מורשת יהדות מרוקו

עד כאן ההקדמה הכללית שנאמרה במליצה (חריזה). הדרשן הצעיר פותח עכשיו במאמר מהמקורות בעניינא דיומא ואחריו יבואו דברי פלפול בערבית:

איתא בגמרא דמנחות: ״תנו רבנן, חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן, ציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך,ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצות, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלי מצות, כיון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר: למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שנתנה בשמיני.

רי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפלין בראשו, ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם (מנחות מג עב)

עכשיו עובר הנער ללהג הערבי, אחרי שציטט מאמר מן הגמרא העוסק במצוות ציצית ותפילין. הפירוש בערבית מתובל בהרבה מילים ולפעמים במשפטים שלמים בעברית.

שרח לכלאם יא רבותי, זאב פלגמרא די מנחות, קראו סיאדנא לחכמים ע״ה: עזאז ישראל די צוורהום הקב״ה בלמצוות תפלין פראצהום ותפלין פדראעהום וציצית פתיאבהום ולמזוזה פי פם ציארהום, ועליהום קאל דוד המלך ע״ה פתהלים: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, ומנאיין דכל לחממאם וסאף רוחו ערייאן קאל: לויל עלייא די אנא ואקף ערייאן בלא מצוה, מנאץ תפגד, למילה די פלחמו, תהדדן עקלו, ומנאיין כרז קאל עליהא שירה: פחאל מא קאל: למנצח על השמינית מזמור לדוד, עלא למילה די נעטאת פנהאר תאמן, וקאל ר׳ אליעזר בן-יעקב: זמיע די יינזזל תפלין פראצו ותפלין פדראעו, וציצית פתל בל ולמזוזה פי פם צארו, מובטח לו באיין מא יעמלסי לעון, פחאל די קאל לפסוק: והחוט המשולש לא במהרה ינתק, וקאל לפסוק: חונה מלאך הי סביב ליראיו ויחלצם.

וקשאו סיאדנא ע״ה: כיף יסיר פהאד למצות די חסבו פיהום ג'ייר רבעא: תפלין די ראץ ותפלין די לייד וציצית ולמזוזה, ודוד המלך ע״ה חסבהום שבעא, פחאל די קאל לפסוק: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, וביין רש״י ז״ל, באיין רבעא דלפתילים דציצית ינחסאבו פרבעא דלמצות, וביהא יכמלו שבעא, וסידנא ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה תירץ בהקדים סאיין קאלו סיאדנא, באיין נזברו יצה״ר תאבע בנאדם פכל וקת ופכל רגע באס יכטיה, ונית ענדנא באיין יצה״ר ענדו שבע יסאמי תשממא ביהום פחאל מא ביינוהום סיאדננא, והאד שבע יסאמי באם תסממא יצה״ר,בא יורריוו באיין הווא קווי, ומנאיין יגלבו בנאדם מן תאחד זיהא בא יתפייק עליה מן זיהא אוכרא, ודי צדיק בא יתפייק עליה ויגלבו בזמיע לכוחות ומא יקדי סי פיה, ורשע אכלליה בזהד ואחר בא יגלבו יצה״ר, פחאל די קאל לפסוק: שבע ביום הללתיך״ כי שבע יפול צדיק וקם, ורשע יפול באחת, דהיינו בזהד ואחד בא יגלבו יצה״ר, והאדי הייא כוונת למאמר, עזאז ישראל די צוורהום הקב״ה בלמצות דהיינו האד למצות די פיהום סגולה באס יפכו בנאדם מן יצה״ר מנאיין כא ילבש בנאדם ציצית ותפלין ולמזוזה פם צארו, האדו הומא די יפכו ה מן יצה״ר, וסאיין חסבהום שבעא והומא גיר רבעא, מקאבלת שבעא דלכוחות די יצה״ר באס ינהזמו פחאל מא קאל לפסוק שבע ביום הללתיך וילא יסכן נקולו האד לפסוק עלא שבעא נקבים די פוזה בנאדם, די הומא זוז עינין וזוז אודנין וזוז נקבי החוטם, ולפם די ביהום משליט יצה״ר עלא בנאדם ובא יגויה עלא לעבירה, רחמנא ליצלן לעינין יכזר ביהום לחואייז לקבאח די מא בא יחבסי שי״ת ולודנין ישמע ביהום דברים בטלים, והומא די בא יסבאקו ינכואו בנאר די גיהנם פוקת ימשי בנאדם יתשארע פהאדיק דניא, ולחוטם בא ישם ביה לחואייז לקאבח די בא יעמלו לפגם לשכינה חס ושלום, לאיין פלחוטם מעללקא פחאל מא קאל לפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, ולפם יהדר ביה לשון הרע ודברים בטלים, גם כן לעין ולקלב הומא בא יסבבו לבנאדם יעמל לעבירה, לעין תסוף ולקלב יסתהא פחאל מא קאל לפסוק: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, עליהא בנאדם יפיק בראצו מנאיין ידבל לרבאטאעין לעאם די תחייב בלמצות דתורה.
הדרוש ארוך מאוד ולכן הבאתי חלק ממנו

עמוד 245

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון-טכס הבר מצווה ומנהגיו-דרוש ביהודית מרוקאית

פעמים רבות ההגירה יוצרת מאבק ותחרות בין קבוצות שונות על משאבים ומוקדי כוח. קרייג קלהון (1994 ,Caihoun) הראה כיצד זהות היא מקור למתחים, לעימותים ולמאבקים על ההגמוניה בין קבוצות שונות של מהגרים, לדוגמה הניכור בין יהודי מרוקו שהגיעו למונטריאול ובין הקהילה האשכנזית הוותיקה בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20.

השפה משמשת מצע לבניית זהותם הקולקטיבית של המהגרים ובאמצעותה הם פועלים. השפה משמשת גם כמשאב כלכלי המנוצל לקשרים עסקיים לא רק עם קבוצת השייכות האתנית. כך המהגרים משתמשים בזהות הקולקטיבית, שביטויה שפת ארץ המוצא, כדי להיקלט בארץ היעד (2000 ,Bauman). במחקריהם על השפה ועל התרבות הצרפתית, עמדו אליעזר בן־רפאל ויצחק שטרנברג (2009 ,Ben-Rafael and stemberg) על כך שהשפה משמשת ככלי חוצה לאומים (טרנס־לאומיות). לדידם, השפה מגדירה את זהות העולים הצרפתים בישראל וכן את זהותם של בני דמותם בארצות המערב.

הגירת יהודי מרוקו היא תופעה חדשה יחסית. היא החלה במחצית השנייה של המאה ה־20, ולכן גם המחקר על אודותיה חדש. עלייתם של יוצאי מרוקו לישראל נחקרה רבות כמו גם הגירתם של יוצאי מרוקו למונטריאול. לעומת זאת, הגירתם של יהודי מרוקו לצרפת נחקרה בעיקר במסגרת המחקר שנעשה על הגירת יהודי צפון אפריקה, והגירת יהודי מרוקו לארצות הברית נחקרה במסגרת המחקר שנעשה על יהודי ארצות האסלאם בארצות הברית. במחקרים אלה מעט חוקרים התמקדו ביהודי מרוקו ובדרכים שבהן נקטו הקהילות לשימור זהותן האתנית ומורשתן התרבותית.

חרף המחקר שנעשה על הגירת יהודי מרוקו, טרם נחקרה העובדה שכשליש מקהילה זו פנה מערבה. מטרת הספר הזה לחשוף את הגירת מאה אלף היהודים, יוצאי מרוקו, למערב כמקשה אחת(ולא כיחידות גאוגרפיות נפרדות). במסגרת זו יידונו סוגיות סוציולוגיות העוסקות בקליטת המהגרים, בהשתלבותם בארץ החדשה ובדרכי שימור הזהות, השפה והמורשת התרבותית שלהם בארצות היעד תוך זיהוי מאפייניהם הייחודיים לעומת קבוצות מהגרים אחרות.

בספר זה שישה פרקים המייצגים את הארצות האנגלופוניות והפרנקופוניות העיקריות (צרפת, קנדה, ארצות הברית, שוייץ, בלגיה ואנגליה) שאליהן היגרו יהודים ממרוקו.

ההפלגות ההגירה עול היהודים יוצאי מרוקו לארצות המערב

צרפת 40.000

ארצות דרום אמריקה 25.000

ארצות הברית 15.000

קנדה 10.000

ספרד 5.000

אנגליה 2.000

בלגיה 2.000

שוויץ 500

ג'יברלטר 500

סה"כ    100.000

ספר זה מבוסס על מחקר איכותני שנעשה בקרב יוצאי מרוקו בתפוצות. הפרטים, הנתונים והמסקנות מבוססים על שדה המחקר שבו נחקרו נרטיבים שונים באמצעות ראיונות, תצפיות, השתתפות באירועים קהילתיים ועיון בארכיונים של הקהילות, בביוגרפיות של מהגרים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות. אציין שבשלב איסוף הנתונים, בין השנים 2018-2010, ביקרתי באירופה, בקנדה ובארצות הברית לצורך קיום ראיונות ומפגשים עם אנשי הקהילות ומנהיגיהם.

בפרק הראשון יובא הרקע ההיסטורי של יהודי מרוקו מהתקופה הקולוניאלית הצרפתית ועד לעצמאותה של מרוקו, ויידונו השינויים שחלו במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית והמאבק הבין־קהילתי בין התרבות הצרפתית החדשה ל״עולם הישן״. נוסף על כך יתוארו גורמי הדחיפה וגורמי המשיכה להגירה לישראל ולמערב, הגירה שנמשכה כ־40 שנה ושהביאה לקץ חיי הקהילות היהודיות במרוקו בסוף המאה ה־20.

במוקד הפרק השני ארץ היעד הראשונה – צרפת. בפרק זה יידונו הדרכים לשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת התרבותית של יהודי מרוקו, הקשרים החזקים בין ארץ היעד לארץ המוצא והדמויות המרכזיות שפעלו בקהילות. באמצעות מחקר אתנוגרפי תיחשף זהותה הסוציולוגית של הקהילה המהגרת ודרכי התמודדותה עם הקשיים שהיו בארץ החדשה. נראה כיצד מקיימים המהגרים יחסים וקשרים עם מדינת ישראל שבה נמצאת משפחתם, ומהו השיח הרעיוני המורכב המתנהל בינם ובין מדינת ישראל. בפרק זה יחידה נפרדת העוסקת בישיבה החרדית תיכונית באקס־ לה־בן שבצרפת שבה הוכשרו כ־4,000 צעירים ממרוקו. מקצת הצעירים האלה הפכו לדור הבא של ההנהגה החינוכית והרוחנית של יוצאי צפון אפריקה, ומקצתם פנו לאקדמיה ולעיסוק במקצועות חופשיים כמו רפואה, טכנולוגיה ומדע.

