פעמים 114-115-מאמרים שונים


פרשת תִינֶגִ'יר, 1944-1943-אלית שמלה

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלהtinghir

1944-1943

אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים

ב – 22 ביוני 1940 חתמה צרפת, בראשותו של המרשל פילים פטן(Petain), על הסכם שביתת נשק עם גרמניה הנאצית. פטן ראה בתבוסה של צרפת הזדמנות היסטורית שנפלה לידיו ׳לטהר׳ את צרפת מכל הגורמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים השליליים, אשר לדעתו היו האחראים לתבוסה (המשטר הפרלמנטרי, האיגודים המקצועיים, ׳הבונים החופשיים׳, הזרים, היהודים). הציבור הצרפתי ברובו המכריע בירך על הסכם שביתת הנשק וגם אימץ את הטענה שקשרה את המפלה הצבאית להתנוונות המשטר הרפובליקני. לפיכך לא היה צריך פטן לערוך טיהור עמוק במנהל או לאייש את מוסדות השלטון הצרפתי באנשים חדשים. הוא יכול היה להישען על אנשי ׳המשטר הישן׳ ובכלל זה על אנשי שמאל, אשר קיבלו ללא קושי מיוחד את תפיסותיו האידאולוגיות והפוליטיות. המשכיות פוליטית זו בלטה במיוחד בצפון אפריקה, שבה הושארו בתפקידיהם כל המושלים, המפקחים ומפקדי הצבא המקומיים.

הערת המחבר : אף שאחדים מהם, כמו הגנרל פול נוגס (Nogués), הנציב הכללי במרוקו, והאדמירל ז׳אן פייר אסטווה (Esteva), הנציב הכללי בתוניסיה, התנגדו במשך זמן מה לשביתת הנשק עם גרמניה. דבר זה לא מנע בעדם בהמשך לשמש עושי דבריו הנאמנים של משטר וישי בארצות המגרב. ראו: אביטבול, תולדות היהודים, עמי 431-430.

בשנים 1942-1940 יזמה ממשלת וישי שורה ארוכה של צעדים אנטי־יהודיים ובראשם ׳חוקי מעמד היהודים׳ (1941,1940), וחוקים אלה יושמו גם בצפון אפריקה, כלשונם או בניסוח שהותאם למציאות הפוליטית המקומית. במרוקו התווספו על החוקים יזמות מקומיות שהכבידו על היהודים, למשל האיסור שחל על היהודים בערים שונות במרוקו להתגורר ברבעים אירופיים או הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים. ממאי 1940 נכלאו פליטים יהודים בעלי נתינות זרה בעשרות מחנות בדרום אלג׳יריה ובמרוקו. על צעדים אלה יש להוסיף את אווירת האיבה כלפי היהודים, שלובתה על ידי ארגונים אנטישמיים צרפתיים שפעלו במרוקו. היהודים הואשמו בין השאר בהתעשרות על חשבון המלחמה ׳שגרמו אחיהם בני עמם באירופה׳.

הערות המחבר : 'חוק מעמד היהודים' בצרפת הלא כבושה ובאלגייריה הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מהורי הוריו היו יהודים, או כל מי שרק שניים מהורי הוריו יהודים, אם הוא עצמו ושוי ליהודייה. במרוקו הוגדר כיהודי על פי ׳חוק מעמד היהודים' כל מי שדתו היא היהדות, ושלא כבצרפת ובאלג׳יריה, יהודי שהתאסלם או התנצר לא נחשב עוד יהודי.

על פי מקורות צרפתיים בנובמבר 1942 היו כלואים במחנות במרוקו 3,357 יהודים זרים, ובאלג׳יריה 2185.

ב־8 בנובמבר 1942, במסגרת מבצע ׳לפיד׳, נחתו כוחות בעלות הברית באלג׳יר. במשא ומתן שניהלו האמריקנים עם האדמירל ז׳אן פרנסואה דרלאן (,(Darlan הסכים דרלאן להיענות לבקשתם להפסקת אש בתנאי שבעלות הברית ישאירו על כנו את ממשל וישי באלג׳יריה ובמרוקו ולא יתערבו בענייניו הפנימיים בצפון אפריקה. דרלאן, שלא חזר בו מנאמנותו לפטן, מונה על ידי האמריקנים לנציב עליון ולמפקד כוחות צרפת בצפון אפריקה. הוא סירב לבטל את חוקי הגזע האנטי־יהודיים, בתואנה שהחזרת שוויון הזכויות ליהודים עלולה לעורר תסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית.

ב – 24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן ואת מקומו תפס הגנרל אנרי ז׳ירו Giraud . ז'ירו, שלהערכת אנדרה כספי היה בעל השקפות אנטישמיות,  מינה אח מרסל פיירוטון(Peyrouton), שר הפנים לשעבר בממשלת וישי, למושל הכללי של אלג׳יריה. פיירוטון המשיך לקיים את חוקי וישי הגזעניים נגד היהודים, ללא התנגדות מצד האמריקנים והבריטים, מפני שהיהודים, כך טען, ׳אשמים בתבוסה׳, ומחשש שביטול חוקים אלה ׳ישלהב את הרוחות בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שאף ממנה נשללו זכויות אזרח מלאות׳.

ב־11 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בקזבלנקה. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, במיוחד על רקע השמועות שהסניף המקומי של ה׳מפלגה העממית הצרפתית׳(Parti Populaire Francais, PPF) מתכנן פוגרום נגד תושבי המלאח, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר.1942 גם לאחר השחרור על ידי בעלות הברית המשיך לשלוט במרוקו הנציב הכללי הצרפתי מימי וישי, פול נוגס (Noguès), והוא שמר על קשרים הדוקים עם ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל (Laval), באמצעות שירותי הביון של ספרד. דבר לא השתנה אפוא. היחס העוין של שלטונות הפרוטקטורט חסידי וישי ל׳חזית הלאומית׳ (Front Populaire) בראשותו של הגנרל שרל דה־גול  (de Gaulle) נותר בעינו," והוא הופנה לא פעם גם אל היהודים, אשר לא הסתירו את שמחתם על הפלישה האמריקנית.

מעודדים מיחס השלטונות פגעו אנשי ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ Service d'Ordre Légionnaire, SOL ביהודי המלאח בקזבלנקה, חיללו בית כנסת במקום והטרידו ושדדו יהודים. בערים מרכזיות ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, מכנס ופאס – קיבלו פעולות עונשין נגד יהודים מעין גושפנקה רשמית, שכן בין הפורעים היו גם שוטרים וחיילים צרפתים ומרוקנים־מוסלמים (׳גוּם׳, חיילים מרוקנים בשירות הצבא הצרפתי). ב־12 בנובמבר 1942 כיתרה המשטרה את הרובע היהודי ברבאט ועצרה ברחובות עשרות אנשים, והם נדונו במקום לעונשי מאסר עם עבודת פרך. פעולת עונשין קולקטיבית דומה, שהוצגה על ידי השלטונות הצרפתיים כאמצעי בטיחות למניעת פורענויות, ננקטה נגד יהודי מכנס ופאס. היציאה מהמלאח הותרה רק לבעלי תעודת מסע מיוחדת. מי שנתפסו ללא רישיונות מעבר, נכלאו ללא משפט והוטלו עליהם

קנסות. לעתים נעצר יהודי על ידי המשטרה רק מפני שאירח בביתו חייל אמריקני או אפילו שוחח עמו ברחוב.

גם קהילות קטנות בפנים הארץ סבלו מגזרות אנטישמיות. בבני־מלאל הודיעו המושל המוסלמי והמפקח האזרחי הצרפתי שכל אירופי שיבקש להתיישב בעיר יוכל לבחור לו את אחד הבתים שדרים בהם יהודים; הדייר היהודי יידרש לעזוב את ביתו בתוך שלוש עד ארבעים ושמונה שעות, ואם לא יעשה כן יושלכו רהיטיו לרחוב והוא ייענש בעבודות כפייה: טאטוא כבישים, ניקוי מקומות ציבוריים והעברת משאות כבדים על הגב. ׳זכות׳ זו הוענקה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור להם חנות מבין החנויות של הסוחרים היהודים, ולבעלים ניתנה שהות של עשרים וארבע שעות לפנות את החנות. מספר משפחות יהודיות נאלצו למצוא בחורף 1943-1942 מקלט זמני בבית הכנסת ובמרכזים קהילתיים. יהודי בני־מלאל, שמנו כ־3,000 איש, הוכו ללא כל סיבה ונשדדו באופן שיטתי, והיו נתונים לחסדיהם של פקידים. באַרְפוּד, באזור תאפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו בשנת 1918, ובאזילאל הוטלו על יהודי הקהילה עבודות כפייה.

לדברי מיכאל לסקר היו שהאשימו את היהודים עצמם בהתפרעויות האנטי־יהודיות שהתרחשו לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, מפני שהם קידמו את האמריקנים בהפגנות אהדה פומביות, וכתוצאה מכך נתפסו על ידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי הנאמן לווישי כפרו־אמריקנים וכתומכים ב׳חזית הלאומית׳ של דה־גול. על פי דוח של מנהל הפנים של הפרוטקטורט מיוני 1943, התנהגותם של היהודים היא שהובילה להתנגשויות חמורות בין מוסלמים לבינם.

 

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי

החרפת היחסים בין יהודים לבין מוסלמים במרוקו הייתה קשורה לאווירת חוסר הוודאות שפשטה במרוקו למחרת ה־11 בנובמבר 1942. על tinghir
פי מקורות צרפתיים, האמריקנים הפעילו במרוקו סוכנים חשאיים, אשר עסקו לא רק באיסוף מידע, אלא גם בהתססת הילידים, כדי לערער את שלטון צרפת בצפון אפריקה. החדירה האמריקנית לערים נשענה על שני גורמים מרכזיים: יהודים ומוסלמים. האמריקנים זכו לתמיכה מצד יהודים מרוקנים רבים, שבעקבות החקיקה הגזענית של וישי חששו מגל חדש של גילויי אנטישמיות מצד צרפתים כלפיהם. היהודים, כפי שטענה הנציבות הכללית, תלו באמריקנים תקוות שהם ישפרו את מעמדם המשפטי והכלכלי. הם ייחלו להשתחרר משלטון הסלטאן ולקבל נתח גדול מהמסחר עם ארצות־הברית. היהודים נחשבו לסוכני תעמולה יעילים ביותר, ובלעדיהם לא יכלו האמריקנים לחדור למרכזים עירוניים.

המוסלמים, שראו באמריקנים משחררים, היו להוטים אף הם לשתף פעולה עמם. סירי מחמד, סלטאן מרוקו, ונתיניו המוסלמים היו מעוניינים בסיוע של ארצות־הברית, כדי להשתחרר מעול השלטון הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית. הנושא נדון בין פרנקלין דֶלנו רוזוולט, נשיא ארצות־הברית, לבין הסלטאן בשיחות שקיימו בקזבלנקה בינואר 1943, במהלך ועידת קזבלנקה.

הערת המחבר : ועידת קזבלנקה התקיימה מה־14 ועד ה־24 בינואר 1943, בהשתתפות רוזוולט, וינסטון צירצ׳יל, ראש ממשלת בריטניה, וראשי המטות המשולבים, לשם תכנון מהלכים עתידיים במלחמה. הסלטאן המרוקני, בשתי שיחותיו עם רוזוולט, ביסס את תביעתו על ה"אמנה האטלנטית׳, מאוגוסט 1941, אשר הגדירה את מטרות המאבק המשותף של בעלות הבריון וקבעה את היסודות שעליהם ייכון ׳עולם טוב יותר' לאחר בוא הניצחון, ובהם בין היתר זכותו של כל עם להיות חופשי.

 בנסיבות אלה, הסבירו שלטונות הפרוטקטורט, נוצרה בין המוסלמים ליהודים תחרות קשה על אהדתה ועזרתה של ארצות־הברית, והמתיחות ביניהם גברה.

