מורשת יהדות מרוקו

נעבור עתה למרכז השני, לאופקים. אם על אשקלון ועל צפת הוצגו כבר בעבר כמה עובדות במאמרים שפורסמו, אנו חושפים כאן לראשונה פרטים על המרכז הזה.

ברחוב קיבוץ גלויות שבאופקים ישנו בית גדול עם הצר גדולה, השייך למשפחת דנינו, וצמוד לו בית כנסת (קיר אחד משותף לבית ולבית הכנסת). לפני שנכנסים לבית הכנסת עוברים דרך חצר. מצד שמאל של החצר יש חדר אוכל עם מטבח ומקרר לשימוש האנשים הבאים לבקר. לידו יש הדר, המשמש כחדר שינה לאורחים, ובמשך היום הוא משמש כעזרת נשים. מצד ימין של החצר יש מקום להדלקת נרות לקדוש ומשטח גדול הנקרא בפי הזוג דנינו ״המצבה״. ליד המצבה קופה ירוקה לנדבות, ועליה לוח עם השם של הקדוש. על־ידה עוד חדר, ובו כיסא של אליהו הנביא וכמה צעיפים ומתנות של המבקרים. בסוף החצר ובקו ישר עם הכניסה אל החצר מצויה הכניסה לבית הכנסת, שהקיר השמאלי שלו משותף לבית דנינו. באמצע בית הכנסת מצויה התיבה.

לצד ההיכל מצוי שלט, ועליו כתוב: ״בחלום ובמציאות בא האדמו״ר רבי דוד ומשה ואמר כאן ביתי״ וחתום: ציון וקנין.

כשהגעתי לאחרונה לשם מירושלים, ביום חמסין, ראיתי חייל ובחור, שנכנסו לחצר והניחו על המשטח בקבוק מיץ חצי מלא. שאלתי אותו: למה הוא עושה זאת? השיב: כדי שהבקבוק יקבל ברכה של החכם. שאלתי אם אפשר לשתות, והוא נתן לי. שאלתי עוד אם הוא בא לכאן הרבה והוא ענה: אי־אפשר לעבור כאן, מבלי להיכנס לחכם.

משפחת דנינו הגיעה לאופקים ב־1961. במשפחה היו שמונה ילדים. במשך כל השנה הראשונה הם טיפלו בהעברתם לתל־אביב מתוך תקווה שמשה דנינו, שהיה בעל מפעל לייצור נעלים במרוקו, שהועסקו בו ארבעים פועלים, שכמה מהם הקימו בתי מלאכה בתל־אביב ובסביבה, ישתלב שם בעבודה. במשך כל השנה הזו חלמה שרה דנינו חלומות רבים, שבהם הופיע צדיק, או אנשים בשם משה, דוד, שמעון, מאיר(יושם לב להקבלה עם הקדושים הידועים). בחלומות, הזהירו אותה לא לעזוב את אופקים. ״אם תלכי מפה גברתי, כמה בעיות יהיו לך, מעולם לא נחפש אותך, בעיות רבות באות אליך ואנו נטפל בהן, אך אם תלכי מפה, מעולם לא תראי יום לבן, תמיד רק שחור… מה שאומר לי, אומר לבעלי… שבי פה, רד״ ו יבוא לגור אתך ומי שיבוא לבקרו ירפא אותו ויעזור לו… הנה רשב״י פה והוא רוצה ללמוד עם רד״ו… אמרתי מה זה שגעון?… שאלתי ומה יגיד בעלי? אמרו לי לכי לישון אנו נטפל בבעלך״… למחרת, בבוקר אותו יום שעמדו לעזוב, הודיע הבעל שהוא אינו רוצה לעזוב. מאז, לפי דבריה, התחילה לחלום עם רד״ו. היא מכירה בזה, שבעלה חלם לראשונה עם רד״ו. הוא חלם עם אדם בשם דוד תורגמן(והם חשבו שהכוונה לקדוש ר׳ דוד בן ברוך, שאליו היו קשורים, ולא לרד״ו, שאליו לא היו קשורים), שהודיע לו שהמכתב שקיבל על פיטורים נמחקו אותיותיו. בהמשך הופיע אדם אחד לפני פורום שהיה אחראי על הכרם שליד מושב מסלול, ודרש שלא יפטרו את משה. וכך היה. באותה תקופה ייחדו בני הזוג חדר לחברת רשב״י, למדו בו זוהר וקיימו מניין בימי חול.

יום אחד, ביום ששי, אחרי הצהרים, ולפי דברי הבעל, לאחר ששמעה צפירה, ובניגוד להרגלה, יצאה שרה לפתח הבית, ושם היו שכנות. כשראו אותה התחילו לשאול: מי זו? האם זו הגב׳ דנינו? אחת אמרה: זה לא ייתכן, בחורה זו לא נשואה, ולגב׳ דנינו שמונה ילדים. שרה נכנסה הביתה ואמרה לבעלה שמשהו נכנס לראש שלה ולגופה. מאז, ובמשך כמה שנים, סבלה מהפרעות נפשיות קשות: ״הייתי פותחת את הדלת בלילה ויושבת בחוץ… הייתי חיה כמו שמן על המים… ידעתי שאני לא מן העולם הזה… היו לי מחלות גרועות שאין להן תרופה.. אני בעצמי ידעתי ואמרתי למשה: תדע, אני לא חיה אתך… שים לב.. ״ באותה תקופה הופיע החכם בחלום וקרא לו: משה דנינו? וזה ענה: מי אתה אדוני? אתה לא זוכר אותי? אני הוא שמחקתי מה שהיה כתוב בניירות שלך. אמר לו משה דנינו: אתה ר׳ דוד בן ברוך, שלו אנו עושים סעודה? אמר לי: לא! אני רד״ו. הקדוש הבטיח לו רפואה שלמה לשרה ומשה התעודד מאוד מחלום זה. המחלה ותהליך הריפוי נמשכו כמה שנים, ובסוף שנות הששים ועם תקציב של 2000 ל״י התחיל משה בבניית בית הכנסת, וגם כאן סיפור מעניין על תהליך הבנייה.

משה: ״…כשהתחלנו לבנות הגיש רב העיר תלונה ומאוד הייתי עצוב. כמה פעמים חלמתי שרב העיר הולך עם ציצית קרועה. ערב המשפט בא רד״ו אליו בחלום ואמר לו…אל תדאג, אני אלווה אותך במשפט… גם שרה חלמה חלומות דומים. ביום המשפט, ולפי דברי שניהם, הופיע רד״ו בדמות עובד מועצה ושאל את משה אם כבר היה במשפט. נכנס משה ולאחר שהשופט דבר איתו הודיע לו שיש להרוס את בית הכנסת. ואז עמד אותו אדם שהיה בפרוזדור ואמר: למה להרוס? אני ראש המועצה. אני נתתי אשור ויש תוכנית. אז שינה השופט את החלטתו והטיל על משה 3 ל״י קנס״. וכאן יש סיפור מעניין הקשור בשרה ומשה דנינו: ״במוצאי שבת בעלי ישן מוקדם כי כל בוקר הוא מעיר את האנשים. הוא: ישנתי וחלמתי שוב שרב העיר היה עם ציצית קרועה ואני חלמתי על הבן שלו יוסף שעמד להתחתן ואמר לו: משה דנינו, אני בעוון אבי הלכתי, זהו עונש לאבי… שרה: באותו ערב באה בתי עם בעלה לבקר וספרה לי שבן הרב עשה באותו ערב תאונת דרכים והוא נשרף כליל במכוניתו. לא רציתי שיעירו אותו אבל הוא התעורר וסיפר לנו את החלום ואז אמרתי לו מה שקרה ליוסף…״

לשאלתי למה בנו לו מצבה, אמרה שרה שרד״ו בעצמו ביקש וקבע את המקום ואמר מה לרשום. בחדר האוכל שלהם יש ציור (בערך 20 ס״מ על 20 ס״מ), וכתוב עליו: ״דמותו הנפלאה ומצבתו של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א״. משני צידי הפרצוף המעוטר זקן יש מגן דוד. ליד מגן דוד הימני כתוב: ״מצבת זכרון לאדוננו הרה׳׳ג האדמו״ר ר׳ דוד ומשה זיע״א ר׳ שמעון בר יוחאי״. מתחת לציור כתוב: ״נולד בארץ ישראל ונעלמו עקבותיו באגויים שבצפון אפריקה״. בדמות זו נגלה הצדיק במציאות ובחלום לר׳ משה דנינו שבאופקים. דמות הצדיק ״ע״י המשורר ר׳ נסים מקסים מלכא הי״א״. נסים מלכה, מקרית גת, צייר את הקדוש, לפי קווים שתוארו על ידי משה דנינו…

התפתחות מעניינת למרכז באופקים קשורה לדמותה של הגב׳ סוליכה ועקנין, אמו של ציון ועקנין, שצייר את השלט שבבית הכנסת. סוליכה, המדברת בביטחון רב ובשטף, סיפרה לי, בנוכחות בנה ובני הזוג, את הסיפור הבא: ״כשהגעתי לפה בא אלי רד״ו בחלום. אמר לי: קומי לראות איפה אני. באותה תקופה כעסתי על שרה בגלל עניין של מה בכך. תראי את הגבורה שלי. אמר לי: בואי תראי איפה אני? אמרתי לו: אינני יודעת איפה אתה. אמר לי: בואי אחרי. הגענו עד פתח הבית ולא רציתי להיכנס. אמרתי לו: אינני נקייה. אמר לי: התקדמי והכנסי, כך אני אומר לך. נכנסתי. הקדוש אמר לשרה: תפתחי לה את הדלת, הכניסי אותה לאמבטיה והכיני לה מייד מגבת, עכשיו עכשיו. נכנסתי, התרחצתי ושרה נתנה לי בגדים והחלפתי. אז אמר לי: עכשיו את יכולה להיכנס ולראות איפה אני? אמרתי: עלא עינייא. נכנסתי והגעתי למקום בו עתיד היה להיבנות בית הכנסת. עדיין לא היה כלום. נכנסתי ואני רואה את הקבורה ראשונה, כמו ברד״ו במרוקו, וכן מצבות, הרבה אורות… בן פורת יוסף… עמדתי לידו והוא לקח עט וכתב, אני רד״ו ואני נמצא כאן. אמר לי: עכשיו שאת יודעת שאני כאן, שלום, את יכולה לחזור הביתה. אח״כ פגשתי את משה הולך לבית הכנסת. שאלתי אותו: יש לכם כוונה לעשות משהו למען רד״ו?״ הבן התערב כאן ואמר: ״התגלה להם והם לא אמרו שום דבר". סוליכה: ״הוא אמר לי, לא, אין לנו שום תוכנית. אמרתי לו: בוא הנה, אני יותר ממך… כך וכך וסיפרתי הכל. באתי גם לשרה וסיפרתי לה״. לסוליכה יש סדרת חלומות על רד״ו הקשורים להצלת בנה ציון במלחמת יום הכיפורים, הצלות של שכנים ובו׳…'. נציין עוד שאגדות רבות מתהלכות באופקים על הצלות וריפויים שנעשו על ידי הקדוש. שלושה דפים בודדים וחוברת הוצאו על ידי אדם מאופקים, שניצל על ידי הקדוש. פרסומים אלה לא יצאו מאופקים.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- המרכז השני, אופקים.