עניינו של הפרק השלישי הוא ההגירה למונטריאול שבקנדה. הגירה זו משקפת במידה רבה מאוד את ההצלחה של הקהילה בשימור הזהות היהודית־מרוקאית והמורשת של יהדות מרוקו. במונטריאול הקימו יוצאי מרוקו קהילה עצמאית המספקת שירותים לכל הגילים, מהגיל הרך ועד לגיל השלישי. שם נבנתה קהילה בתוך קהילה, כשקזבלנקה הוקמה מחדש במונטריאול הקפואה. זאת ועוד, פסטיבל שנתי מזכיר לדור הראשון ולדור השני את עברה המפואר של הקהילה במרוקו, וכך משמר את מורשתה ומצניע את הצללים המלווים את החיים בארץ מוסלמית שבה חוסר הוודאות והביטחון היה לחם חוקם.

הפרק הרביעי מתמקד בהגירה לארצות הברית שהייתה הגירה שנייה. בשונה משאר הארצות, לכאן הגיעו המהגרים לאחר צבירת ניסיון בארץ ההגירה קודמת(הגירה ראשונה). זו לא הייתה בריחה מלאומנות ערבית, אלא שיפור רמת חיים וחשיפה להזדמנויות כלכליות לעומת הארץ הקודמת. עם זאת, מגוון ארצות המוצא שמהן הגיעו יוצאי מרוקו לארצות הברית יצר מנעד רחב של מניעים, ולא דומה המהגר מוונצואלה, שארצו על סף קריסה כלכלית, לאחיו שהגיע ממונטריאול לפלורידה, כדי לברוח מהקור אל אתגרים חדשים במדינה שטופת שמש. בפרק זה יחידה נפרדת על ההגירה לפלורידה, הואיל ופלורידה היא צומת רב־תרבותי של יוצאי מרוקו, ואליה הגיעו מהגרים בעקבות הגירה פנימית בתוך ארצות הברית כמו גם ממרחבים תרבותיים שונים: דרום אמריקה, צרפת וקנדה.

נושא הפרק החמישי הוא ההגירה לבלגיה ולשווייץ. מניעי ההגירה לשתי ארצות אלה שונים. לבלגיה הגיעו בעיקר נותני שירותים דתיים (הוראה, רבנות ו״כלי קודש״), ואילו לשווייץ הגיעו בעיקר צעירים להכשרה מקצועית במרכז ההדרכה העולמי של אורט בז׳נבה. בהמשך היו קבוצות אלה הגרעין שעליו הוקמה קהילת יוצאי מרוקו בז׳נבה. אף על פי שמספרם של יוצאי מרוקו בארצות אלה קטן, המנהיגים הרוחניים של כלל הקהילה היהודית בבריסל ובז׳נבה (וגם במדריד) הם ילידי מרוקו. עבור הקהילות בבריסל ובז׳נבה, פריז היא המרכז הרוחני שאליו פונים בעניינים הלכתיים וקהילתיים.

הפרק השישי עוסק בהגירה לאנגליה. בשונה מארצות אחרות, לא הייתה לקהילת יהודי מרוקו אחיזה בארץ זו ולא הוקמה בה מסגרת ארגונית משמעותית של הקהילה. גם מי שלונדון הייתה בשבילו בית אולפנה, עזב בסיום לימודיו ליעד הבא. אומנם בביוגרפיה של תלמידי חכמים רבים בישראל ובתפוצות קיים פרק בחייהם של לימודים בסנדרלנד, בגייטסהד או בשניידר׳ס, אך רובם מצאו שדות פעולה מחוץ לאנגליה. גם הקשרים בין אנגליה למוגדור ולגיברלטר במאה ה־19 לא השאירו את רישומם. עם זאת, נמצא שיחידים יוצאי מרוקו מילאו תפקידים מרכזיים בהנהגה היהודית בלונדון.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן

עמוד 21

 

לקראת ט' באב, מאמר בנושא

 הציפיה לבניין בית המקדש.

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור בעז"ה:

 

"להתהלך באור הגאולה –

בתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

 

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

(ש"ב ז. ו, ז).

 

 גם כיום אחרי 1,955 שנה,

אין לקב"ה בית בהר קודשנו!!

עלינו להתפלל לבוראנו שיגאל

 את מקדשנו ואותנו, אמן סלה.

 

        "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח)

 

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם

 לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם,

           "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' י"ב, ה)

 

'תִדְרְשׁוּ' – כשנדרוש ונתפלל מעומקא דליבא

על השכנת השכינה ובנין בית המקדש – 'לְשִׁכְנוֹ', 

הקב"ה יקים מקדשנו, ויזכה אותנו – 'לבוא שָׁמָּה'.

 

מבוא:

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר את החוויה הרוחנית הקדושה והנשגבה אותה ניתן להשיג, כאשר בית מקדשנו יכון על מקומו והיכלו בהר קודשנו, דרך הפס' הדן בהקרבת קורבן שלמים, קורבן בו שותפים הקב"ה, הכהן והמקריב עצמו – קורבן העושה שלום בין כולם.

לכן, עלינו להתפלל לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ובניין בית מקדשנו.

 

את זה לומד רבנו מהפס' הבא:

"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם"

(ויקרא. פר' אחרי מות. יז, ה).

 

רבנו שואל: מבחינה תחבירית, המילה 'אוֹתָם' החותמת את הפס', צריכה להיות אחרי המילה 'וְזָבְחוּ', כך שבפס' יכתב כך:

'וְזָבְחוּ אוֹתָם – זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה'.

כלומר, הם זובחים ומקריבים את קורבנות השלמים לה'.

 

בתשובתו, רבנו מתאר את חיבת הקודש של הקב"ה לעם ישראל – כאב לבנו, כאילו הקב"ה והמקריב, אוכלים יחד על שלחן אחד.

את זה לומד רבנו, מכך שהמילה 'אוֹתָם' מופיעה בסוף הפס', לכן יש לייחס אותה לישראל – מקריב הקורבן. וכך יש לנו את המשולש: הקב"ה, ישראל המקריב והכהן – השותפים בקורבן.

לעומת זאת, אם הייתה נכתבת בתחילת הפס' – 'וְזָבְחוּ אוֹתָם', היינו מייחסים אותה לקורבנות השלמים אותם הם זובחים ומקריבים, ולא לישראל המקריב.

 

וכלשון קודשו:

"ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קורבנות בשולחן אחד – יחד בנים ואביהם. והוא אומרו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם', וחוזרת תיבת 'אוֹתָם' לבני ישראל הזובחים, האמורים בתחילת הכתוב – {'וְזָבְחוּ אוֹתָם'}, לא לנזבחים".

 

כלומר, הביטו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם'– מורה על השלמות הרוחנית לה זוכה המקריב קורבן שלמים לה', וזו דרגה גבוהה של דבקות בעבודת ה', בבחינת הכתוב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).

 

רבנו ממשיך לתאר בסגנון שירי ופיוטי, את החוויה העמוקה והקירבה היתירה בין הקב"ה לעם ישראל – כמו בין אב לבנו, דרך הקרבת קורבן שלמים בבית המקדש:

 

"ועל דבר זה לבד, תתנתק הנפש מנרתיקה {מרוב חוויה רוחנית}, ותקוו לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש, בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת נועם חיבתו.

וכל זה, קטן הוא למתחייב לנו עשות, לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובנו ורוממות אשר רומם עם קדשו".

 

פירוש דברי קודשו:

כלומר, כלל הציוויים שציווה אותנו בורא עולם, אמורים להיות קלים לביצוע בעינינו, לעומת החוויה הרוחנית, אותה ניתן להשיג מהקשר הרוחני שלנו לבורא עולם. מעין גן עדן עלי אדמות.

 

וכל זה יקרה, בתקופה שבית המקדש יבנה בעזהי"ת, דבר שאיננו יכולים להשיג כיום ,כאשר בית המקדש בחורבנו, והר הבית בשיממונו.

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

חייבים להתפלל בייתר שאת, על בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד, דבר שיזכה אותנו בקרבה רוחנית גבוהה לאבינו השמים, כמו בין אב לבנו.

(ברכת ה' לידידי וחברי, הרב דוד דדון שליט"א – הבקיא במעיין תורת רבנו אור החיים הק', שהפנה אותי למקור הנ"ל בדברי רבנו).

 

הרעיון הנ"ל של הקשר הרוחני העמוק בין הקב"ה לעם ישראל, מופיע רבות בתורת רבנו-אור-החיים- הק', כמו בפרשת נדב ואביהוא, שם אומר רבנו:

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש… מתוך דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות".

{להרחבה, נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון, פרשת 'אחרי מות' – עמ' 488 – 492}.

 

וכן בדברי רבנו בפרשת 'בחוקתי' לפס' (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"

 שם אומר רבנו:

"על דרך אומרו 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), שעיקר משכנו יתברך – תוך נשמות עם {ישראל} קדושו… כי יבטיח ה' עשות כן, לצד עוצם האהבה… אשר ישכון בתוכם… כי נשמות עם בני ישראל – חצובות מאורו יתברך. והרחקת שכונתם בעולם הזה, לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה.

 

ודרך שם – יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה".

הקשר הרוחני הנ"ל בין הקב"ה אלינו, יתקיים בתנאי שהולכים בדרכי ה', כדברי קודשו בהמשך.

{להרחבה. נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון" לפרשת בחוקתי, שם כותב רבנו מ"ב פירושים לפס' הראשון בפרשה}.

 

ב- ט' באב שנת תשפ"ה, ימלאו 1,955 שנים לחורבן בית המקדש, 'והעולם כמנהג נוהג'.

נאמר בגמרא (ירושלמי יומא דף ה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו". כלומר, גם לדור שלנו בכלל, ולכל אחד מאתנו בפרט, יש אחריות לכך שבית המקדש לא נבנה מחדש. לכן, עלינו לתקן את הדרוש תיקון, ובפרט מידת אהבת חינם לתיקון שנאת חינם, בגינה חרב הבית השני.

 

אין כנסים שבועיים, או לפחות חודשיים ברחובה של עיר, בהם היו אמורים להשתתף אלפים ורבבות מיראי ה', עם גדולי הדור בראשם, וביחד יצעקו בגרון ניחר, את צעקתו של דוד המלך:

מדוע לכל אחד מאתנו יש בית, ולקב"ה מלכו של עולם, אין בית בתוכנו, בבחינת הכתוב (שמ"ב ז. ב):

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים,

וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"

 

נכון שישנם רבנים המקדישים שיעורים שלמים על נושא הגאולה, אבל הם מעטים. רבים אחרים, מסתפקים בחתימת השיעור בברכה הידועה, וכל אחד לפי סגנונו: נזכה לביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.

