רש"י (י, יא). במשך התקופה הזו, הם קיבלו מידי יום מצוות חדשות, כך שהם עסקו בלימוד תורה ודרך קיום מצוותיה, כאשר הבזקי מראות השגב של מעמד הר סיני, המשיכו ללוות אותם.
ייעודו של המסע הראשון, היה ארץ ישראל, כדברי רש"י לפס' לג': "דרך שלושת ימים – מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. 'וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים' – זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים, מקדים לפניהם דרך שלושת ימים, לתקן להם מקום חניה".
גם בפס': "ויאמר משה לחובב… נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל" (במ' י, כט): אומר רש"י: "מיד עד שלושה ימים – אנו נכנסים לארץ, שבמסע זה הראשון – נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים".
'ויסעו מהר יהוה": מהביטוי הנ"ל, בו נאמר "מהר ה'", ולא נאמר "הר סיני", "הר חורב" או "הר האלוקים" כמו בפעמים הקודמות, הבינו חז"ל, שהם סרו מדרך ה', וכך לשון הגמרא (שבת קטז ע"ב): 'ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא בר חנינא: שסרו מאחרי ה' – כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו.
כרקע לדברי רבי חמא בר חנינא, הגמרא מביאה מחלוקת בין תנא קמא לרבי.
תנא קמא סובר: אין מקומה של פרשה זו כאן, אלא היא שייכת לריש פרשת 'במדבר' והובאה כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכדי לציין זאת, סימנו אותה בשני נו"נים הפוכים.
רבי סובר: הסימון בא להבדיל את הפרשיה הזו שהיא ספר בפני עצמה, ומשמע שיש שבעה ספרי תורה ולא חמישה. רבי סומך זאת על הפס': 'חצבה עמודיה שבעה' (משלי ט, א) – אלו שבעה ספרי תורה".
פורענות ראשונה ופורענות שניה: "דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאוננים'. פורענות ראשונה: 'ויסעו מהר ה", ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? – אמר רב אשי: בדגלים".
'מאחרי ה".
רש"י: בתוך שלשה ימים למסעם, התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בקב"ה".
תוס' בשם ר"י, חולקים על רש"י: פורענות ראשונה היא הבריחה מהר ה', בגלל ריבוי מצוות ולימוד תורה. הם מדמים זאת לתינוק הבורח מבית הספר, וזה לשונם: "פורענות ראשונה 'ויסעו'. וא"ר חנינא שסרו מאחרי ה' – פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר.
ואומר ר"י: דאין נ"ל כן, אלא פורענות ראשונה, כדאמר במדרש: 'ויסעו – שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים' כתינוק היוצא מבית הספר, שבורח לו והולך לו. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. אמר הקב"ה: לא נסמוך פורענות לפורענות, אלא נפסוק פרשת 'ויהי בנסוע הארון'.
יוצא שלדעת רש"י מדובר באותו חטא המתחלק לשני שלבים: א. התאווה לחטא. ב. החטא עצמו.
לדעת התוס', הגורם לתאווה הוא הבריחה מהר ה', כאותו תינוק הבורח מבית ספרו בגלל עומס הלימודים
אולם, ברגע שנוטשים את הדרך הזו, אתה מתחיל את הנפילה, התאוה לבשר וכו'.
זו בעצם תחילת התלונות כנגד ה' ומשה משיחו: תבערה, קברות התאווה, המרגלים, קרח ועדתו, מי מריבה וכו'.
במדרש ילמדנו לפרשת בהעלותך נאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים – לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד, ונסעו ע"פ עצמם מהלך שלושה ימים – בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם שנה פחות עשרה ימים, והיה נותן להם מצוות בכל יום. כשאמר משה לנסוע משם מסע יום אחד – הלכו להם שלושת ימים – כתינוק שיוצא מבית הספר ורץ. כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים, לפי שלימדו אותם הרבה תורה בסיני".
הרמב"ן מסביר את המדרש: "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזהו 'ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמן משם, מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה". כלומר, לא היה זה סתם מסע, אלא בריחה מהר ה', וממה שהוא מסמל, 'כתינוק הבורח מבית הספר'.
הרמב"ן מסיים את פירושו לפס' כך: "ושמא אלמלא חטאם זה – היה מכניסם לארץ מיד".
גם מהפס' הבא ניתן ללמוד, שהקב"ה רצה להכניס את בנ"י לארץ, כבר במסע הראשן:
"יהוה אלהינו דּיִבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹורֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹואוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו, בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם, אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דב' א, ו).
"כלי יקר" אומר על הכתוב הנ"ל: "זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ – ונתיישבו בהר זה ישיבה של קבע, ולא פנו פניהם אל הארץ – מקום מיוחד לקיום המצוות".
"ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה,
קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך.
ובנחה יאמר, שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (י, לה – לו).
"הליכת ישראל במדבר – לברר ניצוצי הקדושה
השבויות ברשות שוכן מדבר ציה" (רבנו-אוה"ח-הק'. י, לה).
רש"י ורמב"ן אומרים: לשני הפס' הנ"ל, עשו סימניות בדמותן של אות נ' הפוכה בהתחלה ובסוף, כדי "להפסיק בין פורענות לפורענות". הפורענות הראשונה הייתה שסרו מאחורי ה' כתינוק הבורח מביה"ס, כפי שהוסבר לעיל ע"י המדרש והרמב"ן. הפורענות השניה היא: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" (במ' יא, א).
ה"כלי יקר" מסביר מדוע נבחרה האות נ', וכך דברי קדשו: "ובזמן שישראל בורחים מהר ה' כתינוק הבורח מביה"ס – הרי הם כנו"ן = דג הפוך הפורש ממקום חיותו, ומפנה פניו אל השפה ולחוץ {ליבשה}. כך ישראל: הפנו פניהם מארון ברית ה' שהוא מקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה…".
"ויאמר משה: קומה יהוה ויפוצו אויבך, וינוסו משנאיך": משה מתפלל שבזכות הארון שהיה מקדים את ישראל ג' ימים, האויבים המכונסים – שיפוצו לכל עבר, ושונאי ישראל – ינוסו. כל השונא ישראל – שונא את ה' {רש"י}.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר ע"פ הקבלה, את הרקע לישיבת עמ"י במדבר סיני במשך ארבעים שנה:
"טעם הליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה.
וצריך אתה לדעת, כי החיצונים ישנם בב' הדרגות:
א. בחינת המסית והמפתה לנדבק בו, להרע ולהשחית {שהוא היצר הרע הגורם רע לאדם}.
ב. בחינת המזיק והמחבל, ואין בטבעו לפתות {המזיק הנוצר מהעבירה שאדם עושה, ותפקידו להזיק לחוטא}.
לאור זאת יוסברו שני חלקי הפס':
"קומה יהוה ויפוצו אויבך – הן הקלי
פות הנאחזות בניצוצי הקדושה – יתפוצצו". כלומר, כשארון הברית נוסע במדבר עם בנ"י, מתבררים ניצוצי הקדושה, ומתפוצצים ומשתברים הקליפות.
"וכנגד בחינת הרע – המפתה את האדם, אמר 'וינוסו משנאיך מפניך'. פירוש, אותן בחינות המשנאים דרך ה' בליבות בני אדם – ינוסו…".
וכשהיה ארון הברית חונה – סימן שישנם שם ניצוצי קדושה אותם צריך לאסוף. לכן נארר: "ובנחה יאמר – שובה ה', רבבות אלפי ישראל – להשיב את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, והנקראים ישראל.
מוסר השכל:
את התורה יש לאהוב, ולא להתנהג כ'תינוק שבורח מבית הספר' המשליך את ילקוטו, ואת הערכים שבתוכו.
כמו כן, לחבר את התורה לתורת ארץ ישראל שם ניתן לקיים מצוות, כדברי ה"כלי יקר".
יוצא שהרקע לפורעניות ולישיבה במדבר במשך 40 שנה, וכנראה גם לגלותנו,
נובע משתי מצוות מרכזיות:
א. אי אהבת התורה {רמב"ן}. ב. "מאסו בארך חמדה – ארץ ישראל" {כלי יקר}.
"ותדבר מרים ואהרן במשה" (במ' יב, א)
גדולת משה רבנו בנבואה –
בהשוואה לנביאים אחרים במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.
בזכות מרים הנביאה, נולד וניצל משה רבנו. ועוד יותר, בזכותה זכה עם ישראל ל"באר מרים" במשך 40 שנה.
על כך אומר רבי שמעון במדרש (ספרי זוטא יב, א) לאחר שהתמנו 70 הזקנים לנביאים, בני ישראל עשו שמחה. מרים אמרה: "אשרי אלו {הזקנים} ואשרי נשותיהן. אמרה ציפורה: אל תאמרי כך, אלא אוי לנשותיהן, שמיום שדיבר ה' עם משה אחיך – לא נזקק לי. מיד הלכה מרים אצל אהרון אחיה והיו נושאים ונותנים".
מרים לא יזמה את השיחה, וגם דיברה דברי אמת. בכל זאת זה לשון הרע, דבר שאותו זוכרים אנו בכל יום, במסגרת עשר הזכירות אותן אנחנו מזכירים מידי יום ביומו, אחרי תפילת שחרית.
מסר אמוני: אין לאיש ביטוח על לשון הרע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמרים ואהרון דיברו בפני משה. את זאת הוא לומד מהכתוב: "וישמע יהוה, והאיש משה וגומר. פירוש, גם הוא שמע" כדברי קודשו. הם טענו שבמעשהו, הוא מוציא לעז עליהם ועל אבות העולם איתם דיבר ה', ולא פרשו מחיי אישות. הם גם טענו שמשה נתנבא רק בגיל 80, ואילו הם התנבאו בגיל מ' ונ' בטרם נולד משה. כמו כן, כשמשה התנבא, נצטרע – 'והנה ידו מצורעת', לא כן אהרון ומרים.
הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא עניו מאוד, ולכן לא השיב להם, למה פרש מאשתו. הקב"ה עשה זאת במקומו, והבהיר להם את כוחו הרב של משה בנבואה, בהשוואה לשאר הנביאים כדברי הכתוב: "ויאמר, שמעו נא דברי. אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא…" (במ' יב, ו – ח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ג' דברים בעניין הנבואה.
א. השגת המראה. ב. זמן השגתה. ג. "השגת בחינת הדיבור".
את "השגת המראה" הוא מחלק לג' דרגות:
הדרגה הראשונה, תושג ע"י משה רק אחרי המוות, ולכן כאשר ביקש משה מה' "הראני נא את כבודך", השיבו ה' "לא תוכל לראות… כי לא יראני אדם וחי". משה השיג את שער הנו"ן, בדרכו לקבורה ע"י ה', בהר "נבו" – נ' בו.
הדרגה השניה, "אור ממנו יתברך, שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה בנמצא" כדברי קודשו. את המראה הזה, זכה משה לראות: "ותמונת ה' יביט".