עמוד 116 -מקדם ומים כרך ב'

עדות נוספת בעניין זה באה אלינו גם מחיבורו של ״המלאך רפאל״, רבי רפאל משה בירדוגו, מחכמי מכנאס:  ראויה להיכנס לבית המדרש, כי בטעות יסודה. וכאן, על דרך ההשאלה, שאמרו לאישה צאי והתגרשי מבעלך הכהן.

מעשה שהיה בקלעייא בבת אחת כבת שש כבת שבע, שנשבית לבין הגוים בשנות הרעב שעברו לתפ״ץ, שהיו נושים הגוים הנזכרים באחיה ובאמה, ולא מצאו מה לגבות בחובם, ונטלו הבת הנזכרת והלכו להם.

ושהתה הבת הנזכרת אצל הגוים כמו ששה חדשים על צד הפחות [=לפחות].

אחר כך המירה דתה ועשו לה כתובת קעקע כמשפט הגוים [=כדי שלא תברח].

לימים הלך כהן אחד ופדאה מבין הגוים, ופרע להם חוב שהיו נושים בקרוביה, ולקחה לו לאשה על פי חכם אחד מחכמי עירו. הן היום נצצה רוח טהרה באנשי עירה הנזכרת, ורצו לעמוד על דבר זה אם נשאת הבת הנזכרת לכהן הנזכר בהיתר או לאו, לפי שיש צדדין להיתר וצדדין לאיסור.

יש צדדין להיתר, שהרי באה אשה אחת יהודית והעידה שמיום שנשבית הבת הנזכרת עד יום שנפדית היא הייתה מצויה במקום הגוים שלקחו הבת הנזכרת,ובאותה חצר שהיתה הבת הנזכרת, מעולם לא היה נכנס שם גוי זכר, ובלילה היתה השבויה הנזכרת לנה בחצר הנזכרת עם זקנה אחת גויה דווקא. אבל לא נתברר לאשה יהודית הנזכרת אם בלילה היה נכנס לחצר הנזכרת איזה גוי זכר.

עד כאן העידה האשה הנזכרת.

ויש צדדין לאיסור ששוב באו שני עדים כשרים והעידו שביום פדות הבת הנזכרת לא נמצא שום יהודי לא איש ולא אשה בחצר ההיא זולת הגוי ששבאה בשביל חובותיו. לכן יורונו רבותינו איזה דרך ישכון אור ושכרו מן השמים. עד כאן לשון השאלה שבאה מהעיר ההיא וזה אשר השבתי.

בשונה מעמדתו המקלה הנזכרת של רש״י אביטבול, נוטה דעתו של ר׳ רפאל לאיסור: עמדו לפנינו קצת מתלמידי חכמים שבעיר דבדו ונפשם לשאול הגיעה על המקרה בלתי טהור שאירע במחנה קדשם שנישאת המומרת הנזכרת לכהן הנזכר על פי העדות הנ״ל. ואחר ההתבוננות בדברי הפוסקים נראה לי שהאשה הנזכרת אסורה לכהן, ומלקין ומייסרין בעלה הכהן עד שיגרשנה. כי הדבר פשוט שאין עדות האשה הנזכרת מספקת, שאיך תעיד על ששה חדשים ויותר שלא נתייחד עמה גוי? ומה גם שפיה ענה בה שבלילה הייתה לנה לבדה, וגם בעת שהוליכה השבאי [=השובה, הנושה], לא היה עמה שום אדם, וגם ביום פדיונה העידו העדים הנזכרים שלא נמצא עמה שום אדם. וגם מחמת שהיא מומרת לרצונה…

שוב באו אלינו דברי המתיר הוא ניהו החכם השלם הדיין ומצויין כמוה״ר אליהו הצרפתי זלה״ה, ואחר התבוננות בראיותיו ראינו שאינם מספיקים להתיר לפי דעתנו, ועם שהרבה להמציא צדדים להיתר, לא יש  בהם טעם חזק להתלות בו להתיר…

אכן, דומה שגם בעניין מאסר נשים חלה תמורה מסוימת בעמדתם של חכמי מרוקו בעת החדשה, במיוחד כאשר היה מדובר בעבירות ״פליליות״ שדרשו ענישה מחמירה והרתעה.

בשל היעדר אמצעי כפייה וענישה פליליים בתוככי הקהילה, נמסרו העבריינים לעיתים לידי ה״שררה״, לשלטון הלא-יהודי, וזה נתן את העבריין במאסר – לרבות הנשים – כאשר היה ראוי לכך. דבר זה גרם תקלות מרובות וחשש לאונס הנשים, וכך במיוחד כשהאסירה הייתה ״אשת איש״, נשואה.

ביטוי לכך ניתן בדברים שהשמיע הרב דוד עובדיה, אב״ד צפרו, במועצת הרבנים החמישית, שנתכנסה בחודש טבת תשי״ד (53 19):

רבותי, בקיצור הנה באתי לתאר לפני כבודכם מצב הגטו בקהילתי [=צפרו],שדרים למעלה משלשת אלפים, שהצפיפות היא במצב נורא שאין כמוה. הרבה משפחות מאוכלסות דרים בחצר אחת זו אצל זו, במסדרון צר ודחוק, בלי מים חיים, וכל האספקה הלא היא רק מן הברזים הנמצאים בסמטאות הצרים הסמוכים לבתי החצרים.

צפיפות כזו וחוסר האספקה גורמים לתגרות ומריבות בין אשה לאחותה, דבר הווה ושכיח תדיר. וכאשר ניגשות אל השופט, באות על עונשן או קנס ממון או מאסר.

מיום היות הקהילה גם מקודם שלטון מלכות צרפת במארוקו, היה בית [=מעצר!] מיוחד לנשים העבריות בתוך הגטו בהשגחה יהודית מהוצאות הועד, והנשפטות במאסר באות ויושבות שם עד מלאות ימי עונשן. ורק בחודש זאנביי שנת אלף ותשע מאות וארבעים ושש בוטל המקום הזה על ידי הממשל המקומי ונשתנו עלינו סדרי בראשית, והנאסרה [=האסירה] באה היא לבית מאסר ממשלתי מחוץ לגטו, תחת השגחת אישה לא יהודית, ויוצאה היא לעבודה לגני הממשלה ללקוט עשבים וכיוצא, או שימוש בבתי הגדולים.

השגחה על העבודה נעשית ע״י פקיד זכר.

כמובן שישנם מקרים שגם אשת איש נאסרה במאסר, ואם על ייחוד פנויה גזרו, קל וחומר לאשת איש.

אנשי הועד במקום הגישו קובלנתם לפני הממשלה המקומית והייתה התשובה שהנשים החטאניות לא תקבלנה עונשן עוד במאסר כי אם בקנסות, וזה היה רק לפי שעה ועולמנו כמנהגו נוהג מאז ועד עתה.

בתשיעי לח׳ פיבריי [=פברואר] אלף ותשע מאות וארבעים ושבע [9.2.47]

הרציתי מכתב להראב״ד עיר תהילה פאס הרב חיים עד העולם על נדון זה בצירוף העתק מהחק הכמוס תח״י הועד של אדוננו המרוחם המלך מולאי עבד לעזיז המזהיר למשרתיו עושי רצונו בל יעבירו היהודים על דתם ועל מנהגיהם גם כן שוחחתי על זה עם אדוני המפקח הכללי במועצת הרבנים תשי״א וכתבתי עוד לאדוני הרב הראשי בטו׳ אדר תשי״ב ושוב להרב חיים עד העולם בח׳ אייר התשי״ג

בינתיים נשתנה הדבר עוד לגריעותא, שמאסר הנשים הכללי כעת הוא בחדר מיוחד בתוך בית מאסר לאנשים, בהשגחת פקידים זכרים.

אנשי קהילתי מתמרמרים על זה ומתרעמים על מי שבידו למחות. על כן פניתי אליכם רבותי, אולי ימצא פתרון לבעיא זו על ידי כבודכם וה׳ ינחנו בעצה טובה מלפניו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן

עמוד 102

החתונה היהודית במוגאדור במאה ה־19

מחברים שונים

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

המקור

James Richardson, Travels in Morocco, Vol. 1, London :

1860 ,pp. 185-188

החתונות והשמחות רבות המשתתפים של היהודים ראויות לעיון מיוחד, כשאנו חושבים על טיבו של המעמד החברתי של אומה נרדפת זו במרוקו, על מעמד הלא יציב, ועל אין־ספור העלבונות שמטיחים בהם הממשל והשכנים [המוסלמים]. השתתפתי בהרבה חתונות כאלה, ואני מתכוון למסור לקוראים מבט חטוף עליהן. קראתי ושמעתי רבות על הרדיפות נגד היהודים במרוקו, וזאת לא היתה אם כך הפתעה קטנה עבורי להיווכח בקיומן של מסיבות וחגיגות מתמשכות אלה בקרב אוכלוסייה שדיברו בה כה רבות כקרבנות של רדיפת המוסלמים.

אני מוצא שתי אמירות ברשימותיי המוסרות את תמצית העניין: ״היהודים ממשיכים בחגיהם; כמעט שליש מזמנם מתבזבז על חגיהם״; וכן: ״בתוך כל ההשפלה היהודים שפגשנו היום נבראים מחדש עד שמגיעים לקצה גבול היכולת בעת עריכת השמחות שלהם״. מסתבר שבזמן ששהיתי במוגאדור נערכו שם חתונות במספר יוצא דופן, ואחריהן בא חג הפסח. חושבני שכשהייתי בטנג׳יר נערכו שם חתונות וטקסי חתונה זה אחר זה כמעט כל לילה. מה שמאפיין חתונות, חגיגות וחגי השנה הוא, שקיומם הוא מחזור של אכילה ושתייה. דרך אגב, חגיגות אלה אינן נערכות בקרן זווית, ואינן סגורות בפני קהל או בפני מבטי המקנאים והאינקויזיטורים [=אלה שבולשים ומרחרחים], אלא הן פתוחות לכול, ומשתתפים בהן יהודים, מוסלמים ונוצרים.

