אלי פילו
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך
בחודש מרץ 1990 בשלו התנאים למהלך הפוליטי הגדול שאמור היה לפרק את ממשלת האחדות הלאומית ולהקים במקומה ממשלה בראשות שמעון פרס, בתמיכתה של ש״ס. אריה דרעי, שהכיר את עמדותיו המדיניות של הרב יוסף – שגרס כי פיקוח נפש מתיר ויתור על שטחים תמורת שלום – היה משוכנע שהרב יוסף יתמוך במהלך כזה. דרעי גם ידע שהרב יוסף מבקש להתנתק מאפוטרופסותו של הרב שך וזו תהיה ההזדמנות הנאותה לעשות זאת.
דרעי העריך שהרב שך יעמוד בפני עובדה מוגמרת ויקבל את המהלך בדיעבד כדרך שהחרדים מקבלים גזירות אחרות. ביום ההצבעה בכנסת נעדרו ממנה חברי הכנסת של סיעת ש״ס וללא קולותיהם נפלה ממשלת שמיר.
ואולם, אריה דרעי לא העריך נכונה את תגובת הרב הישיש, וטעה בהערכתו ששך ישלים בדיעבד עם עובדה מוגמרת. הרב שך לא הסכים להיות שותף לתרגיל של דרעי, ופירש את התנהגות ש״ס ודרעי כמרד בסמכותו הרבנית וכעלבון שאין לו כפרה. דרעי לא העריך נכונה גם את עומק הטינה שרחש הרב שך למחנה השמאל. מנחם פרידמן טוען שהשמאל נתפס בעיניו כמי שמבקש להתבולל בגויים ובתרבותם וכמי שמבקש לטשטש את ההבדל בין יהודי לגוי.
לדעת הרב זוהי הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לעם היהודי. הציונות לתפיסתו היתה מיוצגת על ידי השמאל, ומנקודת מבט זו, הימין, על אף עמדותיו ביחס לארץ־ ישראל ולשטחים, הוא הרבה יותר יהודי, ועד כמה שהדבר יישמע אירוני גם פחות ציוני.
השמועות שהגיעו מחצרו של הרב שך דיברו אודות הטלת חרם על הרב יוסף, על דרעי ותומכיהם. אריה דרעי, שגדל בחצרות הליטאים, הבין שעם כל העוצמה הפוליטית שלו ושל הרב יוסף אין בהם די כוח לעמוד בחברה החרדית בפני חרם של הרב שך. החרם עלול היה לפרק לחלוטין את ש״ס כיוון שהוא יטלטל אלפי אברכים ספרדים/מזרחים ויעמידם בפני בחירה בין נאמנות לש״ס לבין נטישת הישיבות, שרובן סרות למרותו של הרב שך. נשקפה סכנה שמערכות חינוך ודת ייסגרו, אלפי עובדים יפוטרו וייווצרו קרעים בתוך משפחות בין תומכי יוסף לתומכי שך. תוכניתו של הרב עובדיה יוסף להתנתק מהאפוטרופסות האשכנזית היתה קרובה למימוש ונשענה באופן רציונלי על כוחה הפוליטי של ש״ס. אולם לרב עובדיה יוסף לא היו די כוח ועוצמה אפילו בתוך תנועתו על מנת לגבור על הרב שך הישיש, שהעוצמה שהיתה נתונה בידיו בתוך עולם הישיבות ובחברה החרדית עלתה בימים ההם על כוחה הפוליטי של ש״ס ועל כוחו של הרב יוסף. אנשי ש״ס חששו מחרם שירחיקם מעולם הישיבות. הסיפורים על הסבל הרב שחוו ״פועלי אגודת ישראל״ בעקבות חרם שהוטל עליהם בשנות השישים, כשהעזו להפר הוראה של ״מועצת גדולי התורה״ והצטרפו לממשלת בן־גוריון, עדיין מסופרים והם בעלי ויטאליות רבה במגזר החרדי. ציבורים רחבים בחברה החרדית מאמינים עדיין שמותו של מנהיג ״פועלי אגודת ישראל״, בנימין מינץ, שאירע בסמוך להפרת ההוראה של ״מועצת גדולי התורה״, היה תוצאה ישירה ומיידית של אותו החרם.
אריה דרעי הבין את מגבלות כוחו ונכנע. הוא הגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתו של הרב שך, התנצל בפניו, הצטדק והיכה על חטא. הרב עובדיה יוסף, שלא גדל בעולם הישיבות הליטאי, לא ויתר על המאבק ואף כינס את ״מועצת חכמי התורה״ בניסיון להשפיע על הרבנים שיתמכו במהלך החלפת הממשלה. כשנפתחה ישיבת המועצה הסתבר לרב יוסף ששלושה מחבריו במועצה, הרב שבתאי אטון, הרב שלום כהן והרב שמעון בעדני תומכים בעמדת הרב שך ולא בעמדתו. כמו אריה דרעי הבינו שלושת הרבנים שש״ס עדיין איננה יכולה להשתחרר מהאפוטרופסות הליטאית ולפעול כמפלגה עצמאית. הם הודיעו לרב יוסף באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאם יתמוך בהקמת ממשלה עם שמעון פרס בניגוד לדעתו של הרב שך, הם יגישו לו מכתבי התפטרות ואליהם יצטרפו גם שלושה מחברי הכנסת של ש״ס הקשורים לרב שך. מהלך זה כמעט גרם לחיסולה של ש״ס. הרב יוסף נכנע, וש״ס כמפלגה פוליטית לא המליצה לנשיא להטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה. למחרת היום הרב יוסף ״ירד לבני ברק״ לפגישה שנערכה בביתו של הרב שך שדרש מש״ס כניעה מוחלטת. הוא הבהיר לרב יוסף שהוא עצמו מנע את פירוקה של ש״ס ולפיכך חייב הרב יוסף להישמע לדעתו ולתת את ראשות הממשלה ליצחק שמיר ולא לשמעון פרס. הרב שך אף הגדיר את הצבעתה של ש״ס בהפלת ממשלת שמיר כ״חילול השם״. ש״ס תמכה אפוא ביצחק שמיר.
התרגיל הפוליטי הגדול (שזכה כאמור בתקשורת ובתודעה הלאומית 74. דיין. שם, עמ׳ 277. בשם ״התרגיל המסריח״) שנועד לשנות סדרי בראשית לא רק בהחלפת ממשלה בישראל אלא גם ביסודות המבנה הפוליטי של החברה בישראל – כשל. הרב שך, הוכיח לכל שהוא עדיין השולט האמיתי בחברה החרדית ובעולם התורה, וגם במסגרת הפוליטית של בני עדות המזרח בחברה החרדית. למרות שהקים מפלגה משלו, ובכך נתן בידי הרב עובדיה יוסף ואריה דרעי אמתלה להתנתק מאפוטרופסותו, עדיין אחז בש״ס ומנע ממנה את יכולת ההכרעה הלאומית. עמדה זו של שלילת יכולת הכרעה מהספרדים ומש״ס בענייני ציבור הדריכה את הרב שך לכל אורך העשור הבא. ככל שגדלה עוצמתה של ש״ס, כן גברה אחיזתו של הרב בה, שהקפיד למנוע ממנה את העצמאות לה ייחלה.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הקרע ו״ההיפרדות״ מהרב שך
עמוד 209
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי-פרק שני-ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
פרק שני
ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
בספרו של הד״ר י. בן־זאב ״היהודים בערב״ מכונסים מקורות ערביים, שלא הוקדשה להם תשומת־לב הראויה, על ישוב יהודי בחצי־האי ערב. תוך השאר עומד כאן המחבר על ״ישראל האובדים״, בהקבלה ל״ערבים האובדים״, כלומר על בני־ישראל, שחדרו למדבר ערב בימי־קדם, ישבו כשבטים נפרדים — לפני התלכדותם לאומה ישראלית אחת.
על אלה, בדומה ל״ערבים האובדים״, לא נשאר לנו אלא זכר עמום בלבד. במאמרי, שנתפרסמו בהוצאות שונות, ומהם כונסו כאן, בחלק ג,, הוספתי כמה מסורות ודברי־עדות מפי אנשים חיים ומפי אנשים שאינם עוד בחיים על גורל התישבותם של יהודי ערב, ובראש וראשונה על יהודי ח׳יבר.
מתוך כל הידיעות שברשותנו ניתן להסיק, שחדירתם של שבטי־ישראל אל חצי־האי התחילה מן הצפון. ראשוני המתישבים, בימי בית ראשון, היו, כנראה, עובדי־אדמה וכן מגדלי־גמלים ורועי־צאן, שחיפשו מקומות־־מרעה לעדריהם. על שבט ראובן נאמר במפורש: ״ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים ויפלו בידם וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד״ (דהי״א ה, ט—י). וכן מסופר על בני שמעון, שישבו בעריהם בנגב עד ימי המלך דוד: ״וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם, וימצאו מרעה שמן וטוב, והארץ רחבת־ידים ושקטת ושלוה… ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעונים אשר נמצאו שמה, ויחרימם עד היום הזה, וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם״ — (דהי״א ד, לט—מא).
מן הראוי להטעים, ראשית־כל, ששבט שמעון היה מעורב עם שבט יהודה, ולבסוף נבלע בו לגמרי, באופן שהפשיטות במדבר ערב נערכו בעצם על־ידי שני שבטים אלה. שנית, בזמן עריכת רשומות אלה, כלומר, בסוף תקופת פרס (דהי״א ד, לט—מב), ישבו בני שמעון בוואדי סרחאן ובצפונו של מדבר ערב.
