מורשת יהדות מרוקו

לסיכום, שלושת הערכים המרכזיים תלויים זה בזה, אמנם לימוד תורה הוא הערך החשוב ביותר, אך ענווה היא תנאי מקדים ללימוד התורה, ולימוד התורה הנעלה ביותר הוא למעשה גמילות חסדים – לתת מתורתך ללא תמורה, כפי שמצטט רבי יוסף את חז״ל: ״התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״(“יפה עיניים”, ח׳). הרעיון שלפיו, למרות שהתורה היא הערך החשוב ביותר, היא אינה ערך עליון הדוחה הכל, מובא גם בהסבר מרתק של רבי יוסף למאמרו של רבי יוחנן בן זכאי, ״צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם״(אבות, ב׳ ט׳). רבי יוסף מפרש את האמירה "צאו וראו״, כקוראת לרבנים לצאת מהמקבילה התורנית של מגדל השן האקדמי, ולשים לב למתרחש בעולמם של בני קהילתם: "עוסקים במושכלות ענייני התורה, סודות ופשטים ודרשות, ואינם משגיחים בעניינים אחרים, להביס ולידע איזה דרך טוב ואיזה דרך רע, כי דעתם טרודה בגרסתם ובמשנתם… על כן אמר להם רבי יוחנן עליו השלום: ׳צאו מגרסת התורה ושקידתה לפי שעה, לתיקון האדם, אשר גם רוב המוני ישראל׳״. (פירוש על פרקי אבות, ל״ב).

מהו מימושם האמיתי של הערכים?

כפי שציינתי, ערכים והתנהגות אינם היינו-הך. עבור הפסיכולוג ההתפתחותי, למשל (ראה 1994 ,Grusec & Goodnow), ילד שמכין את שיעוריו, למשל, אינו יכול להיחשב ככזה שערך הלימודים חשוב לו, אם הוא לא הפנים את הערך – כלומר, אם יתנהג לפי אותו ערך גם בהעדר גורם חיצוני מבקר (כגון, השגחה הורית, או ציונים). גם בקרב מבוגרים, ניתן לחלק את הערכים לכאלה שהופנמו, כלומר, כאלה שהאדם מחשיב בשל עצמו, בשל דעתו שלו, עבור דרך אלה שהאדם מחשיב בשל הזדהות עם אדם אחר, וכלה בכאלה שהאדם מחשיב בשל כפייה חיצונית. ערכים מופנמים הם חזקים יותר, עקביים ומנבאים את התנהגות האדם בצורה סובה יותר (ראה ,Grolnick, Deci, & Ryan 1997).

בדיוק תופעה זו, של ערך מופנם, מתאר רבי יוסף כאשר הוא מסביר מהי ״תורה לשמה״: ״אם תהיה לשמה, בלי שום פנייה כלל – לא בשביל הכבוד, ולא בשביל הממון, ואינו מתפאר בה, ומקבל האמת ממי שאמרו״ (״יפה עיניים״, י״ב). כלומר, הערך הופנם לגמרי, והאדם מאמין בו בעצמו, כאמיתי, ולא עבור תמריץ כלשהו. כאשר רבי יוסף מתאר את לומד התורה האידיאלי (ראה למעלה) הוא מדבר על התנהגות מושלמת לפי הערך (למשל, מקדיש 24 שעות ביממה לתורה). כאן הוא מתייחס למידת עוצמתו של הערך אצל אותו אדם.

רבי יוסף מחיל את עקרון ההפנמה ־ להחשיב ערך ללא כל כפיה או תמריץ נעלה יותר מלהחשיבו עם תגמול חיצוני – גם למקור ההפעלה של אותו ערך. כלומר, ההתנהגות, מנעת הערך ,צריכהההתנהגות מונעת הערך צריכה להיות פנימית, לבוא מתוך האדם עצמו, ולא כתגובה לגירויים חיצוניים. כך, לגבי ערך התורה וערך הצדקה: ״דהיינו, שהחכמים

לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו

דר׳ שלמה אלקיים

דברי מבוא-הלשון הרבנית

הלשון הרבנית, הלשון ששימשה תלמידי חכמים בכתביהם, בדרשותיהם ובפירושיהם השונים, החל מן המאה הי״א ועד היום, תוארה ונחקרה מעט. בלשון זו השתמשו רבני הקהילות לכתיבת תשובות לשאלות בענייני דת ודין, לכתיבת תקנות ולחיבור ספרים בהלכה. היא שימשה גם לרישום בפנקסי הקהילות השונות. בלשון זו שוכנות זו לצד זו לשון המקרא, לשון חכמים וארמית. וכן שאילות מן הלשונות המקומיות: גרמנית, צרפתית, ערבית, ספרדית וכיוצא בזה, שכן בעלי סגנון זה היו בקיאים בכל המקורות.

הדעה הרווחת באשר ללשון זו היא, שהיא מורכבת מיסודות לשון שונים, מעין סגנון כלאיים, שנתערבבו בו יסודות מקראיים, משנאיים, ארמיים, וכן יסודות מן הערבית המשוערבת. היסוד המקראי מורכב מפסוקים ומשברי פסוקים שמצטרפים זה לזה בדרך אסוציאטיבית. אם הכותב נצרך לצירוף לשוני מן המקרא, הוסיף לו את המשכו אפילו ללא צורך. לשון זו התעלמה מכל כלל דקדוקי ולא הכפיפה את עצמה לחוקיו התחביריים. הכותבים בסגנון זה, בניגוד לתקופת תור הזהב בספרד, לא סברו שלשון המקרא היא היסוד היחיד שראוי לכתוב בו עברית,. הם ראו בכל מקור ספרותי, עברי או ארמי או בלהג מקומי, מקור הראוי לעשות בו שימוש. מקורה העיקרי של הלשון הרבנית הוא, איפוא, ספרות המקיפה מצד אחד את המקרא, ספרות חז״ל, ובמידה מסויימת גם זו של ימי הביניים, ומצד שני יסודות לשון עממיים של סיפורי עם, ניבים ופתגמים מן הסידור ומטבעות לשון מעולם הקבלה. המחברים לא היו מעוניינים ביצירת מונחים וצירופים חדשים, אך למעשה אי אפשר היה להם להימנע מחידושים כלשהם, בעיקר בתחומים שהעברית לא נענתה להם. פתיחותה של העברית, לקלוט רבדים מאוחרים ושימוש ביצירות עממיות, הביאה אותה להיות לשון עממית יותר, שנענית לכל צורכי העם ולא למשכילים בלבד. היא אפשרה לכותבים עצמם להביע את מה שרצו להביע. צורכיהם וצורכי צאן מרעיתם הותאמו ללשון. ובמקומות שתנועת השכלה עברית לא הגיעה או הגיעה באיחור, הכשירה הלשון הרבנית את בוא הציונות והכינה את הקרקע להחייאת העברית. סיכומו של דבר: הלשון הרבנית שואבת את חומריה המילוליים, הניבים והביטויים מכל מקורותיה של הלשון שבכל הדורות, לרבות הארמית ולשונות היהודים. עם לשון זו החלו תהליכי העשרתה עד כדי יצירת אפשרות של החייאת הדיבור העברי. על רקע זה נבוא לבדוק את לשונו העברית של רבי יוסף כנפו(רי״כ), מוגדור(אסווירא) תקפ״ג־תרס״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- לשונו העברית של רבי יוסף כנאפו

עמוד    102

צִיּוֹן – בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה. וְשָׁבֶיהָ – בִּצְדָקָה. (ישעיה א, כז).