העיתונאים האמריקנים והבריטים שבאו למרוקו בינואר 1943 כדי לסקר את ועידת קזבלנקה, הופתעו לגלות שממשל וישי ממשיך להתקיים ללא הפרעה. בעיתונות האמריקנית החלו לבקר את מהלכיה של ארצות־הברית במגרב, ופרסמו עדויות ראייה של חיילים ששירתו בצפון אפריקה וכתבות רקע על מצבם של יהודי אלג׳יריה ומרוקו ועל סבלותיהם של עצורי מחנות העבודה. הקהילה היהודית באלג׳יר וארגונים יהודיים אמריקניים ובין־לאומיים, כמו ה׳קונגרס היהודי העולמי׳, ה׳ג׳וינט׳ ו׳אליאנס׳, דרשו בפומבי להחזיר ליהודי צפון אפריקה את זכויותיהם. נוכח המתקפה התקשורתית בארצות־הברית והתביעה של גורמים שונים להחליף את ז'ירו במשטר חדש בראשות דה־גול, לחץ שליח של הנשיא רוזוולט על ז׳ירו למתן את עמדותיו האנטי־יהודיות ולבטל את חוקי הגזע. במרס 1943 הכריז ז'ירו על ביטול ה׳משרד לענייני יהודים׳ וחוקי הגזע, שלדבריו ׳צרפת נאלצה להטיל על היהודים בלחצה של גרמניה׳. אולם הוא סירב בעקשנות לשוב ולהחיל על יהודי אלג׳יריה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר להם מתוקף פקודה זו את האזרחות הצרפתית.

ב־3 ביוני 1943 חתמו דה־גול וז׳ירו על הסכם בדבר הקמת ׳ועד צרפתי לשחרור לאומי׳ Comite Français de la Liberation Nationale), ובעקבות זאת הועבר השלטון באלג׳יריה באופן רשמי לדה־גול, והושם קץ לשלטון וישי בצפון אפריקה. נוגס נמלט לפורטוגל, וב־5 ביוני 1943 מינה דה־גול את גבריאל פואו (Puaux) לנציב כללי של צרפת במרוקו.28 על אף חילופי הגברי, היו נחוצים עוד חודשים ארוכים עד להיעלמותם הסופית של הספיחים האחרונים של ממשל וישי. דה־גול אמנם הצהיר על התנגדותו למדיניות האנטי־יהודית של ז׳ירו, אולם גם הוא לא מיהר להשיב על כנה את ׳פקודת כרמיה׳ ולהחזיר ליהודי אלג׳יריה את זכויותיהם הפוליטיות המלאות, והדבר נעשה רק ב־21 באוקטובר.1943

הפגיעה המתמשכת ביהודים אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה באה לידי ביטוי בין השאר בכפר תינגיר שבדרום מרוקו. במשך כשנה הוציא קצין צרפתי כנגד הקהילה היהודית בכפר צווים גזעניים, ואלה הסעירו מאוד את היהודים, עד כדי כך ששנים לאחר האירועים עדיין הרבו לדבר על אודותיהם.

פרשת תינגיר 1944-1943- אלית שמלה

פרשת תינגיר 1944-1943tinghir

תינגיר הוא כפר ברברי השוכן בנָאָה גדולה ומבורכת ברקלי תמרים ובעצי הדר בהרי האטלס הגבוה שבדרום מרוקו, באזור ורזאזאת שבמחוז מראכש, כ־14 ק״מ מקניון טודרה, 172 ק״מ מוורזאזאת ו־350 ק״מ ממראכש.

בתקופת כהונתו של המרשל ליוyי(Lyautey), הנציב הכללי הראשון של צרפת במרוקו, נקבע מחוז מראכש, כמו מחוזות פאס ומכנס, כאזור צבאי, ובתינגיר הוקמה מפקדה של הצבא הצרפתי. עד הכיבוש הצרפתי חיו היהודים במזרח מחוז מראכש ובדרומו, אזור שכונה בלאד אַלְסִיבָא, הארץ החופשית, במידה מסוימת של חוסר ביטחון.

חבל ארץ זה היה בשליטה של שבטי ברברים שלא סרו למרותו של הסלטאן, שישב בשפלה, בבלאד אַלְמַחְ'זָן.

הם אמנם זכו לחסותו של הפאשא המרוחק במראכש, הגְלָאוִי, אולם הגנה זו לא יכלה להיות מוחלטת ולהינתן בכל עת ובכל מקום ברחבי המחוז. בכפרים המרוחקים נזקקו היהודים להגנה מקומית, ולמשל באַסְפַלוּ, 6 ק״מ מתינגיר, לא זכו כנראה היהודים להגנה, המלאח במקום נחרב לחלוטין בשנת 1919, והקהילה היהודית במקום חדלה להתקיים. אין תמה אפוא שיהודים באזור קיבלו את הצרפתים כמושיעים. יהודי מסקורה, כפר הסמוך לתינגיר, הביע את ההקלה שחשו יהודים בעקבות הכיבוש הצרפתי: ׳עם צרפת כל אחד מקבל את המגיע לו. צרפת שולטת בצדק׳. בכל כפר היה שיח׳ היהודים נציג הקהילה לפני השלטונות המקומיים, הצרפתים והכליפה, המושל המרוקני המקומי. בשנת 1930 מנתה הקהילה היהודית בתינגיר 730 איש, ובשנת 1949 -.634 ׳אליאנס׳ הקימה בקהילה בית ספר. הקהילה היהודית בתינגיר חדלה להתקיים עם עלייתם לישראל של אחרוני היהודים, 337 איש, במבצע ׳יכין׳, בשנת.1963

ראשיתה של הפרשה ב־8 בפברואר 1943, עם מינויו של הקפטן רובר שארייר (Charreyre)  לראש הלשכה לענייני ילידים   Bureau des Affaires Indigènes בתינגיר.

ב־9 בספטמבר 1943 באה קבוצת נכבדים יהודים מתינגיר לקזבלנקה כרי לבקש מוועד הקהילה בעיר לסייע להם להשתחרר מהגיהינום שכפה עליהם הקצין לענייני ילידים בכפרם, לחייב אותו להפסיק לאיים על הקהילה או להעבירו מתפקידו. הם מסרו למפקח על המוסדות היהודיים בנציבות הכללית ברבאט מכתבי תלונה, וביקשו כי ישלח אותם ל׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר ולנציב הכללי ברבאט.

ואלה עיקרי הדברים כפי שהוצגו על ידי היהודים:

1 – שיח׳ היהודים בתינגיר הלך כמקובל אל הקפטן שארייר, הקצין החדש לענייני ילידים, כדי לברך אותו על הצבתו בכפרם. הקפטן סירב לקבל אותו.

  • 2 – אחר כך קרא הקפטן הצרפתי לשיח׳ היהודי כדי להזמינו להשתתף במפקד לשם גביית המס הכפרי טֶרְטִיבּ. מס כפרי זה הוטל בשנת 1901 בידי המלך מולאי עבד אלעזיז על היבולים והמקנה (צאן ובקר). תודה מיוחדת לפרופ' יוסף שטרית על שסייע לי בתרגום המילים מערבית.

במעמד זה הורה הקפטן למחזן, שוטר מרוקני במשטרה המקומית, לשפוך על השיח׳ פח צבע.

3 – כעבור שלושה או ארבעה ימים, בוואדי שבו התקיים המפקד לגביית המס, שאל הקפטן שארייר את השיח׳ היהודי אם היהודים מרוצים מהשלטון החדש, והשיח׳ ענה: ׳אכן אנחנו מרוצים׳. בתגובה הורה הקפטן לשני מֻחזנים שהיו עמו לקחת את השיח׳ ולהטיל אותו לתוך מי הוואדי המלוכלכים, וכשהיה רטוב, הוציאו אותו וגלגלו אותו בחול, ושוב הטילו אותו למים ואחר כך לחול, כך במשך חמש שעות.

אחר כך קיבל השיח׳ היהודי את ההוראות הבאות:

א. חל איסור רשמי על כל יהודי, מבוגר או ילד, ללבוש לבן.

ב.         חובה לצבוע את כל הבגדים, מהראש ועד הרגליים, מהכיפה(chéchia)  ועד הנעליים ,(babouches belghas בשחור כאות אבל על השלטון החדש.

belghas נעליים מרוקניות מסורתיות בעלות קצה מחודד אופייני babouches: סוג אחר של נעליים מרוקניות; :chéchia הכיפה השחורה שחבשו יהודי מרוקו.

ג.          כל הפרה של הוראות אלה תגרור כליאה בבית סוהר לשלושה חודשים.

  1. אחרי מתן ההוראות הושלך לכלא כל יהודי שנתפס לבוש בלבן ולו בחולצה לבנה בלבד, ובגדיו הלבנים הוחרמו. צעיר יהודי שבא מקזבלנקה לתינגיר, ושלא ידע את ההוראות החדשות, נאלץ בהוראת הקפטן שארייר להסיר מיד את חולצתו הלבנה והקפטן נתן אותה למוסלמי.

כשהתלוננו היהודים על הוראות אלה ענה להם שארייר: ׳אתם תשתחררו מהאבל רק כשהאמריקנים יפנו את מקומם שוב לצבא של פטן.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

הנכבדים היהודים הוסיפו במכתבם שמפאת כבודו של הנציב הכללי נמנעו מלפרט את כל המקרים החמורים שבהם היו קרבן למעשיו של שארייר. הם התחננו לפני הנציב הכללי שיסייע להם בשם הצדק וללא משוא פנים, ושיגן עליהם ממעשי נקם חסרי רחמים שעלול הקפטן לעשות אם ייוודע לו שהגישו תלונה נגדו. על המכתב חתמו אהרון אבן חיים, שלום בן סימון, אברהם אסולין, יוסף סבאג, יאניה אילוז ויצחק שושן. הכתובת שנרשמה למתן תשובה, כנראה מטעמי ביטחון, היא: אצל שלום אילוז, קזבלנקה.

בשלב זה המליץ המפקח על המוסדות היהודיים לנציגי קהילת תינגיר להשאיר את המכתבים אצלו, והבטיח שיטפל בתלונתם בהקדם האפשרי ובאופן אובייקטיווי. ואכן ב־22 בספטמבר 1943 נשלחה מהנציבות הכללית ברבאט הוראה לקיים חקירה על התקרית בין מפקד הלשכה לענייני ילידים בתינגיר לבין הקהילה היהודית במקום. פרטי הפרשה הובאו כנראה לידיעתם של הקונסול הבריטי והקונסול האמריקני ברבאט, ומכל מקום ב־28 בספטמבר נשלחה מלשכת הנציב הכללי אל פיליפ בוניפס (Boniface), מנהל המשרד לעניינים פוליטיים במרוקו, בקשה לזרז את העברת המידע בפרשה זו. ב־4 באוקטובר שלח בוניפס העתק של הבקשה אל מפקד מחוז מראכש, והאיץ בו להשלים במהרה את כתיבת הדוח על תוצאות החקירה.

הערת המחבר – בוניפס ניהל למעשה את המדיניות הפוליטית של צרפת במרוקו בשני□ 1956-1944 (להוציא תקופת כהונתם של הנציבים הכלליים אריק לאבון(Labonne), מרס 1946 – מאי 1947, וז׳ילבר גראנדוואל (Grandval), יוני-אוגוסט 1955). הוא החל את שירותו במרוקו בשות 1924, תחילה כמתורגמן ואחר כך כמפקח אזרחי. במלחמת העולם השנייה היה אחד מאנשי המנהל הבודדים שהצטרפו למחתרת הצרפתית. עם נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו השתתף בניסיון נפל להדיח את נוגס, ואחר כך נמלט לתוניסיה. בשות 1944 מונה למנהל העניינים הפוליטיים במרוקו, והחזיק במשרה זו לאורך שנים, לא רק בשל סגולותינ כאיש מנהל, אלא גם בשל תכננות אחרות: היותו איש מזימות מוכשר, דבקות במטרה, יכולת לזהות את החולשות של כל אדם ולנצלו, אדישות לקרבוות של יזמותיו, בוז לשוויון. השימוש בכוח היה העיקרון היחיד שהנחה את צעדיו. בשובו למרוקו היה בוניפס משוכנע שנועד מלידה לפעול במרוקו בתור אדון ׳מעצם מוצאו הגזעי' (צרפתי לבן). הוא חלם להפוך את מרוקו ל׳צרפת חדשה, הן לטובת תושביה, והן למען גדולתה של צרפתי. הוא סבר כי על מרוקו להיות מעין אחות צעירה לאלגייריה, והעריך כי ניתן להשיג זאת על ידי ביטולו של הסכם פאס משנת 1912, שכונן את שלטון החסות הצרפתית במרוקו. ראו: זיוליין, עמי 192-191.

באותה עת, ב־27 בספטמבר, דיווח מפקד הלשכה לענייני ילידים באזור ורזאזאת, הקולונל ריבוי (Rivaud), למפקדו במראכש על תוצאות התחקיר שקיים מפקד בו־מאלן, גולים (Gaulis), בעניין תלונת יהודים מתינגיר. ריבו התחייב במסגרת סיורו באזור לבקר בכפר, כדי ללמוד על הפרשה מקרוב.