הפיסקה החשובה ביותר היא זו, שמדובר בה על שני השבטים ומחצית השבט מעבר הירדן: ״בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה, מן בני חיל, אנשים נשאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה, ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות וששים יצאי צבא, ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם, כי לאלהים זעקו במלחמה, ונעתור להם כי בטחו בו. וישבו מקניהם, גמליהם חמשים אלף, וצאן מאתים וחמשים אלף, וחמורים אלפים, ונפש אדם מאה אלף, כי חללים רבים נפלו… וישבו תחתיהם עד הגילה״ (דהי״א ה, יח—בג) א.
הערות מהמדיה: הגריאים – יהודים בחצי האי ערב
בן-צבי מזכיר כי היו יהודים שנדדו לחצי האי ערב, חלקם עוד מימי הבית הראשון והשני, והתיישבו באזורים כמו תימן, חג'אז (מדינה, מכה, ח'ייבר), ויתר חלקי ערב.
מקור השם "הגריאים"
ייתכן שהכינוי "הגריאים" נגזר מהשם "הגרים" או קשור לישמעאלים שהיו צאצאי הגר המקראית. היהודים שחיו בקרב הערבים אימצו לעיתים מסורות מקומיות, אך שמרו על יהדותם.
לאור הקטעים המצוטטים אין להטיל ספק בכך, שהיה קיים מגע מתמיד לא רק בין השבטים האלה לבין המעינים והאדומים, אלא גם בינם לבין ההגריאים והישמעאלים, כלומר, לבין שבטי הבדווים, שנדדו בוואדי סרחאן ובחצי־האי. ברי הדבר, שבכמה מקומות הם התיישבו ישיבת־קבע בנאות־המדבר, ואף נדדו בו, במדבר, לארכו ולרחבו.
הכתוב מפרט, תוך השאר, את השבי והמלקוח, היינו, נפש אדם. היו אלה בעיקר נשים וילדים. בני השבטים נשאו, כמובן, את השבויות לנשים ולפלגשים, שילדו להם בנים. ואם אמנם היו הנשים עלולות להשפיע על ילדיהן, או גם על בעליהן, ולהטות לבם לעבודת אלילים, הרי מסתבר, מצד שני, שבשעת חדירתם של אותם השבטים אל המקומות הללו הביאו עמם את דתם והשליטו את אמונתם באל שדי, אלוהי ישראל. הכתוב קובע בצורה מפורשת: ״לאלהים זעקו במלחמה… כי בטחו בו״. לפנינו אפוא מקור נוסף על חדירת השבטים לצפון ערב והביאם עמם את אמונתם הישראלית המונותיאיסטית.
כאמור, דלים הם המקורות בענין התפשטותה של היהדות בקרב השבטים, הקרובים לישראל קרבת גזע ולשון, כגון גיורם של האדומים על־ידי יוחנן הורקנום (126 לפסה״נ).
בספרות התלמודית־מדרשית מוצאים אנו קצת ידיעות על קיומו של ישוב יהודי בצפונו של חצי־האי ערב בתקופה ההיא, המגשרת בין ה״התנחלות״ בימי גלות בבל לבין זמנו של מוחמד. אמנם לא תמיד ברור, אם מכוונות אותן ידיעות ליישובם של בני גולה, שמוצאם מארץ־ישראל, או למתייהדים מבני השבטים המקומיים.
ידוע לנו דבר גיורו של שבט יטור על־ידי יהודה אריסטובולוס (בשנת 104—103 לפני מנה״נ). בשנת 49 לפני מנה״נ נתן מלך כאלקיס־יטור מקלט לבניו ולבנותיו של אריסטובולוס השני. כמו־כן ידוע לנו ענין קיורם של יושבי חדייב. מבני מלכות חדייב השתתפו במלחמת היהודים ברומאים! ואחד מאנשי חדייב, חגירא בן נבטאי, הצטיין במעשי־הגבורה שלו במלחמת הבית השני (יוסף בן מתתיהו, מלחמות, 1, יא, ה).
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי-פרק שני-ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה
עמוד 37
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
La Néchama est l’action juste, l’intuition de la Torah pure, selon le Zohar. Par contre la Rouah n’a aucune fonction. La Néfech est la lumière de l’esprit qui la reçoit de la Néchama qui a son tour est liée au monde divin, une vraie chaine « …. L’individualité (néfech) c'est l'éveil d’en-bas, qui est attaché au corps. Telle la lumière de la flamme… »'1 en revanche, la Néchama étant dans le monde supérieur, elle se retire quand l’homme commet un péché suivi d’un ensemble d’autres péchés puisqu’il ne peut résister à la tentation malsaine. Le terrain de ce combat est le corps…
"Chekhina est un mot féminin hébraïque signifiant Présence divine, utilisé pour désigner la présence de Dieu parmi son peuple, le peuple d'Israël ou l'immanence divine dans le monde, particulièrement dans le Temple de Jérusalem."
Dans un autre passage du Zohar, la Malkhout (séphira), procure l’esprit au corps ainsi que ses autres membres tant dit que les forces du mal donnent la chair, les veines. La peau est donnée par le ciel. Ce dernier uni avec la terre, donne à l’homme les principaux éléments qui sont acquis par tous les êtres vivants « …mais l'ensemble (corps humain et corps mondain) est à l'image de la Torah : celle-ci est entièrement composée de sections et de chapitres juxtaposés ; lorsqu'ils sont bien arrangés ensemble, ils deviennent un corps ». A ce stade, deux observations importantes se dessinent :1/ nous sommes en face des réalités en désaccord qui nous poussent à donner un sens à notre vécu. 2/ Le concept du corps et sa relation avec l’Âme sont bien perçus dans le Zohar et nous amènent à bien les cerner et les comprendre. Le corps dans le Zohar n'est ni mauvais ni bon c’est juste un endroit ou l’Âme réside sauf que certains passages le voient bien ou mal vu son association avec les séphirot et les degrés de la pureté qui les concerne comme on a déjà mentionné. Malgré cela, le Zohar a su comment échapper à l’antagonisme puisqu’il a classé le corps en 3 types : (corps malsain, l’irrécupérable est divin (qui peut être sauvé après un péché)) l’union entre le corps et l’Âme disparait aussi pendant le sommeil, voir même est remise en question, selon le Zohar on appelle le sommeil "la petite mort" – La nuit est synonyme de la mort dans le Zohar. C’est une force du mal de l’autre côté et à la chékhina qui juge l’Âme pendant le sommeil. Ainsi l'arbre de la vie s’éloigne de l’arbre de la connaissance, que ça soit en bien ou en mal, et apparait la mort. Cette dernière, lorsqu’elle est réelle et absolue, la chékhina, comme nous l’avons citée, prend l’Âme pour la juger définitivement.
La mort.
Elle est décrite sous forme de processus avec des étapes qui n’arrivent pas eu même temps sur le corps et l’Âme, débutant avec le premier jugement comme la petite mort. A Roch Hachana, le nouvel an juif, quand le Divin désigne la personne qui va mourir au courant de l'année selon les actes que cette personne va commettre, le Zohar va loin en parlant d'une mort protectrice, c’est à dire celle qui anticipe les péchés à commettre dans le futur d’une personne et qui l’amène à s’éloigner de la sainteté (en hébreux Kédousha).
" Viens et observe : tant que les jours de l'homme tiennent dans les degrés supérieurs, il subsiste en ce monde, dès qu'ils ne s'y maintienent plus, il en sort et descend en bas, il s'approche du degré où réside la mort, alors on prend la permission de faire partir l'Ame. Elle traverse le monde d'un seul vol, en laissant les corps impurs, sont heureux les justes qui ne se sont pas souillés et en lesquels ne demeure aucune impureté ». Vient après la 2eme phase du jugement qui réside dans les 30 derniers jours de la vie de l’homme ce dernier perds complètent le contrôle sur son Âme, il doit répondre à tous ses actes. Par cette phase, le Zohar s’aligne avec le Talmud.
L’heure de la mort ce n’est pas seulement le moment où l’homme s’éteint, mais c’est un moment d’éveil où il va être doté d’un esprit secondaire quand il voit ses parents ou ses proches morts avant lui qui viennent l’accueillir avec joie s'il a été juste. S'il ne l'était pas ils s’attristent pour lui ; il voit surtout Adam, le premier homme, qui vient l'avertir de la situation, étant donné que lui-même a commis le premier pêché. Vient aussi l'ange de la mort, la Chékhina, enfin l’Âme quitte le corps et revient vers son lieu d’origine ; alors une séparation s’annonce de nouveau, la Néchama sainte revient et s’installe dans les hauteurs, l’Ange de la mort n’a aucune prise sur elle qui ne subit aucun jugement. Par contre, la Néfesh reste attachée au corps et porte son deuil pendant 7 jours sous la terre, l’Âme rejoint encore le corps pour un autre jugement appelé Din-hakéver, la néfech sera punie durant toute l’année pour les péchés commis pendant la vie de l’homme jusqu’à la décomposition totale du corps. Elle fait le va et vient, d’où la communication entre les morts et les vivants pendant cette période.
