מורשת יהדות מרוקו

Ce n'est qu'un seul verset, pour que je puisse télécharger une photo avec le message, si cela réussit, le verset apparaîtra dans chaque message..

נסתפק ברשימה זו שאינה מיצגת אלא את קצה הקרחון. רוב הקהילות בהן הרצף לא נשמר, היו מועדות לשינויי מנהגים. מנהג א״י הקדום שהיה על פי הירושלמי, נעלם עם השמדת הקהילה היהודית ע״י הצלבנים. המנהג המכונה היום ״ירושלמי״ הוא מנהג חדש שהתחיל להיווצר לאט לאט אחרי גירוש ספרד. בתורקיה נוצרה תערובת של מנהגים, עקב הנדידות הגדולות אליה של קהילות ספרד שהיו בעלי מנהגים שונים (קסטיליה וארגון למשל), של קהילות אשכנזיות ושל הקהילות המקוריות (המנהג הרומניוטי ומנהג המוסתערבים). אין פלא כי המקובלים הצליחו אז בקלות לשנות במזרח חלק מן המנהגים הישנים.

תופעה כזאת לא יכלה להתרחש בקלות בצפון אפריקה. הרצף הדמוגראפי והמשכיות מרכזי התורה הבולטים במשך למעלה מאלף שנים, מנעו שינויים קיצוניים במנהגים.

והנה אנו עדים לתופעה הסוציולוגית הידועה שהפחות מושרש מערער על מי שמושרש יותר.

לגבי הטענה השלישית, שצריך לקבל את מנהג המקום, אנו מפנים את הקורא אל המבוא שלנו, בו מוכח שזו אחת המחלוקות הגדולות שזעזעו את המאה הט״ז, שדמתה במפגש קהילות לתקופתנו, וכשהנטיה הכללית היתה שכל קהילה יכולה וצריכה לשמור על מנהגיה, וכי הכלל האומר כי אדם חייב לקבל עליו את מנהג המקום שאליו בא אינו חל על קהילות שלמות אלא רק על יחידים. ומכל מקום, אין הגיון להחיל כלל זה רק על יוצאי צפון אפריקה ולא על האשכנזים.

לגבי הטענה השניה, אנו נוכיח לאורך הספר, בהלכות רבות, כי הטענה שקהילות צפון אפריקה חרגו מפסקו של מר״ן אינה נכונה ברוב המקרים. וכן שהמערערים עצמם חרגו פעמים רבות מפסקי מר״ן, דוקא באותן הלכות בהן נצמדו קהלות צפון אפריקה לפסקיו של מר"ן. דוגמאות רבות בנידון, פזורות לאורך כל החיבור הזה. והמסקנה היא שאין לאף אחד מונופול על מרץ.

גם הטענה הראשונה שקהלות צפון אפריקה נוהגות בדברים רבים כמו האשכנזים, תתברר כמופרכת. ראשית מר"ן עצמו פסק במקרים לא מעטים כדעת הרא״ש ונגד הרי״ף והרמב״ם. שנית המערערים מעדות המזרח נוהגים פעמים רבות כדעת האשכנזים ונגד דעת מר"ן, דוקא באותן הלכות בהן קהלות צפון אפריקה נוהגות כדעת מר״ן, ובהתאם להלכה ספרדית מקורית. וגם פה ימצא הקורא דוגמאות לא מעטות לאורך חיבורנו זה.

חשוב גם להדגיש כי ההיסטוריה שלנו מצטיינת בהשפעות הדדיות בין האשכנזים והספרדים. ההשפעות הספרדיות הבולטות ביותר על האשכנזים מופיעות בניגוד למצופה, דוקא אחרי גירוש ספרד שהיה אמור לחסל את העולם הספרדי. חוגי האר״י השפיעו בצורה עמוקה על האשכנזים, בעיקר על קהילות החסידים. אך לפני כן, כבר בולטים השל״ה הקדוש, חכם צבי ובנו יעב״ץ בהערצתם לספרדים. מאידך, ההשפעות האשכנזיות על הספרדים בעבר הורגשו בכל הקהילות הספרדיות, ולא רק אצל יוצאי צפון אפריקה. כבר כתב אברבנאל – כחמישים שנה לפני הופעת השו״ע, בספרו ״זבח פסח״ על ההגדה (בסוף הפרק ״סדר הדברים בליל שימורים״): ״ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד הננו נוהגים כדעת הרא״ש ז״ל״.

אם כן השפעת הרא״ש ע״ה לא הצטמצמה ליוצאי צפון אפריקה. ואפילו ר׳ אברהם אלקלעי ע״ה (דודו של ר׳ יהודה אלקלעי) כותב בספרו ״זכר לאברהם״ (ערך פסח): ״מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לענין חוזר ונעור דלא מחמרינן לומר חוזר ונעור אפי׳ בטעמו או לח בלח, וכמו שכתב מור״ם סימן תמ״ז ס״ד, דדוקא בממשו אמרינן חוזר ונעור וכו׳ וכן בכל דיני פסח מנהגינו ככל מה שכתב מור״ם ז״ל, באופן דלענין פסח אנו אשכנזים, כך אמר לי הרב מ״ד עט״ר ה״ה מר רב״י יצ״ו״. ור׳ אברהם אלקלעי אינו צפון אפריקאי בכלל, אלא מדובר בספרדי שחי במאה הי״ח באזור הבלקנים שהיה שייך לאימפריה התורכית.

מטרת חיבור זה אינה ח״ו ויכוחית וקנטרנית. סהדי במרומים כי אין איתי שום רצון ולא יכולת להתמודד עם פסקיו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף. מי אני ומה אני כי ארהיב עוז להרוס אל הקודש. אך לא מדובר בי. קנוא קנאתי לכבודם של גדולי התורה והמאורות אשר האירו את עיני ישראל בצפון אפריקה למעלה מאלף שנה בלי הפסקה. הפסקים המקובלים על עדות המזרח הם כולם נכונים וישרים למבין. אך לא פחות מהם, גם ההלכה המקובלת על יוצאי צפון אפריקה יסודתה בהררי קודש. אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכל אחד חייב לצעוד בדרכי אבותיו. נא לקרוא את המאמר האחרון שכותרתו ״אלו ואלו דברי אלהים חיים״, בו נמצאת סקירה היסטורית של הגיוון ההלכתי בעם ישראל. שם הבאנו את דברי רב האיי גאון בתשובה שיש מחלוקות הלכתיות שכבר נמסרו למשה רבינו מסיני, ואת דברי האר״י ז״ל שיש י״ב שערים בשמים, שער אחד לכל אחד משבטי ישראל. באותו מאמר עמדנו על תפקידו ההיסטורי של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו. לכן הסגנון ההשוואתי בחיבור זה אינו צריך להטעות, ולא לעורר מדנים ח״ו.

מטרתנו בחיבור זה היא רק לתרום לסילוקן של כמה דעות קדומות. בד״ב ההלכות של כל העדות מבוססות היטב, ויש להנחיל תודעה זו לכל עם ישראל. בל יאמר אדם לחבית: אבי גדול מאביך, החכמים שלנו גדולים מן החכמים שלכם. יותר מזה, הפעלת מכבש על עדה כלשהי כדי שתעזוב את המסורת ההלכתית שלה ותקבל עליה מסורת הלכתית אחרת, מביאה תמיד לידי נשירה. תמיד יהיו אנשים שיזרקו כל מסורת, ובתנאי שלא יכפו עליהם מסורת אחרת. ביסוס המסורת ההלכתית של יוצאי צפון אפריקה, נועדה אם כן לקרב את אחינו יוצאי צפון אפריקה אל עולם התורה והקדושה, ולא ח״ו לצורכי התמודדות.

