מורשת יהדות מרוקו

פ-ס-ח  כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

 

הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים,

רק תבקש מבורא עולם – ותקבל.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

 

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3337 של עם ישראל {תשפ"ה}.

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

 

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

 

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

 

ע"י  קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

 

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

 

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר:

 א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:

   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות:

חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:  והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

 

וכלשון קדשו:

 "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,

יום ההילולה של

מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},

מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,

"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',

וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},

מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.

 

יום ההילולה של

 מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',

חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,

כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם

 

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 

ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.

 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:

"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.

לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".

כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').

 הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

 

מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.

 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?

בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.

 

מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.

 

רבנו משה אלשיך הק'.

 

 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך

רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.

 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

 

סיפור…..

 

"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 

 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

 

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

 

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

 

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

 

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

  

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים..

אלקים חשבה לטובה במשך שנים רבות היה רבנו כותב ועורך תשובות ואף שהיו מסודרים לדפוס לא היה מסתייע להדפיסם מכל מיני טרדות, ומפעם ־פעם היה תמה מדוע מסובבים כך מן השמים. אך לאחר שנים של מחשבות הגיע רבנו למסקנא שהכל לטובה כי בריבוי הזמן הוסיף הוא נופך למערכותיו בעיון ובבקיאות, וזכה להדפיסם בעיה״ק ירושלים, בישוב הדעת של זקני תלמידי חכמים, ובאוירא דא״י המחכים.

אהבת הקדמונים רבני מרוקו לדורותיהם שבו את לבו, הן רבני הדורות הקודמים שנתוודע רבנו אליהם דרך ספריהם ־ והן חכמי דורו שגם עליהם הביט רבנו בעין חודרת ובוחנת, לראות מה מעשיהם ומה אפשר ללמוד מהם, ובכל מקום שהיה הולך היה מתחקה אחר מעשיהם ולומד מדרכיהם את דרכי הצידקות והחסידות, וכפי שרואים בספרי ההלכה של רבנו שרוב תורתו בנויה על יסודות שהניחו רבני מרוקו לדורותיהם, וכן סגנון כתיבתו ואופן עיונו היה כדרכם. וגם בתורת המוסר שהניחו בספריהם היה שונה והוגה בהם, ופירושיהם היו שגורים על לשונו כשהוא מזכירם כמעט בכל כנס או הספד וכדו׳ לדוגמא רבנו מרבה להזכיר את ספרי המלאך רפאל, את ספרי הגאונים ר׳ משה בירדוגו שמכנהו חד בדרא, את ספרי רבי שמואל אבן דאנן, ואת ספרי נינו רבי שלמה אבן דנאן ואת ספרי בנו של רבי שלמה – רבי שאול, את רבי יהודה אבן עטר. את הספר ויאמר יצחק לר׳ יצחק בן וולאיד. את רבי אליהו הצרפתי, את הספר נוהג כצאן ל ר״ י בן נאים. את רבי רפאל ברוך טולידאנו ב״ר יעקב, את הספר משפט וצדקה ביעקב לרבי יעקב אבן צור בן דורו של האוה״ח הק׳ שמכנהו רבנו גאון הדור, את רבנו שלמה הכהן, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, את ספרי סביו ואחי סביו ר׳ חיים ורבי דוד, ספרי בן דודו רבי יוסף משאש, את ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ יהושע בירדוגו, את רבו ר׳ יצחק סבאג, ואת רבו של רבו רבי שלמה ב״ר רפאל טולידאנו, את רבי חיים טולידאנו, את חכמי מש׳ אנקאוה, את שאר הת״ח של מש׳ בירדוגו, דבר שמואל עמאר, את הרב שלמה אבן צור, רבני מש׳ אביחצירא רבי יעקב ורבי מכלוף, רבי מרדכי עמאר, ר׳ יעקב אבן דאנן, ר׳ מנחם סיררו, ר׳ וידאל הצרפתי, המשמ״ח אלקים, הישמ״ח לבב, ושאר אב״ד שהיו בזמנו בב״ד שבמרוקו, ועוד רבים אשר מעולם אנשי השם.

אורה של ירושלים

שו"ת שמש ומגן ד׳ חלקים

המאמרים הרבים שנתפרסמו מכתבי רבנו בירחונים וקבצים שונים ובספרים ׳תבואות שמש׳, עוררו ריתחא (התחממות והתענינות) גדולה של תורה, אצל התלמידי חכמים, בראותם דרך יחודית עיונית ומקורית בביאור הפוסקים עד לפסיקת ההלכה, ואכן ביתו של רבנו נעשה תל תלפיות, ורבנו במיתון ובכבוד ענה לכל שואל, תלמידי חכמים רבים שראו אצל רבנו אוזן קשבת לקושיותיהם, המשיכו לשלוח לרבנו את קושיותיהם על נדונים חדשים שכתב, וגם להם היה עונה, ובכך זכה ששמועותיו יהיו מסולקות מכל קושיה. עד שנתאספו אצלו מאות מאמרים ותשובות שכתב להגן על פסקיו שנכתבו בספריו תבואות שמש, והוציאם בספר בשם ׳שמש ומגן׳ לומר שספר זה בא להגן על פסקיו. חלק מן התשובות שבספרים ׳שמש ומגן׳ באים לחזק ולהגן על מנהגי ומסורת יהודי מרוקו, ולהוציא ממחשבתם של רבים שנטשו את מנהגי הוריהם יוצאי מרוקו בחושבם שאין להם בסיס חזק מתוך ספרי הפוסקים. והמעיין בכללות הספרים ׳שמש ומגן׳ נוכח הוא לראות שעומד הוא מול אנציקלופדיה למנהגי מרוקו, ובכללות תשובות להרבה שאלות שמתעוררות אצל כל דורש ה׳. חלק א׳ של הספר שמש ומגן, עורר סקרנות בקרב התלמידי חכמים, וברוב המקרים נחו תלונותיהם של המשיגים, אך עדיין היו ת״ח שפרסמו בירחונים תורניים מענה על תשובותיו של רבנו, ולכן רבנו בכרכים הבאים המשיך לפלפל ולחזק את תשובותיו שכתב בשמש ומגן חלק א', ספרים אלו מלאים גם בנדונים חדשים שנתעוררו בבתי דין ובבתי מדרשות ונתבקש רבנו לחוות את דעתו בהן, (כי אעפ״י שבהיותו בירושלים לא ישב בבי״ד בפועל אלא רק בבית הדין להקדשות למוסדות.) אבל עשרות דיינים באו להתייעץ עימו בדברים המסובכים בהן הם נתקלו, חלק מן הסימנים נכתבו מפני שמצא רבנו לנכון להעיר על ספרים חדשים שיצאו, וגם בנושאים שהטכנולוגיה המודרנית העמידה לפתחה של ההלכה.

סה״כ התשובות שנדפסו בשבעת ספריו שיצאו בחייו, מתוך אלפי התשובות והפסקים שכתב במשך חייו הם בסה״ב 954, שבהם מסתעף רבנו לעוד עשרות נדונים. ולתוכן העניינים של ספריו קורא רבנו אלף המגן – לרמוז על המסקנות שבספריו שהם מוגנים ומסולקים מכל קושיה כמגן שהוא מאולף, דהיינו שיש בספר תשובות חזקות להגן על פסקיו. השם ׳שמש ומגן׳ מעיד ממילא גם על אופיו של רבנו שהוא כשמש המאירה, כלומר שהוא המחדש בספרים אלו, ושהוא גם מגן ־ והכוונה היא: שלא המתין לתלמידיו וידידיו שיגנו על פסקיו, אלא הוא בעצמו טרח ויגע להגן על פסקיו, ואף שזה היה לעת זקנותו.

 

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:תורתו שבכתב-כתבן נפלא

עמוד 177

בס"ד

ליקוטים לפרשת צו- יצחק פריאנטה

וידבר ה"  אל משה לאמור, צו את ארון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו [ו/ב] אומר אהבת חיים ידוע שבזמן שבית המקדש היה קיים הקורבנות היו מוכרחים והיה על כל עוון, חטא, ופשע, קרבן בפני עצמו, לכן כשהיה מביא הקרבן לפני הכוהן היה מוכרח להתוודות ולאומר על עוון זה הבאתי קרבן זה, והיה מתבייש משום שהיה מגלה עוונו לפני בשר ודם, ופרשה זו מדובר על העולה, קרבן עולה היה מכפר על הרהור עבירה, על זה ציווה הקב"ה שיהיה אש מוקדה על המזבח כל הלילה , וזה מה שכתוב, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כשם שההרהורים באים לאדם בלילה ונגמרים בלילה כך הקרבן יישרף כל הלילה והקב"ה עשה חסד גדול עם בעל  תשובה בכדי שלא יתבייש ולא יודע של מי זה הקרבן , ולכן צווה שיישרף בלילה בעת שכול אחד ישן בביתו שאף אחד לא יראה ולא ידע. אדם אל יצטער כי לכול יש אפשרות ובנקל, כמו שכתוב במשנה " אין דבר העומד בפני הרצון" ראיתי בספר מעם לועז ובספר שבט מוסר ובאחרונה בספר טהרת הקודש דברים המשמחים לב האדם. האדם יש ביכולתו לעלות מדרגה גבוהה אפילו שחטא כל ימיו חס ושלום אין ייאוש בישראל, הינה מצאנו במה מתכפרים לאדם עוונות ולא יצטרך לעשות תעניות וסגופים. רק בעשיית ששה דברים אלה כמובן שצריך לעשות אותם בלב שמח כמוצא שלל רב. כלל אחד: ישתדל ראשית כול לענות אמן יהא שמיה רבא בכול קדיש שהוא שומע. כך מצינו בש"ס : כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכול כוחו אפילו היה בו שמץ מינות מוחלים לו, והחמירו בזה בזוהר ואמרו, שצריך להזדעזע בכול איבריו ולענות אמן וגורם למחית עמלק מכול העולמות ומחלק נפשו , גורם להשתתף עם צער השכינה, גורם המשכת השפע בכול העולמות, גורם להציל הרשעים מגיהינום .גורם להעלות הנשמות הנדחות המתגוללות בצער גדול, גורם להעלות כל ניצוץ קודש מהחיצונים לקדושה, גורם שיתקדש שמו בכול העולמות. הכלל השני : שמירת שבת אמרו חכמינו שכול הזהיר והזריז בשמירת שבת אפילו עובד עבודה זרה מוחלים לו לקדשו בלימוד תורה, במאכל, במשתה, לבוש נאה ושמחה רבה. כלל שלישי : יכוון בשירת הים לאומרה בקול ובשמחה רבה וכאילו באותה שעה יצא ממצרים. כלל רביעי: המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר נושא עוון ועובר על פשע. כלל חמישי : ראיתי כתוב בספר "בית מדות "כי ההתבודדות לאדם לפעמים זה מעלה גבוהה כי לעת רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד ואל יראוהו בני אדם ויישא עניו למרום ויבקש תמיד רחמים וכן כתוב בספר " חובת הלבבות". כלל שישי : ישתדל לשמוע  דברי תורה מיראה ה" בחשק ובאהבה וידוע כי דברי אגדה מושכים ליבו של אדם כמים עד כאן דברתי על ששה כללים שמכפרים העוונות ולא יצטרך לא תעניות ולא סיגופים הכתוב אומר ונשלמה פרים שפתינו, הלימוד בספרי מוסר ואגדות וכן תפילות שמתפללים והאמונה שמאמינים זהו במקום קרבנות של זמננו.

צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה אומר אור החמה כתב רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. אפשר לומר שזה רומז על זמננו זה שאנחנו רואים סימני הגאולה וכל יהודי הגולה מתכוננים

                                    –  צ  ו  –

לעלות ארצה ורק יש שתי סיבות המעכבות אותם מלעלות ארצה. 1] משום שאסור להוציא כספו וזהבו וכלי ביתו וכל המטען שלו, והאדם חביב עליו ממונו 2] משום חבלי קליטה שהם קשים יותר מחבלי לידה כי צריך הרבה זמן להסתדר בעבודה ודירה ולשון המדינה ולזה אמר הכתוב: צו את אהרון ואת בניו- רצונו לומר שכול אחד יחשוב עצמו כאלו הוא בחינת כהן מזרע אהרון שאין לו חלק ונחלה עם אחיו רק ה" הוא נחלתו, וממילא עוצם עיניו להתכונן לעלות לארץ ישראל ולא יתעכב בגולה מצד כספו וזהבו. והוסיף : זאת תורת העולה- רוצה לומר המשפחה העולה לארץ צריכה לרכוש הרעיון הזה כדי לעלות ארצה בפחות זמן. ועל זה מבאר רש"י אין צו אלא לשון זירוז- להזדרז בעלייתו לארץ להשאיר כספו בחו"ל וזה  חסרון כיס וצריך להזדרז כנגד זה. וכנגד הסיבה השנית שיש חבלי קליטה לזה אומר הכתוב: הוא העולה- שכול משפחה העולה לארץ ישראל תתאר לעצמה שהיא כמו קרבן עולה כליל לה" ואין מגיע שום הנאה לבעלים ובזה לא יחשוב וידאג אל קשיי חבלי הקליטה אלא תהיה עלייתו לשם שמים. ואש לבו מוקדה על המזבח- שהוא חרב כל הגלות הארוך הזה הנמשל ללילה והוא מחכה עד הבוקר שתזרח שמש הגאולה שזה תלוי בעלייתנו ארצה וכמו שכתבו חז"ל בגמרא [סנהדרין צז] כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים- כלומר שישובו עם ישראל לארצם ולנחלתם ואז נזכה לראות הבית בהיבנותו ואש המזבח תוקד בו בתוך בית המקדש.

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח [ו\ג]  אומר שמנה לחמו ילבש על בשרו והרים את הדשן סופי תבות [ שלום תן ] . לרמוז שעל ידי תרומת הדשן יתן שלום גם לכוחות הארציים, שמהקרבנות קבלו שפעם והשפעה לכל העולמות לברואי מעלה וברואי מטה כל הכוחות אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, לכן כתיב אצל הקרבן " אשה ריח ניחוח לה" " [אשה] הם המלאכים הנקראים אישים, [ריח] לשון רוח, על שם עושה מלאכיו רוחות [תהילים קד\ד], וכן כולם, וכוחות הארציים קבלו חלקם על ידי תרומת הדשן שנבלע במקומו, ובזה עשה שלום לכל הברואים מעלה ומטה, וזהו [תן שלום]. 

כל זכר בבני אהרון יאכלנה חק עולם לדרתיכם מאשי ה" כל אשר יגע בהם יקדש [ו\יא] אומר אור החמה [בהם] נוטריקון  ביאה , הליכה, משפט. רמז ל 3 דברים שיסתכל האדם בהם ולא יבא לידי עבירה כמו שכתוב במסכת אבות [פג\מא] עקיבא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?- הוא המשפט. וזהו שאמר כל הנוגע לנפשו התעוררות מ 3 דברים אלו שסימנם [בהם] ביאה, הליכה, משפט, יקדש- שיהיה קדוש לאלהיו ושומר ידו מעשות כל רע. 

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה" [ז\יא]  אומר שמנה לחמו חמשה פעמים כתיב בפרשה " וזאת תורת" א] זאת תורת העולה . ב] וזאת תורת המנחה. ג] וזאת תורת החטאת. ד] וזאת תורת האשם .ה] וזאת תורת זבח השלמים. לומר לך שכול העוסק בחמישה חומשי תורה כאלו הקריב כל הקורבנות כולם. על כן " וזאת תורת זבח השלמים " בגי" [וזהו לימוד התורה כאילו הקריב קורבנות"] זבח בגי"[ טוב] , שהשלמים הוא טוב שבכול הקורבנות,

                                  –  צ  ו  –

שכל הקורבנות באים על החטא ,לכן בכל מקום שמזכיר קרבן שלמים או תודה נכתב אצלו גם זבח, להורות שהוא הטוב שבכל הזבחים, לכן הוסיף בו לומר גם כן אשר יקריב לה", והלא כל הקורבנות כולם לה" המה, אך השלמים הוא יותר מרוצה וטוב בעיני ה", לפי שאינו בא על חטא , לכן תרגם אונקלוס על שלמים [נכסת קודשיא]. וגם מרמז אשר אמר כאן אצל שלמים אשר יקריב ה", לשון עתיד, שהוא מרמז על לעתיד לבוא לימות המשיח, שאז  יבוטלו היצר הרע ואין חטא בעולם, שאז יתמו חטאים מן הארץ, ואין צריכים אז לחטאת ואשם, ורק עולות ושלמים יקריבו אז, כמו שכתוב [תהילים נא/כ-כא] הטיבה ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, הם שלמים. ועל ידי ישעיה [נו/ז] נאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וביחזקאל [מג/כו] יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלומיכם ורציתי אתכם, ובירמיה [לג/יא] מביאים תודה בית ה" על כן נאמר כאן אצל שלמים אשר יקריב לה" לשון עתיד, שזבחי שלמים ותודה עוד יקריבו לה" לעתיד לבוא לימות המשיח. אשר יקריב לה" בגי" [ יהיה לימות המשיח ].

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה  [ו\ו] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי רמז נאה בפסוק זה, והוא כי תיבת [אש] רומזת על התורה דכתיב בה [דברים לג] מימינו אש דת למו. גם תיבת אש רומזת על ארבעת האופנים הכלולים במסגרתה של תורתנו הקדושה, מסגרת החכמה והבינה, מסגרת הדעה והתבונה, אות א דכתיבת אש רומזת אל תורת הסוד וקבלה , סוד מאורי אור חכמת האמת, כי אות א היא  כשלעצמה רומזת אל החכמה והבינה כמאמר הכתוב [משלי לג] ואאלפך חכמה .גם אות [א] רומזת אל האור,ואין אור כאור התורה דכתיב בה [משליו] ותורה אור, והוא סוד עולם האצילות הקדוש אשר כולו אור ואין בו שום מסך.      . ואות ש דתיבת אש יש במסגרתה שלשה קווים. הקו העליון הוא רמז אל התלמוד, סוד עולם הבריאה. הקו האמצעי הוא רמז אל המשנה, סוד עולם היצירה. והקו התחתון הוא רמז אל המקרא, סוד עולם העשייה. כידוע ליודעי ח"ן. תיבת תמיד היא הקש לתיבת תמיד הנזכרת בפרשת התמיד [במדבר כה] בקרבן התמיד של שחר ובקרבן התמיד של בין הערביים . לרמוז שכל המתמיד בלימוד התורה, נחשב לו כאילו הקריב קרבן תמיד על גבי המזבח. וכעין זה אמרו חז"ל [מנחות קי/ע"א] כי התורה שקולה ככל הקורבנות, דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. וטעם שנמשלה התורה לאש כי כל הדבק בלימודה תמיד יום ולילה , אש ורשף גחלת אהבתה בוער כבער הלפידים על הלב הדומה למזבח קדש הקדשים. ועל זה רמז הכתוב באמרו לא תכבה, כדמיון איברים ופרדים שלא נתאכלו מבעוד יום, הולכים ונשרפים כל הלילה, כך התורה האדם הלומד בה יומם ולילה תמיד, אש המחשבה הקדושה הולך ודולק כל היום וכל הלילה בלבו של האדם הדבוק בה, רמז נאה בזה, והוא כי תיבת [תכבה] היא אותיות [ב-תכה], לרמוז שכל הלומד תורה בשתי מסגרותיה, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, אזי הקב"ה הורג את האויבים החיצוניים והפנימיים , והרוחניים והגשמיים, הן למעלה והן למטה, בזכות התורה שלומד בה תמיד כאש תמיד היוקדת על המזבח לא תכבה, ועל ידי השקידה בלימוד התורה, נהרגים אויביו בשם [תכ"ה], הוא השם הקדוש אשר בו הרג משה את המצרי.

                                                    –  צ  ו  –

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים [ו/ו] אומר הזוהר הנגלה רבי אחא פתח ואמר: והאש על המזבח תוקד בו- לשם מה צריכים האש לדלוק תמיד על המזבח ?ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר – מדוע בשעה זו ? ומדוע דווקא הכהן מבעירם? והרי שנינו: בכל מקום אש מורה על דין, והכהן שורשו בבחינת ימין [חסד] ורחוק הוא מן הדין, שהרי כהן אינו שייך בדין לעולם: וכאן הוא צריך להבעיר דין בעולם, שנאמר וביער עליה הכהן ?- אלא כך למדנו: אדם שבא לחטא לפני קונו, הוא שורף עצמו בשלהבת היצר הרע: ויצר הרע, מצד רוח הטומאה הוא בא, ולכך שורה בו רוח הטומאה. ולפעמים ישנם קרבנות שבאים מצד הטומאה [כגון עז], שכן צריך להקריב על המזבח קורבן הדומה לחטאו. ורוח הטומאה אינה כלה ואינה מתבטלת- בין מן האדם, ובין מן הצר שבאה ממנו- אלא כאש המזבח, שאותה אש מבערת את רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם. וזאת כוונת הכהן, לתקן את האש שתבער מינים רעים מן העולם. ועל כן צריך שלא לכבות את האש לעולם, ולא יחלוש כוחה ותוקפה לשבור את כוח הטומאה התקיף והרע מן העולם, ועל כן לא תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבוקר בבוקר, בזמן ששולט הצד שלו ומתעורר בעולם, כדי לבשם את העולם [על ידי המתקת הדינים]. ועל כן שנינו: אש [המזבח] אוכלת אש [ההדיות] האש שבאה מלמעלה אוכלת אש אחרת [שמביא כהן הדיוט], לכן אש המזבח אוכלת אש אחרת .ועל כן אש זו לא תכבה לעולם, והכהן מסדרה בכול יום.