Sachant que l’Âme qui a commis des péchés peut être purifiée pendant cette année dans le feu de la Géhenne,14 elle est sauvée après – sauf le cas des Âmes perdues à jamais. En ce qui concerne les Âmes qui n’ont pas pris en compte le commandement primordial de la procréation ; elles retournent habiter d’autres corps sur terre, les Âmes font la migration ־ sujet déjà traité au début de la Kabbale – une sorte de punition pour certains péchés commis sans qu'ils transgressent une loi universelle. Certains Kabbalistes parlent déjà de 3 réincarnations et le Zohar traite ce phénomène dans la citation suivante :
« …l’homme s'aperçoit que son arbre ne produit rien. Il le déplace et le replante ailleurs. Plusieurs fois. Comme il est dit : tout cela Dieu le fait trois fois chez un homme (Job 23, 29)". On remarque dans le sens de cette citation, la manière restrictive et l’unicité des concepts contradictoires liés à la migration et l’emplacement dans l’enfer. Ce n’est qu'après un certain temps que l’auteur de la partie Raya Méhémna et Tikkouné Hazohar va faire au niveau de la réincarnation une séparation entre les différentes parties de l’Âme. Dans le judaïsme traditionnel la réincarnation des corps a toujours était un élément fondamental sauf que la question qui se pose à notre niveau est : comment une seule et unique Âme a habité plusieurs corps ? Autrement dit, si tous les corps du monde un jour se relèvent de la poussière, qu’arrivra- t’il aux corps où une unique Âme a été implantée ? Rabbi Yossi a donné une réponse en disant que les corps qui ont subi un grand échec et chuté, seront effacés comme s'ils n’avaient jamais existé, comme les arbres secs qui ne donnent jamais de fruits. Par contre, seul le corps où l’Âme a été implantée réussira à être sauvé puisqu’il a bien entretenu la racine de cette Âme. S’ajoutent aussi les travaux de Gershom Scholem, le chercheur spécialiste de la mystique juive, « Von der mystischen Gestalt der Gottheit, Surhkamp Verlag Frankfurt Am Main, 1973 ». D’autre part, le Zohar se concentre surtout sur le chemin que prennent les Âmes après qu’elles se séparent du corps. Il a des étapes et des circonstances importantes sui s’opèrent lors des séjours entre le monde inferieur et supérieur,16 un vrai tableau de cosmologie juive et de littérature des Hékhalot.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Page 53
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים – חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
א. חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
חיים אבולעאפיא היה בנו של רבי יוסף שמואל אבולעאפיא שבא למוגדור כשד״ר מטבריה. (ראו לעיל המצבה שלו). קברו היה מכוסה כולו בפטרייה, כך שאי אפשר היה לקרוא את הכתובת הארוכה שעליו. הוא היה סבא רבא של מר סידני קורקוס שסיפר עליו שהוא היה סוחר מכובד בעיר. לימים, עבר לאנגליה ולא כל כך הצליח שם. לאחר מכן ניסה את מזלו בפריז. גם שם לא שבע נחת ועל כן חזר למוגדור ונפטר בה בשנת 1932 (התמונות באדיבות סידני קורקוס).
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים – חיים אַבּוּאלְעָפְיָא
עמוד 42
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".הרב משה אסולין שמיר
אלה פיקודי המשכן – משכן העדות".
ויעש משה – ככל אשר ציוה יהוה אותו…
התוצאה: וכבוד יהוה – מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד').
הורדת השכינה אלינו – ע"י עשיית רצון הקב"ה.
התמורה: הקב"ה משפיע ו"משביע לכל חי רצון",
ע"י שמוריד לנו צנור מלא שפע.
איך ניתן להוריד אלינו את השכינה,
כמו בזמן הקמת המשכן?
"ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.
ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב"
(רבנו-אור-החיים-הק', שמ' לה, ה)
דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,
בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
לע"נ סבתי הצדקת אימא עליה בת מרים ע"ה – ג' ניסן
פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה":
"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט):
"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן,
תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).
"בנות ירושלים" – אלו הנשים שתרמו והשתתפו בעשיית המשכן מתוך אהבה ומכל הלב.
ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב:
"וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).
כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה,
ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל
לתוצאה של: "כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.
בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.
בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.
התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.
עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת:
"לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).
אבא בנימין אומר על כך בגמרא:
"אין תפילה של אדם נשמעת אלא כשמתפלל אותה בבית הכנסת. שנאמר:
"ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו ה' אלוקי,
לשמוע אל הרינה ואל התפילה,
אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א, ח, כח).
מכאן שבמקום רינה – שם תהא תפילה" (ברכות ו ע"א).
הרי"ף בספר 'עין יעקב' אומר על כך:
"פתח הכתוב בשתיים: רינה ותפילה,
וסיים באחת: "אשר עבדך מתפלל לפניך". ללמדנו, שבמקום רינה שם תהא תפילה".
כלומר, : יש להתפלל מתוך רינה ושמחה.
"וכבוד יהוה מלא את המשכן":
התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.
כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.
כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.
במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".
בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.
מסר חינוכי אמוני:
כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.
כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).
כמו כן, לעשות הכל לשם יחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה.
רבנו אור החיים הק' אומר: לפני ביצוע כל עבודה במשכן, היו צריכים לומר לשם יחוד… כמן שציווה ה' את משה. לכן נאמר פעמים רבות "כאשר ציוה ה' את משה"
רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'), וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).
מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".
הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא:
קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.
לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בליבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.
תופעה דומה, רואים אנו אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.
הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).
מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.
בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".
הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,
כאשר צוה יהוה כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות לט, מג)
"מה ברכה בירכם? אמר להם:
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
"ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".
(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.
"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).
משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).
רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".
רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".
הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).
זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).
פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.
לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב,
עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.
א ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי
.
ה"כלי יקר".
בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.
רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.
ב. ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).
ג. ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.
כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו
לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".
"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:
הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.
חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו!
הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:
כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו.
כמו כן, לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.
לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".
משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.
משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.
"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).
רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'
נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').
"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).
משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).
שקיפות בכספי ציבור.
"אלה פקודי המשכן" – משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).
משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.
על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש: (תנחומא פקודי, סימן ז) מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).
המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".
רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".
כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).
יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
"ויעשו בני ישראל,
ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).
"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…
ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).
פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,
ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אור-החיים-הק').
חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.
על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
"אור זרוע לצדיק" – לרבנו-אור-החיים-הק',
ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.
הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.
הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.
הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.
רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.
רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.
רבנו-אור-החיים-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.
רבנו גרשון מקיטוב אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.
עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.
הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.
הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.
התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).
"אראנו נפלאות" –
לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.
מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר", וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.
השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.
ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.
בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.
בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.
מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.
הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם, כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.
לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי
בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},
ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור – כפי ההכנה הראויה".
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ומתהווה, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים"
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים
זרי תהילה
כבר מצעירותו התפרסם ר׳ יוסף בידענותו ובגאונותו המבהילה, ובכל מקום קשרו לו זרי תהילה. "נר המערב״, ״פאר הזמן״, ״ארי שבחבורה״, ״צדיק מושל״, ״שיניו שיני אריות ומלתעות לביא״, ״המקובל האלקי״, "חסידא קדישא״, ״נודע בשערים שמו, במעשיו ובמקומו״, ״מתהלך בתומו, וה׳ עמו״, "הלכה כמותו, ושלימה משנתו״ – כל אלה הם רק מקצת מהתארים הרבים שעיטרוהו וענדו לאישיותו.
ברם, לא בהיסח הדעת זכה לכל מדרגותיו הנפלאות, ולא במציאה או מתנה באו לו. עמל מפרך ומתיש של שנים רבות, לימוד תורה לשמה ביום ולילה, ללא שינה, ובהתרחקות מכל מנעמי תבל, קדמו לכך, והם שזיכוהו לאותם דברים הרבה שהבטיח התנא במסכת אבות (פ״ו): ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו, וכד, ונהנים ממנו עצה ותושיה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך״. ור׳ יוסף הצדיק זכה לכל זה במידה גדושה, כפי שנספר.
סדר לימודו – עמוס לעייפה היה, מבוקר עד ערב, ומערב עד בוקר, שקוד על תלמודו. דרכו היתה לקום כל לילה בחצות, בעת שהבריות נמים את שנתם, ורוח טהרה נושבת ממרומים, ולאחר תיקון חצות בבכי ודמעות שליש77, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד אשמורת הבוקר.
בדרך כלל, בשעות אלו, בם נושבת רוח צפונית (ברכות ג:), נהג להעמיק בצפונות התורה, לצלול בנבכי תורת הנסתר – ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. בעת עלות השחר, היה עוטה מעילו, ובעוד החושך יכסה ארץ, הולך לטבול טבילת טהרה במקווה. קור וכפור, עייפות או פחד, לא מנעוהו מלהתקדש, טרם יקרב לעבודת הלב, לשאת תפילתו לבוראו.