כאמור, חיבורנו זה מלווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳. הוא מטפל רק בהלכות שסותרות את המקובל אצל יוצאי צפון אפריקה. מוצגות זו לעומת זו ההלכות על פי ילקוט יוסף וההלכות המקבילות אצל גדולי התורה בצפון אפריקה. בהערות שוליים, מובאים המקורות. פרטים על הספרים וגדולי התורה שחיברו אותם, נמצאים בנספח מיוחד בסוף החיבור. המחצית השניה של חיבור זה מכילה מאמרים שחוקרים את המקורות של הלכות חשובות שנוהגות אצל יוצאי צפון אפריקה, ומחזקים אותם.

הנני מתחנן בפני בורא נשמתי כי יצילני משגיאות ומיצר ההתפלמסות. בו בטחתי כי לא אמעד, כי יצאתי לטרוח למען שמו הקדוש. ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״איך נחרב/ המערב/ ורפו כל ידים״.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וְסֶפֶד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לְזֹאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינִי עֵינִי / יֹרְדָה מַּיִם

בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ

בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׂם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מְקַוֵּם אָנָּה וָאָנָה

מְקוֹם תְּפִלָּה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָהּ

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דָּמַי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אֲשִׁבִּילִיָּא

עֲלֵי נְשִׂיאִים / וְהַקְּרֻאִים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אַצִּילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָהּ

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קָרְטֳבָה / וּתְהִי כַּיָּם שְׁאִיהָ

וְשָׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בְּגַאֲיָן גַּם אָלָמֶרְיָהָ

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלַקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיִּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לְזֹאת אֶסְפְּדָהּ / וּמַר אֶלְמְדָה / וְאֶנְהֶה עוֹד נְהִי נְהִיהָ

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סָגְלְמָאסָה,

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה

וְשָׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבִּנְיָּה נֶהֱרָסָהּ

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָהּ

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מַרְאַכַּס הַמְּיֻחָסָהּ

עֲלֵי יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עֵין אוֹיֵב לֹא חָסָה

אֲהָהּ אָפַס / קְהַל פַאס / יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה

וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תַּלְמְסֵן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סַבְתָּה ומִכְּנֶּאסָה

וְסּוּת אֶקְרְעָה / עֲלֵי דְּרָעָה / אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂהּ

וּבְיּוֹם שַׁבָּת / וּבֶן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמָם כְּמַּיִם.

וּמָה אַעַן / הֲכִי לְמַעַן / חַטָּאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / וְצוּר חֵילִי / רָעָה אֵלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשֹׁבֵּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְחַם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עִוְּתָה

וּמֵאַרְצָה / מְחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלָמָהּ / וְנֶאֱלָמָהּ / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

וְעִם כְּאֵבָהּ / וּבִלְבָבָהּ / לְחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֹּת פְּדוּת / וּמֵעַבְדוּת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חַסְתָּה

בְּבֵית כְּלָאִים / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בִּכְיָהּ / עֲלֵי לֶחֱיָהּ / בְּיַד אַמָּה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יֵרָא / אֱלֹקִים מִשָּׁמַיִם.

אֵיךְ נֶחֱרַב / הַמַּעֲרָב / וְרָפוּ כָּל–יָדַיִם!
וְאוֹי! יָרַד / עַל סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם.
עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם.

יְמֵי רָעָה / עַל דְּרָעָה / אֲשֶׁר בָּאוּ בַּתְּחִלָּה
בְּיוֹם בָּא צַר / חֹשֶׁךְ צַר / עָלֶיהָ וְאָבְלָה.
וְלָכַד עִיר / וְיָעִיר / חֲמָתוֹ עַל הַקְּהִלָּה,
קְהִלַּת אֵל / יִשְׂרָאֵל, / סְגֻלַּת שׁוֹכֵן מַעְלָה;
קְהַל יְשָׁרִים / וּכְשֵׁרִים, / הוֹד תּוֹרָה וְגָדְלָה.

וְחִישׁ צָדָם / וּלְכַדָּם / בְּיוֹם זַעַם וְחַלְחָלָה
יוֹם הַמַּר / וְהַנִּמְהָר, / יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה.
וְאָמַר: 'אֵי / אֵל רוֹאָה / וְלֹא נִרְאֶה לְחַשְׁמַלָּהּ?
בּוֹרַאֲכֶם / בּוֹחַרְכֶם / לֶהֱיוֹתְכֶם לוֹ סְגֻלָּה
יוֹשִׁיעֲכֶם / וְיַצִּילְכֶם / מֵחֶרֶב הַמְּחוֹלָלָהּ.

בְּרוֹ לָכֶם / וְגַם לְנַפְשְׁכֶם / תִּנָּצְלוּ מִשְּׁאוֹלָה.
הַאֲזִינוּ / וְהַאֲמִינוּ / בְּדָתֵי הַמְהֻלָּלָה.
…ן …ת / יִהְיֶה נִשְׁבַּת / וְדִין הַתּוֹרָה כַּלָּה,
אֲכַבֶּדְכֶם / וְאוֹשִׁיבְכֶם / בְּכֵס מִשְׂרָה וּגְדֻלָּה.

אִם תֹּאבוּ / וְתַקְשִׁיבוּ / תֹּאכְלוּ טוּבִי סֶלָה;
וְאִם תְּמָאֲנוּ / תִּנָּתְנוּ / לְחֶרֶב וּבִזָּה וְכִסְלָה'.
וְלֹא אָבוּ / וְהֵשִׁיבוּ / עַזֵּי–מֵצַח מִלָּה:
'גּוֹי סָכָל, / לֹא נוּכַל / לְהַחֲלִיף יָמִין בִּשְׂמֹאלָהּ;
דָּת צֶדֶק / בְּדָת חֶדֶק, / דִּין יָשָׁר בְּדִין עַוְלָה'.

וְחִישׁ גָּמְרוּ / וְגַם אָמְרוּ: / 'חָלִילָה! חָלִילָה
לִכְפֹּר בְּדָת / יְקַר חֶמְדַּת / דָּת אֵל נוֹרָא עֲלִילָה'.
וְלֹא רָצוּ / וְנִקְבְּצוּ / סַנֵדְרִי קְטַנָּה וּגְדוֹלָה;
וְהֵם שִׁבְעִים / וְאֶחָד עִם / שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים עֲגֻלָּה.
וְנֶאֶסְרוּ / וְנִמְסְרוּ / לְפִי חֶרֶב בִּבֶהָלָה.

וְצַעֲקָתָם / וְנַאֲקָתָם / לֹא נִשְׁמְעָה בִּזְבוּלָה.
לְפִי רֶגַע / בָּא נֶגַע / אֲלֵיהֶם וְנַעֲשׂוּ כַּלָּה

בְּיוֹם שַׁבָּת / בֶּן עַם–בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם.