אם על תודה יקריבנו….חלות לחם חמץ יקריב [ז-יב-יג] אומר הרב שמשון נחמני בספרו זרע שמשון ;  כלל בידינו, כי ארבעה צריכים לברך את ברכת "הגומל". להודות ולהלל לה" על הניסים שעשה להם, חולה שהתרפא מחוליו, יורדי הים המפליגים באוניות הולכי דרכים שהלכו במדבריות ואדם שהיה במאסר. והנה במצות קורבן תודה האמורה בפרשה נרמזו ארבעה אלה. שנאמר "חלת לחם חמץ יקריב"- ומילים אלו הן ראשי תיבות של המילים : חייב לתת תודה לה" – חולה. מדבר. חבוש. מצולות. והלקח נפלא ועצום! אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, אלא יזכור תמיד את חסד ה" הרבים שעושה עימו בכל עת ויודה עליהם לה" בכל לב תמיד.

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים [ז\לז] אומר ברב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ששה דברים מוזכרים בפסוק זה עולה, מנחה, חטאת, אשם, מילואים, זבח השלמים. וזה כנגד ששה סדרי משנה: עולה- כנגד סדר " זרעים שהאדם זורעם באדמה והם עולים למעלה וצומחים. מנחה- כנגד סדר מועד, שהם ימי מנוחה. חטאת- זה סדר נשים, שחטאים תלויים בהן. אשם- כנגד סדר נזיקין, דאדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד. מילואים- כנגד סדר קדשים, עינייני בית המקדש ששם כבוד ה" מלא. זבח השלמים- כנגד סדר טהרות, דהטהרה היא לזבוח היצר הרע על ידי עבודת ה".

ויעש משה כאשר ציווה ה" אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד [ח/ד] אומר רבינו בחיי מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו [במדבר

                                         –  צ  ו  –

כ] וייקהלו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל את פתח אוהל מועד, אמר לפניו משה, ריבונו של עולם שישים ריבוא של אנשים ושישים ריבוא בחורים היאך אני יכול להעמידם פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמוה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר [ישעיה מ] הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות כל מלאכי השרת, שנאמר[תהילים סח] רכב אלוקים רבותיים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון שנאמר : [יהושע ג] ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה" אלוקיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלוסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידים לומר [ישעיה מט] צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר [שם נד] הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך , וכתיב [יחזקאל מא] ורחבה ונסבה למעלה למעלה.

וישחט וייקח משה מדמו וייתן על תנוך אוזן אהרון הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית [ח/כג] אומר רבינו בחיי יראה לי בסידור איברים הללו כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים /ועולם הגלגלים /והעולם השפל,/ ונצטווה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה , לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אוהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבודת ה" יתברך והוא הכוהן הגדול, ושיהיה גם כן כולל בגופו ובתכונת צורתו שלושה חלקים אלו, וזהו צורת אדם שהוא עולם קטן ובו עולם הדיבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים, ועולם החיות זהו מן החזה ועד מותניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממותניו ולמטה כנגד העולם השפל , ולפי שהקורבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלושה חלקים אלו, הוצרך משה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלושה איברים הללו מן הגוף שהן שלושת חלקי הגוף של הכוהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אוזן אהרון הימנית זהו עולם הדיבור, כי איבר האוזן בראש, ועל בוהן ידו הימנית זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות ועל בוהן רגלו הימנית זהו עולם הטבע .וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכול איבר ואיבר נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכול אחד ואחד כלול שלוש תועלתיות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמישה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כוחות הנפש, הראשון משרת לקינוח הפה והוא שבו חוש הטעם. והשני, תוך הנחיריים שבו חוש הריח והשלישי, לחוש המימוש למשיש בכל חלקי הגוף לפיכך הוא ארוך מכולם , והרביעי לקנח העין , והחמישי לקנח האוזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמישה חושים ומסר להם חמישה משרתים שהן האצבעות , וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואים כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחוכמה.

 

 

 

אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הברברית(traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם בשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה ז׳אן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו ברשות יהודי טיטואן – שחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במונחיה של ג׳נט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה׳צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם זיכרון היסטורי־קולקטיבי־קהילתי, כהגדרתה של הוסקינס. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה; התצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך הוא מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. עניין זה יידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.

היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נחקרו, דורשים דיון מעמיק, ובהם: סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו; סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס; וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. בדיון כאן אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.

ציר המרחב: מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה

תחילה התקיים הטקס בחודרייה. ברובע זה התגוררו רוב יהודי העיר, עד בניית האנסנצ׳ה (ensanche), ההרחבה של העיר, בשנת 1925. ברובע החדש התגוררו בעיקר הנוצרים והיהודים בבניינים משותפים. החודרייה הייתה בנויה כמתחם סגור, שעריה ננעלו בשעות הלילה, ורחובותיה צרים. הכלה הולבשה בביתה על ידי המחטה, מלבישה מומחית שהכירה את שלבי התקנת השמלה והתכשיטים. לאחר מכן הגיעו המחותנים ועימם אנשי חברה קדישא, שהיו אחראים לטקסים היהודיים בקהילה, ויחד נהגו ללוות את הכלה ברחובות החודרייה הגדולה והחשוכה, כשהם אוחזים בבתי נר כבדים ובפעמונים גדולים. יופייה של הכלה, הלבושה בגדים מפוארים ועדויה תכשיטים, אור הנרות וחומם ודנדון הפעמונים פעלו על החושים, ובכך, על פי התאוריה של ארנולד ואן גנפ, הטביעו את חותמם על זיכרון הטקס. המשכו של הטקס התקיים בבית החתן או הכלה, שם כל הנשים שסבבו את הכלה היו לבושות גם הן בשמלה המסורתית. כאשר טקסי מעבר שנהוג לחוג בקרב המשפחה ובמרחב סגור פורצים את גבולות הבית ועוברים דרך הרחוב, ההכרה בשינוי ובמעבר שחווה הפרט חורגת מן המעגל המצומצם של המשפחה והמכרים אל הקהילה כולה, הנוטלת חלק בתהליך הטקסי ומשמשת כעדה לו.

הערת המחברת: עבודות הבנייה של אזור האנסנצ׳ה החלו זמן לא רב לאחר כינון הפרוטקטורט הספרדי במרוקו, והרובע הפך להיות מזוהה עם בני השכבה החברתית־הכלכלית הגבוהה בעיר. היהודים בעלי האמצעים עזבו את החודרייה, הרובע היהודי של העיר, ועברו להתגורר באנסנצ׳ה. ראו: בראוו־נייטו, עמ׳ 79.

בתקופת הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912) עברו יהודים רבים להתגורר באזור ההרחבה של העיר, בשכנות לתושבים הנוצרים. בתקופה הזו התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו שלא לבלוט במנהגיהם השונים, בשפתם ובהתנהלותם והטקסים עברו מן החוץ אל הבית. הטקס התקיים בבית הכלה, ומידעניות סיפרו כי הכלה נהגה להסתובב סביב שולחנות הבית – כסמל להקפות שנעשו ברחובות. נשות המשפחה וחברותיה של הכלה לבשו כל אחת את השמלה הגדולה הפרטית שלה, אם כי בשלב זה הלכו והתמעטו השמלות המקוריות שנותרו בכל בית, וחלק מן הנשים התהדרו בלבוש אירופי מודרני. כפי שהיה נהוג בטקסים שהתקיימו ברחובות ליוו המחותנים את הכלה בשירים שנועדו לה, וכן הושרו הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳ והפיוט של שלמה אבן גבירול 'שוכנת בשדה עם אוהלי כושן, בנוסח מרוקו הספרדית, שיר המכונה בפיהם של יהודי טיטואן ׳לה שוחה׳.

בשנות השישים, עם ההגירה הגדולה לישראל, שוכנו יהודי מרוקו הספרדית בעיקר במעברות ובשיכונים בעיירות הפיתוח בפריפריה; לא עוד הבתים רחבי הידיים שהיו בטיטואן עם חדרי האוכל המרווחים. שינוי המרחב השפיע גם על התנהלותו של הטקס. כך תיארה זאת אחת המידעניות: ׳זה היה עצוב. בבית הקטן באשקלון ליוו אותי לבושה בשמלה מהחדר לסלון, שתי בלטות. שרו שירים וזהו. על השולחן היו כמה עוגיות, אבל לא הייתה HIBA, הילה, התלהבות׳. אחרות ציינו כי השתדלו לקיים את הטקס בדיוק כמו בטיטואן, אך הבתים הקטנים שבהם גרו המהגרים שזה מקרוב באו אילצו אותן לחפש דרכים לניצול מרחב הבית, כך שיכיל את בני המשפחה והחברים. ׳את כל הרהיטים של הבית דחסנו בחדר אחד, וכך יכולנו לפרוש שולחן ארוך של מטעמים ולארח בדירה הקטנה כמעט ארבעים אורחים׳, סיפרה מידענית אחרת.

בימינו בישראל, בספרד, בוונצואלה, בארצות־הברית ובארצות תפוצה אחרות הטקס מתקיים בקרב בני הדור שלא נולד בערי צפון מרוקו, והוא נערך בבתים דו־מפלסיים או רב מפלסיים ובגינות הבית של בעלי הטקס או קרובי משפחתם. מלבישים את הכלה בקומה העליונה של הבית, ולאחר הלבשתה באים המחותנים לאסוף אותה מן החדר ומלווים אותה למרחב הגדול יחסית שבו מתקיים הטקס, גינה או חצר, כשהם קוראים פיוטים בניגון המסורתי. הכלה עוברת בין האורחים מלווה במחותנים ובאנשי הקהילה, ומובאת אל מעין כיסא מהודר (trono). על קיר שמאחורי מושב הכלה תלויים פרוכת ומעילי ספר תורה שהובאו ממרוקו, שהם חלק מהאוצרות של משפחות לא מועטות; חפצי קודש אלה מעוטרים ברקמת זהב דומה לזו שעל השמלה.

בטקסים הנהוגים כיום הנשים הסובבות את הכלה לבושות בשמלות מושכרות או מושאלות, בצבעים שונים וברקמת זהב, והן מזכירות את הנשים שהיו לבושות בערב זה בשמלה הרקומה המסורתית, ומבליטות על דרך הניגוד את האותנטיות והסגוליות של השמלה היחידאית. פייר נורה ציין כי בגדים הטעונים זיקות נוסטלגיות לעבר היסטורי ולמקומות מן העבר הופכים לאתרי זיכרון וממלאים תפקיד בהבניית הנרטיב ההיסטורי, האמיתי או המדומיין, של הקבוצה. הבגד המסורתי ממחיש את הדבקות בקבוצה כלשהי ואת הרצון להיבדל מקבוצות דומות ואף לחוש אליטיזם.

המעברים במרחב ממחישים אם כן מעברים בין מסורתיות למודרניות כבר בטיטואן עצמה: המעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר ומן הרחוב אל פנים הבית; וכך גם בישראל במקרים רבים: מעבר מדירת השיכון לבית הדו־קומתי. השינויים באופי הטקס משקפים את התהוות החשש ממגעים בין תרבויות במרחב שהייתה בו הייררכייה בולטת, בין הנוצרים ליהודים בטיטואן, וכן את התהליכים המלווים את משבר ההגירה ואת הצמיחה וההתבססות שלאחריה, וכל זאת תוך שמירה על הלכידות של הקבוצה האתנית.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 55

אהבה ברחוב ללא מוצא.