חגיגות החתונה הן דבר שבמהות. נמצא כאן מבוא ביומן שלי לתיאורן: ״פר נשחט בבית החתן, תה, עוגיות ומשקאות חריפים חולקו בהרחבה לכולם. החבורה ליוותה לאחר מכן את החתן אל בית הכלה, שבו התנהלה חלוקה דומה של כיבוד, ומחצית הפר הובאה עבור ידידיה של הכלה. כאן החתן, לבוש במלבושים מזרחיים אמתיים, עלה והתיישב על ספה דמשקאית מקושטת בזהב. הנשים הובילו את הכלה, שכרעה תחת עומס קישוטיה ותכשיטי הזהב והפנינים שלה עם הינומה שכיסתה את פניה, והושיבוה ליד החתן. אחר כך היא נשארה לבדה כמו מלכה העומדת בראש החגיגה, שעה שכל הקהל הזינו את עצמם בשפע תבשילים ומשקאות שקשה לדמיין אותו. בעלה לעתיד הוציא זה עתה, במתנה לכלתו, זוג נהדר של עגילים עם פנינים, שלוו בצווחות הערצה של האורחים. הנשים היהודיות שהיו בקהל נמדדו על פי שפע האבנים הטובות והזהב שהן ענדו, כתרי פנינים, מחרוזות אלמוגים ואבני חן, עמידים ואצעדות מזהב וכסף, עם שמלות, חצאיות ומעילים רקומים בחוטי זהב וכסף״.

החגיגה נמשכה שבעה ימים. כשהבעתי את תדהמתי על שפע התכשיטים שענדו האורחים הרבים, קיבלתי תשובה על שאלתי בעניין מפליא זה. חלק גדול מן התכשיטים שעונדים בנסיבות כאלה נלקחו בהשאלה מידידים ושכנים; הם לבטח שייכים למשפחות יהודיות אחדות; כמות התכשיטים מראה את העושר הרב של היהודים החיים תחת ממשל עריץ זה.

השתתפתי בחגיגות החתונה של בן משפחת סוחרי נוצות, בעלי חברה עשירה רבת כוח שהתיישבה בדרום לרכישת נוצות יענים.

זו היתה חתונה עם הרבה ברק; כל האריסטוקרטיה היהודית של מוגאדור הוזמנה לחתונה. החגיגות החלו בצהריים. נכנסתי תחילה לחדר שבו היתה ישובה הכלה. היא ישבה על ספה מוגבהת מבהיקה מזהב עם כריות בצבע ארגמן באמצע חבורת גברות, כשאומרי שבחיה המקצועיים שרים כל הזמן את שבחיה ותפארתה. ״רחל יפה כלבנה״, שרה אחת; ״יפה יותר מפרח היסמין״, מוסיפה שנייה; ״מתוקה מדבש ומיצרת דבש״, צעקה שלישית. עיני הכלה היו עצומות. זה היה כמעט מעשה של חוסר צניעת להסתכל בחבורה ובפניה הקפואות עד מוות, שהפכו אותה למעין גוף מצויר.

תיאור בגדיה של הכלה יכול להיות משעמם, שכן היא הוצאה כל שעה מן החדר והולבשה בשמלה חדשה, כשהיא חוצה את הקהל ומציגה לעיניו, בסבלנות רבה, כל מה שכלול במערכת לבושה. פניה אופרו בידי אמן; הלחיים באדום עז; שפתותיה בחום בעזרת תכשיר מפיח בושם; עפעפיה בשחור עם כוחל; על ידיה ועל הסנטר שלה צוירו כוכבים קטנים בכחול. על כפות ידיה ורגליה נמרחה חינה, בצבע חום־אדום; רגליה יחפות, וציפורני בהונותיה וקרסולה נצבעו בחינה. היא היתה צעירה מאוד, אולי לא יותר מבת שלוש־עשרה, אך שמנה מאוד לאחר שהולעטה בפסטה ובשמן בששת החודשים האחרונים למטרה זו. החתן לעומתה היה מבוגר ממנה פי שלושה, גבוה, רזה ומגורם, בעל גזרה דקה ומשרה דיכאון. הכלה היתה קטנה ובריאת בשר, חסרת אינטליגנציה על פי המראה, שעה שהחתן היה בדמותו הברברית של פייגן(Fagan) , גיבורו של דיקנס.

הנערות הסתדרו בשורות, זו מאחורי זו, והמראה היה מפואר עוד יותר. רובן ענדו כתרים לראשן משובצים אבני חן ופנינים. הן היו ממש מכוסות מכף רגל ועד ראש בזהב ובאבנים יקרות. והיות שלכל אישה יש עשר אצבעות בלבד, הן חשו צורך לענוד סדרות של טבעות על שערן. היופי הטבעי של נשים אלה אבד כמעט תחת עומס כזה של תכשיטים. האבנים היקרות היו בעיקר פנינים, יהלומים, אבני אודם וברקת.

התכשיטים נאספו ונמסרו במשך דורות ועברו מאם לבתה. תכשיטים אחדים עתיקים, והם ביסוד עושרן של משפחות רבות. בצוק העתים הם ממושכנים או נצרפים לזהב וכסף כדי למלא צרכים מידיים. השורות הגבוהות כללו את הצעירות ביותר, מאופרות וצבועות פחות, ומשום כך הנאות ביותר. הנשים הכבודות והמבוגרות ישבו מתחתן כמו מלכות בבתיהן, המתחרות על מבטיהם והתפעלותם של הצופים. הן היו בעלות גוף מרשימות, וחשפו את רגליהן היחפות ומכנסיהן הרחבים שמגיעים עד לכפות הרגליים.

אחדות מבין הגבירות נראו כמתקשות לנשום בחום ששרר בחדר, וגם בגלל גושי השומן שעטפו את גופן והכבידו עליו. הנגנים החלו לנגן, ונעשו ניסיונות שונים להפסיק את ריקודיהם הבלתי ראויים של הרקדנים המוסלמים, משום שנראו ליהודים אניני הטעם וולגריים מדי, ועוד יותר לעיניהם של האירופים שכיבדו אותם בנוכחותם. לא נהניתי ממחזה זה, והשקפתי מבעד לחלון על החצר. ראיתי שם שני קצבים מתלמדים שוחטים עגל לכבוד המסיבה שתתקיים בערב. מספר בחורים טבלו את ידיהם בדם וציירו בו צורות של יד פתוחה על הדלתות, המשקופים והקירות, כדי להגן מפני ״עין הרע״ ולאחל מזל טוב לבני הזוג החדש.

החתונה היהודית במוגאדור באמצע המאה ה־19

עמוד 466

הגירת היהודים ממרוקו גרמה גם תחלופה מתמדת של התלמידים במדרשה והקשתה לקיים מסלול לימודים מסודר, וגם חלק מהמורים עזבו ועלו ישראל. מקרב התלמידים שמשפחותיהם בחרו להישאר במרוקו, היו שעברו ללמוד בישיבות ליטאיות באנגליה, בצרפת וכן בטנג׳יר.

התהליכים התרבותיים שהתחוללו במרוקו ואפשרות ההגירה לארצות מתפתחות פתחו לפני התלמידים והבוגרים אפשרויות תעסוקה מגוונות, וחלק מהתלמידים העדיפו שלא לעסוק בדיינות או ברבנות. יתרה מזו, התגברות החילון, המודרניזציה ופריחת התרבות הצרפתית בקרב היהודים, גרמו לבוגרי המדרשה להתרחק מעולם הרבנות והדיינות, ומיעוטם אף התרחקו מן הדת.

מסתבר כי כל אלו חברו יחדיו לתוצאות שהיו רחוקות ממשאת הנפש של הוגי המדרשה ומייסדיה, עד סגירתה הסופית בשנת 1967.

ויקטור מלכה תיאר מתיחות בין שניים מהמורים וביקר את התנהלותם, והניח שהתנהלות זו השפיעה השפעה מסוימת עליו ועל חבריו שלא לשמש ברבנות או בדיינות ולבחור להם עיסוק אחר. ראו: מלכה, יומנו, עמ׳ 116. אחד הבוגרים ששוחחתי אתו טען שבהיעדר זמן ומוטיווציה להשקיע בלימודי הקודש, ההישגים בלימוד תורה לא השביעו רצון, ומנהלי המדרשה והתלמידים היו מודעים לכך, ומשום כך לא נעשו מאמצים רבים לשלב את הבוגרים במשרות תורניות.

י. התימה: על ערכה של המדרשה מנקודת מבט ישראלית

אין לכחד כי מפרספקטיבה היסטורית לא מילאה המדרשה את היעדים שהציבו מקימיה. על אף המשאבים הרבים שהושקעו בה במשך השנים, כמעט לא יצאו מקרבה דיינים ורבנים, והרוב המכריע של בוגריה השתלב בתחומי עיסוק אחרים.

יש להדגיש כי רוב הבוגרים, אף שכאמור לא נתמנו לרבנים או דיינים, הצליחו לשלב קודש וחול, תורה והשכלה, במסגרות השונות שבהן פעלו, והם רואים במדרשה מסלול שהכשיר אותם לכך.

אולם ראשית, יש לזכור כי אי הצלחתה של המדרשה נבעה בעיקר מסיבות שלא היו קשורות לרמתם של פרחי הדיינות או לתכנית הלימודים הייחודית שיצרו מייסדיה, אלא משינויים היסטוריים מפליגים שקשה היה לצפותם מראש: חילופי השלטון במרוקו ובעקבותיהם גל העזיבה הגדול של יהודים שנהרו לישראל, לצרפת, לקנדה ועוד בתחילת שנות השישים, הביאו לצמצום דרסטי של יהדות מרוקו. אלמלא שונו פני ההיסטוריה, סביר להניח כי לפחות תלמידי המחזורים הראשונים היו משתלבים בבתי הרין המקומיים, בתחילה אמנם כדיינים מתמחים או כדיינים נוספים על הרכב שלושת הדיינים הרגיל, כספרי דדייני או כמזכירי בית דין, אך לאחר מכן היו מתקדמים ותופסים את תפקידי ההנהגה התורנית של יהדות מרוקו. הרב שלמה אבן דנאן, בוגר המחזור הראשון, סיכם זאת יפה בתשובתו על שאלתי על מידת ההצלחה של המדרשה: ׳ההיסטוריה עברה אותנו׳, כלומר ההיסטוריה היא זו שלא העניקה למדרשה ולבוגריה את ההזדמנות הראויה.

ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. לא מן הנמנע כי הביקורת של חלק מהבוגרים על רמת הלימודים במדרשה, על איכות התלמידים ועל רמתם הדתית, מקורה בין היתר במפגש עם תרבות דתית אחרת משעלו לארץ.

נקודה זו ביקש הרב שלמה אבן דנאן להבהיר במכתבו אליי מכ״ז בטבת תשע״א: ׳אילו נשארה הקהילה היהודית במרוקו בשלמותה כי אז היתה המדרשה נוחלת הצלחה עצומה, ומוכיחה באופן ברור את נחיצותה החיונית לפעולת בתי הדין הרבניים, לחינוך הדתי ולשירותי הדת בכלל, גם אחרי חילופי השלטון במרוקו בשנת 1956׳.

שנית, וזו הנקודה החשובה לענייני: פרשת הקמתה של המדרשה, אף שלא השיגה את מטרותיה, מעידה על תפיסת העולם של הזרם המרכזי והעיקרי של רבני מרוקו באותה העת, ועל הדרך שבה בחרו להתמודד עם אתגריה הרוחניים של המודרנה, דרך השונה באופן מהותי מגישות שהמליצו על הסתגרות וריחוק. אפילו פרטים שוליים לכאורה, דוגמת הטרחה והעמל סביב הקמת המדרשה, התקוות שתלו בה, וההתרגשות הכנה והחפה מכל ציניות לקראת פתיחתה, כפי שהם עולים מעדויות בכתב ובעל־פה, משקפים את עולמה של יהדות מרוקו ואת עולמם של הרבנים שעמדו בראש הנהגתה. רבנים אלה התייחסו למודרנה בדרך כלל באופטימיות, וראו את תפקידם – לכתחילה ולא בדיעבד – להנחות את הציבור כיצד למזג ולשלב באופן נאות בין ערכיה לבין ערכי התורה וההלכה. ניסיון זה, שלא צלח מבחינה מעשית, אך ערכו רב מבחינה אידאית רעיונית וחינוכית – העניק לנו אפשרות לטעום מטעמה של יהדות מרוקו ואיכויותיה המיוחדות ודרכה המיוחדת במבחן המאה העשרים.

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב–סיום המאמר

עמוד 63

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר

המקורב ליצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו, לספרות הלכה ולפסיקת הרבנים שלהם, יודע כי הם גילו רגישות מיוחדת לאישה ולכבודה, ודאגו לבסס את מעמדה ולחזק מעל ומעבר למה שנקבע כהלכה. לשם כך הם ניצלו את הסכמות אשר התורה האצילה של חכמים, בבואם לפתור בעיות שהזמן גרמן.

בתחומים אחדים הגדילו חכמי מרוקו לעשות. לתקנותיהם אין אח ורע בכל קהילות ישראל. די אם נזכיר את התקנות, הידועות כבר מתקופת גירוש ספרד, כגון תקנות בענייני קידושין. תקנות ירושה, ובכלל אלה הם הנוהג האוסר לשאת שתי נשים.

דאגתם של חכמי מרוקו לגורל האישה ולמעמדה בולטת במיוחד במאה העשרים, והיא מדהימה בתעוזתה. עם חדירת התרבות הצרפתית למרוקו וההתמערבות שנתלוו לשלטון הפרוטקטורט, נשתנו דפוסי החיים המסורתיים. החינוך הפורמלי לבנות נעשה בהדרגה רווח מאוד. נערות ונשים עזבו את מקומן המסורתי בבית, ונכנסו למעגל העבודה – בחינוך, במסחר, בפקידות ובבתי חרושת. יותר ויותר שהיו בחברה מעורבת של אנשים ונשים. בקשרים שבין שני המינים נמזגה עתה חירות הליכות, שערערה במידה רבה את מעמדן הנכבד שמקודם של נערות ונשים, וגרמה להתרשלות ולזלזול במחויבות של בני המין השני כלפיהן. מאידך גיסא הביאה המודרניזציה גם לשינויים בתפיסת עולמה של האישה ולמרי כנגד מעמדה, כפי שזה נתפרש מתוך מסורות קדומות אחדות. רבני מרוקו היו עתה קשובים לתביעתן ונשיאתן בעול כגברים. אך בד ובד עמדו הרבנים על המשמר וביקשו להגן על זכויותיהן וכבודן של הנשים, לבל יירמסו ברגלי המתירנות שהלכה ופשטה.

ההתמודדות עם הפסיקה בעידן חדש זה לא הייתה קלה. לחלק מן הבעיות בנושאי אישות, דת וחברה קשה היא למצוא פתרון הולם במסגרת ההלכה. מאידך גיסא הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות נשתנו ממקום למקום ומדיין לדיין, ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. יתרה מכך, בסוגיות אחדות הייתה מסורת הפסיקה במרוקו שונה במחוזות השונים. כל עוד הקשרים בין המחוזות לא היו שכיחים, לא בלטו השינויים ולא הפריעו, אך הדברים נשתנו בתכלית במאה העשרים. נסללו כבישים והנחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר שהבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

את אחד הפתרונות המעשיים ביותר בעולם ההלכה היהודית הגה הרב שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו, אשר תיכן כינוסים של חכמים מכל רחבי המדינה כדי להיוועד, להיוועץ ולהכריע בנושאים ההלכתיים שעל הפרק הנוגעים לסוגיות של חברה, אישות והלכה דתית. במשך השנים תש"ז-תשט"ו (1955-1944) נערכו שישה כינוסים. מן הראוי לציין, כי כינוסים כאלה והתקנות שנתקנו בהם הם תופעה יחידה במינה בעולם ההלכה היהודי בדורות האחרונים.

וכך הגדיר הרב שאול אבן דנאן את מטרות הכינוסים:

א-טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים, אשר אינה שווה בערי מרוקו;

ב-תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בכל ערי מרוקו, בין בדיני אישות ובין בענייני איסור והיתר; והמטרה השנייה לתקן תקנות חדשות שיפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, בעיקר בסוגיות הקשורות בממון, או קבלתה של דעה מסוימת בהלכה והפיכתה לתקנה המקובלת על הכול, אשר תחייב את הדיינים לפסוק לפיה. וכפי שהבהיר בפתיחה לאחת מהצעותיו לדיון:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האספה, לגמור את הדין הצריך תקון, לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הקצרים והתמציתיים הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות: אחת, כי על פי צורך השעה יש לוותר על ההכרעה המושגת בדרך של הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות התלמודיים ובדרך של משא ומתן עיוני, כי ״לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״, ויש לגשת להכרעה בצורה טכנית, כלומר הכרעה בדרך של הצבעת הרוב בין הרבנים המשתתפים. גישה זו מעידה על שיטה קונסטרוקטיבית וחדשנית בפסיקה בדורות האחרונים.

נקודה שנייה היא הטענה הנוקבת, שהסמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות שרירה וקיימת גם בדורנו, ומוטל עלינו להשתמש בה כדרך שהשתמשו בה הראשונים, דור אחר דור, ללא בריחה מאחריות ובלא ניסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה ודורשת את פתרונם. כלומר, בעניין ההכרעה אין תוקף לטענה, שידיעותיהם של חכמי הדורות האחרונים וחכמתם בתורה קטנה מזו של החכמים בדורות הראשונים ולכן אין סמכותנו כסמכותם בתיקון תקנות, במיוחד כשמדובר בתקנות שיש בהן הפקעת ממון מכוח הפקר בית־דין הפקר.

ואמנם תולדותיה של הפסיקה במרוקו מוכיחות, כי חכמי מרוקו במשך כל הדורות, עד אמצע המאה הנוכחית, תיקנו תקנות בכוח תקנות חכמים, בלא מורא ובלא הסתייגות שמחמת צניעות יתרה, ואף לא הזדקקו לסמכותם של ראשי הציבור ומנהיגיו לתת לתקנותיהם תוקף מכוח תקנות הקהל.

הכינוסים הניבו תקנות רבות שבהן תופסת סוגיית מעמדה של האישה מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת לאישה סעד משפטי ולבצר את מעמדה במסגרת המשפחד. תוכנן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן ועל התפיסה הרעננה וכוח היצירה העצום שבפסיקה הרבנית במרוקו. אביא כאן דוגמאות אחדות מן התקנות הנוגעות לתחום זה:

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

נהגו במשך שמונת ימי המילה לערוך מידי לילה, סדר מיוחד בבית היולדת ושמו

״תחדיד״, הכולל פיוטים, ויהי נועם ג׳ פעמים, יושב בסתר וכו', בן פורת יוסף ג״פ, המלאך הגואל אותי וכו׳ ג״פ, שיר למעלות אשא עיני ובו׳ וברכת כהנים, ובר יוחאי, ויש נהגו שהתשב״ר באים ערב ערב לבית היולדת, לקריאת שמע והמלאך הגואל וכד, ומקבלים מיני מתיקה:

כן המנהג פשוט, וראה בזה באורך בספר נחלת אבות(עניני מילה), ובספר נו״ב (עמוד קט״ז), ובספר שיר ושבחה ועוד, ותחדיד מלשון ברזל או גבול, וראה בספר יהדות מרוקו שהביא מנהגים שונים בזה, וראה בספר מלאך הברית להגר״א בן שושן מש״ב בטעם ענין זה:

נהגו להביא כסא לבית היולדת, ומקשטים אותו לכבוד המילה, ונשאר שם עד שלשה ימים לאחר המילה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קט״ז), ובספר נחלת אבות (עניני מילה) והוא כתריס בפני הפורענות:

נהגו לערוך סעודה בליל השמיני ונקרא ״זוהר״, ושם נקראים קטעי זוהר, בר יוחאי, ופיוטים שונים:

כן המנהג פשוט ומובא בשו״ת הלק״ט (ח״ב סימן קס״ט), והטעם פשוט, כיון שהיולדת והרך הנולד נתונים בסכנה, ובפרט בליל המילה כידוע, על כן אנו מרבים בזוהר, שכוחו גדול להכניע את החיצוניים, וכמובא בספר צפורן שמיר למרן החיד״א:

נהגו כשהמילה נדחית, עורכים את הזוהר בליל המילה:

כן המנהג, והטעם משום שהכל בא כתריס בפני הסכנה, ודבר בעתו מה טוב:

נהגו בליל הזוהר, לכתוש במכתשת כמון וחינה, ועושים זאת תוך תרועות שמחה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני מילה), ומקורו מגמ׳ סנהדרין(ל״ב) בענין קול רחיים בבורני וברש״י שם:

יש נהגו להביא בשעת המילה מחתת אש, ומגמרים סם הנוטף מהעץ ושמו ״ אָזאווִּי ״:

כן הביא שם בנהגו העם עניני המילה (ס״י), ומקורו ממדרש עיי״ש:

יש נהגו להניח כוס מים מתחת לכסא אליהו, ואחרי המילה לוקחים אותו, וקבלה בידם שהוא סגולה לרפואה ולעקרות:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קי״ז), מפי זקנים, שיש בזה סגולה לרפואה וחיים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 137

אברהם הרבה לשמוע בילדותו על הנפלאות שחולל רבי שלמה תימסות לאחר מותו, ולימים פקד פעמים אחדות את קברו. אך אין למהר ולהסיק מכאן כי משקעי סיפור זה חלחלו ל׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת. אמנם שניים מהמוטיבים בסיפור — התגלות בחלום וקביעת מיקום חדש לקבר הצדיק — מופיעים גם באתר החדש, אולם יש לזכור כי מוטיבים אלה אינם יוצאי דופן כלל ועיקר באגדות הקדושים.