לאחר התפילה הקדיש זמן מועט לענייני דרך ארץ, היה עובר בזריזות על פנקסי חשבונותיו, ומסיים במהירות את ענייני משאו ומתנו. לאחר מכן הלך לבית מדרשו, שם המתינו לו תלמידיו, אשר שתו בצמא את דברי תורתו עד סמוך לשעת הצהריים. כשפסק ללמוד עם תלמידיו, נפנה תיכף ומיד לבית דינו, שם המתינו לו קהל מרעיתו עם שאלותיהם וספקותיהם, וכך עד ערוב היום, בו שוב נפנה לתלמודו ולענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצווי ארץ, עד שעלה על יצועו, וחוזר חלילה.
כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל הרב המחבר ״תקפו של יוסף״, ותמיד היה מונה שבחיו, וזו אחת מהנה – שבכל לילה ולילה, גם קיץ וחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכיה רבה ועצומה, אשריו ואשרי בניו אחריו״, וכו
עדות ר, יעקב טובייאנא
תיאור מרהיב על דרכו של ר׳ יוסף בהרבצת התורה בערוב ימיו, נשתמר בידינו מתיאורו של ר׳ יעקב טובייאנא – מחכמי ליוורנו, שנקלע לעירו גיברלטר, וראה בעיניו מחזה זה.
באותם ימים היתה גיברלטר עיר מלאה חכמים וסופרים, ומעל כולם התנוסס כתרו של ר׳ יוסף רבם. בכל יום בשעה קבועה בבוקר, היה מוסר שיעור בישיבתו, כאשר טובי הלומדים מתקבצים סביבו, והוא שונה להם פרקם. מפיו קלחו במהירות הבזק חידושים נפלאים בסוגיות הש״ס בהם עסקו, קושיות, תירוצים, ומערכות סבוכות ועמוקות.
לאחר מכן, לפני הצהרים, היה נכנס לבית דינו, ויושב לשפוט את העם. בכל מקצועות התורה פסק להם, דיני איסור והיתר, דיני גיטין וכתובות, דיני ממונות, ועוד ועוד. את הכל היה פושט במהירות מדהימה, ובבהירות מפליאה.
לאחר מכן, היו נכנסים אצלו חכמי העיר וגדולי הלומדים שבה, שוטחים בפניו את ספקותיהם שהתעוררו להם במשך לימודם באותו יום, ור׳ יוסף משיב לכולם בנעימות ובברירות, מלטש צדדי כל ספק, מאיר באור נכון כל צד, ומפורר את הספק כאילו לא היה כלל, וההלכה עולה ברורה ומאירה כנתינתה מסיני.
עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!
עבודתו בקודש, פלאית. בכל כוחו התאמץ לעבוד את בוראו, השקיע וייגע אי מוחו, למצוא דרכים שונות, בהן יוכיח את אהבתו לבוראו. עדות אוטנטית אחת על הכנותיו לשבת קודש נשארה בידינו, בכוחה ללמדנו על הכלל, כיצד עבד אה בוראו בכל מאודו. בספר זך ונקי (לר׳ יוסף כנפו מגדולי מוגאדור) בפרק הנהגות ישרות ליום השבת (אות ה) כתב כך:
״ואני הדל, שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל, ששמע מפי מגידי אמת, שהרב הגדול, מעוז ומגדול, אדונינו כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצוק׳׳ל שהיה בעיר המהוללה ארבאט יע״א, שמרוב חסידותו וקדושתו, היה לו כל בגדי שבת מיוחדים לכל שבת ושבת, אפילו מראה עינים שהם בערבי נדאראית (משקפים), היו לו של שבת מיוחדים, ובכל מה שהיה משתמש בחול לא היה משתמש בו בשבת, ובכל ערב שבת היה טובל במקוה, ולובש בגדיו המיוחדיב לשבת, והיה דומה למלאך השם ברוך הוא, עד גדר שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!, עד כאן דברי הרב ששמעתי מפיו זכרונו לברכה", עכ״ל הספר הנ״־ל והדברים מדברים בעד עצמם.
זכה ר׳ יוסף ועל שולחנו התאחדו תורה וגדולה, ומלבד שלמד תורה הרבה, נטל גם מברכת יוסף, מגד שמים ומגד ארץ ומלואה. כיוסף הצדיק שכלכל את אחיו. סעד אותם, ודאג להם בזמן גלותם, כך גם ר׳ יוסף דנן. ביתו היה פתוח לכל יל ונדכה, ואוזנו הייתה כרויה לשמוע צרותיהם.
בכל יום היו סועדים על שולחנו עניים רבים, שלאחר שהטיבו את ליבם במאכל ומשקה, קבלו ממנו גם מתת יד הגונה טרם הלכו לביתם. במקרים רבים, כאש־ אחד העניים המדוכא בייסורים, היה פותח את אמתחת תלאותיו, ושח את ליבו לפני ר׳ יוסף, היה ר׳ יוסף נפנה מכל הסובבים אותו, יושב ומאזין קשב רב לכל מילה היוצאת מפי אותו דל, משתתף בצערו, ופעמים אף היה בוכה עימו. לאחר מכן מושיבו לצידו, מאכילו ומשקהו בעצמו, מרעיף עליו מילות נוחם, ומציידו במתת יד הגונה, עד שרוחו הייתה שבה אליו. גם יתומים ושאר דכאי רוח היה אוסף אל ביתו, ומפרנסם כפי יד ה׳ הטובה עליו.
שונה לטובה היה היחס, כאשר נקלע לביתו תלמיד חכם עני, או איזה צורב רש. בהרף עין היה ר׳ יוסף מתעטף כולו בזריזות דקדושה, ובדחילו ורחימו נפנה לספק כל צרכיו של אותו תלמיד חכם. לאחר שסבב סביבו ודאג להאכילו ולהשקותו, דיה מצווה בלאט לבני ביתו שימתינו לרגע בו ילך ההלך לנוח ויפשוט בגדיו, ואז יחליפו חרש את בגדיו בבגדים חדשים הראויים לו כפי מידת חכמתו. לאחר מכן, עוד הוסיף לתת לו מתנות ותמיכה הגונה, וציידו בברכת הדרך.
כה וכה היו מידותיו והנהגותיו הנעלות, בהן זכה לקדש שם שמים ברבים.
כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים
עמוד 153
שמואל רנה קפל-בשירות יהדות צרפת וצפון אפריקה
שמואל רנה קפל
יליד פאריס, בוגר בית־המדרש לרבנים בצרפת, מוסמך למשפטים. עמד בראש התנועה של צעירי מזרחי — הפועל המזרחי בשנות 1933—1936. כיהן כרב בקהילות בלפורט, מולהוז ובפאריס.
בפרוץ מלחמת העולם השניה גויס כרב צבאי. לאחר שביתת הנשק בין צרפת לבין גרמניה, נתמנה, לפי בקשתו, לרב סיעודי של מחנות ההסגר בדרום־מערב צרפת.
בתקופת הכיבוש הנאצי, נכנס למחתרת היהודית כקצין בדרגת סרן.
עם תום המלחמה, מילא תפקיד של רב לנוער היהודי, ועמד בראש תנועת הפועל־ המזרחי בצרפת.
בשנת 1946, נתמנה סגן יושב ראש של הפדרציה הציונית בצרפת. בשנות 1946—1949 השתתף במבצעי הבריחה וההעפלה. הודות ליזמתו הוקמו בדרום צרפת מרכזי עליה, אשר קלטו אלפי אנשים, ממזרח אירופה ומצפון־ אפריקה, שהיו בדרכם לישראל. כן טיפל בהצלת ילדים, שהופקדו בתקופת השואה בידי מוסדות, או משפחות לא־יהודיים. נוסף על כך, פעל רבות למען הקמת מרכזים חקלאיים בשביל הנוער הדתי.
בשנת 1948, נתמנה חבר בועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי. ביקר לעתים תכופות בצפון־אפריקה כשליח המזרחי והפועל־המזרחי.
עם קום המדינה, נתבקש למלא את התפקיד של סגן קונסול בשגרירות ישראל בפאריס. עלה ארצה בסוף אפריל 1954 ושירת במשרד החוץ בירושלים, כסגן מנהל וכמנהל בפועל של המחלקה לאמריקה הלטינית. משנת 1960 עד סוף 1968, כיהן כציר באתונה וכשגריר באמריקה המרכזית. לפני פרישתו לגימלאות, הוענק לו התואר האישי של שגריר. בעל עיטור לוחמי המדינה ואות הצטיינות מטעם המחתרת הצרפתית. הועלה לדרגת אביר־לגיון־הכבוד על־ ידי ממשלת צרפת.
שמואל רנה קפל-בשירות יהדות צרפת וצפון אפריקה
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle
Quelles mesures Abdelhafid prit-il contre les puissances coloniales?
Fort de l'appui d'une nouvelle bay'a, le sultan Abdelhafid tenta egalement de neutraliser 1'influence etrangere. Mais, que pouvait-il faire? Selon le chroniqueur Ibn Zaidane, «la blessure du Maroc depassait la capacite des chirurgiens les plus habiles.» Abdelhafid tenta de recruiter des instructeurs ottomans pour l'armee marocaine. Suite a l'ultimatum impose par la France, il dut congedier les officiers ottomans trois mois apres leur arrivee. Par ailleurs, Abdelhafid dut reconnaitre qu'il ne pourrait plus miser sur la rivalite entre les puissances coloniales : de nombreuses delegations marocaines a l'etranger cherchaient depuis une dizaine d'annees a sonder les intentions des puissances de l'epoque. Entre autres objectifs, l'on voulait pouvoir contrer la pression croissante des puissances coloniales en tablant sur la rivalite entre elles : Inglis, Frances, el Sponioli, el Bortokez, el Brus, et el Nimperial, qui etaient respectivement les Anglais, les Frangais, les Espagnols, les Portugais, les Allemands (les Prussiens) et les Autrichiens.