משפחת עזרן ממרקש

ברחוב צר בשם "דריבה" בעיר העתיקה של סאפי, גרו משפחות יהודיות זו לצד זו. משפחת שושנה, משפחת בן־יאיר ועוד משפחות אחדות. בקצה הרחוב, גרו הדודים שלי. בקומה התחתונה של אותו בית, גר דודי, דוד חזיזה, אשתו שמחה וילדיו, אלי וסמי. בחדר סמוך, גר דוד משה, חנה אשתו וילדיו. סבתי-חנה התגוררה לא רחוק משם, ב'דרב למה', רחוב המים.

בבית הדודים, הייתה קומה שנייה וקומת גג. הקומה השנייה אוכלסה על ידי משפחות אחרות ובקומה העליונה, בעליית גג, השכירו חדרון לרפאל אבי.

אבי, רפאל עזרן, הגיע מהעיר מרקש. זוהי עיר מחוז גדולה בדרום מרוקו, בה התמקם השלטון המרכזי, ושם נמצא מושל המחוז הדרומי של מרוקו. העיר מנתה מעל עשרות אלפי יהודים, והייתה להם מסורת יהודית בולטת. רפאל היה בן למשפחת תופרי אוהלים שעבדו עבור "שלוחים" בדרום מרוקו, בעיקר ברברים. אביו, יצחק, היה בעל מלאכה ועבד בחצר ביתו. חצר משותפת, בה גרו המשפחות והילדים. הוא היה גוזר את הבד ומחלק את העבודה בין הבנים ובנות הבית. דודי מרדכי, מצד אבי, סיפר לי, שסבתי רחל, הייתה לוקחת ממנו מדי פעם, בהסתר, בדים, ותופרת בגדים לנזקקים יהודים. לאבי היו ששה אחים ואחיות.

המשפחה המלוכדת התגוררה במרקש במלאה היהודי, בשכונת 'ברימה׳ לא רחוק מבית העלמין היהודי. למרות התנאים הקשים, שמרו בני המשפחה תמיד על אופטימיות ועל מצב רוח מרומם, גם בזמנים קשים של מחסור ודלות. הבנים ובנות המשפחה למדו בבית ספר אליאנס וגם לימודי תורה בחדר.

אחיו הבכור של אבי, יוסף, היה דמות מרתקת. הוא גר בשיכון l'habitat. זה היה מעין דיור משופר, לעומת המלאח. יוסף, עבד אז בדואר והיה גם מאמן כדורגל של הקבוצות היהודיות במרקש. לאחר שעלה לארץ, בתחילת שנות השישים, לבאר שבע, השתלב מייד בענף הספורט שבעיר

אבי רפאל למד חייטות אצל הספרדים. כבעל מקצוע עם ידע רב בתחומו הוא חיפש את מזלו בחייט בעיר אחרת. עזב את מרקש בגיל שבע עשרה, אולי שמונה עשרה והשתקע בסאפי. הוא היה בעל מלאכה מעולה והכיר את רזי המקצוע. את הבדים, החוטים, מכונות התפירה, הגזירה, והקפיד על ניצול מקסימלי של הבד כדי להוציא ממנו את המירב בתפירת מכנסיים, מעיל או חליפה. מלבד מומחיותו, הוא היה איש שיח חביב, היטיב לספר בדיחות וסיפורים, וכך משך אליו לקוחות מכל שדרות האוכלוסייה. יהודים, ערבים, צרפתים וספרדים.

אבי הגיע לסאפי וחיפש מקום קטן וזול שבו יוכל להתאכסן.

כך מצא את החדר בעליית הגג בבית משפחת אמי. בבית זה, ב״דריבה", ברחוב הצר, הכיר את משפחתה של אמי, משפחת חזיזה. הוריי לא נהגו לדבר ולספר על היכרותם. בכל אופן, דומני שהכירו כאשר ביקרה אמי אצל האחים שלה בבית זה. אבי חיזר אחריה ונראה כי נפגשו גם במסיבות ריקודים. דודתי מדלן, אחותה של אמי, סיפרה לי שהיו לאימי מחזרים רבים, מבוססים ומפנקים אך משום מה, התאהבה דווקא באבי, החייט הפשוט, חסר האמצעים ונוצר ביניהם קשר אמיץ לכל חייהם. הוא העריץ את יופייה ועל אף שלא הייתה בעלת השכלה, הקרינה אצילות בדיבורה ובהתנהגותה. היא נענתה לחיזוריו והם נישאו בחתונה צנועה, שמחה ורבת משתתפים מצד שתי המשפחות. כפי שאני מכיר את משפחת אבי, אני בטוח שאחיותיו ואחיו הרעיפו עליזות ופרגון רב על כל האורחים, הקרובים והרחוקים.

לאחר נישואיהם גרו הוריי במשך שנתיים אצל משפחת אמי בצפיפות רבה. לאחר מכן עברו להתגורר בבית ברחוב 'בין המיצרים', מול חומת העיר הפורטוגזית שהקיפה את העיר העתיקה. זה היה בית מרווח, בעל שלוש קומות. בשתי הקומות הראשונות גרה משפחתנו ובקומה השלישית התגוררה משפחת כהן, גיוזף ואסטרליה עם ילדיהם פרלה ורירי. הייתה לבית עליית גג שאפשרה לנו לעלות דרכה לגג הבית, לעמוד ולהשקיף אל מעבר לחומה ולראות את הים ואת הבתים הסמוכים. בבית זה גרנו שנים רבות. בקומת הכניסה הייתה מבואה לדירה והייתה גם חצר פנימית מרובעת, עם באר מים בקיר מול הכניסה, שירותים ומקלחון, מטבח צר בו אחסנה אמי את כלי הבית ובישלה. חדר נוסף היה חדר אוכל משפחתי ששימש גם כחדר שינה לסבתי חנה, שהיה לה קשר הדוק מאוד אל אמי שתפקדה אז כיד ימינה בבית.

על אף נדודינו בארצות חוץ וישראל, לבסוף חזרנו לסאפי לאותו הבית.. הילדים שוכנו בשני חדרי שינה קטנים, מי ישן על מזרן רצפתי ומי על מיטה. היה תענוג לא רגיל להתכרבל זה עם זה ולספר סיפורים. ה'חגיגה^, הגדולה ביותר הייתה כאשר אחת הדודות מצד אבא, דודה פרחה, או דודה מסעודה, התארחו אצלנו וישנו אתנו באותו חדר. אז, סיפורי אלף לילה ולילה התחילו, ולא הסתיימו עד שכולנו נרדמנו מאושרים ומוקסמים מהעלילות ומסיפורי הדודות.

בבית זה נולדו אחי. הבכורה רשל, אחריה גיקי, סולי, בבר, אילנה וסימונה. מרטין, רותי, ובני, אחי זיכהו לברכה, נולדו מאוחר יותר בבית אחר, ברחוב האג' תהאמי.

אבי השתכר באופן מכובד ממקצועו, חוג הלקוחות שבנה התרחב ועבודתו האיכותית גרמה לכך שלא חסר לנו בבית מאום ואף התאפשר להוריי לאמץ באופן קבוע יתומים שגדלו אצלנו וקיבלו את חסותנו.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.אהבה ברחוב ללא מוצא.-משפחת עזרן ממרקש

עמוד 32

.

 

פסח

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שפסח היה החג המועדף והאהוב עלינו כילדים. ההתארגנות לקבלת החג וקניית בגד חדש, כל זה גרם להתרגשות גדולה שקדמה לקבלת החג. רק בימים כאלה, עם העזרה וההתגייסות של כל המשפחה בארגון החג, הרגשתי את הקשר עם ההורים. בשונה מהחגים האחרים, היו לו מאפיינים ייחודיים משלו. טקס שריפת החמץ עם כל המסתורין המתלווה לחיפוש חתיכות לחם עטופות בנייר, אשר ״הוסתרו״ מבעוד מועד. טקס הגעלת הכלים, הרתחה בחום גבוה וניקויים וכלה בשולחן הסדר. בראש השולחן עמד כיסא ריק לאליהו הנביא, ובשבילו היינו משאירים את דלת הבית פתוחה בזמן קריאת ה״הגדה״ שאם יפתיע וייכנס, מחכה לו מקום של כבוד המיועד רק לו. ואני, שמאוד ציפיתי לבואו, לא זכיתי לראותו. מפאת אורכו של הסדר, נרדמתי. בבוקר למוחרת, דבר ראשון שאלתי את אבא, אם אליהו הנביא הגיע? ואבא השיב לי, שאליהו הנביא לא נכנס לבית שישנים בו ליד שולחן הסדר. הסדר כולל כמובן את אחד הסיפורים המרתקים ביותר, סיפור יציאת מצרים. עשר המכות שנחתו על המצרים, צפרדעים, כינים, ארבה והדם שזורם כנחל, בדברים האלה היה גם אלמנט מפחיד. כידוע, החג נמשך שבעה ימים, חג ארוך, לקראת סופו ניכרת עייפות מאכילת המצות. חוקי החג נשמרו בו עד תום. בצאת החג התחילו חגיגות ה״מימונה״.

בשובנו מבית הכנסת מתפילת ערבית בצאת החג, חיכה לנו שולחן ערוך מלא כל טוב שאימא טרחה להכין בכל ימי החג. אלה היו דברי מתיקה רבים, מרקחת צימוקים(״זביד״), ממתק לבן מיוחד(״זבן״), ריבות שאימא הכינה מחצילים, גזר ועוד… עוגיות שונות, חמאה דבש וחלב. בעת כתיבת שורות אלה, עולים בי געגועים לריחות ולמאכלים אלה. ולא נשכח את ה״מופלטות״ שציינו את המעבר מהמצות חזרה ללחם. בשביל לאפות מופלטות בצאת החג היה צריך קמח. בבית הכשר קמח לא היה, והפלא ופלא בצאת החג השכנים הערבים היו מביאים לנו קמח ושמרים ולעיתים גם חלב. וכך יכולנו בצאת החג לאכול מופלטות. את המופלטה היינו טובלים בחמאה או בדבש. לאחר שבעה ימי מצות, המופלטה הייתה כמעדן. שולחן כמותו עם כל המטעמים שהאמהות הכינו, עמד בכל בית. דלת הבית הייתה פתוחה והאנשים עברו מבית לבית והייתה אווירה שמחה ועליזה. כל הנכנס לבית היה קורא ״תרבחו ותסעדו״, תזכו ותצליחו. למוחרת, בשדות מחוץ למלאח ולאורך הנהר התקיים פיקניק המוני. הלחם שהיה מצרך חשוב בתפריט שלנו, חזר במלוא הדרו. בכלל, הלחם בעדות המזרח היה מצרך חשוב ומקודש. אימא תמיד אמרה שאוכל תמיד הולך יחד עם לחם. אוכל בלי לחם הוא כמו אדם ההולך יחף. כמו כן, חל איסור מוחלט על השלכת לחם לאשפה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג

מכל זה תוסבר לנו העובדה, שמשהתחילה שואת קנ״א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומאיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרב התיכון, כלומר באותו איזור הקרוי כעת אלג׳יריה. רבים מהם התיישבו באלג׳יר העיר, ומאז מתחילה פריחתה הכלכלית והתפתחותה כמרכז מינהלי, שהעלוה למעמד של עיר־בירה במאה השש־עשרה. אחרים נקלטו בעריה של ממלכת בני זיאן, שעברה עליה אז תקופת־שגשוג קצרה.