מדוח החקירה הראשון בפרשה עולה שב־22 בספטמבר שוחח גוליס תחילה בטלפון עם הקפטן מורו(Moreau), ממלא מקומו של שארייר, שיצא לחופשה, ולמחרת הגיע לכפר. מפאת כבודו של שארייר הוא לא רצה לקיים חקירה מעמיקה בהיעדרו, ולכן הסתפק בגביית עדויות ממורו ומהכליפה של טודרה. הוא ציין שעד לכתיבת הדוח לא הגישו לו היהודים כל תלונה, וכי מעולם לא פנה אליו שום יהודי מתינגיר, לא בעת ביקוריו כמפקח בתינגיר ולא במשרדו בבו־מאלן. משום כך כנראה כתב: ׳אינני יודע אם יהודי תינגיר לא יציגו תלונות נוספות שלא הובאו לידיעתי׳.

בעקבות שיחותיו עם שני האישים, הגיע גוליס לממצאים הבאים:

  • ארבעה עשר מנכבדי הקהילה היהודית בתינגיר נסעו באופן פרטי לפני כשמונה ימים לפגישה במראכש. בראשם היה מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים בתינגיר. הם נסעו כדי לבקש את עזרתן של הקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט, ואולי גם במראכש. הם החליטו להתלונן על הקפטן שארייר ופנו בעניין זה גם לעורכת דין יהודייה בקזבלנקה בשם הלן קאזס־בן־עטר, והיא ביקשה מהם מקדמה של 50,000 פרנקים.
  • על פי התלונה של היהודים סירב הקפטן שארייר לקבל את נכבדי הקהילה ותבע שהיהודים ילבשו את הלבוש המסורתי שלהם, ג׳לביה שחורה. ביום המפקד לגביית המס הכפרי הופיע מאיר אלחדד בג׳לביה לבנה, ושארייר הורה למחזנים להכתים את בגדו בדיו ולהטיל אותו למים מלוכלכים.
  • ליהודים בתינגיר בעיות נוספות שלא הועלו על ידם: הם נדרשו לשלם למתורגמן סי אחמד בן חסן סכום של 500-200 פרנקים כדי לקבל תעודת מסע.

הערת המחבר – 47 הכפר היה באזור צבאי ולכן צריכים היו היהודים, כמו כל תושבי הכפרים באזור, לקבל תעודת מסע כדי לצאת מהכפר ולנוע באזור. סכום הכסף היה כנראה גבוה ומנע מיהודים שלא היו בעלי אמצעים לצאת מהכפר. גוליס לא גבה עדות מהמתורגמן, מאחר שגם הוא יצא, ב־21 בספסמבר, לחופשה בת שלושה שבועות.

נוסף על כך החרימו ליהודים מצרכי מזון. הממונה על הספקת המזון בתינגיר, מולאי אחמד בן דריס מסעודי, ערך ביזמתו חיפוש אצל היהודים והחרים מהם מצרכים מסוימים. הקפטן שארייר החרים מסוחר יהודי שני שקי אלום (אבן מלח). המשרתים של שארייר ומורו חרגו מסמכותם ומעלו באמון שניתן בהם פעמים רבות והחרימו מיהודים, עבור מפקדיהם או לעצמם, את נתחי הבשר המשובחים. לעתים אף תבעו מהיהודים עד 500 פרנקים כדי שלא ידווחו למפקד האזור על השחיטה המחתרתית.

החרמת מצרכים מסוחרים יהודים בתינגיר לא הייתה חריגה. מצרכים מוקצבים שהוסתרו על ידיהם הוחרמו כבר בתקופת הקפטן דיל(Deal), שקדם לשארייר. גוליס הדגיש שפעולה זו הובאה לידיעתו באחד מביקוריו בתינגיר, והוא ראה במו עיניו את המצרכים שהוחרמו: סוכר, נרות, גפרורים, שמיכות צמר, מוצרים של הילידים, שמן מאכל ותמרים. מפקד בו־מאלן התיר למכור את מרבית הסחורות בשוק במחיר הרשמי, והכספים הועברו לסוחרים שמהם הוחרמו המצרכים. השמן והתמרים עוקלו כקנס וחולקו לחיילי ׳גום׳, למֻחזנים, לעובדים, לחיילים בחופשה וכו'. מספר יהודים נעצרו לתקופה קצרה בעוון סחר בשוק השחור. התנהגותם של היהודים בתינגיר במהלך המלחמה הייתה לדעת גוליס מבישה. כל עניינם היה להפיק מהמצב רווח מרבי לתועלתם האישית, ולכן חובה לטפל בהם בחומרה יתרה, כדי למנוע מהם לנצל באופן ציני את האוכלוסייה הענייה בטודרה.

  • פנייתם של היהודים לסמכויות המנהליות הגבוהות, שלא על פי ההייררכייה, בקשת התמיכה מהקהילות היהודיות בקזבלנקה וברבאט ושכירת שירותיה של עורכת דין – כל אלה מלמדות באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהתלונה הוגשה מסיבות פוליטיות.
  • התלונה לדעת גוליס חסרת חשיבות. אולם מאחר שהמוסלמים בטודרה עקבו בתשומת לב רבה אחרי השתלשלות האירועים, שכן רבים מהם ידעו זה זמן רב על המזימה היהודית ואף הזהירו בנדון את הכליפה, הוא המליץ לנקוט נגד היהודים יד קשה ללא עכבות. הוא חשש שהיהודים פורקי העול ישפיעו לרעה על אוכלוסיית הילידים בטודרה.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים

tinghir

בחקירתו השטחית הפך גוליס, מפקד בו־מאלן, את הקערה על פיה. לא היהודים הם הקרבן, אלא להפך, הקפטן שארייר וקציני צבא אחרים הממלאים את תפקידם נאמנה. שוב הושמעה הטענה האנטישמית הנפוצה – היהודים המושחתים, המנהלים את השוק השחור ועושקים אגב כך את האוכלוסייה המקומית, חרשו מזימה פוליטית זדונית מתוך כוונה להכפיש את השלטון הצרפתי. סביר להניח שאכן גם יהודים היו מעורבים בשוק השחור במרוקו, אך האם אפשר לקבל את טענת הקצין החוקר שתלונת היהודים הייתה מזימה שנועדה להרחיק מהם את קציני הצבא שהצרו את צעדיהם? הייתכן שלא היה ממש בתלונת היהודים על ההתעללות בהם?

כעבור זמן לא רב נשלחה אל הנציב הכללי ברבאט תלונה נוספת של יהודי מתינגיר על שארייר. שלום בן חיים, סוחר בכפר, הבהיר במכתבו לנציב שהחקירה בתלונתם רק החמירה את מצבם של היהודים, ושהם נאלצים לשאת עונשי מאסר, מלקות וקנסות. לדבריו גם ניתנה הוראה שלא להעניק עוד ליהודי תינגיר תעודות מסע, ובכך למעשה נאסר עליהם לצאת מהכפר. בן חיים הסביר שהוא הצליח להימלט מתינגיר בחסות החשכה ונאלץ ללכת ברגל בדרכים צדדיות 60 ק״מ. נוסף על כך הוטל על שני יהודים לספק כל אחד 50 מטבעות זהב ( dourous hassanis  החיים בתינגיר הפכו לגיהינום, ולכן ביקש בן חיים שיותר לכל יהודי הכפר לעזוב את המקום. הסוחר היהודי הסב את תשומת לבו של הנציב הכללי לעובדה שאין זו הפעם הראשונה ששארייר מתנכל ליהודים. בתקופת שירותו בכפר סקורה התרוששו חלק מהיהודים, וחלק עזבו את הכפר.

עם שובו מחופשתו ברבאט השיב קפטן שארייר במכתב למפקדו, מפקד בו־מאלן, על השאלות שהופנו אליו בנוגע לתלונת יהודי תינגיר. הוא דחה מכול וכול את הטענות נגדו, ולא היה לו ספק שהמניע המרכזי של הנכבדים היהודים להתלונן נגדו היה הפיקוח החמור שהטיל על השוק השחור ורצונם לחדש ללא הפרעות את המסחר האסור. הוא סבר כי העלילו עליו עלילת שווא ולכן פנה אל הנציב הכללי ברבאט וביקש למסור לו את עדותו באופן אישי, ואם יידרש – גם לפני הגנרל דירו והגנרל דה־גול. הוא צירף את המלצת מפקדו, גוליס, אשר הביע הבנה לרצונו הלגיטימי של הקפטן שארייר להגן על כבודו. כדי להדגיש את מעלותיו של שארייר ציין גוליס שהוא בנו של קצין צרפתי שנעצר לאחרונה על ידי הגרמנים, וחתנו של קולונל צרפתי הנמצא בשבי הגרמני מיוני 1940, והוסיף כי שארייר מעולם לא הסתיר את אהדתו למי שלא הניחו את נשקם.

הקולונל ריבו, מפקד ורזאזאת, שלח אל מפקד מחוז מראכש דוח על ׳התקרית בתינגיר׳, ובו ריכז את תשובותיו של שארייר. בנציבות הכללית לא הסתפקו בכך ושלחו חוקר מחוץ לאזור ורזאזאת, את קומנדנט דה פלריה (16)

Fleurieu ממראכש, כדי שיבדוק את הנושא. דוח החקירה של דה פלריה התבסס על העדויות של שארייר (שעמו שוחח ארבע שעות), הכליפה של טודרה, השיח׳ המוסלמי של תינגיר, ארבעה שיח׳ים מכפרים סמוכים ומוסלמי נוסף, השומר והמשרת (chaouch) העומד בשער הלשכה לענייני ילידים בתינגיר. בדוח חסרו עדויותיהם של הקפטן מורו, שהיה באותה עת בחופשה, ושל הנכבדים היהודים, שהיו ׳בטיול׳ בחוף האטלנטי, ועל כן לא ניתן היה לקיים עמם שיחות ישירות.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

אביא כאן את סיכום התשובות של הקפטן שארייר, הקולונל ריבו וקומנדנט דה פלריה על כל אחת מהתלונות של היהודים:

  • היהודים התלוננו כי שארייר סירב לקבל משלחת שלהם בראשותו של המקדם, מנהיג הקהילה. בתשובה על טענה זו הוסבר כי שארייר נאלץ להגיע באופן בהול לתינגיר למילוי תפקידו ב־8 בפברואר בלילה, מפני שהקפטן דיל, שאת מקומו נשלח למלא, היה חייב לצאת לדרכו למחרת ב־9 בפברואר. בבוקר ה־9 בפברואר הגיעה אל משרדו משלחת של הקהילה היהודית. שארייר שאל אותם למטרת ביקורם, ומשהשיבו שזה ביקור נימוסים, הוא דחה את הפגישה אתם בהסבירו להם שזה עתה הגיע לתינגיר, וכי עליו לארגן את טקס מינויו של הקאיד סי ברהים, שיתקיים ב־11 בפברואר בנוכחות הגנרל מרטין (Martin), מפקד מחוז מראכש, והפאשא של מראכש. לנציגי הקהילה נאמר שהוא ייפגש אתם למחרת, כאשר תתקיים חזרה עם השבטים שיקבלו את פני הגנרל והפאשא, וכי ביום הטקס היהודים יוצגו לפניהם. שארייר קיבל את נציגי הקהילה היהודית בערך ב־20 בפברואר. היהודים ביקשו לקבל הנחיות באשר לתנאים שבהם יוכלו להמשיך לקיים את מסחרם, והוא השיב שההנחיות שניתנו לפניו תקפות, אלא אם כן יימצא כי במקרים מסוימים צריך לתקנן. שארייר לא סירב אפוא לקבל את נציגי הקהילה היהודית: הפגישה אתם התעכבה רק בשל הנסיבות המיוחדות.

לטענת היהודים שארייר שפך במשרדו על המֻקדם, בפגישתם הראשונה, פח צבע. טענה זו נשללה, והוסבר כי המחסור החמור בצבע הוא כשלעצמו סיבה מספקת לעורר ספקות בנדון. ללשכה לענייני ילידים לא הוזמן שום נציג יהודי או מוסלמי כדי לדון בנושא המפקד לגביית המס הכפרי.

ההנחיות בנושא זה ניתנו בעל־פה לכליפה, והוא דאג להעבירן לנתיניו. ומכל מקום בשום מקרה לא אירע אירוע כזה, מהזנים או ילידים מוסלמים מעולם לא שפכו צבע או דיו על המקדם היהודי, גם כאשר לא היה שארייר נוכח.

היהודים התלוננו כי במהלך המפקד לגביית המס הכפרי טרטיב שאל שארייר את המֻקדם אם הוא מרוצה מהממשל החדש. הדבר הוכחש ונטען כי זו הצהרה כוזבת. שארייר ציין כי לא אמר דבר על הממשל החדש, והוסיף כי תמיד הקפיד שלא להתייחס לנושאים פוליטיים בשיחות שקיים עם הנתונים בסמכותו, מוסלמים או יהודים, ללא הבדל במעמדם הסוציאלי. ריבו ודה פלריה ציינו לזכותו של שארייר, כנראה כדי להבליט את נאמנותו לדה־גול, שעקב תמיכתו בצרפת הלוחמת נקלע לוויכוחים נוקבים עם חברים ב׳לגיון הלוחמים הצרפתים׳(Légion Française des Combattans, LFC) בוורזאזאת.