Mais des lors que 1'Allemagne – dont 1’empereur avait visite Tanger et dont le bateau de guerre Panthere avait seme la panique a Agadir – se desinteressa du Maroc en echange de certaines concessions futures au Congo, le Maroc fut livre a la merci de la puissance coloniale franchise. La France exigea une indemnite de guerre de 60 millions de francs et une autre de 13 millions pour dedommager les marchands francais. Ceci fit grimper la dette de Moulay Abdelhafid. Un premier pret consenti a la France en 1904, puis un second de 150 millions de francs (dont 70 millions pour couvrir les frais de maintien de la securite dans la region de la Chaouia par l'armee francaise) avaient tres lourdement endette le Maroc. Une partie de ces prets devait servir a indemniser les victimes francaises de 1907 (le Dr Mauchamp de Marrakech et neuf Europeens de Casablanca) et couvrir les frais de bombardement de Casablanca. Ce second pret fut contracte en 1910 apres que la France, suite a un ultimatum de quarante- huit heures, eut menace de faire evacuer ses troupes de Fes, ce qui aurait laisse le sultan sans protection contre les tribus rebelles autour de la ville. Ce pret de 104 millions etait loin de couvrir les dettes anterieures qui s'elevaient a 206 millions de francs.
La dependance de la France n'en etait que plus accrue. Il n'etait desormais plus possible d'ecarter la presence franchise au Maroc. Pour reprendre les mots de Germain Ayache auteur de 1'ouvrage Les origines de la guerre du Rif, « le sultan etait delivre de son peuple, mais prisonnier de ses liberateurs.»
Comment Abdelhafid en vint-il a signer l'entente sur le Protectorat?
Le Maroc demeurait impuissant face aux forces militaires francaises auxquelles se joignaient celles de l'Espagne. La deception des partisans d'Abdelhafid fut grande. Le Cherif Al-Kettani qui avait lutte pour mettre au pouvoir Abdelhafid se retourna maintenant contre lui. Abdelhafid le fit mourir sous la torture et souscrivit egalement au traite d'Algesiras qui avait ete a l'origine de son opposition majeure a 1'endroit de son frère Abdelaziz. Ne voulant demeurer en reste, l'Espagne occupa Larache et Ksar el Kebir.
La population qui avait soutenu Abdelhafid réalisait de plus en plus que la situation qui prévalut du temps d'Abdelaziz n'avait pas évolué. Certains même allaient jusqu'à regretter le sultan déposé. Assiégé en mars 1911 par des tribus berbères des Béni M'tir dans Fès sa capitale et qui voulaient introniser le frère du sultan Moulay Zine, le souverain Moulay Abdelhafid fit appel aux Français. Cette requête légitima l'intervention française et ouvrit la voie au Protectorat. Le corps expéditionnaire français comptait alors 22 000 soldats. La colonne du général Moinier arriva à Fès le 21 mai et mit fin à son siège, au grand soulagement des Fassis. Le muezzin de la mosquée de Moulay Idriss à Fès aurait prétendu rêver que le général Moinier aurait embrassé le saint Moulay Idriss. Moinier prit la ville de Meknès le 8 juin. Lorsqu'il démit l'impopulaire Glaoui de son poste de vizir, ce dernier répliqua, en parlant d'Abdelhafid : « Il m'a laissé tomber. Qu'Allah l'abandonne ! »
Le 30 avril de l'année suivante et à la grande consternation de tous ceux qui s'étaient ralliés à lui, Moulay Abdelhafid signa la Convention de Fès faisant du Maroc un Protectorat français (hamia). Son trône ne tint plus qu'à un fil. Bien que le traité s'engageât à sauvegarder le respect et le prestige traditionnel du sultan, ce dernier fut réduit à signer les dahirs qu'on lui soumettait. Abdelhafid ne se faisait guère d'illusions, sachant que sa souveraineté était désormais amputée des attributs essentiels que sont le maintien de l'ordre, les finances et la représentation extérieure. Il déclara : « L'homme qui dispose de la force est généralement enclin à exercer le pouvoir sans partage.» Dans les faits et au cours des décennies de présence française au Maroc, l'esprit premier du Protectorat fut trahi et l'administration directe prit la place de la collaboration administrative.
Le contrôle du Maroc relevait désormais directement des gouvernements de France et d'Espagne. Par la ratification de cette Convention, le Maroc perdit la quasi totalité de ses prérogatives de pays indépendant. Le sultan du Maroc pouvait gouverner par décrets ou dahirs, mais ceux-ci devaient être approuvés par le Commissaire Résident général représentant la France et ce plénipotentiaire est l'unique instance agissant comme intermédiaire entre le sultan et les puissances étrangères. Dépité par son impuissance même à rejeter le Protectorat français et ne pouvant se résigner à cette nouvelle situation, Moulay Abdelhafid abdiqua le 13 août et son frère Moulay Youssef prit le pouvoir. L'armée française parada dans les villes du Maroc au fur et à mesure de son avance.
L'avancement des troupes françaises au Maroc fut graduel. Suite au bombardement de Casablanca en 1907, le corps expéditionnaire français sous les ordres du général Drude eut de grandes difficultés à avancer dans la plaine côtière de la Chaouia. Le Général d'Amade prit la suite des opérations l'année d'après et réussit à occuper la Chaouia, mais ce fut avec grandes difficultés. D'un côté comme de l'autre, on ne fit pas de prisonniers. Aussi délégua-t-on le général Lyautey au Maroc. En 1911, le général Moinier fit la percée allant de la côte atlantique à Fès puis à Meknès. L'armée française comptait alors 27 652 soldats. Mis à part l'année 1925, l'effectif de l'armée française oscilla autour de 30 000 militaires européens auxquels s'ajoutait un nombre supérieur de militaires maghrébins. Le décompte précis des effectifs militaires de la France peut être trouvé dans l'ouvrage de Moshe Gershovich, Trench Military Rule on Morocco. En 1925, pour mater la rébellion rifaine d'Abd El-Krim, le corps expéditionnaire français dut passer à plus de 200 000 soldats commandés par le général Pétain, en plus des 250 000 soldats du contingent espagnol. Cette année-là, les pertes françaises s'élevèrent à 2 218 morts et 3 100 blessés. Ce ne fut qu'en 1933 que le Sud marocain fut maitrisé par l'armée française. Toujours selon les études effectuées par Moshe Gershovich, 8 237 soldats français périrent entre 1907 et 1934. Durant la même période, le nombre de soldats blessés s'éleva à 12 514. Les pertes marocaines furent certainement bien plus élevées en raison de l'armement supérieur des Français.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle
Page 196
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית
המלאח
הקהילות היהודיות שחיו במלאחים סבלו, מאז המאה השש־עשרה, ממעשי אלימות רבים. בניגוד למה שהתרחש במזרח אירופה, כאן היו אלה מעשי שוד יותר מרציחות, והמניע היה תאוות בצע ולא שנאה. כל עסקה מסחרית של יהודי חויבה במסים, באגרות ובהיטלים לרוב, ובנוסף לכך היה עליו להעניק מתנות לסולטנים, לקאדים ולפחות. במובן מסוים, נגזר עליו איפוא לצבור ממון, והפרעות כאילו אפשרו לאוכלוסייה ליטול את חלקה בממון הזה. בין גל אחד של מהומות למשנהו נוצרה סימביוזה מסוימת בין היהודי והערבי. הם דמו זה לזה בשפה, בפסיכולוגיה, בצורת החשיבה ובאורח־החיים. הם התייחסו זה לזה בחוסר אמון הדדי, אבל נזקקו זה לזה. הד׳ימי שימש כמתווך הכרחי בין הכפר והעיר. הוא היה הרוכל, הקוסם ומרפא־הנקעים שנע בדרכים, מכפר לכפר, על הפרד שלו. אבל הוא לא הגיע מעולם לשום עמדת כוח.
״המלאח הוא ביתו של היהודי. כשהוא נכנס אל המלאח, הוא חולץ את נעליו״, כתב שארל דה פוקו בספרו סיור במרוקו, ב־1883. זו היתה ממלכת הד׳ימי, עיר בתוך עיר, תחומה היטב בשערים ובגדרות. המלאח הראשון הוקם בעיר פז ב־1438, ונותר זמן רב היחיד מסוגו. לכל מלאח היה צביון מיוחד, אבל בכולם בלטה ההשפעה הספרדית. המלאח של תטואן דמה, למשל, לעיר קטנה באנדלוסיה, לרובע בסביליה או בגרנדה.
הרובע היהודי הוקם, בדרך כלל, ליד הקסבה, תחת החסות הסמלית של הרשויות. זו היתה שכונת עוני מלוכלכת, שבתיה צפופים מאוד, כדי לגונן על יושביהם מפני השמש ומפני סקרנים מבחוץ. הרחובות היו צרים, מצחינים ובלתי סלולים, ואדמתם נעשתה לבוץ אפילו בגשם החלש ביותר. בלב המלאח של מרקש היה תל אשפה אדיר, מוקד של מגיפות שפגעו בהתמדה באוכלוסייה המקומית. המלאחים בדרום, למשל בדמנט ובתרודנת, היו מקומות מדכאים ביותר. משפחות גדולות התגוררו בחדר אחד; רבים סבלו מתת־תזונה; תמותת התינוקות היתה גבוהה והבערות הרימה ראש. המאחיה, המשקה החריף מחולל הנסים, שימש כתרופה לכל נגע.