אמנם, לא בכל האיזור ולא במשך כל הזמן קיימים היו תנאים נוחים לקליטתם של המגורשים. על מדינת בני מרין התחילו עוברים אז זעזועים קשים בשל ירי­דתה של השושלת וההתקפות של ספרד ולאחר־מכן של פורטוגאל, שראו שעת־ כושר לדחוק את רגליהם של אלה שהיו להם למכשול בהשגת מטרותיהם המדיניות בחופי אפריקה הצפונית הקרובים לארצותיהם.

 

ב׳שבט יהודה׳ ניתנת תמונה עגומה של קבלת־פנים שלה זכו מגורשי קנ״א באפריקה: ׳אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם בתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה…׳ ונראה כי הכוונה למארוקו.

 

ידוע לנו על ר׳ אפרים אנקאווה, שעשה זמן־מה במראכש ונתנסה שם נסיונות, עד שעבר להוניין ומצא מנוח באגאדיר, פרבר של תלמסאן. אבל מלבד זאת לא הגיעו אלינו ידיעות על סבל שנגרם למגורשים מיד האוכלוסיה המוסלמית. אמנם ר׳ יצחק בר ששת מזכיר את הימים הקשים של המצור על אלג׳יר בשנת 1393 וכי­בושה, באחד הסכסוכים המזויינים בין השושלות היריבות. אולם היתה זו צרת רבים.

מגהירתם של מגורשי קנ״א לאזורים מסוימים והימנעותם בדרך־כלל מהתיישב בשטחים אחרים נרמז לנו המצב המדיני הכללי באותם אזורים, אם יציב היה אם רעוע, וכן אנו יכולים ללמוד מכך על תנאי־החיים של היהודים באותו חבל. מבחינה זו מאלפת ההשוואה אל דרכם של גולי רנ״ב. אלה מהם שפנו אז לצפון־אפריקה התיישבו דווקא במארוקו, שעליה פסח גל־ההגירה הגדול של קנ״א, ולא ירדו לחופי אלג׳יריה ותוניסיה, בשל המצב הרעוע בפנים הארץ באותו זמן וחשש התקפות מבחוץ.

 

מתוך אחת מתשובותיו של ר׳ יצחק בר ששת יש להסיק, כי דווקא יחסם של היהודים תושבי־הארץ הוותיקים כלפי פליטי השמד לא תמיד היה הוגן. והרי הסיפור בלשונו: ׳יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה. והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת, כי היה לוקח מהם כפולה לגולגולת אשר פלוני היה סבת זה החק. כי מתחלה היו נכנסים חנם והאל־קדי בן מחר״ז גער במקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה, ואמר להם: חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים, וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם. הלא על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם! וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה׳.

 

לכתחילה הירשה אפוא שר־העיר המוסלמי לפליטים לעלות לחוף חינם אין כסף, ורק בהסתתו של פלוני יהודי קובע הוא מם־כניסה בגובה של דינר כפול לגול­גולת, כנראה כדי להכביד כניסתם. הקאדי נוזף במוסלמים, שבאו לטעון על האמרת המחירים עקב ריבוי הפליטים, והיהודי מנסה לשדל את הקהל שישפיעו על השר למנוע הצלת המגורשים. אולי לא למותר לציין, כי גם המוסלמים שגורשו מספרד בבואם למגרב נתקלו ביחס עוין מצד בני־דתם.

בתנס זכו המגורשים להנחה בתשלום כסף־הגולגולת וה׳כרגא דמלכא׳, ודבר זה עורר את רוגזם של האזרחים היציבים בארץ. לפי המסורת בפי העם התיר מלך תלמסאן, לאחר בואו של ר׳ אפרים אנקאווה, את ישיבתם של היהודים בעיר־בירתו, כאות־הוקרה לאותו מופלא בנסים; עד אז ישבו היהודים בפרבר ששמו אגאדיר.

 

המגורשים התפזרו בארץ, נאחזו והשתקעו בעריה והתחילו להתארגן _ ליד התושבים הוותיקים — לפעמים כעדה נפרדת. לפי כל מה שידוע לנו נוסדה רק במקום אחד — תלמסאן — קהילה חדשה, ואף זו אין לראותה כחדשה מכול־ וכול, אלא כהמשך של אגאדיר הסמוכה. בעיקר מוצאים אנו את המגורשים מת­יישבים לאורך החוף החל בהוניין במערב ועבור על פני והראן, מוסתגאנם, תנם, ברשך, אלג׳יר, בג׳איה, תוניס; רבים התיישבו בבירת הארץ, היא תלמסאן, ובערי־ שפילה אחרות כגון מליאנה, מדיאה, קונסטאנטין. על חבלי־הקליטה של המהגרים בסביבה היהודית והלא־יהודית, על הבעיות החברתיות הרבות שנתעוררו בקשר לעברם בארצות השמד ואונס הדת, נרחיב עוד את הדיבור. וכן ניתן את דעתנו ונייחד את המקום לדיון המקיף בחשיבותה של הגירה זו להכרת תפוצתן הגיאגראפית של הקהילות, שהיו קיימות כאן מזמן, מבנן האירגוני והחברתי ואורח־ חייהם של ה׳תושבים/ שהחזיקו ביהדותם בתנאים הקשים ביותר של דיכוי מבחוץ וניתוק הקשרים עם תפוצות אחרות. מבחינה זו נחקרו עד כה רק קובצי התשובות של ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בן צמח דוראן, שני גדולי־הדור מבין מגורשי קנ״א, שהתיישבו באלג׳יר׳ בעוד שיתר חיבוריו של ר׳ שמעון וכן המקורות של־ אחר־מכן לא זכו לתשומת־הלב הראויה.

 

היו בין המגורשים, שהצליחו לבצר את עמדתם גם בחצר בני זיאן, ובכך להטיל את מרותם על אחיהם. על ר׳ אברהם ששפורטש, מגולי מאיורקה, אומר ר׳ שמעון בן צמח דוראן: ׳להיות יד ר׳ אברהם תקיפה… באמצעות אנשי חצר המלכות/ ור׳ יצחק בן ששת מבקש את השתדלותו, כדי לשחרר ממכסי האוצר את ספריו, שהציל מספרד. מלבדו נודעו עוד אנשים, שהיו להם קשרים עם החצרנים בתלמסאן, כגון אברהם מנדיל, ר׳ ישועה בן משה ועוד. על ר׳ משה גבאי, תלמיד־הכם חשוב שהתיישב בהוניין, ידוע, כי שמר על דרכונו האראגוני, ובשנת 1394 הלך למארוקו בשליחות ג׳ואן הראשון. גם בדור הבא היו ביניהם עשירים ובעלי־השפעה, כאותו ר׳ בוניט, שהמלך קנסו באלף דינר זהב. גם משפחת שולאל (או שלאל), שמוצאה ממאיורקה, זוכה למעמד מכובד, ומצאצאיה בא הנגיד האחרון במצרים, לפני הכיבוש העותמאני. אולם אף אחד מהם לא זכה למעמד שיעניק לו השפעה מכרעת וקובעת בין בחיי העדה היהודית ובין בחצר השליטים בתלמסאן. על־כל־פנים לא מצאנו שום רמז לכך במקורותינו או במקורות ערביים.

 

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה צפונית-כרך א'

עמוד 287

 

 

צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה

באותם הימים נקלע לאלג׳יריה חכם אשכנזי, ר׳ יעקב הכוהן, ור׳ שלמה בן הרשב״ץ נושא ונותן אתו בעניינים של הלכה. ר׳ יעקב הקים תלמיד נכבד, שבעל קורא הדורות מונה אותו עם גדולי החכמים שהיו אז באשכנז. ׳בזמן אלו הרבנים האשכנזים הנזכרים (בעל תרומת הדשן, מהר״י וויל, מהר״י קולון) היה ר׳ ישע­יה (!) הלוי בר יוסף הלוי מארץ תלמסאן והיה תלמיד של ר׳ יעקב אשכנזי והוא חיבר ס׳ הליכות עולם בענייני כללי התלמוד ומחמת הגירושין והשמדות ברח מארץ תלמסאן והלך לו לעיר טוליטולה בשנת ה׳ רכ״ז/1467 ליצירה וכמו שמבו­אר כל זה שם בהקדמת ספרו הליכות עולם׳.

בשל פרטים אחדים ראוי להביא קטעים מדבריו של ר׳ ישועה הלוי כלשונם בהקדמה! ׳…אשר מארץ תלמיס״אן. כל ימי גדלתי בין החכמים והיה אמונת עתי חוסן ישועות על ברכי החכמים יולדתי. ובין ספריהם טופחתי. לדבריהם הקשבתי. ואזני לקולם הטיתי. הרבה יגעתי. ואם מעט מצאתי. חלקי יי אמרתי. שבתי בבית יי כל הימים. ושוקד על דלתות חכמים. שומרי בית גנזי חדרי ושלחן הגמר׳ ערוך לפני. זה השלחן אשר לפני יי׳.

 

לאחר דברים חרוזים אלה עובר ר׳ ישועה לתיאור המאורע שגרם לעזיבתו את אפריקה: ׳ויהי בשנת חמשת אלפים ורכ״ז ליצירה חרה אף יי בעמו וישלח בם משלחת מלאכי רעים זעם ועברה ותלהט אותם אש מתלקחת או דכו במדוכה. ויצאתי אני מתוך ההפכה. ועזבתי בית מדרשי ד׳ אמות של הלכה. ובאתי ארץ קשטילייא להמלט על נפשי כמעט רגע ושעה. כי מלאה הארץ ההיא רעה… וכאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ומארץ מולדתי טלטלני הזמן עיר טוליטולה והנה שם לעומתי איש חמודות… הנשיא דון וידא״ל בן לביא… הקשה אלי לשאול ולחבר לו מאמר יכלול דרכי הגמרא, באופן שיוכל עמוד כי הספרים שחוב­רו בזה אינם מספיקים ואפילו לראשי פרקים…׳.

כסבור אני, כי המהומות שלהן רומז ר׳ ישועה נגרמו על־ידי הסתה של אותם חוגים, שידם היתה במאורעות שאירעו בפאס כשנתיים־שנה לפני־כן, ושעליהם נשמע מיד

 

ר' אבנר הצרפתי(חי במאה התשע״עשרה) מוסר בחיבורו 'יחש פאס׳, כי מצא בקולופון של חומש כתב־יד רשימה על פרעות אכזריות בפאס בשנת 1438. והרי סיפורו! בימי קדם גרו היהודים בפאם אל־באלי, מעורבים בערבים. הם גורשו משם בשנת קצ״ח ועברו להתיישב במלאח, שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן. סיבת הגירוש המר היתה ההאשמה שהאשימו אותם׳ כי נתנו יין בקערה שבמסגד. בימי שלטונו של האמיר יעקוב נוסד המלאח, ותעודת הבעלות הראשונה של הבתים שהוקמו בידי היהודים מכילה את התאריך קצ״ח (1438). קצרה מזה היא הרשימה ב׳כסא מלכים׳ של ר׳ רפאל משה אלבאז(בן דורו של אבנר הצרפתי)» קודם לזה בשנת תתנ״ד(להג^׳רה=1449/50 לסה״נ) היא ה' אלפים קצ״ח/1438 (!) נתגרשו היהודים מן פאס אל־באלי בסיבת היין שמצאו בקערה של בית תפלתן. והיה גלות מר ונמהר ועלו איזה משפחות ובנו מלאח פאט ורבים המירו׳.