לדברי היהודים בעת המפקד לגביית המס עונה המקדם היהודי על ידי מהזנים או ילידים מוסלמים – במשך שעות הם הטילו אותו למים מלוכלכים בוואדי ואחר כך גלגלו אותו בחול וחוזר חלילה. בתשובה נטען כי מוגזם לתאר את מה שאירע בעינויים. בזמן הפסקת ארוחת הצהריים החלו ילידים, שהגאות הקלה בוואדי עוררה כתמיד את שמחתם, להתיז מים עכורים זה על זה, ומאיר אלחדד נרטב כמו כל הנוכחים האחרים. ההרטבה, שהיא מסורת בתינגיר, לא נעשתה בכוונת זדון. חלק מהאנשים נכנסו למים, ומחזנים הפילו למים את המקדם היהודי. שארייר והכליפה ועוד כעשרים ילידים ישבו במרחק מה ממקום האירוע ודנו בענייני השעה. הקפטן, שהיה מוקף בילידים, לא ראה מה קרה, והמשחק הסתיים כעבור רבע שעה או חצי שעה. רק אחר כך נודע לשארייר שאלחדד נרטב מאוד, כמו מחזנים וילידים אחרים שלקחו חלק במשחק, אך לא הובא כלל

הערת המחבר :  ׳לגיון הלוחמים הצרפתים', תנועה מאוחדת של כל ארגוני החיילים המשוחררים, הוקם ביולי 1940 על ידי המרשל פטן. בראש הלגיון עמד הוגה הרעיון קסוניה ואלה (Vallat), לימים הנציב הכללי לענייני יהודים בצרפת ובצפון אפריקה (1942-1941). חברי 'לגיון הלוחמים הצרפתים׳ התכוונו להפכו לארגון ההמונים המרכזי של משטר וישי. הגרמנים לא התירו את קיומו באזור הכבוש, ואפשרו לקיצוניים שהתאכזבו ממתינות משטר וישי ו׳לגיון הלוחמים הצרפתים' לפעול בפריז. ייתכן בהחלט ששארייר התנגש עם חסידי פסן בוורזאזאת, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מהיותנ ימני וקיצנני מהם.

לידיעתו שהאירוע קיבל תפנית אלימה או משפילה. לטענתו הוא פגש את אלחדד מספר פעמים אחרי האירוע והוא מעולם לא הזכיר אותו. לכן הניח שגם אלחדד התייחס אל האירוע כאל בדיחה, גם אם ללא ספק לא הייתה מעודנת. הוא היה משוכנע שבני משפחתו של אלחדד בקזבלנקה הם שהסיתו אותו נגדו ועיוותו את עדותו. שארייר לא נקט צעדי עונשין נגד המחזנים, הוא הסתפק בכך שביקש מהם להימנע בעתיד מלקלקל בגדים נדירים ויקרים ואסר עליהם לעשות מעשי קונדס דומים.

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

כנגד זה אושרה העובדה ששארייר העיר בפומבי לאלחדד, שהיה לבוש בג׳לביה לבנה, שבשל האופי המיוחד של האירוע וכדי שלא לפגוע במוסלמים היה עליו ללבוש את הבגדים המסורתיים של היהודים.

למחרת, מאחר שהמקדם של תינגיר לא היה נוכח במפקד של יהודי אספלו, שלח הקפטן שארייר לקרוא לו, והוא ישב עד הערב תחת עץ זית בקרבתו. השומר של הלשכה לענייני ילידים היה היחיד שהודה שמאחר שהמקדם ישב קרוב מאוד לרושמי המפקד, ייתכן שדיו שעורבב במים ניתז לעברו. שארייר הצהיר שגם על אירוע זה לא ידע דבר, וכי לא הוגשה לו כל תלונה בנדון.

  1. היהודים טענו כי במהלך גביית הטרטיב או בנסיבות אחרות נתן הקפטן שארייר למקדם היהודי את ההוראות הבאות: אסור ליהודי, גדול או קטן, ללבוש לבן; חובה לצבוע את הבגדים מהכיפה ועד הנעליים בשחור, כביטוי לאבל על המשטר החדש; וכל המפר את ההוראות ייכלא בבית סוהר שלושה חודשים. אף טענה זו נשללה. שארייר הכחיש שנתן הוראות בנוגע ללבוש היהודים, ושקבע כי יוטלו עליהם עונשים אם לא ימלאו אחר הוראותיו בנדון, ובוודאי לא הורה להם ללבוש שחורים כביטוי לאבל על הממשל החדש. ריבו הדגיש שההוראות בעניין זה לא ניתנו במקום ובנסיבות שציינו יהודי תינגיר. שארייר התבסס על חוזר של המשרד לעניינים פוליטיים מה־14 בספטמבר 1942 שהורה ליהודי תינגיר ללבוש בגדים עליונים שחורים, וטען כי לא ידע שהצו בוטל. עם זאת להערכת ריבו על היהודים להימנע, לטובתם שלהם, מללבוש בגדים עליונים זהים לאלה של המוסלמים. לצו הייתה לדברי שארייר מטרה כפולה: למוטט ארגון גדול שסחר באריגים בשוק השחור, ולמנוע תקריות בין מוסלמים לבין שניים-שלושה יהודים חריגים, מאחר שבני השבט הברברי המקומי הרבו להשוות בין מלבושיהם המפוארים של יהודים אחדים, שהיו עשויים משי נדיר, לבין האריג הפשוט שלבש השיח׳ המוסלמי. ההמלצה הייתה שאם היהודים רוצים לשנות את סגנון לבושם, שיתלבשו כמו אירופים. לטענת שארייר הוא לא ידע שהצו בנושא לבוש היהודים מה־14 בספטמבר 1942 בוטל, ולכן העיר ׳פעם או פעמיים׳ בנדון ליהודים בעת סיוריו בשבט. לדבריו הצו שהוציא לא היה חריג, מאחר שכל יהודי טודרה לבשו זה דורות בגדים שחורים מסורתיים, ולכן לדידו לא היה צורך ליצור מתיחות מיותרת עם המוסלמים על ידי עטיית ג׳לביות לבנות, בניגוד למה שהיה מקובל עד אז. קפטן שארייר הגדיר תלונה זו – השמצה נתעבת פרי המצאה דמיונית. הוא מעולם לא חייב את היהודים לצבוע את בגדיהם, לכל היותר המליץ להם ללבוש בגדים עליונים בצבעים כהים, ושום עונש לא הוכרז או הוטל על היהודים בנדון, לא על ידיו ולא על ידי הכליפה.
  • היהודים סיפרו כי שארייר חייב צעיר יהודי מקזבלנקה להסיר את חולצתו הלבנה ולמסור אותה למוסלמי בשם סי בן נאוסר. שארייר לא זכר אירוע זה. הוא ציין שהפרטים המעורפלים שנמסרו על הצעיר היהודי, לא אפשרו לאתר אותו כדי לחקור אותו. מכל מקום לא התקבל שום מידע שיכול היה לסתור את טענת שארייר. בן נאוסר, קשיש אדוק בעל מוניטין בטודרה, העיד לפני הכליפה שהוא מעולם לא פגש את שארייר במשרדו או במקום אחר, ובוודאי לא קיבל ממנו חולצה או ג׳לביה.

היהודים התלוננו כי נאסר עליהם לצאת מהכפר. שארייר השיב על כך שפעל בהתאם להוראות שניתנו לו על ידי הפיקוד העליון. תעודות המסע, למוסלמים וליהודים כאחד, מוקצבות במשורה, כדי למנוע עומס יתר על אמצעי התחבורה. זה שבועות רבים שאין שירות אוטובוסים רגיל לתינגיר וגם משאיות עוברות במקום לעתים רחוקות. אזור תאפילאלת־ורזאזאת מוצף בחיילים בשל המלחמה ויש להם עדיפות ראשונה. לכן רק אנשים שיש להם סיבה מוצדקת ביותר, שאושרה על ידי הכליפה, רשאים לקבל תעודת מסע. אם מתקיים מסחר בתעודות מסע, הרי הדבר נעשה על ידי הכליפה ולא על ידי המשרד לענייני ילידים. הוא הוסיף כי ההוראות הנוגעות לעונשים המוטלים על המועלים בכספי ציבור ידועות לכול, וכל חייל בגדוד ילידים או מחזן שייתפס גובה כספים שלא כחוק יודח ויועמד לדין בבית משפט מקומי.

 נושא שלא הועלה על ידי היהודים אך נדון בדבריהם של שארייר, ריבו ודה פלריה, הוא המאבק בשוק השחור. מכיוון שאמצעי התחבורה באזור הצטמצמו, הונהג בטודרה פיקוח חמור ביותר על סחורות, וניתנו אישורים בראש וראשונה להובלת מצרכי מזון וסחורות חיוניות לתינגיר. בנסיבות אלה התפתח במקום שוק שחור, והשלושה הדגישו את חלקם של היהודים בו.

הערת המחברת :     בספטמבר 1942 נאסר על היהודים המרוקנים, בהוראת הסלטאן ועל פי דרישת הנציבות הכללית, לחבוש כומתה. היהודים נתבעו לחבוש מחדש את השאשיה (chéchia), כיסוי הראש השחור המסורתי, אם הם לבושים בבגדי ילידים, או לאמץ כיסוי ראש אחר שאיננו כומתה, אם הם לבושים בבגדים אירופיים. בנציבות הכללית לא יכלו לשאת את המחשבה שכיסוי הראש שאומץ על ידי יחידות עילית ותנועת הנוער של ׳לגיון הלוחמים הצרפתי', יזוהם על ידי בני הגזע היהודי. המנהל לעניינים פוליטיים, מראכש, 14 בספטמבר 1942 (העתק נשלח לידיעת המפקדים בתינגיר, אלקלה ומסמךיר, ב־28 בספטמבר 1942), S H AT, 3H, I9I3

פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים

tinghir

א.  בפברואר 1943 הגיע לתינגיר משלוח עורות שבוצע על ידי יצחק ואהרון סבאח, וזמן קצר אחר כך הגיע משלוח סוכר, אך חלק מהכמות הייתה חסרה. כתוצאה מכך התקבלה החלטה להעביר את העורות ליעדם רק אחרי שיגיעו לתינגיר כל מצרכי המזון המוקצבים. דה פלריה ציין שיוסף סבאח הוא אחד החתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

ב.  באוגוסט 1943 קנו יהודים מתינגיר כמות גדולה מאוד של בד לבן באזור תאפילאלת, וזאת במקביל לחלוקת מלאי של סחורה אמריקנית. רק אחרי שנפוצה שמועה שעומדים לערוך חיפוש אצל היהודים, נמכר הבד במחיר רגיל.

ג.  באוגוסט 1943 התקבל מידע על חברה שקמה כדי לקנות תה מעובדים בבסיס של הצבא האמריקני בקזבלנקה, וכל חודש הגיעו לאזור ורזאזאת־תינגיר כ־10 ק״ג מתה זה (מחיר קנייה 500 פרנק, מחיר מכירה 2,000-1,500 פרנק). חוליית ביקורת של הצבא הצרפתי הצליחה לתפוס 20 ק״ג תה שהוסתרו בשקי כמון. יצחק מלכה נתפס עם סחורה מוברחת שקנה מיצחק אילוז בקזבלנקה, ונדון לחמישה חודשי מאסר. אולם הוא הצליח לחמוק מהמאסר בתינגיר, אחרי שהוזהר בטלפון על ידי יצחק בן שושן. דה פלריה ציין שיאניה אילוז ויצחק בן שושן חתומים על התלונה נגד הקפטן שארייר.

מלכה הודה לפני שארייר שקנה ב־20 ביולי 1943 מאילוז, יהודי מרוקני שחי בקזבלוקה, 9 ק״ג תה במחיר 500 פרנק לק״ג והסתיר אותם בשקי כמון.

הקצינים הצרפתים העלו מספר סיבות אפשריות לתלונה של יהודי תינגיר. הם ציינו כי אף שהייתה ליהודים אפשרות להתלונן לפני הפאשא או לפני מפקדי האזור, החבל או המחוז, הם בחרו להעביר את העובדות, נכונות או כוזבות, ישירות לסמכות העליונה ביותר, לנציב הכללי.