הדרגה השלישית – "הבהקת אורו יתברך ברחוק… הדומה לנר דולק אשר ילך אורו למרחוק, ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה – וזה השגת הנביאים", כדברי קודשו.
לגבי הדרגה השניה: "זמן השגת הנבואה", משה יכול להתנבא בכל עת ככתוב "בכל ביתי נאמן הוא", לא כן אצל שאר הנביאים. וכדברי קודשו: "כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם, הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה. ומשה נבואתו, הגם שהיא גדולה מהם, בטוחה אצלו בכל עת שירצה".
וכנגד הדרגה השלישית: "השגת בחינת הדיבור", משה זכה שה' ידבר אתו בבחינת הכתוב: "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות", לא כן שאר הנביאים איתם דיבר ה' רק בחלום, בבחינת הכתוב: "בחלום אדבר בו", ודרך חידות כמו חלומות יוסף, וכן מראות הנביאים שנזקקו לפירוש.
"ומדוע לא יראתם לדבר במשה עבדי" (במ' יב, ח).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ה' כעס עליהם: "חוזר ה' וטוען, שהיה להם לשער בדעתם, כי הוא {משה} עומד ומשמש לפני ה'. ואם היה עושה עוול – לא היה ה' מסכים על ידו. אמור מעתה, בה' דברתם שהסכים על ידו".
כ"כ, למרות שמשה לא הקפיד עליהם, בכל זאת, הקב"ה דן במשה דין של "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".
"ויצעק משה אל יהוה לאמר – אל נא רפא נא לה" (יב, יג). רבנו מסביר שמשה צעק אל ה' שלא יחשדוהו שהוא נוטר איבה, כפי שנאמר ע"י אהרון: "אל נא תשת עלינו חטאת וכו'".
פירוש אחר: לפני תפילתו, הוא הודיע לה' שהוא מוחל על כבודו. בתפילתו הקצרה בת חמש מלים הוא ביקש: "אל נא" – שאל ממידת החסד ככתוב (תהלים נב, ג): "מה תתהלל ברעה הגיבור, חסד אל – כל היום"
"נא" – רומז ללשון בקשה ופיוס כדי לעורר רחמים. "רפא נא" – פירוש עתה, ולא יתעכב", כדברי קדשו.
מנורת הנביא זכריה – וסמליה גם לדורנו.
(זכריה ב, יד – יז. ג, א – י. ד, א – ז. מתוך ההפטרה).
המחזה: "ראיתי והנה מנורת זהב… ושבעה נרותיה עליה".
המסר: "לא בחיל ולא בכוח – כי אם ברוחי אמר יהוה".
בפרשתנו, התורה מתארת את גדולת נבואת משה רבנו, מול שאר הנביאים. משה ראה באספקלריא המאירה – "פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" (במ' יב ח). לעומת זאת, שאר הנביאים זוכים לנבואה רק בחידות ובחלום – "אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו.. בחידות" (במ' יב ו).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ומשה נבואתו… בטוחה אצלו בכל עת שירצה… ואין דרך זה, בדברים אשר דיבר ה' ביד עבדיו הנביאים: ירמיה וישעיה, שכולם משל ומליצה" (במ' יב ז).
התיאור הנ"ל, יעזור להבין את נבואת הנביא זכריה, אליו התגלה מלאך. המלאך מדבר אתו בחידות, "בגדים צואים", "מחלצות", "מה אתה רואה", "ואען ואומר אל המלאך הדובר בי לאמר: מה אלה אדוני".
כלומר, המלאך מבקש לדעת, מה מסמלים הדברים הנ"ל?
הנביא זכריה היה מאחרוני הנביאים בתחילת בית שני שעודד את עם ישראל לבנות את בית המקדש השני, למרות ההתנגדות מצד ראשי הגויים בארץ כמו סנבלט, טוביה וכו' שקשרו קשר נגד עזרא ונחמיה (נחמיה ד, א – ב).
הנביא זכריה מתאר דו שיח בינו למלאך. לשאלת המלאך: "מה אתה רואה?" עונה הנביא:
"ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה". לאחר התיאור המדויק של המנורה ע"י הנביא, הוא שואל את המלאך שאלה מפתיעה "מה אלה אדוני? המלאך עונה לנביא בשאלה: "הלא ידעת מה המה?" לאחר שאינו מקבל תשובה מהנביא, המלאך מחליט לענות תשובה מפתיעה עם מסר חינוכי להם… ולנו. וכדברי הנביא זכריה: "זה דבר יהוה אל זרובבל לאמור:
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר יהוה צבאות". המלאך מלמד את הנביא ואותנו שעם כל הרצון להקים את בית המקדש השני ע"י עזרא, נחמיה, זרובבל והעולים, ההצלחה תלויה ברצון הקב"ה בלבד.
"מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור,
והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה" (זכריה ד, ז).
הנביא זכריה אומר, שגם מלך גוג באחרית הימים המסומל כ'הר הגדול',
לא יוכל לעכב את בוא מלך המשיח שיכין את התשתית לבניין המקדש.
המלאך אומר לנביא: "מי אתה ההר הגדול לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה".
כלומר, גם מכשול הנראה כמו "ההר הגדול", יהפוך "למישור", ולא יוכל לעמוד בפני זרובבל – המנהיג המדיני. כל זאת בתנאי שהולכים בדרך ה'.
גם לשאלות הנביא "מה שני הזיתים האלה על ימין המנורה ועל שמאלה", וכן "מה שתי שיבולי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?"
עונה המלאך: "אלה שני בני היצהר – העומדים על אדון כל הארץ".
מצודת דוד: "על מלך גוג יאמר 'מי אתה'. ר"ל, מה כוח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח, לבל יוכל לעבור. לא כן, כי למולו תהיה כארץ מישור, ובקל יעבור. ר"ל, לא יהיה בך כוח לעכב.
'והוציא' – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין העתיד.
'תשואות', אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו: הנה לאבן הזה יש לה חן רב, כי היא טובה וחשובה עד מאוד
"אלה שני בני היצהר
העומדים על אדון הארץ".
זהו המסר המרכזי של החזון הנבואי:
שיתוף פעולה בין הכהן הגדול למלך המשיח,
כסמל לשיתוף פעולה בין המנהיגות הרוחנית למדינית,
בין הרבנות לראשי השלטון (זכריה ה, יד).
הפסוקים הנ"ל, מהווים את פשר המחזה. אין בכוחם של בני האדם לפעול ולהצליח ללא רצון ה' יתברך, כמו שהשמן מגיע לנרות ללא טורח כדברי מצודת דוד: "מבלי טורח… הכול נעשה מעצמו". לכן, הנביא פונה לשני המנהיגים:
המנהיג המדיני שמונה ע"י הפרסים – זרובבל בן שאלתיאל שהיה נצר לבית דוד, והקב"ה הבטיחו, שאין לו מה לחשוש ממלכי הגויים סביב, כדברי הנביא: "כי אתן בלב העכו"ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעותו, ויהי דומה לערכת נרות המנורה שהיו ללא טורח" ('מצודת דוד' לזכריה ד' ו').
המנהיג הרוחני – הכהן הגדול, לשתף פעולה עם המנהיג המדיני. שניהם מכונים: "שני בני יצהר" – "קרן כהונה ומלכות כדברי רש"י.
המלבי"ם כותב: "המלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחברו , והכהן הגדול יחזיק במעוז התורה.
גם בימינו, חובה לשתף פעולה בין המנהיגות הרוחנית והמדינית ע"פ התורה, למרות הקשיים, ובכך ניוושע
מוסר השכל: עד לביאת משיח צדקנו שישמש בשני התפקידים, מן הראוי שהמנהיגות הרבנית בארץ כמו הרבנים הראשיים לישראל, דיינים ורבני הערים, הכפרים והמושבים – יעשו את המיטב על פי אדני התורה, למצוא נתיבים לליבם של מנהיגי הציבור למיניהם – החל מראש הממשלה ושריו, וכלה בראשי רשויות ומשרתי הציבור למיניהם, כדי להוביל לשיתוף פעולה ואחדות המחנה, בכיוון "עלה נעלה לבית אלוקינו", כמו שני בני היצהר.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
למידת הענוה של רבנו יהודה בן עטר ע"ה – הראב"ד בפס שבמרוקו,
ורבנו יעקב אבן צור ע"ה שמילא את מקומו כראב"ד של פס.
יום ההילולה של רבי יהודה – י"ט בסיון.
{אלול התט"ו – י"ט סיון התצ"ג. 1655 – 1733}
סבא דמשפטים הרב הראשי לתלמסן באלג'יר וחיפה – הרה"ג יוסף משאש ע"ה,
מספר בספר "נחלת אבות" (א, קה) את המעשה הבא: יום אחד, חוזר הראב"ד רבי יהודה אבן עטר מבית הדין שבפס לביתו. בדרכו הוא עבר ליד חנותו של פחמי. הפחמי ביקש מכבוד הרב שישמור לו על פתח חנותו עד לשובו מארוחת צהרים בביתו, היות ושקי פחם רבים מונחים בשערי החנות, דבר שידרוש ממנו עבודה רבה להכניסם, ולסגור את החנות. רבי יהודה הסכים ללא היסוס וענה לו: "טוב בני, לך אכול בשמחה לחמך".
סבא דמשפטים רבי יעקב אבן צור שהיה תלמיד חבר, וחבר בבית הדין בראשותו של רבי יהודה אבן עטר, עבר גם כן ליד חנות הפחמי. להפתעתו הרבה, הוא רואה את רבי יהודה עומד על משמרתו. לשאלתו, מה לרב ולפחמי, הוא אמר לו: "בעל החנות זיכני במצות גמילות חסדים, לעמוד פה לשמור על חנותו…".
"מה עם כבוד התורה?" נענה היעב"ץ. רבי יהודה ענה לו: הסיפור הזה עוזר לי להבין את דברי הגמרא על רבי יהודה הנשיא שאמר ברוב ענוותנותו: "כל מה דיימר לי בר נש אנא עבידי" = כל מה שיאמר לי אדם אעשה (ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג). הרי אם עני יבקש צדקה בוודאי שיתן לו, היות והוא עשיר. שאלות בענייני הלכה, בוודאי שיענה, הרי הוא איש הלכה. מוכרחים לחשוב שמדובר במעין מקרה בפניו אנו עומדים, מפאת ענוותנותו.
רבי יהודה הוסיף ואמר: "קל וחומר, אם רבם של ישראל רבי יהודה הנשיא ועורך המשנה עשה זאת, על אחת אני שהנני כעבדו". היעב"ץ התפעל מאוד מדברי גדול הדור דאז, מורו ורבו חכם יהודה אבן עטר ע"ה.
חיבוריו של רבי יהודה אבן עטר ע"ה, ונועם הליכותיו:
פירוש על מדרש רבה. שאלות ותשובות שנערכו והודפסו מחדש ע"י הרב פרופ' משה עמר שליט"א. דיני גט וחליצה. שיר מכתם בחרוזים על דיני שחיטה וטריפות, כדי להקל על זכירתם.