זיקה מפורשת יותר בין המסורות המשפחתיות לבין ׳בית רבי דוד ומשה׳ אפשר למצוא בסיפור ששמע אברהם על אירוע שהתרחש לאחר פטירת אבי זקנו, רבי יעקב תימסות, ואשר הכה את יהודי מראכש בתדהמה. חודש לאחר שנקבר רבי יעקב במראכש הגיע לעיר מכתב מירושלים, המבשר על הופעתה הפלאית של מצבה בבית הקברות בהר הזיתים, שעליה חקוק השם יעקב תימסות. מכאן שהדגם להעברת צדיק ממרוקו לישראל, אירוע נדיר ביותר בפולחני הקדושים במרוקו, קיים היה במסורת המשפחתית של אברהם מימים ימימה.

הנסים הקשורים באירועי מותם של צדיקי המשפחה הראשונים הותירו באברהם את רישומם. אולם בעבורו התגלמה זכות האבות המשפחתית בראש ובראשונה באבי אמו, הקרוי אף הוא רבי שלמה, שאותו הכיר מקרוב. סב זה, סוחר עשיר ששימש גם שוחט ומוהל לעת מצוא, התגורר באימי־נ־תנות בבית גדול ומרווח בסמוך להוריו של אברהם. לדברי אברהם, הוא נחלץ בכל הזדמנות מידיה של אמו כדי להימצא במחיצת סבו, ובילה עמו יותר מאשר עם הוריו. בביתו של הסב הוא היה יכול להיווכח מקרוב בביטויי הכבוד וההערכה שהשפיעו יהודי הכפר על רבי שלמה, ואשר נענו במחוות של נדיבות מצדו. בשל עושרו סירב הסב לקבל תשלום על שירותי הדת שסיפק. בכל פעם שנקרא לשחוט פרה, הוא כובד בנתח בשר משובח מהשחיטה ומיהר לחלקו לנצרכים. בכל מוצאי שבת נקהלו רבים מיהודי הכפר בביתו של רבי שלמה כדי ליהנות מברכתו לאחר ההבדלה, ולא פחות מכך — מן התה המשובח שהכינה הסבתא ושנמזג בטקסיות מקומקום ענק (בראד), שבעיני אברהם מעולם לא התרוקן. אוסף הספרים היקר של רבי שלמה, שכלל גם ספרי קבלה בכתב יד, היה מקור משיכה נוסף לילד הסקרן. אולם כל מאמציו לעיין בו נתקלו בהתנגדות תקיפה של הסב, שהזהיר את נכדו מפגיעתם הרעה של השמות בקורא הבלתי מנוסה.

שלא כאבותיו הדגולים, הוכר רבי שלמה כצדיק עוד במהלך חייו, זכות נדירה בפולחן הקדושים היהודי במרוקו(בן־עמי תשמ״ד, 21). את עלייתו המהירה יותר לדרגה של צדיקות ניתן להסביר בקיומה של שושלת: עצם העובדה שאבותיו נתפסו כצדיקים העניקה לו את זכותם המצטברת. ייתכן גם כי מקום קטן כאימי־נ־תנות היה בית גידול מתאים יותר לצמיחת הילה של צדיקות מאשר מראכש, העיר הגדולה, מקום משכנם של צדיקי המשפחה הראשונים. בין הנפלאות שחולל רבי שלמה בלטו במיוחד כוחותיו הנבואיים, ביטוי מובהק להשראה קדושה הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים במרוקו(שם, 61; 1926,1,158 Westermarck).

רבי שלמה נפטר בשנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים, כשהיה אברהם בן שלוש־עשרה. תחושת האובדן שאפפה את הנכד התחזקה עקב הנסיבות המיוחדות של הפטירה. אף שחי מילדותו באימי־נ־תנות, מצא רבי שלמה את מותו בעיר אסוירה (מוגדוד) על חוף האוקיינוס האטלנטי, שאליה נלקח בסוף חייו כדי לקבל טיפול רפואי. משעמדו יהודי אסוירה על גדולתו, מיהרו לקבור אותו בבית הקברות המקומי כדי להמשיך וליהנות מברכתו. אברהם הצעיר, שהיה קשור בכל לבו לסבו, כאב במיוחד את העובדה שהסב נקבר במרחקים ולא היה אפשר לפקוד את קברו בכל עת ומועד. אפשר שבהקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳ פיצה עצמו אברהם באופן לא־מודע על החלל שהותירה היעלמות הסב: האירוע הראשוני, שבו צדיק בן המשפחה ׳נגזל׳ על ידי זרים ונקבר הרחק, מתוקן על ידי פעולת הנגד של הבאת צדיק לא מוכר מרחוק והפיכתו לצדיק משפחתי מתוקף שיכונו בבית.

דומה שתחושת האובדן שחווה אברהם הוחרפה לא רק על ידי נסיבות מותו של רבי שלמה, אלא גם על ידי עיתויו. הוא איבד את סבו, סמל מוחשי של רוחניות ולמדנות, כשהיה בן שלוש־עשרה, על סף הפיכתו הטקסית מילד לחבר בוגר בקהילה. בדיוק באותו זמן, מיד לאחר בר המצווה שלו, נטש אברהם את לימודי הקודש בבית הכנסת (צלא) המקומי והפך להיות סנדלר כאביו, משלח יד שבו עסק יותר מעשור, עד לעלייתו לארץ. אמנם אין להסיק מכאן כי הנער נטש את לימודיו עקב מות הסב, שכן באימי־נ־תנות, כמו במקומות אחרים באזורים הכפריים במרוקו, המשיכו רק מעטים מבין הילדים בלימודיהם אחרי גיל בר מצווה, ולשם כך היה עליהם לנדוד למוסדות חינוך תורניים בערים רחוקות. אברהם עצמו, שהרבה בילדותו להיעדר ׳מלימוד ותפילה׳, לדברי אמו, היה חסר כנראה את הכישרון ואת ההתמדה שאפיינו את המעטים האלה. ועם זאת, גיל שלוש־עשרה מצטייר כנקודת מפנה סמלית במחזור החיים של אברהם. בגיל זה נפטר סבו, מדריך פוטנציאלי לחיי למדנות ורוחניות, בהותירו מאחוריו רק זיכרונות המפציעים מעת לעת בחלומות, ואברהם בחר במקצוע החולין של אביו ונעשה סנדלר כמוהו. יחלפו שלושים שנים עד שאברהם יצליח — באמצעות האתר שיקים בביתו שלו — להשיב משהו מאווירת הרוחניות והקדושה שחש במחיצת סבו.

במהלך שלושים השנים האלה לא פגו געגועיו של אברהם אל סבו הנערץ. געגועים אלה התבטאו, בין השאר, במאמציו הרבים להשיג מזכרת מוחשית ממנו. הוא הרבה לדבר על לבו של דודו, בנו ויורשו של רבי שלמה, שיעניק לו אחד מספריו של הסב, כמו גם את קומקום התה הענק שהקסים אותו בילדותו. אולם הדוד התחמק בתואנה שכל רכושו של הסב נותר במרוקו. דומה שדווקא אל הספר והקומקום יצאה נפשו של אברהם, משום ששילובם מחבר את הרוחניות ואת הלמדנות של הרב הצדיק עם עושרו ועם נדיבותו השופעת. האם את השילוב הזה, המשקף את העבר האידיאלי של ילדותו, מנסה אברהם להחיות בבית רבי דוד ומשה? תהא התשובה אשר תהא, על החיבה הנוסטלגית שחש אברהם לחיים במרוקו, למרות עוניים ופשטותם, קל היה לעמוד בשיחות עמו. הוא הרבה להדגיש את החופש שחש בעיסוקו כסנדלר, אדון לעצמו ולשעות עבודתו, את החיים הטבעיים והפשוטים באזור חקלאי פורה ושופע, את היחסים ההדוקים והעזרה ההדדית בתוך הקהילה היהודית המסורתית, ומעל לכול — את אמונתם הדתית התמימה וחסרת הפשרות של חבריה.

בהיותו בן עשרים ושתיים נשא אברהם לאישה את מסעודה, בת שכנים באימי־ נ־תנות, הצעירה ממנו בשמונה שנים. שנתיים לאחר מכן, ב־1954, זמן קצר אחרי הולדת בתם הבכורה, עליזה, הסתיים הפרק המרוקאי בחיי בני הזוג, והם עלו לישראל בצוותא עם רבים מיהודי מרוקו. חבלי הקליטה הקשים שהיו מנת חלקם של רבים מעולי שנות החמישים, לא נחסכו גם מאברהם וממשפחתו, אך הוא חש עצמו בר מזל על שנשלח לגור בצפת, אחת מארבע ערי הקודש — גם אם תנאי המגורים והתעסוקה בשיכון כנען שבצפת לא היו טובים מאלה שבעיירות הפיתוח החדשות. נוסף על כך, החבילה המשפחתית לא התפרדה בעקבות העלייה. הוריו של אברהם שוכנו גם הם בשיכון כנען, ורוב האחים והאחיות — תשעה במספר (אברהם הוא הבכור שבהם) — מצאו עצמם בקרבתם. במהלך ביקורי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ בשנות השמונים מצאתי שקרבה משפחתית זו השתמרה ואף התעצמה, עקב נטיית ילדיהם הנשואים של אברהם ושל אחיו להתיישב בקרבת הוריהם. משהחלו להיוולד הנכדים היו הוריו של אברהם עדיין בחיים, וכך נוצרה המשכיות מרשימה של ארבעה דורות המכים שורש במקום אחד. להמשכיות זו יש קשר אמיץ למקום הקדוש שכונן אברהם.

אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה–מסע החלומות אל הצדיק–יורם בילו

עמוד 69

שידוכין

ההבטחה ההדדית של שני בני־זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין׳, ובלשוננו הרווחת — ״אירוסין״. ההבטחה אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבות האירוסין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, שכל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצר השני כקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי הוא־בבחינת ״אסמכתא״, ואסמכתא לא קניא. כלומר, בעת שמתחייבים הצדדים לקנסות בשטר השידוכין, בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. לכן נהגו בימי הביניים בספרד לערוך שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, ללא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה היה מוסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. כן נפסק גם בשו״ע. וכך נהגו במרוקו אלה שרצו להבטיח את יישום ההתחייבות שעושים בשעת השידוכין. מקרים שהגיעו לדיון בבית־הדין ולא הייתה בהם התחייבות מפורשת, בדומה למה שהיו עושים בספרד, לא פסק להם בית־הדין שום פיצוי על עגמת הנפש והבושה שנגרמה לצד הנפגע, אשר בדרך כלל הייתה זו הכלה.

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים, היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני־זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא היה מפגש בין החתן לכלה. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך. אולם כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני־הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם, שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני־הזוג. תרמה לכך גם העובדה, שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. כפי שבאו הדברים בפי החכם מציע התקנה:

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, המציאות החברתית נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהבנות לתומן חושבות רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה והמתנה לנישואין מגלה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת. ונגרמה לה עגמת נפש, בושה ונזק, שלא ניתן לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה, שבה בנות מחזרות אחרי הגברים; ואפילו אחרי גברים תפוסים־משודכים.

המציע מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני־הזוג לבחון את התאמתם זה לזה: ״ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם״. ואכן, לפעמים, לאחר השידוכין, מגלים שאין בני־הזוג מתאימים ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. אך הוא מציע להגביל תקופת היכרות זו לשישה חודשים. התיקון המוצע מעיד כי החכמים מתחשבים במציאות שנשתנתה, ואינם חוששים כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על פי ההלכה. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש והבושה וכן פיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין:

מיום השדוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [= להכרה ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמשה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי נקבע בתקנה בין מקסימים למינימום, ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה, כפי ראות עיני הדיינים. התקנה מקנה עדיפות לאישה על פני הגבר, כי מתקניה יוצאים מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 190

נהגו שכל המשתתפים, עומדים בשעת המילה:

כן המנהג והובא בספר מלאך הברית (עניני מילה), ובספר נו״ב(עמוד קט״ז), ומקורו משבת (קל״ז) והרמ״א ביו״ד (סימן רס״ה):

נהגו שהסנדק יושב על כסא אליהו עצמו, ואין כסא אחר:

כן המנהג פשוט, וכן מנהג עיה״ק ירושלים, וכמובא בשדי חמד !מער׳ בית הכנסת אות ל״ט), וערוך השלחן(סימן רס״ה ס״ק ל״ד), וראה בזה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״א):

נהגו שהסנדק מביא מתנה הגונה, לתינוק הנימול:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קל״ז), ומקורו מהמדרש שהקב״ה סייע לאברהם למול עצמו, ונתן לו מתנה ז׳ ארצות, וראה בברכ״י(סימן רס״ה סקי״ח):

יא. נהגו רבים שאין יושבים סנדק לשני אחים:

יא. כן הביא בנו״ב שם ובמקור חיים (פרק רמ״ח סקט״ז), שכן נהגו להקפיד בעיר פאס וסביבותיה, והטעם כי סנדקאות דומה לקטורת, ובקטורת קי״ל חדשים לקטורת, ומקורו מהרמ״א (יו״ד סימן רס״ה סי״א):

יב. נהגו לברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, בין מילה לפריעה:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו במקוה המים (ח״ב סימן ל״א), וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן רס״ה ס״א), וכן הביא בספר נחלת אבות, ובספר נהגו העם, ובספר שיר ושבחה, וכן מסודר בסידורים ישנים, ויש מקומות בירושלים שנהגו לברך להכניסו לפני המילה, וראה בזה בנתיבי עם (סימן רס״א ס״א), ובשו״ת ישכיל עבדי(ח״ה סימן מ״ג), ובבית היהודי ח״ג (סימן י״א ס״ז):

יג. נהגו המוהלים למול שלא על מנה לקבל פרס, ויש אף שנסעו ממקום למקום על חשבונם:

יג. כן המנהג פשוט מימי קדם, וכמובא בספר יהדות מרוקו, והוא על פי מה שאחז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכן העיד שם על עורכי חופות שעשו שלא ע״מ לקבל פרס:

יד. יש נהגו לשמור ערלת התינוק לצורך נשים עקרות, או לנשים היולדות נקבות, והן בולעות אותה, וקבלה בידן שהיא סגולה, ויש מהחכמים שערערו על מנהג זה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ה) והביא סימוכים למנהג, אלא שסיים שראוי להחמיר וכן כתב בספר נהגו העם, שמנהג זה לא ברצון חכמים עיי״ש, וראה גם בבית היהודי(ח״י סימן כ״ב ס״ה):

טו.נהגו שהמברך על הכוס פותח את הברכה: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולמצות (ולחפה) ולמעשים טובים.

טו.      כן המנהג ומובא בספר מלאך הברית, ומצוין בסידורים ישנים, וראה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״ח):

טז.      נהגו שהמברך טועם מהכוס אחרי קריאת השם, לפני שיר המעלות:

טז.      כן המנהג פשוט, והביאו בספר מלאך הברית(עניני מילה) ובנהגו העם (מילה ס״ח) וכן מנהג פשוט בא״י ומצרים, וכמו שהעיד בספר נהג מצרים (אות ל״ב) שאין בזה משום הפסק, וראה בזה באורך בבית היהודי ח״ג(סימן י״א סי״ג) ובמקורות שם, וכן פסק הגר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 138

113 – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

 קטה. בנות ישראל

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת חמישה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: א/בא/ב גג גג גב דד דד דב וכר.

משקל: עשר-שתים עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה. תמרור ׳גרושים מבית׳.

סימן: דוד.

מקור: ק־ צא ע״ב

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹמָם וָלָיִל / לְשִׁבְרֵךְ יִבְכּוּ כָּל עֵת וְעוֹנָה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל / וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

דְּמָעוֹת הַזִּילוּ נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת
בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת וְגַם עֲדִינוֹת
5-מִיָּמִים יְמִימָה בּוֹאנָה לְתַנּוֹת
לְחֶסְרוֹן בַּעֲלַת מִדּוֹת הֲגוּנוֹת
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂאנָה קִינָה

וּבְבוֹאָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יוֹצְרָהּ
10-שָׁם יַעֲנֶה בָּהּ צְדָקָה וְיָשְׁרָהּ
הֵן פְּעֻלָּתָהּ אִתָּהּ וּשְׂכָרָהּ
מִסְחָר כֶּסֶף נִבְחַר טוֹב סַחְרָהּ
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ יַזְהִיר מְאוֹרָהּ
כְּאוֹר הַחַמָּה וּכְאוֹר הַלְּבָנָה

15-דֶּשֶׁן תִּתְעַנַּג אִשָּׁה זֹאת הַבָּאָה
בְּחַצְרוֹת בֵּית אֵל עֶלְיוֹן גָּאֹה גָּאָה
עִם שָׂרָה וְרִבְקָה וְרָחֵל וְלֵאָה
בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה בַּבֹּקֶר הִיא בָאָה
תִּתְעַדֵּן בִּמְחִצַּת מִרְיָם הַנְּבִיאָה
עִם חַנָּה וּפְנִנָּה נְשֵׁי אֶלְקָנָה

1. לשברן: על מכתך ואסונך. 2. רבות… כלנה: על-פי מש׳ לא, כט. 4-3. נשים… עדינות: שלוות ומפונקות, על-פי יש׳ לב, ט. 5. מימים… לתנות: על-פי שו׳ יא, מ. לתנות: לקוע. 8-7. התבוננו… קינה: על-פי יר׳ ט, טז. 9. ובבואה לפני המלך: על-פי אס׳ ט, כה. כאן: בבוא הנפטרת לפני הקב״ה. 10. יענה… צדקה: מעשיה הטובים יעידו עליה, על-פי בר׳ ל, לג. 11. הן… ושכרה: על-פי יש׳ מ, יא. יש בידה הרבה מעשים טובים ומגיע לה שכר טוב עליהם. 12-11. מטחר… טחרה: מעשיה הטובים ערכם רב יותר ממסחר כסף, על-פי מש׳ ג, יד. כטף נבחר: על-פי מש׳ י, כ. 14-13. כזהר… הלבנה: כאן: נשמתה תאיר באור גדול. כזהר… יזהיר: על-פי דני יב, ג. 16-15. דשן תתענג: על-פי יש׳ נה, ב. כאן: תיהנה מזיו השכינה בעולם הבא. אשה… גאה: האשה הזאת הנכנסת לגן־עדן. אשה זאת הבאה: על-פי רות ד, יא. בחצרות בית אל עליון: על-פי תה׳ קטז, יט. גאה גאה: על-פי שמ׳ טו, א. 17. עם… ולאה: עם ארבע האמהות. 18. בערב… באה: על-פי אס׳ ב, יד. 19-17. שרה… חנה: מגילה יד ע״א ובר״ר סז, ט.

ר' דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז.

ב-1950 נפטר רבי מסעוד תאמצות שהיה מלמד תינוקות ומכובד מאוד במוגדור, על כן קברו אותו בחדר. לבסוף, בשנת 1964 נפטר רבי פנחס אביצרור שהיה רבה האחרון של מוגדור ואף הוא מצא את מנוחתו האחרונה באחד החדרים. מלבד אלה, הקהילה מצאה לנכון להוסיף בחדרים האלה את אסטרייה אבקציץ שהייתה בתו של רבי מסעוד כנאפו ואת רעייתו של רבי אברהם בן סוסאן(בן שושן).

המצב הפיזי של הקברים

מצב הקברים בבית העלמין החדש היה קשה ביותר. עשבים שוטים כיסו חלק ניכר מאלפי הקברים המצויים בו. לפעמים, החולות שהרוח העיפה מהים הקרוב הצטברו על חלקים נרחבים של בית העלמין וקברו תחתיהם מאות קברים.