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סַגֶלְמׇאְסָה,
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מְאוֹרָם חֹשֶׁךְ כִּסָּה
וְשַׁח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמָסָה
וְעַל יְקָרִים / מְדֻקָּרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חָסָה
וְאֵי חֹסֶן / קְהַל תְּלַמְסֶאן / וְהַדְרָתָם נָמַסָּה
וּגְדוֹלִים / בְּיַד עֲרֵלִים / חִישׁ הָיוּ לִמְשִׁסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עַל סַבְתָּה וּמִכְּנֶאְסַהּ
אֲצַפְצֵף כְּסוּס / עָגוּר לְסוּס / אֲשֶׁר הָיְתָה לְקַלָּסָה
וְעִיר אַגְמָאת / בְּלִי הַצְמַת / לְפִי רֶגַע נָמַסָּה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וְיָדִי עַל חֲלָצַיִם
אוֹי אָפַס / כָּל קְהַל פָאס / וְחִישׁ אָבְדוּ מְהֵרָה
עִיר תּוֹרָה / וְהַמִּקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה וְהַגְּמָרָא
עִיר חֲכָמִים / מְחֻכָּמִים / בְּסֻגְיָה וּבִסְבָרָה
וְתַלְמִידִים / וַחֲרֵדִים / בְּמִצְוַת אֶל בָּרָה
וְדַרְשָׁנִים / הַמְּבִינִים / בְּסוֹד סִפְרֵי וְגַם סִפְרָא
וּמִדְרָשׁוֹת / מֵאֵין חָשׁוֹת / וְלֹא תָּמוּשׁ הַתּוֹרָה
וְחַזָּנִין / מִתְחַנְּנִין / בְּקוֹל עָרֵב וּבְצוּרָה

אברהם אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא נולד בשנת ד’תתנ”ב לערך לאביו רבי מאיר, בטודלה שבספרד. הקהילה היהודית פרחה באותם ימים, ומנתה אישים דגולים כריה”ל ועוד. עם זאת, מבחינה גשמית היה מצב היהודים מורכב: מחד נשאו יהודים משרות רמות בחצרות המלכים, ונטלו חלק פעיל במסחר ובתרבות העיר, ומאידך סבלו מפעם לפעם מהתפרצויות שנאה מצד הגויים. בד’תתצ”ח החל רבי אברהם לנדוד ברחבי העולם: צפון אפריקה, קירואן, מצרים, ארץ הקודש ועוד. לאחר מכן שב לאירופה, ובאיטליה חיבר את פירושו לתורה שהושלם בשנת ד’תתקט”ו. בפרובאנס ישב לזמן מה, למד ולימד, ואף דן עם רבינו תם – בכתב ובפגישה פנים אל פנים. לאחר מכן שהה בלונדון שלוש שנים, חיבר שם את ספרו ‘יסוד מורא’. בגיל 75 חלה את חוליו בקוראו על עצמו את הפסוק: “ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן” – בן שבעים וחמש יצא הצדיק מחרון אף העולם, ונסתלק ביום א’ אדר ראשון. מקום ושנת פטירתו לא נודעו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 16

הפליטים

אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.

א. עצורי המחנות

יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוברחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה
(EVDG – Engagés Volontaires pour la duree de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.

לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים

(GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs Israélites).

חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למתנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־ אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם וכמעט בעל־בורחם. על פי שאיקובסקי Szaj kowski      מדובר ב־ 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־ אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.

מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־עדפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אתרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־ סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement, אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בדי, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא בביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).

המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle – גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.

העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמרו עליהם לגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאליס מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף בלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האתרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לתם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במתנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.

כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריתוק המתנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.

465 דְכְ'ל בְ- סְבְּע, וּכְ'רְג' בְ־דְּרְע.

נכנס בזרת, ויצא באמה (זרוע).

466 דְכְ'ל לְ־דָאכֵ'ל, וּלְבֵּס אֵל־כְ'לָאכֵ'ל.

נכנס בפנים, וענד הצמידים.

אל תעמידהו אצלך, למה יהדופך ויעמוד תחתיך.

אל תושיבהו לימינך, למה יבקש מושבך. (ספר בן-סירא השלם עמי עה׳)

בתחילה ־ אורח, ואחר-כך נעשה בעל-הבית. (בראשית רבה כב׳)

467 בָּא כְ'נָאפוֹ,מְשָּׂא וּכְ'לָּלא דִּ'יָאפוּ.

אבא כנאפו, הלך ועזב את אורחיו.

בבית ־ אורחים, והגברת ־ בשווקים. (פניני ספרד סא׳)

468 דָּאר אֵל־כִ'יר דָאר אֵל כְּרָאמָא, תְּעְשָׂא וּוָאגִ'י תְּבָּאת.

בית-השפע בית – הנדיבים, אכול(בחוץ), ובוא ללון.

הבא אתך, אכול אתנו. (פניני ספרד ר׳)

אנו אוהבים מי שאוכל, פי-כמה מי שאינו אובל.(508 refranero)

469 דָּארְנָא, דָּאר אֵ־דִּ'יָאף, תְּעְשָׂא וּוָאגִ'י תְּבָּאת.

ביתנו – בית אורחים, אכול (בחוץ), ובוא ללון.

470 גִ'יב עְשָׂאתְךְ, וּוָאגִ'י תְּעְשָׂא.

הבא ארוחתן, ובוא לסעוד אתנו.

471  אִידָא כְ'לְלָּאךְ מוּל אֵל־עֵרְס,

אַכֻּל בְ־לָא גְ'סִיל לִ־ידִין.

אם בעל החתונה הרשה לן,

אכול, ללא נטילת ידים.

472 אִידָא דְחָאךְ אֵל־בְּכִ'יל, עְנְד אֵל־כָּרִים תְּבָּאת.

אם דחה אותך הבזוי, אצל הנדיב תלון.

475 דִ'יף כָּא יִתְפְּכֵּר – גִּיר לִילָא אֵל־אֻכְ'רִיָא.

לאורח נשאר בזכרון, רק הלילה האחרון.         

זוכרים תמיד רק את הדבר האחרון. (פתגם איטלקי)

474 עְרְדּ'וֹלְךְ אֻחְדֵּךְ אָגִ'י אֻחְדֵּךְ.

הזמינו אותך לבד, בוא לבד.

אין אורח מזמין אורח. (ב. בתרא טז׳ ב׳)

אורח מכניס אורח, הרי זה דבר מגונה. (ב. בתרא צח׳)

475 דִּ'יף פְ־דְּכַ'ולוֹ יִבָּאן כִ'יׇאלוֹ,

וּפְכְ'רוּג'וֹ יִבָּאן עְקְלוֹ.

בבוא האורח רואים פניו, ובצאתו יודעים את שכלו.

לפי שמלתו יקדמו אורח בבואו, ולפי שכלו ילווהו בצאתו. (משלי יהושוע פרק לח׳)

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

 התמונה העליונה: כלים בזעיר־אנפין, הניתנים לילדים בחג הפסח — ״מנדרה״ או ״תמסרקת״ איזור הריף ; ראשית המאה הכ׳

חרס מחופה חיפוי בהיר ועיטור חום המידות : 3—5 ס״מ מוזיאון האדם, פאריס (137)

התמונה האמצעית: נרות־שמן

גולמימה ; ראשית המאה הכ^׳(?) מיוחדים לקריאת ההגדה בליל הסדר

חרס חום בהיר ; זיגוג חום, שאינו מכסה את צלוחית הבסיס

הגובה : 11—14 ס׳׳מ ; קוטר הבסיס : 7—8 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל, מתנת מר אילוז (138)

התמונה התחתונה: כלים להכנת מצות — ״מאכינה דל־קטיע ודזוואק״

חישוק רחב לחיתוך בצק ותבנית עגולה בעלת שתי ידיות לחירור בצק

ברזל, עץ ופליז

אורך הידית : 7 ס׳׳מ ; קוטר החישוק : 19 ס״מ ; קוטר התבנית : 17 ס״מ מוזיאון ישראל (139)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו.