 

הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש מאתנו מזה 3,338 שנים מאז מעמד הר סיני, להקים לו בית בתוכנו, ודרכו ישכון בתוך כל אחד מאתנו, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני, שפעלו במשך 830 שנים.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

'בְּתוֹכָם' – הקב"ה ישכון בתוך עמ"י.

 

מצות הקמת בית המקדש,

נפסקה להלכה בפוסקים.

 

למרות שיש לנו מדינה "ככל העמים" לצערנו, אנחנו עדיין בגלות, כדברי הרמב"ן.

הגאולה השלמה תהיה, רק כאשר בית המקדש יתנוסס על מכונו בהר המוריה, בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כפי שיפורט בהמשך.

 

לדעת הרמב"ן, המגפה שהייתה בימי דוד המלך בה נהרגו 70,000 איש, נבעה מכך שלא התעוררו להקים את בית המקדש: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל לאוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו, כעניין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 

המלבי"ם אומר שבאחרית הימים, יתרחשו אירועים מפחידים, על כך שלא דורשים ומתפללים על הגאולה ובנין בית המקדש. הוא מסתמך על הפס' הבא:

 

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם 'טוּבוֹ' ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים כאשר הגאולה בשער, אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה חפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י).

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מאשר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

 

הברכה ה- 17 = טו"ב {בגימטריה} בתפילת העמידה, היא 'ברכת העבודה', בה מתפללים לקב"ה על קבלת תפילתנו ברצון ע"י הקב"ה, ועל הגאולה וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש:

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עד כאן המבוא.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

מצות עשה מהתורה לבנות את בית המקדש, בבחינת הכתוב: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 וכדברי קדשו:

 "שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ:

למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דב' טו, טו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר (דב' יב, ה): "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה').

 

המסר האמוני מהפס':

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה"

כשנדרוש ונבקש באמת ובתמים מבורא עולם להשכין את שכינתו בבית המקדש – הקב"ה אכן יזכה אותנו לבנות את בית המקדש, ונזכה לבוא שָׁמָּה.

 

הרמב"ן (הקדמה לספר שמות)

קובע, שהגאולה השלמה תחול,

 רק אחרי הקמת בית המקדש.

וכדברי קדשו: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם – עד לעשיית המשכן".

 

הרמב"ן אומר שמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר:

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר  (דברי הימים א, יז):  

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ,

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים,

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה תַּחַת יְרִיעוֹת".

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר

ונתעוררו בו מתחילה,

היה נעשה בימי אחד השופטים

או בימי שאול, או גם בימי דוד,

כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם.

ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז):

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

הדעות השונות –

בנושא תהליך בניין בית המקדש.

העיקר – שנזכה לראותו בנוי כהלכתו וקדושתו.

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי: "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין של בורא עולם (חלק ג רכא, א).

הזהר הק': "הטיבה ברצונך תבנה חומות ירושלים" – דהא מן יומא דקודשא בריך הוא – אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא.

מאי הטיבה! והשתא הטיבה על ההוא טיבו – ודאי הכי הוא".

 

תרגום 'מתוק מדבש':

ודאי כן הוא שיש בה כבר טובה – והיינו שבית המקדש שיהיה בנוי למעלה"

 

"תבנה חומות ירושלים – קודשא בריך הוא לאו הכי – אלא בני בי מקדשא בקדמיתא"

תרגום 'מתוק מדבש':

אלא הקדוש ברוך הוא בונה את בית המקדש בתחילה למעלה" (זהר סבא דמשפטים דף קח ע"א)

 

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר:

"מקדש יהוה כוננו – ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"א).

"מצות עשה לעשות בית לה'

מוכן להיות מקריבים בו קורבנות.

וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר: "ועשו לי  מקדש".

הרמב"ם: (ספר המצוות מצוה כ'):

"שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

הרמב"ם אומר: "מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה" (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס': "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב):

"בניית בית המקדש – הוא תכלית העולם".

 

וכדברי קודשו:

"וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון: "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב במקומות רבים:

'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', {כאשר המטרה} – לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ז. הרש"ש (סידור הרש"ש דף פ"א ע"ב).

הרש"ש אומר שיש לומר בתפילת שחרית בסוף הקורבנות, ולפני 'הודו':

"יהי רצון מלפניך ה' שתבנה {ולא שיבנה כמקובל בסידורי אשכנז} בית המקדש במהרה בימינו. ותן חלקנו בתורתך לעשות רצונך בלבב שלם".

 

הרה"ג אבנר עפג'ין שליט"א – ראש ישיבת "צדק ושלום" בראש העין, מנתח בספרו הקבלי "דברי שלום", את מנהגי הרש"ש בישיבת המקובלים "בית אל".

הרב מסביר מדוע הרש"ש  קבע שיש לומר "שתבנה בית המקדש", ולא יבנה בית המקדש.

 

הרב מצטט את דעת הרה"ג בן ציון מוצאפי שליט"א האומר, שזו מחלוקת בין רש"י האומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים  (ראש השנה ל ע"א), לבין הרמב"ם הפוסק, שעלינו לבנות את בית המקדש (ספר המצוות. מצוה צ"ה).

 

יוצא שהאשכנזים נוהגים כרמב"ם, ואילו הספרדים, נוהגים כמו רש"י.

 

הספרדים נוהגים גם כמו הזהר הק' (בר' דף כח ע"א).

המצטט את הפס':

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה,

חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,

וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).

 

הזהר הק' אומר שבית המקדש הראשון והשני נבנו ע"י אדם, ולכן נחרבו.

בית המקדש השלישי שיבנה ע"י הקב"ה – יתקיים לצמיתות, בבחינת הכתוב:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת,

שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ,

 

אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר,

שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (תה' קכז, א)

 

הרב מיישב את הסתירה הנ"ל כך:

עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי כדעת הרמב"ם, והקב"ה יוריד את בית המקדש הרוחני כדעת הזהר הק', שיתלבש על בית המקדש שנבנה על ידינו. שילוב בין רוחני לארצי.

 

ח. רבנו-אור-החיים-הק':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ –

 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

 

וכלשון קדשו:

"ונראה כי אומרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" , היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {משכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם (פר' א' מהלכות בית הבחירה): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

רבנו אור החיים הק'

מביא במקום אחר, שהקב"ה יבנה תחילה בית המקדש, ואח"כ חומות ירושלים, ע"פ הכתוב:

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן,

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם" (תהלים נא, כ),

 

וכלשון קדשו:

"הקב"ה בונה בי מקדשא בקדמיתא, (בונה תחילה את בית המקדש למעלה), ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה (ולסוף כשיוריד אותו מן השמים ויושיב אותו על מקומו), כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא (אז יבנה חומות ירושלים).

ועל דא אמר דוד המלך עליו השלום: 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן' – בקדמיתא (שתשכלל את בית המקדש בתחילה), ולבתר, 'תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם"  (התרגום בסוגרים – מתוק מדבש)

 

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא {בית המקדש שיבנה ע"י הקב"ה} משוהם, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה (בבא בתרא עה ע"א). וכאומרו (שמות טו, יז):

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

 מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

 מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".

 והוא אומרו:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

 

פירוש – משכן שכוננו ידי – אורידהו ואתנהו בתוככם.

ומאז ועד עולם, יעמוד הדבר.

'ולא תגעל נפשי אתכם, כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ כאומרו (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".

 

משתי התשובות של

רבנו אור החיים הק',

ניתן להבין שבתשובתו הראשונה, רבנו סובר כמו הרמב"ם שאנחנו מצווים לבנות את בית המקדש, ואילו בתשובתו השניה משמע, שהקב"ה יבנה בית המקדש כדברי הזהר הק'. היתכן?

 

התשובה לכך, דיוק בלשון קדשו:

בתשובתו הראשונה, רבנו מתייחס לפס':

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". כלומר עם ישראל צריך להתעורר ולבנות את בית המקדש.

בתשובתו השניה, רבנו מתייחס לפס': "ונתתי משכני בתוככם". כלומר, אחרי שנקים את בית המקדש, הקב"ה ישרה שכינתו בבית המקדש ובעם ישראל.

וכלשון קדשו:

"שעתיד הקב"ה  להוריד משכן מן השמים". רבנו מתייחס במפורש למשכן = מלשון שכינה.

 

יוצא מדברי קדשו:

שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוכו ובתוכנו.

 

סימוכין לכך, ניתן לראות בדברי היעב"ץ:

"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך".

 'בנה ביתך' – ע"י אדם.

'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).

 וכן כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל.

"ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, יבנה ע"י הקב"ה.

 

ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה, ומסרו נפשם למות על קיום העבודה במקדש.

"עיקר הגזירה הייתה, על שהתרשלו בעבודה. על כן נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (שו"ע סימן תר"ע).

 

י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

יא. השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה.

בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (תרומה. תר"מ. תר"נ).

מדברי קדשו ניתן, להבין שברגע שבאמת נשתוקק לבנות את בית המקדש, הקב"ה יעזור לנו להשיג את מבוקשנו, בבחינת: איתערותא דלתתא, תמשוך אחריה איתערותא דלעילא.

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצות חג הפסח בו דנה המסכת – הקרבת קורבנות פסחים ע"י עם ישראל.

 

תשובתו:

"כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

יג. המלבי"ם רומז לכך בפירושו לפס':

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם טובו ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים

כאשר הגאולה בשער,

אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה שחפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

 

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י),

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

לצערנו, עד היום לא רואים אור בקצה מנהרות עזה.

וכן אירועים שונים ומשונים בעולם, שיגרמו לפחד איום ונורא, דבר שיוביל אותנו לשוב בתשובה מתוך יראה ופחד, בבחינת הכתוב:

"וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

להלן ב-ק-צ-י-ר האומר,

כמה נושאים חשובים לתיקון.

בזכותם – נזכה לזרז את הגאולה ובניין בית המקדש:

 

א.  אחדות עם ישראל:

ע"פ יחזקאל (לז כב – כה).

"וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ. וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם.

וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם,

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

 

ב.  תלמוד תורה:

"כל העוסק בתורה לשמה….

מקרב את הגאולה" (סנהדרין צט ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

ג.  חזרה תשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דב' ל ב – ג).

רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):

"כל הנביאים כולם – ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם – ומיד הם נגאלים".

ד .  שמירת שבת:

"אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח ע"ב).

 

ה.  צדקה:

"אין ירושלים נפדית – אלא בצדקה" (שבת קלט, ע"א).

המסר האמוני:

עלינו להאמין שבית המקדש אכן יבנה,

באחת מהדרכים הבאות, כפי שפירטנו לעיל.