ביקורינו התכופים לימדונו שיש הידרדרות מתמדת במצב הקברים, הן בגלל איתני הטבע, הן בגלל הזנחה וחוסר מודעות מצד הממונים על שמירת בית העלמין והן בגלל העבודות הנעשות בו לקראת הילולת רבי חיים פינטו, כי אז צובעים בסיד את הקברים ושופכים מלט המכסה קברים רבים כדי לאפשר גישה לקברו של רבי יהודה פינטו בן רבי חיים. קברים רבים כוסו בעפר המצטבר ובצמחייה המתפשטת ללא הרף. בקברים אחרים, העשויים מסלע ים ואשר הכיתוב עליהם היה בשיטת החריטה בתוך הסלע, התפוררו האותיות בגלל פגעי הזמן והטבע, ובעיקר משום שאותיות נשברות כאשר דורכים עליהן. יש לציין שהקברים כל כך צפופים שלעיתים קרובות, נאלצים לעלות על קבר כדי להגיע לקבר אחר.

קברים אחרים סוידו פעמים כה רבות שאי אפשר היה לקרוא את הכתובות כי סיד כיסה את כל הכיתוב.

מכה נוספת שהיה צורך להתמודד עימה הייתה לשלשת השחפים הרבים שאימצו את בית העלמין כמקום לקנן בו. זאת עקב קרבת שני בתי העלמין לים, לא רחוק מנמל הדייג המספק מזון בשפע ללהקות השחפים הרבות המרחפות מעל למוגדור.

גם היום ניתן לראות שמרבית הקברים צבועים בלובן הלשלשת של קהיליית השחפים שחברה לקהיליית שוכני עפר.

החל מראשית המאה העשרים, החלו לייבא שיש לצורך הקמת מצבות. הקברים הרבים משיש הנמצאים בבית העלמין, גם הם לא נשמרו היטב ולפעמים קשה לקרוא את הכתוב עליהם. זה קורה כי בכל פעם שבא מישהו לבקר קבר העשוי משיש לבן, השומר החרוץ והמבקש לשאת חן בעיניו כדי לקבל תשר נאה, שוטף בנוכחותו את הקבר עם חומצה בעלת ריכוז גבוה המלבינה את השיש והמשווה לו מראה כמעט חדש. אך המבקר הולך והחומצה ממשיכה לעבוד והאותיות נשחקות עד כי קשה לקרוא אותן.

קורה גם, שפטרייה בצבע חום־שחור מתבייתת בתוך האותיות והופכת אותן לבלתי קריאות.

לפעמים נתקלים בבית העלמין בחלקי שיש שונים. הינה קברו של הבחור יוסף כנאפו שחלק ממנו נמצא במרחק עשרות מטרים מהקבר.

צרה אחרת היא כאשר מבקשים מהשומר לעבור בצבע שחור על האותיות. בדרך כלל המבקרים ממהרים להמשיך לדרכם. על כן הם אינם נוכחים בשעת צביעת האותיות כדי להשגיח שהמלאכה תיעשה כהלכה. השומר שאינו יודע מילה אחת בעברית, מעביר מכחול טבול בצבע שמן שחור על האותיות והתוצאה היא – שמות מעוותים ומילים משובשות.

יש גם מצבות משיש שחור. השיש השחור לא עמד כלל בפגעי הזמן וכמעט כל המצבות משיש זה מתפרקות לחלקיקים וכמובן שאי אפשר לפענח את הכתוב עליהן.

יש אפילו מקרים שהחליפו לגמרי את המצבה והמעתיק שגה בהעתקת הכיתוב המקורי, לפעמים עד כדי סילוף הכתוב. כדוגמה לכך, ראו קברו של משה לוי(ראה בפרק יג קברו של משה לוי). כאשר ניסינו לפענח אותו, לא הבנו דבר וחצי דבר מהכתוב עליו. (ככל הנראה, השיש החדש הוזמן מערבי מקומי). למרבה המזל, הגיע אלינו צילום של הקבר המקורי וכך יכולנו לדעת מה כתבו על המצבה כאשר אותו משה לוי הלך לעולמו.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור

עמוד 25

אסלדה בחילה אזנח נזם רחלי

הסוג:    קינה.

העת:     לתשעה באב.

הלחן:    למתי אל נערץ.    (אוצר-ליתא).

התבנית: מעין שיר אזורי.   שני טורי פתיחה המשמשים כמדריך ובסיום שני טורי חתימה המחליפים את המדריך (כדרך קינות רבות, כדי לסיים בנחמות). לסטרופות שני טורי ענף וטור מעין אזורי ובסטרופה האחרונה שני טורי אזור. שינוי הצורה מקביל לשנוי התכן לפי שמסיים בנחמה.  

   החריזה: אב/אב. גד/גד/דב.

המשקל: שבע הברות בצלעית.

החתימה: אני יעקב אבן־צור

כ״י בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים אוסף יהודה 240 Heb, דף 20 [=י]; כ״י נ״י בימ״ל בנאים 60/1. דף נ״א [=ע].

נדפס: עת לכל חפץ. דף סח עמ׳ ב. אוצר, א־1870 *.

אֲסַלְּדָה בְּחִילָה, / אֶזְנַח נֶזֶם וַחֲלִי

מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה, / קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי.

נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיַּי/ כִּי הָיוּ צָרַי לְרֹאשׁ

הִלְקוּ, הִכּוּ לְחַיַּי, / וְאוֹתִי הִשְׁקוּ מֵי רוֹשׁ

5 תַּחַת עָסִיס וְתִירוֹשׁ, / יַיִן עַיִן חַכְלִילִי.

יֶהְדְּפוּנִי אֶל חֹשֶׁךְ / וִינִדּוּנִי מְתַבֵּל

אוֹי לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ / רַגְלַי עָנוּ בַכֶּבֶל

נֶהֱפַךְ נֵבֶל לְאֵבֶל / וּלְקוֹל בּוֹכִים חֲלִילִי

יֶחֱרַד לְזֹאת לִבִּי / וְאֵבָרַי נֶהֶלְמוּ

10 חוֹרְשִׁים חָרְשׁוּ עַל גַּבִּי / וּכְכִנּוֹר מֵעַי הָמוּ

רֻתְּחוּ וְלֹא דָּמוּ / חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי.

עָלַי לְבָבִי דַּוָּי, / מֵרֹיב צָרָה וּמְצוּקָה

בָּתֵּי בָּרָאי וְגַוַּאי, / הָיוּ בּוּקָה וּמְבוּקָה

עַל כֵּן בִּנְהִי אֶזְעֲקָה / וּבְמַר אֹמַר  רָזִי לִי.

קִדְּמוּ מוֹקְשֵׁי מָוֶת / אוֹתִי, בִּלּוּ בְשָׂרִי

בְּיוֹם אֹפֶל צַלְמָוֶת, / אַכְזָר עָכָר שְׁאֵרֵי

אֵין תְּעָלָה לְשִׁבְרֵי / כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי.

בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי, / יָגַעְתִּי כְּאַנְחָתִי

צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי, / עַד אָמַרְתִּי נִגְזַרְתִּי

20 נְפוּגוֹתִי נִדְכֵּיתִי / עַל כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי.

אוֹיְבַי, בְּעֻזָּךְ נָאוֹר, / כִּבְּדָם תְּפַלֵּחַ

אֶת מְקַלְּלַי תָּאֹר / וּבְנֵיהֶם תְּקַפֵּחַ

כָּל צָרַי אֲנַגֵּחַ / חִנָּם שָׂחת טָמְנוּ לִי.

צַהֲלִי וְגַם רֹנִּי, / עֲנִיָּה הֲסֹעֲרָה,

 בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, / צְפִירַת הוֹד תִּפְאָרָה 25 

צֹאן קֹדֶשׁ הַנִּפְזָרָה, / חִישׁ תֶּחֱסִי בְּצִלִּי,

בָּאָרֶץ הַטְּהוֹרָה / תּוֹךְ גְּבוּלִי וּגְלִילִי.

אֲצַלְצְלָה בְּגִילָה, / כִּי אַל יִהְיֶה בְּכִסְלִי

הֲלֹא אֵלָיו אוֹחִילָה / יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילִי..

אצלצלה.

1 אסלדה בחילה: ארתע ברעדה על־פי איוב ו י. אזנח: אעזב. נזם וחלי: תכשיטים והלשון על־פי מש'­כה יב, והענין בהתנצלות בני ישראל את עדיים בחורב, שנזופי פנים היו לפני הקב״ה על־פי שמ׳ לג ו. / 2 מעי מעי… הומה לי: על־פי יר׳ ד יט, והוא דימוי להזדעזעותו של הפייטן מן החורבן. 3 נקטה נפשי: מאסה נפשי, על־פי איוב י א. היו צרי לראש: על־פי איכה א ה. / 4 הכו לחיי: איוב טז י. השקו מי רוש: על־פי יר׳ ח יד./ 5 תחת עסיס וכו': שיעור הכתוב; השקוני רעל במקום יין ותירוש. יין עין חכלילי: על־פי בר׳ מט יב. וכפיוטנו כוונתו ליין שעינו, לאמור צבעו, אדמדם./6 יהדפוני… מתבל: על־פי איוב יח יח. / 7 אוי לי… משך: על־פי תה׳ קב ה. משך: שם אומה, ומשך מבני יפת הוא, בר׳ י ב. רגלי ענו בכבל: על־פי תה׳ קה יח. / 8 נהפך… חלילי: על־פי איוב ל לא. /9 יחרד… לבי: על־פי איוב לז א. נהלמו: הוכו. / 10 חורשים… נכי: על־פי תה׳ קכט ג. והוא סמל להכבדת העול של הגויים על ישראל. וככנור מעי המו: על־פי יש׳ טז יא. / 11 רותחו ולא דמו: על־פי איוב ל כז. דמו: דממו. חזות קשה… לי: על־פי יש׳כא ב. חזות: נבואה./12 עלי לבבי דוי:על־פייר׳ ח יח. דוי: כאוב. צרה ומצוקה: צפניה א טו.