עמוד 86

נהגו ללוות את חתן הבר מצוה לבית הכנסת בנרות דולקים, תוך שירה ופיוטים מעניינא דיומא, כשנשים משמיעות תרועות שמחה:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובספר יהדות מרוקו(שם):

יש נהגו להרים את חתן הכר מצוה על כסא מרופד, ולפניו צועדים שני שושבינים מחבריו, כשנרות צבעוניים בידיהם:

כן הביא שם ביהדות מרוקו והכל לכבודה של מצוה, כי היא עת שבה נמנה החתן ככל הגדולים לקדושה ומנין:

נהגו לכבד את חתן הבר מצוה בפתיחת ההיכל, ובעלייתו לתורה, שרים לכבודו, ובסיום עלייתו, מברך אביו ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", בלי שם ומלכות, ויש שלא נהגו בברכה זו כלל:

כן המנהג פשוט, ובספר נהגו העם (עניני תפילין) הביא את המנהג שאין האב מברך כלל ברכה זו, וכתב הטעם, משום שמנהג היה לחנך את הנער מגיל קטן בתפילין, וברכה זו לא נתקנה לדרדקי, וכשכבר הגיע לגילו כבר נתחנך עיי״ש וצ״ע:

יא. נהגו בסיום התפלה, הקהל מלווה שוב את החתן לביתו, כשהוא מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין:

כן המנהג והביאו שם ביהדות מרוקו, ע״ד מה שנאמר ״ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך״:

יב. יש נהגו שבשלב מסוים חוטפים חביריו את התפילין מידו, והאב נאלץ לפדותם מהם בתשלום:

כן היה מנהג באיזה קהלות והביאו בספר נו״ב (עמוד רמ״ו) והכל לשמחתה של מצוה:

יג. נהגו רבים לקנות לחתן שעון יפה:

כן הביא בספר נו״ב(עמוד רמ״ו), והטעם כדי לרמז לו, כי מעתה יש לו לשמור על הזמן כי הוא יקר, ואמרתי בדרך צחות שמרו, עדותיו, וחק, נתן, למו ר״ת שעון:

יד. נהגו בשבת הבר מצוה, החתן עולה למוסיף, ויש נהגו להכינו להפטרה, וכל זה תוך פיוטים הנשמעים בתפלה ובקריאת התורה:

יד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

טו.נהגו אחרי התפלה, הציבור מלווה את החתן לביתו, ושם הם מוזמנים לסעודה:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני הבר מצוה):

טז.נהגו רבים לערוך בר מצוה לשני ילדיהם יחד, אף שאחד מהם עדיין לא הגיע זמנו:

כן נהגו והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה) עיי״ש:

יש נהגו כשיש ילד יתום או עני בגיל בנם, מצרפים אותם לבניהם, ומלבישים אותם בשוה ממש, ועורכים בר מצוה לשניהם יחדיו:

כן נהגו וכמובא שם, וראויה זכות זו להגן על הבר מצוה ובני ביתו, להתברך בכל מילי המיטב מפי אבי יתומים ית״ש:

נהגו ביום הכנס הבת לגיל המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, מכינים סעודה משפחתית חגיגית, והאב מברכה לעיני אחיה ואמה, ולובשה בגד חדש ומברכת שהחיינו, ואין שום מסיבה גדולה לכבוד זה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם משום כל כבודה בת מלך פנימה, וראה (ח״ב סימן כ״ט), בזה בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד רמ״ה), וראה בזה ביחו״ד למרן הגרע״י ובשו״ת תשובות והנהגות (סימן קנ״ו) ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ז):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 143

י. מוכר הפחמים

היה האל בכל מקום ואתר ובכל מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה באיש נדיב וטוב לב, ולו בן יחיד אותו אהב כבבת עינו. הוא סיפק פחמים בהקפה לעניים על מנת שיסיקו את בתיהם בלילות החורף הקרים, וכשלא היה לאל ידם לסלק את חובם, הוא היה מעלים עינו ומוסיף לספק להם פחמים בהקפה. בשל נדיבותו הרבה זכה להתחבב על כל אנשי העיר.

חלפו עברו להם הימים, מוכר הפחמים מת בשיבה טובה, ובנו המשיך בדרכי אביו. באחד הלילות הופיע מוכר הפחמים בחלום בנו ואמר לו: ״מכור את רכושך ועקור לעיר פלונית, והעלמה הראשונה שתיקרה בדרכך בעיר החדשה, אותה ורק אותה תקח לך לאשה״. עשה הבן כמצוות אביו, מכר את כל רכושו ונסע לעיר היעודה. ועוד בטרם הגיע אליה חצתה דרכו עיר גדולה. בלבה של העיר הבחין בקהל אדם מלווה את המת ומשום שרצה לקיים כל מצווה הנקרית בדרכו, הצטרף לשיירת המלווים. משהגיעו לקבר הפתוח וביקשו לקבור את המת, נדחקו שניים שפילסו דרך בין המלווים, עמדו על שפת קברו והחלו לקלל ולגדף את המת שהיה קוסם, על שהיתל בהם בחייו וגזל מהם את כל כספם. השניים הצהירו שאם לא יוחזר כספם, לא יניחו לקברנים לקבור את המת. מוכר הפחמים הצעיר לא יכול היה לשאת את החרפה, העניק לשניים את כל כספו, ובלבד שיניחו למת ולא יוסיפו לחלל את זכרו.

נפרד מוכר הפחמים הצעיר מהאבלים, והמשיך בדרכו עד שהגיע לעיר היעודה עליה דיבר אביו בחלומו. משנכנס לעיר, ראה את קהל העיר כשהוא מתפזר לכל עבר. מששאלם לפשר העניין, ענו לו שבת המלך עתידה לעבור ברחוב, וכל מי שיימצא בו באותה עת – ייערף ראשו. בעודו תועה ואובד עצות, הופיע מאי־שם איש זקן שגרר אותו אחריו לאחת מפינות המסתור שברחוב.

באותה השעה רכבה בת המלך על סוסה האציל ברחובות העיר. ראה מוכר הפחמים הצעיר את בת המלך שהיא יפה מכל נערה ששזפו עיניו לפניה ונזכר במצוות אביו לשאת את העלמה הראשונה שתקרה בדרכו. פנה מוכר הפחמים הצעיר לזקן ואמר לו: ״חפץ אני לשאת את בת המלך לאשה כמצוות אבי״. ״דע לך נערי, שבת המלך כושפה על־ידי מכשף אכזר וצמא־דם״, ענה הזקן והוסיף: ״והוא ציווה עליה לשאול את מבקשי ידה הרבים שלוש שאלות. מי שלא יענה על שלוש השאלות במלואן – ייערף ראשו. וכשיגיע מספרם למאה, ישא המכשף הרע את בת המלך לאשה. עד כה נערפו תשעים ותשעה ראשים, ואם תלך גם אתה בדרך זו, נערי, ייערף ראשך, הראש המאה, והמכשף יבצע את זממו. דע לך בחורי, כי בני העיר ובני המחוז נזהרים שלא לבקש את ידה, והמלך, ירום הודו, אובד עצות. אך אל דאגה נערי, אם זהו רצונך אעזור לך. כעת לך לארמון ובקש את ידה״. שמח בן מוכר הפחמים, הלך לארמון וביקש את ידה. המלך ניסה לשדל את העלם שלא יסכן את ראשו, אך מוכר הפחמים הצעיר התעקש לשאתה לו לאשה. קרא המלך לבתו ואמר לה: ״עלם זה מבקש את ידך, בתי״. ראתה הנסיכה כי העלם יפה מכל אלה שקדמו לו והסכימה. פנתה לבן מוכר הפחמים ואמרה: ״מחר כעת חיה התייצב בחדרי ואשאלך את השאלה הראשונה. ואם לא תדע את התשובה, גורלך יהיה כגורל קודמיך״. הניע בן מוכר הפחמים את ראשו לאות הסכמה, קד קידה לנסיכה ולמלך ויצא. משחזר לפונדק, סיפר לזקן את אשר אמרה לו הנסיכה.