ע"י הקב"ה כדעת הזהר הק', רש"י והתוספות,

 

 או ע"י עם ישראל כדברי הרמב"ם,

או ע"י שילוב הקב"ה ועם ישראל כדברי היעב"ץ,

רבנו-אור-החיים-הק', והרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א.

 

ברגע שנשתוקק באמת לבנות את המקדש,

הקב"ה יהיה בעזרנו, כדברי הרמב"ן,

"שפת אמת" והגרי"ש אלישיב ע"ה.

נותר לנו רק לבקש מבורא עולם:

הגיעה העת לבנין בית המקדש,

כדברי דוד מלכנו משיחנו:

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

 (תהלים קב, יד)

לפי אומדן נפוץ הגיע שיעור ההידלגוס בספרד בתור הזהב ל־13 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לנוכח השיעור המדהים הזה אין פלא שהם יצרו חלל בכלכלת המדינה ורוששו אותה מחלק גדול מן הפוטנציאל שלה. את החלל הזה מילאו בתחילה היהודים והמוסלמים ואחר כך הנוצרים החדשים. המוסלמים שימשו חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הספרדית, בייחוד בדרום. הם מילאו את שורות פועלי הכפיים בחקלאות, עבדו בשירותים העירוניים, היו פועלי נמל(בסוויליה) ובעלי מלאכה קטנים. הם שלטו גם בענף הבנייה, בעיקר בתור פועלים פשוטים אבל גם בתור אדריכלים ומעצבים; להם חייבת ספרד הנוצרית – והמבקר בה בימינו – את סגנון הַמּוּדֶחָאר [אמנות מודחאר (ספרדית: Arte mudéjar) היא סגנון העיטורים והקישוטים, שבהם השתמשו בממלכות הנוצריות האיבריות, בעיקר במאות ה-13, ה-14 וה-15, אם כי המשיכו להשתמש בהם עד המאה ה-18. היא הוחלה על סגנונות אדריכלות רומנסקית, גותית ורנסאנסית באמצעות מוטיבים של עיטורים הנגזרים מהאמנות המוסלמית שהובאו או פותחו על ידי מוסלמים באל-אנדלוס.] המרהיב, שקוויו העדינים וסלסולי פיתוחיו, לפעמים עד כדי גודש, נפוצים בכל חצי האי האיברי.

היו גם מוסלמים שהתנצרו מאונס, ואלה נקראו ״מוריסקוס״ (moriscos).[ מוריסקוס (פורטוגזית: mouriscos) היו מוסלמים לשעבר וצאצאיהם שהכנסייה הקתולית וספרד ההבסבורגית ציוותה עליהם להתנצר בכוח או לעמוד בפני גלות לאחר שספרד הוציאה את האסלאם מחוץ לחוק. בספרד הייתה אוכלוסייה מוסלמית משמעותית, המודג'ארים (אנ') (Mudéjar), בתחילת המאה ה-16] אבל בניגוד לקונברסוס ממוצא יהודי, שהיו חדורים בשאיפת התקדמות והייתה להם ההשכלה הדרושה לשם כך, נטו המוריסקוס לדבוק בדרכיהם ומקומות מגוריהם. הם לא התמזגו בחברה הנוצרית ושמרו על ארגונם הקהילתי ומנהגיהם הישנים – ובכלל זה על עיקרי דתם המוסלמית – יותר מאנוסים יהודים רבים. רובם גרו בסמיכות גאוגרפית אלה לאלה, בעיקר בדרום ספרד (בסביבות ולנסיה, גרנדה, בהרי אלפוחאר ועוד), ולכן היו מלוכדים יותר. וכשלא יכלו לשאת עוד את הרדיפות יצאו למרד מזוין, שדוכא ביד קשה. הממסד לא הצליח לגבור עליהם באמצעות האינקוויזיציה לבדה, ובראשית המאה השבע־עשרה (ב־1609) נגזר עליהם גירוש, שהיה אכזרי לא פחות מגירוש היהודים לפניו.

האנוסים ממוצא יהודי, לעומתם, נמנו בעיקר עם שכבת העירונים היצרנית וניצלו את זכויות היתר שניתנו למגזרים הנוצריים. כשם שהיהודים בתקופת הרקונקיסטה סייעו להיווצרותה של תרבות העיר הספרדית, כך תרמו עתה האנוסים ליצירתה של בורגנות חדשה, גדולה וחשובה הרבה יותר משהייתה לפניהם. ההתפתחות הזאת התאפשרה בשל התנאים הכלכליים החדשים שנוצרו באירופה של ראשית הרנסאנס, ובזכות האימפריה הימית־המסחרית שכוננה ספרד במאה שלאחר מכן.

התפקיד שמילאו הקונברסוס ביצירת מעמד הבורגנות בספרד הקדם־ מודרנית(לצד גורמים אחרים שמשקלם פחות) קבע במידה רבה את מקומם בחברה בדורות הבאים. הוא שעמד גם ביסוד כמה מן הסתירות ביחסה של החברה הנוצרית הוותיקה כלפיהם. החברה הנוצרית נזקקה לתפקיד הכלכלי והניהולי שמילאו הקונברסוס ובה־בעת בזה לו; היא רצתה שיצליחו ליצור עושר לאומי שאפשר ליהנות מפירותיו, אבל לא פעם ראתה בעין רעה את הצלחתם האישית, שסיכנה את מעמדם של העירונים הנוצרים הוותיקים. הקונברסוס אף עמדו במרכזו של ניסיון לחולל מהפכה בערכים, שעיקרה שיקום מעמד העבודה והדגשת ערכו של האדם לפי מעשיו והישגיו ולא לפי ייחוסו ומוצאו. המהפכה הזאת אמנם נכשלה כשמדובר בספרד כולה, אבל קולה ניקר בלי הרף בתחתיות החברה, וקריאת התיגר שלה עולה מן הספרות היפה, ובעיקר הספרות הפיקרסקית(ששיקפה בראי הפוך את עולם הערכים הרשמי ואת פולחן הכבוד שלו); בהמשך נבחן את הסיבות מדוע נעשתה הסיסמה הזאת של תרבות הנגד הספרדית למוטו אופייני לקונברסוס.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

עמוד 106

ליקוטים לפרשת דברים חידושים ל ט באב

יצחק פריאנטה

יום האבל הלאומי תשעה באב:  [ליקוטי חז"ל ] תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל. יום זה הוא יום תענית מדרבנן, ושיא תקופת האבלות שלימי בין המצרים . תענית זו היא מהחמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש .מקור התענית בדברי הנביאים, והיא נקבע במשנה לציון חורבן בתי מקדש- חורבן בית ראשון [בשנת 586 לפני הספירה למניינם]. בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, וחורבן בית שני [בשנת 70 אחרי הספירה למניינם] בידי טיטוס והרומאים . בתשעה באב אירעו 5 אסונות מרים, המשנה במסכת תענית [פרק ד משנה ו] מונה אותם: ביום זה נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, כעונש על אשר חטאו בבכי חינם בליל ט באב, כאשר שבו המרגלים מתור הארץ, והפחידום שלא לעלות אליה. בית מקדש הראשון נחרב בט באב שנת ג של"ח [422 לפני הספירה למניינם], בידי נבוכדנצר השני, מלך בבל. בית מקדש השני נחרב בט באב בתקופת המרד הגדול, בשנת 70 לספירה למניינם, בידי הצבא הרומי טיטוס. עוד אירוע נלכדה ביתר בימי מרד בר-כוכבא. נחרשה ירושלים: בימי מרד בר כוכבא נחרשת אדמת ירושלים לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם" איליה קפיטולינה" על חורבותיה, כה אומר הרמב"ם ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טונוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סבביו. לאורך ההיסטוריה היהודית התרחשו אירועים טרגיים נוספים בתשעה באב: גירוש יהודי אנגליה על ידי אדוארד מלך אנגליה [ט באב .18 ביולי 1290]. גירוש צרפת על ידי פיליפ הרביעי [י באב הס"ו 1206] שהורה ליהודים לעזוב את ארצו בתוך חודש. גירוש ספרד על ידי פרדיננד ואיזבלה [בליל ח באב הרנ"ב 31 ביוחי 1492 הסתיימו 4 החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד]. פרוץ מלחמת העולם הראשונה- האימפריה האוסטרו-הונגרית הכריזה על מלחמה עם סרביה בה באב התרע"ד [28 ביולי 1914], וכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. בז באב הצטרפה רוסיה למלחמה. בט באב הצטרפה גרמניה. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב [מסכת ברכות פרק ה הלכה ד] לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך ט באב ליום של חג ושמחה.

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה [לא-יז]  אומר הרוקח על התורה היכן רמוז איזה יום מדובר? הגימטרייא של האותיות הראשונות של המילים: "וחרה אפי בו ביום ההוא [ואבבה]=16  שווה לגימטרייא של בט" באב = 16.

  ליקוטים לפרשת דברים  

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל  בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין-פארן ובין-תופל ולבן וחצרות ודי זהב [א\א] אומר ילקוט שמעון דברים קשים דבר משה אל בני ישראל ,והזכיר להם כל המקומות שהכעיסו את הקב"ה ,ומשום כבודם רק ברמז ,על שעברו על דברי תורה וגרמו לחורבן בית המקדש ,אמר להם איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם, הקב"ה הראה למשה דור דור ודורשיו וראה ברוח הקודש שיחרב בית המקדש ,וירמיה הנביא מקונן על ישראל וכותב מגילת איכה -איכה ישבה בדד, אמר משה לפני הקב"ה אני רוצה להיכנס לארץ ישראל ולא יחרב בית המקדש, וזה מה שאומר כאן משה לקב"ה, רק אני לבדי אומר איכה ולא יגיע המצב שגם ירמיהו הנביא יגיד איכה ישבה בדד ,וגם לא יגיד איכה ישעיהו הנביא  אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה" היא תקום, זה משה שנקרא איש אלוקים, שלא רצה שיהיה חורבן ולא יאמרו איכה , עצת ה" היא תקום ,שכן יחרב המקדש ,כי אנשי אמונה אבדו בנים אין אמון בם ,אדם הראשון פגם ואכל מעץ הדעת וה" קרא לו איכה ,כעת שאכלת מעץ הדעת יהיה איכה ויחרב המקדש נענשת אתה ויענשו גם בניך בגלות. לפי האמור כי ירמיה הנביא כתב מגילת איכה והיה מקריא אותה אל המלך יהויקים שהיה בתקופתו, במגילה היו כתובים 52 שמות [הויה], קם יהויקים שלא רצה לקבל תוכחות אלו ושרף את המגילה ויהויקים נענש בזה ששרף את המגילה וידוע הסיפור בגמרא שזקינו של רבי פרידא שסבו מצא גולגולת ולא היה ניתן לקוברה עד שאשתו הסיקה תנור ושרפה אותה באש וזו הייתה גולגולת של יהויקים המלך.