כדי ללמד את תלמידיו איך לדרוש, הוא נהג לתת דרשה בשבת, ואחריו דרש אחד מתלמידיו.
עד גיל 23, אביו תמך בו וישב ועסק בתורה. לאחר מות אביו, עסק לפרנסתו בצורפות, ונחשב למומחה, אבל רק לפרקי זמן קצרים. את רוב הזמן הוא ניצל להגות בתורה.
בגיל 43 התמנה לדיין, אח"כ לראב"ד בפס, במקנס, ושוב בפס.
רבי יהודה לא קיבל שכר על תפקידיו כדיין, כדי שלא ליהנות מהתורה, אלא מיגיע כפיו.
מסופר על אנשים רבים, יהודים כערבים, הממשיכים לשמור על תכשיטים ישנים שיוצרו ע"י רבי יהודה ע"ה, כסגולה.
החיד"א כותב על רבי יהודה אבן עטר ע"ה ("שם הגדולים", בערכו).
"ושמעתי מרב אחר הי"ו, שהוא סולת נקיה, והרב ז"ל היה מלומד בנסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודו חי, והן לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו, הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.
ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש אלוקים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה {שכר} מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצל, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו, הן בעודנו חי, אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו.
מסופר על ערבי שעשה עסקה עם יהודי: הערבי האמין ביהודי, ומסר לו סכום נכבד למסחר ללא חוזה.
סוכם ביניהם, שהיהודי יחזיר את הקרן כשירווח לו, וברווחים יתחלקו. היהודי התעשר ואף החזיר את הקרן, אבל סירב עם הזמן להתחלק ברווחים, בטענה שאת רווחיו עשה מכספו אותו הרוויח. למרות תחינות הערבי, היהודי בשלו.
הערבי ביקש מהיהודי שישבע ברבי יהודה אבן עטר. היהודי אכן נשבע, וכל אחד הלך לדרכו. היהודי החליט לחגוג את נצחונו בהזמנת חבריו למסיבה. במהלך המסיבה, הוא ירד לבית היין לקחת יין, ושכח את הנר דולק במחסן. במחסן פרצה שריפה שהתפשטה בכל הבית, והיהודי וחבריו נשרפו חיים.
הערבי ששמע על כך, נסע לביתו של רבי יהודה אבן עטר והביא לו מתנה גדולה. רבי יהודה סירב לקבל, אבל בסופו של דבר, סוכם שהכסף יחולק בין עניים, וכך היה.
רבי יהודה אבן עטר ורבי יעקב אבן צור כתבו הסכמה לרבנו-אור-החיים-הק',
על ספרו הראשון: "חפץ ה'".
רבי יהודה אבן עטר כתב בהסכמתו:
"ישמח לבי ויגל כבודי, אל מראות אלוקים. ראיתי עולים מן האר"ש = ארשת שפתיים {שילוב של שני פס': "ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), וכן "אלוקים ראיתי עולים מן הארץ" (שמואל א כח, יג} ברוב מללו, הלא הוא פלפלתא חריפתא מפיק בשמעתא ואגדתא, ולפום חורפא שבשתא אזלא לה. הלא הוא החכם הוותיק כהה"ר חיים בן עטר סופיה יהא לטב, אשר טרח ויגע בתלמודו… ובכן סמכתי שתי ידיו עליו להדפיסו, דחסידא איהו וחסדאין מיליה, וקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא".
רבי יעקב אבן צור ע"ה כתב בהסכמתו:
"ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא, ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…".
רבני סאלי – עיר בה נולד ופעל רבנו-אוה"ח-הק':
"אב בחכמה ורך בשנים… קולע אל השערה – מוציא לאור כל תעלומה בדברי רש"י ותוספות והגמרא, ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא. הוא ניהו צבי תפארה. חמדת לבבינו – החכם השלם הוותיק פלפלא חריפא… כהה"ר חיים בן עטר ס"ט".
בהסכמתם לספרו הראשון של רבנו-אוה"ח-הק' בהיותו בן 35, הם צפו לו עתיד מזהיר, כבושם שריחו מגיע למרחוק. זה מזכיר לי את דברי רבה ששאל את שני תלמידיו אביי ורבא: "למי מברכים?" הם ענו: "לרחמנא". לשאלה הבאה "ורחמנא היכא יתיב"? {איפה יושב הקב"ה?}. רבא הצביע כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה והצביע כלפי שמיא.
רבה אמר להם: "תרוויכו, רבנן הוויתו {שניכם תהיו חכמים}. "כי היינו דאמרי אינשי: בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" = {טיב הדלעת ניכר בה משעת חניטתה, כשיוצאת משרף האילן}. כלומר, טיבם של אנשים גדולים, ניכר בהם בראשית דרכם.
הרבנים הגאונים עמדו על טיבו של רבנו-אור-החיים-הק' כבר בספרו הראשון,
וניבאו לו גדולות ונצורות כפי שאכן קרה וקורה עד לימינו אנו,
שריח שמו ותורתו מגיעים למרחוק מתוך ספריו הקדושים,
ובראשם הפירוש לתורה "אור החיים" שזכה לתהודה ותפוצה רבתי.
בברכת התורה ולומדיה
משה שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
להצלחת הספר החדש ההולך ומתהווה "להתהלך באור הגאולה"
–
Une grande figure-juive becharienne : Rabbi Chalom ABEHSSERA
Une grande figure
juive becharienne : Rabbi Chalom ABEHSSERA
שלום אביחצירא
Petit-fils du Tsadik Rabbi Ya’cov ABEHSSERA, Chalom ABEHSSERA est ne a Rissani (Maroc) en 1892, ce qui allait determiner la suite de son existence : en effet, si tres tot, il devait se consacrer a 1’etude de la Torah, comme beaucoup de descendants de son illustre aieul, il fut aussi marque par l'histoire des Juifs sahariens, persecutes a Sijilmassa [Les ruines de Sijilmassa se trouvent a 2 km de Rissani Tafilalet)]en 1050, massacres au Touat en 1492, ceux de son epoque, ne beneficiant guere d’un sort plus enviable dans ce Tafilalet de la dissidence, ou il a vu le jour.
L’installation de la France dans le Sud-Oranais et les persecutions qui s’ensuivirent parfois, dans le Tafilalet, devaient attirer a Colomb-Bechar des 1906, les Juifs de cette region. Parmi eux, plusieurs membres de la famille ABEHSSERA, dont Rabbi Aaron qui, en lui donnant plusieurs rabbins allait permettre de constituer le noyau de la nouvelle communaute. Rabbi Aaron Abehssera, lui-meme fils de Rabbi Ya’akov Abehssera, eut cinq fils, dont trois ont exerce a Colomb-Bechar :
Rabbi Youssef ABEHSSERA (Babassou Hazan)
Rabbi Israel ABEHSSERA (Baba Sale), puis son fils Baba Haim
Rabbi Shmouel ABEHSSERA
Rabbi Chalom ABEHSSERA
Rabbi Youssef ABEHSSERA
Rabbi Chalom ABEHSSERA sera le guide spirituel des Juifs de Colomb-Bechar et leur parfait representant aupres des autorites administratives, militaires et religieuses locales ; reconnu et venere de tous pour sa grande sagesse, sa competence, son immense erudition et sa simplicite, il fut, en tant que president du tribunal rabbinique et dayyan, l’arbitre inconteste des differends qui pouvaient surgir, ce que montre son ouvrage Melitz Tov.
Au sein de la communaute, Rabbi Chalom ABEHSSERA etait present dans toutes les circonstances importantes de la vie ; ministre-officiant le shabbat et a l’occasion des principales fetes, il celebra chaque Brit mila, chaque Bar-mitzva et tous les mariages durant un demi-siecle, prononca les oraisons funebres…
A ses nombreuses et diverses activites, il n’avait pas hesite a en ajouter d’autres :
- creation et animation d’une Yechiva, dont il assurait les cours d’etude et de commentaires de la Torah :
- recherches personnelles…
Son oeuvre interrompue par l’exode des Juifs d’Algerie, en 1962, devait se poursuivre a Marseille, ou il s’installa avec les siens, pour ne pas abandonner la grande partie de la communaute becharienne qui avait choisi de s’etablir dans la capitale mediterraneenne. Rabbi Chalom ABEHSSERA mourut en 1974 dans la capitale phoceenne ou il est enterre ; son mausolee est depuis cette date un lieu de pelerinage, et, la ferveur des Bechariens etant legendaire, chaque annee la Hilloula de Rabbi Chalom Abehssera est 1’occasion d’un rassemblement des Juifs de Colomb-Bechar, qui viennent de Lyon, Paris… pour se recueillir, prier et celebrer la memoire du venere Grand Rabbin.
De l’oeuvre importante qu’il a laissee, un ouvrage, KELIKESSEF, vient d’etre traduit en francais et publie (.Editions Ben Ichai et Alezra Brith Chalom, Jerusalem) grace a son fils, David Abehssera, initiative que le Grand-Rabbin de France a saluee.
Une grande figure-juive becharienne : Rabbi Chalom ABEHSSERA
שלום אביחצירא
Page 64
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
משהותו של המספר לצד אימו בימי החול הוא למֵד כי היא אישה עצובה. מסקנה זו עולה לאחר שהוא שומע את שירתה החרישית של אימו שנשמעת לאוזניו כקינה, וגם הוא מבחין שמדי פעם הייתה מנגבת את עיניה, לאות שבכתה. הוא שואל אותה "מה יש לך אמא?" ועל שאלתו הישירה היא עונה: "אין לי כלום. רק את גורלי אני מבכה. גורלי וגורלכם שנולדתם לפורענות ולחיי עוני, חיי הגלות המרים שאין להם סוף" (כלפון, 1988 ,עמ' 8) .המספר מודה שתשובתה הפליאה אותו וכי התפלא על שגילה באימו צד רגיש ושביר, שהרי הוא מכירּה כמי שלעיתים מפליאה בו את מכותיה עד שהוא מייחל בליבו למותה (שם). ניכר פער בין דבריה הנשגבים, המסמלים את היהודי המבכה את מקומו בבירא עמיקתא שבגלות, ובין הרגשות שהיא מבטאת כלפי ילדיה בחיי השגרה בשעת כעס.