המצב היה טוב יותר בפז, במקנס, בטנג׳ר או בתטואן. מסורת של עזרה הדדית ומתן צדקה אפשרה לעניים בערים הללו לשפר את מנת חלקם. קהילת מוגדור היתה עשירה במיוחד. עיר נמל זו, שנוסדה בימי הפניקים על חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לאגדיר, התפרנסה מסחר הזהב עם אנגליה. הצורפים שלה, יהודים כולם, הוציאו לה מוניטין. יותר מכך, האוכלוסייה המוסלמית היתה כאן בחזקת מיעוט. אבל מוגדור היתה יוצאת מן הכלל.
ראוי לציין כי יהודי אירופה שמעו פעמים רבות במהלך המאה התשע־עשרה על מצבם הקשה של בני דתם בארצות המגרב. משה מונטיפיורי, נשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה, אף הגיע ב־1863 לסיור במרוקו, בניסיון לעזור במקצת לאחיו הסובלים.
פולחן הקדושים
היהודי הפשוט תושב המלאח היה יכול להחזיק מעמד רק בזכות הדת והדבקות במסורת. אין פלא שהוא אימץ אמונות ומנהגים דתיים של שכניו הערבים או הברברים, שחייהם היו קשים לא פחות מחייו. הרמב״ם, שהיה אז בפז, יצא בתוקף נגד מנהגי עכו״ם שכאלה, שנועדו להילחם בעין הרע, לרפא מחלה או עקרות, לסייע במציאת אשה טובה ובהולדת בן זכר וכדומה. ככלל, הוא לא העריך במיוחד את היהודים הברברים.
פולחן הקדושים, שהיה נפוץ מאוד בארצות המגרב, מצא במרוקו קרקע פורייה. יהודים, ברברים וערבים עבדו, בלהט עממי שווה, איש איש לפי דתו המיוחדת, אוסף עצום של קדושים עושי נפלאות. פרופ׳ יששכר בן־עמי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, בעצמו יליד קזבלנקה, ערך את המחקר המקיף ביותר על הקדושים במרוקו, ומצא שמניינם הכולל מגיע ל־652, בדרגות חשיבות שונות. 126 מביניהם היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ונתנו בכך ביטוי מובהק לסימביוזה התרבותית של בני שתי הדתות. עוד נמצא במחקר האמור כי היהודים הכירו בחמישים קדושים מוסלמים, המוסלמים העריצו תשעים קדושים יהודים, ושלושים ושישה קדושים היו עניין למאבק בין שתי הקהילות. קדושים רבים היו מקומיים ואזוריים, אבל היו גם כאלה ששמם יצא אל מחוץ לגבולות האח. ראש וראשון להם היה הרב עמרם בן דיוואן, יליד חברון, שפקד לעתים מזומנות את צפון אפריקה כדי לאסוף תרומות למען יהודי אח ישראל. בביקורו האחרון, השתקע בפז ובנו נתקף שם במחלה אנושה. האב הודיע שהוא מוכן למסור את נפשו למען בנו, והבן אמנם הבריא. כעבור זמן קצר, ב־1792, מת האב בווזאן, ונקבר שם. קברו נהפך למקום עלייה לרגל, הנערץ על כל תושבי ארצות המגרב, יהודים ומוסלמים, עד ימינו. הרב רפאל אלנקווה, שנקבר ליד ראבאט ב־1935, נחשב לקדוש בכל צפון אפריקה. הוא הדין בבאבא סאלי, יליד תפיללת, שתמונתו נמצאת כמעט בכל בית של משפחה ממוצא מרוקאי — בישראל, בקנדה, בארצות־הברית או בצרפת.
ההילולה היא מנהג ייחודי ליהדות מרוקו. השם עצמו נגזר מארמית ופירושו המקורי חתונה – ללמד שמות הקדוש הוא מעין ״חתונה״ או איחוד רוחני עם האל ולכן יש לשמוח עליו, ולא להתאבל. ביום־השנה ל״חתונה״ הזו נהגו איפוא היהודים לעלות באלפיהם לקברו של הקדוש, להשתטח עליו ולבקש את עזרת הקדוש במילוי משאלותיהם. ההילולה היתה מאורע שליכד את כל בני הקהילה מהרב עד הסנדלר. עשירים וקבצנים באו אליה מכל קצות הארץ. המשפחות המורחבות היו מבלות יחדיו ימים אחדים באוהלים, על מיטות־שדה מכוסות בשטיחים ובכרים. הילדים צפו בהשתאות בטקסים שערכו המאמינים סביב הקבר. הרצינות והשמחה שימשו בערבובייה. החוגגים אכלו בצוותא, החליפו הלצות, וסיפרו סיפורים על כוס תה מנטה. לרובם היתה זו הזדמנות נדירה לצאת מהשגרה, מעין בידור שנתי.
ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו, בראשית שנות השישים, לא הביאה לביטול המסורת המקורית הזו. אבל משהו ממנה מת. משהו הלך לאיבוד ללא תקנה. מה הדבר שאבד? הרוח, הנשמה, ההשראה? המרוקאים בישראל וברחבי העולם לא התגברו על האבידה הזאת. שאם לא כן, כיצד נסביר את הניסיון לחדש את העליות לרגל האלה בשנים האחרונות?
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית
עמוד 25
כ־כא. שתי איגרות מר׳ חיים עמרם מדמשק לצפת על-ר׳ דניאל מולכו ושדרי״ם אחרים-אגרת ב'
אבן בוחן אין לו דמים, הנאהבים והנעימים דבר דבור על אופניו משיב חכמים חכם ומבין ויבן כמו רמים גרו יאיר כאור ז׳ הימים.
אחרי השלום הרב בעוצם התשוקה רבה אשר לו כדת, עטי המדברת בעניו שכתבתי מאז על השליחות של אורמילי עבור ת״ח גדול אחד שמגיע לו והיה בזה לו עונג רב לו היה עושה עבורו טובה זו מפני שזה היה טוב לשני הצדדים וגם תהיה לו לתועלת רבה, והיתה תשובתו תשובת הכם במועצות ודעת ושם נקבצו די השיב לא מינה ולא מקצתה שבכה לא יוכל להיות מחמת שרבני קושטא כתבו לרו״מ שהרב דוד מגאר והר׳׳מ מגאר נשלחו לערי טורקייה ביני ביני, ואי משום הא לא איריא שידע כבודו לדבר ברור כי בנוגע להר״ד מגאר נעשה לא אליכם ס״ג (סגי נהור) עבר צור שביטל השליחות וח״מ מגאר העבירו השליחות מאתו מנגע וקלון שנשמע עליו' אשר בלבל יצועי והשתבחו ביה כמה ריעי והיה חלול ה׳ גדול בעה״ר בקושטא בסבתו ושלחו אותו דחוף ומגורש לערי אורמילי מחמת שנתן בשביל"הכולל שני אלפים בתמורת השליחות ואם ח״מ הנז׳ לא הלך לשליחות הנז׳ אין לו תקומה לגבות הסך הנז׳ לא זו אף !זו אומרים פעה״ק שכתב מעכ״ת לירושלם בו בפרק לחכם .אלעזר הלוי ותשובתו היתה שכבר נתן השליחות לה״ר מרדכי פורלנאדיס הי״ו והתשובה הזאת עוד יותר אינה מתקבלת על הלב לאמר חלוקים ..ובנוגע לדחיה שניה שמודיע שישנו שאזהרה מהרב חיים מודעי הי״ו שלא לשלוח זולת מבני התושבים, יש לבעל דין לחלוק שהרב גופיה עשה בהיפך לשלוח שליח ת״ח די שאלוניקי לפרנקייה ושמו ח״ר ברוך סאפורטה יען כל החכמים רצו וכתב שכך היה מסיבה של ענין מערב החיצון שמכרו אותו במאה גרוש ולא היה נכון הדבר בעיני גבירי קושטא יצ״ו בין כך ובין כך אמרתי ולא נעשה רצוני, עם כל זה כבודו פטרון ורשאי לעשות בעירו מה שייטב בעיגיו, היות לפי דעתי שבררתי הנהו -מרגליתא דלית בה טימי בכל מכל, ובדידי הוה עובדא משליחותו הכל עבר תחת ידי ויצא שמו בכל הערים הללו ובארם צובא ורוממו אתו והיה לו כבוד וחן וחסד ביתר שאת, וזה מעולם יהפך לא רואים יותר הבלי שיגיד דבר חשוב או לא חשוב ושלא בהכרזת … בית שני זהו חשבון למר ואין לנו פה להשיב אם כך נהגו ואם דבר כזה יש בעולם צריכים לתת פקודה על שיעשה כנהוג.