בערבה מול סוף המילה בערבה היא אותיות בעברה והמילה מול היא ראשי תיבות ושמרתם מאד לנפשותיכם ובאה התורה לרמוז בזה שהיצר הרע מפתה את האדם "בעברה" ובדברים אסורים והוא גם מראה לאדם שהעבירות הן עריבות ומתוקות וכך הוא מטעה את הבריות אך כנגד זה אמרה התורה " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כלומר היזהרו מעצת היצר הרע, כי דהריו הזיקים לנפש.

אלה הדברים אשר דבר משה[א-א] אומר הגאון רבי יעיש קורייני מיכמי תימן, ביאר כי מניין תיבות הפסוק הראשון בפרשה בא לרמז על ימי בין המצרים, שלעולם פרשת דברים תחול בימים אלו. פסוק " אלה הדברים", יש בו 22 תיבות, לעומת 21 ימי בין המצרים, והיום הנוסף הוא יום תשעה באב. לפכך פרשת דברים באה לעולם בתקופת בין המצרים.

ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם [א\יא] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי בס"ד רמז נאה בספור זה, והוא כי ראש הפסוק וסופו הוא [ים], תיבת ים היא רומזת למידת הבינה הכוללת 50 שערים כמניין [ים].לרמוז שמשה רבינו ברך את ישראל וכוון בזה כי הקב"ה יברך אותם וישפיע עליהם משפע ברכותיו דרך מידת הבינה המכוונת בשם האם העליונה, אשר היא פורשת אברת חסדיה על ישראל בכל מקום שהם, ומבקשת רחמים עליהם תמיד מלפני יושב המרומים ומשגיח התחתונים, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים. ובאופן כי הנה פסוק זה יש בו שלש עשרה תיבות                

                              –  ד  ב  ר  י  ם  –

כמניין אהבה. לרמוז שאם בני ישראל ישמרו על שתי מידות אלו, מידת האחדות ומידת האהבה, ויהיו נכתרים בהם, אזי יזכו להתברך בברכת הריבוי הטבעי, וכן יזכו אל הברכה מצד השפע הרוחני, וייזל עליהם שפע ברכות שמים מעל, וכן ישפיע עליהם ברכות משתי בחינות חשובות, כי מניין 13 הוא מניין חשוב ונעלה בכל מקום, כי הוא מורה על 13 מידות של רחמים אשר מהן נשפעים מימי החסד והרחמים על ישראל ממקור גבוה ועליון, וכן על כל הנבראים כולם.

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם [ א\יב] הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם [א\יג אומר אור החמה על פי מה ששמעתי פירוש דברי  התנא רבי יוסי בן קיסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו לדור עמו במקומו והוא יתן לו כסף וזהב ורבי יוסי לא הסכים לזה ורצה לדור רק במקום תורה[אבות פו]משנה ט ולכאורה קשה והרי חובתו להרביץ תורה ויראת שמים במקום הזקוקים לזה, ואיך לא רצה לגור רק במקום תורה שבלאו הכי יש מרביצי תורה שם? ופירשו כי רבי יוסי הבין מדברי אותו אדם שפגע בו  שאין בכוונתו שילמדם תורה ויראת שמים אלא כוונתו שיהיה בעירם צדיק המכפר על עוונותיהם ולהיות כמו שעיר המשתלח לעמוד להם זכותו ,ולכן לא רצה לדור באותו מקום ,ואמר לו שאינו דר אלא במקום תורה שבזה הוא לא ייתפס בעוונם כי יש כמוהו רבים ואינו נקרא צדיק הדור וזהו רמז הפסוק: איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם- רמז לעוונות הדור ,להיות הוא נתפס בעוונם כשאין צדיק אחר אחראי לישראל , ולכן בקש: הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם, להיות גם הם אחראים למעשה הדור, ובזה ואשימם בראשיכם.

אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פרן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב  [אזא] אומר אור החמה תיבת [אלה] גי" 36 .לרמוז שכל ספר משנה תורה אמרו משה במשך 36 ימים וכמו שנאמר אחרי זה . ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש הוא -ראש חודש שבט ועד ו באדר 36 ימים , ובאותו יום גמר את משנה התורה, וכמו שנאמר בפרשת וילך : בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום ,כי הוא נולד בשבעה באדר ונגמרו מאה ועשרים שנה בששה באדר ויום שבעה באדר נפטר כידוע.

אלה נוטריקון אבק לשון הרע אומר אור החמה לרמוז כי מצות התוכחה על אף גודל ערכה ומעלתה בכל זאת יש למוכיח חשש גדול שמא יכשל בעוון של אבק לשון הרע ,כי אם ידבר ויתריע לציבור על מה ששמע מאחרים אולי זה באמת לא נכון ונכנס באבק לשון הרע ומבייש חברו ברבים .ואם יוכיח על מה שראה בעיניו בכל זאת יש חשש אולי יתחמם ויתחיל לדבר דברים שאינם נוגעים לדבר בדיוק נכנס בכמה חששות. לכן דיבור לשון הרע כמו שכתוב במדרש תנחומה שזה קשה יותר מ 3 עבירות חמורות ועבור לשון הרע של בר קמצא חרב בית המקדש  כמו שכתוב בגמרא [ גיטין נה] ולכך תוכחה זו נמצאת תמיד לפני תענית תשעה באב. על כן ונראה להוסיף בדרך זו אלה הדברים שאבק לשון הרע בא בגלל דברים וברוב דברים לא יחדל פשע.

                                     –  ד  ב  ר  י  ם  –

וידבר השם אל משה במדבר סיני אומר שמנה לחמו למה נזכר מקום המדבר אך לפי ששם באותו במדבר זכו לנסים גדולים ונוראים הרבה וגם שם זכו לקבל את התורה עם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וי"ג מדות של רחמים שידעו איך להתפלל לפניו יתברך ולעורר י"ג מדות הרחמים וי"ג שהתורה נדרשת בהם לכן מזכיר את שם המדבר הזה וגם שם הספר הרביעי הזה של התורה והפרשה נקראת על שמו במדבר לפי ששם במדבר ההוא זכו לכל הכבוד הזה וכל זה מרומז ב2 תיבות אלו במדבר בגי" רמ"ח במדבר סיני בגי" שס"ה י"ג בגי" בניסים הנפלאים במדבר סיני אותיות בדברי נסים

ויש  לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במילות [אלה] אומר רבינו בחיי ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכול קשור אחד [ב ואו] ,אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אף על פי שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכול קשר אחד ובנין אחד ,הנה  הוא עניין בפני עצמו כעניין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו  שאין מצוותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו ,שאין לאגדו באגד שלהם וכן [הא] שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המייסרת לישראל על שבע עבירות ,ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה ,לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות ,ועל כן הזכיר להם מהעברות שבע ואלו הן ,תלונות המדבר, וחטא פעור , והמרתם על ים סוף ,וחטא המרגלים, ודיבת המן ,המחלוקת של קורח ,ועוון העגל ,והנה תופל ולבן דבר אחד הם ,ועל כן הם שבעה ,על שם הכתוב [ויקרא כו] וייספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם

במדבר סיני אומר רבינו בחיי ספר במדבר סיני נתייחד הספר הזה שהוא  אלה הדברים ,ולפי שאין עיקר יישובן של ישראל בארץ ישראל בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות ,לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כעניין חידוש העולם והוא תכלית בריאת העולם,

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישרא אומר רבי מימון בן הרב יוסף בן עטר בספרו טעמי המקרא הגם שמחנה ישראל היה גדול מאד ומספר בני-ישראל שש מאות אלף יוצאי-צבא לבד הנשים והטף עם כל זאת היה כולו של משה נשמע " אל כל ישראל" שהגיעו דבריו לאזני של כל אחד ואחד. והיה הקב"ה עוזרו על כל שיהא קולו נשמע בכח המחנה מאחר וכוונתו הייתה לשם-שמים להוכיח את ישראל לפני מותו ולקרבם לאביהם שבשמים. והנה כמו פירוש זה כמעט פירשתי, בעזרת הא"ל, לעיל בפרשת שלח לך על הפסוק " ויחס כלב את העם" ושם נתתי טעם כי [ס] רבתי נכתבה בתיבת [ויחס] לרמוז בה כי ה" נתן כח לכלב להשמיע את קולו ודבריו אל כל העם שהיו ששים רבוא הנרמז באות [ס], וגם זה היה בגלל שתעתו ומחשבתו של כלב היו לשם-שמים להשיב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים. ומכאן עדוד למנהיגי הצבור ולרבנים לבל יתייאשו מלהוכיח את בני-ישראל וללמדם הדרך הנכונה גם אם הצבור גדול ונראה כי לא ישמעו דברי התוכחה שכח הבא להשיב את לב בני-ישראל על אביהם שבשמים, מן השמים מסייעים לו להיות דבריו נשמעים," אל כל ישראל".

בסופו של דבר, נתפשט המנהג של ההשכמה בלילי שבתות החורף הארוכים (משבת בראשית ועד שבת זכור), והוא מתקיים עד ימינו אלה.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו מבוססת על שילוב בין המוזיקה האמנותית של חצרות האצולה המקומית במרוקו, היא המוזיקה המכונה ״האנדלוסית״, ובין מסורת השירה העברית הספרדית. לפנינו, אם כן, שילוב בין מוזיקה נוכרית חילונית לשירת קודש עברית. ההתייחסות של הממסד הרבני לשילוב שירת קודש ומוזיקה נוכרית הייתה חיובית. זאת, משום שמסורת של כתיבת פיוטים על פי לחנים זרים קיימים הייתה מושרשת אצל יהודי ספרד כבר מימי תור הזהב. בנוסף, השפעת הקבלה מצפת, שראתה בשימוש בלחנים זרים העלאה של המוזיקה מטומאה לקדושה.

במרכז ביצוע שירת הבקשות עומד הפייטן אשר לעתים מילא תפקיד כפול: הוא היה המשורר, מחבר הפיוטים, והמבצע בפועל של פיוטים – שלו ושל אחרים – בבית הכנסת ובשמחות פרטיות.

השילוב של שירת הקודש העברית עם המוזיקה האנדלוסית הוא גורם מרכזי במנהג שירת הבקשות במרוקו, שנעשה למנהג דתי מובהק והיה לחלק בלתי נפרד מן השבת המסורתית בעונת החורף.

השיר לשבת זו, המוצג להלן, כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו, והוא מתאים ביותר לפרשת בראשית, שכן הוא מפרט את מעשה הבריאה ועניין השבת, ומקשר אותם לגאולת הפרט והכלל. זהו פיוט מאת פייטן לא מוכר, בן לקהילה שפיוטיה ופייטניה אינם מוכרים דיים, הפייטן ר׳ סעדיה שוראקי הוא בן לקהילת אלג׳יריה.