 

הידיעה לא ברורה ומלאה סתירות. בהזכרת האמיר יעקוב לכאורה הכוונה לאבו יוסף יעקוב, מייסד שלטון בני מרין בפאם. ואם כן הרי יש כאן אנאכרוניזם. בכל זאת ספק אם הכוונה לאיזה אמיר יעקוב המופיע יחד עם אמיר מעיד בין השנים 1424-1416 ברשימת האמידים של ליין־פול. אבל משנת 1430 ועד 1465 היה השליט בפאם עבד אל־חק, ואפוטרופסו בימי נעוריו היה אבו זכריא יחיא אל­ צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה וטאסי. ליאון האפריקאני מספר, כי היהודים הועברו לעיר החדשה של פאם בימי אבו סעיד עותמאן (1398—1421). לפנים ישבו בעיר העתיקה, אולם מדי פעם, במות המלך, היו המאורים שודדים את היהודים. לכן העבירם אבו סעיד לשכונה, שבה ישב לפנים משמר היורים, והעלה בהזדמנות זו את מכסת המם שלהם פי שניים. ליאון ממשיך: ׳כאן הם גרים עד היום הזה, בתופסם עורק ארוך ורחב, שבו נמצאים דוכניהם ובתי־הכנסת שלהם. האוכלוסיה היהודית גדלה לאין־ספור, במיוחד לאחר שהיהודים גורשו על־ידי מלכי ספרד׳.

 

נראה, כי בימי האנדרלמוסיה שהשתררה בפאס בראשית המאה הט״ו גדל סבלם של היהודים, ולבטחון עצמם עברו גם אלה שנותרו עוד בפאם אל־באלי אל השכונה שליד הארמון. ייתכן שמאז הוקצתה שכונה זו ליהודים בלבד. קרוב לוודאי, שבמהומות היו גם קרבנות באדם. התאריך 1438 אינו נראה מקרי. באותו פרק־זמן התחילה גוברת תעמולת השריפים מצאצאיו של חסן, נכדו של מוחמד הנביא, שטענו למלוכה. אז ׳גילו׳ את קברו של אדריס, מניניו של הנביא ומייסדה של פאס, ללא־ספק כדי להלהיב את המון המוסלמים ולהחיות את רגשותיו הד­תיים. לשם כך השתמשו גם בהסתה נגד יהודים ונוצרים. לא מן הנמנע שהושמעה אז הסיסמה, כי לא ייתכן שהיהודים יגורו בשכנות לקברו של המלך, מצאצאיו של הנביא. אולם בשום־פנים אין לקבל את הסברה, כי אירעו אז מעשי שמד וגירוש כלליים. בפאם קיימת היתה אז קהילה חשובה, שבגלילה נמצאו גם קהילות קטנות יותר, כגון תאזה, בנתיב־האורחות בין תלמסאן לפאס. חכמי אלג׳יר בת­קופה זו, הרשב״ץ (נפטר 1444) ובנו ר׳ שלמה, עמדו בקשרים עם קהילות אלה, ובוודאי היו נשמעים מתוך דבריהם הדים של צרה גדולה, אילו באה על קהילת פאם. מתוך פיסקה אחת בתשובותיו של ר׳ שלמה בן ר׳ שמעון אל משכיל מאנשי פאם אף אפשר להסיק את ההיפך: ׳ואני שמח לבי ויגל כבודי בהיותכם מדקדקים בדברי, אף־על־פי שאתם בצער ואינכם חוששים לממונכם׳. כלומר הם חיים חיי דוחק מבחינה חומרית, אבל אינם חוששים לחייהם.

 

על מציאות יהודים בפאס בשנים 1438—1439 נודע לנו בעקיפין גם מתוך סיפור מאורעותיו של האינפאנט פרדינאנד מפודטוגאל, שהוחזק אז כבן־ערובה בפאם, ויהודי היה המקשר בינו ובין משפחתו בפורטוגאל, וסוחר ממאיורקה — כנראה גם הוא יהודי, ממגורשי האי, כי מה עניין לנוצרי ממאיורקה כאן — היה מספק מזונות לו ולבני־לווייתו, שביניהם נמצא גם רופא יהודי.

 

אולם המצב בפאס הלך והסתבך. תעמולת השריפים גברה בארץ, אף כי השלטון עליה נמצא לעת עתה בידי האפיטרופסים העוצרים מבני וטאס, שמשלו בשמו של עבד אל־חק, התינוק־היתום. כשגדל הלה, העדיף לראשונה את תענוגות תקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד המשתאות וארמון הנשים על עמדה נמרצת כלפי אפיטרופסו אבו זכריא יחיא הוטאסי. אולם בסופו של דבר סילק את בני וטאם, אלה ברצח ואלה בגירוש, מהעיר, ולא השאיר אלא אחד מהם כווזיר ללא סמכויות. במקומם מינה יהודי בשם הארון למשרת המוציא והמביא הכול־יכול. מינויו של היהודי המוכשר נעשה גם מתוך שיקול מדיני, שזה בוודאי לא ינסה להדיח את הסולטאן כדי לתפוס את מקומו.

 

המתיחות בין שלושת הגורמים המכריעים במדינה: הסולטאן, בני וטאס והשריפים, שמעוזם היה בפאס ובדרום הארץ, הגיעה עתה לשיאה. גם השעיר לעזאזל היה מוכן. בקרב האוכלוסיה המוסלמית התחילה מיד תעמולה ארסית נגד היהודים. בראש המסיתים עמד ה׳ח׳טיב׳, כלומר הדרשן במסגד אל־קרוויין הגדול והמפורסם. הסולטאן והארון נעדרו מפאס, והדרשן ניצל את השמועה שהופצה בעיר על הפגיעה שכאילו פגע אחד מקרוביו של הארון ב׳שריפה/ כלומר באשה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד, כדי להטיל בעזרת האספסוף את אימתו על אנשי הדת, ואלה התירו את דמם של היהודים. לפי הסיפור נרצחה אז כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפאס. הארון נהרג לעיני אדוניו הסולטאן בידי אחד מבני מרין. עבד אל־חק עצמו, בשובו לפאס, נפל קרבן לאספסוף, ששחט אותו ככבשה. בו נסתיימה שושלת בני מרין. לאחר־מכן התפשטו המהומות נגד היהודים גם בערים אחרות.

 

עדות על חומרת הפגיעה בצאצא מזרע מוחמד הנביא מוצאים אנו בשאלה ששאל ר׳ עמרם בן מרואם מווהראן את ידידו הגדול ר׳ יצחק בן ששת: ׳יהודי קלל כהן ואבותיו קללות נמרצות בפני העם ואמרו… להענישו יען היה כהן… ויען בארץ הזאת ברוב ענינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאם יענש עונש חזק יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל כהן להיותו זרע אהרן'

שאלה זו מסבירה לנו את הרקע, שעליו יכלו לפרוץ מהומות רציניות ביותר — במיוחד כשנפגעה, לפי השמועה שהופצה, ׳שריפה' שבכבודה נזהרו ביותר, וכשלובו היצרים על־ידי תעמולה זדונית.

 

 

הארון הווזיר

עצם מעשה הארון הווזיר היהודי והדים עליו הגיעו בשורה של מקורות. רשימה חיה, כמעט עדות בלתי־אמצעית, על המאורע נשתמרה ביומן מסעו של עבד אל־באסט, סוחר־סופר מצרי, שערך אז מסע באפריקה ובספרד ושהה באותו פרק זמן בתלמסאן, ובגלל המצב המתוח בפאס לא יכול להגיע לשם. הוא ניצל את ימי ישיבתו בבירת בני זיאן, כדי ללמוד רפואה מפי רופא יהודי מפורסם, ואף קיבל ממנו את ה׳אג׳אזה' כלומר היתר התעסקות במקצוע זה. פיו מלא שבח לרבו משה בן שמואל אבן אל־אשקר, מגולי ספרד ומאלאגה, והוא מציין, שמימיו לא ראה ׳ד׳מי׳ מחונן בכל סגולות הרוח והאופי כמוהו. ואל לנו להתפלא שעם זה מבצבצות מתוך דבריו דעות קדומות ואף יחם של בוז כלפי יהודים.

עבד אל־באסט רומז בין השיטין, כי הארון היהודי היה אדם פיקח, ואילו נשמע אדוניו לעצתו הנבונה, בוודאי היה מציל את חייו שלו ושל יועצו. אין עבד אל־באסט מעלים ממנו׳ כי השפעתו של הדרשן־המסית היתה רבה על השכבות הנחותות בפאס, ואילו הכם־דת מוסלמי מפורסם בפאם נתן את הסכמתו לטבח רק מתוך כפייה ואיומים. הוא גם מגלה את עמדתו הצבועה של המפקח על השריפים, שבי­קש ליהנות מההסתה בלי לסכן דבר.

יהודי מארוקו, הארון ועבד אל־חק היו קרבנות מאמצם של השריפים לזכות באהבת ההמונים במלחמתם לכיבוש השלטון, שלשמו השתמשו באמצעי הבדוק — בליבוי הקנאות הדתית. בדומה לזה אירעו באותה תקופה פרעות ביהודי תואת ויישובם חוסל.

 

סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עבד אל־באסט הוא אחד הסופרים הערביים המעטים המקדישים תשומת־לב לעניינים יהודיים. בשל חשיבות תיאורו להכרת התקופה והרקע החברתי ניתן תרגום קטעים מתוך דבריו במלואם:

׳באותה שנה (869) בראשית החודש רביע הראשון(נובמבר 1464), בעוד אני בתלמסאן, הגיעו הידיעות מפאס על התעצמות שלטון היהודים וענייניהם באמ­צעות הווזיר היהודי, שהעמיד אדוני פאס עבד אל־חק המריני, לאחר שהוציא להורג מספר וזירים מבני וטאס, נטר איבה לאחרים מהם וגירש חבורה מבני וטאס, שהתמרדו נגדו, אל מחוץ לפאס. היהודים בפאס השתלטו על המוסלמים, עשו להם עוול ופגעו בהם. עניינם גדל והשפעתם רבתה, עד שאירע לסולטאן ול־ ווזיר והיהודים מה שנזכיר להלן.

׳באחד־עשר בו(בחודש שואל 869—7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם. היה זה מאורע חשוב וטבח רב, שהסתיים ברצח (תרגום מילולי: שחיטה) של עבד אל־חק המריני, שליט פאס ובעל המגרב, על אף הוד רוממותו ותפארת אישיותו וממלכתו. ובמקומו עלה איש מ׳השריפים׳ של פאם, הנקרא השריף מוחמר בן עמראן.