שארייר היה סמוך ובטוח שהיהודים פעלו משלושה מניעים:

רצון לפגוע בשיתוף הפעולה בין המנהל הצרפתי למנהל המרוקני, וליצור קרע בין מפקד תינגיר לבין נציג הפאשא.

חשש מפגיעה אפשרית בהמשך קיומו של המסחר בשוק שחור, שבו היו מעוניינים סוחרים יהודים בערים הגדולות.

דה פלריה ציין בהקשר זה שבראשית כהונתו של שארייר ניסה יהודי לשחדו, אך הוא דחה זאת ודיווח על כך לממונים עליו. לטענת ריבו היהודים לא התלוננו לפני הנציב הכללי על הקשיים שהערימו עליהם בסחר החופשי, מפני שזו הייתה הסיבה האמתית למזימתם. תינגיר ידועה בכל הרי האטלס כאחד המרכזים הגדולים ביותר של השוק השחור. באזור פורח המסחר במספר מוצרים: סוכר מתאפילאלת תמורת צבע אודם עשוי מעלי כופר (חנה), שהיה לו ביקוש מהים התיכון ועד ניגריה, תה, שהגיע בדרך כלל מקזבלנקה, שמן, נרות, גפרורים ועוד. ריבו טען כי מאיר אלחדד עומד בראש הארגון המנהל את המסחר בשוק השחור, והארגון פרוש על פני כל האזור ומנצל באופן ציני את האוכלוסייה. הפיקוח הפעיל שהחל מפקד תינגיר לאכוף על מסחר זה מפריע מאוד לספסרים, מפני שהוא מצמצם באופן משמעותי את רווחיהם, ואין תמה אפוא שהם מנסים להתפטר משארייר. ריבו הוסיף כי על פי מקור מידע צרפתי מהימן אלחדד אמר ששארייר ישוב לתינגיר ' רק כדי לארוז את מזוודותיו׳, כמו שעשו לפניו מפקדי תַאנַאנְת ובני־מלאל, וטען כי אלחדד ושותפיו עשו כל שביכולתם כדי לעורר תסיסה כללית בקרב הקהילה היהודית ואף ניסו להשפיע על נכבדים מוסלמים לצאת למרי נגד שארייר. היהודים להערכת ריבו אימצו את הצעדים שנקטו המוסלמים כלפי דיל, ששירת בתינגיר חמש שנים והועבר מתפקידו בלחץ מנהיגים מוסלמים ובראשם הכליפה. אלא שבמקום לפנות לפאשא, הם ביקשו את סיועם של הקונסול האמריקני והקונסול הבריטי, ובכך לדעת ריבו הגדישו את הסאה, שכן הם פגעו במוניטין של צרפת.

  1. הפגנת כוחם באזור, ושארייר ציין כי מפקד בתאנאנת וקפטן בבני־מלאל כבר הורחקו באותה הדרך.

הערת המחבר : יהודי מתינגיר, יצחק אביטן, הציע לו סל ובו שקדים וחבילות סיגריות. שארייר סירב לקבל את התשורה, ואז נתן לו היהודי מעטפה עבה ובה שני צמידי זהב. שארייר סבר שכדי להפסיק את השמועות הבלתי נסבלות המלוות כל מינוי חדש יש לנקוט צעדים חריפים נגד הצעת השוחד, למען יראו וייראו, והמליץ להטיל על אביטן שישה חודשי מאסר. שארייר אל קולונל אזור ורזאזאת, 'הנושא: בקשה להעניש את יצחק אביטן', 22 בפברואר 1943, שם, עמי 64.

         ריבו ציין שארבעה עשר נכבדים מוסלמים מסרו לו עדות בנדון בנוכחות הכליפה של טודרה מבלי שהדבר נכפה עליהם. שם.

פרשת תינגיר, 1943-1944; אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים -אליה שמלה

tinghir

דה פלריה סיכם את חקירתו בקביעה שהפרשה עוררה תשומת לב רבה בכל האזור, אך לכל הדעות לא היה לתלונת היהודים שום בסיס, חוץ מאשר רצונם להמשיך לסחור בשוק השחור באופן חופשי. עם זאת דה פלריה כנראה לא היה שבע רצון לחלוטין מהתנהלות החקירה. הוא העיר שהמשימה שהוטלה עליו הייתה קשה, מכיוון שלא היו לו קשרים אישיים בטודרה ולרשותו עמד זמן מוגבל, ולכן תוצאות החקירה חלקיות בלבד. הוא לא יכול היה להתעלם מכך שכל העדויות שגבה תאמו זו את זו להפליא גם בפרטי פרטים, וסבר שעדותו של מורו, סגנו וממלא מקומו של שארייר בתינגיר, יכולה הייתה לתרום לחקירה מרכיב מעמת ומאמת רב ערך. אלא שמורו נעדר מתינגיר ביום המפקד לגביית המס הכפרי, ולכן לא יכול היה להעיד על התקרית עם המקדם.

ריבו, שלא היה לו ספק שהתלונה היא מזימה יהודית שתאוות בצע מניעה את יוזמיה, תבע לדכא מיד את הפעילות היהודית הזאת ולהעמיד לדין את מנהיגיה. עם זאת בגלל האופי הפוליטי של הפרשה, וכדי להעניק לבית הדין שידון בעניינם דימוי אובייקטיווי וחסר פניות, הוא המליץ למנות לאלתר תובע, נציג של הממשל, שאיננו מאזור תינגיר אלא קצין מחוץ לטריטוריה, ושהמינוי ייעשה בידי מפקד מחוז מראכש או מנהל העניינים הפוליטיים, וכל זאת כדי שתקרית זו לא תעיב על מה שנותר מהאוטוריטה של צרפת במרוקו. מן הדברים משתמע שריבו היה מוטרד יותר מכול ממה שנראה בעיניו במרדנות של היהודים המושחתים, אשר ניצלו את התקרית חסרת החשיבות בתינגיר והפכו אותה לפרשה בין־לאומית. היהודים הרהיבו עוז ופנו לגורמים זרים באלג׳יריה, בבריטניה ובארצות־הברית, וביקשו מהם להתערב למענם. התערבות חיצונית במדיניות הצבא כלפי אוכלוסיית הילידים במרוקו הייתה חידוש מסוכן בעיניו, ולכן ראה צורך לשים קץ לתופעה מיד, כדי שלא תהווה דוגמה לקהילות יהודיות אחרות או חמור יותר – לשבטים הברברים ולכלל המוסלמים במרוקו.

מורים וניקוף (Vanikoff) , חבר ארגון ׳גזעים וגזענות׳ (Races et Racisme )  פנה בכתב בשם ארגונו אל פואו, הנציב הכללי. הוא מחה נמרצות על דעותיו הפוליטיות של הקפטן שארייר ועל העינויים שנאלצו היהודים בתינגיר לסבול בגינו, עינויים המתאימים לגסטפו יותר מאשר למשרד לענייני ילידים. וניקוף ציין שהיהודים בתינגיר היו תמיד שוחרי שלום, חיו בצניעות ועבדו בחריצות, ולא התלוננו או באו בתביעה כלשהי. היהודים והברברים חיו במקום מדורי דורות בשכנות טובה, ולחוקים הגזעניים שהוטלו על היהודים במרוקו כמעט לא הייתה השפעה בתינגיר. שארייר, שלא יכול היה לרסן את הלהט האנטישמי שלו ואת דבקותו בנאציזם, הפר את השקט ואת הסובלנות ששררו במקום. בשל הטרור שהנהיג, היהודים חיים בפחד ובדאגה. היציאה מהכפר נאסרה, ויהודים שברחו מהכפר לפני חודשים חוששים לחזור לבתיהם מחשש שיהיו קרבנות ביזה, שיוטלו עליהם קנסות, שיולקו או שיושלכו לכלא. וניקוף קבל על כך שאף שפרטי הפרשה הועברו לידיעת הנציבות הכללית לפני מספר חודשים, עדיין לא ננקטו שום סנקציות נגד שארייר. למעשה מה־11 בנובמבר 1942 מספר הפגיעות ביהודים גדל: בקזבלנקה, במכנס, ברבאט, בפאס, בבן־אךמד, בפוו־ט ליוטי, בפום־אלךג׳מה ובמקומות אחרים, ומרביתן אם לא כולן הן תוצאה מהאכזבה והזעם שחשים שארייר והמזדהים עם דעותיו מכך שהאמריקנים הם אלה שנחתו במרוקו ולא הגרמנים כפי שקיוו. וניקוף הזהיר שאם הרשויות לא ינקטו צעדים נגד האחראים לפגיעות ביהודים, עלול הדבר לפגוע בשמו הטוב של המנהל הצרפתי במרוקו.

הגנרל אסטיה דה וילאט(de Villatte), מפקד מחוז מראכש, דיווח לנציב הכללי שיש אמת בעובדות מסוימות בתלונתם של היהודים. אולם לדעתו אין להאשים את שארייר ברדיפת נתיניו היהודים, אלא לכל היותר להוכיחו על גילויי אנטישמיות, שאינם הולמים התנהגות של קצין לענייני ילידים, שחייב להיות נטול פניות. מאחר שהתלונה נגד שארייר הייתה מוגזמת ומגמתית להערכתו, ובהתחשב בכך שהיהודים בכוונה לא פנו לרשויות המקומיות, לא הצרפתיות ולא המרוקניות, אף שהיו בידיהן אמצעים לטפל בתלונותיהם, המליץ דה וילאט להפחית בעונש שביקש הנציב הכללי להטיל על שארייר, ולהסתפק בהעברתו בעוד זמן מה מתינגיר למקום אחר.

הנציב הכללי היב על מכתבו של וינקוף ויידע אותו על הדוח של דה וילאט: מצד אחד נמצא בחקירה שאכן חלק מהתלונות נכונות, אולם אי אפשר לטעון ששארייר אחראי להן באופן ישיר: מצד אחר הוכח בחקירה שהמתלוננים הגזימו בתיאור התקריות ואולי אף עיוותו אותן במכוון. בכל מקרה הוא הבטיח שיינקטו הצעדים ההכרחיים.

אף על פי כן מצבם של יהודי תינגיר לא השתפר. הם עדיין היו נתונים לחסדיו של שארייר, והוא המשיך להטיל עליהם טרור והחזיקם כאסירים. עורכת הדין קאזס־בן־עטר, שייצגה את ועד הקהילה היהודית בתינגיר, פנתה אל הנציב הכללי וביקשה ממנו להגן על לקוחותיה החוששים לחזור למשפחותיהם, מפני שהם פוחדים מפעולות תגמול של שארייר. בוניפס, מנהל המשרד לעניינים פוליטיים, חשש שאם יהודי תינגיר ששהו בקזבלנקה זה שישה חודשים, ושקשרו קשרים עם חוגים שונים בעיר, לא יחזרו בהקדם לכפרם, הם עלולים להתסיס את האוכלוסייה היהודית ובכך לפגוע בשלום הציבור. לכן מיהר לפנות אל מפקד מחוז מראכש וביקש ממנו להבטיח שיהודי תינגיר יוכלו לשוב לכפרם מבלי שיופעלו נגדם צעדי ענישה. מפקד מחוז מראכש התבקש להודיע על כך לשלטונות המקומיים וכן לפאשא של מראכש, שלפניו יצטרכו יהודים אלה להתייצב אחרי חזרתם לתינגיר. במקביל הודיע בוניפס לקאזס־בן־עטר שהוא פנה כבקשתה למפקד מחוז מראכש. דה וילאט ביקש לפגוש את היהודים כשיעברו במראכש, ובוניפס ביקש מקזאס־בן־עטר להודיע על כך ללקוחותיה, והיא נענתה והביעה את תודתה.

אולם בכך לא הסתיימה הפרשה. כעבור מספר ימים קיבל בוניפס ממיופה הכוח של הנציבות הכללית בקשה להעביר אליו את תוצאות החקירה בנושא הקפטן שארייר, כדי שיוכל להעביר את המידע לידידו ז׳ק סוסטל(Soustelle ), לשעבר הקומיסר לענייני מודיעין, שמונה לחבר ב׳ועד לשחרור לאומי׳, שניהל באותה עת באלג׳יר את השירותים המיוחדים הקשורים ל׳ועד הפעולה בצרפת׳

(Comité d'Action de France) הנושא, כך נמסר לו, הובא לידיעתו של סוסטל במכתב ששלח לו וניקוף מקזבלנקה, ב־28 באוקטובר 1943.