ואשלחה להגיד לאדוני כל זה הגם שלא ונפקא מינה מידי ושלא לכחד יממנו כלום יען שכולם כותבים לי כי לא חסרים לי ידידים … זהו בית שער … יכול להוודע לבני אדם המעשים בצביונם ובקומתם דברים כהווייתם ח״ו איני רוצה שיעשה דבר שלא כפי רצונו ש… ממקום אחה ישלח שלומיו ה׳ ברוך הוא יעזרהו ולהפקת רצוני אם יכול לעשות לו חלק מהשליחות הנד ודע ידידי כי לפוטרו בלא כלום אי אפשר היות שכבר אחזתי העט בידי בענין זה וזה ג״כ טוב וגם לעשות רצון תלמיד חכם ירשום שמגיע לו כל טוב וזה גם בן אין לו.
כ־כא. שתי איגרות מר׳ חיים עמרם מדמשק לצפת על-ר׳ דניאל מולכו ושדרי״ם אחרים-אגרת ב'
כב־כג. הסכמות טריפולי בשנים תקן־תקנ״ג על סדרי הקהילה-אוצר גנזים-ר' יעקב משה טולידאנו
כב־כג. הסכמות טריפולי בשנים תקן־תקנ״ג על סדרי הקהילה
במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם חומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. ועל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.
קטעים אלה הם !מתוך כתב־יד שנכתב בטריפולי שבלוביה בשניכם תק״ן-תקנ״ג. בולטת בהם תמונה של חיי היהודים בטריפולי מן התקופה, ההיא. והמסים והארגוניות שהוטלו עליהם ;שמהם שילמו לממשלה ומהם: לצרכי הקהילה. וזה היה יותר מכדי יכלתם. לכן היו גם משתמטים ביניהם או שהשתמשו באמצעים לגמור עם מנהיגי הקהל בתשלום חד פעמי, שלא; ילחצו עליהם פעם בפעם.
כמו כן רואים אנו, שהחברה קדישא שלהם, כמו בכל ארצות צפוך אפריקה, היתה עניין של התנדבות. והיו כת נושאי המיטה וכת חופרי- הקברות וכת הרוחצים, כל אחת בפני עצמה וראש אחד לכולם. והחברה קדישא בכללה נקראת כת הזכירה. אולי על פי חז״ל, שאמרו! יזכור לו יום המיתה.
בקטע הראשון נזכרה חכירת (הלזמה) הבי סודנא בסך מאתים־ ושלושים אלף רייאל׳ אשר ששה חוכרים חכרו אותה. איני יודע מה זה ״בי סודנא״• אולי נקרא כך מם הגאבילה של הבשר. החותמים על המסמך הם ראש הקהילה יצחק צרור והרב אברהם כלפון, מחבר הספר ״חיי- אברהם״, על טעמי המצות והמנהגים (ליוורנו תקפ״ו). הוא חיבר גם ספר זכרונות מחיי יהודי טריפולי בדורו שהיה בכתב־יד ונאבד רובו.
בין האנשים הרשומים שם נמצא אחדים ממשפחת לביא, הם יוצאי חלציו של רבי שמעון לביא׳ מחבר הספר ״כתם פז״ על הזוהר ובעל השיר המפורסם ״בר יוחאי״, הוא בא מספרד לפאס ומשם רצה לנסוע- לארץ ישראל ובדרך עבר לטריפולי ועיכבו אותו שם שישמש רב ומאד מוצאים משפחה זו מרובת אוכלוסין בטריפולי.
השתא הכא עמדו יחדיו הגביר המרומם המשכיל ונבון הרי אברהם כלפון נר״ו והדיינים ישצ״ו וראשי הקהל אתה ה׳ תשמרם על אופן הלזמה של בי סודנא ורצו ויאותו ברצונם הטוב כל בני בי סודנא הלז ששה המה לקבל הלזמה הנזכרת בסך מאתים ושלושים אלף רייאל ממטבע טראבלם ובכל שבוע מחייבים לפרוע לצורך הקהל ישצ״ו החלק שיעלה על כל מספר השנה דהיינו מהיום עד זמן הגשמים יהיו פורעים חמשה קרוש בכל שבוע והנשאר מה שיעלה צריכים לפורעו בימות הגשמים. כל זה קבלו עליהם בקנין גמור בדל״ב [במנא דכשר למקנייא ביה- באמצעי שהוא כשר לביצוע קניין] על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל, ואלה שמותם, אברהם פלאח ובנו, מסעוד חביב, אהרן פלאח, רפאל קבטה ואליהו נעים׳ והיה זה בחדש מיון המאושר שנת וברכך ה׳ אלקיו בכל אשר תעשה לפר״ק טראבלם יע״א והכל אמת ושריר ובריר וקים.
אברהם כלפון ס"ט
הביטוי "אופן הלזמה של בי סודנא" הוא חיבור של מונחים ארמיים (וחלקם גם שאולים לעברית הלכתית), וכדי להבין אותו היטב חשוב לנתח כל חלק:
ניתוח הביטוי:
- אופן – מילה עברית, הכוונה היא ל"דרך" או "צורת" הפעולה.
- הלזמה – מהמילה לזם, שפירושה לחתום או לאמת, בעיקר בהקשר של מסמכים משפטיים. בלשון חז"ל ובלשון הגמרא זה מתייחס לאימות של שטר ע"י עדים או בית דין.
- בי סודנא (בֵּי סוּדָנָא) – מילולית: "בית סודנא", כלומר בית השטרות, המקום שבו עורכים ומאמתים שטרות – מעין משרד רישום או גוף משפטי שמטפל במסמכים חוקיים. מתוך המדיה
נוסח הכתב שבין הר׳ יצחק לביא ובין הקהל יצ״ו על ענין המסים וארגוניות׳ יען וביען שנתקלקלו הזמנים מרוב משא מלך ושרים וקצת מן הקהל יצ״ו רצו לפרוק מעליהם מס הישת? באמרם שמטילים עליהם בהערכה יותר מהראוי עליהם שיתן ומי שנגע אלקים בלבו ולא רצה ל[צאת] מהקהל בא ונתפשר עם הקהל והגביר יצ״ו ועם ראשי הקהל יצ״ו שהם כנגד שבעה טובי העיר, הן עתה עמד השם הטוב היקר כה״ר יצחק בכ״ר המרץ אברהם לביא עם הגביר יצ״ו לתת שבעה וחצי במאוד שיוטלו על הצבור מכל מיני מסים וארגוניות בעדו ובעד אחיו וכן קבל עליו בעדו ובעד אחיו, שאם ח״ו הוטלה סחורה על בעלי אומניות הנוגעות לאותה סחורה, שכל אח מאחים הנזכרים שעוסק באותה אומנות הנוגעת לאותה סחורה, שיתן עם בעלי אומנותו. כל זה קבל עליו הר׳ יצחק הנזכד בעדו ובעד אחיו וגם הגביר. יצ״ו וראשי הקהל שהם כנגד שבעה טובי העיר רצו ויאותו בפשרה הזאת בעדם ובעד כל הקהל יצ״ו לשים שלום בין איש לחברו. ומעתה ומעכשיו אין רשות לשום אחד מהקהל לבטל פשרה זאת בשום זמן מן הזמנים כי כן נתפשרו הגביר יצ״ו וראשי הקהל יצ״ו בעדם ובעד כל הקהל עם הר׳ יצחק בעדו ובעד אחיו וחתימת הגביר יצ״ו וראשי הקהל יצ״ו או מקצתם היא חשובה כאילו חתמו כל הקהל לאשר ולקיים כל הכתוב ומפורש לעיל בקיום גמור׳ ומוחלט שריר וקיים והיה זה בשליש אמצעי לחדש אייר שנת קדמי שרים והכל אמת שריר וקיים. והחותמים בו: יצחק צרור. מסעוד כלפון. אברהם סרוסי. ישראל אגרבי יעקב אגרבי. יהודה פרפארה. ישראל ראובן.
אברהם סרוסי סתא פלמייא
אבךהם סרוסי ששה למאה
יוסף וואלנסין ואחד ונפץ
יוסף וואלנסין אחד וחצי
ברוך דייאנו תנין גיר רבע
ברוך דייאנו שנים פחות רבע
אולאד זאגרו ואחד ורבע
בני זאגרו אחד ורבע
רחמים חביב תלת
רחמים חביב שליש
יהודה פרפארה ואחר ונפץ.
יהודה פרפארה אחד וחצי
יצחק לביא וכוואתו ואחד גיר רבע
יצחק לביא ואחיו אחד פחות רבע
לגלאי ארביב פי השריפי מא יעטישי ופי באקי ארמאיא אוולא זרימא יעטי(לגלאי ארביב בעבודת השריף (המושל), לא יתן. ובהטלות אחרות יתן)
שלמה דיוואני פי השריפי מא יעטישי ופי באקי ארמאייה אוולא גרימא יעטי (שלמה דייאגי בעבודת השריף, לא יתן. ובהטלות אחרות יתן)
עמרם לכושאנה ולדו מסרחין לאש יעמל האשאמאדורא ולדו לאכור ממה פי שריפי (עמרם לכושאבה. ובנו חפשים מפני שעושה השמאדורא ? והאחר הוא בעבודת השריף)
יום השלישי כא לחדש אב יהי׳ל נכנס עלי באשא אחי עלי האגא לטראבלוס ,(טריפולי) וכבש יאותה בשנת התקנ״ג.
אלו האנשים שהתנדבו עצמם להיות ומכת הזכירה בח"ה [בחול המועד] של סכות שנת התקנ״ג [1793]
החופרים
כאן רשימה שלשמונה עשר אנשים
הנושאים בכתף
כאן רשימה של שלשים ושלשה אנשים
הרוחצים
כאן רשימה של ארבעים ושבעה אנושים
וקבלו עליהם הכל שכל דבר שיאבד, ראש החברה יהיה אחראי לשלם מכיסו.
הסכמות טריפולי בשנים תקץ־תקנ״ג על סדרי הקהילה
עמוד 83
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.Fin de l'article.
Les révélations du Zohar
Il n’est pas question de discuter les péchés majeurs, mais les œuvres qu’on a citées parlent elles-mêmes d’une démarche qui reflète la valeur de la philosophie qui donne le moral au monde qui fonctionne, parfois contre les valeurs justes. D’autres Ames séjournent entre le Paradis et la Géhenne parce qu’elles n’ont pas pu se convertir à la vraie foi ou pareilles, appartenant à des justes et des sages d’une autre religion.
Et si on essaie d’examiner ce que dit le Zohar sur la Géhenne :
"…le Saint, béni soit-il, a créé un jardin d'Eden sur terre, Il a créé une Géhenne. … La Géhenne d'en bas est destinée à ces méchants qui ont dédaigné l'alliance de la circoncision et qui n 'ont pas mis leur confiance dans le Saint, béni soit-il et dans Sa loi, ce sont eux les idolâtres qui sont châtiés par le feu. La Géhenne d'en-haut est réservée aux criminels d'Israël qui ont transgressé les commandements de la Torah et ne se sont pas repenti, on les repousse au-dehors jusqu'à ce qu'ils subissent leur peine… »
Ainsi l’homme juif tant qu’il a contrarié les lois de la Torah, le Zohar le place pendant une année dans Géhenne. Donc la rétribution est réelle mais pas finale. C’est une ancienne tradition qui se réfère à la Michna du traité Sanhédrin. Ce dernier parle du peuple d’Israël qui est composé d'hommes justes qui hériteront de la terre. Dans cette définition, le traité parle du monde futur est non de la vie sur terre comme concept. Ainsi le Zohar se focalise sur le rachat de l’Âme et non sur le châtiment, les méchants qui ont fait beaucoup de mal sont punis par la chaleur du feu qui les purifie.
Le monde supérieur est désigné par le monde de la Mércaba19 ou le Char divin qui représente les anges et le monde séfirotique. Il parcourt les 7 palais de la Kédoucha (sainteté) ou résident les Âmes et où ils peuvent voir un aperçu du jardin d'Eden en bas et du jardin d'Éden en haut, selon la Kabbale, il y a beaucoup de ressemblance entre les systèmes de ces mondes. Sans schématiser le contenu, une sorte de reproduction est opérée, ce qui laisse voir les mondes supérieurs que le Zohar cite et si complexes à décrire puisque les éléments les constituant sont tantôt matériels et tantôt abstraits à tel point qu'il est impossible de différencier la manière d’agir entre ces deux cas, sauf pour un vrai plan et un fait important dans la tradition juive qui désigne Davar (mot ou objet) où on voit les anges, les Âmes, les lumières s’unissant, se séparent, en forment où se dégradent : "Ce souffle remonte le courant de l'attachement produit par l'unification de la prière, qui unifie toutes choses atteignent le troisième Palais, emboîtées comme au début :feu dans l'eau et l'eau dans le feu, souffle dans la poussière et poussière dans le souffle…. ».
Ceci dit, les lieux ont une valeur à travers les êtres qui les abritent, le Zohar leur donnent une structure bien définie à travers les créatures physiques, les lumières, le feu, les arbres, l’eau…ainsi l’abstrait et le concret se joignent.
La clé du Zohar parait dans son analyse à approcher les mondes séparés ce qui nous laisse faire deux remarques :
1/ Tout résultat physique ou spirituel constitue un composant de communication et de langage que nous sommes obligés d’appréhender pour mieux comprendre son contenu.
2/ Le contenu de ce langage nécessite un support pour être compris et cerner ce support peux être transformable comme l’indique le Zohar par sa définition au corps.
À ce niveau plus exactement, on arrive au stade de l’Âme/corps au niveau du Zohar, le corps qui sert d’arbitre pour que les entités spirituelles se manifestent à tous les niveaux d’existence, même pour le mal qui détient son origine de la divinité mais s’est égaré de son chemin, où Dieu a donné son nom au monde des séphirot et celui des palais des séjours de l’Âme (les Hékhalot).
Alors suivant ce raisonnement, toute Âme peut accomplir sa mission et sa fonction à travers un corps. La raison de sa création est donc d'habiter un ou plusieurs corps : « …l'Ame de l'homme, nul ne peut la connaître, si ce n'est grâce aux organes du corps… »
Les séphirot sont désignées par le corps. Adam, la première image crée par Dieu pour l’homme, reste inaccessible et supérieur à toute réflexion humaine. Cette approche n’est pas de nature physique dans le Zohar, mais une montée par échelle et degré vers la divinité et le divin «… les degrés, c'est à travers eux qu'est connue la gloire du Saint, béni soit-il »
Conclusion
Comme nous l’avons vu, les notions sont liées à la mort et l’Au-delà, le corps et l’Âme. Un grand Maître, Rabbi Moshé Bar Na’hman, dans son Chaar Haguemoul disait : « …nous croyons tous à la résurrection des morts et à l’existence de cet évènement avec ses moindres détails et grandes lignes… » Zacharie nous apprend que le jour qui va venir, "!’Étemel sera Roi sur toute la Terre et sera Un. " Zacharie (i4,9), d’autre part, le dernier maillon de la chaîne des 3 degrés de l’Âme que nous avons vus, c’est le corps physique qui peut être restitué pour qu’il rejoigne l’Âme dans un niveau très élevé. Lorsque les morts se réincarnent, le centre de notre pensée sur la mort est l’unification que nous avons essayé d’aborder, et nous pensons y avoir réussi, loin de la pensée de Maimonide et ses 13 articles de foi dont il dit : « je crois d’une foi parfaite que les morts ressusciteront selon la volonté du Créateur, béni soit son Nom » ou encore son code Hilkhot Téchouva « …dans le monde à venir il n'y aura pas de corps, il n'y aura que les Ames des justes sans corps…
Le Zohar, à l’inverse, les justes créent un corps nouveau grâce aux actions et à la connaissance, ce qui se trouve en paradoxe en haut c’est la liaison entre l’arbre de la connaissance du bien et du mal avec l’arbre de la vie et du Nom Divin. La prise de conscience de la faute vient du haut, par contre la faute est en bas. A partir de ce constat, le Zohar trouve son succès et sa victoire sur la Mort.
HADDAJI IBTISSAM Doctorante-chercheuse
Laboratoire de recherches LIMPACT : Langues, Identités, Médias, Patrimoine, Culture et Tourisme
Faculté des Lettres et des Sciences Humaines Marrakech Ibtissam.haddaji@ced.uca.ma
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.Fin de l'article.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר.
ב. כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר
יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ
הרב פנחס אביצרור כיהן כרבה הראשי האחרון של העיר מוגדור. יראת ה׳ הייתה נר לרגליו ובכך התפרסם. השנה היא שנת 1964 ורוב יהודי מוגדור כבר עזבוה. ככל הנראה כבר לא היו במוגדור רבנים ומשוררים שיכתבו על מצבתו כתובת ראויה לדמותו. המנוח קבור באחד משלושת החדרים שבבית העלמין החדש במוגדור.
הַמַּצֵּבָה עֵדָה הַזֹּאת
שֶׁתַּחְתֶּיהָ אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ
הוֹלֵךְ בְּתוּמוֹ צַדִּיק יָשָׁר וְנֶאֱמָן
יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ
מַסְוֵה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו
וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ
מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת כָּל יָמָיו
זש"ה כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוֹר זצ"ל
נִתְבַּקֵּשׁ לְמַעְלָה בְּיוֹם ב' לְחֹ[דֶשׁ] טֵבֵת שְׁ[נַת] 5725 תנצב"ה.
[1] המצבה עדה הזאת: צריר להיות ׳המצבה הזאת עדה' 2. איש שהבל פו: עפ״י סוטה מז,ב, שיודע את כל התורה על אמיתותה(רש״י). 4. יראת… אוצרו: עפ״י ישע׳ לג,ו. וראה בבלי שבת לא,א. שהיראה היא האוצר המשמר את החוכמה והדעת. יראתו של המנוח הייתה שם דבר ובה היה ניכר. 5. מסוה… פניו: מחמת הצניעות שבו. מאזכר את משה רבנו. ראה שמ׳ לד,כט ׳וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לךבר אתו׳. 6. ורוח… הימנו: בעל מזג נעים ונוח לבריות. על דרך מאמר ר' חנינא בן דוסא באבות ג,י ׳הוא היה אומר, כיל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו׳. 7.משכים… ימיו: מקדים להגיע לתפילות שחרית וערבית. 8. זש״ה: זה שמו הטוב. כמוה״ר פנחס אביצרור: רבה האחרון של מוגדור. ראה ספרם של כנאפו אשר ובן סוסאן ׳חתונה במוגדור. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זעפרני הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח. 9. נתבקש למעלה: ביטוי מעודן למיתה. ביוב ב׳ לח׳ טבת: יום אחרון לחנוכה. 7/12 למניינם. ש׳ 5725: היא שנת התשכ״ה, 1964 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים– כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר.
עמוד 44