הנה לנו הפיוט ״סדרי בראשית יוצרו״ – פיוט המתאר על דרך השיר את בריאת העולם. אמנם, הפיוט משובץ בתוך סדרת הפיוטים לשבת ״וישלח״, אך כפי שרמזנו, ענייני שבת, ובכללם שירים בתיאור הבריאה, הם חלק נכבד מכלל שירת הבקשות, המושרת בשבת.

סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית יֻצָּרוּ / וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נִגְמָרוּ

עֶלְיוֹן בְּיוֹם רִאשׁוֹן בָּרָא/ מִזִיז כְּבוֹדוֹ הָאוֹרָה

חֹשֶׁךְ בְּשֵׁם לַיְלָה קָרָא / גַּם אוֹר בְּשֵׁם יוֹם יֻזְכָּרוּ

 

דּוֹד מִמְּכוֹנוֹ הוֹפִיעַ / עַל מִפְלְשֵׁי עַב הִצִּיעַ

5-בָּרָא בְּשֵׁנִי רָקִיעַ / אֵשׁ וּמַיִם בּוֹ נִקְשָׁרוּ:

ביאור הפיוט:
1 . סדרי בראשית: הבריאה, על פי בבלי, שבת נג ע״ב. יצרו: על פי תה׳ קלט, טז: ״ימים יצרו ולו אחד בהם״. וביום שביעי נגמרו: על פי בר׳ ב, ב: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, וראו רש״י שם. 2. עליון… האורה: הקב״ה ברא ביום ראשון את האור, על פי בר״ר ג, ד: ״מהיכן נבראת האורה, א״ל מלמד שנתעטף בה הקב״ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו״. עליון: כינוי לקב״ה, על דרך דב׳ לב, ח: ״בהנחל עליון גוים״. 3. חשך… יזכרו: על פי בר׳ א, ה: ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. יזכרו: ייקראו בשם, יכונו, על דרך תה׳ כ, ה: ״ואנחנו בשם ה׳ אלהינו נזכיר״. 4. דוד… הציע: על פי איוב לז, טו-טז: ״התדע בשום אלוה עליהם והופיע אור עננו, התדע על מפלשי עב מפלאות תמים רעים״. דוד ממכונו הופיע: על דרך תה׳ נ, ב: ״מציון… אלהים הופיע״. דוד: כינוי לקב״ה, על פי כינויו בשה״ש. ממכונו: כינוי לשמים, על פי בבלי חגיגה יב ע״ב. על מפלשי עב: על העננים הפרושים בשמים. הציע: שטח, פרש. 5. ברא בשני רקיע: על פי בר׳ א, ז: ״ויעש אלהים את הרקיע״. מים בו נקשרו: על פי בר״ר ד, ז: ״ויקרא אלהים לרקיע שמים… נטל הקב״ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים״. נקשרו: התחברו.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית

תשעה ts'a – תשעה באב:

1) פכרוז תשעה יעמל להבדלה ־ במוצאי תשעה [באב] יעשה הבדלה / ק״מ ט, יג.

2) דוואז תשעה ־ מוצאי תשעה [באב]

3) חתא תדוז תשעה = [אסור לעשות שמחות] עד שיעבור [מילולית: תעבור] תשעה [באב]

~ תשעה באב (ts'bab, ts'a biab)

תשעה באב אוקעו נית 5 דצרות = בתשעה באב קרו גם 5 צרות [אחרות]

2) לפלוס די תשעה באב ־ הכסף של תשעה באב

3) תאריך תשעבאב

 4) ונהאר לארבע 9 אב ־ וביום רביעי תשעה באב. [ט׳ באב] [דינים די תשעה באב, הלכות תשעה באב}

 

נהגו לתת דמי תשעה באב (כדי להעסיק את הילדים) כמו בפורים, ומכאן הביטוי. בפאס אמרו: עטיני פורים, עטיני תסעה ־ תן לי פורים [דמי פורים], או תן לי תשעה [דמי תשעה באב]; במראכש קראו לזה לקראדה די פורים, לקראדה דתשעה.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית
על המחבר

ר׳ סעדיה שוראקי חי בתלמסאן שבאלג׳יריה במאות ה־18-17 (אחד מצאצאיו שימש כסגן ראש עיריית ירושלים). ר׳ סעדיה שוראקי היה תלמיד חכם, פייטן ובעל השכלה כללית רחבה. חיבר ספר במתמטיקה ששמו ״מונה מספר״ וכן פירוש לספר תחלים, ובראש החיבור שיר רחב שבו הוא מתאר את שיטתו בפרשנות. שירים משלו נקלטו בקובץ ״שיר ידידות״ – קובץ הבקשות של יהודי מרוקו. פיוטיו מצטיינים בנשימה אפית וביכולת תיאור נאה.

 

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּגְבוּרוֹת / בָּרָא לָעֵשֶׂב טַל אוֹרוֹת

אֶרֶץ וְעֵץ עוֹשֶׂה פֵרוֹת / וּנְאוֹת דְּשָׁאִים נֶהְדָּרוּ

 

הִוָּה מְאוֹרוֹת בִּרְבִיעִי / נִתְלוּ לְהָאִיר בִּרְקִיעִי

יִהְיוּ לְאוֹתוֹת חַג יִשְׁעִי /יוֹמָם וְלַיְלָה יָאִירוּ:

 

10-שֶׁרָץ וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה / גַּם עוֹף יְעוֹפֵף בִּנְשִׁיָּה

עִם כָּל דְּגֵי הַיָּם הָיָה / יוֹם הַחֲמִישִׁי בּוֹ פָּרוּ:

 

וּבְמַחֲשָׁב רִאשׁוֹן נִקְרָא / הוּא אַחֲרוֹן בָּא בַּיְּצִירָה

אָדָם בְּיוֹם שִׁשִּׁי נִבְרָא / בִּדְמוּת אֱלֹהִים וַהְדָרוֹ:

 

רִאישׁוֹן וְאַחְרוֹן, צוּר, עוֹלָם / בָּרָא בְּשִׁשָּׁה וַיִּשְׁלָם

15-וּבְיוֹם שְׁבִיעִי שִׁכְלֵלָם / גָּמַר, וְלֹא עוֹד יֶחְסָרוּ:

 

אֶדֶר יְקַר עֹז יוֹם שַׁבָּת / כִּי בּוֹ גָּדוֹל עֵצָה שַׁבָת

מִכָּל מְלָאכָה בּוֹ נִשְׁבַּת / לוֹ שִׁיר קְרָבַי יָעִירוּ:

 

קֶדֶם וְאָחוֹר צַרְתָּנִי / וּבְכֵף זְכוּת בּוֹ דַּנְתַּנִי

וּבְתַעֲנוּג אוֹר רוּחָנִי / פָּנַי בְּךָ לֹא יֶחֱוָרוּ,

 

7-6. יום… נהרת: על פי בר׳ א, יב: ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו״. בגבורות ברא לעשב: הקב״ה הצמיח בגשם את העשב, על פי בבלי ר״ה יא ע״א: ״ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו, שנאמר(בר׳ ב, 0 ואד יעלה מן הארץ״. בגבורות: כינוי לגשם, על פי תענית א, א: ״גבורות גשמים״. טל אורות: יש׳ כו, יט, וברד״ק שם: ״אורות הם ירקות, כמו ללקוט אורות״ (מל״ב ד, לט). ארז ועץ: על פי וי׳ יד, ד: ״ועץ ארז״. ונאות דשאים: על פי תה׳ כג, ב: ״בנאות דשא״. 8. הוה… ברקיעי: על פי בר׳ א, טז: ״ויעש אלהים את שני המארת הגדלים… ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ״. הוה: יצר, אמר ״ויהי״. נתלו: על פי בבלי חגיגה יב ע״א (הביאו רש״י לבר׳ א, יד): ״הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי״. 9. יהיו… יאירו: על פי בר׳ א, יד: ״יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים״. 10. שרץ… בנשיה: על פי בר׳ א, כ: ״ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים״. בנשיה: כינוי פייטני לארץ, על פי תה׳ פח, יג. 11 . עם… פרו: על פי בר׳ א, כא: ״פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ״. עם… היה: העוף נברא עם הדגים. 12. ובמחשב… ביצירה: על פי בר״ר ח, א: ״אחור וקדם צרתני (תה׳ קלט, ה)… אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון״, וראו גם בר״ר א, ד: ״האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות״. נקרא: זומן, עלה (במחשבה). 13. אדם… והדרו: על פי תה׳ ח, ו: ״וכבוד והדר תעטרהו״. 14. ראשון ואחרון: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ מד, ו: ״אני ראשון ואני אחרון״. צור עולם: על פי יש׳ כו, ד: ״כי ביה ה׳ צור עולמים״. עולם: נראה שהיא משמשת לאחור ולפנים, כלומר ״צור עולם״ וגם ״עולם ברא״. וישלם: שלמה והסתיימה מלאכת העולם. 15. וביום שביעי: על פי בר^׳ ב, ב: ״ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה״, ובבר״ר י, ט: ״משל למלך שעשו לו טבעת מה היתה חסירה חותם, כך מה היה העולם חסר שבת״. שכללם: את השמים והארץ, על פי תרגום ״ויכלו״ (בר׳ ב, א): ״ואשתכללו״. ״שכללם״ תמורת ״שכללם״, לתקנת המשקל. גמר… יחסרו: אין חסרים השמים והארץ כלום. 16. אדר… שבת: על פי בר' ב, ג: ״ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״, ועל פי בר״ר יא, ב: ״בקש הקב״ה לגנוז את האורה וחלק כבוד לשבת, הה״ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו״. אדר יקר: על פי זכ^׳ יא, יג: ״אדר היקר״. יקר עז: על פי תה׳ כט, א: ״כבודועז״. 17-16. כי…בשבת: על פי בר׳ ב, ג: ״כי בו שבת מכל מלאכתו״. נשבת: כאן פירושו ״שבת״. 17. לו… יעירו: על פי תה^׳ קג, א: ״ברכי נפשי את ה^׳ וכל קרבי את שם קדשו״, ועל פי שופ^׳ ה, יב: ״עורי עורי דברי שיר״, וראו בר״ר כב, יג: ״מיד עמד אדה״ר ואמר מזמור שיר ליום השבת״(תה׳ צב, א). 18. קדם ואחור צרתני: על פי תה' קלט, ה: ״אחור וקדם צרתני״. ובכף… תתני: על פי בר״ר ח, א: ״אחור וקדם צרתני וגו׳, א״ר יוחנן אם זכה אדם אוכל שני עולמות שנאמר אחור וקדם צרתני, ואם לאו הוא בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפכה״, וכן על פי בר״ר ח, ד: ״א״ר ברכיה בשעה שבא הקב״ה לבראת את האדם הראשון ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו, אמר אם אני בורא אותו רשעים יוצאים ממנו, ואם לא אברא אותו היאך צדיקים יוצאים ממנו, מה עשה הקב״ה הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מדת רחמים ובראו״. בו: בכף הזכות. 19. בתענוג אוררוחני: ברוח הפרשנות לכתוב ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״(בר׳ א, כו) והתכוון לערך הרוחני של הנשמה. פני… יחורו: לא אבוש בך, על פי יש׳ כט, כב: ״ולא עתה פניו יחורו״.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית
04/08/2025

הלחץ של יהודי מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עצומתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום־יום בכל מקום היה-ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם ? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל ? מה מציק להם ומי גירש אותם ? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים לחסידי אומות העולם הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי אומות עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנחירת היהודים לעבר מחנות העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.   

״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם ?״ הקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מיטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה־ שעה על הנעשה במזרח התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערבים ששנאת ישראל בקעה מגרונם סיפרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת יהודים ציונים אשר גזלו את מדינת הערבים – פלסטין, והקימו תחתיה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת היטלר בערבים.

 

מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל אפוא סביב מכשירי הרדיו המבוקשים בשוק השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר־כך עלו כמה משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל עלייה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״ ועסק בין השאר גם בכריכת ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת בגדי צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת־בית.

 

מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי מרוקו באפשרות עלייתם לישראל נתגלו דברים אשר זיעזעו אותם עמוקות. לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי העלייה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקזבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו הלקויה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר אתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־הולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים כדי שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי ירושלים. פעילים רבים מארגון העלייה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות צדקה היו מחרידים ובלתי־נסבלים.

 

יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי העלייה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי העלייה ולא באו אתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אניח לקחת עולים מנמל קזבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחיה וטיפול מחרידים.

 

לגוראמה הגיעו שני מכתבים מארץ הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן ? חלום או מציאות ? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה הגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת המשיח. הם התפללו יום־יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר־בוקר, בבית־הכנסת, בצהריים, בארוחות ובערבים, בתפילות ובברכות, בירכו יהודים תמימים אלה בכל לבם ומאודם את הברכה המסורתית־השגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״, או ״ברוך בונה בניין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחירות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, הביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה. קבוצת היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, הצית סיגרייה בניחותא ולאחר שנרגע קמעה, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״ אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מיד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ׳ריש' לידידים, ולקרובים ול…״

חלוצים בדמעה- מבוכות תש"ח במרוקו-מאיר נהוראי שטרית

עמוד 142

לאחר סכסוך עם אגודת ראשי המועדון היהודי שארל נטר עבר זאבאלי למאזאגן וביקש שיזכרו אותו וישלחו לו ספרים לקריאה ואת עיתון הארץ. הוא אישר קבלת גיליונות עיתון השלם בצרפתית וציין בתשובתו שהתכוון לארגן בביתו במאזאגן ספרייה בסכום של 50 לא״י לרכישת הספרים. לדבריו, מאזאגן הייתה קהילה יהודית קטנה ״שביקה מכל התנועות״, כלומר שלא היו בה חברות או אגודות ללימוד עברית, למעט לימודי קודש, שירה ופיוט. הוא הקים בה תנועה ללימוד עברית כדי לקיים מנהג עונג שבת. זאבאלי היה מתוסכל מתשובותיה של הסוכנות היהודית, ש״אין אנו יכולים לקיים קשרים עם יחידים, אלא רק עם גופים ציוניים ז.א. [זאת אומרת] בראש וראשונה הפדרציות של הארצות השונות״. על מכתבו השלישי מיום 1.5.44 נענה ש״אין אנו יכולים לספק באופן פרטי את דרישותיו של כל יחיד״, והופנה לראשי הפדרציה היהודית\בקזבלנקה, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. תגובתו הייתה חריפה, וגדושת נאצות כנגד ראשי הפדרציה הציונית. כאשר זאבאלי הבין שלא יעלה בידו לשנות את החלטת הסוכנות היהודית הוא פנה לברית עברית עולמית וביקש לשלוח אליו ״קתלוג [קטלוג] של ספרים ישנים וחדשים להפצה לכל דורש״. אך ניסיונו לתמרן בין גופים שונים של הממסד הציוני לא צלח. הסוכנות היהודית העדיפה לפעול מול הארגונים שבחסותה ולא מול יחידים. ואכן, כשבוע לאחר שזאבאלי קיבל את תשובת הסוכנות היהודית פנה דניאל לוי מהנהלת מועדון שארל נטר לב.ע.ע. וציין במכתבו שמועדון שארל נטר החליט לרכז את הפניות ממרוקו לב.ע.ע. ולהעבירן. בכך התייצב המועדון לימין הסוכנות היהודית. שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לוי מכתב נוסף שבו הודה לב.ע.ע. על החלטתה לקדם את התרבות היהודית בגולה, ותיאר את הפעילות במועדון שארל נטר, שהסתייעה בגרשון אדומי, חבר קיבוץ עין גב, וביקש להמשיך לשלוח חומרי לימוד למועדון ואת החשבון על הספרים שהתקבלו. בכך, למעשה, ניתק לוי את קשריו של זאבאלי עם ב.ע.ע.[ ברית עברית עולמית]

קלוד מראלי מקבוצת ביאליק מסניף הצופים בפאס ביקש ממערכת רביבים ספרי שירה ותמונה של ביאליק עבור חברי הקבוצה – בקשה סמלית ורלוונטית ללימוד השפה העברית. אברהם ימין לכריץ מתנועת בני עקיבא במכנאס פנה אף הוא למערכת רביבים וביקש לשלוח כמה עותקים של הצופה לילדים כדי ״להשליט שלום בין חברינו הצעירים המתאבקים כמעט לקחתו״, וציין שבני עקיבא עמדו בקשר מיוחד עם ״המזרחים בבח״ד״. ההתכתבות עם בח״ד ממכנאס נמשכה גם במהלך מלחמת העצמאות, וי׳ הלוי לוין, מהמדור הדתי, עדכן את לכריץ במתרחש בארץ ובתנועה הקיבוצית הדתית. עם זאת, הלוי התלונן שחומרים שנשלחו למרוקו לא הגיעו ליעדם ואף הוחזרו לארץ, ודרש לקבל ״לא רק אישור על קבלת החומר, אלא גם דין וחשבון מלא על הפעולות השוטפות הנעשות לפחות אחת לחודש״.

מואיז סבאג וחבריו, שייסדו את החברה להפצת השפה והספרות העברית בעיר סאפי, כתבו לב.ע.ע. וביקשו לשלוח ספרי מדע ומילונים כדי ״ללחום בהתבוללות ולשמור על הגחלת שלא תכבה״. החברה הייתה מוכנה גם לשלם עבור הספרים אם תימצא דרך להעברת התשלום. משה אדרי, יו״ר ועד התנועה הציונית בטנג׳יר, הודה על קבלת דברי דפוס מהקיבוץ המאוחד ונימק את הפעילות המצומצמת בעירו בכך ש״התנועה צעירה ורכה ועבודתנו קשה מפני טעמים וסיבות מדיניות מובנים״.פנייתו באה ערב סיום מלחמת העולם השנייה.

שלמה דאדון, מזכיר קבוצת אליעזר בן יהודה (ק.ב.י.), שפעלה במסגרת אגודת מגן דוד שפעלה בחסות מועדון שארל נטר בקזבלנקה, דיווח לקיבוץ המאוחד שקיבל את הסכמת האגודה לנהל שיעורי ערב וללמד עברית לתלמידות ותלמידים כאחד, ואישר את קבלת דברי הדפוס מהקיבוץ המאוחד. אגודת מגן דוד הפעילה בקזבלנקה בית ספר שבו למדו עברית לצד צרפתית כשפה שנייה.

פנייה לברית עברית עולמית מטעם חובבי השפה, החברה להפצת השפה והתרבות העברית, שנוסדה בחודש אייר תש״ד בכאזא (היא קזבלנקה), הגדירה את מטרת לימוד השפה העברית כמלאח – לתקן ולהשלים את החסר בלימוד עברית לדור הצעיר. ״הנוער העברי התועה ונודד בחוצות חפצה החברה הזאת להביא לחיקה ולחממו בתרבות העברית […] דור הולך בלא שפה ודור בא ועושה מה שעשו אלה שקדמוהו. החברה ביקשה לשלוח ספרים, חוברות, עיתונים, מילונים למתחילים ולמתקדמים, והייתה מוכנה לשלם תמורתם. הכמיהה לעברית ביטאה את העשייה הציונית במרוקו במונחים של לימוד עברית ולא של הגשמה. פעילות עונג שבת בערים שונות במרוקו מהדהדת את פעילות עונג שבת על פי הדוגמה של שבת תרבות שייסד ביאליק בתל אביב.

 

מזכירות תנועת הצופים בתוניס קיבלה כמות גדולה של ספרי היסטוריה ציונית ושירי ביאליק, וביקשה גם את ספריהם של גורדון והרב פישמן בצרפתית וכן מפה של פלסטין. חבר בתנועת יושבת ציון בעיר בג׳ה פנה גם הוא לקבל ספרים בהיסטוריה ציונית וארץ ישראל. בריאיון עם מרדכי כהן מתנועת תורה ועבודה הוא סיפר ש״הבסיס לפעילות התנועה היה קבוצת ׳דורשי גאולה ישראל׳ [דג״ל], שצמחה עם תנועת הנוער של בני עקיבא״. כהן אישר קבלת ספרים רבים שמקצתם היו בעברית, אנגלית וערבית. עם זאת, הוא ציין שהפדרציה הציונית בתוניס ״לא מצאה עד היום מעון אשר בו יתאסף כל הנוער ותתקיים ספרייה בשמה״. הכותב היה בדעה שהקמת ספרייה מרכזית תהיה מקור משיכה לנוער. הוא ביקש שהסוכנות היהודית תמשיך לשלוח ספרים כדי להפיצם ברחבי תוניס. הוא זיהה גם את המחסור במורים ובמדריכים לעברית בתוניס כבעיה המרכזית בכל הקשור ללימוד השפה העברית.