התערבות זו הייתה, בלשון המעטה, לצנינים בעיני אנשי מנהל וצבא במרוקו. הם סברו כאמור כי תלונתם של יהודי תינגיר חסרת משמעות ואין לה שום חשיבות. התנהגותו של שארייר הייתה בעיניהם ראויה לשבח במטרותיה, וטעותו היחידה הייתה שלא היה זהיר באמצעים שנקט. אולם הם לא יכלו להתעלם מהתקרית בתינגיר כאשר התבקש ׳ועד הפעולה בצרפת׳ באלג׳יר להתערב, ואף החליט לקיים חקירה על תפקודה של משטרת מראכש. התפתחות חדשה זו איימה לפגוע קשות ביוקרת השלטונות הצרפתיים במחוז.

בוניפס שלח למיופה הכוח סיכום של תוצאות החקירות שהתקיימו בנושא. הוא סיכם את הפרשה בכך שמדובר באירוע יחיד במינו, ׳כנראה אין מה למצוא בתקרית זו, מלבד פעילותו של מנהל לשכה, צעיר ותקיף, שהיה לו האומץ להילחם בסחר מביש׳, וציין כי מפקד מחוז מראכש משתדל לפעול אצל הפאשא של מראכש, המנהיג הטבעי של היהודים בטודרה, כדי להחזיר את התקרית לממדיה הנכונים, ואז ישובו היהודים להיות צייתנים.

מאיר אלחדד, שיח׳ היהודים, סיפר בשביעות רצון לעורך העיתון ׳נוער׳ שכאשר חזר לתינגיר, אחרי שקיבל מהרשויות במראכש הבטחה שלא יאונה לו רע, הוא התייצב לפני הקפטן שארייר לבוש כולו לבן. לאיומים החדשים של שארייר ענה שאם הוא יתחיל מחדש זה עלול לעלות לו ביוקר.

פרשת תינגיר 1943-1944 – אלית שמלה אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה על שחרור מרוקו על ידי האמריקאים

האם הייתה פרשת תינגיר אירוע חריג?

בוניפס לא דייק בהגדירו את פרשת תינגיר אירוע יחיד במינו. המנהל הצרפתי, שלא טוהר אחרי הכיבוש האמריקני, חיפה במידה רבה על מעשי אלימות נגד יהודים ברחבי מרוקו חודשים ארוכים אחרי ביטול חוקי הגזע במרס 1943. יהודים הוכו, היו קרבנות למעשי שוד וביזה, נעצרו והורשעו באופן שרירותי, נשלחו לעבודות פרך במחנות עבודה, נאלצו לשלם קנסות, גורשו מעסקיהם, ומקומות פולחן דתי ומקומות קדושים חוללו. בפום־אלדג׳מה ( נטיפה לשעבר )  למשל הותקף מסע הלוויה בדרכו לבית הקברות. היהודים הוכו והתפזרו, ארון המתים הופל ונופץ בבעיטות ובאלות, הגופה נפלה על הקרקע וחוללה, ורק בחסות החשכה הצליחו היהודים לקבור בחפזה את המת. נוסף על כך סבלה האוכלוסייה היהודית מהחמרת הקיצוב במזון, שנמשך עד 1945, על פי הקריטריונים הגזעניים שקבעו שלטונות וישי.

ב־30 ביולי 1944 ערכו חיילי ׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו פעולת עונשין נגד תושבי הרובע היהודי בעיר, בעקבות חילופי דברים בין חייל מוסלמי לבין צעיר יהודי. החיילים, שקיבלו עידוד מ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ וניצלו את הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו ביהודי הקהילה בתשעה באב.1944 בתום ההסתערות הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר מכן כיתרו את המלאח במשך ארבעה ימים. השמירה על המלאח הופקדה בידי התוקפים עצמם, ואלה אסרו על יציאת היהודים מהמלאח ועל הבאת אספקה אליו. תקרית זו ואחרות הניעו את פרופ׳ רנה קאסן(Cassin), מהאישים הבולטים ב׳ועד לשחרור לאומי׳, לתבוע חקירה רשמית ולהיאבק למען זכויות היהודים בצפון אפריקה.

מדוח צרפתי על מצב היהודים במרוקו בשנת 1945 אנו למדים שהתעללות ביהודים לא הייתה ייחודית לתקופת שלטון וישי וראשית העידן האמריקני, אלא הייתה מראשית שלטון הפרוטקטורט, עוד בימי המרשל ליוטי, בגדר נורמה בקרב קציני צבא צרפתים בדרום מרוקו. התופעה, שהייתה כל פעם יזמה מקומית, הוסברה בתנאי השירות בפנים הארץ, בדרום המדברי, המרוחק מהשלטון המרכזי וממרכזים עירוניים, באקלים הקשה, באיכות החיים הירודה של הנתינים המקומיים, בעייפות של הקצינים הצרפתים ובחופשות המעטות שקיבלו. כל אלה, כך נטען, גרמו לקציני צבא צרפתים להפעיל לשם שעשוע טרור ׳קל׳ כלפי יהודים מקומיים שחיו בקרב שבטי הברברים, אוכלוסייה ענייה וחסרת הגנה, והם כינו זאת ׳לאכול את היהודי׳. התעללות ביהודי זה או אחר סיפקה לקציני צבא נושא לבדיחות במהלך הארוחות בחדר האוכל. זה היה נוהג שכיח, לא זדוני או מרושע, לדעת כותב הדוח. קציני הצבא היו משועממים, והשפלת יהודים הייתה קלה ולא מסוכנת עבורם, שכן להבדיל מהיהודים בערים, ליהודים בכפרים הנידחים לא היה מי שיגן על זכויותיהם.

למשל בשנת 1919 הטילו קציני צבא צרפתים במשך חודשים אימה על היהודים במלאח בצפרו ובפרט על יהודי אחד. הלה הואשם במסחר בלתי לגלי (הפקעת מחירים או הברחת סחורות), נעצר על ידי כוח צבאי והובא למשרד לענייני ילידים בצפרו. במהלך חקירתו הוא הוכה וסחורתו הוחרמה. לאחר מעצר ממושך הביאו את היהודי למפקד המקומי. האיש היה שונא יהודים מובהק: הוא אסר עליהם לעבור ברחובות שגובלים במסגדים, וכשהיה קצין זוטר סירב ללחוץ את ידו של מפקדו, גנרל, בשל היותו יהודי. הקפטן קיבל את היהודי במשרדו, שהיה בו מגוון גדול של כלי נשק, הוא הודיע לו שהוא גוזר עליו גזר דין מוות, ושהוא עצמו יוציא אותו להורג. היהודי היה נסער והאמין שזו שעתו האחרונה. הקפטן ביקש מסגנו לעבור לחדר הסמוך ולהכות ברגע מסוים על הקיר המשותף. הוא קרא ליהודי את גזר הדין, אחר כך נופף באקדח ישן, שלא היה טעון, הורה ליהודי לכרוע על ברכיו וצעק ׳אש׳. באותו רגע הכה סגנו בפטיש על הקיר שבין שני החדרים, והיהודי המפוחד, שסבר מעצמת הרעש שירו בו, התמוטט – איש לא טרח לבדוק אם היהודי סובל ממחלת לב, כתב מחבר הדוח – ורק אחרי זמן רב שבה אליו הכרתו. הקפטן ניצל את היעדרו של מפקד המקום כדי לשעשע את עצמו ואת חבריו בכפר השומם. הסיפור נודע ברחבי מרוקו והגיע גם לידיעת השלטון המרכזי ברבאט, אולם הדבר לא הרתיע קצינים צרפתים מלהמשיך להשתעשע ביהודים. מקרים דומים רבים אירעו במרוקו. זה היה מצחיק, לא יקר, לא מסוכן ונחשב לניצחון, גם אם ללא תהילת קרב. המתעללים נחשבו לגיבורים הראויים להערצה, ומעשיהם הרימו את קרנם בעיני חבריהם.

דוגמה נוספת שהובאה בדוח היא פרשת יהודי תינגיר משנת 1943 – הקצין לענייני ילידים במקום החליט להטיל עליהם הוראה ׳מגוחכת מעט׳, לצבוע את בגדיהם בשחור. מאחר שאיכות הצבע הייתה ירודה ביותר, הכתים הצבע השחור את גופם, והנשים נראו כמו הנשים ה׳כחולות׳ בסוסה ובתאפילאלת. זה לא היה נעים ליהודים, אולם הקצין היה משועשע. הנציבות הכללית ברבאט התערבה, אך הקפטן לא נרתע והפגין את סמכותו לפני השלטון המרכזי ברבאט הרחוקה בהכחישו את המיוחס לו, ובתגובה חייב את היהודים להגדיל את כמות הצבע שבו צבעו את הבגדים. מדוח צרפתי זה אנו למדים בבירור שקפטן שארייר אכן התעלל ביהודי תינגיר, ולא הייתה זו מזימה יהודית. ׳מה יכלו ילדי ישראל לומר?׳, שאל כותב הדוח. השערורייה פרצה רק אחרי שיהודי מקזבלנקה, שלא ידע על ההוראה, הגיע לכפר לבוש בחולצה לבנה ונאלץ בהוראת הקפטן לצבוע אותה, והוא דיווח על כך לקהילה בקזבלנקה, והשלטון המרכזי ברבאט התערב שוב בעניין.

׳מאנקדוטות מסוג זה אפשר לכתוב ספר׳, סיכם מחבר הדוח, ׳זו תהיה הוצאה חדשה של ״סיפורי יהודים׳״, כלומר סיפורים שכביכול אין בהם ממש על התעללות ביהודים. ללמדנו שמקרי התעללות ביהודים מסיבות חברתיות, עקב שיעמום ובשל אנטישמיות, או מסיבות פוליטיות היו למכביר לפני מלחמת העולם השנייה, והם קיבלו לגיטימציה בימי שלטון וישי. סביר להניח שהתקריות החריפו אחרי נחיתת הכוחות האמריקניים במרוקו, משום שנוכחותם פגעה בהגמוניה הצרפתית בארץ זו ועוררה זעם רב בקרב אנשי צבא חסידי פטן. הדרך הקלה והבטוחה ביותר שבה יכלו קציני הצבא לפרוק את כעסם ואת חוסר האונים שלהם הייתה פגיעה בחוליה החלשה ביותר באוכלוסייה – היהודים שנואי נפשם, שהואשמו בשיתוף פעולה עם האמריקנים.

עם זאת יש להדגיש שבנציבות הכללית ובצבא היו אנשים שייחלו לכך שהפרק הזה בתולדות הפרוטקטורט הצרפתי יסתיים, משום שגם אם פרשיות ההתעללות ביהודים פרי יזמה מקומית לא תמיד היו חמורות והסתיימו ללא אבדות בנפש, הן הכתימו את המנהל הצרפתי בגזענות ופגעו בתדמיתו בדעת הקהל, במיוחד בארצות־הברית. בנקודה זו היו הצרפתים רגישים במיוחד, מפני שסברו כי מעשים אלה מעיבים על כל המפעלים החיוביים שעשו למען קידומם של מרוקו ותושביה הילידים.

אולם רבים אחרים בנציבות הכללית, כמו למשל ראש המשרד לעניינים פוליטיים ואנשי צבא בכל הדרגות, ראו בהתעללות ביהודי תינגיר עניין שולי, חסר חשיבות. הם לא מצאו דופי בהתנהגותו של קפטן שארייר, וקיבלו את הערכתו שהפרשה היא מזימה יהודית שמניעיה כלכליים ופוליטיים: רצונם של היהודים להעביר מתפקידו קצין ׳צעיר תקיף, שהיה לו האומץ׳ להילחם בנחישות בשוק השחור שניהלו, ולהכפיש את השלטון הצרפתי בעיני בעלות הברית. ביקורת נוקבת הייתה להם דווקא על היהודים שיזמו את התלונה נגד שארייר, מפני שבפנייתם לגורמים זרים חרגו מחובתם לציית בכניעה לשלטון הצרפתי ופתחו במרד, מה שחייב להערכת נציגי שלטון הפרוטקטורט לדכאם ללא רתיעה, למען הסדר הטוב. אולם משלהי 1942 כבר לא היו הצרפתים האדונים הבלעדיים במרוקו. הנחישות שגילו נכבדים יהודים בקזבלנקה וברבאט למען אחיהם בתינגיר, והעובדה שלא נתנו לפרשה לרדת מסדר היום והעבירו מידע בנושא לסוסטל מה׳ועד לשחרור לאומי׳ באלג׳יר, לקונסול הבריטי ולקונסול האמריקני במרוקו, אילצו את שלטונות הפרוטקטורט להציב את שארייר במקום אחר, גם אם באופן רשמי נאמר שהדבר נעשה כדי להרגיע את הרוחות הסוערות בקרב היהודים והמוסלמים כאחד. נראה כי החשש מהתערבות של ה׳ועד לשחרור לאומי׳ ומהתערבות אמריקנית אילץ את אנשי המנהל והצבא הצרפתים, שעשו כל שניתן כדי לאשש את שליטת צרפת במרוקו, לפעול בניגוד להשקפת עולמם שהיהודים הם גזע נחות. הטיפול התקשורתי הרחב והעיקש, בתוך מרוקו ומחוצה לה, בימים שבין שחרור מרוקו לשחרור צרפת, הניב אפוא את הפרות הרצויים, אם כי נדרשו לשם כך חודשים ארוכים, ושם קץ להתעללות ביהודים גם בכפר מרוחק על גבול מדבר הסהרה בדרום מרוקו.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.