בורא עולם יגאל אותנו ברחמים,

רק בזכות שופטים צדיקים – השופטים לפי התורה.

 

הגמרא (מגילה יז, א) ואנשי כנסת הגדולה בתפילה,

קבעו את תהלכי הגאולה – לפי סדר ברכות תפילת העמידה:

 

א.  "ברכת השנים" – כאשר ארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

ב.  "תקע בשופר גדול לחרותנו – קיבוץ גלויות לארץ ישראל

 

ג.  "השיבה שופטינו" – פה אנחנו ת-ק-ו-ע-י-ם,

עם שופטים המשליטים טרור משפטי, תוך שימוש

בטיעונים לא משפטיים שמעולם לא נחקקו בכנסת:

כגון: "סבירות", "מידתיות", "מניעה משפטית" וכו'.

 

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                 

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

 

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

 

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש, והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

 

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

 

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

 

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

 

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

 

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

 

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה,

נצר לרבנים וחכמים,

מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר,

אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

 

'ושפטו את העם משפט צדק' – דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

 

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

 

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

 

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

 

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים

בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

 

"כי תצא למלחמה על אויבך,

 וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה,

 למלחמה ביצר הרע – לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע,

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  "כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

 "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

 

רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" – גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

  ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

 

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 

 רבנו-אור-החיים-הק':

רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

 

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

 

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

 

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

 

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

 

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

 

מהו גלגול!

 

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

 

 

 

מוסר השכל:

שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

 

 

 

 

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה אבינעים בת חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. דליה ברקי ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ענת בת חיה קלרט

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש  ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת מלך המשיח ולגאולה, וכן לצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 לשחרור החטופים, והצלחת כוחותינו למגר את האויב עד תום,

וגאולה בחסד וברחמים

 

אחרי תקופת שלטונו הרצחני והאנטי־יהודי הקצר יחסית של מולאי יזיד(1792-1790), בנו של מוחמד השלישי, מוחמד בן עבדאללה, מייסד ובונה מוגאדור, תקופה שבה לא הספיק להתנכל ליהודי מוגאדור, עלה לשלטון מולאי סלימן(1797-1792). בתקופתו התגברה התופעה של שיכון יהודים במלאחים וריכוזם בהם (כך בטטואן, ברבאט בסלה ובמוגאדור). אולם במוגאדור הסולטאן אפשר לסוחרים הגדולים להמשיך ולהתגורר ברובע הקסבה שבו שכנו הקונסוליות הזרות בבניינים ובריאדים ממשלתיים, ששירתו את האדמיניסטרציה העירונית. הסולטאן סידי מוחמד נתן לסוחרים הראשונים מעמד פוליטי והעניק להם פריבילגיות מפליגות והלוואות נוחות ׳סוחרי המלך׳ היו החוליה העיקרית, ולמעשה היחידה, בין חברות המסחר עם גיברלטר, עם מרסיי, עם פריז ועם ליאון, ובעיקר עם לונדון ועם מנצ׳סטר ועד ליוורנו שבאיטליה. בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריבילגיוו אלה ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגדות, וקמה אופוזיציה שהתנגדה לקבלת ההטבות האלו הן מצד השלטונות המוסלמים והן מצד המשפחות הגדולות.

החוקר הצרפתי מיאז(Miége) כותב ומסכם את מעמדם של ׳סוחרי המלך׳ בתקופת הסולטאן מולא עבד אל רחמן (בתרגום מצרפתית):”מולאי עבד אל רחמן הסולטאן בשנים 1859-1822 העריך מאוד את כישוריהם הן בתחום המסחר והן הדיפלומטיה. סבלנותו ריככה את הקשיחות של המנהגים והחוקים אליהם הם היו עדיין כפופים. הוא ניצל אותם יותר מקודמיו בהעדפה לענייני חוץ במטרה להשלים עסקה סבוכה עם ממלכת נאפולי.למאיר מקג הפקידו שגרירות באנגליה, את כהן סולאל מינה כנציג הממלכה בעיר מרסיי. אפללו וקורקוס סחרו בסיוע הון של הסולטאן שבמוגאדור. עד השנים 1840 רק שמות יהודיים הופיעו בחוזי מסחר: הסולטאן יכול היה אז להתעלם מנוכחותם של האירופאים."

בהמשך ניסו גם המהגרים לעיר ליהנות מפריווילגיות אלו ולנגוס בהן לטובתם באופן מתמיד. הדבר גרם להתנגד! וקמה אופוזיציה בניסיון לזכות בהטבות אלו הן מצד השלטונות המוסלמיים והן מצד המשפחות הגדולות.

פרק 2 ן ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים 27

שמותיהם של עשרת הסוחרים היהודים הראשונים שהגיעו למוגאדור לבקשת הסולטאן ובעצתו של יועצו היהודי, סמואל סמבל, כפי שהם מופיעים במסמך:

Abraham Ben Joseph Sembal	(סאפי)	אברהם בן יוסף סמבל ’אל מוספאוי׳
Maimon ben Itzhak Corcos	(מרקש)	מימון בן יצחק קורקוס ׳אל מרקשי׳
Selam Delmar	(מרקש)	סלאם דלמאר(לבהר) ׳אל מרקשי׳
Aaron Ben Moses Aflalo	(אגאדיר)	אהרון בן מוזס אפללו ’אל גדירי׳
Judah Ben Shmuel Halevy	(מקנס)	יהודה בן שמואל(הלוי) לוי־יולי
Moses Abudarham	(טטואן)	משה אבודרהם ׳טטואני׳
Mose Penia	(אגאדיר)	משה פניה ׳אל גדירי׳
Abraham Levy-Bensoussan	׳אר-רבתי׳ (רבאט)	אברהם בן יהושוע לוי-בנסוסאן
Moses Ben Judah Anahory	׳אר-רבתי׳ (רבאט)	משה בן יהודה אנהורי
Joseph Ben Adi Délavante Shriqui	(סאפי)	יוסף בן עדי דלוונט שסקי

 

עוד במסמך שמות הסוחרים היהודים שהגיעו מאמסטרדם, מליוורנו, מאלג׳יריה וממרקש והצטרפו מאוחר יותר:

 אביטבול Abitbol

מקנין(מאיר) Macnin

זאגורי(אליהו) Zagouri

אפריאט (גולימין) Afriat

חיים גדליה(אגאדיר) Haim Gedallia

סמנה Semanna

פינטו Pinto

כהן־סולאל Cohen-Solal

בוז׳נח Buznah

דרמון Darmon

הוזכרו סוחרים אחרים שהגיעו בסוף המאה ה-18 ושייכים למשפחות: קורקוס(מרקש) Corcos

חדידה(טטואן) Hadida

ישראל(טטואן) Israel

סבאג(מרקש)Sebag

מראן(סאפי) Meran

אוחיון Ohayon

אלמליח (רבאט) Elmaleh

הערת המחבר: השמות הפרטיים אינם מוזכרים כאן.