13/ בתי בראי וגואי: הבתים החיצוניים והפנימיים, השווה קידושין לג עא; חגיגה ה עב. היו בוקה ומבוקה: היו חרבים ושוממים. על־פי נח׳ ביא./ 14 בנהי: בבכי. ובמר: בכאב על־פי איוב ז יא; י א. רזי לי: נגלה לי רז פורענות על־פי יש׳ כד טז, ראה תרגום יונתן ורש׳׳י שם./ 15 קדמו מוקשי מות: על־פי שמ״ב כבו. קדמו: באו לפני, מוקשי: מלכודות. בלו בשרי: על־פי איכה ג ד. בלו: השחיתו. / 16 אפל צלמות: על־פי איוב כח ג. אכזר עכר שארי: על־פי מש׳ יא יז, ושעור הכתוב, האויב האכזר השחית בשרי. / 17 תעלה: רפואה על־פי יד׳ מו יא. כל רואי ילעיגו לי: על־פי תה׳ כב ח. / 18 במסתרים תבכה נפשי: יר׳ יג יז. יגעתי באנחתי: תה׳ ו ז. / 19 צפו… נגזרתי: על־פי איכה ג נד. צפו: שטפו. נגזרתי: נכדתי. / 20 נפוגותי: נחלשתי. נדכיתי: נשברתי. על־פי תה׳ לח ט. על כי המר שדי לי: על־פי רות א כ. / 21 כבדם תפלח: על־פי מש׳ ז כג. תפלח: תבקע. / 22 מקללי תאר:על־פי בר׳ יב ג. תקפח: תאבד. / 23 צרי אנגח:על־פיתה׳מד ו. חנם שחת טמנו לי: על־פי תה׳ לה ז. שחת: שוחה, בור. / 24 צהלי וגם רני: על־פי יש׳ יב ו. עניה הסוערה: על־פי יש׳ נד יא. / 25 בצדקה תכונני: שם, פסוק יג. צפירת… תפארה: על־פי יש׳ כח ה. צפירת: עטרת. / 26 צאן קדש: כינוי לישראל על־פי יח׳ לו לח. / 27 בארץ הטהורה: ארץ ישראל, לפי ששמונים שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים, בבלי שבת טו עא. וגלילי: ארצי. /28 אל יהיה בכסלי: על־פי משלי ג בו. בכסלי: תקותי ומבטחי. / 29 יהי שלום בחילי: על־פי תה׳ קבב ז. שני טורי השיר האחרונים חוזרים על צלילי הפתיחה, אלא שמגמת הסיום כבקינות רבות הינה מתן דברי ניחומים

פיוטי ר' יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה- אֲסַלְּדָה בְּחִילָה, / אֶזְנַח נֶזֶם וַחֲלִי-קינה לט' באב

עמוד 185

מדור

מדור הוא חלק ממזונות שהבעל מחויב לספק לאשתו. ביחסים שביניהם נחשב הבעל כבעל הדירה, לכן רשאי הוא להחליט מי ייכנס לדירה לבד מאשתו, ולפיכך יכול גם לאסור על קרוביה וחברותיה להיכנס לבית מבלי שיצטרך להמציא עילה לכך, כי הדירה שלו היא ואין כופין את האדם שייכנסו אחרים ברשותו. מאידך גיסא, זכאית האישה אמנם לדרוש שלא ייכנסו קרוביו לדירה, או שלא תגור עם הוריו ואחיותיו יחד, אולם זאת רק אם יש לה נימוקים להתנגדותה; כגון, שקרוביו מציקים לה או גורמים לקטטה בינה לבינו ולהפרת שלום בית. קיימת מחלוקת בין הפוסקים, אם די בכך שתעלה האישה טענות אלו, או שמוטל עליה גם להוכיחן. כל זה אמור שעה שלא התנו על כך במפורש קודם הנישואין, ואפילו היה ברור לה שאכן יתגוררו עם הוריו בכפיפה אחת. ואין הבעל יכול לטעון שהאישה סברה וקבלה; כי לטענה מעין זו יכולה היא להשיב, שכל עוד לא נתנסתה בכך חשבה שתוכל לעמוד בכך, שכן לא תיארה לעצמה שהסבל יהא נורא כל כך, אבל עכשיו רואה היא שאינה יכולה לעמוד בכך. עוד יכולה היא לטעון שלמעשה לא ויתרה מראש כלל, אלא האמינה שבמקרה שיתברר שלא תוכל לשאת את ישיבתה עם חמותה יחד, יעשה בעלה להרחקת אמו מדירתם או להעתקת מגוריהם לדירה אחרת, נפרדת. במקרה שהותנה תנאי מפורש, לפני הנישואים, שהמגורים יהיו עם ההורים, והאישה נתנה הסכמתה לכך, דעתם של רבים מהפוסקים, שאינה יכולה לטעון ״סבורה הייתי שאוכל לסבול, וכעת התברר לי שאינני יכולה״.

במרוקו, שלה דפוסי חברה פטריארכלית, היה נפוץ הנוהג, שהאב המשיא את בנו מקצה לו חדר בבית או בחצר, והבן עובד וסמוך על שולחן האב שנים מספר אחרי חתונתו. בתקופה זו אמורה הכלה להיות לעזר לחמותה, לנהוג בה כבוד ולציית לאמרי פיה. מנהגים אלה היו בחזקת נורמה חברתית רגילה. יתרה מכך, היו שהתנו מראש, לפני הנישואין, שהמגורים יהיו עם ההורים יחד. עם חדירת המודרניזציה נתרבו מקרים של חיכוכים בין חמות לבין כלתה. נשים צעירות סירבו להיכנע ולהישמע להוראותיה של החמות, והדבר גרם לחיכוכים בין הנשים לבין בעליהן ולהפרת שלום בית. פעמים רבות נסתיים הדבר במשבר משפחתי: הכלה עוזבת את בעלה, הולכת לבית אביה, ופותחת בהליכים משפטיים בבית־הדין. בחלק מן המקרים נסתיים הדבר בגירושין.

בכינוס הרביעי של מועצת הרבנים הועלה נושא זה לדיון. החכמים גילו הבנה לרוחן של נשים צעירות, והוחלט: ״שאין דירה עם ההורים כלל, רק בתנאי מפורש; ואם אחר כך נתקוטטו, חזר הדין כאילו אין תנאי״. כלומר, מן הסתם אין לחייב כלה לגור עם חמותה, אלא אם הותנה על כך במפורש לפני הנישואים. וגם אז, במקרה שיהיו חיכוכים בין הכלה לחמותה אין התנאי תופס.

ידועה בציבור

משגברה המתירנות נמצאו גברים שייחדו להם אישה אחרת על נשותיהם. נשים אלו נקראות בלשון החכמים ״חשוקות״, מעין ״ידועות בציבור״. תופעה זו גרמה להרס המשפחה כשנשתעבד הבעל לחשוקתו, והיה מבלה במחיצתה את רוב זמנו, מבזבז עליה את כספו, ועוזב את אשתו ובניו מחוסרי כול. אף שהדיינים הבינו למר רוחה ולסבלה של האישה החוקית אם הבנים, לא היה לאל ידם להושיעה, כי לא היו מוסמכים לנקוט אמצעים נגד העבריינים. הנושא הועלה לדיון במועצת הרבנים השלישית, ולפי שאין יכולים לכפות את הבעלים לשוב לחיק נשותיהם, הוחלט להקל את סבלן של הנשים הללו במידת האפשר, באמצעות התקנות האלה:

א-מי שעבר ולקח אישה שלא בקידושין ויחרה לו בראיה ברורה; הוא נשאר חייב בכל חיובי הבעל לאשתו והיא פטורה מכל חיוביה, וגם מעשי ידיה לעצמה.

ב-שומת המזונות תהיה כפולה ממדרגתו, והמותר לעצמה לעשות בו כחפצה ורצונה.^, כלומר, האישה תשוחרר מכל התחייבויות שאישה חבה לבעלה: אין היא חייבת להכין לו את אוכלו או לשרת אותו, ואם היא עובדת — כל הכנסותיה הן שלה בלבד. כנגד זה חובותיו כבעל לאשתו נשארים תקפים. לפיכך הוא חייב במזונותיה, גם אם היא עובדת ויש לה הכנסה משלה. יתרה מכך: שומת המזונות תהיה כפולה ממה שמגיע לה לפי הכנסותיו; והיא יכולה להוציא את כספי הכנסותיה ודמי המזונות כחפצה, מבלי שתצטרך לתת דין וחשבון לאיש. כמסתבר נתכוונו המתקנים להפעיל לחץ כספי כבד על הבעל, כדי שיעזוב את פילגשו ויחזור לחיק המשפחה. אם יעמוד במריו ולא ייכנע, באו התקנות להקל על האישה במידת האפשר, בכך שנתנו בידה עצמאות כלכלית — כביטוי מובהק לרוח הזמן.

מחילת האישה בזכויותיה

לפי ההלכה, אישה המוותרת לבעלה בכתובתה איבדה כל תנאי כתובתה. לפעמים קורה, שמתוך התפרצות של כעס או בשעת מריבה מוחלת האישה לבעלה בהתחייבויותיו כלפיה, שנרשמו בכתובתה. ואולם גם אם בשוך כעסה היא מתחרטת על מה שוויתרה, את הנעשה אין להשיב. לפעמים מפעיל הבעל לחצים על האישה, אם באלימות ואם במתק שפתיים, כדי שתמחול לו באחד מתנאי הכתובה, ואם נשתכנעה ומחלה, אינה יכולה להתחרט. כדי להגן על האישה מפני לחצו של הבעל, או במקרה שוויתרה בפזיזות בשעת כעס ומריבה, תיקנו:

כל אישה שתמחול לבעלה בכתובתה בכולה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי הכתובה, יכולה לחזור בה כל עוד שלא עברו עליה שלושה ימים מהתחייבותה(זאת אומרת, יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים מערב עד ערב).

על ידי תקנה זו נתנו לאישה אפשרות לשיקול־דעת מחודש במתינות במשך שלושה ימים, להתייעץ עם קרוביה ומכריה ועם אנשים מומחים. ואם יתברר לה שטעתה, יכולה לחזור בה.

הזכות להישאר בדירה

ההלכה אוסרת על זוג שהתגרש להמשיך ולהתגורר יחד באותה דירה אחרי הגירושין; הואיל והייתה ביניהם קרבה גדולה קודם לכן, קיים חשש שיבואו לידי קיום יחסים, דבר העלול לחייבם בגט נוסף מספק. אם הדירה היא קניינו של אחד מהם, מוטל על השני לעזוב אותה. אם היא שייכת לשניהם או מושכרת לשניהם, ולא היה ביניהם הסכם הקובע מי מהם יישאר לגור בה אחרי הגירושין, קובעת ההלכה שהאישה נדחית מפני האיש, בנימוק שסלטולי הגבר קשים מאלה של האישה.

בשכונות היהודיות במרוקו שררה צפיפות דיור גדולה, והיו קשיים בהשגת דיור, אפילו להשכרה, והדברים באים לידי ביטוי בדברי החכם המציע: ״אך לעת כזאת שהדירה היא יקרת המציאות גם לאנשים וכל שכן לנשים, לכן למוזר הדבר הזה לומר שהבעל ישאר שקט ושאנן בביתו והאישה תשא את עונה לחפש״. על כן הוא מציע לבטל את העדפת הגבר על פני האישה, אשר לזכות להישאר בדירה לאחר הגירושין. לאחר דיון הוחלט לבטל את ההעדפה הזאת ולמסור את עניין ההכרעה לשיקוליו של בית־הדין, אשר ידון בכל מקרה לגופו.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 193