על מנת לקבל תמונה רחבה על קורות היהודים בצפון אפריקה, מדי פעם אביא פרקים בתולדות יהודי צפון אפריקה ולא רק מרוקו….

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה – חיים סעדון.

המחקר על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה חשף את התהליכים המרכזיים שעברו הקהילות האלה בתקופת המלחמה. עם התפתחות המחקר על מלחמת העולם השנייה ועל השואה באירופה החלו חוקרים לעסוק גם בהיבטים שבעבר כמעט לא זכו לתשומת לב, כמו חיי היומיום של היהודים במחנות הריכוז, נשים ומגדר, פעילות תרבותית ויצירה תרבותית ועוד. במחקר על מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה נעדר לרוב דיון ממוקד ופרטני בקהילה יהודית בעיר מסוימת בתקופה זו. יוצא דופן מבחינה זו מפעל תיעוד והנצחה רב ערך של מוסד "יד ושם", "פנקס הקהילות", שאחד מכרכי יוחד לקהילות לוב ותוניסיה. כהגדרתו בכותרת המשנה שלו פנקס הקהילות הוא "אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. הגדרה זו טומנת בחובה מגבלה במה שנוגע לנושא מאמר זה – הערך על הקהילה היהודית בעיר מסוימת ב "פנקס הקהילות" אינו מתמקד דווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, אלא נעשה בו ניסיון לתעד את כל תולדות הקהילה, והוא כולל דיון ארוך בקדמותה של הקהילה, במבנהָ, בפעילות הציונית שהתקיימה בה וכדומה. הסעיף "בימי מלחמת העולם השנייה", שחוזר בכל ערך, הוא פן אחד של הדיון בקהילה ולךא בהכרח תופס את המקום העיקרי בדיון זה. למשל הערך "צפאקס" נפרש על פני כעשרים ושבע טורים, ורק מעט יותר מארבעה טורים מתוכם יוחדו באופן ישיר לתקופת וישי ולתקופת הכיבוש הגרמני.הערך "סוס" אורכו כשלושים טורים, ורק חמישה מתוכם עוסקים באופן ישיר בתקופת המלחמה, והערך "ביזרטה" אורכו כעשרים וארבעה טורים, וקצת יותר משבעה מתוכם עוסקים באופן ישיר בנושא.

אני מבקש למלא במאמר זה את החסר במחקר קהילת צפאקץ במלחמת העולם השנייה, על סמך מקורות חדשים בכתב (בארכיון משרד החוץ הצרפתי, נמצאים שני תיקים העוסקים בקהילה היהודית בצפאקץ משנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים, ויש בהם חומר שלא נעשה בו שימוש ל " פנקס הקהילות), ראיונות ועדויות בעל פה.כמו כן אציע עיון ביקורתי באחת מהעדויות העיקריות על תקופת המלחמה בצפאקץ, ראיון שהעניקה לי מטילדה גֵז. מטילדה גז נולדה בשנת 1918. היא נישאה למוריס גז, יהודי אמיד מצפקאץ, ועברה לגור בעיר זו. גיסה, ויקטור גז, היה אף הוא עשיר ומראשי הקהילה היהודית בעיר. בתקופת הכיבוש הגרמני, בסוף שנת 1942 ובראשית שנת 1943, הייתה מטילדה בת עשרים וארבע, גיל שבהחלט ניתן לעקוב בו אחר האירועים ואף לזכור אותם. ובתוקף מעמדה הכלכלי והחברתי הייתה מקורבת להנהגת הקהילה בצפאקץ ומצויה במהלכיה העיקריים של ההנהגה בתקופת המלחמה.

היא עלתה לארץ בשנת 1957, הייתה חברת מפא"י, רפ"י ומפלגת העבודה, ונבחרה לכנסת ושירתה בכנסת השישית עד השמינית – 1965 – 1977. מעמדה הציבורי בישראל ופעילותה בתקופת מלחמת העולם השנייה גרמו לכך שפנו אליה לא פעם להתראיין על תקופה זו, ובתחילת שנת 1990 התראיינה ל "יד ושם" –  ריאיון הכולל עשרים וארבעה עמודים ונסב ברובו מטבע הדברים על תקופת המלחמה.

ריאיון זה מציג שתי פנים. המראיין, שהוביל את הריאיון, הונחה על ידי דפוס האירועים שהתחוללו באירופה וביקש לבחון באיזו מידה הם התקיימו בתוניסיה, ולא היה בקי ברקע ההיסטורי של האירועים בתוניסיה. המראיינת, שהייתה מודעת לשאלות ולכיוון המחשבה הזה, העמידה את המראיין על הטעות בגישתו, ותיארה את האירועים כמיטב זיכרונה. זוהי עדות חשובה, ואדון בה גם לאור מקורות ארכיוניים שברשותנו.

העיר צפאקץ.

צפאקץ היא העיר השנייה בגודלה בתוניסיה, לאחר תוניס הבירה. היא ממוקמת באמצע הדרך שבין הבירה תוניס לבין הגבול הלובי. העיר נבנתה במרכזו של הסַהֶל – SAHEL התוניסאי, שפלת החוף רחבת הידיים של תוניסיה. מיקומה הגאופוליטי, הייתה עיר נמל מסחרית וחשיבותה הכלכלית הפכו אותה ל " בירת הדרום ". מעמד זה היה בעל משמעות רבה ליחסיה של צפאקץ עם הדרום ועם הצפון. ניתן להבין יחסים אלה במסגרת הקונצפטואלית של יחסי פריפריה ומרכז. כלפי הבירה תוניס בצפון הייתה צפאקץ פריפריה, אך בהתייחס לאזורים שמדרום לעיר שימשה צפאקץ כמרכז

שנות השלושים.

יהודי צפאקץ עקבו בדריכות רבה אחר האירועים העולמיים ולקחו חלק גדול בכל הפעילות שאפיינה את יהודי תוניסיה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, קרי החלטת החרם על מוצרים גרמניים ומחאה נגד מדיניותה האנטישמית של גרמניה. כל למשל במרץ 1933 בא סוחר גרמני לנמל צפאקץ במסגרת פעילות מסחרית שוטפת שלו עם תושבי העיר, והיהודים סירבו לקנות ממנו סחורות גרמניות. בכינוס מחאה נגד המדיניות הגרמני שנערך ב-19 למרס שנת 1933, השתתפו כ-700 איש, מרביתם יהודים ומיעוטם צרפתים. בכינוס נאמו אישים פוליטיים כמו נשיא המפלגה הרדיקלית הסוציאליסטית, סגן נשיא הליגה צרפת – איטליה, נציג הליגה לזכויות האדם, וכן אישים יהודים כמו ערך הדין בונן, אלי סטבון, שייצג את הנוער היהודי, ועורך הדין אלפרד רוסי מתוניס. ( רוסי – 1908 -01943, היה ממפקדי בית"ר בתוניסיה. שמו נקשר לסיוע לפעילות הריגול הבריטי בתוניסיה בתקופת הכיבוש. סיפורו של רוסי במהלך המלחמה טרם נחקר באופו ממשי ) כל הדוברים קראו להטלת חרם על מוצרים גרמניים כפעולה היעילה ביותר נגד גרמניה בתקופה זו. רופאים יהודים שברחו מאירופה, כמו ד"ר איזידור ספרבר, הגיעו לעיר והתיישבו בה, ומילאו תפקיד חשוב בשנות המלחמה והעלייה הגדולה.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

תקופת וישי – יוני 1940 – נובמבר 1942

תקופת וישי נמשכה מיוני 1940 ועד סוף 1942. בפועל לא בוטלו חוקי וישי גם בתקופת הכיבוש הגרמני, אך בשל חילופי השלטון בתוניסיה ואירועי המלחמה נתפסה התקופה הגרמנית כתקופה שונה. חוקי וישי הוחלו על צרפת ועל השטחים שהיו תחת שלטונה בצפון אפריקה, אולם יישום החוקים והצווים בתוניסיה היה בעייתי, שכן הדבר עלול היה לפגוע קשות בשירותים חיוניים כמו שירותי הבריאות, שירותים עירוניים, מכס ובנקאות, שרבים מן המועסקים בהם היו יהודים. אין לנו מידע מדויק כיצד יישמו המושלים בערי תוניסיה את הוראות החוק. מסמך שהגישה הקהילה היהודית בצפאקץ ב-4 במאי 1943 למפקח האזרחי של העיר, זורה אור על יישום החוקים במקום. המסמך כולל שמות של חמישים ושלושה יהודים ילידי צפאקץ או שגרו בעיר, ושנפגעו כתוצאה מחוקי וישי, והם ביקשו להחזירם למשרות בהן שימשו לפני יוני 1940. הרשימה המלאה מובאת להלן בנספח א למאמר וכאן אעמוד על משמעויותיה העיקריות

המסמך המרתק במידע החברתי כלכלי שיש בו. הוא מעיד על מידת המעורבות של היהודים בחיי הכלכלה של העיר ועל עמדות המפתח שהחזיקו בהן. בעלי מקצועות שנחשבו יוקרתיים, כמו רופאים ועורכי דין, לא היו ילידי העיר צפאקץ, וחלק מהעובדים המקצועיים באו מאלג'יריה. ניתוח של מידע מסוג זה על יהודים נוספים בצפאקץ ובערים אחרות היה נותן לנו תמונה רחבה יותר של דפוסי העיסוקים של היהודים ושל הניידות הכלכלית החברתית שלהם.

המסמך מציג את היהודים לפי קטגוריות של עיסוקיהם.רדיו – אחד, ביטוח – שלושה, מסחר – אחד, קולנוע – אחד עשר, בנקאות – שלושה, רופאים, בתי חולים – ארבעה, צבא – שלושה, משפט – שישה, עיריות – אחד, מכס – שלושה, אנרגיה – אחד, משטרה – אחד, חינוך – שבעה, דואר – חמיה, עבודות ציבוריות – שלושה. המאפיין העיקרי של העיסוקים האלה הוא שנדרש בהם לקיים קשר עם חברות צרפתיות או לעמוד במגע עם ציבור צרפתי. זה אולי ההסבר למספרם הגדול יחסית של היהודים שעבדו במקצעות הקשורים לבתי קולנוע ( בצפאקץ היו שלושה בתי קולנוע ). אין לדעת אם היהודים ששימשו כסוכנים מסחריים של חברות ביטוח פוטרו על ידי השלטונות הצרפתיים או על ידי החברות שהעסיקו אותם. אחד עשר מהיהודים המופיעים ברשימה נולדו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה ורובם היו בתקופת וישי בעשור החמישי לחייהם. עשרים ושניים מבין היהודים שברשימה היו בעלי אזרחות צרפתית וחלקם אף שירתו בצבא לפני המלחמה. השאר היו בעלי אזרחות תוניסאית, להוציא אחד בעל אזרחות איטלקית ואחד בעל אזרחות ספרדית. המספר הגדול של בעלי האזרחות הצרפתית אינו צריך להפתיע, שכן חוקי וישי כוונו קודם כול אל היהודים שקיבלו אזרחות צרפתית.

היהודים שברשימה עסקו בעיסוקיהם למעלה מעשר שנים, והיו שעבדו ארבעים שנה, בבנקאות למשל, באותו מקום עבודה. שישה יהודים נושלו ממשרותיהם כבר בשנת 1940. מרביתם עבדו במנהל הציבורי הצרפתי, מורות למשל, שבעה עשר נושלו ממשרותיהם בשנת 1941, וגם הם הועסקו במנהל הצרפתי, וביניהם הרפאים, עורכי הדין ופקידים. עשרים ושלושה יהודים נושלו בשנת 1942. מספרים מקריים אלה מלמדים על ההרחבה של חוקי וישי למקצועות נוספים וכן על יישומם של החוקים לאורך כל התקופה שעד אמצע 1942. מעניינת במיוחד העובדה שבחלק מהמקרים ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין.

לא ברור מה היו הקריטריונים להענקת הפיצויים ומה פשר ההבדלים הגדולים בין מי שלא קיבלו כל פיצויים למי שקיבלו פיצויים בשיעור של שמונה עשרה ואפילו עשרים משכורות חודשיות. העובדה שלמרות אפלייתם על רקע גזעני ניתנו ליהודים פיצויי פיטורין עשויה ללמד על מרקם היחסים שבין היהודים לבין מעסיקיהם, שככל הנראה לא תמיד השלימו עם הוראות חוקי וישי.