ספר מוגאדור א׳-סידני קורקוס-סוחרי המלך הראשונים

עמוד 20

ההנחיות הממשלתיות בנוגע לחרם, מינהג המנוגד למסורת המרוקנית, בוצעו, ויחסי המיסחר בין שתי הקהילות שבו לקדמותם.

אם לרחוב חזר השקט, הרי שהרגעת הרוחות, אחרי טראומה שכזאת, נמשכה יותר זמן. דומה היה שאירע כאן קרע סופי, ועבור רבים העזיבה הייתה בגדר מעשה בלתי-נמנע. הבהלה שנגרמה עקב רצח הזוג הצעיר במקנס, אווירת החשדנות הכללית והחרם, גרמו לגל עזיבות נוסף של 10,000 איש, כ-15% מן האוכלוסייה היהודית. זו הפעם הראשונה, ישראל לא הייתה היעד המועדף, צרפת וקנדה משכו יותר את המועמדים לעזיבה.

בצרפת, כפי שניווכח בפרק אחר, השירותים הסוציאליים של הקהילה היהודית היו עמוסים בגין הגעתם של מאות פליטים בכל שבוע. הללו הגיעו מטוניסיה וממרוקו, הגירה מסיבית שהזכירה בממדיה את השנים שבהן ארצות המאגרב זכו לעצמאותן. ״ל׳ארש״, (L’Arche) הביטאון של ״המגבית היהודית המאוחדת״, שהופתע מהממדים הגדולים של הגאות החדשה הזאת, כתב: ״הוותיקים מבין יהודי המאגרב, אלה שחשבנו שיחזיקו מעמד, מסתלקים אף הם. מלחמת ששת הימים יצרה, ככל הנראה, מצב בלתי- הפיך.״

קנדה קלטה, תוך עשר שנים, יותר מ-20,000 יהודים מרוקנים, שהתיישבו בעיקר במונטריאול ובטורונטו. מדינת קוויבק רצתה מהגרים דוברי צרפתית, והיא״ס, ארגון יהודי-אמריקני, העניק את תמיכתו הכספית ל-87% מן המהגרים המרוקנים שנסעו לקנדה. סלומון בן ברוך, לשעבר אחד ממנהיגי הקהילה בקזבלאנקה שהתיישב בצפון אמריקה, כותב כך בספר זכרונותיו: ״קצת מזה וקצת מזה״ בשלושת רבעי מאה: :(Mémoires. Trois quarts de siècle pêle-mêle)

׳׳במקביל, אלו שנשארו, שלחו את ילדיהם ללמוד בצרפת או בארה׳׳ב. שנות החמישים והשישים ראו צעירים רבים בני הדור המיוחד הזה מעוטרים בתארים אקדמיים…

הם שבו למולדתם מתוך מגמה לנסוע שוב, ולבנות את חייהם מחוץ למרוקו, שבה הדלתות הלכו ונסגרו בהדרגה בפני אפשרויות לקריירה, עקב המרוקניזאציה והאיסלמיזאציה…

וכך, בין 1960 ל-1967, נוצר מעין ראש גשר בין קזבלאנקה לבין מונטריאול. נתח גדול מן הקהילה עבר כמיקשה אחת כמעט, ממרוקו לקנדה. הייתה זו הגירה בררנית ברמה סוציאלית גבוהה, של אנשי אקדמיה צעירים, של יזמים דינאמיים בתחום המסחר, של תעשיינים קטנים, של דפסים ושל מורים. כל זה התאפשר אך ורק מפני שהיהודי המרוקני ידע להיכנס בראש מורם למאה הזאת."

יש לציין שכמה מאות מהגרים בחרו, בכל זאת, להגיע לישראל, כדי להתאחד עם בני משפחותיהם, איתם לא התראו מזה שנים. ברוב המקרים יצאו ממרוקו באופן דיסקרטי, דרך צרפת, ושם יצרו קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, הגוף היחיד שהוסמך לטפל בעלייה. העובדה שלא הושמו כל מכשולים בדרך היציאה של היהודים, ביטלה את הצורך ברשת מחתרתית, בניגוד למה שהיה קיים בעבר.

התנועה לעזיבה את מרוקו התחדשה, אם כן, בקנה-מידה גדול. מיפקד האוכלוסין של 1971 קבע שבמרוקו נותרו 31,119 יהודים, לעומת 164,000 עשר שנים קודם לכן. חוסר-הוודאות הפוליטית בסוף שנות השישים ובמחצית הראשונה של שנות השבעים תרם את חלקו להאצת התופעה הזאת, והתוצאה הייתה ירידה ניכרת במספר היהודים שנשארו במרוקו.

ניסיון ההתנקשות במלך, בעת ניסיון ההפיכה של סקיראט, עשה רושם עז על הרוחות ולאורך זמן. המלך כבר לא היה חסין. על אף כישלון המזימה היה בכך ביטול של טאבו. מכלול ערכים שרק אתמול היו מקודשים, הועמדו בספק מעתה ואילך. המלוכה, כאמור, נחשבה תמיד מצד הקהילה היהודית כערבה לבטחונה. לכן, החשש שמשטר צבאי יירש אותה, בסגנון המשטרים של המזרח הקרוב, זרע בהלה, כצפוי, והביא לגל נוסף של עזיבות בחשאי לצרפת ולישראל, על אף השבת השקט על כנו באופן זמני.

אולם זעזוע כולל חדש אירע בקייץ 1972. ב-16 באוגוסט 1972, כאשר המטוס המיוחד בואינג 727 החזיר את המלך ופמלייתו מביקור פרטי בצרפת – הראשון מאז פרשת בן ברקה, ועבר מעל טטואן, ארבעה מטוסי יירוט מרוקנים חדישים ביותר, 15-F מתוצרת ארה״ב הגיחו בשמיים, ופקדו על הטייס לנחות בקניטרה במקום ברבאט, כמתוכנן. לנוכח סירובו לעשות כדבריהם, מטוסי ה-15-F פתחו באש, הרגו נוסע אחד, פצעו אחרים, והסבו נזקים חמורים לכלי-הטייס, כאלה שלא הותירו לו, מבחינה סטטיסטית, סיכוי כלשהו לנחות בשלום. הצוות השתמש איפוא בתחבולה, ונמסרה הודעה שהמלך פצוע קשה, אם לא כבר מת.