מדבריה של האם למד המספר כי חייו בארץ הולדתו שאינה ארץ מולדתו, וחיי היהודים, בני משפחתו וכלל יהודי הקהילה, כרוכים בסבל ובעצב. ידיעתו זו מתקשרת לרצונם של הילדים להאזין לסיפורים מפי האם משום שבאלו הם מוצאים "נחמה ועידוד מגורל הגלות" (שם, עמ' 9.(
ערב הגשמתו של המספר את תוכניתו הציונית לעלות לארץ ישראל קוראת לו אימו לשיחה. בשיחה זו עולים בין השניים נושאים אישיים, לרוב מצידו של הבן שמבקש ללבן עניינים אישיים למיניהם שנוגעים לנפש ולצרכים פיזיולוגיים אישיים, עניינים משפחתיים שנוגעים ליחסה של האם כלפי אחיו ואחיותיו ועניינים אידאולוגיים וקהילתיים. "אמא אמרה לי כמה שהיא תתגעגע אליי. שמעתי ממנה שיחה מלב כן, אוהב ורחמן ]…[ דברים חיוביים עליי כפי שלא שמעתי מעולם (כלפון, 2012 , עמ' 123). שלום מנצל את רגעי הכנות ושואל את אימו לחינוך הנוקשה שנקטה כלפיו וכלפי אחיו ואחותו: "אז למה את אף פעם לא מחבקת או מנשקת אותי? בגלל זה חשבתי שאת לא אוהבת אותי. את כאילו כועסת עליי כל הזמן" (שם, עמ' 124 .) האם נרעשת מדבריו ומזכירה לו שבעת שהיה חולה שכבה על הרצפה ליד מיטתו בבית החולים ולא משה ממנו עד שהבריא (שם, שם). הבן מבקש ממנה לדאוג לאחיו עם נסיעתו וגם שתראה מעט אהבה כלפי אחותו: "היא ילדה טובה ועוזרת לך ואת תמיד קשה אליה ומעמיסה עליה יותר מדי…" (שם, עמ' 130). נראה ששיחה כנה מעין זו לא הייתה מתאפשרת בנוכחות אב המשפחה ובנוכחות אחיו של הגיבור, שהיו פורצים בוויכוחים זה עם עופרה מצוב-כהן בין השורות – תש"פ – כרך 4 100 זה לנוכח השאלות הנוקבות ששואל המספר.
הנושאים שעולים ביוזמת הבן כאמור, מקבילים במידה רבה לתאוריית מדרג הצרכים של מאסלו. בבסיס הפירמידה שהציע אברהם מאסלו ממוקמים הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים (רעב, צמא, שינה), מעל שלב זה נמצא הצורך בביטחון בקיום הפיזי, בשלב שמעליו ממוקמים הצרכים להשתייכות, "להיות מקובל ונאהב", בשלב שמעליו נמצא הצורך ב"כבוד והערכה" ובשלב הגבוה ביותר הנמצא בראש הפירמידה, מציין מאסלו את הצורך ב"מימוש העצמי" (זיו וזיו, 2010 ,עמ (24-25 נראה שהגיבור מבקש ללבן עם אימו את העניינים הנוגעים לצרכים בסיסיים אלו. הוא מבקש לעזוב את הוריו ואת אחיו כשליבו נקי מכעסים ומתהיות על הרגלים כאלה ואחרים של אם המשפחה, ורק לאחר שליבן את העניינים בינו לבין אימו, הוא יודע שיוכל לעזוב את הבית ולהקדיש את מרצו למימושו העצמי, לעלייה לארץ ישראל.
יחסם של הילדים כלפי דור הסבים המייצגים זיקות לעולם התוכן הפילוסופי היהודי הקשר של הילדים לאם ורחישת הכבוד כלפיה עשוי להאיר על הקשר של המספר איתה כילד ובאמצעותה אף על הקשר העמוק יותר של המספר לדור המבוגרים ובמיוחד לדור הסבים והסבתות. בסיפור השני בקובץ "הזקן וההר" (כלפון, 1988 ,עמ' 15-23 ,)בא לידי ביטוי הקשר של המספר כילד עם סבתו, שאותה הוא מכנה במילים המציינות שגב והדר, כך למשל, "טהורה" ו"תמה", "צדקת" ו"חסידה". הודות לסבתו פוגש הגיבור את אחיה החכם, המקובל חביבי אליהו, שהוגה בתורה ונודע בידיעותיו הרחבות בתרבות ישראל. המספר נוהג לבוא לביתו של האח של סבתו, אצלו הוא לומד תורה ונבחן בתנ"ך. בהגיעו לגיל בר מצווה, מבקר המספר את אחיה של סבתו ומתעניין בלימודיו העתידיים של המספר בבית הספר 'אליאנס' שהציע לימודים במגוון תחומי ידע של ההשכלה הכללית. ביקור זה ספוג בתכנים רוחניים-מיסטיים שלהם זיקה הדוקה לאופי ההשכלה של הגיבור ולאוריינטציה הציוניות שלו כנער ובהמשך חייו.
כך למשל בביקוריו של המספר-הנער אצל חביבי אליהו, נוהג זה האחרון לבחון את המספר כשהוא מפנה אליו שאלות רבות המנוסחות באופן שיגרום לנער להשיב בלא חשש. כנער היטיב לענות על השאלות ובמהלך השיחה הוא זוכה לשבחים על תשובותיו, בסגנון מליצי-פיגורטיבי: "הגדי נעשה "טוב! חייך, 10 תיש בן קרניים" (שם, עמ' 16" ,)אה! עילוי! תלמיד חכם! ברא כרעה דאבוה", שפתיים יישקו!" (כלפון, 1988 ,עמ' 17 ,)בסיום השיחה מברך אליהו את המספר: "יישר כוחך בני! יהי אלוהים עימך ויובילך בנתיבות החכמה, הדעת ויראת שמים. עוד נכונו לך הצלחות. עלה בכוחך זה והצלח." ולאחותו, סבתו של המספר הוא אומר בנוכחות המספר-נכדה: "זה הקטן גדול יהיה" (שם(.
בהמשך התבגרותו של המספר כנער, ניכרת השפעתו המבורכת של חביבי אליהו עליו. כך למשל כשהוריו של כלפון פונים לחביבי אליהו כדי שישמש כמתווך בינם ובין בנם ויניא אותו מהצטרפות כחבר פעיל ב"ארגון הנוער הציוני של העיר". לדברי המספר, מטרתה של תנועת הנוער הייתה להיות בין הראשונים במאבק עלייה ב' מצפון אפריקה ובפעילותם להראות לאנגליה ולאומות העולם את הזדהותם של יהודי צפון אפריקה עם יהודי אירופה, "שארית הפליטה" (כלפון, 1988 ,עמ' 18) .בנם המספר משוחח עם החכם על פעילותו הציונית בארגון ועל האידאולוגיה של ארגון הנוער וזיקותיה ליהדות, וכן על דרכיה של גאולת העם היהודי. דבריו של המספר מושתתים על תיאור פעילותו השגורה בארגון ועל הזיקות לרעיונות אידאולוגיים שמאופיינים בחתירה להגשמה. נראה כי על אף המתח הרב שבגינו נקרא הנער לשיחה עם חביבי אליהו, גם המספר הנער וגם הרבי החכם מנהלים שיח חכמים, פילוסופי ומכבד. זה מעלה טענה והאחר משיב לו, על פי הפסוק בספר ישעיה "בעתה אחישנה", והם דנים במשמעויות של הביטוי גם על פי פרשנויות של חכמים )כלפון, 1988 , שם). בסופה של השיחה מודה חביבי אליהו שהמספר גבר עליו בטיעוניו והוא נותן את ברכתו לארגון הנוער הציוני: "נתת שמחה בלבי, בני, וגברת עליי ברצונך זה. לך בכוחך זה ויהי אלוהים עמך!" (כלפון, 1988 ,עמ' 20.)
הערת המחברת: .האח היה אלמן ואחותו, סבתו של המספר, דאגה לשרת את אחיה "באהבה ובמסירות". האח מבטיח לאחותו שבבוא הזמן ייקח אותה איתו לארץ ישראל והבטחה זו הפיחה בה תקווה. ברם, היא אינה זוכה לעלות לארץ ישראל ונפטרת בדמי ימיה, בעוד שאחיה, חביבי אליהו, עולה ארצה "ונפטר בירושלים בשיבה טובה" )כלפון, 2012 ,עמ' 52.)
בְּרָא כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהַּ: הבן דומה לאביב. על משמעות ניב זה ראה ממן, תשס"ח [המחברת]
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
עמוד 101
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן
קודם שניכנס לטרקלין נעיר את שימת הלב לכך שבדברנו על ״תרומת חכמי מרוקו לפיתוח המשפט הציבורי״ איננו מתכוונים לומר שתרומה זו נעשתה באופן שיטתי, וקל וחומר, שאין היא ״מדברת״ בלשון המשפט הציבורי דהאידנא, לשון של ״זכויות אדם״ וכיוצ״ב.
זאת ועוד: לא רק הדעות אינן שוות אלא גם הזמן והמקום.
אינה דומה תקנה שנתקנה על ידי יוצאי מגורשי ספרד במאה הט״ז או הי״ז לתקנה שנתקנה בתקופת השלטון הצרפתי או לזו שנתקנה על ידי מועצת הרבנים במאה הכ׳, כתגובה על ״רוחות החופש והדרור״ שהחלו מנשבות בעוז גם בחצרות בית קהילת יהודי מרוקו.
והוא הדין למקום: אינו דומה הרקע להתקנת תקנה שתוקנה בקהילה העתיקה של פאס, בתקופה שבה הדין המוסלמי – על ״גזרות עומר״ שבו – שלט ברמה שלטון ללא מיצרים, לרקע התקנת תקנה בטיטואן וטאנג׳יר שתחת ההשפעה הספרדית, בקזבלנקה שתחת ההשפעה הצרפתית או בקהילות מוגאדור (אצווירה), טאנג׳יר ואחרות שרוחה של אירופה בכלל ושל אנגליה בפרט שרתה עליהן בעת החדשה.