סיפור המעשה הוא, כי עבד אל־חק זה מלך על ממלכת פאס פרק־זמן העולה על שלושים שנה והיה נכנע לבני וטאס הווזירים. כזה היה מנהגם בארצות המגרב׳ בפאס. והיה המנהג כי תהיה ההכרעה בה והפיקוד העליון לווזירים, והם האדונים על העם ועל הארץ, המצווים והאוסרים בכל דבר, שום דבר לא יצא לפועל בממלכה זו שלא על דעתם. השליט מבני מרין נחשב בעיניהם ככלי, בדומה לכליפים במצרים כעת בימי הסולטאנים התורכיים (הממלוכים). אמנם הם (בני מרין) יותר חזקים מאשר הכליפים שם. עבד אל־חק לא פסק מלנ­הוג בעורמה כלפיהם ולהשתמש בכל האמצעים, עד שלבסוף המית רבים מהם (מבני וטאם) והוציא להורג את הווזיר יחיא בין יחיא, שנזכר במקומו, כשדובר קצת על עבד אל־חק בביוגראפיות של שנת צ״ט (1459). עמו יחד נרצח בנו של הווזיר הקודם… בגלל זה התפזרה כת בני וטאס, ועבד אל־חק השתלט על העניי­נים ולקח אותם בידו. הוא מינה וזיר מבני וטאם המתאים לרצונו והמשולל כל דעה קובעת. והיה מעמדו בווזירות דומה למעמדו של עבד אל־חק במלכות לפנים; לא השיבות לו ולא מוניטין, אלא השם בלבד (של וזיר). הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש, שהיה חלפן או מתעסק בענייני כספים של הווזירים, וישם אותו לממלא מקום וזיר, בהגבילו את סמכויותיו של הווזיר, ובזה התכוון להקניט את בני וטאס, לאחר שהשמיד רבים מהם ואחרים שם במאסר במכנאם, ומינה מביניהם אותו וזיר נטול־החשיבות, והיה שמו גם הוא אבו אל־חסן עלי, והדביר אותו פעמים מספר, עד שהדבירו לגמרי. עבד אל־חק סילקו הצידה (את הווזיר) בפאם, כאילו הוא תחת אפיטרופסותו, ומנע ממנו כל דעה קובעת בענייני המדינה. כל זאת כדי להקניטו ואחרים מן הנעדרים שבבתי־הסו־ הר. אחרים, מאלה שנמלטו מלפני עבד אל־חק, השתלטו על מחוזות אחדים של (ממלכת) פאס. ונשאר אותו יהודי וזיר למעשה — אין וזיר זולתו, והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו(היהודית). זה שגרם עונג לעבד אל־חק, כי בזה הקניט את בני וטאס והשפילם.

 

׳עבד אל־חק קירב ביותר את היהודי ועשאו לאיש סודו, עד שכל הממלכה היתה נתונה בידו. הוא התייחס אליו באמון בסוברו, כי לא ייתכן כי היהודי(בתור לא־מוסלם) יעבור על סמכותו ויחרוג מדרגת מעמדו, כפי שהבין עבד אל־חק. והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר. בימיו נתגדלו היהודים בפאס ובשאר מחוזותיה, והיתה להם דעה וחשיבות שם ומשמעת ופירסום. עבד אל־חק היה מרו­צה מזה, אף מתענג ונהנה. והיה אותו וזיר חוגר את החרב בחגורת־ברזל, שעליה חרוטה אות (כלומר: פסוק) ׳הכורסי׳(סורה ב, קנו), וייתכן שאף חרט עליה (את ה׳אני מאמין׳ המוסלמי); ׳לא אללה זולתי אללה ומוחמד שליח אללה' במעמד אדו­ניו היה רוכב על הסוסים, שעליהם טבועות חותמות הווזירים. וההמון הנבער היה מברך אותו בתואר הווזיר. ביום השישי היה (הארון) יוצא עם הסולטאן אל המסגד הגדול, יורד (מעל הסום) ומחכה ליד שער המסגד עד כניסתו של הסולטאן לתוכו, מתיישב לאחר־מכן עד שמסתיימת תפילת יום הששי׳ עולה (על הסום) וחוזר עם הסולטאן. אצל ארור זה נתגלו הרבה דברים מגונים, שחיתות ועבירות, ובאמצעותו גברה השתלטות היהודים על המוסלמים, אנשי פאס. הציבור לא יכול לשאת אותם, שנא את עבד אל־חק בגלל זאת וביקש את הדחתו, אף־על־פי שבני וטאס גם הם פשעו הרבה כלפי הנתינים. אבל אלה היו וזירים מוסלמיים, בניגוד לארור זה, שאינו מבני הדת (המוסלמית).

 

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

נס קריעת ים סוף בליל שביעי של פסח – לפני 3337 שנים,

ושירת ההודיה לה' ברוח הקודש – על הגאולה אז,

 וכן על גאולתנו – הקורמת עור וגידים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס':

"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים' –

וגאלתי אתכם = היא קריעת ים סוף… הוצאה שיש בה גאולה".

 

יציאת מצרים = גאולה פיזית.  

    קריעת ים סוף = גאולה נפשית.

 

"וביום השביעי – מקרא קודש יהיה לכם,

כל מלאכת עבודה לא תעשו לכם" (ויקרא כג, ז).

 

שביעי של פסח – מהווה שלב שני רוחני בגאולת מצרים,

 לכן הם זכו לומר שירה ברוח הקודש, כדברי רבנו-אור-החיים-הק':

"כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה,

 זכו לומר שירה ברוח הקודש. ישיר – שישנה לשירה זו גם לעתיד" (שמות טו, א)

 

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי,

 דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות יד, טו – טז).

 

הקב"ה אומר למשה: זה לא זמן תפילה.

תגיד לבני ישראל שיקפצו לים,

ובכך יגלו שהם מאמינים, ואז אצילם.

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

 

שביעי של פסח,

הוא אחד  משלושה זמני עת רצון: {מוצ"ש בסעודת מלווה מלכה ושמיני עצרת}, מסוגל לתפילה.  

 

'דמשק אליעזר' (פרק יג} מביא לכך משל: מלך המבקר בעיר, כולם שמחים אתו. ביום האחרון לפני לכתו, מתחילות הבקשות. ככה גם פה, בסיום השבת או החגים, עת רצון. ("דמשק אליעזר", פרק יג. "באר אליהו" עמ' מו)

 

הזוהר אומר שיש לבקש בשביעי של פסח על הגאולה, כפי שהייתה גאולה סופית לעם ישראל באותו יום. ("אורות משה" חלק ז, עמ' י, בשם מהרא"ז).

 

הבעש"ט – לעשות סעודת משיח.

 הגר"א – לעשות סעודה שלישית כמו בשבת.

בעל 'מנחם ציון' – השמח בשביעי של פסח, זוכה שתפילותיו יתקבלו ברצון.

בעל 'מנוחת ישראל' – בחצות ליל שביעי של פסח, זמן מסוגל לבקש על הפרנסה וזיווג, בבחינת 'זיווגו ופרנסתו של האדם, קשים כקריעת ים סוף' כדברי חז"ל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…." (שמות יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמות יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש – שר של מצרים".

 

רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמות יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

 

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 רבי מאיר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לעם ישראל,

ורואה בכולם צדיקים, המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך ע"פ הזוהר:

 הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב).

 

 קב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

א. יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים.

ויראו העם את ה'. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  "… אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמות יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה – בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמות ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של בני ישראל. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים:

הארבה מסתיר את עין הארץ.

החושך עליו כתב רבנו אוה"ח הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות – מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב).

ב.  "ויראו העם את ה'" (שמות יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

 

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצווה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה: "עתה ידעתי כי יראה אלוקים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר: כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה', זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה.

שנאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

פועל יוצא של האמונה בה' – שירה מתוך רוח הקודש.

 

 

הראשל"צ הרב בקשי דורון ע"ה:

 ישנן שתי דרגות: אמונה וביטחון. טוב שהאדם יאמין בה'. זה יבוא לידי ביטוי, כאשר תתייצב לפתחו בעיה חמורה בפרנסה, זיווג וכו', האם גם אז, הוא יבטח בה' שהכל מאתו יתברך, ולטובתו.

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי רבנו לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'"(שמות טו א)

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה ושמחה.

א.  רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אז". די היה לומר 'וישר משה ובני ישראל'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו. המושג (השגה) כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש". כלומר, הביטוי "אז" מבטא את ההשגה הגבוהה אליה הגיעו ע"י האמונה בבורא עולם שיושיעם, והיא מהות השירה הרוחנית.

 

רבנו מלמדנו ששירה זו לא יצאה מהם בקלות, בגלל שפחדו מהמצרים שרדפו אחריהם, והים לפניהם. ורק אחרי שהתחזקו באמונה בקב"ה, שרק בורא עולם יוכל להושיעם כפי שהושיעם במצרים, אז בקעה מגרונם שירת הים.

נאמר בגמרא שכל מי שיש לו מה לאכול היום ודואג למחר,  הרי זה מקטני אמונה. ולכן הדגישה  התורה "אז", שרק כשהתחזקו באמונה, זכו ברוח הקודש.

גם בסגנון היום יומי, השימוש במילה "אז", מבטא משהו חשוב שלא חשבתי עליו קודם, ורק אחר כך נזכרתי.  

 

ב. רבנו אומר שהשימוש במילה "ישיר" בלשון עתיד, בא לבטא: – "שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה', יש לאל ידו".

כלומר, ע"י עבודת ה' מתוך אהבה ושירה, יכול האדם להגיע למדרגה גבוהה שהקב"ה ייחד את שמו עליו כפי שהיה בקריעת ים סוף, וכן על האבות – "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב".

בפירושו לפס' בשיר השירים: "הגידה לי שאהב נפשי (א, ה) כותב רבנו: "כי נפש כל איש ישראל, אהבתו לקב"ה אהבת נפש, מטבעה  ומזגה של הנפש…". כלומר, טצל כל יהודי קיימת בפוטנציאל האהבה לה', וצריך רק להוציאה לפועל ע"י "יראת הרוממות והאמונה השלמה" כדברי קדשו.

"אז ישיר משה" (שמות טו א) – "נכון כסאך מאז מעולם אתה"  (תהלים צג ב).

מדרש שמות רבה (פרשה כג אות א) מקשר בין המילים אז ומאז. "אמר רבי ברכיה בשם רב אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה – אז ישיר. לכך נאמר: 'נכון כסאך מאז'.

בהמשך אומר המדרש: עד שירת הים, איש לא אמר שירת הודיה לה', החל מאדם הראשון ועד הניסים שנעשו לאבות.המדרש אומר שעם ישראל אחרי שירת הים, אמרו את הפס' "נכון כסאך מאז" לפני ה', כדי להדגיש שבעקבות שירתם, התיישבה מלכותו בעולם, בבחינת "נכום כסאך מאז" שעמ"י אמרו "אז ישיר".

 

הזוהר הק' אומר: כל אדם שאומר את שירת הים ומכוון בה – זוכה לאומרה לעולם הבא.