חסן השני, ששמר על קור רוח למופת, עודד את הטייס להמשיך בדרכו, ובסופו של דבר, המטוס הצליח לנחות ברבאט. כאשר המלך ופמלייתו התכוננו לצאת משדה התעופה, מטוסי היירוט, שהצטיידו מחדש בבסיס האווירי של קניטרה, שבו ותקפו, משאירים אחריהם מתים אחדים, ולאחר מכן הפציצו את מעונו של מולאי עבדאללה, שם לא היו קורבנות נוספים.

עד מהרה התברר, למרבה התדהמה הכללית, שבראש הקשר הפוליטי החדש עמד לא אחר מאשר שר ההגנה ומפקד הכוחות המזויינים, הגנרל אופקיר בכבודו ובעצמו. הלה התאבד, על פי הגירסה הרשמית; מותו הוצג בתחילה בתור ״התאבדות מתוך נאמנות״ ולאחר מכן בתור ״התאבדות בגלל בגידה״. לדברי משקיפים רבים, הוא בעצם חוסל על ידי הקולונל דלימי.

ושוב האוכלוסייה לא הגיבה כשנודעו החדשות הדרמטיות, ושמרה על שקט, אשר, לדברי כתב העתון ״לה מונד״ ״גבל באדישות״. הקהילה היהודית אחוזת הבהלה הסתגרה, ונמנעה מכל הבעת רגשות כלפי חוץ. שני ניסיונות לחיסול המלך תוך שנה אחת, זה הספיק כדי לשכנע חלק מהם להגר.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973

עמוד 117

הדעה המקובלת באשר להזדקקות ללחנים ערביים כדי לבטל את השפעת שירי העגבים הנזכרת בהקדמות של כמה מקובצי השירה אינה נחלת כל המשוררים ובמיוחד לא ר׳ דוד אלקאיים. הקצידה על לחניה, תכניותיה ונושאיה קסמה לכמה מהם. אכן ר׳ דוד אלקאיים בספרו 'שירי דודים' מתייחס בהקדמה לספרו ולכמה קצידות להבטים הנ״ל תוך כדי שהוא מביע הערכתו לשירים הערביים ולשפתם ולצורך לעשות כמותם, וכך גם הגורם הלשוני של המלחון מהווה מקור השראה לחיבורי קצידות עבריות. דוגמה לכך הכתובת לקצידה ׳נמס אולמי׳ (פיוט נה) שבה כותב: ׳שיר זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה ומשורר הישראלי נכנסה בליבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאות נפשו ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

נה. נמס אולמי

כתובת השיר;     עמ׳ 157; פיוט זה על השפה ועל השירים, ועל כי שירי הערב

מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה.

התבנית: שיר בן 30 בתים מרובעי טורים קבועי חריזה.

החריזה: אבגד (בשינוי חרוז של טור ב׳ מראוי לעובר חטיבתי).

המשקל: מס׳ משקל במלחון: 40 ב =(5—8—5—7).

החתימה: דוד קים.

הלחן: ׳יאמס פמנאמי אטאלב נחכי ליך סי כבאר ואקיע זראלי׳

מקורות: אוטוגרף מקיף לד. קיים, כ״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (ס. ס־^ז 3499), צילום כתב יד ׳שירי דודים/ ירושלים תשמ״ג, עמ^׳ 182; יוסף שטרית, פיוט ושירה ביהדות מרוקו, תשנ״ט, עמ^׳ 302 [פיוט מוהדר.

נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהְלָלִי / בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל

דִּמְעֵי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עִם גָּבַר / נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי / חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלָּל

קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ בִּדְבַר / חִנּוֹ וַעֲלֵי / מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלָל

חֶלְקֵי עוֹלָמִי / רֶגֶשׁ נַפְשִׁי עֲלֵי עָבַר / סוֹדִי אֲגַלֶּה / פָּז לְשׁוֹנִי וְצָלָל

5 אָסָף בְּנוֹמִי / חָלַמְתִּי אֹסֶף שִׁיר כְּבָר / וְלִבִּי מָלֵא / אַף הוֹלִיכַנִי שׁוֹלָל

 

עם חורבן הבית בטלה גם שירת עם ישראל

ו. בעקבות חורבן בית המקדש בטלה גם השירה שהייתה נשמעת על ידי בני ישראל, ובמיוחד שירת הלוויים, ורוח השירה נידונה לחידלון. נמס אולמי: נחרב בית מקדשי. נבר: טהור (שמו״ב כב,כז). שירי מהללי: השירה שבה אני מתפאר. בת שירתו: רוח השירה של עם ישראל. נפלל: נידון ונמעא חייב.

המלחון הפך דגם ומופת לשירת המשורר רד״ק

2. 2. דמעי…התהלל: כל גופי הומה ונרגש לשירה של עם, שהגיעה לעליונות פואטית, היא שירת המלחון, שבה משתבחים מחבריה ושומעיה. 3. קולי…שעלל: קול השירה העברית שאני משמיע נשען על השירה הערבית מסוג המלחון מבחינת הלחן וגם הפואטיקה. קולי בשפמי: הקול שאני משמיע בפי. נטה בשפרירו: נטה באהלו של השיר הערבי וחסה בעלו עדה״כיר׳ מג,י. בדבר חנו: בלחנו. ועלי מליצותיו: בפואטיקה שלו. שעלל: שיצר, שבהם נתאפיין. 4. חלקי…אגלה: הנני מגלה את סוד שירתי: השיר הערבי ׳המלחון הפך לחלק מעולם שירתי ורגש חוויתי. פז לשוני וצלל: מבחינת הלשון ועליליה. 5. אסף…שולל: חלמתי את המשורר אסף חובר אליו את שירי מרוב הערכתו אליו, אך זו הייתה רק אשליה. אסף: המשורר אסף(תה^, נ,א). ולבי מלא: הערכה עצמית על ההתייחסות לשירתי על ידי משורר גדול כאסף (עדה״ב קה׳ ה,יא). אף הוליכני שולל: עדה״ב איוב יב,יז.

 

וְחֵן יַהְלֻמִי / שֵׁרַתִּי נִגְנַז וְנִקְבַּר / נִלְאֶה וְנִקְלֶה / אָסַף אוֹרוֹ וְנִצְלַל

דַּרְכִּי בְּפַעְמֵי / נְתִיבוֹתָיו שַׂמְתִּי מִדְבָּר / רַצְתִּי וָאֵלֶא / כִּמְרוּצַת הַמְהוֹלָל

לִבִּי לוֹחֲמִי / עַצְמוּ מְשׁוּבוֹתָיו צָבַר / שִׁירוֹ יִפָּלֵא / כְּשִׁיר נַעַר וְעוֹלָל

מוֹרִי וּבָשְׂמִי / שִׁירִי אִם אָנִיף בְּמִכְבָּר / סַלְּתוֹ מִבִּדְלִי / הִין אֵיפָתוֹ תְקֻלַּל

10 שִׁבְיִי וְלִשְׁמִי / צִבְעָם אֲפִלּוּ בְמַחְבָּר / חֶטְאוֹ וּמַעֲלִי / דָּאָה הוֹדוּ וְנִדְלָל

 

דָּחָה מִנְּאוּמֵי / חֵן שְׂפָתִי בָּהּ אֶתְיַמֵּר / אוּרִי חַשְׁמַלִּי / אוֹר הַזֹּהֵר בִּמְכְלָל

שָׂחָה אִישׁ חֶרְמִי / רָגַז עֲלֵי וַיִּתְמַרְמַר / חָשׁ וַיִּכָּלֵא / בְּקִרְבּוֹ לִבּוֹ חָלָל

עָרֵל וְטָמֵא / חוּט פִּלְכָּם שְׂפָתָם מִשְׁמָר / לָמוֹ כְטַלֵּא / צַמְרוֹ אַף אִם מִתְגּוֹלָל

 

כשלון המשורר בנסיונו להלך בדרבי השיר העברי בעבר והערכת שירתו החדשה

6. 6. וחן…ונצלל: החן של השירה העברית המקורית דעך, חדל ונגנז (ולפיכך אני נאלץ להישען על מקור זר). נלאה: תשש כוחו. ונקלה: נמאס. אסף אורו ונצלל: כבה והפך לצל. 7. דרכי…מדבר: נסיוני להלך בדרכי השיר העברי המקורי הוליכני למדבר, שבו רצתי בעקבותיו כריצה של מבולבל, לכן עייפתי וכשלתי בלי להשיג מאומה. דרכי…שמתי: עדה״ב תה׳ פה,יד. רצתי ואלא: עדה״ב יר׳ יב,ה. המהולל: המבולבל. 8. לבי…ועולל: נטיות שובבות לבי עצמו וגברו עד שיצרו שיר ייחודי תמים כשירי נערים וילדים. עצמו משובותיו: עדה״ב יר׳ ה,ו. 9. מורי…תקלל: ביטוי של הערכה בעירבון מוגבל של שירתו ושיעורו: בעיניי שירי הוא מרקחה של תערובת בשמים, אולם במבחן הביקורת אם אנפה בנפה את סולתו מפסולתו לא יישאר ערך רב לשיר. מורי ובשמי: עדה״ב שה״ש ה,א. אניף במכבר: אנפה בכברה. מבדלי: צורה סמיכות של בדלים, ריבוי של בדל. הין איפתו: שתי מידות ביחס של אחד לארבע איפה = כ-24 ליטר וההין כ-4 ליטר. 10. שבויי…ונדלל: האבנים הטובות, השבו והלשם הזוהרות המייצגות את השירה העברית החשובה חשכו על רקע חטאי ומעלי בעקבות החורבן וזיוום נידלדל. שבויי ולשמי: על פי שמות כח,יט ׳לשם שבו ואחלמה׳. אפלו: חשכו. במחבר חטאו ומעלי: על רקע חטאי ומעלי שחברו יחד. דאה: פרח למעלה אולי במובן נתאדה. ונדלל: נידלדל. ו 11. דחה…במכלל: מוסב על חטאי ומעלי שסילקו את חן שפתי מנאומי, ובטל מ­השפה כוחה הרטורי, אורה וזיווה. מנאומי: הלשון – זו הכתובה וזו הנשמעת. חן שפתי: עדה״ב תה׳ מה,ג ׳הוצק חן בשפתותיך׳. אתימר: אתעלה עדה״ב יש׳ פא,ו. אורי…הזהר: זי־ השפה. במבלל: עם יופיה כמו ׳מכלל יפי׳(תה׳ מג,ב). 12. שחה…חלל: אויבי שנתמרמי נגדי, נתכופף, כבש את רוגזו וחש ריקנות. 12. איש חרמי: אויבי המוחרם (מל״א ב,מב . ויכלא בקרבו: עצר כעסו ונתכנס בתוך עצמו. בקרבו לבו חלל: עדה״ב תה׳ קב,כט ׳ולבי חלל בקרבי׳. 13. ערל…מתגולל: חוט הפלך של הגויים, שממנו שוזרים בגדים משל ללשונב הגשזרת ממילונם בשפה צחה שנשתמרה כצמר צח של טלא גם אם הוא מתגולל על האדמר. ערל וטמא: כינוי לגויים(יש׳ גב,א). משמר למו: עדה״ב יה׳ לח,ז.

שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נָמֵס אוּלַמִּי / נִבְטַל מֵחִכִּי עַם

עמוד 556

 

החיים בצפת לאחר העלייה לא היו קלים. הדירה שקיבלו אברהם ומסעודה הייתה זעירה, ובמשך שנת המגורים הראשונה עדיין חסרה מים זורמים וחשמל. כמו רוב העולים, נאלץ גם אברהם למצוא את מחייתו בייעור, העבודה היזומה העיקרית (׳עבודת דחק׳) של שנות החמישים. בניגוד לרובם, הוא נותר פועל ביערות הקרן הקיימת לישראל עד יציאתו לגמלאות. משכורתו הדלה לא הספיקה לכסות את צורכי המשפחה שגדלה והלכה, ומסעודה נאלצה לצאת בערבים לעבוד בניקיון(היא הפסיקה לעבוד רק לאחר הקמת ׳בית רבי דוד ומשה׳).

את העובדה שאברהם המשיך לעבוד בייעור עד לפרישתו אין לשפוט לכף חובה,

אף שבזיכרונם של רבים מהעולים נתפסה עבודה זו כמייצגת את הקשיים ואת ההשפלות שהיו מנת חלקם לאחר העלייה. באופיו היה אברהם כרוך אחרי חיי טבע וכפר, והשקיע הרבה מזמנו הפנוי בהפיכת חצר ביתו הסלעית לגן פורח. מאחר שהוא נעדר השכלה פורמלית או כישורים מקצועיים נחוצים, ערוצי תעסוקה רבים לא היו פתוחים לפניו ממילא, ואילו בעיסוקו שלו רכש בהדרגה ניסיון והתמחות, שתרמו לשיפור ניכר בתנאי עבודתו. אחרי השנים הראשונות בארץ, שבהם היטלטל עם חבריו ברחבי הגליל, עסוק בהכשרת קרקעות ובנטיעת עצים, מונה אברהם לטפל במטע ניסיוני של עצי בוטנה (פיסטוק) בהרי ביתה שליד צפת, מהמעטים שניטעו בארץ באותם ימים.