בצפאקץ היה בית ספר אחד של אליאנס והלימודים נמשכו גם בתקופת וישי. עדות אחת שנשארה מתקופה זו היא מכתב אנונימי שנשלח מצפאקץ ביוני 1941 אל קסוויה ואלה – Vallat, הממונה על ענייני היהודים בשלטון וישי, המכתב הופנה אל "נמרי המלכותי הקטן י' – כך בחר הכותב לכנות את ואלה.

הכותב האנונימי קבל מרות על היחס המפלה של משטר וישי כלפי היהודים, בעיקר כלפי היהודים הצרפתים. לדבריו כואב הדבר במיוחד כאשר מדובר בצרפת, מולדת זכויות האדם והאזרח. מה הן בעצם טענותיך כלפי יהודי צרפת ויהודי האימפריה הצרפתית ?, שאל הכותב " פחדן גדול, יקשה עליך להשיב על כך. היהודים כאן שפכו את דמם בשדה הקרב…והתחייבו במיליארדים למלוות המלחמה. אני יכול להבטיח לך שאין פטריוטים גדולים יותר מאתנו. והכותב ממשיך ושואל " אז מה נהיה ? אנחנו, נשותינו, זקנינו וילדינו ? לא עדיך היה לירות בנו מאשר לגרום לנו לסבול מרעב ומחסור או להביא אותנו למעשה פחדנות של התאבדות. והוא סיכם באיום הבא : אני לוחם ותיק של מלחמת 1914 והרגתי כמה גרמנים, זאת כדי לומר לך שאיני אוהב את הנשק, אף שאני כבן חמישים, ובעיקר שאיני פחדן. אני מקבל על עצמי את הנקמה של בני עמי. אני דן אותך לעונש מוות….לא יהיו לי שום רחמים למענך מאחר ואין לך רחמים למען עם שלם…יחי המוות.

כלום זה היה מכתב יחיד מסוגו ? כלום משקף הוא את תחושתם של רבים מיהודי צפקאץ ? קשה להשיב על שאלות אלה באפן חד משמעי. עם זאת אין ספק שהמכתב משקף את האכזבה הרבה של יהודים, גם מצפקאץ. לנוכח המדיניות האנטישמיות של צרפת. הגשה המובעת במכתב היא אמנם קיצונית אך הייתה זו אחת העמדות שיכלו היהודים לנקוט בתור יחידים. תקופה וישי כמעט לא זכתה לתיעוד בכתב או בעל פה. מטילדה גז סיכמה כל את התקופה :

"הטעם המר הגיע אלינו לא דרך הנאצים בתחילה. לא דרך הגרמנים, אלא דרך הצרפתים של מרשל פטן. הגרמנים השתוללו בארצות אירופה, אבל הצרפתים האנטישמיים השתוללו בתוניסיה ובכל ארצות צפון אפריקה. כשהתחילו להגביל את הילדים בבתי הספר ולמנוע מלהגיע אל האוניברסיטאות. התחילו להכניס את אפם בעסקים של היהודים, להתווכח על רווחים של יהודים. הכניסו עצם לכל הדברים, אלו הצרפתים, שחיינו אתם בידידות ובחברות טובה, והיו בני בית אצלנו. פתאום הפכו את עורם, ופתאום שמו את הברבאסך על הראש והברסו ( סרט בד שעונדים על השרוול, ובמקרה זה מדובר בסמל הפשיסטים ) בזרועם, ומיד נהפכו לעוינים, ופחדנו מהם לא פחות מאשר מן הערבים במקום".

מתקבל הרושם כי התקופה לא הותירה חותם עז בלב היהודים. אף שיהודים נושלו ממשרותיהם, חיי היהודים ככלל התנהלו ללא הפרעה. הכלכלה לא נפגעה, חיי היומיום התקיימו פחות או יותר כסדרם, ואף חיי התרבות לא נפגעו. ייתכן כי הפרספקטיבה שלאירועי המלחמה גימדה בדיעבד את חשיבותם והשפעתם של חוקי וישי.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח עמ 19-17

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

הכיבוש הגרמני ומהלך המלחמה – נובמבר1942 – אפריל 1943.

אחת מנקודות המפתח להבנת מצבן של הקהילות היהודיות בערים שונות בתוניסיה במהלך המלחמה היא מקומן בזירת הקרבות שהתנהלו במדינה. מבחינה זו אין דומה למשל מצבה של העיר גַפְצַה, על גבול אלג'יריה ותוניסיה, למצבה של ג'רבה. בעוד שסביב גפצה התנהלו קרבות בין הגרמנים לצרפתים, שרר בג'רבה שקט יחסי עד כניסתם של הגרמנים בינואר 1943. ודוגמא נוספת – העיר קַסֶרין הייתה אחד ממוקדי הקרבות הקשים בין הגרמנים לבין הכוחות האמריקאניים. ידוע לנו שהצרפתים החליטו להעביר את הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר לעיר סטיף שבאלג'יריה, אך לא ברור מה הייתה הסיבה להחלטה זו, ואם יהודי קסרין סבלו לאחר שחזרו לעירם, כעבור זמן לא רב. אין במחקר הקיים תיאור מדויק של המהלכים הצבאיים בכל זירה כל עיר בתוניסיה, גם לא בצפאקץ. וכן אין בידינו לפי שעה להשיב על שאלות חשובות : מה היה היקף הכוחות הגרמניים בכל נקודת יישוב ? האם הכוחות האלה כללו גם חיילים איטלקים ( כפי שהיה בסוסה למשל ) ? האם באו יחידות אס-אס עם הגרמנים לכל נקודת יישוב ? תשובות על השאלות האלה עשויות לסייע להבנת מצבן של הקהילות היהודיות.

 

הגרמנים כבשו את תוניסיה ב-9 בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יר ובקזבלנקה. לא ידוע כמה זמן עבר עד הכיבוש של צפאקץ, אך כיוון שהערים נַאבֶל וסוה נכבשו בסמוך למועד זה, נאבל נכבשה ב-14 בנובמבר, סבירה ההנחה כי צפאקץ נכבשה בסביבות ה -15 בנובמבר 1942.

 המלחמה בצפאקץ נסתיימה ב-10 באפריל 1943, כחודש ימים לפני שהסתיימה המלחמה בכל תוניסיה. סדר הפסח בשנת 1943 נערך ביום שני ה -19 באפריל, ויהודי צפאקץ חשו כי יצאו מעבדות לחירות. עשרה חיילים מיהודים שהיו ביו הכוחות המשחררים חגגו את החג עם תושבי העיר. מסגרת הדיון היא אם כן כארבעה חודשים ש כיבוש גרמני בעיר צפקאץ.

לאחר המחיתה של האמריקנים באלג'יר נדמה היה כי הם עומדים להגיע גם לתוניסיה, והשמועה על כך התגלגלה עד צפקאץ. כך תיארה זאת גז. היינו באירוע משפחתי והאנשים באו עם בקבוקי שמפניה כי אמרו שהמריקאים נמצאים באלג'יריה ובמרוקו – מחר בבוקר הם אצלנו. כשהלכנו הביתה, קמנו בשש בבוקר לצלילי השיר " לילי מרלן " המסורתי של הגרמנים, של הצבא. ניגשנו לחלון והרחוב שלנו שהיה במרכז העיר, היה מכוסה בגרמנים עם המגפיים שלהם, שרים בקול רם את השיר שלהם " לילי מרלן " המסורתי לא ידענו את נפשנו.

המפגש הראשון עם הגרמנים לא היה בפעולה מלחמתית צבאית אלא במפגן נוכחות שערכו ברחובות העיר. בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יריה החליטו הגרמנים לכבוש את תוניסיה, אך לא עמדו שם מולם באותה עת כוחות של בעלות הברית. הגרמנים השתלטו, כמו בכל מקום שכבשו, על נקודות המפתח בעיר, ובהן הנמל ומבני הציבור החשובים. בהיעדר מקורות ומחקר נראית תקופת הכיבוש הגרמני כפרק זמן אחיד שבמהלכו מצד אחד הגרמנים שולטים בעיר, ומצד אחר חילות האוויר של בעלות הברית מפציצים את הכוחות הגרמניים שבעיר. ההפצצות האלה גרמו להרס פיזי של העיר ולהרוגים רבים. גז ציארה את תחושת החידלון עקב ההפצצות ואת חוסר היכולת לסייע לנפגעים :

" היו כאלה הפגזות, הפצצה על כל העיר, הנמל היה הרוס. הבתים הגבוהים ביותר רבי הקומות, קרסו תחתיהם, על תושביהם, שלא היה להם זמן לברוח…..אנחנו משענו את קולותיהם של היהודים שלנו, כי היו בתים, שהיו כמעט כולם על טהרת היהודים. שמענו צעקות עד לב השמיים, הצילו ! הצילו ! מי היה יכול לעשות את המלאכה ? באילו מכשירים ? לא היה לנו במה….התחילו לצעוק " תנו מים ", " תנו מים ". היו אנשים טובים שחשבו שעל ידי הכנסת צינורות והזרמת מים יוכלו לשתות, ולהגיע לפיות.

כנראה, שמרוב מים טבעו ונחנקו וקולם נדם. כעבור מספר חודשים, לאחר שהנאצים הלכו, התחילו ההלוויות, ליווינו את כל התושבים הללו שהיו ערמות ". עדות זו חשובה ביותר אם כי אין לה אישוש ממקורות אחרים. אין ספק באשר להפצצת העיר על ידי חיל האוויר הבריטי, אך לא ידוע כמה יהודים נהרגו בהפצצות, ובזיכרון הקולקטיבי של יהודי צפאקץ שלאחר המלחמה לא עלה עניין זה.

בהפצצות נפגעו גם מבני ציבור יהודיים. שלושת בתי הכנסת הציבוריים הגדולים : בית הכנסת הגדול – ברחוב פסטור -, בית הכנסת " בית אל " – ברחוב קרטגו – ובית הכנסת " מצליח " – ברחוב ירושלים -, נהרסו לגמרי במלחמה. הבתים שסביב כיכר קרנו, שהין בהם מספר משפחות יהודיות, נהרסו כליל. וכל סיפרה אסתר גפסו :

" ביום חמישי 28 לינואר 1943, בעת שמרבית התושבים בצפאקץ עזבו את בתיהם ועברו להתגורר בכפרים הסמוכים לעי על מנת לחמוק מההפצצות על העיר, place carnot , כיכר קרנו, הופצצה ונחרבה לחלוטין. בהפצצה נפגעו כל המבנים שבשכונה ונהרסו לחלוטין למעט אולם נשפים שלא נפגע ונשאר עומד על תילו. דיירי השכונה שמיאנו להתפנות – נספו בהפצצות הכבדות. בתום המלחמה, ממשלת צרפת העניקה למשפחות שבתיהם הופצצו ונהרסו מקומות דיור חלופיים ועל חורבותיה של כיכר קרנו, נבנתה שכונה חדשה בשנת 1945.  השכונה החדשה לא דמתה כלל לשכונה הישנה, הזיכרון היחידי שנותר משכונה זו, היה אולם הנשפים אשר המשיך לעמוד במרכזה של השכונה החדשה שנבנתה. ( הציטוט לקוח מעבודת תלמידי, פרנק גפסו, על כיכר קרנו שבצפקאץ. המידע מבוסס על הזיכרון יוצא הדופן של אמו, אסתר גפסו לבית זרוק. )

ההפצצות האוויריות, ללא הבחנה, של בעלות הברית הקשו מאוד על תושבי צפאקץ, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לבריחה שח יהודים מהעיר. הם התגוררו בכפרים ערביים הסמוכים לעיר, במטעים ובכל מקום שרק יכלו. שני הכפרים הסמוכים לעיר היו אלגְרַאוֹא ולה שֶבָּה – Chebba.

דווקא בתקופה קשה זו של הכיבוש הגרמני התגלה כוחה של הקהילה היהודית לתמוך באחרים. במהלך המלחמה הגיען לצפאקץ פליטים יהודים מלוב. על פי עדות אחת הגיעו כבר ביולי 1942 כ-350 פליטים יהודים מלוב, ומקס לוֹמבּרוֹזוֹ קיבל עליו לטפל בהם ועסק בכך עד שנת 1944.

לא ידוע לנו הרבה על פרשה זו – למשל לא ברור היכן שוכנו הפליטים לפני הכיבוש ובמהלכו, וכיצד דאגה הקהילה למחייתם גם בתקופה הקשה של הכיבוש.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 24-19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר