אלי פילו
וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.הרב משה אסולין שמיר
וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.
משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.
משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.
יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,
בצורה ישרה ע"י מלאכים,
עליהם נאמר: "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז).
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:
יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ
אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה
אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)
פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).
בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).
אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.
כאז, כן עתה – ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.
משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים: "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).
בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.
"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל = 31 = 515.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".
בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).
רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".
יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.
משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.
כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.
כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).
"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).
כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.
משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".
משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.
תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".
תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).
מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).
רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).
כוחה של תפילה בביטול גזירות.
בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".
הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.
ארבעה יסודות לקבלת התפילה
-בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.
א. ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים. ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.
ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור. ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.
רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).
א. ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).
רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).
הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).
רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.
ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.
ב. אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)
ג. בעת ההיא – "זמן התפילה – כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).
תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].
הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".
ד. לאמור" – "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.
רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.
סדר התפילה בפני הקב"ה.
תדריך מאת משה רבנו.
משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.
רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי
א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'. זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.
את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.
להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה
לקבל ע"פ לפנים משורת הדין,
מול הדרישה לקבל ע"פ דין.
אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.
לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).
משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.
למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.
משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.
'הארץ הטובה' – א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.
'הלבנון' – בית המקדש (רש"י).
משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה,
"אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".
רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' – ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.
השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?
משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.
המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.
כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.
נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.
צמד ראשון – תורה ותשובה:
"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).
צמד שני – גן עדן וגיהינום:
"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.
צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.
כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].
למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א). מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.
מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
שמו של משיח:
"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.
הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.
הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.
אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.
הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.
רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:
באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.
כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה"
אדם הראשון ובית המקדש.
אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.
כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
רבנו-אור-החיים-הק':
הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".
לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.
ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.
"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.
כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.
פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.
תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)
מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:
לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?
"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.
ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.
דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.
דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע" השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.
דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).
לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).
הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.
אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,
עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:
"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).
הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".
הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:
"כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).
ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".
הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.
הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).
א. המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.
ב. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
ג. בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.
ד. בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב" – זה מלך המשיח.
"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.
"ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).
לכל אחד מאתנו יש בית –
ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו,
ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".
בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).
מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.
עבודת ה' – מתוך אהבה.
"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,
ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,
אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"
(רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).
"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).
לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.
להלן דברי קודשו:
"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה" = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.
העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:
"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).
הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".
'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).
עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.
אהבתו העזה של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.
"אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –
יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):
"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.
עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".
רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.
רבנו-אור-החיים-הק'
מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':
"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".
"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי:
אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,
יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.
וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.
אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).
"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,
ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו
כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).
בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,
מתוך חסד ורחמים
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. מו"ר זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה.. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.
חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר "להתהלך באור הגאולה", והוצאה שניה לספר הקודם "להתהלך באור החיים".
ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,
וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב
משנת 1912, השנה שבה כבשו הצרפתים את מרוקו, ועד 1956 הייתה מרוקו חלק מהפרוטקטורט הצרפתי והספרדי (Abitbol 2008). שלא כשלטון האנגלי, שאף השלטון הצרפתי להטביע את חותמו על התושבים היהודים ולהפוך את התרבות, את ההיסטוריה ואת השפה הצרפתית למרכיב נוסף בזהות של יהודי מרוקו, המתמערבים, לצד המשך תלותם בחסות בית המלוכה המרוקאי. זרוע הביצוע להגשמת ההתמערבות היו מוסדות אליאנס הראשונים שנפתחו בעיר טיטואן שבמרוקו הספרדית בשנת 1862. אולם מוסדות אליאנס היו לצנינים בעיני חלק מההנהגה היהודית הרוחנית, מאחר שהם נתפסו כמוסדות הגורמים לחילון הדור הצעיר (למשל, רבני מקנס: הרב ברוך רפאל טולידאנו, הרב יוסף משאש והרב שלום משאש). המצטיינים מקרב הצעירים היהודים נשלחו ללימודים בצרפת. הם למדו באקול נורמל בפריז [École normale israélite orientale] התובעני והיוקרתי או באוניברסיטאות של פריז, ליון, שטרסבורג ומונפלייה. מוסדות אלה הקנו לבוגריהם הזדמנות לניידות חברתית תוך שילובם במעמד הגבוה האירופאי בתוך החברה הקולוניאלית. מקצתם אף שבו למרוקו כדי להטמיע את התרבות ואת החינוך הצרפתי או כדי לחזק את לימודי היהדות שנרכשו בצרפת.
שלטון חסות צרפתי שהיה נהלה כל ארצות צפון אפריקה. לאלג׳יריה הגיע ב־1830, לתוניסיה ב־1870 ולמרוקו ב־1912. במרוקו הספרדית, שבירתה טיטואן, התקיים שלטון חסות ספרדי בשנים 1956-1912.
התמערבות – מושג שטבע ירון צור בספרו קהילה קרועה שבו חילק את המיעוט היהודי במרוקו לשלוש קטגוריות: ילידים, מתמערבים ואירופאים.
שלא כיהודי תוניסיה ואלג׳יריה, לא חוו יהודי מרוקו את נחת זרועו של המשטר הגרמני הנאצי ובא כוחו, משטר וישי. למרות זאת, ב־8 בנובמבר 1942, במבצע ״לפיד״ שבו נכבשה מרוקו מידי משטר וישי, קיבלו יהודי מרוקו בהתלהבות ובשמחה את בנות הברית. נחיתת בנות הברית הביאה להקלה ב״חוקי היהודים״ שהיו נהוגים במרוקו בשנים 1942-1940 (צור, 2001). יתרה מזאת, הגעתם של האמריקאים למרוקו פתחה בפני היהודים צוהר חדש גלובלי יותר שדרכו נחשפה הקהילה במרוקו לאמריקה בכלל וליהדות ארצות הברית בפרט.
הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה מאורע היסטורי חגיגי עבור יהודי מרוקו. הם ראו בכך את התגשמות שיבת ציון והעלו לסדר היום היהודי את הזהות הלאומית שהייתה חבויה בהם (כץ, 1983; צור, 2001). ואכן, לפני מלחמת העצמאות ולאחריה אלפים מקהילות מרוקו עלו לישראל. בראשית שנות ה־50, תחת השלטון הקולוניאלי, ועד לשנת 1956 (שנת העצמאות של מרוקו), עלו לישראל כ־116,000 איש. משנת 1956 נאסרה יציאת היהודים ממרוקו והחלה פעילותם של חברי ה״מסגרת״ כשלוחה של ״המוסד״. כך הוברחו לישראל כ־18,000 איש(לסקר, 2006). בשנת 1961 טבעה הספינה ״אגוז״. בעקבות טביעת האונייה חל שינוי במדיניות שלטונות מרוקו, ושערי המדינה נפתחו ליציאה המונית של יהודים עד לשנת 1971. בשנים ההן עלו לישראל כ־130,000 יהודים, ובד בבד החלה גם הגירת היהודים לארצות המערב: לצרפת, לקנדה, לדרום אמריקה, לספרד ולמדינות נוספות.
[1] משטר וישי הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים. ממשלה זו, בראשות הגנרל פטן, קבעה את מושבה בעיר וישי שבמרכז צרפת.
[1] הגנרל פטן הכתיב חוקים אלה לנציגי משטר וישי במרוקו. הוקי היהודים כללו החרמת רכוש וסילוק מעבודה במוסדות ממשלתיים ובמערכת החינוך הצרפתית.
מלחמת ששה הימים וניצחונה של מדינת ישראל על שכנותיה הערביות הפיחה רוח חיים מחודשת בקרב הקהילה מחד גיסא, אך גם עוררה מתח בין הערבים ליהודים במרוקו מאירך גיסא. זאת ועוד, ההתעוררות הלאומית הערבית והתערערות הביטחון האישי הביאו לצמצום דמוגרפי נוסף בקרב הקהילה היהודית.
משנות ה־60 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־20 מבין היהודים שחיו במרוקו, כ־100,000 יהודים היגרו לארצות המערב: כ־ 40,000 לצרפת, כ־10,000 לקנדה, כ־15,000 לארצות הברית, כ־25,000 לדרום אמריקה, כ־10,000 לספרד ולארצות אחרות. צרפת הייתה היעד הראשון להגירה, ועבור מהגרים רבים היא שימשה כתחנת ביניים להגירה עתידית למדינות אחרות (2006 ,Trigano. לקנדה היגרו משפחות, ואילו לצרפת היגרו בעיקר בני נוער וצעירים שראו בצרפת מקום טוב להשלמת לימודים ולהיערכות לקראת עתידם המקצועי(אזולאי, 2012). נוסף על אלה היו צעירים שפנו ללימודים במוסדות חרדיים בצרפת, באנגליה ובארצות הברית.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
עמוד 25
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-troisieme-partie
DANAN
Nom patronymique dont il est difficile de cerner le sens et de préciser l'origine linguistique. A première vue l'origine semble araméenne, "denan" signifiant dans le Talmud le "çis-nommé" ou encore dérivé de l'hébreu-araméen Dan, le juge. C'est aussi la thèse d'Abraham Larédo qui fait remonter le berceau de la famille à une une fraction de la tribu de Milan au nord de la Mésopotamie, mais sans donner de précision sur le sens même du nom. Cette explication est peu convaincante, la mémoire des noms ne remontant pas généralement à une époque aussi lointaine. Il est plus probable que comme l'affirme l’auteur du dictionnaire biographique des de rabbins du Maroc, "Malké Rabanan", rabbi Yossef Benaïm, que l’origine de ce patronyme soit espagnole
- ITSHAK (1836-1900): Füs de rabbi Shémouel. Il hérita de son père la piété et l'humilité. Il a vécu une époque troublée et dangereuse, celle de l'agonie du vieux Maroc. Grand rabbin de Fès, il chercha à mettre sa communauté à l'abri des boulver- sements et des perversions de la modernisation et du laïcisme. Intransigeant dans l’application des commandemnts divins, il estimait que "si l'on cherche à accomoder la Loi, on aura tôt fait de l'oublier. Chacun pourrait alors interpréter les commandemnts à sa convenance alors que nous vivons à une époque de baisse du niveau moral et spirituel". Dans ses sermons hebdomadaires, il mettait en garde les fidèles contre l’abandon de la tradition: "Dans quelques années notre peuple perdra de plus en plus sa foi simple, il se détournera des voies de la Torah et se rapprochera de la conduite de Sodom et Ghomore, rejetant le joug qui le relie au passé". En 1876, il se rendit en Terre Sainte avec son neveu orphelin dont il avait pris en mains l'éducation, rabbi Shélomo, pour s’y installer. Mais il ne put surmonter les difficultés et décida de revenir au Maroc. Il s'attarda quelque temps à Alexandrie pour rencontrer le grand rabbin Moché Pardo. A son retour, il fut contraint d'accepter pour la première fois une fonction officielle rémunérée, celle de juge au tribunal présidé par rabbi Yéhouda Binyamin Monsonégo. Excellent orateur, il faisait un sermon tous les samedi après-midi dans la synagogue familiale. Ses écrits ont été publiés après sa mort par son fils sous le titre " Lé Itshak réah" (Livourne, 1901). Le livre a été réédité par la Fondation Danan aux Editions de l'Institut Bné Issachar, (Jérusalem, 1985). Il laissa trois fils qui furent des rabbins et érudits connus: Mimoun, Shémouel et Yaacob.
- SHEMOUEL: fils cadet de rabbi Itshak. Auteur de "Dichanta Bachemen", recueil de sermons et oraisons funèbres. Il édita le livre de son père "Leitshak Reyah" et édita et et préfaça le livre de rabbi Yéchoua Monsonégo, "Débar Emet". Mort en 1962
- MOCHE: Fils de rabbi Shémouel, un des grands rabbins de Fès au siècle dernier, mort encore très jeune en 1857, à l'âge de 30 ans laissant un fils de 8 ans, Shélomo. On raconte qu'un jour sa mère l'ayant battu avec un bâton, le jeune garçon alla s'en plaindre à son père dans sa tombe, emportant avec lui la pièce à conviction: le bâton qu'il laissa sur la tombe. La nuit, le défunt apparut en rêve à sa veuve et lui commanda de ne plus jamais battre son fils avec le bâton qu'il avait laissé sur sa tombe. Le lendemain elle se rendit au cimetière et trouva effectivement le bâton à la place indiquée..
R SAADIA: Fils de rabbi Hayim. Un 42 victimes de l'attaque du Mellah de Fes en Avril 1912, au cours des trois journees sanglantes du "tritel" de tragique memoire ׳ Assassiné par la populace alors qu’il était a la synagogue revêtu de son châle de priere Il était connu pour sa grande piété.
- SHELOMO (18491929־): Fils de rabbi Moché. Nommé membre du tribunal rabbinique en 1879, il en resta membre puis président pendant quarante ans jusqu'à sa mort, avec une interruption d'un an quand il fut nommé membre du Haut Tribunal Rabbinique de Rabat en 1920, mais pris de nostalgie, il en avait rapidement démissionné pour revenir dans sa ville natale. Excellent orateur, il était le plus grand expert en matière de règles de "halitza" (déchaussement) dans tout le Maghreb. Il joua également un grand rôle dans la direction de la communauté. En 1912, il fut élu dans le comité des Quatre chargé de négocier à Rabat et Paris les indemnisations aux victimes du fameux Tritel (Sac du mellah de Fès). Ce comité constituait un désaveu de la politique menée par le directeur de l'école de l'Alliance, Amram Elmaleh, nommé par les autorités du Protectorat. Sous la pression des autorités, il fut contraint de se désolidariser du comité et reporta son soutien sur Elmaleh, entraînant de sérieux remous dans la communauté qui ne calmèrent qu'en 1915 quand une solution acceptable par tous fut obtenue à la suite de négociations à Rabat et à Paris. Il mena une action considérable en faveur de l’amélioration des conditions de vie de ses concitoyens, sollicitant au besoin l'aide des organisations juives européennes et des consuls étrangers. Auteur d'un ouvrage de Responsa, "Bakech Shélomo", publié à Casablanca après sa mort, en 1931 par ses deux fils Moché et Shaul et de "Acher Lishélomo" (Jérusalem 1901, réédité à Casablanca en 1962).
- ELIAHOU: Rabbin né à Fès qui monta à Jérusalem au début du siècle. Il fut envoyé comme émissaire de Hébron au Maroc et dans le reste du Maghreb en 1925 et au Portugal. Rabbi David Ovadia rapporte que lors de sa visite à Lisbonne, le chercheur Moché Amzallag lui remit la photocopie d’un manuscrit d'un rabbi Moché Ben Abendanan qui fut dayan au Portugal avant l'expulsion.
- YEHOUDA: Fils de rabbi Eliahou. Rabbin très érudit à Fès mais qui n'eut aucune fonction officielle. Parmi sss nombreux ouvrages, quatre ont été imprimés: "Minhat Yéhouda" (Fès, 1935); "Lehem Yéhouda", recueil de sermons (Fès, 1942); "Vezot léyéhouda" (Fès, 1942) et "Nod'a Léyéhouda" (Fès, 1947).
YVES MAXIME: Professeur et homme de lettre fiançais né à Alger. Fils de Colette Aboulker et neveu de José Aboulker. Auteur d'une étude approfondie sur l'Algérie pendant la guerre, le régime de Vichy, la révocation du décret Crémieux, la Résistance, le débarquement américain jusquà l'installation à Alger du gouvemment provisoire de la France Libre de De Gaulle: "La vie politique à Alger de 1940 à 1944" (Paris, 1963).
- MIMOUN (1860-1945): Rabbin et riche négociant à Fès. Membre du Tribunal rabbinique et président de la communauté pendant 40 ans, il consacra de grands efforts à l'éducation religieuse en particulier dans la création et le financement du Talmud Torah, Em Habanim. Fondateur au début du siècle de la synagogue qui portait son nom. ALBERT: Fils de rabbi Mimoun. Il fut un des premiers juifs marocains à faire des études secondaires en France. Diplômé d'agronomie, il se consacra à l’agriculture à son retour au Maroc introduisant des techniques modernes de culture. Il fit partie de la délégation marocaine à l'Exposition Universelle de Chicago en 1933. La petite histoire retiendra qu'il fut le premier Marocain à obtenir le permis de conduire, le permis no. 1.
SHEMOUEL (1875-1962) : Fils de Itshak, rabbin, talmudiste à Fès, auteur de l'ouvrage intitulé "Dishanta bashemen" – sermons et homélies.
YAACOB: Rabbin-notaire à Fès, première moitié du XXème siècle. Talmudiste et érudit, grand chercheur du passé. C'est lui qui vendit au professeur Georges Vajda les manuscrits des écrits historiques des rabbins de sa famille, tenant la chronique de Fès, "Dibré Hayamim". Ces chroniques qui n’avaient jamais été imprimées étaient connues uniquement des rabbins de la famille et avaient servi le rabbin Yaacob Tolédano pour son ouvrage sur l'histoire des Juifs au Maroc, "Ner Hammarab". Leur publication et leur traduction en fiançais en 1949 par le professeur Vajda, a apporté une nouvelle lumière nouvelle sur l'histoire des Juifs au Maroc. Le rabbin David Ovadia a réédité ce manuscrit avec sa traduction française en y ajoutant "Yahas Fass" de rabbi Vidal Sarfaty et "Les Annales de Fès", couvrant la période 1879-1925 de rabbi Shélomo Cohen.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Danan-troisieme-partie
Page 367
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים. תרגום לעברית
׳מסמך קורקוס, סוחרי המלך הראשונים –רשימה על צוירא (תרגום לעברית)
פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.
אלו רק קטעים שלקחתי מספר אחד שכתוב ביד אחד ר׳ יוסף שאיני יודע שם משפחתו מצאתי בו שהמלך סידי מוחמר בנה צוירא בשנת 5520 ורצה שביסודה תהיה מרכז גדול של מסחר של מרוקו אנשים באו לגור בה ורבי שמואל בן ר' יוסף סומבאל נתן עצה למלך שיקדים בעיר הזאת החדשה היהודים שהיו גרים כבר בהרים ליד בקצת ואותם יהודים לא רצו. והמלך נתן רשות לעשר משפחות גדולות אחרות של יהודים שהיו אותו זמן צריכים לשלוח כל אחת נציג ממשפחתו אחד מבניהם שיפתח חדר למשא ומתן גדולה בעיר. אנשים שבאו לגור בצוירא רבי שמואל סומבאל שלח את אחיו תאזר אברהם מרבי יוסף סומבאל מאספי תאזר אברהם מתאזר יהודה והשליט של אספי שלח לצוירא אחיו היה הוא כבר ואחיו במרכש היו קוראים לו ר׳ מימון בן תאזר יצחק קורקוס, תאזר שבא לצוירא הוא ר׳ סלאם לבחר ששמו דילמאר המרכשי ואחריו, הגיע תאזר הרון בן מוזיז אפלאלו, בא תאזר יהודה בן הנגיד ר’ שמואל הלוי רב של מכנס, ובא תאזר מוזיז אבודרהם טיטואני ותאזר דוד בן מוזיז במקום אגאדיר ותאזר אברהם בן ישועה הלוי בן שושן ותאזר מוזיז בן החכם השלם ר’ יהודה אנהורי והאחרון הוא תאזר יוסף בן עדי של ליבאני סריקי. המלך נתן רשות לאלו העשירים כולם ונתן להם בתים שיגורו בהם ויעשו מסחר ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד ושני מחסנים לכל אחד ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב והעשירים האלו שהיו כולם אנשים עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול הגיעו הם ובניהם ובני בניהם לגדולה גדולה. והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל לא נותר אלא מולאי השר ימח שמו שרצה לצער אותם בקלות אבל יראת השם שלהם הצילה אותם כולם שאלמלא אלו האנשים היקרים שהם ראשוני הקהילה באו כמה פועלים יהודים ומוסלמים שהיו עוזרים להם מדברים אחרים כמה וכמה נוצרים של ליוורנו שנשלחו לעיר למרסליה, ג׳יברלטאר ועוד ועוד. והיו גם עשירים שבאו אחריהם, בית אביטבול, ובית בן מקנין, ובית זאגורי, ובית אפרייאט ובאו גם אחרי חורבן אגאדיר בית תאזר חיים גדליה שהיו הרבה מהם באמסטרדם, ובית סמנה, בית פינטו ועוד ועוד הדיין הראשון של צוירא היה רבי יחיא אפלאלו מאגאדיר סוחרי הנוצרים לא היו זזים רק בדבר של האנשים האלו וכמה וכמה משא ומתן של היהודים נעצרו מפני שצוירא חזרה להיות המרכז הגדול שהיה באזור הערים האלו כולם וחזרו להיות מלאים בנחושת ראשים של מיטה, שקדים, עורות, צמר ועוד ועוד. באו בית לורד בית עבדיס מליוורנו וכן בית כהן סולאל דרמון, וביתבוזנאח והעיר חזרה עיר של יהודים וגם היום יום שבת אין מסחר בשום מקום וכל האנשים יהיו יהודים או מוסלמים או נוצרים נחים מן העבודה של השבוע. כולו העיר מליאה בבתי כנסת יפים ישיבות מלאים בחכמים ותלמידים שלהם היו כאן בית אביקסיס בית יולדות בית בן סעיד ועוד ועוד בית קורקוס ובית אפלאלו שהמלך היה אוהב מאוד. והיה שולח על כל עסקיו כולם האנשים האלו הביאו טובה גדולה לעיר ר׳ יוסף אמר שרוב האנשים חיים בשפע ואוכלים מטעמים מובחרים מריחים כל יום בלילה ומפעילים מוזיקה מובחרת מאחר והיו יודעים המקצוע ואלפים מלונדון ומאטליה היו לובשים את המשי בבדים וילבישו לנשותיהם משי ברוכדו ומלבישים אותם בזהב ומרגליות ומקשטים אותם באבנים כמו שקדים ואבנים אדומות ולא רק אלו הטובות יש בהם היו אוחזים ותופסים הלכות ויראי שמים ומחמירים בדינים הרבה היו חכמים שעשו כמה וכמה תלמידים בישיבות, ולומדים יום על יום תורה קדושה שהשאירו לנו אבותינו היו עושים פיוטים לפי הכבוד שלהם ונזהרים בכבוד הצדיקים כמה וכמה הותירו בכתב ידם הדברים האלו המופלאים. והשם עזר להם תמיד וכוונתם טהורה היו רחמנים והיו עוזרים למסכנים ונתנו לעניים וליתומים עניים היו מעט מסיבתם וביתם פתוח תמיד לאורחים כל אחד היה לו בביתו חדר לחכמים וצדיקים הוסיפו על ביתם בתים אחרים בצוואת המלך. והמלך בעצמו הוא היה אחראי על עסקיהם לא שר ולא שופט היה אחראי עליהם רק המלך בעצמו הוא מולאי דריס היה בן דוד המלך ורצה אותו שר שלו לא שיער אף אחד שיום שייקח חלקו מבית אחד היה מגדיל את ההפסד ביתו ניתנה ונבנית לאחד מן העשירים של המלך היהודים מן הגדולים המושל בן עמרה רצה יום אחד לקנות בית של עשיר אחד מעשירי המלך ואותו עשיר לא רצה למכור הבית אפילו רצה אותה רצה את המחסן. בן עמרה ציווה זמנים קשים על סיבת זה העשיר עד שסלח לו המלך וזה קרה גם לבאסא בהדוחק הלך לנוח בין הערים והבתים כולם של העשירים היה עליהם צו שלא ימכרו ויהיו של אותם עשירים לכל ימיהם זרעם וזרע זרעם וזה נשאר עד היום. אפילו סידי מוחמד בסוף ימיו השתנה בטבעו וביותר עם היהודים והכריח חלק מהם שלא ילבשו חליפת פלמנגו. מעולם לא אמר מילה רעה לאותם שהיו עם משפחות גדולות ועשירי המלך על כל פנים באותו הזמן זה שהביא את צוירא לקונסוליה של הנוצרים וגם לאיזה עשירים של היהודים שבאו מבחוץ הנוצרים השם יסלח להם ובתוך המלחמה אחד או שנים מהם עשו צער המלך סלח להם מחמת האחרים.
פענוח ותרגום מערבית-יהודית, מר יחיאל ביטון.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים. הגרסה העברית
עמוד 25
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק רביעי ואחרון
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק רביעי ואחרון
עיון ודיון
הפיוט המובא בזה משרת שלוש מטרות: א. זהו פיוט המפרט את סיפור הבריאה ועל כן מתאים לייצג את פרשתנו. ב. הפיוט מייצג את שירת הבקשות של יהודי מרוקו, מנהג בעל משמעות עליונה לעולם הפיוט, המתחיל בשבת בראשית. ג. הפייטן מייצג את אחד ממרכזי השירה החשובים, השירה העברית באלג׳יריה, מרכז בעל הישגי יצירה נכבדים, הממשיך את מעלותיה של השירה העברית בספרד, אך, לצערנו, כמעט שנשתכח, ואנו מבקשים להשיב לו את כבודו הראשון.7 השיר שומר על שקילה ספרדית מדויקת, וכל הברה שלישית מנוקדת בשווא נע או בחטף. כמו כן בולטת החתימה (אקרוסטיכון) בשיר ״סעדיה שוראקי חזק אמן ונצח״.
כאמור, שירנו כלול בשירת הבקשות של יהודי מרוקו, ומעניין כי הוא משולב בפיוטי פרשת וישלח דווקא, אף על פי שמצד תוכנו הוא מתאים ביותר לפרשת בראשית, שכן הוא מפרט את מעשה הבריאה ועניין השבת. ייתכן כי שילוב פיוט זה בפרשת וישלח – היא פרשת העימות בין יעקב לעשו – נובע מכך שחלקו האחרון של הפיוט כולל בקשה לגאולה ותלונה על מצוקות הגלות ועל אויבי ישראל, המשתקפים בדמותם של ישמעאל ועשו.
30-מִן כָּל קְצוֹת פִּנּוֹת אַרְבַּע / בִּקְעָה וְהַר עִם כָּל גֶּבַע
קַבֵּץ לְקִרְיַת הָאַרְבַּע / בָּנִים בְּלֶחֶם נִשְׂכָּרוּ:
נוֹרָא תְּהִלּוֹת וָפֶלֶא / חַסְדָּךְ לְעַם נִכְאֶה הַפְלֵה
וּלְקֵץ יְשׁוּעָתָךְ גָּלֵה / אֶל עַם בְּלֹא הוֹן נִמְכָּרוּ:
וּבְנֵי אֲמָתִי נִקְהָלוּ / עֲלַי, וְעַל גַּבִּי עָלוּ
35-כִּי מִנְשָׁרִים הֵם קַלּוּ / גַּם מֵאַרְיוֹת גָּבֵרוּ:
נִיבִי יְהִי לָךְ כִּזְבָחִים / שַׁוְּעִי כְּמוֹ עוֹלוֹת מֵחִם
שִׁירִי כְּאִשֵׁי נִחוֹחִים / וּכְשִׁיר לְוִים יָשִׁירוּ:
צוּרִי יְחוֹנֵן אֶת אַרְצוֹ / עַל צַר יְעוֹרֵר מִפְרָצוֹ
יָחִישׁ יְשַׁדֵּד אֶת רִבְצוֹ / וּשְׂדֵה בְלִילוֹ יִקְצֹרוּ:
חָנוּן רְאֵה נָא אֶת עָנְיִי / וּתְצַו סְלִיחָה אֶל מִרְיִי
וּשְׁלַח רְפוּאָה אֶל חָלְיִי / תָּאִיר לְעֵינַי יְאוֹרוֹ:
. 31-30. מן… קבץ: על פי תפילת העמידה: ״וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ״. מן… ארבע: על פי יר׳ מט, לו: ״והבאתי אל עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים״. בקעה… גבע: בכל מקומות הארץ, על פי יח׳ לד, ו-יג: ״ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ. נפצו צאני… והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאתים אל אדמתם״. בקעה והר: על דרך רב׳ ח, ז: ״בבקעה ובהר״. 31. לקרית הארבע: לחברון, כסמל לארץ־ישראל, על פי בר׳ לה, כז: ״קרית הארבע״. והרב שושנה (אעירה שחר) הוסיף כי ארץ־ישראל מכונה כך על שם ארבע ערי הקודש שבה. בנים בלחם נשכרו: המתפרנסים בדוחק, על פי שמ״א ב, ה: ״שבעים בלחם נשכרו״. 32. נורא תהלות ופלא: על פי שמ׳ טו, יא: ״נורא תהלת עשה פלא״. חסדך… הפלה: גלה את חסדך לעם ישראל, על פי תה׳ יז, ז: ״הפלה חסדיך מושיע חוסים״. נכאה: שבור(תה׳ קט, טז). 33. ולקץ ישועתך גלה: על דרך בבלי פסחים נו ע״א: ״לגלות לבניו קץ הימין״. אל… נמכרו: על פי תה׳ מד, יג: ״תמכיר עמך בלא הון״. 34. ובני אמתי: כינוי לבני ישמעאל, על פי בר׳ כא, יג: ״וגם את בן האמה לגוי אשימנו״. נקהלו עלי: לרעה, על דרך במ׳ כ, ב: ״דקהלו• על משה ועל אהרן״. ועל גבי עלו: על פי תה׳ קכט, ג: ״על גבי חרשו חרשים״. 35. כי… גברו: על פי שמ״ב א, כג: ״מנשרים קלו מאריות גברו״, ומוסב על האויבים, שהם בעלי יכולת, על דרך יר׳ ד, יג: ״קלו מנשרים סוסיו״. 37-36. ניבי… נחוחים: על פי הו׳ יד, ג: ״ונשלמה פרים שפתינו״. עולות מחים: תה׳ סו, טו, כלומר קורבנות שמנים. כאשי נחוחים: על פי וי׳ א, ט: ״אשה ריח ניחוח לה״׳. 37. וכשיר לדם ישירו: וכמו השיר ששרו הלוויים בבית המקדש. 38. יחונן את ארצו: יגלה אהבתו לארצו, על דרך תה׳ קב, יד: ״אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו״. יעורר מפרצו: יביא הרס וחורבן, על דרך יש׳ י, כו: ״ועורר עליו ה׳ צבאות שוט״, ועל דרך שמ״ב ו, ח: ״על אשר פרץ ה׳ פרץ״. ואולי נכון יותר לקרוא: ״מפךצו״. 39. יחיש… רבצו: ימהר וייקח את ארצו מידו, על פי מש׳ כד, טו: ״אל תשדד רבצו״. ושדה בלילו יקצורו: יגזלו ויעשקו את יבול שדהו, על פי איוב כד, ו: ״בשדה בלילו יקצורו״. 41-40. חנון… חליי: על פי שלוש מברכות תפילת העמידה הסמוכות זו לזו: ״סלח לנו אבינו כי חטאנו… חנון המרבה לסלוח… ראה נא בעניינו… רפאנו ה׳ ונרפא״. ושלח… חליי: על פי תפילת ״אבינו מלכנו״: ״שלח רפואה שלמה לכל חולי עמך״. 41. תאיר לעיני: על פי תה׳ יג, ד: ״הביטה ענני ה׳ אלהי האירה עיני״. יאות: תהיינה נאורות.
זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו.
וכפי שהדגיש ריה״ל בהכוזרי, מאמר ג, יא:
כל מה שאמר במזמור ״ה׳ חקרתני ותדע״(תה׳ קלט), יחשוב כי כל איבריו מושמים בחכמה וסדר ושעור, ויראה אותם נשמעים לחפצו, והוא איננו יודע מה שראוי להניע מהם. על הדמיון, שירצה לקום וימצא כל האיברים כעוזרים השומעים כבר הקימו גופו והוא לא ידע האיברים ההם, וכן כשירצה ללכת או לשבת ושאר המצבים. ולזה רמז באמרו: ״אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי… אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.
ומתוך קשר זה הוא מבקש ״ירפא למחץ מכתי״, שהיא, כנראה, בקשה אישית לרפואה שלמה, החוזרת בסיום השיר וּשְׁלַח רְפוּאָה אֶל חָלְיִי / תָּאִיר לְעֵינַי יְאוֹרוֹ: ופירש הרב שושנה כי כנראה מבקש הפייטן רפואה ממחלת עיניים שלקה בה.
תוך בקשתו הפרטית מזדהה הפייטן עם כנסת ישראל, מתאר את מצוקות הגלות, דורש לעשות נקמה באויבי ישראל, ומבקש על הגאולה.
אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה. פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד -ובשלוחותיה. בראשית פרק רביעי ואחרון
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
התפלגות של ההגירה והעלייה של יהודי צפון אפריקה 1980-1948
ארץ המוצא / היגרו לצרפת /עלו לישראל
אלג'יריה / 130.000 / 20.000
תוניסיה / 50.000 / 60.000
מרוקו / 220.000 / 343.000
ס"ך / 220.000 / 343.000
מספרם של יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היה קטן יותר ממספרם של יהודי תוניסיה ואלג׳יריה שהיגרו למדינה זו. מבין עולי צפון אפריקה, יוצאי אלג׳יריה הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שהיגרה לצרפת, ואילו יוצאי מרוקו הם הקהילה היהודית הגדולה ביותר שעלתה לישראל. הסיבה לכך היא שהשלטון הצרפתי במרוקו לא העניק ליהודים אזרחות, ואילו יהודי אלג׳יריה קיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870 מתוקף צו כרמייה.1 לכן, בשנת 1962, כשאלגיריה קיבלה עצמאות, היגרו רוב יהודי אלג׳יריה לצרפת, ואילו רוב יהודי מרוקו, כ־000 ,260 נפש, עלו לישראל.
אדולף כרמייה, שר המשפטים היהודי־צרפתי, שיזם את הצו להענקת אזרחות ל־35,000 יהודי אלג׳יריה.
גורמי דחיפה להגירה
כאלפיים שנה חיה במרוקו הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. במחצית השנייה של המאה ה־20 החלה יציאה המונית של קהילה זו, בעקבות גורמי דחיפה חיצוניים ופנימיים. גורמי הדחיפה החיצוניים היו הקמת מדינת ישראל, הסכסוך היהודי־ערבי המתמשך והמלחמות בין ישראל ומדינות ערב (מבצע קדש, ובעיקר, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור). גורמים אלה הגבירו את המתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי והשלטון המרוקאי ובין המיעוט היהודי במדינה ודחפו את היהודים להגר למערב.
גורמי הדחיפה הפנימיים נבעו מהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות: הציונות מזה והאיסטיקלל המרוקאי מזה. בתקופה הטרום קולוניאלית ולאחריה ידעה כל קבוצה אתנית מהו מעמדה המשפטי ומהו מקומה בחברה המרוקאית. אולם בעקבות השינויים הגלובליים במאה ה־20 התחזק הרכיב הלאומי הן בזהותם של יהודי מרוקו(צור, 2001) והן בזהותם של הערבים המרוקאים. זאת ועוד, עלייתה של הלאומיות הערבית ועליית הפונדמנטליזם האסלאמי הביאו להתחזקות היסודות הדתיים בתוך החברה הערבית, והמתח בין אוכלוסיית הרוב המוסלמי למיעוט היהודי במדינה נסק. גם שינויים אלו דחפו את היהודים להגר למערב.
איסטיקלל הייתה התנועה הלאומית לשחרור מרוקו בראשותו של עלאל אל פאסי.
נוסף על השינויים הלאומיים והגלובליים, גם ברמה האישית־ הקהילתית התעורר בקרב היהודים הרצון לניידות, לעלייה במעמד החברתי ולקידום מקצועי. המחסור הגדול בבתי ספר תיכון ובאוניברסיטאות במרוקו האיץ את בני הנוער היהודים לחפש חלופות להשלמת לימודיהם מחוץ למדינה. העוני במרוקו והקושי לפרנס משפחות גדולות בכלכלה מסורתית טרום מודרנית עוררו את החיפוש אחר ארצות אחרות העשויות לסייע הן בשיפור רווחת המשפחה והן בפתיחת שווקים חדשים ליוזמות כלכליות. מלבד זאת, העלייה ההמונית לישראל יצרה חלל בקרב הנותרים במרוקו, למרות הרצון להמשיך ולחיות במרוקו מטעמי נוחות, מטעמים כלכליים או מטעמים אידאולוגיים (לא ציוניים או לאומנים מרוקאיים).
צרפת – חלום שהתגשם
צרפת הייתה היעד המועדף על המהגרים ממרוקו לארצות המערב, בין היתר כי שפתה ומורשתה היו חלק מעולמו התרבותי של הדור שגדל בערים ובעיירות במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. עבור הדור הזה הייתה השפה הצרפתית שפה ראשונה, ולפיכך די בטבעיות היגרו הצעירים ממרוקו לצרפת ולא לישראל או לאמריקה. זאת ועוד, בעיני בוגרי האליאנס הייתה צרפת הגשמת חלום, וחברי תנועות הנוער היהודיות, ובעיקר הצופים, ראו בה יעד להמשך פעילותם. שיעור הצעירים ובני הנוער שהגיעו לצרפת להמשך לימודים היה גבוה בקרב המהגרים לרפובליקה הצרפתית, כיוון שהמדינה הציעה להם לימודים ללא עלות מזה, והמוסדות התורניים היו ברמה גבוהה ומשכו אליהם את הצעירים שביקשו להרחיב את השכלתם מזה. נוסף על כך, באותן השנים הייתה צרפת מדינה יציבה שהעניקה הטבות סוציאליות לאזרחיה כמו גם ערכי שוויון וזכויות אזרח של ממשל דמוקרטי, אף על פי שקליטת המהגרים בה לא הייתה ממוסדת.
רוב יהודי מרוקו שהיגרו לצרפת היו יוצאי הערים המרכזיות והעיירות הבינוניות. הם השתייכו לשתי הקטגוריות התרבותיות שטבע ההיסטוריון צור: ״מתמערבים״ או ״צרפתים״(צור, 2001). קליטתם בצרפת הייתה בעיקר בערים המרכזיות: מרסיי, ליון, שטרסבורג, פריז ופרבריה. רוב ראשי המשפחות התפרנסו ממסחר זעיר, ממשרות פקידות שונות בשירות המדינה או כ״כלי קודש״ בקהילות (חזנים, שוחטים, משגיחים, רבנים, מוהלים, מחנכים), ומיעוטם היו אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים. בצרפת התפרנס הדור הראשון להגירה כפי שהתפרנס במרוקו.18
ההגירה לצרפת וסוגיה
משנות ה־50 של המאה ה־20 היגרו כ־10,000 בני נוער וצעירים ממרוקו לצרפת, והם נקלטו בה במוסדות שונים: במוסדות חרדיים כמו ישיבת חכמי צרפת והסמינר לבנות תומר דבורה באקם־לה־בן; במוסדות חב״ד בברנואה; בבתי ספר תיכון כמו אקול נורמל, יבנה בפריז ועקיבא בשטרסבורג; במוסדות אקדמיים בערים הגדולות של צרפת ובמוסד העל־תיכוני להכשרת מורים אורט ז׳נבה. עבור מהגרים צעירים אלה ההגירה לא הייתה טראומטית, כי הם ראו בצרפת בית אולפנה מרכזי להכשרתם לחיים. בעיניהם, המרחק ממרוקו לצרפת היה רק גאוגרפי ולא תרבותי, כיוון שהם למדו על צרפת ועל תולדותיה במערכת החינוך של האליאנס, ולפיכך כשהם הגיעו לאקס־לה־בן או לבית ספר יבנה בפריז, הם השתלבו בקלות בתוכנית הלימודים ובחברה המקומית.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב.
עמוד 30
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
ספר התקנות
אך מבעד לעליונות של בני הממון מבצבצת חולשתם של בני המעמדות הנמוכים. בצד הדאגה לסוחרים, לבעלי אשראי ולבעלי רכוש ביקשו חכמי התקנות לדאוג ליסודות החלשים שבחברה־ יש לשמור על זכות חדייר לחזור ולרכוש בית בדמי מפתח היא רק דוגמא מני רבות!״).
הפיקוח חציבורי היה הדוק ביותר, גם משום שנגידי הקהילה ששירתו בתפקידים מדיניים נכבדים השתתפו בכינוסים של תיקוני תקנות ופיארון בחתימותיהם. הדמויות המרכזיות בתקנות הראשונות היו בני היהודים שלהם היתה , כאמור, השפעה כלכלית ודיפולומטית גדולה בחצרות מלכי פורטוגל ומרוקו כאחד. נגיד אחד היה יעקב רוזאלס.
סניף בפעולתו של יעקב ושל הסוחרים היהודים בכלל הוא במסחר הבינלאומי שהתחיל להתפתח באותם זמנים בין אירופה לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים השונים שפעלו באותו זמן ושבהם היה מעורב יהודי: התעודה היא על שני סוחרים פורטוגזים בארזילה. אחד מהם מוכר בדים לשריפים מרוקניים המשייטים בשיירת בין פורטוגל לבין סלא. לשיט זח ערבים מלך פאס ושליט מראכש. שייטת הספינות שייכת ליעקב רוזאלס שפועל בליסבון אך זוכה בזכות קשריו להגיע להשפעה בחצר מלך פאס ולהנהגה בקהילה היהודית. את הבדים שמכר הוא הביא מאיי הודו המערבית עמם מקיימים הסוחרים הפורטוגזים באזמור ובסאפי קשרים רבים בזכות הסוחרים היהודים, ‘.
כידוע היתה שרויה הארץ באותו זמן במאבק על השליטה במרוקו ובאמת כמעט כל הפעילות המסחרית הדיפלומטית וחבטחונית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל התרכזו בשלב הראשון בדרום הארץ שהיה בתחום שלטונו של מלך מראכש.
מוקד אחר של פעילות הסוחרים היהודיים היה ממלכת פאס יריבתה של זו. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלס את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם ׳הוא זכה לכבוד רב'. בשנים 1535-1534 הוא שימש מתווך בין יוחנן השלישי לבין מרוקו בהשכנת שלום ביניהם.
יותר מכולם שירת מלך זח יעקב רותי שהיה צאצא ליהודים פורטוגזים Aróte או Rude מן המאה ח-15 שחיו Covilha ובבראגח. הוא זכה להנהגה היהודית בפאס ולכבוד רב בתקנות.
יעקב שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל. סוכנו היה אחיו משח בארזילה. ב-1537 הוא נסע כשגריר של רצון טוב בפאס וב-1539, הפעם כשליח למלך פורטוגל, בשליחות הפורטוגזי סבסטיו ורגאס,״.
יש בעלייתו של יעקב רותי כדי ללמד תכונה נוספת מדוע זכו יהודים דווקא לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. אין תימה בזח שהמרוקנים רצו אותו כמתרגם וכיועץ בגלל קירבתו לפורטוגזים. אך המלך מנואל העדיף אותו על פני ורגאס כיוון שלא הביע אימון בהערכותיו של זח את פני הדברים וגם דאג יותר מדי לעסקיו. כך עלה שמו של רותי כמועמד בעל תואר צנוע, ׳היהודי רותי׳. מינויו של ורגאס כשגריר במרוקו או שיגור ׳שגריר מיוחד׳ מפורטוגל היתה יומרנית מכדי להתחיל בה יחסים רגילים עם מלך מראכש הווטאסי. חם יכלו להיות בני ערובה שמחירם יקר מאוד, לעומת היהודים.
השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה, פוליטיקה, חברה, תרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.(מתוך ויקיפדיה)
ריקר מערער על איכותו של רותי כיהודי אבל במסחר ובפרט במסחר בדים ובסמכות שנתן לו מלך מרוקו לא היה איש כמוהו. השנה היא 1539 ומלך השריפים בדרום היה מולאי אברהים ולשליטי פורטוגל ופאס בצפון היה עניין משותף.
לדידו של הפורטוגזי דה טבורה אין יותר יהודי טוב במלכות פאס מאז גירושם של יהודי ארזילה מרותי. בפעילותו באפריקה מילא יעקב תפקידים רבים: בספטמבר 1542 הוא נשלח ממלך פאס לתטואן כדי לשאת ולתת עם מושל צאוטה, פעם אחרת באותה שנה הוא נשלח לטנג׳יר לשחרר את אחיו משח שנאסר בפקודת האינקביזיציה. ב-1545 הוא נמצא בארזילה למשא ומתן על שלום, שם נודע לו על ארמדה תורכית שמפליגה לכבוש את עדן. הוא יודע את מה שקורח בכל מרוקו.
ייתכן שהקנאה בהצלחתו היא בבסיס דבריו של שגריר פורטוגזי מיוחד במרוקו שאין לסמוך על יעקב רותי, ולפיכך הוא הביא עמו פורטוגזי שיודע ערבית כיוון שהסוחר ורגאס לא היה איתו באותו זמן.
פחות מרשים מיעקב היה אחיו משה,.
הבעייה הקשח של הפורטוגזים היתה בעיות האספקv של מזון, ציוד ונשק בניגוד למאורים תושבי הארץ. מכאן היותן של המבצעים הצבאיים של פורטוגל (ושל ספרד) במצב של מגננה. הפורטוגזים חיפשו כל דרך כדי לבסס את מצודותיהם ואת רצונם להתפשט במרוקו. כדי לעשות זאת הם חיפשו בני ברית שיסייעו בידם והיהודים ענו על משימה זו. מנגד לא היה השלטון המוסלמי בממלכה מסוגל לנהל את ענייני החוץ והכספים באופן יסודי ומקיף. היהודים חיו החלפנים, שוקלי הכסף, מנהלי החשבונות, עובדי המטבעה המלכותית והסוחרים באבנים יקרות ועוד.
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
הברחות ימיות חשובות 1960-1959 בנתיב הים התיכון מצפון מרוקו לספרד ומשם לגיברלטר יושמו במבצעי ׳דג׳. מבריח ספרדי מסיאוטה בעל ספינת מנוע בינונית בא על פי תיאום עם ׳המסגרת׳ למקומות שונים על החוף, בין מפרץ רינקון ובין קסטיכוס (בקרבת הערים תיטואן וטנג׳יר), ואולי אף למפרצים אחרים, והעביר את העולים בשעת הפלגה אחת לסיאוטה.
שיא הפעילות בהברחות ׳דג׳ התנהלה בשלהי .1959 למעט סערות קשות שפקדו את אירופה, בכלל זה בים התיכון, ואי ההבנה שהתגלעה בין המבריח ל׳מסגרת׳ בענייני כספים שני המכשולים העיקריים במבצע הזה — טרם הציבו השלטונות מגבלות רציניות כדי לבטלו. באוקטובר-נובמבר 1959 בלבד יצאו 563 עולים בדרכם לסיאוטה.
חילוקי הדעות עם השליח גרמו להפסקה זמנית של שיתוף הפעולה. מבצע ׳דג׳ חודש בעזרת ערבי מוסלמי, אלברטו, אף הוא מסיאוטה, שעבד עם אחיו. השניים שימשו כמאבטחים ומורי דרך לעולים שהורדו על כביש החוף בעזרת פעילי ׳המסגרת׳, והובילום למקום ההעלאה.
במחצית הראשונה של 1960החלו שלטונות מרוקו לעקוב אחרי ׳דג׳; לאחר תפיסת שני נהגי ׳המסגרת׳ שהובילו את העולים למפגש עם המבריחים, נפסקה פעולה זו, אך התחדשה שוב ביוני 1960 עם הספרדים שאתם עבדה ׳המסגרת׳ בתחילת המבצע.
ואולם כבר בפעם הראשונה נתפסו כל שלושים העולים ושלושה מאנשי ׳המסגרת׳ בידי סיירת המכס במארב שהוטמן להם. לפי דיווחו של אפרים רונאל, אז מפקד ׳המסגרת׳ בצרפת, השלטונות המרוקניים ירו על הסירה, והעצורים עונו קשות לפני ששוחררו. לאחר מקרה זה הבינו המרוקנים שההעברה בים נעשתה שגרה באמצעות סירות של דייגים ספרדיים, ואף איימו בפעולות תגמול. בעקבות זה פנו השלטונות הספרדיים לאנשי ׳המסגרת׳ בסיאוטה ואמרו למארגני העלייה שהעניין הועבר לטיפול אצל השלטונות המרכזיים במדריד, ועד קבלת תשובה אין הם יכולים להמשיך בפעולות. למרות המגבלות בסיאוטה, אלה כנראה לא חלו על מובלעת מלייה. בסופו של דבר, נמצא פתרון שאפשר את חידוש נתיבי ההברחה הימיים והיבשתיים השונים דרך סיאוטה, וזאת לאחר שהספרדים השתכנעו כי בקרב שלטונות מרוקו חלף הזעם.
מבצע ׳דג׳ תוגבר בעקיפין או במישרין במבצע ׳דג קטן׳; לא היו הבדלים מהותיים בנתיבי שני המבצעים, אך הספינה הייתה קטנה יותר, ובמקום להעביר כ־30 איש במבצע אחד, מספר העולים היה קטן שבעתיים. באותה העת הפעילה ׳המסגרת׳ מבצע ׳סרדין׳; מכוניות ׳המסגרת׳ הסיעו עולים לארקמן בצפון מרוקו, ומשם הועברו העולים לספינת דיג של מבריח ממלייה. המבצע הופסק לאחר שנתפסו עולים על החוף בידי סיירת מכס מרוקנים בקיץ 1959.
למשך זמן מסוים יושם מבצע ׳גיל׳, שבו העביר בעל ספינה גדולה מסיאוטה עולים מחוף אואד־לאו, לא הרחק מתיטואן. במבצעים האלה עלו בכל הפלגה כ-90-60 עולים.
כמו ׳דג׳ הופעלו מבצעי ׳שמר׳ ו'שמה׳. ב׳שמר׳ באו נהגי ׳המסגרת׳ לקזבלנקה, וקיבלו את פני העולים שהובאו לבית מבטחים ליד תיטואן, ומשם הם הוסעו בכביש תיטואן־ סיאוטה לחוף רינקון עד הספינה שהפליגה לסיאוטה; ב׳שמה׳, הנהג שהיה מן המבריחים עצמם אסף את העולים בקזבלנקה ברכבו, והסיע אותם לחוף סיאוטה, ומשם בסירה לסיאוטה. יהודים הוצאו גם במבצע ׳וין׳, הפעם מן החוף האטלנטי בלאראש בספינות לכיוון סיאוטה בים התיכון, ובמבצע ׳שלי׳, שבו הוברחו משפחות ממעגן על יד קאסר אל סג׳יר בין סיאוטה לטנג׳יר. למבצעים הימיים האלה יש להוסיף את מבצעי ׳אגוז׳(הידועים גם בכינוי מבצעי ׳ג׳רי׳, על שם בעל הספינה) מאזור מלייה היישר לגיברלטר, שבהפלגה השלוש עשרה ירדה הספינה למצולות הים, וכל העולים שהיו על סיפונה טבעו. מספר מבצעים לא יצאו לפועל הן בגלל התחרטות המבריחים הן בשל היסוסי אנשי ׳המסגרת׳, למשל, במבצע ׳בזר׳ תוכנן להעביר עולים בסירה מהירה שניהלה מלחמה במבריחי טבק בדרום ספרד ובאזור הגבול עם מרוקו. האיש האחראי על הסירה פנה לאנשי ׳המסגרת׳ והציע את סירתו להעברת עולים. על פי התכנית, על בעל הסירה היה לבקש מן השלטונות המרוקניים אישור למרדף אחר סירות העוסקות בהברחת טבק בקרבת חופי מרוקו הים תיכוניים. אישור זה נועד לשמש מסווה לסירה לעגון בכל חוף בקרבת סיאוטה כדי להעלות משם אנשים. התכנית לא מומשה, ככל הנראה, משום שהספינה — בטיחותית יותר מרוב ספינות המבריחים — הייתה קשורה לשלטונות במרוקו ובספרד, והתעורר חשש מפני בעיות עם ממשלת מרוקו ומחשיפת המבצעים.
למעט מבצעים אחדים בחוף האטלנטי, עד טביעת ספינת ׳אגוז׳ בינואר 1961 התרכזו הפעילים במבצעים ימיים בחציית הים התיכון הן דרך המובלעות הספרדיות הן בקו ישיר לגיברלטר ללא מעבר ביניים. מאביב 1961עברה ׳המסגרת׳ להפעלת מבצעים ימיים בחוף האטלנטי של מרוקו ליד רבאט, מבצעים שנעשו באמצעות אונייה איטלקית גדולה, בת טון, שקיבלה את השם ׳קוקוס׳. האונייה נרכשה באיטליה, וצוות העובדים היה איטלקי, אך מפקד הספינה היה ישראלי, איש חיל הים בעל ניסיון רב במבצעים ימיים. אם במבצעי ׳דג׳ הוצאו לרוב עד 350 איש בחודש, ובתריסר ההפלגות של ׳אגוז׳ מסתיו 1960 ועד ראשית ינואר הוצאו קרוב ל-340 עולים, הרי ב׳קוקוס׳ הפליגו יותר מ-500 עולים בתוך חודשים אחדים בתנאים יותר איכותיים ופחות מסוכנים. במשך כל תקופת המחתרת הוצאו יהודים בדרכונים מקוריים ומזויפים בהשגחת ׳המסגרת׳ דרך הנמל הימי קזבלנקה לכיוון מרסיי. ואולם מדובר בעולים מועטים ובמבצע שהופסק מדי פעם משום שאחדים מן העולים לא ידעו להגן על הדרכונים שלהם או ענו תשובות לא מניחות את הדעת לאנשי המכס והמשטרה.
עמוד 439
מבצעי עלייה ימית – ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג
היחסים עם סגן הקונסול
בשנה הראשונה לפעילותו במוגדור, זכה גינצבורג כאמור לשיתוף פעולה של הגורמים השונים בעיר. בשנים הבאות הסתבך בעימותים עם סגני הקונסולים של בריטניה וצרפת במקום, עם המושל והקהילה היהודית.
עד פברואר 1876 יחסי גינצבורג עם סגן הקונסול ר׳ דרומונד האי היו טובים. סגן הקונסול ואשתו נכחו בתפילות שניהל גינצבורג. בסוף ינואר הפסיק ר׳ דרומונד האי להשתתף, וב־7 בפברואר כתב לגינצבורג מכתב ובו הודיעו, כי בגלל האופי האישי החמור והבלתי מקובל שבו פונה הנמען לקהל בזמן הטכסים הדתיים, הוא נאלץ להפסיק את השתתפותו. גינצבורג ענה לו בלשון ידידותית ומפויסת וביקשו לשקול שוב את החלטתו. למחרת קיבל מסגן הקונסול מכתב נוסף המגיב על פנייתו של גינצבורג, והאומר כי אין לו כל כוונה אישית כלפיו, אבל עליו לחזור על כך שלשונו גסה ושהיא נושאת אופי של הטפת מוסר, ולא של דרשה טכסית. הפסקת ביקוריו של סגן הקונסול בכנסייה לא השפיעה בשלב זה על היחסים ביניהם.
באותה השנה ביקר במוגדור ג׳והן דרומונד האי, ובארבעת השבועות של שהייתו בה בא לכנסייה יחד עם אשתו ובנותיו, וכן נכח שם בנו סגן הקונסול, עם אשתו. כל אלה הוזמנו על ידי גינצבורג לארוחה, ובה נפגשו עם הקהילה האירופית בעיר. באותו זמן גילה גינצבורג כי הוגשו תלונות על כי הטכסים שהוא מנהל אינם תואמים את הרגליהם של האנגלים, והופצה שמועה כי דתו שונה מזו של סגן הקונסול, כלומר אינה אנגליקנית. כוונת השמועה הייתה להזיק לפעילותו ולחבל בדימויו בעיני השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. בהקשר זה הזכיר גינצבורג, כי כבר בבואו למוגדור הופצה ידיעה כי הוא מטיף לדת חדשה המאיימת להשחית כל דת ומוסר. ייתכן שידם של הקתולים הייתה במעל זה, כי לדברי גינצבורג, אלה הפריעו לפעילותו מראשית בואו למוגדור.
לדבריו, עד 14 בינואר 1877 עלה מיום ליום מספר המשתתפים בתפילות בכנסייה ובלימודים בבתי הספר. גינצבורג כתב שהוא זכה לכבוד מצד האוכלוסייה המוסלמית והיהודית ומצד השלטונות, שהכירו בכך ששליחותו היא בעלת רצון טוב לכל אדם באשר הוא אדם. זו הערכה סובייקטיבית של גינצבורג, ודומה שהמשבר עם היהודים החל כבר קודם.
עמדת הרבנים
אף שהרבנים ראו בעין יפה את השירותים הרפואיים שהגיש המיסיון, לא יכלו להשלים עם פעילותו החינוכית, וכבר בשנה הראשונה התנגדו לכך שילדים וילדות יהודים ילמדו אצל מורים נוצרים. התנגדות זו גרמה לכך שמספר התלמידים לא היה גדול. ב־1876 למדו בבית הספר המיסיונרי 30 יהודים. בשיעורי הערב למבוגרים נכחו שמונה עשר יהודים וחמישה מוסלמים. מספרים אלה היו קטנים מהמצופה על ידי הצוות. גינצבורג היה מודע ליחסם השלילי של הרבנים כלפיו וראה בהם את המכשול העיקרי להצלחת שליחותו.
את מועדון התפירה לנשים שנוסד על ידי הגברת גינצבורג, ראו החכמים בעין יפה, כי לפי תפישתם מקומה של האישה בבית, ומלאכת החוט והמחט תואמת את העיסוק המסורתי של האישה מקדמת דנא. לא נעלם מגינצבורג כי לאחר שכי״ח פתחה בית ספר לבנים, פנה אליה הרב יוסף אלמאליח בינואר 1875 וביקש עזרה לשם פתיחת בית ספר לבנות, שלאחר מכן נתמך גם על ידי יהודי אנגליה. לדברי גינצבורג, חינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים כדבר בזוי, הוא הכיר את ההתנגדות המסורתית של החכמים ללימוד תורה לנשים.
בתגובה לפעילות המיסיון, בייחוד בתחום החינוך, שבה ראו הרבנים סכנה גדולה ליהדות, הם הטילו חרם, כנראה בתחילת 1877, על כל מי שמתקרב ל״מצפה״, מספק לצוות ולמבקריו מצרכים, כולל מזון, או משרת את המוסד. חל איסור על קבלת שירותים כלשהם, לרבות שירותי המרפאה. אלה שהועסקו על ידי ״מצפה״, נצטוו להפסיק את עבודתם. דומה שהיה תיאום בין הרבנים והקונסולים לגבי צעד זה. הכרוז שהכריז במלאח, כי מי שיתקרב ל״מצפה״ יוחרם, הודיע כי זו פקודה של הרבנים והקונסולים גם יחד. אין פלא אפוא שזעמו של גינצבורג היה מופנה לא רק כלפי ״הרבנים העשירים״, אלא גם כלפי הקונסולים. לדברי גינצבורג, אמר לו שיך היהודים (הנגיד) שהוא מצטער על החרם, הפוגע בחינוך של המיסיון. כן הביע תקווה שה ״ניצחוך בוא יבוא וציין שדרושה סבלנות.
בית הספר נחל מכה ניצחת כשקטן מספר התלמידים. אבל ככל שהדבר תמוה חלה עלייה במספר הבנות הלומדות. חלה ירידה במספר הספרים שהופצו. באיסור על מכירת מצרכי מזון לצוות היה ניסיון להרעבתם. ניכר קושי במציאת יהודים לביצוע שירותים ל״מצפה״, אפילו תמורת תשלום הוגן. לדוגמה, סבלים יהודים שמדי יום ראשון היו נושאים אנגלי זקן ומוגבל לכנסייה — הפסיקו להובילו, ומוסלמים לא היו מוכנים לבצע שירות זה עבור הנוצרים. חולים שנזקקו למרפאה ולבית המרקחת חששו לבוא. אחדים הביעו את צערם בפני הרוקח מר דהאן, ופנייתם לרבנים להסרת החרם לא הועילה. הדבר יצר תסיסה נגד הרבנים, ויהודי אחד הגיב: ״אין לרבנים שלנו ראש ולב, יש להם רק כיסים ואלה בלבד קדושים״. בין שגינצבודג הכניס דברים אלה בפיו של היהודי, ובין שהדברים אותנטיים, הם מרמזים שהחרם פעל.
למרות החרם, לא הפסיק צוות המיסיון להעניק שירותים ליהודים שנזקקו להם. הגב׳ גינצבורג, למשל, טיפלה בעיניהם החולות של ילדים יהודים. המעשה זכה להערכה מצד היהודים, ואישה יהודייה אמרה לה: ״אנו מקללים אתכם והקללות חוזרות אלינו, ככל שאנו מעליבים אתכם יותר, אתם אדיבים יותר כלפינו״.
אליעזר בשן-היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני-1999 – צוות שפעל עם גינצבורג
עמוד 60
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-תושבים ועיסוקם.
תושבים ועיסוקם
מסוף המאה ה־19 ועד המחצית השנייה של המאה ה־20 חיו בכפר כ־600 יהודים. דבר זה נכתב בעדויות ותעודות מזמנים שונים. בשנת 1883 חיו בסידי־רחאל כ־1000 תושבים, יהודים ומוסלמים. על פי נתונים אלו, היוו היהודים, בתקופה זו, כ־60% מאוכלוסיית הכפר! לימים, בשנת 1949 נמנו בכפר כ־2600 תושבים, מתוכם 600 יהודים. דומה שהפרעות וההגירה למראכש, שהתחזקה בשנים אלו, השפיעו על הקהילה היהודית שלא גדלה יחסית לקהילה המוסלמית.
המיסיונר תיאודור אלי זרביב, שערך מידי שנה, בזמן שהותו במרוקו, מסע בין הקהילות שבדרום מרוקו, ביקר בכפר באוקטובר 1886 (תרמ״ז). הוא מדווח שבסידי־רחאל חיים 650 יהודים, כמעט כולם סוחרים והם לא עשירים ולא עניים. במקום אחר מתאר זרביב באריכות את ביקורו בכפר. הוא מציין שוב שבכפר גרים 650 יהודים, ולהם שני בתי־כנסת. לדבריו, הכפר מלוכלך וחרב כמו שאר הכפרים במרוקו. זכיב התארח בביתו עול שיך הכפר ׳כליפא ברמוחא'.
זרביב, דו״ח, 1887, עם׳ 132. זרביב התווכח בכפר עם הרב ויהודים נוספים: שם, עמ׳ 134; הנ״ל, מודיעין, מאי 1887, עם׳ 69-68. הדים לביקורו של זרביב בסידי־רחאל נשתמרו בסיפור על ויכוח בין כומר נוצרי לרב הכפר, ר׳ חגי פרץ: צוהר, עמ׳ קה-קיא. זרביב, שהגיע לכפר בשמיני עצרת, מספר שיהודי הכפר מיסיווא (Missiwa) הסמוך, בו חיו 51 יהודים ללא בית כנסת, הלכו לסידי־רחאל כדי לחוג את החג, ונשותיהם נשארו לבדן בכפרם: זרביב, מודיעין, מאי 1887, עמ׳ 68. על זרביב: קורקוס, מוגאדור, עמ׳ 305- 322; בשן, המיסיון, עמ׳ 136-113 ועל פי המפתח.
בשנות חילופי השלטון בין המלכים מולאי חסאן הראשון ובניו מולאי עבד אל־עזיז ומולאי חפיץ׳, סבלו יהודי סידי־רחאל ממושלים קשים ומרדיפות. במכתב ששלחו לחברת כל ישראל חברים (כי״ח) שבפריז, בסביבות שנת 1913 (תרע״ג), הם מציינים מספר מדויק של תושבי הכפר לפי עיסוקיהם. לפי מקור זה חיו בכפר 572 נפש, מתוכם 176 גברים מפרנסים והשאר (396 נפש) נשים וילדים. ברשימה נספרו 48 אלמנות ו 45- יתומים ויתומות, מספר גבוה יחסית לגודלה של הקהילה. דומה שהפרעות עליהם מסופר במכתב ותוחלת החיים הקצרה ששררה במרוקו בימים ההם גרמה למספרים אלו לגדול בצורה לא פרופורציונלית.
בתעודה מוזכרים עיסוקיהם של תושבי הכפר: סוחרי פשתן ומשי (40 איש). מוכרי בשמים (7). סנדלרים (67). צורפים ויוצרי כלי נשק (10). נגרים ועוסקים בעץ (13). נפחים (12). מוכרי שמן (8) מכיני אוכפים (5). מוכרי תבואה (4). מלבדם מוזכרת קבוצה גדולה של יתוימים ואלמנות. מוזכרים גם עשרה אנשים שאינם עושים במלאכה, דומה שהם ׳עשרת הבטלנים׳, הרבנים וכלי הקודש.
בשנת 1934 (תרצ״ד) חיו בכפר יותר מ־100 משפחות שכולן התגוררו במלאח. בשנת 1947 (תש״ז) נמנו בעיר 560 יהודים, מהם 85 ילדים.
בפברואר 1949 (תש״י) דווח על 600 יהודים בכפר. על פי מקור זה, רוב היהודים מתעסקים ברוכלות זעירה או בעלי מלאכה. אחת לשבוע נערך שוק בכיכר המרכזית של הכפר, הסוחרים היו סוגרים את חנויותיהם, לוקחים מעט סחורה והולכים למכור אותה בשוק.
בסביבות שנת 1950 (תש״י) נכתב שהמלאח הוא מלאח גדול וחיו בו 549 יהודים. חיים זאב הירשברג, שביקר בסידי־רחאל בשנת 1955 (תשט"ו), מספר שחיים בכפר כ־600-500 יהודים.
קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–תושבים ועיסוקם.
עמוד 14
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים מנהגי אבלות
ח-נהגו לשפוך את כל המים האגורים בכלים שבבית הנפטר, ובשני בתים הסמוכים מזה ומזה:
כן המנהג פשוט, וכמבואר בשו״ע(יו״ד סימן של״ט ס״ה), וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ז), ובאבודרהם (שע״א) הביא רמז לדבר, ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה, וטעם הענין כדי שלא יפרסמו בפה את פטירת האדם, ויש טעם נוסף, שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות, וראה בזה בש״ך(סימן של״ט סק״ט), ובשו״ת מים חיים(ח״ב סימן פ״ד) ובבית היהודי(ח״ג סימן כ״ו ס״ד):
ט-נהגו הנשים לקונן על המת ולעורר בכי ומספד, ויש אף ששרטו על לחייהן, ויש שתלשו שערותיהן, וחכמי ישראל מחו בהן על זה:
כן היה המנהג אצל הנשים, וראה בזה בנחלת אבות (עמוד ע״ח) שיצא חוצץ נגד זה אלא שכתב שאם זה רק הכאה על הבשר מותר עיי״ש:
י-נהגו להקפיד שלא יכנס חתול לבית, כל זמן שהנפטר מונח שם:
כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני מיתה), והכל מכה הטומאה שיש בחתול, ועל ידי זה באים מזיקין למת:
יא-נהגו לשמור שמירה רצופה על הנפטר, ובפרט בלילה, כשנרות דולקים סמוך למראשותיו, ואמירת מזמורי תהילים:
כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות, ובספר יהדות מרוקו, והכל מטעם רוחות ומזיקין, שכל זמן שיש שמירה עליו ונרות דולקים, אין רשות למזיקין לשלוט בו:
יב-נהגו להשתדל לקבור את הנפטר ביומו ואין מלינים אותו, אלא אם כן ממתינים לבניו, או חכם גדול לכבודו:
כן נהגו רבים, וכן מנהג ירושלים להקפיד בדבר, וכמבואר בספר נהר מצרים (דיני אנינות סכ״ז), ובדרך רמז אומרים ״תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא״, ומ״מ כשזה לכבודו מבואר בשו״ע (סימן שנ״ז ס״ב) שמותר, וראה במקור חיים (פרק רפ״ב ס״ד ובמקורות שם) וכן ראה בספר פני ברוך (סימן ד׳ ס״ז) בזה:
יג-נהגו שמי שמתו מוטל לפניו (אונן), אסור ברחיצה כיבוס ותספורת כאבל, ויש שנהגו להקל בכל זה באונן:
כן הביא בספר קהלת ספרו(ח״ד עמוד ע״ה), וראה בזה בספר נהר מצרים (אנינות כ״ז), ואולם נהגו להחמיר על פי הרמ״א (יו״ד סימן שמ״א ס״א), וראה בזה בספר ויאמר יצחק (ליקוטי דינים י״ד):
נהגו שאין הבנים מתעסקים ברחיצת האב, וכן אין שני קרובי משפחה מהעסקים יחדיו בנפטר אחד:
יד. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ח), ומקורו מהגמר בבבא בתרא (קנ״ד) במעשה דב״ב עיי״ש:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות
עמוד 154
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת
בני חסות כבני בית
בבית נותר עמרן. נער מאומץ שנאסף לביתנו כדי לתת לו קורת גג. עמרן הגיע אלינו אחרי שמספר נערים בוגרים חיו אתנו לפניו ונשלחו לארץ כעולים צעירים. אמי הכינה לו רשימה, איתה היה אמור ללכת לשוק כדי לרכוש מצרכים להכנת ארוחת הצהרים. ביתנו היה פתוח לרווחה לילדים שהיה צורך לאמצם. כמו אותו ילד, שאביו נפטר ואימו לא יכלה לפרנס את כל ילדיה. אבי שמע את הסיפור בבית הכנסת והציע שיביאו את הילד אלינו. למחרת בבוקר עמד בפתח הבית שלנו ילד די גבוה ורזה ובידו צרור בגדים בלויים. אמי הכניסה אותו מיד פנימה ושלחה אותו לרחוץ את גופו. בסבלנות רבה הסבירה לו את נוהל רחיצת הגוף והשימוש בסבון. כמו שמלמדים תינוק, החלה ללמדו את הלכות החיים, נימוסים והתנהגות. כיצד לדבר, לא לצעוק, לא להתפרץ. באהבה רבה ובסבלנות נהגה, כך שהילד שאומץ, יוכל לגבש דפוסי התנהגות בדיוק כפי שספגנו אנחנו. התייחסנו אליו כאל אחד מבני הבית, כמו אל אח גדול. במשך היום היה עוזר לאמי, מבצע שליחויות עבור אבי בחנות ובחלק מהזמן היה לומד את המקצוע שאבי הקנה לו באהבה גדולה, להיות חייט. כך הצילו הוריי יתומים, או ילדים שהיו במצוקה אחרת, ואספו אותם אל ביתנו. איש לא שילם להם על כך ולא תמך בהתנדבות זו. שניהם ראו בכך מצווה גדולה. "ילדים הם מלאכי השם," והוריי ראו חובה לעצמם בסיוע למלאכים הקטנים הללו למצוא את דרכם.
'המאומצים; שהיו כל העת חלק מהבית, הנחילו לנו הבנה והרגשה שבית הוא מקום פתוח, מכניס אורחים, ושעלינו לנהוג ברוחב לב כלפי האחר, במיוחד לזה שידו אינה משגת או שהגורל הפנה לו עורף. אימי מעולם לא אמרה לנו לנהוג כך. במעשיה שמשה דוגמה ולימדה אותנו להיות כאלה. זה התחיל בשתי בנות דודות ממשפחתו של אבא שהיה צורך למצוא להן מקום והוריי אימצו אותן לביתנו. לאחר שבגרו ועזבו, המשיכו אבי ואמי, ואימצו בכל פעם ילד אחר. זה לא היה מתוכנן. זה פשוט קרה.
בכל פעם היו אבי או אמי מתוודעים למקרה של ילד יהודי שזקוק לעזרה והיו פותחים את ביתם ואת ליבם באהבה גדולה על אף המאמץ שהיה כרוך בכך. הקושי לחנכו מחדש, להכיל את הבעיות שעימן הגיע, ולהתמודד עם החוויות הנפשיות מהעבר. התיחסנו אליהם כאל אחים בוגרים. אהבנו אותם, שיחקנו אתם, הקשבנו לצרותיהם, ולפעמים אף הגנו עליהם מפני גערות ההורים לתקן את התנהוגתם. היינו להם לאוזן, לפה ולעין טובה בכל, עד שבגרו. הבית היה עולם של עשיה מבוקר ועד לילה. לאחר שיצאנו לבית הספר אליאנס החלו העבודות השונות. עוזרת בית מוסלמית שגרה איתנו עבדה בניקיון ובכביסות ועזרה בהכנת הארוחות. אימי יצאה לשוק וקנתה מכל מצרף או ירק יותר ממה שהיה נחוץ לה וכמובן את האיכותי והטרי ביותר. קנתה גם לחם פתה, לחם ערבי-מרוקני, שטעמו היה מנחם להפליא.