בשירה הים, רמוזה ההיסטוריה של עמ"י עד ביאת המשיח. "אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי… ואית בה יומי דמלכא משיחא" (זוהר בשלח ח"ב נד ע"ב).

ג . "או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום". יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

ד.  "אשירה לה'". רבנו אומר: "ואומרו אשירה לשון יחיד, כאילו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.

מפה לומדים ששירת הים נאמרה ברוח הקודש. הרי לא היו להם דפים עם השירה, וגם לא ידעו לקרוא.

 הגמרא אומרת שמשה אמר פס' והם חזרו אחריו.

"זה אלי ואנוהו = אני והוא. זכו לראות את השכינה. "אלוקי אבי וארוממהו".

 

ה. "כי גאה גאה". רבנו-אור-החיים-הק': בפס' א – י'  הפותחים את שירת הים, עם ישראל משבח את ה' על מפלת פרעה והרשעים, וכלשון קדשו: "כי גאה גאה – אין לשבח תחילה אלא על מפלתם של רשעים, על דרך אומרו "ובאבוד רשעים רינה" (משלי יא י).

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

א. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך,

ב. והישר בעיניו תעשה,

 

ג.  והאזנת למצוותיו,

 ד.  ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים,

לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כב – טו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית בה מנסה ה' את האדם – ע"פ הטבע, כמו במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עם ישראל נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמות יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמות טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות:

 

 ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

 

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצוות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו, לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

רבנו בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את ה' אלוקיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו'.

 

רבנו ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני:

 

עם ישראל חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר,

ולא כפי שהיה בניסי מצרים וקריעת ים סוף, אותם קיבלו בחינם.

מהיום – אין ארוחות חינם. עם ישראל עבר מניסים – להתנסות טבעית בעולם הנוהג כמנהגו.

 

 

עשר השירות בתנ"ך,

 נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעם ישראל שר וישיר, והן:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (בעל הטורים בשלח טו' א').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה, ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

 "ביום ההוא יושר השיר הזה… פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

חג כשר ושמח – וגאולה בחסד וברחמים

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב אברהם בן אסתר ע"ה.

המלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד אסולין ע"ה. רבי משה אסולין ע"ה – האבא של אימא עליה ע"ה. רבי חיים מלכא בן רחל ע"ה.

רבי שלמה שושן ע"ה. רבי משה שושן ע"ה. צדיקי "איית כלילא" ע"ה ליד תינג'יר.

צדיקי איית שמעון ע"ה ליד אספאלו. רבי משה בלישע בן רחל ע"ה.

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. חניני בת מרים ע"ה.

יוסף אבינעים ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים, שלמה ורחמה בת חנה טמסות ע"ה.

בתיה בת קנדוב ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. דוד הכהן בן לאה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לעבודת ה' טהורה וזכה, ברכה והצלחה, רפואה שלמה ונהורא מעליא –

לאילנה בת בתיה תחי' ומשה בן זוהרה נ"י,

וכן לקרן, ענבל, לירז חנה וב"ב, ואחי ואחיותיו וב"ב.

 

להצלחת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם עור וגידים,

כפי שהצליח ספרי הקודם: "להתהלך באור החיים".

 

לברכה והצלחה בלימוד תורה, ויראת ה' טהורה וזכה –

  בניה ויהודה דוד – בני קרן תחי', לאורי ואיתמר – בני ענבל תחי'.

לנחמן, יוסף חיים ושמואל – בני לירז חנה תחי'.

לברכה והצלחה ויראת ה' טהורה – לאוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לשוהם בת ענבל.

למרים, אודל ואסתר בנות לירז חנה.

ברכה והצלחה לנכדי החייל יונתן בן קרן נ"י.

 

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

 

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

 

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

 

בנוגע לבקשתו של בנידאר להחזירו לתפקידו כסגן־קונסול אנגלי במוגאדור נאמר לו, כי המלך יעיין בדבר. עניין אמו נמסר לטיפולו של מושל ג׳בראלטאר. תביעותיו הכספיות בנוגע להוצאות נתקבלו כנראה מקצתן. אולם זה נעשה גם על חשבון מענק אש״ל המגיע לו בתור שגריר, ומובן שבנידאר מוחה על קיזוז חשבו­נות בצורה זו. לאחר כשלונו ומשהוסבר לו בפירוש, כי מענק אש״ל ישולם רק לתקופת שנה אחת מיום הגיעו ללונדון, מתכונן הוא לעזוב את הארץ, ומבקש לציידו במתנות למלך מארוקו, לבניו ולאנשי־החצר, כנהוג. ללונדון יגיע שגריר מוסלמי, סידי טאהר פאניש, שיביא אתו מתנות בשביל אנגליה. מעתה פגה למ­עשה חסינותו הדיפלומאטית של יעקב בנידאר, והוא ספג עלבונות שעליהם הוא מתאונן. ׳תיק׳ בנידאד בארכיון מסתיים בהודעה על בואו של השגריר החדש(סוף דצמבר 1773).

בבקשתו של יעקב בנידאר אל מזכיר־המדינה בלונדון׳ שפירסמה ב. רות, אנו מוצאים פרטים אחדים גם על מאורעות חייו בשנים 1774—1783. לכאורה הוא לא חזר לג׳בראלטאר (או למארוקו), ובימי המצור הספרדי על ג׳בראלטאר (1779—1783) הצטרפה אליו בלונדון׳ משפחתו, שישבה עד אז בג׳בראלטאר. בעת ההפ­צצות של המבצר נהרג בנו־יחידו, ואשתו ובתו נפצעו, ובדומה ליהודים רבים הן נמלטו אז לאנגליה. אולם לרוע מזלן נתפסו בדרך על־ידי ספינה אמריקאנית(היה זה בימי מלחמת העצמאות של צפון־אמריקה), ורק לאחר טלטולים רבים הגיעו ללונדון. משפחת בנידאר חיתה כאן חיי־דוחק. בהזכירו את שירותיו הרבים לממ­שלה האנגלית בשנים 1763—1772 מבקש יעקב תמיכה, שתאפשר לו לשוב עם משפחתו לג׳בראלטאר. הבקשה אין בה תאריך, ואולם ברור שהיא נכתבה בשנת 1784 לכל המוקדם.

יעקב בן אברהם בנידאר לא היה היחיד שנשלח אל בירת אנגליה. באותו זמן שהו בלונדון לפחות עוד שני אנשים שבאו שמה בשליחות רשמית. חיים טולידאנו, שהיה תורגמן הקאיד בתטואן וכפי הנראה גם סגן קונסול אנגליה במקום בשנות החמישים וייתכן גם השישים, מגיע ב־1772 ללונדון עם מכתבו של ראש הממשלה המארוקאנית אל מזכיר־המדינה. וכחצי שנה לפניו עשה שם ישעיה בן עמאר[Benamore], עבדו המהימן של מלך מארוקו וסוכנו לסידור עניינים מיוחדים באנגליה. לפי התז­כיר שהגיש היה יליד ג׳בראלטאר, שאליה בא אביו מפאם, ומאחר שחי שם זמן רב הוא רואה את עצמו קשור למלך אנגליה ולאומה האנגלית בקשרי נאמנות וחיבה. לדעתו לא יקשה לעודד את הקשרים המסחריים בין שתי הממלכות. מלך מארוקו מעוניין גם להעסיק מהנדס בתיקון הרציף של תנג׳ה .

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

 

עמוד 291

תעודה 55

לשד החוץ של בריטניה — יהודייה מטנג׳יר נאנסה בידי הודי אזרח בריטניה

Tangier January 6, 1897

The Marquis of Salisbury K.G. fy Lord,

Jewess came to the Consulate yesterday morning and charged a British indu Subject, a seller of Indian wares in Tangier, with having committed rape upon her on the previous evening. As both the Chief Justice and the Attorney-General of Gibraltar were here engaged in another trial, and as the case was too grave to be settled in the Consular Court and would have had to be remitted to Gibraltar, I thought it would be more convenient, from every point of view, and in the interests of the parties concerned, to have it tried at once here before the Chief Justice. Your Lordship was pleased to approve of the suggestion I made in this sense, and the trial took place and was concluded today. The accused was found guilty and sentenced to seven years’ penal servitude.

He is, for the present, lodged in the Consular gaol: but I would submit, in view of the local conditions, that it will not be possible for him to serve his term of imprisonment in the Consular prison. I would be glad to be instructed how I am to dispose of the prisoner. The most convenient and natural course, according to the order in Council, seemed to me to send the prisoner to undergo his sentence at Gibraltar: but it is possible that the Colonial Authorities may be disinclined to bear the expense of keeping a prisoner convicted of an offence committed outside of their jurisdiction. I trust that some arrangements may be made as to this point, as if I am not permitted to send the man to Gibraltar, I do not know of any other place outside the United Kingdom which would be more inclined to accept him.

I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship’s most obedient humble Servant Almcolsa (?) החתימה אינה ברורה

[FO 99/392]

 

תרגום

6 בינואר 1897

יהודייה באה אתמול בבוקר לקונסוליה והאשימה הודי אזרח בריטניה, המוכר סחורות הודיות בטנג׳יר, באינוסה בערב הקודם. מכיוון שהשופט הראשי והתובע הכללי של גיברלטר היו כאן — במסגרת עיסוקם במשפט אחר — ומכיוון שהעניין רציני מכדי שיהיה אפשר ליישבו בבית המשפט הקונסולרי והיה צריך להעבירו לגיברלטר, חשבתי שיהיה נוח יותר ושהאינטרס של כל הצדדים הוא, שהנושא יידון כאן בפני השופט הראשי, ואדוני אישר צעד זה. המשפט נערך היום. החשוד נמצא אשם ונשפט לשבע שנות מאסר. בינתיים הוא נמצא בכלא הקונסולרי, אבל בהתחשב בתנאים, הוא לא יוכל להישאר במקום זה במשך כל תקופת מאסרו, ואשמח לקבל הוראה כיצד עלי לנהוג באסיר. הנוח והטבעי ביותר – להעבירו לגיברלטר. אבל ייתכן שהשלטונות הקולוניאליים יסרבו לשאת בהוצאות הקשורות בפשע שבוצע מחוץ לשטח שיפוטם. אני סבור שניתן לעשות סידורים מתאימים בקשר לנקודה זו, כי אם לא יורשה לשולחו לגיברלטר, לא ידוע לי על מקום אחר מחוץ לממלכה המאוחדת שיהיה מתאים יותר.

בהתכתבות בנושא זה מ־4 בינואר 1897 עד 18 ביולי 1899 נדון גורלו של האנס. מתברר שנעצר ב־4 בינואר; נשפט בבית־המשפט הקונסולרי ועורך־הדין שייצג אותו, ללא תשלום, היה הנרי פיזאני(Pisani). השופט כתב שהנאשם טוען לחפותו. הוא יליד 1865, נשוי ואב לשלושה ילדים. נדון לשבע שנות מאסר. ב־29 באפריל 1897 ערער על פסק־הדין, ושוחרר ממאסר ב־24 בפברואר 1902. ישב אפוא כחמש שנים.

 

נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות

 

עמוד 136