ביטוי, מאלף מכמה בחינות, לשינוי העצום שחל בקזבלנקה במאה ה-20 בכל הנוגע לצניעות הנשים, ניתן בתשובתו של הרב משה מלכה (לימים, רבה הראשי של פתח תקווה), בשו״ת מקוה המים, חלק א, אבן העזר, סימן סו. אגב דיונו בצורך שנוצר, לדעתו, לשינוי החלטת מועצת הרבנים בעניין הטלת ״עונש גוף (!) וממון על אותם [=בחורים] שיעזו לפגוע בכבודן של בנות ישראל הכשרות״, ומחייבת אותם לישא אותן או לפצותן, קורא הרב מלכה לביטול התקנה בעקבות השינוי העצום שחל, לדעתו, בהתנהגות בנות העיר הצעירות. וכך הוא מתאר את המצב בקזבלנקה בימיו: ״אך בינתיים הזמנים נשתנו ויחד אתם גם בני אדם. רוח הזמן המודרני הנושב ברחובות קזא היפהפייה, חלוני הראווה המלאים תענוגי בנות האדם, כל מיני תמרוקים ותלבושות חצאיות, הצגות קולנועיות וסרטים מלוכלכים תדיריים, כל זה קוסם ביופיו לבנות הזמן. הן עוזבות את חדרי הוריהן ובתי מגוריהן ונקשרות לרחוב כבחבלי כישוף. כל שעותיהן הפנויות של יום הרי הן מוקדשות לטיול ושחייה ושל לילה לרקועים ולקול נוע. הן רודפות בלי שום היסוס, וללא כל נקיפת לב אחרי הבחורים כשהן לבושות למחצה וממורקות כפליים, מבלי להרגיש שום דופי ולא שום חוסר נימוס בכך, ׳הן יוזמות עליהם עלילות רשע׳, זורקות להם רשפי אש ושורפות אותם בדברי חשק ושלהבת התאווה עד אשר מפילות אותם בפח יוקשים ולמחר שוחקות הן לאידם בשעה שהם מועמדים לראווה באולם המשפט בפני הקהל ונחקרים על ידי חברי בית הדין בקפדנות חמורה כרוצחי נפש. ובמקום הנזיפה שהיו ראויות לקבל על אשר חיללו כבוד אביהן וכבוד משפחתן, על אשר פרצו את גדר הצניעות היהדותית להימשך אחרי שרירות לבן להיסתר עם בחורים אשר לא ידעו תמול שלשום לשם פריצות, הרי הן זוכות לתשומת לב רבה, ולהגנה מיוחדת מצד כל חברי בית הדין הפועלים ברוח התקנה, והן נפטרות מאולם המשפט כשהן מלאות מרץ ועידוד. העונש הוטל אמנם על הנאשם, אך במקום שכל הבחורים ישמעו וייראו הרי הבחורות תשמענה ותשמחנה״. כאמור, תשובה זו ראויה לעיון מכמה היבטים ועוד חזון למועד לדון בה. על ״רוח הזמן״ והשלכותיה במשנתו של הרב מלכה, ראו גם במחקרו של שלי מלכה, ״משנתו ההלכתית של הרב משה מלכה ז״ל – מסורות באתגר הזמן; בין תמורה לשימור״, עבודת מוסמך, רמת-גן תשע״ה, ושם בעמ׳ 96-95 השלכות ״רוח הזמן״ על הצורך בחגיגת בת מצווה כהלכתה. על ״רוח הזמן״ והכרסום בשמירת המצוות למן שלהי המאה הי״ט עקב החילון ורוחות ה׳מודרנה׳ והשלכותיהם, ראו גם: בשן, יהדות מרוקו (לעיל הערה 2), עמ׳ 271-263; בשן, בתי הדין (להלן, הערה 102), עמ׳ 263-262, והערה 6 שם; מישל אביטבול, ״תהליכי חילון בין יהודי המזרח״, זמן יהודי חדש, מ׳ ברינקר, ירמיהו יובל וישראל ברטל (עורכים), תל-אביב 2007, כרך א, עמ׳ 280; אבריאל בר לב ואח׳ (עורכים), 2013, תהליכי חילון בתרבות היהודית, במאמרים שונים; דוד משה ביטון, ״לעשות המודרניסם בטהרה עם הדת״: תגובתם ההלכתית של חכמי יהדות מרוקו לאתגרי הזמן בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי.
מציאות החיים השונה במקומות השונים משליכה גם על תוכן התקנות ועל החומר המשפטי. תרבות החיים בקהילות הגדולות שבערי החוף ובמרחק לא גדול מהן (דוגמת פאס, מכנאס, סלא, קזבלנקה, רבאט) העיירות הסמוכות להן (כגון צפרו), יצרה אתגרים והולידה צרכים שונים מאלה שניצבו בפני קהילות קטנות ומרוחקות בהרי האטלס.
לנוכח זאת, לצד הראייה הכוללת, ממבט-על, של ״הקהילות היהודיות במרוקו״,יש מקום לעיון פרטני במציאות החיים של כל קהילה וקהילה, בזמן, במקום ובתרבות החיים המיוחדים לה. וטרם דיברנו בצורך לנסות ולמקם את מרוקו היהודית – על השווה והשונה שבה – במכלול הרחב של המרחב הצפון אפריקאי (אלג׳יר, תוניס, לוב ומצרים) ואולי של הים התיכון בכלל..
יש גם ליתן את הדעת להשפעתם של אנשים וחכמים שנדדו מקהילה לקהילה והביאו עימם את מנהגיהם ואת אורחות חייהם למקום החדש שאליו עברו.
יתר על כן: אין צריך לומר שכמו בכל נושא בעולמו של המשפט העברי, גם בתחום הסדרת המשפט הציבורי, הנושא דנן, ״אין כל הדעות שוות״. המחלוקת וריבוי הדעות האופייניים למערכת ההלכה כולה, יפים גם לענייננו.
הערה: ואין צריך לומר שחלק מן החכמים נדדו לא רק ברחבי מרוקו, אלא גם בקהילות אחרות חוצה לה. כך, למשל, נדד מהר״י בן סאמון מפאס למכנאס, לטיטואן, לגיברלטר, לארג׳יל ולליוורנו, וכמוהו רבים. ניעותם (מוביליות) הרבה של חכמים ממקום למקום מצריכה זהירות בניתוח ״מגמות״ או ״מאפיינים״ שמבקשים לייחס למיקום גיאוגרפי מסוים.
יש מחכמי ההלכה שפיתחו את הלכות המשפט הציבורי ״בהתאם לזמן ולמקום״, וכך רוחות ה׳מודרנה׳ והדמוקרטיה שהחלו מנשבות בעולם ו׳מהפכת זכויות האדם׳ הותירו את רישומן על פסיקתם, על שיש מי שיכנה אותם חכמי הלכה ׳אקטיביסטים׳. לעומתם, חכמי הלכה אחרים נמנעו מלתת, ובמודע, ביטוי ממשי בפסיקתם לשינויים ולתמורות – החברתיים, הכלכליים והמשפטים – שחלו בעולם, ופסיקתם נותרה בעינה, כמייצגת עמדה ׳שמרנית׳ המסורתית׳ כמקדמת דנא. עמוד 92
לבי במזרח כרך ב
תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן
עמוד 92
חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)
מ.ד גאון כותב אודותיו, "עוד מצעירותו הכרתיו, והוא חסיד הולך לתומו ונהנה מיגיע כפיו בכבוד״.
מצאתי לנכון, להביא כאן את מאמרו של הסופר ר׳ אברהם עדס נ״י, שכתב במלאת השלושים לפטירתו של רבי עמרם, ונתפרסם בגיליון ״קול סיני״ מס׳ 63 :
הרב עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של העיר פתח־תקוה היה מדמויות הפאר של חכמי ירושלים בדורות האחרונים. אחד משרידים שארץ ישראל מתעטרת בהם, בתורתם, בהליכותם, בתפארתם.
דרך חייו של ר׳ עמרם, היתה רצופה אהבה, ויראה ותום. היה סמל היושר והתמימות, האמת והטוהר. אורחותיו היו אורחות צדיקים. מידת הענוה היתה בו מדה טבעית יונקת משרשים. ענוה של חן, של חסד, של נועם דיבור, של סבר פנים יפות, כיבוד הזולת ואהבת הזולת.
עניו היה — אך בעל עקרונות ועומד על דעתו, היו לו זיקה ויחס לבעיות חיינו ולא חת לומר את האמת כפי שהבינה. לוחם מלחמת ה׳ על דבר אמת וענווה וצדק ונושא דגל התורה ברמה.
היה חונן עניים ומתעסק בגמילות חסדים. גם כשמצבו הכלכלי היה קשה עזר לכל מי שפנה אליו. היה מכתת רגליו למרחקים לעשות חסד עם החיים והמתים. היתה בו מסירות נפש גדולה ואהבת ישראל ללא גבול. הוא קיים את ״ואהבת לרעך כמוך— כלל גדול בתורה״. כאותו מעשה שהיה בו בירושלים העתיקה בערב פסח, בלכתו לאפות כמנהגו ״מצות אחר חצות״, נתקל בשוטר ערבי אוחז בידו אסיר יהודי שחייב כסף, ועדיין לא יכול היה ר׳ עמרם לאסוף את הדרוש, לפתע עברו במקום תיירים יהודים ששאלוהו על דרך המובילה לכותל המערבי, סיפר להם ר׳ עמרם את המעשה שיש בו משום ״פדיון שבויים״ ואחד מהם שילם את כל החוב והיהודי שוחרר, הוסיף ר׳ עמרם ואסף סכום בשביל היהודי כדי שיעשה החג בשמחה. זה סיפור אחד מרבים.
היה איש העם ומצוי תמיד בקרבו בבחינת ״רד אל העם״, מעולם לא חש במחיצות בינו ובין הציבור. היה מהלך תמיד בקרבם, שמח בשמחתם ודואב בדאבונם. חי את חייהם מדריכם ומנהיגם, מלמדם בתורה עם דרך ארץ, ומרעיף עליהם אמרי נועם בדרשותיו ושיחותיו, שהיו כובשים לבבות.
הרב עמרם אבורביע, היה נצר למשפחת רבנים וגדולים. נולד בטיטואן שבמרוקו בשנת תרנ׳׳ב לאביו הרב שלמה אבורביע, רב נודע בעירו שהיה לו בימ״ד מיוחד בשם ״מדרש שלמה״ ולפי מה שכתבו עליו ״היה מראהו כמראה איש אלקים קדוש״. ר׳ עמרם עלה לירושלים עם סבו הרב יוסף אבורביע(אביו ומשפחתו עלו מאוחר יותר) בשנת תרס״ו, בהיותו בן ארבע עשרה שנה, ולמד בישיבת ״טובי ישבעו״ של העדה המערבית, שמנתה אז ציבור ניכר בירושלים העתיקה. לאחר מכן למד עיקר תלמודו ותורתו אצל הגאון הרב יוסף חיים הכהן זצ״ל, ראב״ד דעדת המערבים, מגדולי רבני צפון אפריקה, שהתישב בירושלים, מגדולי הפוסקים בזמנו, מחבר הספר ״מנחת כהן״ על כללי הש״ס. גאון הדור הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל, שנשא ונתן עמו בהלכה מכנה אותו ״ר׳ יוסף סיני, אישי כהן גדול״. הרב עמרם העמיק לימודו אצל הרב יוסף חיים הכהן, הרחיב אפקיו ויצק מים על ידיו. את דרך למודו של גאון זה מגדיר הרב עמרם כך: …״שידוע לכל אלה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו, כמה היה מעמיק בנתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רחב, ובזכרוננו חי חידודו ופלפולו, חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור…״. הרב עמרם הוסמך לרבנות ע״י גאון זה, ולימים נשא את בתו רבקה לאשה.
הרב עמרם לא רצה להתפרנס מתלמודו, והתפרנס מיגיע כפיו, ובכך המשיך מסורת של רבנים נודעים. עסק במסחר תשמישי קדושה וספרים, וביחוד במשלוח ספרי תורה ליהודי צפון אפריקה, בשותפות עם ידידו הצדיק הרב יוסף שלוש זצ״ל, שהיה ראש העדה המערבית. בד בבד עם מלאכתו, הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, ולמד עם גדולי ורבני ירושלים. בשעותיו הפנויות הרביץ תורה ברבים. לימים נכנס להורות תלמוד ונושאי כליו כר״מ בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״ שבעיר העתיקה, שם העמיד תלמידים הרבה. לאחר מכן לימד גם בישיבת ״שערי ציון״ מיסודו של הראש״ל הגאון בצמ״ח עוזיאל זצ״ל וכן נתמנה על ידו כרב לשכונות הנחלאות בירושלים.