המטבח היה מתמלא בכל טוב. ארוחת צהרים וערב היו בדרך כלל בשריות מלוות בתוספות של ירקות או תפוחי אדמה, לעיתים רחוקות גם אורז. רק בשבת בסכינה (חמין מרוקאי) הוסיפו אורז עם בשר טחון ועשבי תיבול. לא תבשילים לרוב, גריל טרי של בשר או דגים טריים מטוגנים. בארוחות הערב הוגש בדרך כלל מרק עשיר ולעתים גם בשר. האוכל הוגש בשפע והיו גם קינוחים ומתוקים כמו עוגיות מרוקאיות, שבקייה, מרציפן, עוגיות מאגוזי מלך רכים שאותן מאוד אהבתי. האוכל הרב שנותר ניתן לאחר מכן לשכנים ולאחרים שהיו זקוקים לכך.
לפני חג הפסח וראש השנה התרעננה המלתחה. אמא קנתה לנו, כמובן, בגדים חדשים ואיכותיים. הבגדים הישנים היו נשלחים לבני משפחה אחרים במתנה, כדרכה של אמי, כל העת לתת ולתרום לאחרים. אבי העריץ את אמי, את יופייה הרב, את היותה אצילית שמתלבשת, תמיד, באופן נאה ביותר ומוקפד כאילו הייתה גברת מפריז,. אמי הייתה מבורכת בחכמת חיים ובעיקר, היה לה לב ענק מלא באהבה וביכולת נתינה.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. תשעה אחים ואחיות, ואהבה עצומה אחת
עמוד 39
שירי דודים-מאיר נזרי-לָמָּה בְּנֵי אָמָה חִישׁ קָמוּ
לז. למה בני אמה (קכה)
רקע לשיר: זה על אוע״ה [־אומות העולם] שקמו ועל ישראל שנפלו.
תבנית וחריזה: שיר בתבנית אזורית. השיר פותח במחרוזת פתיחה, ואחריה חמש מחרוזת שבכל אחת שלושה טורי ענף ושניים שלושה טורי אזור: אב.אב.אב. גד.גד.גד. אב.אב. / הו.הו.הו.אב.אב. / … לחן: קד מאל זשמי מא בא יברא סקאמו.
חתימה: לדוד חזק קיים.
מקור: אוטוגרף מקיף לדוד קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. 3499 d־mss) עמ׳ 881.
לָמָּה בְּנֵי אָמָה חִישׁ קָמוּ / עַד עֵת רַבָּה דָּרוּ בְּמָשְׁלָם
עַל עַם קָטָן אֵין כֹּחַ שָׂמוּ / עֲלִילוֹת לְהַכְבִּיד אֶת עֻלָּם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
דָּלוּ בִּשְׂפָתָם כָּל עִנְיְנֵי / עַמִּי פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת מְזֹרָה
5 בְּשִׂיחָתָם קָנוּ קִנְיְנֵי / קִנְיְנֵי חָמָס שֶׂה פְּזוּרָה
יִלְאוּ יְסַפְּרוּ בְּמִנְיְנֵי / מַס וּנְפָשׁוֹת אֶרֶץ גְּזֵרָה
וְדֻבִּים כְּמִי יַם סוּף הָמוּ / פִּסְגָּתִי תַּעַזְבוּ שָׁפֵל כֻּלָּם
אֵין מִלָּה כִּי פִּיּוֹת נֶחְסְמוּ / אֵין מִסְפָּר אֵין קֵץ פֶּה נֶאֱלַם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ2-1. לטה…עלם: הגויים המושלים נתאחדו נגד ישראל. בני אמה: הישמעאלים. עד עת _רבה: במשך תקופה ארובה. דרו: לפי ההקשר צ״ל רדו: שלטו ונקשר להמשך במשלם. ואולי במובן הקיפום בדירה. על…ב'ח: על עם חלש וחסר אונים. 2. שמו• עלילות: עדה״ב דב׳ כב,יג.
3.אנא…ישלם: בקשה מה' להחיש להם מבשר הגאולה. צדיק ישלם: על פי משלי יא,לא.
4.דלו…מזרה: הגויים דנים בגורל ישראל לרעה. פרשו רשת מזרה: הכינו מארב נגד ישראל, על פי משלי א,יז. 5-6. בשיחתם…גזרה: מתכננים ומטילים מסים, מסי כסף ונפשות על ישראל.
- 5. קניני חמס: שלילת רכוש. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 6. ילאו…ונפשות: עסוקים כל הזמן בחישובים מסים נגד ישראל. ארץ גזרה: כינוי לגלות (ויק׳ טז,כב). ודכים…המו: תיאור ציורי לסכנת הגויים הדומה לגלי ים עמוק. פסגתי…כלם: מעמד ישראל נחשב בעיניהם השפל ביותר. 8. אין…נאלם: אין מילים לתאר את מעמד ישראל השפל. 9. אנא״״למו: ישראל זקוקים לסיוע דחוף. 10. דלת…אלה: שאל המון העם מה קרה לעם ישראל? 12-11. אם…תלא: כל העמים שגלו מארצם אבדו מן העולם.
10 דַּלַּת עַם הָאָרֶץ יִשְׁאֲלוּ / מָה רַב זֶה קָרָה לְעַם אֵלֶּה
אִם כָּל עַמִּים יָצְאוּ וְגָלוּ / וְאִם גָּלוּ יֵשְׁבוּ בֵּית כֶּלֶא
מִיְּמֵי קֶדֶם אָבְדוּ וְכָלּוּ / כָּל לְשׁוֹן תָּאַר פִּשְׁעָם תֵּלֶא
קַלִּים הָיוּ בְּיוֹם לָחֲמוּ / כָּרְתוּ בְּרִית נִצָּחוֹן עוֹלָם
שִׁמְשָׁם הוֹפִיעַ מִמְּרוֹמוֹ / כִּי מִי הִקְשָׁה לָהֶם וַיִּשְׁלָם
15 אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ
יָדָם רָמָה הָיְתָה כְּלָבִיא/ לָבְשׁוּ נֵזֶר חֹטֶר גַּאֲוָה
נִצְבֵּי קוֹמָה קַשְׁתָּם רוֹבֶה / וְחֶרֶב הוֹצִיאוּ מִגֵּוָהּ
הוֹן וָעֹשֶׁר נָחֲלוּ הַרְבֵּה / לֵב מִבְטָחִים וּמִשָּׁכֵן שַׁלְוָה
יִתְרוֹן לָמוֹ גַּם אִם אָשֵׁמוּ / יוּקַל מֵעָנְשָׁם בְּמַעֲלָם
20 עַל עַם הָאֵל פָּנִים רָעֲמוּ / שָׁתוּ רָווּ מִכּוֹס סַף רַעְלָם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
מִי יִתֵּן תָּבוֹא שֶׁאֱלָתִי / בִּמְקוֹם אָב הָמוֹן מִשָּׁם הָעַתִּיק
אַכִּיר יִשְׁעִי טֶרֶם יוֹם מוֹתִי / עַם חָבִיב תֶּאֱסֹף מִכָּל אַתִּיק
אָז יָדְעוּ כָּל כִּי עַם בְּרִיתִי / נִטְהֲרוּ מִנֶּגַע וְנֶתֶק
25 חֲזוֹן עַמִּי שִׁמְעוּ נַחֲמוּ / קַיָּם נָא הַחָשׁ לְגָאֳלָם
תָּסֵב לֵב עַמִּים בְּרוֹחֲמוֹ / וְיֵדְעוּ כִּי הָאֵל צַר בָּלַם
אָנָּא צוּרִי מַהֵר חִישׁ לָמוֹ / מְבַשֵּׂר טוֹב צַדִּיק יְשֻׁלָּם
זָכוּר לְטוֹב מַהֵר חִישׁ יָבוֹא / מִכָּל עַם שַׁי וּתְשׁוּרָה יוּבָל
יַגְדִּיל יַרְבֶּה שָׁלוֹם בִּסְבִיבוֹ / יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו עַל יוֹבַל
30 יַשְׁמִיעַ שׁוּבוֹ בָּנִים שׁוּבוּ / וִירְפָּא כָל כֹּל מִי רוּחוֹ חִבֵּל
קַיׇּם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵמוֹ / וִיבִיאֵם לִמְקוֹם חָזָה סֻלָּם
וְזָרִים שְׁאָרוֹ בִּשְׁמוֹ / יִרְאוּ בִּנְיַן מִקְדָּשׁ וְאוּלָם
יִתְגַּדָּל בְּעֹז תַּעֲצוּמוֹ / יִתְקַדָּשׁ אֵל חַי מֶלֶךְ עוֹלָם
- 12. בל״.תלא: אי אפשר לתאר את פשעי העמים. 2ו. תאר: צורת מקור הפועל להתאמת המשקל במובן תתאר. תלא: תלאה, תתעייף. 13. קלים…עולם: מוסב על לוחמי ישראל לדורותיהם במו החשמונאים שהיו מעטים מול רבים ונחלו ניצחון מוחלט מול היוונים. 14. שמשם הופיע ממרומו: מעמדם הורם. מי…_וישלם: מי העז להתמודד עם ישראל ויצא בשלום? עדה״ב איוב ט,ד.. 16. יךם…כלביא: נחלו ניצחון. לבשו…גאוה: גדל שמם ומעמדם. 17. קשתם רובה: עדה״ב בר׳ בא,כ. מגוה: מתוכה, מתערה. 19. יתרון…במעלם: בזכות מעלתם יש להקל בענשם אם חטאו ומעלו. 20. על עם האל: עם ה׳ (יה׳ לו,כ). פנים ךעמו: של ישראל. שתו…_רעלם השווה יש׳ נא,יז ׳התעוררי קומי ירושלם אשר שתית מיד ה׳ את בוס חמתו את קבעת בום התרעלה שתית מצית׳. 22. מי…שאלתי: על פי איוב ו,ח. אב…העתיק: בינוי לאברהם. 23. אכיר…מותי: אזכה לגאולת ישראל בחיי. טרם יום מותי: עדה״ב בר׳ בז,ז. עם…אתיק: תקבץ את ישראל מבל מקום. אתיק: מילה יחידנית על פי יה׳ מב,ג. 25. חזון…לגאלם: קיים את נבואת הנחמה של נביאי ישראל ומהר לגאולם. 26. תסב…ברודומו: תסב רחמים לעמים. 28. זכור לטוב: כאן כינוי למשיח גואל. מבל …יובל: עדה״ב יש׳ יה,ז ותה׳ סח,ל. 29. ישלח…יובל: עדה״ב יר׳ יז,ח.
- 30. שובו…חבל: עדה״ב יר׳ ג,בב ׳״שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם׳. ו 3. למקום חזה סלם: לארץ ישראל על פי בר' כחרב. 32. וזדים שארו בשמו: הזרים ששיתפו פעולה לטובת עם ישראל. 33. יתגדל…עולם: בעקבות הגאולה יתקדש שם ה׳ בעולם (יח׳ כ,מא).
עמוד 754