למרות הסכנה הטמונה בפרשנות לאחר מעשה, קשה להימנע מהפיתוי לראות במטע שבו בילה אברהם כשלושים שנים, עד צאתו לגמלאות, מקור השראה נוסף ליוזמתו. המטע הממוקם בעמק ציורי, מוקף פסגות מיוערות, מקרין יופי ושלווה. כיוון שהטיפול בעצים לא דרש עבודה אינטנסיבית פרט לעונת ההאבקה, היו רוב עתותיו של אברהם בידו, והיה יכול לבלות זמן רב בקריאת תהילים, סיפורי מוסר ואגדות צדיקים, או בשיחה עם חברים לעבודה, בקיץ בצל העצים ובחורף בצריף הפח שבמקום, מול האח המאולתרת. מכיוון שיומו במטע החל עם שחר, בשעות הצהריים המוקדמות כבר היה שוב בביתו. לוח זמנים זה היה למשמעותי מאמצע שנות השבעים, כאשר הניהול והאחזקה של ׳בית רבי דוד ומשה׳ החלו לתבוע חלק גדול מזמנו של אברהם.

מעבר ליופי ולשלווה שהמטע בביריה מקרין, הוא גם אפוף בהילה של רוחניות. שיפולי הרכסים בסביבה הקרובה משופעים בקברים, המיוחסים לדמויות מקודשות מתקופות שונות, וביניהם בניהו בן יהוידע, שר הצבא של המלך שלמה, יונתן בן־עוזיאל, מתרגם ספרי הנביאים לארמית, וצמד האמוראים הנודע, אביי ורבא.

הערת המחבר:  גילוי קברו של בניהו בן יהוידע מיוחס לרבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י הקדוש) במאה השש־עשרה, על פי ספר ׳שבחי האר״י׳(בחינת הדת, שפ״ט, עמ^׳ מד). מסורת קבריהם של אביי ורבא נזכרת, בין השאר, בכתביו של תלמיד האר״י, רבי חיים ויטאל, ׳שער הגלגולים׳(עמ׳ עה) ו׳ספר החזיונות׳(עמ׳ קע). מסורת קבורתו של יונתן בן עוזיאל היא מוקדמת יותר ונזכרת כבר במגילת אביתר מהמאה האחת־עשרה. למסורות אלה ונוספות ראו וילנאי תשכ״ג.

 

מערת הקבורה המיוחסת לאביי ורבא מילאה תפקיד חשוב בצעדיו הראשונים של אברהם כסוכן קדושים, כפי שניווכח בהמשך. אולם היכרותו של אברהם עם קברי הצדיקים לא הייתה מוגבלת לאזור ביריה. בשנות עבודתו הראשונות, עת הרבה לנוע בשבילי הגליל, למד אברהם להכיר את רוב המקומות הקדושים באזור, והוא גאה במומחיותו זו, שאיפשרה לו, לעת מצוא, להדריך מבקרים לקברי הצדיקים. אברהם הפגין עמדה סובלנית לנוכח קיומן של מסורות מתחרות במפה הקדושה של הגליל. הוא לא ניסה, למשל, לתרץ את כפילות המסורות בנוגע לקברו של רבי מאיר בעל הנס — המרכזית שבהן מזהה אותו, כידוע, ליד חמי טבריה והמשנית בגוש חלב — בטענה המקובלת, שמדובר בשני אישים עם שם זהה. [הקבר בגוש חלב מיוחס לרבי מאיר (בעל הנס) קצין, אחד מבעלי התוספות ומראשי ׳עליית שלוש מאות הרבנים׳ לארץ ישראל ב־1211. ראו אילן תשנ״ז, 198.] ׳יש שאומרים שהוא כאן, ויש — שהוא שם׳, אמר, ׳ואפשר לבקר פה או שם, או בשני המקומות׳. גמישות מופגנת זו אינה מפתיעה לאור העובדה, שהמקום הקדוש שכונן הוא עצמו, ׳בית רבי דוד ומשה׳ בצפת, מהווה חלופה לאחד מאתרי הקדושים המפורסמים ביותר בדרום מרוקו.

גם אם הסתייע בקברות הצדיקים בגליל כדי לחדש את זיקתו לפולחן הקדושים, עדיין נותר אברהם קשור בכל נימי נפשו לצדיקי ילדותו, ובמיוחד לזקנו הנערץ, רבי שלמה. הפרדה המכאיבה מצדיקי המשפחה והצורך בעזרתם הורגשו בעיקר בשנה הראשונה לאחר העלייה לארץ, שבה היה מצבה הכלכלי של המשפחה הצעירה בכי רע. לא ייפלא אפוא, שבתקופה זו גם נפקד אברהם פעמים מספר על ידי רבי שלמה בחלומותיו. לאחרון מבין החלומות האלה הייתה משמעות מיוחדת לנוכח העמימות במארג הזיקות לצדיקים, שיצר המעבר ממרוקו לישראל (כאשר הצדיקים המוכרים נעדרים והצדיקים המקומיים עדיין אינם מוכרים). קדמה לחלום צרה שהסתיימה בכי טוב. באחד מסופי השבוע נוכח אברהם להוותו כי הכסף שברשותו לא יספיק לו לקניית מצרכים לשבת. בדרכו הביתה, מוטרד ועגמומי, הוא נתקל באבן ומעד אפייים ארצה. עוד הוא ממשש את איבריו הכואבים, והנה נגלו לעיניו מטבעות אחדים בקפל קרקע לידו. האוצר הקטן שמצא איפשר למסעודה להכין סעודה לשבת כיד המלך. החלום שחלם בליל שבת היה המשך ישיר למאורע המשמח:

בלילה, בליל שבת אני רואה את הצדיק בחלום, את רבי שלמה. הוא אמר לי: ׳תשמע,

הנה על'ידך זה׳. אני הפכתי את הפנים ואני רואה את רבי שמעון בר־יוחאי. אמר לי(רבי שלמה): ׳הנה הוא על ידך. אם אתה רוצה משהו, רק תבוא אצלו, הוא ייתן לך׳. לקח ככה רבי שמעון איזה לחם לבן, (נתן לי) אמר: ׳לך תעשה שבת, מעכשיו לא יחסר לך כלום׳.A

שושביני הקדושים יורם בילו- אברהם בן־חיים ורבי דוד ומשה-מסע החלומות אל הצדיק.

עמוד 71

ר׳ דוד חדידה (קזבלנקה)

ר׳ דוד יפלח (מוגאדור)

נקרא גם שיך דוד. היה פייטן גדול ויחד עם ר׳ דוד אלקיים ור׳ חיים אפרייט, היה העורך של ספר הבקשות המפורסם ״שיר ידידות״.

ר׳ דוד כהן (אסג׳ן)

קבור בבית־הקברות היהודי, לא רחוק מר׳ עמרם בן־דיוואן. בדרך כלל מתחילים את הזיארה אצל ר׳ עמרם בן־דיוואן, ובחזרה עוברים לר׳ דוד כהן. לפי מסורת אנשי המקום, הוא קבור שם מלפני כ־300 עד 400 שנה. לפי מסורות אחרות, הוא שד״ר שבא מארץ־ישראל או רב שהגיע לשם לאחר גירוש ספרד.