הרב עמרם, הלך ונתעצם בלימודו ועד מהרה כבש מקומו בעולם הרבנות. גם גדולתו בתורה היתה מוצנעת ולא מופגנת. אך אלה שעמדו עמו במו״מ של תורה, עמדו על סודות גדולתו. חבה מיוחדת נודעה לו מהראש״ל עוזיאל שהעריכו וכיבדו על ידיעותיו התורניות ומדותיו הנאצלות.
כל אותן שנים שמש כחבר ביה״ד של העדה המערבית בירושלים, לצדם של גדולי הרבנים הדיינים: הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי, והרב יוסף שלוש זכרונם לברכה. כשלושים שנה שימש הרב עמרם דיין בבית דין זה.
בשנת תשי״א נבחר הרב עמרם אבורביע, ע׳׳י הרבנות הראשית לישראל בראשותו של הראש״ל עוזיאל והגרי״א הרצוג ז״ל, כרב העיר פתח־תקוה (במקומו של הגאון יבלח״ט הרב עובדיה הדאיה שליט״א שעבר לכהן כחבר ביה״ד הרבני הגדול) לצידו של עמיתו הגאון הרב ראובן כץ ז״ל, רבה של פתח־תקוה.
גם בהיותו מכהן כרבה של פתח־תקוה, היה קשור בטבורו לירושלים,
בה גדל וצמח. הוא שקד על יצירתו ההלכתית המקיפה, לריכוז כל מנהגי ירושלים, כפי שנקבעו עי׳י גדולי חכמיה ורבניה מקדמת דנא, בכל ענפי החיים וההלכה. שנים רבות הקדיש הרב עמרם ליצירה זו, ופרי עבודתו נתפרסם בספרו ״נתיבי עם״ בשני חלקיו שיצאו בתשכ״ד ובתשכ״ו. הספר מהווה אוצר של ״מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל״ ובירורי הלכות ותשובות עפ״י סימני השולחן ערוך לדי חלקיו. וכה הוא מציין בהקדמה לח״א. ״והגם שספרים רבים נתחברו על נושא זה… לא הושלמה המלאכה ורבים שואלים איך וכיצד המנהג בירושלים ונלך בעקבותיו לא נטה ימין ושמאל… לכן קבלתי עלי בל״ן לאסוף כעמיר גורנה המנהגים שהובאו בספרי קודש של גאוני ירושלים המפורסמים הלק״ט, הרמב״ם נחב״כ וכר וביחוד מספרי גאון עוזינו מרן חיד״א, שהעיד עליהם שהמה מנהגי ירושלים או ארץ הצבי.. ונועצתי עם רבנו הגדול ראש רבני א״י הראש״ל כמוהר״ר בצמ״ח עוזיאל זצ״ל.״
כמבוא לחלק ב׳ כותב, ״שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעו בירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן מחמת חיבת ירושלים הממלאת את כל חדרי בטני אספתי מספרי דבי רב לקוטי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קדשנו״.
כן הוציא ר׳ עמרם כמה חיבורים חשובים מגדולי רבני המערב שזכו לצאת לאור על ידו, והוא הגיהם במסירות הדפיסם והפיצם. (בעיקר יש לציין את הספרים שו״ת ״נר מערבי״ לר״י בן מלכא זצ״ל, מחכמי טיטואן הקדמונים. נדפס ירושלים תרצ״ה. ״נר מערבי״ ח״ג דרושים. וביאורים
להרה״ק רבי מנחם עטייה זצ״ל, אף הוא מחכמי טיטואן הקדמונים. ספר ״משפטים צדיקים״ ב״ח שו׳׳ת לחכמי טיטואן אשר חברו הגאון המקובל רבי יעקב כלפון זצ״ל. אבי זקנו של רבי עמרם זצ״ל. ״רנו ליעקב שמחה״ פירוש על התורה להרה״ק הנז׳, ועוד. נדפסו בירושלים בשנת תרצ — תרצ״ב. כן תרגם ר, עמרם את ספר שבחי האר׳׳י ללאדינו. והדפיסו בשנת תרצ״ו כדי לזכות את הרבים).
נזכיר כאן עובדה מיוחדת במינה, וגם היא קשורה לירושלים שעליה שקד שנים רבות והיא. ״סדור תפלה עם מנהגי ירושלים״ לכל ימות השנה. חשיבות רבה יש למפעל זה, באשר חסרים אנו סדור שבו יובאו במפורט נוסחאות ומנהגי תפלה בעניינים שונים, כפי שגובשו ונקבעו במשך דורות רבים ע״י גאוני ירושלים ומקובליה, והיו נוהגים על פיהם ובחלקם נשתכחו במשך הזמן. מפעל הסידור הושלם כמעט ע״י הרב המנוח, והוא מוכן בכ״י. מוגה וערוך להדפסה (הסידור נדפס).
תקופת כהונתו של ר׳ עמרם כרב העיר פתח תקוה, הוא פרק מבורך לעצמו, על הנהגה והדרכה והפצת תורה ברבים, בני העיר נקשרו אליו בעבותות אהבה. ביתו היה פתוח בפניהם בכל שעות היום והלילה בשאלות הלכה, עצה ותושיה. הרבה לבקר בבתי הכנסת שבעיר למתן שיעורי תורה ברבים, לדרשות או לשיחה באמרי מוסר ומידות.
בט״ו בשבט תשכ״ו מתה עליו אשתו מרת רבקה נ״ע, לאחר מחלה קשה. היא היתה עזר כנגדו וסייעה בידו בהקדישו את חייו לתורה ולעבודה. פטירתה היתה קשה עליו ומיאן להנחם. בהקדמתו לספרו ״נתיבי עם״ הוא מקדיש לה השורות הבאות. ״וטעונה ברכה מיוחדת נו׳׳ב עקרת הבית מרת רבקה ת״מ, בתו של אותו צדיק מורי ורבי אב ב״ד מקודש לבני מערבא בירושלים כמוהר״ר רבי יוסף חיים הכהן זצ״ל (מחבר ספר מנחת כהן ב״ח). זכרה לה הי לטובה שעודדה אותי ואמצה את לבבי לסדר הכתיבות ולהדפיסם ולהפיצם….״.
רבי עמרם אבורביע נפטר ביום שלישי ז׳ בטבת (תשכ״ז) לאחר מחלה קצרה והוא בן ע״ה שנה, אחר מטתו הלכו עם רב מצאן מרעיתו בפתח תקוה, רבני הארץ, בני ירושלים ותלמידיו הרבים, רבנים ואישי ציבור הספידוהו וספרו מצדקותיו ומפעליו הרבים.
השאיר אחריו חמשה בנים ובת שגידלם על ברכי התורה ומסורה אהבת ישראל וא״י, והם גידולים נאמנים ומעורים בחיי הדת והצבוריות.
בהקשר עם המאורעות הכבירים שחלו בארצנו באותה שנה (תשכ׳׳ז),
מן הראוי להזכיר את הדרוש שנשא הרב עמרם בשנת תשכ״ד בפיית, שבו ציטט דרוש קודם שלו שנשא בשנת תרע״ו, ובו חישב והוכיח באותות כי הגאולה תחול אלף ותשע מאות שנה לאחר החורבן דהיינו בשנת תשכ״ח, שבה נגיע לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מתוך עיר הקודש ירושלים..׳׳. (׳׳נתיבי עם״ ח״ב עמי קמו).
ומופלא ממנו הוא הדרוש שנשא הרב עמרם ברוח קדשו בחנוכה תשכ׳׳ז, כחמשה חדשים לפני מלחמת ששת הימים, וימים אחדים לפני שנתבש׳׳מ, אותו סיים בדברי נבואה אלה : ״…והי יגמור עמנו אות לטובה ונזכה לנצחון מזהיר של חיילי צבא הגנה לישראל בעזרת ה׳ שיגבירם על כל שונאינו ויעטרם בעטרת נצחון בכל פעולותיהם, בים, ביבשה ובאויר, וכל ארצנו היעודה לנו בתורתנו הקדושה, וירושלים הקדושה כולה, עם העיר העתיקה, נכבוש אותה בקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו כותל המערבי, ונזכה כלנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו בבית מקדשנו שיבנה, ועריכת נר לבן ישי משיחנו במהרה בימינו, אמן״.
אכן, רוח ה׳ דברה מגרונו ודבריו אלה, הנקראים לאחר שהראנו ה׳ נפלאות, מעוררים התפעמות והתפעלות לאין שעור.
לא זכה הרב עמרם אבורביע לראות במו עיניו את אשר כה ייחל לו בכל לבו, את שחרור ירושלים דדהבא שאהבה אהבת נפש, כדבריו ״…מחמת חבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני״(בהקדמה לחלק בי) וביום ז׳ בטבת תשכ״ז נתבקש לישיבה של מעלה, ונשמתו הטהורה עלתה לגנזי מרומים. ת.נ.צ.ב.ה..
חכמי המערב-שלמה דיין -הרה״ג רבי עמרם אבורביע זצ״ל-(תרנ״ג—תשב״ז)
עמוד 400
חכמי המערב-שלמה דיין -רבי שמואל אלעלוף זצ״ל
רבי שמואל אלעלוף זצ״ל
מבין האישים הרבים שפעלו במסירות ובנאמנות בעדה המערבית בירושלים, בלט במיוחד רבי שמואל אלעלוף זצי׳ל, אשר זכה לחיבה, כבוד ואמון, מכל העדות בירושלים, תודות לסגולותיו המיוחדות ולמדותיו התרומיות, לנדיבות רוחו, למזגו הנעים ולסבר פניו שאליהם מצטרפת בינה ודעת רחבה, יצא שם דבר, הוא חונן בלהט של פעילות ודבקות במטרה למען הזולת, כל מי שהיה לו מגע ומשא אתו בענין הכלל והפרט, נשאר תמיד תחת הרושם העז שלפניו עומד אדם המעלה, פקח, בעל לב רגיש וחם, המוכן בכל עת ובכל זמן לשבת ולסייע בכל נימי נפשו, ר׳ שמואל, גלם בקרבו את עמוד החסד בהארה העליונה, והיה סמל של היושר והצדק וכל המעלות המצוינות.