בלילה, כשמוכר הפחמים הצעיר עלה על יצועו, לחש הזקן לחשים, בחש בחשים והפך לרואה ואינו נראה. אז הלך לארמון ושמר את צעדי בת המלך. באותה עת התלבשה הנסיכה והתארגנה לקראת מסע נוסף אל מחוזות המכשף הרע. היא רכבה על סוסה, כאשר הזקן רוכב אחריה, רואה ואינו נראה ושניהם דהרו לעבר ההרים. בהגיעם להר גבוה, קראה הנסיכה כמצוות המכשף:

״רחש בחש, אימה ושכול,

רוחות וסער, עולם השאול.

פתח השער אשמדאי,

עוד אחד אחרון ודי,

מבקש כאן את ידי״.

לפתע נשמע רעש אדיר ופתח נפער בהר. דרכו נכנסו הנסיכה והזקן כשהם רכובים על סוס ומולם חוסם את דרכם מכשף ענק שרגליו במים וראשו בשמיים. קרב הענק לנסיכה ואמר: ״כעת נערוף את הראש המאה, נתחתן ואז אשלוט בכל העיר״. ענתה הנסיכה המכושפת: ״כדבריך, בעלי לעתיד״. אמר הענק: ״שאלתך הראשונה תהיה על מה את חושבת, ובאותו רגע חשבי על יום חתונתך״. ענתה הנסיכה: ״כדבריך, אהובי״. סבה עם סוסה לאחור, יצאה דרך הפתח ודהרה לעבר הארמון כשהזקן רוכב אחריה, שומר את צעדיה. הנסיכה הלכה לחדרה והזקן הבלתי נראה שב למיטתו. בבוקר העיר הזקן את מוכר הפחמים הצעיר ואמר לו: ״אמש חלמתי חלום ובחלומי בת המלך לוחשת על אוזני את השאלה הראשונה״. ״ומה היא״, שאל מוכר הפחמים הצעיר. ״על מה אני חושבת״, ענה הזקן. ״ומה השבת?״ הוסיף העלם, ״על יום חתונתך״, ענה הזקן. בטוח בשליחותו ומצויד בתשובה, התרחץ העלם, התלבש, והלך לכיכר העיר, שם נהגה בת המלך לשאול את שאלותיה. על במה מוגבהת שהוקמה לצורך זה, ישבו המלך ובתו כשהם מוקפים בחיל המשמר המלכותי. מוכר הפחמים הצעיר צעד בטוחות ועלה על הבמה, ובכיכר ההומה השתרר שקט מוחלט. כל תושבי העיר הקשיבו קשב רב למתרחש על הבמה. ־שאלה בת המלך: ״על מה אני חושבת?״ ענה העלם: ״נסיכתי חושבת על יום חתונתה״. בת המלך הנדהמת אישרה את תשובתו והשניים קבעו להפגש ביום המחרת באותה השעה ובאותו המקום, על מנת לשאול אותו את השאלה השנייה. ירד בן מוכר הפחמים מהבמה, צעד למלונו כשקולות עידוד ושמחה מלווים אותו בדרכו. הוא הודה לידידו הזקן, והשניים ישבו וסעדו את לבם. כשבתום הסעודה עלה העלם על יצועו ונרדם, שוב לחש הזקן ובחש בכשפיו, הפך ללא נראה והלך לארמון, שם התכוננה הנסיכה למסעה אל ההרים. רכבה הנסיכה על סוסה, והזקן יושב אחריה. בהגיעה להר אמרה:

״רחש לחש, הר־אימה,

עוד לא תמה המשימה.

רעש געש ברק וסער,

אשמדאי גלה השער״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, שוב נפער הפתח ושם במבוך המנהרה עמד מכשף ענק. פנתה אליו הנסיכה ואמרה: ״העלם השיב על שאלתי נכונה״. רגז המכשף ואמר: ״הפעם לא ינחש את שאלתך.

שאלי אותו שוב על מה את חושבת וחשבי על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. ״כדבריך״, ענתה הנסיכה ודהרה על סוסה לעבר הארמון, כשהזקן בעקבותיה. הנסיכה פנתה והלכה לחדרה, והזקן שב למיטתו. השכם בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״שמע בחורי, אתמול בלילה חלמתי חלום ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על מה היא חושבת, ואתה עונה לה שהיא חושבת על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. שמח הצעיר שמחה גדולה, ולאחר שסעד את לבו והיטיב את בגדיו הלך לכיכר, והפעם נהר אליה המון רב. בשעה שעלה העלם על הבמה ופענח גם את השאלה השנייה, יצא ההמון מגדרו. בת המלך ההמומה זימנה את העלם למחרת היום לשאלה השלישית והאחרונה. מוכר הפחמים הצעיר חזר למלון, הודה לידידו הזקן והשניים ישבו וסעדו את לבם. לעת ערב שוב רכב הזקן עם בת המלך להר הגבוה. בהגיעם אליו, קראה הנסיכה:

״רחש לחש תהומות,

מלך כל העולמות.

אשמדאי מרעיד הרים,

פתח לי את השערים״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, נפער הפתח ושם עמד כהרגלו המכשף הנורא. כאשר שמע שהעלם השיב נכונה גם על השאלה השנייה, רתח מזעם ואמר: ״מחר ייערף הראש המאה! וזו תהיה שאלתך: הפעם חשבי על הראש המאה״. נפרדה הנסיכה מהענק ודהרה לעבר הארמון, הזקן נשאר הפעם במאורתו של המכשף והמתין עד שעלה על יצועו. מה עשה הזקן? לקח חרב ארוכה שהיתה מונחת למראשותיו, ובעזרתה התיז את ראשו של המכשף הרע ואת הראש הכניס לתוך שק. אז לחש את הסיסמה והפתח נפער ונפתח השער. נטל הזקן את השק, רכב על סוסו של המכשף ודהר למלון. בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״חלמתי חלום, ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על הראש המאה. לאחר שתענה, פתח שק זה והראה לה את תוכנו״.

מוכר הפחמים הצעיר שמח שמחה גדולה, התרחץ, התלבש, לקח את השק והלך לכיכר העיר שהיתה גדושה הפעם יותר מתמיד בקהל משולהב. בעלות הצעיר לבמה, השתררה דממה מוחלטת. בת המלך שאלה את שאלתה השלישית, והעלם השיב נכונה. כששמעה הנסיכה את התשובה, קפאה על מקומה ואז אמרה לצעיר: ״צדקת גם בשאלה השלישית והאחרונה״. בן מוכר הפחמים ענה: ״אסיים את תשובתי רק לאחר שתבחני את תוכנו של שק זה״. כשפתח את השק, הופתעו השניים לראות את הראש המאה בתוכו. כשראתה הנסיכה את ראשו הנורא של המכשף, שבה להיות כפי שהיתה והכישוף סר ממנה. נפשה נקשרה בנפשו של העלם שהצילה מהשתעבדות למכשף הרע. לאחר שגם ההמון ראה את ראש המכשף הכרות, הכריז המלך על מועד חתונתם. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, וכל העיר צהלה ושמחה. פנה מוכר הפחמים הצעיר והמאושר לידידו הזקן ושאלו: ״במה אוכל להודות לך על עזרתך הגדולה ועל האושר הרב שהענקת לי?״ ענה הזקן: ״כבר הודית לי. אני הוא הקוסם שנכחת בלוויתו ושילמת במיטב כספך, כדי שלא יחללו את זכרי״. לאחר שסיים דברים אלו נעלם הזקן ולא שב עוד, ולבטח הוא נח לו על משכבו בשלום.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-מוכר הפחמים.