ר׳ דוד כהן (תארגה)

ידוע כנראה רק על־ידי אנשי הכפר שהשתטחו על קברו. לפי עדות אנשי המקום, הוא יליד הכפר ונפטר שם.

ר^, דוד מאיית יעיש (תאביה)

היה ידוע כצדיק, חכם ולמדן. נהג תמיד לתת צדקה וכאשר נפטר החלו אנשי המקום להשתטח על קברו.

ר׳ דוד נחמיאש (תאזדה)

הוא אחד המפורסמים שבמשפחת הקדושים איית נחמיאש, שאחדים מהם היו נערצים על־ ידי אנשי האיזור. הוא אביו של ר׳ יוסף נחמיאש, שלימד במראכש. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול.

נערץ גם על־ידי המוסלמים ומכונה בפיהם ר׳ דאויד חמיאש.

״ר׳ דוד, אני זוכר אותו כשהייתי עדיין ילד. הוא היה לבוש קאווק וזוכה. הוא היה גבוה. מי היה יכול לעבור אם היה שם ר׳ דוד נחמיאש ? לנשים אסור היה לנשק לו את היד. היא לא יכלה לגעת לו ביד אפילו. רק משתחווה לו. השכונה שלנו… רק היה עובר בכפר והיית מפחד״.

״איית נחמיאש. הם קשים. הקללה שלהם מאוד מסוכנת. פעם, דוד של אבי רב עם בתושל ר׳ דוד נחמיאש. הוא היה עשיר וקראו לו דוד פרץ. הוא רב אתה, ואז בא גם ר׳ דוד, וגם התרגז עליו. לאחר מכן הוא מת. בנו יוסף מת, וכן אליהו וגם היא מתה. ארבעתם בחודש אחד. גם הפרדה המסכנה השתתקה בחלק התחתון של גופה. אני ראיתי בעצמי. איית נחמיאש הם קשים מאוד״.

״פעם אמר: איית נחמיאש, רק תלך אליהם לזיארה ותברח. אבל אתה הלכת והתחתנת עם איית נחמיאש. פעם מתה אחותו של ר׳ דוד, והוא ציווה שיקברו אותה ליד ר׳ יונה דאוודי. הם חפרו ליד ר׳ יונה דאוודי, ואז יצא צפע.^, בן־דודי היה חופר שם, ואמר שאף פעם לא ראו צפע כזה כמו שיצא להם. יצא הצפע, ראה אותם. הם השאירו את הכל וברחו. אמרו לו: חכם, אפילו תהרוג אותנו, אנחנו לא נקבור אותה לידו. אנחנו לא יכולים. אז ביקשו האנשים ממנו שיקברו אותה במקום מרוחק. החזירו את העפר איפה שחפרו ליד החכם אבל הוא [ר׳ דוד], בהתחלה, הראה להם עם המקל שלו שיקברו אותה לידו [על־יד ר׳ יונה] ואז יצא להם צפע. ר׳ יונה דאוודי לא רצה שיקברו אותה לידו. אתה יודע שבכפרים האלו קורים דברים מופלאים של הצדיקים. אם אתה אומר: אה מולאי איגגי! הוא מופיע לידך. אם אתה אומר: ר׳ דוד ומשה! הוא עונה לך. איך הוא עונה? נגיד שהוא מוציא אותך מצרה בה אתה נתון. אם עברת באיזה יער ואתה מבקש: אה ר׳ דוד ומשה! תעביר אותנו בשלום במקום הזה, והוא מעביר אותך בשלום. באותם הכפרים יש הרבה אמונה. גם הערבים היו מפחדים ממנו. בחייו של ר׳ דוד, הערבים היו משתחווים לו כאשר עברו על־ ידו״.

142 ר׳ דוד עטר (מוגאדוו־)

 

143 ר׳ דוד עראמה (סכורה)

בנו של ר׳ מסעוד עראמה. שייך למשפחת איית עראמה. ר׳ דוד עראמה חי תקופה מסוימת בקזבלנקה, ולפני מותו ביקש שיקברו אותו בסכורה.

• ״ר׳ דוד עראמה היה כותב לאנשים וכל מה שאמר היה קורה. פעם ביקרתי בכל המקומות אצל הרופאים. פעם אמר לי יהודי אחד שאפשר לפנות לרב. אז נהגתי כל ערב ראש חודש לאסוף לו חמאה מאנשי הכפר. כל אחד הביא תרומה עד שמלאתי שני כדים. הלכתי אליו הביתה. אנשים עמדו בתור אצלו כדי לדבר אתו. כאשר שמע שבאתי, א״פ מוארזאזאת, הקים אותי וביקש שאביא לו חתיכת עור חדשה. כתב לי עליה. אמרתי לו שאני צריך לנסוע למראכש. אמר לי לשפשף עם קמיע זה בערב ומחר. לאחר שעשיתי כל מה שאמר לי, הבראתי. יש לו זכות אבות״.

״כשאמי היתה בהריון, בא לבית חכם בשם ר׳ דוד עראמה. בא לשבת. אמר להורי שייוולד להם בן ויקראו לו יעקב. והסימן שאני אתן לכם הוא שיהיה לו סימן בראשו, מעין עין של תרנגול״.

• ר׳ דוד פרחי (דמנאת)

• ר׳ דוד פרץ (תלוואת)

נפטר בראשית שנות השלושים. התפרסם בחייו בגלל למדנותו והשאיר אחריו כתבי־יד רבים. ההילולה שלו נערכת בי״ט בטבת. צאצאיו באופקים ממשיכים לערוך לו את ההילולה השנתית בארץ.

1.145 ״הוא קדוש גדול ואנשים באו אליו [לזיארהן מכל מקום. סיפרו שפעם אחת, במוצאי שבת, כל מוצאי שבת, ירד אליהו הנביא והיה לומד אתו סודות. שמעו רעש בחדר שלו. כשעולים לראות לא מוצאים אף אחד. יום אחד, ראו שהוא נעדר מהבית שבוע ימים. חיפשו אותו בכל העולם ולא מצאו אותו. אז חשבו שהוא עלה לשמים או נפטר. אחרי שבוע או שבועיים מצאו אותו בחדר. שאלו אותו איפה היה. ענה שזה סוד. בסוף התברר שהוא היה בשמים. איך התברר? ביום פטירתו, כשהגיעה אשתו ודרשה שיגלה לה, גילה ונפטר. עליו השלום. כל הזמן למד עם אליהו הנביא שלימד אותו סודות״

ר׳ דוד פרץ (תאמזרית)

קבור בבית־הקברות לא רחוק מר׳ דוד ומשה.