רבי שמואל אלעלוף, נולד בשנת תרכ״ח (1868) בעיר הגדולה פאס שבמרוקו, לאביו החכם רבי שלמה ב״ר שמואל, שהיה אחד האמידים ועתיר נכסים בעיר זו ומחכמיה ונכבדיה, (ר׳ שלמה, עלה בזקנותו לירושלים, ונפטר בה בכ׳׳ד סיון תר׳׳ס — 1900), במלאת לר׳ שמואל, ט״ו שנים עלה עם הוריו ומשפחתו ירושלימה, השתקעו בה וקנו בה חצרות ובתים, כן רכשו בתים בחיפה, והיו מראשי הבונים היהודים בשתי הערים הללו.
עוד בימי עלומיו עסק ר׳ שמואל בעניני ציבור, אך את רוב עתותיו הקדיש לתורה ולמעשה חסד וצדקה רבים, בירושלים, למרות היותו צעיר לימים, השתלב מהרה בין זקני העדה, והקדיש את מבחר שנותיו וכשרונותיו לבני עדתו, הוא נמנה בין ראשי המייסדים של התלמוד תורה וחברת ״חסד ואמת״ יחד עם ידידיו רבי מסעוד חי בן שמעון, ורבי יעקב בן עטר.
מלבד עבודתו הנמרצת והמסורה לבני העדה, הוא סייע רבות בהקמתם של מוסדות רבים, וכמעט ולא היה מוסד סוציאלי בירושלים, שרישומו לא הטביע בו, בימי המלחמה העולמית הראשונה, היה ר׳ שמואל, אחד הכוחות הפעילים בסיוע האמריקאי שנוסד ע״י הקונסול הכללי ד״ר גלזברוק, כמו כן שנים רבות הוא היה בא כח העדות הספרדים בטבריה ובצפת, וכל סוגי הנדבות והנדרים שנשלחו לאלה מחו״ל הגיעו לידו, ובנאמנות רבה המציאן לתעודתן.
לרוב חיבתו לספרות הרבנית, שימש ר׳ שמואל, כעין סוכן לעשרות מחברים בחו״ל, והוא המריצם להדפיס את חיבוריהם בירושלים, זכה, ועל ידו ובהשגחתו ראו אור כמה חיבורים יקרי הערך של רבני מרוקו, ביניהם ספרו של הגאון הנודע רבי רפאל אנקאווה זצ׳יל, ראש הרבנים ונשיא ביה״ד הגדול, הספרים הם: ״פעמוני זהב״, ״קרני ראם״, ׳׳תועפות ראם׳׳. כן הדפיס את הספר ״אשר לשלמה״ להגאון המפורסם רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל מפאס, ר׳ שמואל בעצמו הקדיש מזמנו היקר בהגהת הכתב יד ובהדפסה.
לאחר שנות עמל בעסקנות ציבורית ללא ליאות, להם הקדיש את חייו עלי אדמות, באהבה ובמסירות לילות כימים, נפטר בשם טוב מן העולם לאחר מחלה קשה, ביום ששי י״ז לחודש אלול שנת התרצ״ג.
על מצבת קבורתו נחרת:
יחד יבכו אם בנים ובנות, על בעל ואב יבואו לתנות, קדר עליהם שמש בצהרים, בהלקח מהם, עטרת ראשם, העסקן הציבורי, מראשי העדה המערבית
הרב שמואל אלעלוף ז״ל
נולד בפאס מרוקו בשנת התרכ״ח, ונפטר בירושלים ביום ששי י״ז לחודש
אלול שנת התרצ״ג.
ידעו כולם כאזרח כגר, רבות מפעליו ונועם לשונו, ויקוננו עליו ביום מותו, הובא לגן עדן עולמים, תנצב״ה.
[א. אלמאליח ב־״דואר היום״ שנה ט״ו, גליון רצ״ד, יהודי המזרח בא״י,מ.ד. גאון]
חכמי המערב-שלמה דיין -רבי שמואל אלעלוף זצ״ל
עמוד 403
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים
מיכל בן יעקב
בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .
א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית
בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".
בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.
המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".
חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש3. שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ4. כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.
התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.
קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.
הערות המחברת : בנושאים אלה ראה סקירות כלליות אצל ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב, ירושלים תשכ"ה; א' שוראקי, קורות היהודים בצפון-אפריקה, תל-אביב תשל"ה ומחקרים המתמקדים בנושאים ספציפיים על יהדות צפון-אפריקה במאה ה-19 שהופיעו בכתב-העת פעמים ובקבצים שונים.
מ' (ליס) בן יעקב, "ממרוקו לארץ-ישראל: העליות לפני קום המדינה (1928-1830)", בתוך: ש' שטרית (עורך), חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה, תל-אביב תשנ"א, עמ' 120-113.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב
תיקון חטא המרגלים בפרשת שְׁלַח-הרב משה אסולין שמיר
תיקון חטא המרגלים בפרשת שְׁלַח,
ע"י כיסופים לארץ ישראל,
ואי ויתור על אף מ"מ – מרגבי מולדתנו,
תמורת שום הסכם "שלום מזויף",
כמו "הסכמי אוסלו – בשנת 93" של לרבין,
"והבריחה מרצועת הביטחון בלבנון ב- 2,000" של ברק
"ההתנתקות מגוש קטיף – בשנת 2005" של שרון.
מתקפת הדמים החמסית העמלקית – בשמחת תורה,
מוכיחה את כישלונם הקולוסאלי המדמם.
כדברי רבנו-אור-החיים-הק'
ע"פ הספר "להתהלך באור החיים".
"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,
כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.
כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים
בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.
אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…
וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,
וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).
בניגוד לעשרת המרגלים התבוסתנים של אז, ושל הפרוגרס כיום,
יהושע וכלב דיברו טוב על ארץ ישראל:
"טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).
הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז, והיום,
בתורת רבנו-אור-החיים-הק':
"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:
הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…
ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,
ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (רבנו אוה"ח הק' ויקרא כה, כה).
תורף דברי קדשו:
מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י
מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלוקיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה",
כפי שעשה רבנו-אור-החיים-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,
ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו,
ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.
ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח". המשותף – מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).
בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).
רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר את זעם עשיו,
בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.
בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.
פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".
בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).
השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?
התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).
"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).
רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".
כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".
"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.
מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?
רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).
תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".
כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.
הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.
רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,
אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.
"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,
אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).
רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?
להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).
בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.
ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".
רבנו-אוה"ח-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).
עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.
רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".
בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:
א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.
ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.
רבנו מעלה תשובות נוספות:
משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".
רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?
תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.
רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.
"ויתורו את ארץ כנען,
אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).
הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.
'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום מחדש, גם היום.
כמו מתן תורה – ה' נותן לנו את התורה כל יום מחדש.
הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.
כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.
כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה:
"ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).
"ויתורו" – לשון יתרון.
לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.
לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.
כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,
בניגוד למרגלים שטענו: "אפס כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),
רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.
"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.
הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".
"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.
עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)
"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.
"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.
תוכניות לחוד, ומציאות לחוד:
"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).
משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).
משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).
בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.
התוצאות ההרסניות
של חטא המרגלים – אז – 60 ריבוא – מתו במדבר,
וכיום – מלחמות אינסופיות עם הערבים – בגלל הוויתורים
חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).
חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).
הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.
לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).
"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.
על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?".
משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י' – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).
רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".
בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".
תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.
מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.
לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן, משה ברך אותו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?
גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).
נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?
התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).
יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.
מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).
המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.
"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).
"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,
פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),
דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.
"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן, ואל כל עדת ישראל" (במ' יג כו).
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מקיש הליכה לביאה,
מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).
מי שלא רוצה את הארץ,
גם הארץ לא תרצה אותו.
(רבנו-אור-החיים-הק' לפס')
הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).
רבי יעקב אביחצירא מתאר את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").
"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.
על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.
נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.
הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".
מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).
קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".
הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.
לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).
רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?
שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?
תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.
המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:
"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.
כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.
"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".
המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').
רבנו-אוה"ח-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.
וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.
גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.
'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".
רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל היה בא על מקומו בשלום.
אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.
מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.
בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".
כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.
רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י).
כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".
מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.
הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי, ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.
.
אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,
בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.
רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).
רבנו-אור-החיים-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".
על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".
פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.
דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".
לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.
בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.
רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).
על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.
"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.
הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.
הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.
הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".
חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".
המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.
תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.
רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).
המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.
בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".
"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.
רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.
בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".
התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.
שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).
הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.
רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".
רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.
מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.
הקבלה: המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).
עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.
מוסר השכל:
"חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.
צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.
נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.
איך מתקנים את חטא המרגלים?
לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).
להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).
רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):
"הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).
רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.
הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:
"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה.
בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה. למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).
"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.
ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,
ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).
הרה"ג הרב יהודה ביבאס פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.
הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.
האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.
הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.
הרב ביבאס נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.
כך כותב עליו תלמידו הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, בספרו "מנחת יהודה":
"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:
"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…
והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".
(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.
מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.
מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע,
יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור… גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…
כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).
נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:
"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:
הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),
בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.
על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).
בברכת תורת ארץ ישראל לעם ישראל
– משה אסולין שמיר
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
אלנקאר (Alnaqar) Elnaqar
Elnakar, Ennakar, Annakar, Anacar
Nom arabe de metier: «L’argentier», graveur de bijoux en argent
Vidal Anacar, membre de l’«Aljama» de Huesca, figure parmi les assistants a une reunion celebree dans la Grande Synagogue de cette ville le 30 octobre 1402«Sefarad" IX (1949") 351-392
Reuben Alxaqar, rabbin a Fes, XVIe-XVIIe s
Abraham Alnaqar, rabbin de Fes au XVIIIe s., emigre a Livourne ou il publia ses ouvrages: Zekhor le-Abraham, rituel de prieres- pour les jours de fete; 'Aphra de-Rabbonan, homelies et un chant en l'honneur du Samedi que les Marocains ont l’habitude de chanter le Sa-medi matin avant la priere
Abraham Alnaqar, de Sale, fut poursuivi par la Communaute de cette ville en 1727, parce qu'il refusa de payer la part qui lui avait ete assignee pour la contribution du sucre, imposee par le roi. Ya'BeZ, 73
אלנקאש
(Alnaqash) Elnacash Anaqash, Enacache, Nacache
Nom arabe de metier: «Le Sculpteur־», «Le Graveur».
Souvent orthographie: אנקאש , figure dans les anciens documents espagnols sous la graphie de Abnecach.