כמו בתוניס, גם באלג׳יר ביקשו חברי תנועת צעירי ציון מההכשרה בריווט מהקיבוץ המאוחד לשלוח חומרי חינוך ועיתונים שיצאו לאור על ידי הסתדרות העובדים כדי להכין צעירים לחיי הקיבוץ. התנועה אישרה למזכירות הקיבוץ המאוחד את קבלת הספרים בעברית.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 88

 

 

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק שלישי

בתיאור הבריאה הולך פייטננו בעקבות מסורת ארוכה של תיאורי הבריאה בפיוטי סדר העבודה לדורותיהם, הפותחים במעשה הבריאה, מי בקצרה ומי בהרחבה, תוך רמזים ושיבוצים מן המקרא ומן המדרש. כך מציינת המחרוזת הראשונה, ״ברא מזיו כבודו האורה״, ומתחבר בכך אל המדרש בבראשית רבה ג, ד, ״מלמד שנתעטף בה (באורה) הקב״ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו״. המשך המחרוזת מתחבר אל סיפור הבריאה בפרשתנו ואל הפסוק (א, ה), ״ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה״. נוסף על קישורים אלה לפסוקי הבריאה ולמדרשיהם בספרות חז״ל, נמצא קישורים מרתקים לפרשני המקרא. כך בדוגמה מפירוש רש״י בפתח דברי העיון, ויותר מכך בהתייחסות מעניינת לפרשנותו של רבנו בחיי לויקרא יא, ב:

20-יִרְפָּא לְמַחַץ מַכָּתִי / אֵל יֶאֱסֹף אֶת חֶרְפָּתִי

יִצְרֹר בְּחַיִּים נִשְׁמָתִי / אוֹתִי חֲסִידִים יַכְתִּירוּ:

 

חַרְשֵׁי אֲדָמָה בִּמְסִבִּי / שָׂמוּ מְרֵעִים עַל גַּבִּי

בַּלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי / לִשְׁאוֹל עֲצָמַי נִפְזָרוֹ:

 

זֵדִים תְּנָה לַמַּטָּרָה / יִהְיוּ לְזַעַם וּלְעֶבְרָה

25-בֵּיתָם לְזֶפֶת בּוֹעֲרָה / תָּמִיד, כְּמוֹקֵד נִחָרוּ:

 

קֶטֶב מְרִירִי אֵל יַרְאֵם / יִסַּח יְיָ בֵּית גֵּאִים

יִהְיוּ מִמּוֹתֵי תַּחֲלוּאִים / הֶפְקֵר שְׁבִיעִית יֻפְקָרוּ:

 

אוֹרִי וְיִשְׁעִי, אֵל נוֹרָא, / קוֹמֵם דְּבִיר וַעְזָרָה

הַשֵּׁפֶל בְּנֵי הַמַּעֲטִירָה / הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ:

 

20. 20. ירפא למחץ מכתי: יגאלני מצרותיי, על פי יש׳ ל, כו: ״ומחץ מכתו ירפא״. אל… חרפתי: על פי בר׳ ל, כג: ״אסף אלהים את חרפתי״. 21. יצרור בחיים נשמתי: יזכרני לחיים, על פי שמ״א כה, כט: ״והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים״. אותי חסידים יכתירו: יתפארו בי,

או יקיפו אותי, ואהיה בסביבתם, על פי תה׳ קמב, ח: ״בי יכתרו צדיקים״. 23-22. חרשי… נפזרו: נראה שמחרוזת זו על פי תה׳ כב, טו-יז: ״כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי… יבש כחרש כחי… כי סבבוני כלבים עדת מרעים…״. חרשי… משכבי: אויביי, בעת חשכת הגלות ופחד הלילה, שפכו עליי ועל מקומי עפר ואדמה. חרשי אדמה: יש׳ מה, ט. במסבי: במקום מושבי, או במקום מסיבת שמחתי, על דרך שה״ש א, יב: ״במסבו״. שמו… גבי: על פי תה׳ קכט, ג: ״על גבי חרשו חירשים״. בלילה על משכבי: על פי שה״ש ג, א: ״על משכבי בלילות״. לשאול עצמי נפזרו: על פי תה׳ קמא, ז: ״נפזרו עצמינו לפי שאול״. 24. תנה למטרה: לחץ, כלומר הענישם, על פי איוב טז, יב: ״ויקימני לו למטרה״. יהיו לזעם ולעברה: על פי תה׳ עח, מט: ״ישלח בם חרון אפו עברה וזעם״. 25. ביתם… נחרו: על פי יש׳ לד, ט-י: ״והיתה ארצה לזפת בערה, לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה״. כמוקד נחרו: יבשו כמוקד אש, על פי תה׳ קב, ד: ״ועצמותי כמוקד נחרו״. 26. קטב… יראם: על פי איוב ג, ה: ״יבעתהו כמרירי יום״ והמפרשים שם, ועל פי במ״ר יב, ג: ״קטב מרירי עשוי קליפין קליפין… וכל מי שהוא רואה אותו אין לו חיים מעולם״. קטב מרירי: על פי רב׳ לב, כד. יסח… גאים: יעקור ה׳ את ביתם, על פי מש׳ טו, כה: ״בית גאים יסח ה״׳. 27. יהיו ממותי תחלואים: כמו ימותו מתחלואים, על פי יר׳ טז, ד: ״ממותי תחלאים ימתו״. הפקר שביעית יפקרו: כפי שפירות שנת השמיטה מופקרים לכול, כך יהיו אויביי, שהכול ירדו בהם. 28. אורי וישעי: תה׳ כז, א, והוא כינוי לה׳. אל נורא: על פי רב׳ ז, כא: ״אל גדול ונורא״. קומם דביר ועזרה: בנה את בית המקדש, על פי יש׳ מד, כו: ״האימר לירושלם תושב… וחרבותיה אקומם״. 29. השפל בני המעטירה: הגויים אשר עתה הם רמים ומכובדים, השפל את כבודם. המעטירה: על פי יש׳ כג, ח: ״צר המעטירה״. האומרים ערו ערו: תה׳ קלז, ז, כלומר הקוראים להשמיד את ישראל.

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק שלישי

שירי דודים לר' דוד אלקאיים מאיר נזרי- תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים
פטירתו: ר׳ דוד נפטר בי׳ ניסן ת״ש(1940), כשהוא בן למעלה מתשעים שנה ונקבר בבית העלמין החדש במוגאדור. כך נחקק על מצבת קבורתו:

דרך כוכב מיעקב, האי גברא רבא ויקירא, מרגניתא דלית בה טמי, לאה כל עט לתאר מהלכיו, חכם עצום ורב שבעתיים, אז שר דוד את שירותיו, במשקל במידה הלא הם כתובים בספרו וקראם שירי דודים, מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו, זכה וזיכה את הרבים, דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל בחכמה ודעת ובכל מלאכה, חכמתו בנין וציוריו כאיש מצור. החכם השלם, הזקן הכשר, כה״ר דוד אלקאיים ז״ל, נצר מגזע האריה הגדול, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, כמוהר״ר משה ושמעיה, בעל המחבר צוף דבש ותועפות ראם זלה״ה. ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה, ולאן פנה דודי החכמה צורחת, חלף לבלי שוב במרום ירגיע, נסע לנוה שאנן קהלתינו נגרעים, איך אהובינו עדי עפר הגיע, עם בן יוחאי נשמתו שומחת, בעדן עדנים שמה ישתעשע, וישכב דוד עם אבותיו זקן ושבע ימים, יום ה^, בשב״ק עשרה לחודש ניסן שנת צרתי בא סימן בישישים חכמה. ת.נ.צ.ב.ה.

הערות המחבר: על פי מר אשר כנפו הכותב הוא ר׳ מרדכי זעפרני ולבך ירמזו מילותיו: ׳ולמענו חרט איש יהודי את הטורים האלה׳ ובידוע שאיש יהודי הוא מרדכי כפי שכונה במגילת אסתר.

א׳ כנפו וש׳ אלדר, שירת האבנים, עמ׳ 161-160.

 

נושאי שירתו: שירתו הנכללת באוטוגרף המקיף מאוסף כ״י משה כהן וכ״י זעפרני מונה 140 פיוטים בחלוקה כדלהלן: מעגל הפרשה (קצידה/פואמה על כל פרשות השבוע של חומש בראשית ושל חומש שמות עד כי תשא ועד בכלל) ובסה״ב 23 קצידות (א-כג), מעגל השנה: שבת(שיר אחד, כד), חנוכה(1, כה), ט״ו בשבט(1, כו), פורים(פיוט אחד (כז) הכולל סדרה של 32 קטעי שיר רובם קצרים, פסח (3, כח-ל), שמחת תורה (1, לא), מעגל הקהילה (2, לב-לג), פיוטי הודיה (4, לד-לז) שבחי צדיקים והילולות (3, לח-מ), מעגל האדם וחליפות ימיו(3, מא-מג), הגות והשקפה(8, מד-נא), מעגל הלשון העברית(5, נב-נו), מוסר ותוכחה(13, נז-סט), גלות וגאולה(17, ע-פו), שירים בערבית יהודית (פז-פח).

חידושיו בשירה: בשירתו משתקפים כמה חידושים בתכנים, בצדדים פרוסודיים (תבנית, חריזה ומשקל), בלשון ובתחביר. לצד שירי קודש השייכים למעגל השנה היהודי חיבר סדרה של פיוטי פרשת השבוע על שני חומשים בראשית ושמות, וסדרת קטעי שירים לפורים על מגילת אסתר המשווים לה יצירה דרמטית. שירי המוסר והתוכחה כוללים גם ביקורת נוקבת נגד תופעות שליליות של חברת השפע במוגדור ובפיוטי הגלות והגאולה שוררת אווירה אופטימית כלפי הגאולה המשיחית על בוא משיח בן דוד והקמת בית המקדש לצד הגאולה המדינית שאחד מביטוייה הוא הפיוט לכבוד הצהרת בלפור, מעין אתחלתא דגאולה. רוב פיוטיו נחתמים בחותם משיח בן דוד ׳דוד אלקאיים׳ לצירופיו כולל ׳בן דוד קים׳ הכולל גם את שמו. רוב פיוטיו ערוכים במבנה שירת המלחון על לחניה, תכניותיה הסטרופיות, משקליה ונורמות חריזתה, שירה שהייתה נפוצה בזמנו המובנת לו היטב וקרובה ללבו. ׳שירי דודים׳ כתובים על פי לשון המקרא וסימניה הדקדוקיים עם שילוב גוונים משאר רובדי הלשון לצד מאפיינים סגנוניים ייחודיים וגם חידושים לשוניים בתחום הפועל דוגמת הסגנון הקלירי, השם, הכינויים, והתחביר ועוד. אחד המאפיינים הוא השימוש כמעט בכל המילים היחידאיות שבמקרא ובכללן הביטוי המקראי היחידאי ׳ הָרָה לָלַת ׳(שמו״א ד, יט) במובן הרה ללדת הזוכה להופעה משולשת ולביטוי תקני. שירי דודים מתאפיינים גם בסגולות אמנותיות, כמו: ההקשר המדרשי הטעון בפיוטים, חידודי לשון ומעתקים סימנטיים, מגוון צימודים, הטענת מחרוזות הביניים בדברי הגות והיתומים אקרוסטכוניים בעלי משמעות.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים מאיר נזרי- תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים

עמוד 22