עמוד 83

עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

זאת הייתה שנתו האחרונה בבית־הספר, בו הוכר כתלמיד מצטיין וכחקלאי מעולה. חבריו ללימודים למדו להעריך אותו ולכבדו בגלל נדיבות לבו וטוהר מידותיו. כולם ידעו שהוא לומד חקלאות כדי ללכת לארץ ישראל ולא אמרו כלום על כך. כשבא לספרו עבד עם חבריו בהתנדבות בחוות ובבוסתנים של היהודים ועורר תמיהה בבקיאותו. הוא ריפא, על ידי ריסוס בכימיקלים, עצים נגועים שלא נתנו פרי מזה שנים. הפרה אדמות דלות ביבול על ידי זיבול מתאים. גם ערביי הסביבה החלו לבקש את עצתו ולנצל את בקיאותו, והוא נענה לכל דורש ללא הבדל ונתן את שירותיו חינם אין כסף. אפילו בני הדור הישן, התחילו להתייחס אליו ביראת כבוד לאחר ששמו יצא לתהילה כמחולל פלאים.

יום שישי אחד, בא עמור לספרו כדרכו, כולו מלא התרגשות, ובפיו בשורות טובות, ישועות ונחמות. בערב התאספו חבריו בביתו כרגיל ונראה היה שדברים גדולים שמורים עימו. לאחר שהתיישבו כולם אמר להם:

• ידידים יקרים, אתם בוודאי רואים שאני נרגש מאוד ומאושר מאוד. ראשית, גמרתי את בחינות הסיום בהצלחה ועכשיו אני חקלאי מדופלם!… הידד!… הידד!… נשמעו קריאות התפעלות מכל המסובים שמחאו כפיים בהתלהבות… אבל זה לא הכל, הוסיף עמור, הקשיבו!… זהו מכתב שקיבלתי מהמשרד הראשי של התנועה הציונית בקזבלנקה — עמור נפנף במכתב — בו הם מודיעים לי שנבחרתי להיות בקבוצה הראשונה שתעלה לארץ־ישראל. אנחנו נהיה החלוצים הראשונים ממרוקו שיעלו עם סרטיפיקטים אנגליים… מחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה פרצו מפי הנוכחים, והם עטו עליו לחבקו ולנשקו. אבל עם כל השמחה, התעצבו בלבם שעמור יעזבם. איך אפשר בלעדיו? עמור קרא את מחשבותיהם לפי ההבעה שהייתה על פניהם, והוסיף:
• הקשיבו! אני ראשון אבל לא אחרון. אני הולך כחלוץ לפני המחנה. עוד רבה העבודה. אתם צריכים להמשיך בעבודה כאן ותצטרפו אלי בבוא היום. ואני מבטיח לכם שיום זה אינו רחוק. משטר הנאצים מוגר, לא יקומו רשעים במשפט, ממשלת וישי נפלה, כן יאבדו, אלפי חיילים יהודים מארץ־ישראל שירתו בבריגדה העברית בצבא האנגלי וכבר מדברים על חלוקת ארץ־ישראל בין היהודים והערבים. אנו צריכים ארץ בה נוכל לקלוט את שארית הפליטה מיהודי אירופה שרובם הושמדו. עוד רבה הדרך ומלאת חתחתים. אנחנו נעמוד בקשר וניפגש במדינה שלנו בקרוב, תחת דגלנו. אין לנו כל עתיד פה. מקומנו בארץ־ישראל. חלום הדורות יתגשם בימינו…

עמור דיבר זמן רב בהתפעלות. הילת החלוץ הוסיפה קסם לאישיותו. בני הנוער ראו בו התגלמות היהודי החדש השומע את צעדי המשיח וצועד בגאון לקראתו. זה היה היום המאושר בחייהם. גמרו את הערב בשירה ובשעה מאוחרת הלכו לבתיהם.

אותו יום שבת, היה עמור מלא התרגשות. אכל את ארוחת־הצהריים המסורתית בחיק משפחתו ורוחו הייתה הומייה ולא ידעה מנוח. נפשו כמהה למרחבי־יה ורצה להזין את עיניו במחזות הטבע, אשר ספרו נתברכה בהם, ולנשום את האוויר הצח של השדות. יצא מפתח ביתו והלך מהורהר אל העתיד הכמוס בארץ־ישראל. לא עבר זמן רב עד שמצא את עצמו בינות לעצים הגבוהים שעל הכביש מעבר לרחבת באב־אלמקאם. עמור שקע בהרהוריו על ארץ־ישראל ועל חיי הקבוץ. מלחמת העולם השנייה נגמרה, שארית הפליטה נעה נדה על פני אירופה החרבה כאוד מוצל. אנשי המללאח כדרכם, טיילו לעת כזו, בין מנחה למעריב, על הכביש המוביל לפאס, לאורך עצי הצפצפה הגבוהים. עמור התרחק מהמולת המטיילים והלך לשוח בכיוון הנגדי, לעבר הגן הציבורי המוליך לעיר החדשה. הציבור מנע את רגליו מדרך זו, כיוון שבדרך זו הייתה עלייה מייגעת והאנשים שרצו ליהנות משקיעת החמה, לא רצו להתעייף בעלייה כזו. עמור, שאהב שקט מטבעו ולא אהב שיפריעוהו בשיחה בטלה ובדיבורים לשמם, הלך שקוע בהרהוריו והזין את עיניו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דמיונו היה מרחף, ספק בעולם זה, ספק בעולם אחר. מחשבתו קפצה וניתרה כציפור קלה בין עפאים ולא מצאה לה אחיזה בשום דבר ובשום מקום. כל כולו היה הוזה בתוך הטבע האופף אותו ומתייחד איתו כחלק ממנו. קשה היה לו להתרכז וליהנות מן הטבע בגלל העולם העכור שהותיר את עמו במצב של חורבן, כעיי מפולת, בידי שונאי ישראל, שהפכו לפראי מדבר ללא צדק וללא מוסר. לבו כאב את כאב עמו חסר המגן מעבר לים, אשר שמועות איוב על גורלם המר והנמהר הוקראו כל שבת בבתי־ הכנסת והשאירו רושם מדכא בלב המתפללים. זה מה שהעסיק את מוחו בזמן הליכתו באווירה יפה כזו, אשר מוראות המלחמה לא הגיעוה. הלך שקוע במחשבותיו ואיבד את המגע עם הזמן ועם המקום בו נמצא עד שפתאום ניתק מעולם זה בצליפת שוט חדה שחתכה בבשרו כבסכין והשאירה רישומה על צווארו. ניתק מזרועות הטבע שכפתו אותו וליטפוהו ברוך ומצא את עצמו מול ״בלעם״ העריץ. כך קראו למושל הצרפתי של העיר. עמור מישש באצבעותיו את צווארו, במקום שבו השאירה הצליפה פס תפוח. סובב את ראשו בתנועה איטית והביט בזעם בקצין הרכוב על סוסו אשר עמד עליו בצעקותיו:

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 90

ליקוטים לפרשת עקב מאת יצחק פריאנטה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה" אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך[ז\יב] אומר אור החמה  במסכת ברכות\לא] אמר רבי יוחנן בשם רשב"י אסור לאדם שימלא  פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ,אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל השם לעשות עם אלה ,וזהו שאמר הפסוק : והיה -לשון שמחה, מתי תהיה שמחה זו ? עקב לעתיד לבא, ומוסיף הפסוק שהשמחה תהיה רק אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם -כלומר לאותם הצדיקים מקימי התורה ,שיזכו לשמחה . ומה שאמר למעלה שהצדיקים בוכים היינו מתוך שמחה עצומה שזכו להתגבר על יצרם הרע ,ופשוט ה" יזכנו לעשות רצונו ולקיים חוקיו ותורותיו מתוך שמחה ונחת מרובה ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימנו אכי"ר.