Yucef Abnecach est mentionne dans une lettre de Don Pedro IV roi d’ Aragon, datee a Valence le 10 septembre 1353 et confirmant un contrat passe entre l'«Aljama» et la ville an sujet de l’importation de vin
אלסג׳למאסי
Alsejelmassi
Assejelmassi, Essijilmassi, Esseguelmassi Essedjelmassi, Elsejelmassi, Essejelmassi
Ethnique de la ville de Sejelmassa, ancienne capitale du royaume de Tafilalet, fondee au VIlle s. par les Cofrites Meknassa et detruite au XlVe s. D’apres Leon l’Africain, cette ville aurait ete fondee par un g'eneral romain venu de Mauritanie qui avait conquis toute la Numidie jusqu’a Messa a l’ouest. La, il la construisit et l’appela Sigillum Messae parce qu’elle etait la derniere du district de Messa
Ce nom existe aussi sous les formes hebraiques de Mesejel.massa (No. 778) et Guelmassa
Shelemoh bar Rabbi Nathan Essejelmassi, rabbin a Sejelmassa Xle-XIIe s. Auteur d'un Siddur, rituel de prieres, en arabe avec une introduction philosophique (Neubauer, Cat. Bodl. Hebr. Mss. No. 896- B99), dont la dependance sur celui de Sa'adiah Gaon fait ressortir l'influence exercee par ce dernier de bonne heure en Afrique du Nord
Judah ben Joseph Essejelmassi, rabbin liturgiste a Segelmassa vers 1400. Auteur de Selihot, Elle Kokhebe Marom et Mo E'essc le-Zedati. Une partie de cette derniere a ete publie par Dukes dans Orient Lit., X
אלעג׳ימי (Al'ajimi) Elajimi
Aladjimi, Alazimi, Lajimi, Lazimi
Diminutif arabe de Al'ajami, nom que les musulmans donnaient aux pays de langue etrangere conquis par eux, par opposition a Al'arab (Les Arabes)
Au Maroc, les juifs de langue arabe appellent leurs coreligionnaires de langue espagnole Al'ajama (et souvent, par une prononciation defectueuse qui leur est propre Al'azama et El'azazma) ou Ruama («les Romains) dans le sens d’Europeens). Voir: Arruimy (No. 264).
Ce nom apparait dans les anciens documents espagnols sous la graphie de Azamia.
Aczach Azamia et sa soeur Sol font l’objet d’un acte du roi Don Alphonse d’Aragon, date a Huesca le 13 octobre 1282
Abraham Alajimi, rabbin a Meknes au XVIIIe s. MR
Eliyahu Elajimi, rabbin Cabaliste a Jerusalem, ne au Maroc en 1871, un des dirigeants de la Communaute marocaine, mort a Jerusalem en 1927
Mimon Alajimi, rabbin Cabaliste a Meknes au XIXe s. MR ״ auteur d’un recueil d’homelies.
בן אלעוואד (Ben Al'awad) Ben Elawad-
Ben Elaouad, Ben Laouad, Ben El Auad
Nom arabe: «Fils du joueur de Luth», et plus couramment: «Musicien»
Ce nom s’applique aussi a celui qui fait les instruments aratoires, manches d’outils, fourches, charrues et autres ustensiles en bois et derive alors son etymologie du nom (bois).
Mansour Awad, surnomme «Sohr», commerqant assassine a l’entree du desert a Best de Damas au XVIe s. Riblin
Hadr Awad, fils de Mansour (1), fut assassine en meme temps que son pere. Riblin
Said Al-Awad, rabbin assassine a Fes en 1595
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
Page 302
בְּרָהָם-הילד מילדי אוסלו-אברהם לוי
בְּרָהָם-אברהם לוי
תודתי נתונה לאברהם לוי, ממנו קיבלתי זה הספר על אודות ילדי אוסלו, פרק חשוב בתולדות יהדות מרוקו. יחד עם הספר קיבלתי מאברהם לוי את האישור לפרסמו באתר מורשת מרוקו.
"שיחזור פרק חיים לאחר קרוב ל-80 שנה נראה לכאורה כבלתי אפשרי, בפרט כאשר הוא מתבסס על זיכרונותיו של ילד כפי שהם נקלטו מנקודת מבטו. אפשר שיש בהם ממד של געגועים ונוסטלגיה, אך נוכחתי לדעת שזיכרונות ילדות מוטבעים היטב במוחו של האדם ואפשר לשלוף אותם ממנו"
הספר מגולל את קורות חייה של משפחתי, מהמלאח במקנס עד עלייתם לארץ ישראל, ומתאר את ניסיונותיהם של בני המשפחה לעלות ארצה בדרכים לא דרכים.
סיפורי האישי ומסלול עלייתי ארצה עם אחי הקטן בנפרד מהוריי, דרך צרפת, נורווגיה ועד הגעתי ארצה וקליטתי בקיבוץ הזורע, הוא סיפורה של עליית היהודים מארצות ערב, המשקף את קיבוץ הגלויות של עם ישראל בארצו.
אברהם לוי הוא בן 85, גדל כל חייו בקיבוץ הזורע. מיום הגעתו לקיבוץ לא עזב אותו. מספר סיפורים בנפשו, מתנדב עם נוער בסיכון ובמסגרות רבות אחרות. אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. נשוי לאהובת נעוריו מרים עד היום.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.
פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית
ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא־מעשית שרווחה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב הייתה גשר בזעיר אנפין להגשמת האידיאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלים את הפעילות הציונית במגרב.
במאמר שפרסם יצחק שקי בעם וספר הוא קרא לארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) לזהות את צרכיה של יהדות צפון אפריקה ולהסיט את המאמץ הציוני מגיוס תרומות ופעולות של קומץ ציונים לכיוון של החייאת התרבות העברית, כלומר עברית כשפה יום־יומית, ולדאוג לבתי ספר ופרסום כתבי עת ש״ישמשו את הצרכים התרבותיים […] כולל מורים ומחנכים שיעוררו ׳רגש של כבוד״. א' רוזנפלד מב.ע.ע. כתב על המשימות שניצבות בפני העם היהודי לאחר חורבן יהדות אירופה ביחס ליהדות ספרד, אשר בניה ״אינם יודעים צורת א־ב״, וקרא לשפר את הקשר עם יהדות המזרח באמצעות שליחים ש״עליהם יוטל התפקיד האחראי להביא לאחינו אלה [הספרדים] את בשורת הגאולה ואיחוד האומה״, וזאת באמצעות שיטות לימוד חדשות בחינוך. אברהם אלמאליח דיווח על סיור שערך בקהילות המגרב ומצא ״משכילים עברים הבקיאים בספריהם של מאפו, סמולנסקין וסוקולוב״. בכפרים נידחים הוא פגש קוראים ומנויים לעיתונים הלבנון, העולם והחרות. עם זאת, להערכתו הכיבוש הצרפתי הביא ״להפסקת התחייה הרוחנית של התרבות העברית במגרב כי כניסת מערכת בתי הספר אליאנס הפכה את הקערה על פיה״. שנה לאחר מכן, במאמר אחר, הוא שיבח את מערכת החינוך של אליאנס וקרא לשיתוף פעולה בין שני הארגונים בלימוד השפה העברית.
יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו החל בשלהי המאה ה־19, אז החלו לקרוא עיתונים וספרים בעברית בערי החוף שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים אלו הגיעו עיתונות עברית, (המגיד הלבנון, החבצלת, הצבי, העולם והצפירה) וספרות עברית (מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ואחרים). חומרים אלו חשפו מקצת מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים, כמו בוורזאזת שבמרוקו, היו מינויים לעיתונות עברית. עם פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים (כי״ח) התווסף מרכיב מודרני לחינוך המסורתי. במחקר שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים, שניהם ממוגדור־אסווירה. הלוי כתב לעיתונים העבריים תיאורים של חיי היהודים בקהילתו ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים שבהם האמינו היהודים, ואלקאיים פרסם סדרת כתבות בהצפירה על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים.
בשירתו הדתית(הפיוט) ובשירי החול שלו היה אלקאיים פורץ דרך בשפה העברית. שטרית ציין ש״למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים בקרב יחידים, ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת״. מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד העברית – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות ה־20 ועד מחצית שנות ה־40 של המאה הקודמת. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא׳ות (בתי כנסת), ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך המודרני התבטא במאמצי רשת כי״ח לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו. הבחנה זו בין חינוך בלתי פורמלי לחינוך סמי־פורמלי שימשה תשתית למיון פעילות ללימוד השפה העברית ותרבותה. כלומר, פעילות ספורדית של יחידים מול פעילותם של ארגונים.
עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני גבר הצמא של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לחומרי לימוד, לספרות עברית ולמידע על הנעשה בפלשתינה־א״י. העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם ברית עברית עולמית ועם מחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. צבי יהודה הציג נתון של 2,000-1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו בשנים 1946־1947, ״במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג׳ר״. לשיטתו, ״הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו״. פעילות זו תרמה גם היא להכשיר את לבבות חברי תנועות הנוער לעלייה לפלשתינה־א״י.
דוגמות לימוד השפה העברית במגרב
הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ [אלקבץ] יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ביקשו מב.ע.ע. ספרים לקריאה, ואלקבצ ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודת מגן דוד פנה לב.ע.ע. וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים ״כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים״. תלמיד אחר במגן דוד, שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שיישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק, והיה מוכן לשלם תמורתם בהעברה בנקאית לאחר שיודיעוהו כיצד לעשות זאת.
הנכונות של המבקשים לשלם תמורת הספרים העידה על כך שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים חינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי: עברית מליצית־מקראית כתובה בכתב רש״י, שנועד לפרוט על נימי הנמען כדי להשיג את המטרה הנכספת – חומרים ללימוד השפה העברית. עם זאת, אפשר שכתיבה זו ביטאה את המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה־א״י לבין העברית במרוקו, כמו המרחק הפיזי ביניהן. הבקשות לקבלת ספרים היו בבחינת ״ונשלמה פרים שפתינו״,כביטוי נאמן לפעילות הציונית הפסיבית והלא־מגשימה במרוקו.
יהודים תוניסאים ניהלו התכתבות לאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד״ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה, ונוסף על כך ביקש את מפת ארץ ישראל ואת הספר תולדות הציונות., בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, אלג׳יר, למזכירות הקיבוץ המאוחד דיווח מדיוני על הקיבוץ שהוקם ועל פעילות גדוד הצופים בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של כל ישראל חברים, שעסק בחינוך פורמלי, בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא־פורמליות בשעות הערב. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו״ל או בארץ מכיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר ממזכירות הקיבוץ המאוחד ענה לו: ״נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך״, אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי ״שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה״.,פנייה זו הייתה שונה מהפניות שתוארו עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר את עצמו להוראה, שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. ייתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית, פנייה שהעלתה לסדר היום את צורכי הקהילה. לבקשה מעין זו לא נענו הגורמים בארץ, מאחר שמטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלו בפלשתינה־א״י ולא מחוץ לגבולות הארץ.
פעילות ספורדית זו הייתה גם נחלת הארגונים היהודיים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל׳אות, בתלמודי תורה ובמסגרות לא־פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.
עמוד 81