והיה עקב תשמעון את וכו….אומר ילקוט מעם לועז כי חמור עונשו של זה המזלזל במצות והולך ועובר עליהם כל יום .ועל כך אומר הכתוב : עוון עקבי יסובני [תהילים מט] אמר דוד המלך, אינני חושש מפני העבירות  שהן חמורות בעיני ,שבהם אני נזהר. אלא חושש אני מפני העבירות שאדם דש בעקביו .וזהו שאומר הכתוב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה . והיה עקב ,המצות שאתה דש בעקב ,יהיו בענייך חמורות ותשמור אתם כאשר תשמעון המשפטים האלה ,היינו המצוות החמורות ,אז ישמור השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד. ועוד בא הכתוב להזהיר על המצות התלויות בעקב ,היינו בהליכה .כגון ההליכה לבית מדרש לשמוע תורה, וביקור חולים והלווית  המת וניחום אבלים .אם תקיימו המצות האלו התלויות בעקב, ושמר השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ועוד רמז יש כאן שהשכר שאדם אוכל בעולם הזה בשכר מצותיו, שכר מועט הוא ונמוך, כמו עקבו של האדם שהוא הנמוך ביותר בגוף האדם .כי כאן אדם אוכל רק הפירות ואילו הקרן קיימת לו לעולם הבא . ויש אומרים זה שאנו אוכלים בעולם הזה הרי זה תמורת הייסורים  והפורענות שאנו סובלים בעולם הזה ,ואילו שכר המצות הן קרן קיימת לעולם הבא.

והיה עקב תשמעון אומר שמנה לחמו זה עשרת הדיברות שיש בהם [עק"ב תיבות] תשמעון [תש-מעון] שהתורה מתשת כוח מעון ,שהתורה היא התבלין ליצר הרע שלא יביא אותו לידי עוון . [תשמעון] נגד המחשבה ,[ושמרתם] נגד הדבור [ ועשיתם] נגד המעשה.   ושמרתם בג" [זו ללמוד כל התורה ולקיים] ושמרתם [שמר תום ] שתשמור לילך בדרכי השם בתמימות ." ושמר ה" אלוהיך לך את הברית ואת החסד ראשי תיבות [הוא אליהו] שישמור לך הקב"ה הבטחתו וישלח לך את אליהו הנביא ,לקיים על ידו את כל היעודים הטובים ולהחיות על ידו את המתים , ולקיים את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ,וכל זה יעשה כאשר ישלח לך את אליהו הנביא זכור לטוב .

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה : המילה "עקב" היא ראשי תיבות של המילים קבעתה עיתים בתורה וגם המילה עקב היא מלשון עקביות ורמזה התורה בזה שכדי להצליח

                                       –  ע  ק  ב  –

בתורה הקדושה. צריך האדם להיות עקבי ומתמיד, ולא יפסיד את הזמנים שקבע ללימוד התורה בעד שום הון שבעולם ורק כך יצליח.

ושמר השם אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך [ז\יב] אומר אהבת חיים כמו שכתוב במדרש אמר הקב"ה ואני דורך גתה של אדום אימתי ? והיה עקב תשמעון זה לא מתנה קטנה לדרוך גתה של אדום כי אדום הוא עמלק, ושותפו הוא ישמעאל רחמנא ליצלן ,ואנחנו רואים איך השוטף הרשע הזה מהפך את כל העולם שישנאו את ישראל בלשון הרע שלו ואיך הקב"ה הוא משגיח עלינו בתוך האומות האלו במשך גלותינו ומצילנו ויצילנו מידם, אמן.

והסיר ה" ממך כל חולי [ז-טו] ראשי תיבות ממך כל חולי הם אותיות "חכם". ויש בזה רמז נפלא לדברי חכמים שאמרו שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם בתורה שיבקש עליו רחמים ויתפלל בעדו לפני ה" יתברך,ושב ורפא לו. וזה כוונת הפסוק, שעל ידי תפילה החכם יסיר ה" יתברך כל מיני חולאים ומחלות מעמו ישראל.

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני [ז-יז] כתב רבינו הבן איש חי ידוע הדבר שאין הגויים מרימים ראש אלא מפני עוונותינו וחטאינו, שהרי כך אמרו חכמים במדרש: כל זמן שקולו של יעקב מהדהד בשיעורי התורה, אין ידי עשיו יכולות להתגבר כנגדנו, וזו כוונת הפסוק: " רבים הגוים האלה". דהיינו מה שהגויים מרובים יותר מאיתנו, ומתגברים עלינו, אין זאת אלא "ממני", דהיינו מאיתנו הדבר נגרם על ידי חטאינו.

ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם [ז\כג] אומר שמנה לחמו ולא אמר [עד השמידם] ,אלא השמידם ,שהבטיחם בשני הבטחות טובות ,א] שייתנם לפניהם לאבדון ,ועוד  באופן שלא יצטרכו להרוג אותם, כי אם יביא עליהם מהומה גדולה  ויהרגו זה את זה וישמידו את עצמם ,כדמצינו במלחמת יהושפט עם בני מואב ובני עמון על יושבי הר שעיר נאמר ובעת החלו ברנה ותהילה .ויינגפו ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד ולכלותם ביושבי שעיר עזרו איש את רעהו למשחית ,שהיה יהושפט ועמו אומרים הלל ותהילות לקבר"ה ואויביהם  הרגו זה את זה עד השמדם .וזה שאמר ונתנם ה" אלוהיך לפניך ,באופן שלא תצטרך לעמול בהם להורגם, כי אם והומם מהומה גדולה עד השמדם ,את עצמם זה את זה. [מוסיף המחבר שאנו רואים היום את דברי חכמינו אמת ותורתו אמת  אנו נתפלל ונומר הלל תהילות ותשבחות לבוראנו מה שאנו רואים היום המתרחש בסוריה /עירק/ לבנון / הורגים זה את זה כפי שאומר הפסוק ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם אנו רואים חזון אחרית הימים מתקרבים ואנו צריכים להתחזק ולצפות לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן .

והסיר השם ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא יישמם בך ונתנם בכל שונאיך [ז\טו] אומר אור החמה אמרו בגמרא[בבא מציעה קז] והסיר השם אמר רב זו העין [עין הרע] לפי שרב הלך לבית הקברות ודיבר עם הנפטרים בקבר לסיבת מותם והתברר לו מהם שתשעים ותשעה נפטרים מחמת עין הרע ואחד כדרך כל האדם ,.ונראה לרמוז

                           –  ע  ק  ב  –

שתיבות [כל חולי] עם הכולל עולה 99 ,ותיבת [ממך] עולה 100 וזה שאומר והסיר ה" ממך כל חולי -זו עין הרע שהורגת 99 אנשים מתוך 100 .ועוד אומר כל חולי -רמז למחלת המרה שכל המחלות תלוית במרה .וכמו שאמרו חז"ל בגמרא[בבא מציעא קז] יש 83 מני מחלות במרה ,וכולן פת שחרית מבטלתן ויש לרמוז בפסוק:  כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך [שמות טו/כו] תיבת[מחלה] גמ" 83 רמז למחלת המרה שיש בה 83 סוגים וכל המחלות תלוית בה ,לא ישים עלינו אלוהינו ברוך הוא כי לעולם חסדו.דברי המחבר מצאתי בספר מעם לועז עצה שאמרו חז"ל  [ בברכות בפרק הרואה] נגד עיין הרע שיקח האגודל הימני ביד שמאלית ואגודל השמאלית ביד ימנית ויאמר " אדם זה בא מיוסף שאין עין הרע שולטת בזרעו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ". ועוד הצעה לזה כתבו חכמנו ז"ל לכתוב על טבלת כסף או משאר מתכת אותיות [ה] ויתלנה על צואר הילד להצילו מעיו הרע דברי אלהים חיים.

כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה" לאבותיך [ח\א] אומר שמנה לחמו לשון יחיד, למען תחיון ורבתם לשון רבים ,ונראה על פי מה שאמרו חז"ל [קדושיו מ/ב] לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, ואם יעשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חוב ,ואם יעשה מצווה אחת יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ,נמצא שבמצווה אחת שהיחיד עושה יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לזכות ,וכל העולם בזכות בזו המצווה אשר עשה ,לכן נאמר כל המצווה אשר אנכי מצווך אתה היחיד ,תשמרון כל אחד ואחד לעשות ,כי על ידי עשותך מצווה אחת תזכה אותך ואת כל העולם כולו ,ובזכות זה תגרום להם למען תחיון כולם ,ורביתם  כולם ,שכל העולם יקבלו ויאכלו הזכות שלך מן המצווה שקיימת ,וכולם יהנו מן זכותך.

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר

במסכת פסחים (פסחים נא, ע״א) אומר רב אשי שמי שהלך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר״ן (יו״ד סוף סימן ריד). וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא אם כלל זה חל רק על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם. לפי ר׳ שמואל די מדינה (שו״ת מהרשד״ם, יו״ד, סי׳ מ) ור׳ חזקיה די סילוה (פר״ח או״ח סי׳ תצ״ו), הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך, לפי מרץ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ רי״ב) הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. החדשים חייבים לקבל עליהם את מנהגי הוותיקים. ומר"ן מחדש שם שאפילו אם החדשים מתרבים עד שהם הופכים לרוב, אינם יכולים לחזור למנהגם הראשון, ולא אומרים ״חוזר וניעור״, אלא אומרים: ״קמא קמא בטיל״, כלומר כל אדם חדש שמגיע מתבטל בוותיקים והוא הופך להיות כמותם, ולכן תמיד החדשים יתבטלו בוותיקים. ועל זה מסתמך הראשל״צ הגרע״י נר״ו כשהוא דורש מכל הקהילות שהגיעו לארץ לקבל עליהן את מנהג ארץ ישראל (אם מנהג כזה בכלל קיים). ואלה דבריו בספרו חזון עובדיה (ח״ב, עמ׳ נו): ״כאן בארץ ישראל עיקר התושבים מקדם היו ספרדים, ומן הדין גם האשכנזים היו יכולים לנהוג כדעת מרן מרא דאתרין, בין להקל בין להחמיר״. והנה עולה מדברים אלו, שלא רק הקהילות הספרדיות שבאו לארץ חייבות לקבל עליהן את מנהג א״י, אלא גם האשכנזים. מדוע אם כן מתיר הראשל״צ הגרע״י נר״ו לאשכנזים במקומות אין ספור, להמשיך במנהגם על פי הכלל האומר: ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמ״א׳?

והנה יש לדון בדעתו של מרץ ב״י שכן שם באבקת רוכל סימן ל״ב, הוא פוסק בצורה הפוכה מפסקו בסימן רי״ב.

להלן שתי התשובות:

סי׳ ל״ב: קהילות שנהגו לפי הרמב״ם עד עכשיו(כנראה קהילות אראגון), אינן צריכות לשנות את זאת ולהתחיל מעכשיו לנהוג לפי ר׳ יעקב בעל הטורים (כנראה לפי דרישת הקהילות הקשטיליאנות שהושפעו ע״י הרא״ש ובנו שהתישבו בטולדו בשנת 1305). הטענה היתה שהרמב״ם הוא חד-שיטתי בעוד בעל הטורים הוא רב שיטתי, ולכן הוא עדיף. זו טענה מעניינת שמאפיינת את המפגש הבין־עדתי של המאה הט״ז. ר׳ יוסף קארו ע״ה פסק לאותן קהילות שהן צריכות להמשיך במנהגן לפסוק על פי הרמב״ם.

סי׳ רי״ב: קהילות של אשכנזים שהגיעו לבולגריה ורצו לשמר את חומרותיהם בבדיקת הריאות, וב״י פסק שהם צריכים לאמץ את מנהגי המקום שאליו הגיעו ולהפוך לספרדים.

[1] מדובר במאה הט״ז שהתאפיינה בנדידות גדולות של קהילות יהודיות, בד״כ ממערבאל המזרח. גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, ורוב יהודי ספרד הגיעו אל תורקיה, ארצות הבלקן, מצרים וא״י. כמו כן במאה הט״ו היו גירושים גדולים של יהודי אשכנז מגרמניה ־ לדוגמה הגירוש הגדול של שנת 1465, וקהילות שלמות נדדו מזרחה לעבר פולין ורוסיה, אך גם לאיטליה ולארצות הבלקן.

בתשובה סי׳ רי״ב של מרן ב״י, מדובר בעיר פליבינא שנמצאת כיום בבולגריה, ושאוכלוסיתה היהודית המקורית היתה ספרדית, והאשכנזים הגיעו למקומם של הספרדים. לכן היה מקום לדרוש מהם לקבל את מנהגי הספרדים. מאידך, בסי׳ ל״ב מדובר במקומות באימפריה התורכית שאליהם הגיעו בו-זמנית אחרי הגירוש, קהילות שונות מגירוש ספרד, כשאלו באו ממלכת ארגון ואלו באו ממלכת קשטיליה. והנה עד בואו של הרא״ש לטולדו בשנת 1305, כל קהילות ספרד נהגו לפי פסקי הרמב״ם. אח״כ קהילות קשטיליה נטו בד״כ לפסוק כדעת הרא״ש שהיה רב בטולדו בשנים 1321-1305, ואילו קהילות ארגון שלא הושפעו ע״י הרא״ש, המשיכו לפסוק כדעת הרמב״ם.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר.

עמוד 23

מזל — גורל:

1- לְמְזַל דִי בְּנְאָדָם… = המזל של הבן אדם… / ש״ח 58. 2

2-כיף למאזל [דקדוק 59] די המן בדא יטיח… = כשמזלו של המן החל ליפול… / כ״י 2836, דף 109א.

3-כיף מה נתנהד עלא האד למזאל [דקדוק 58] דייאלי = איך לא איאנח על המזל הזה שליי / ש״צ ב 17.

4-למאזאל [דקדוק 58, 59] דליהוד = מזל היהודים / כ״י 2837, עמי 11.

5-למזזל [דקדוק 84] דייאלהא… = המזל שלה… / ע׳ 99.

6-מזאלו [דקדוק 58] ־ מזלו / ש״צ ב 1.

7-כאן מזלהום טאייח = [תרגום חופשי:] לא נתמזל מזלם [מילולית: היה מזלם נפול] / כ״י 2837, עמ׳ 15.

8-למזלות דייאלהום כאנו מבדדלין = המזלות שלהם היו שונים / צ163.

9-די ענדו למזל גרוע… = מי שיש לו מזל גרוע [דהיינו מי שאין לו מזל]… / מ״ב, פתיחה א, עמ׳ 11.

10-פהאד צהר למזל די ישראל טאלע = בחודש הזה המזל של ישראל עולה [כלומר יש להם מזל] / ק״מ טז, א.

11-כלאק פלמזל דלעניות = נולד במזל עניות / ש״ח 32.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 288