ר׳ דוד צבאח (מראכש)

שייך למשפחת איית צבאח. לפי המסורת הוא בא למרוקו כשד״ר מארץ־ישראל. הוא חי כנראה במאה השבע־עשרה ותחילת המאה השמונה־עשרה, ונפטר בליל יום הכיפורים שנת תרי״ט. הוא מחבר הספר ״משכיל לדוד״.

ר׳ דידוך (אינתקתו)

לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.

צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי

עמוד 338

גדודי הרוח והיצירה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות. מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. העורך הראשי של הסדרה הוא פרופ׳ אביעזר רביצקי וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ אניטה שפירא.

רב סעדיה גאון (רס״ג) היה אחד האישים המשפיעים והצבעוניים ביותר בתולדות היהודים בימי הביניים. הוא נבחר לעמוד בראש ישיבת סורא שבבבל אף שרכש את השכלתו במצרים ובארץ ישראל, בניגוד למקובל באותה תקופה. בפעילותו באו לידי ביטוי גישות מנוגדות: מצד אחד, הוא הגן בחירוף נפש על היהדות הרבנית בפני הביקורת של קבוצות ושל יחידים שכפרו בסמכותם של חכמי התלמוד וממשיכי דרכם, דוגמת הקראים; מצד אחר, הוא תרם תרומה מכרעת ליצירת שילוב מרתק, מורכב ופורה בין היהדות המסורתית ובין ההשכלה והתרבות של זמנו. הוא עסק בכל ענפי היצירה שטופחו בימיו ברחבי העולם היהודי, ובכולם הטביע חותם של חידוש ורעננות. הספר מתאר את הרקע לפעילותו, את קורות חייו ואת עיקרי תרומותיו בתחומים רבים ומגוונים, כגון פילוסופיה, פרשנות מקרא, בלשנות, שירה והלכה.

ירחמיאל ברודי הוא פרופסור מן המניין בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ומתמחה בחקר ספרות הגאונים. בין פרסומיו: צוהר לספרות הגאונים, תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, לתולדות נוסח השאילתות.

רבי סעדיה גאון- ירחמיאל ברודי-מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

החינוך מבית רבי ליהו

אחת החוויות המיוחדות הזכורות לי כילד, בדומה לילדים אחרים בערי מרוקו, היה הרב המלמד.

בכל שכונה, או רחוב בו התרכזו יהודים היה בית כנסת ובין היתר לימד שם מלמד, רב ללימודי תורה, קריאה ושינון. זכורים לי רחובות מסוימים בהם התקיימו בין ארבעה לחמישה בתי כנסת. כמו ברחוב "דרב אל-יהוד" או"דרב אל-חבס", בהם כל יהודי המכבד את עצמו, הקים בית כנסת על שמו או על שם משפחתו. "סלאת קבסה"," סלאת מרציאנו", "סלאת בן־שבת" ועוד. בתי הכנסת היו תמיד מלאי מתפללים. גם ובעיקר בשבתות ובחגים.

כדי לחזק הקשר היהודי, הביאו המשפחות היהודיות את ילדיהם לרב ששימש יותר כ'גנן', מבוקר עד ערב. שכרו היה זעום. לא תמיד שילמו לו וכדי להפעיל לחץ על מנת לקבל את שכרו, היה שולח את הילד בחזרה לביתו, שיביא כסף, עבור שכר טרחתו.

בגיל שנתיים וחצי נשלחתי ללמוד אצל הרב אליהו ריבוח, או כפי שכינינו אותו"רבי ליהו". חדר הלימוד היה בביתו הפרטי. תחילה ליווה אותי נער לבית הרב. כאשר סולי, אחי, הגיע לגיל שנתיים, הצטרף אלי ושנינו הלכנו לבית הרב יד ביד. חדר הלימוד היה לא רחוק מביתנו, בתוך סמטה חשוכה. החדר היה בקומה ראשונה אליה הגענו במעלה מדרגות תלולות.

פעוט הייתי ובקושי הבנתי מה רוצים ממני. ישבתי מול לוח האותיות נפעם. 'הלוחה' היתה טבלה עשויה מעץ עבה. רוחב הטבלה היה עשרה סנטימטרים ואורכה כחמישה עשר סנטימטרים, עליה הדביק הרב דף בו כתב את האלף־בית העברי, כולל ניקוד. היו מספר טבלאות בהתאם להתקדמות הלימוד. למתחילים ולמתקדמים עם פסוקים מהתורה.

"הלוחה" שימשה גם ככלי עזר נוסף, להכות בראשו של הילד המתקשה ללמוד, לשנן, או בשביל להעיר ילד שנרדם במהלך לימודיו. זאת בנוסף לשוט שעשוי מזנב שור יבש ו״הפלאקה", שהיא מקל עץ, ברוחב מספיק להכיל את שתי רגלי הפעוטות, עם חבל משני צדדיו כדי להכניס את רגלי הפעוט בתוכו ולקשור אותם שלא יזוזו. ואז, היה הרב מרים את השוט ומכה בילד הסורר או ה'לא חכם דיו', שלא השקיע בלימודו. יש לומר שמחזה נדיר של מלקות, או ענישה, היווה עבורנו, מחזה מרתיע ומאיים ודרבן אותנו להשקיע בלימוד ובריכוז אל מול דברי הרב.

"לשבת ולא לזוז" דרש רבי ליהו, "אתם רואים את הלוח? היום נלמד מא' עד ד'."

על אף שהייתי פעוט ישבתי ושיננתי את האותיות. מדי פעם נתן הרב מכה לילד ועל ראשי החליק בחביבות, "ישתבח השם לשמוע את הקול שלך קורא את האותיות״, שיבח אותי והמשיך.

בתום שעות הלימוד היה רומז לנו, "לא לשכוח לומר להורים שרבי ליהו מחכה לשכר, ולא לשלוח קמח. כמה קמח אניח בבית?"

ההורים היו משלמים לו פרוטות על עבודתו ואני למדתי כך לקרוא ולכתוב בעברית ולאחר גיל שלוש כבר ידעתי את כל האותיות ואפילו לקרוא בספר תורה מילים ומשפטים. מגיל רך זרעו בי את ערכי החינוך והתרבות, פלפול ומחשבה ותורת ישראל ששומרת על העם בגולה.

רבי ליהו נראה לי, אז, כמו משה רבנו שנגלה אלינו ובא ללמד אותנו. זקנו הלבן והארוך שיורד על מלבוש מכותנה לבנה נראה לי כקדוש. עיניו קטנות ודומעות הוסיפו לו הדר. "הסאסייה" השחורה, כיפה שחורה של רבני מרוקו, בה כיסה את ראשו ואת שיערו הלבן, הבוהק, נראתה בעיניי כמתוך תמונה חיה של הצייר רובנס.

לימים הגיעו מישראל חוברות לימוד והלוחות המסורתיים שבעזרתם לימד רבי ליהו כבר לא היו נחוצים. מאות שנים של היסטוריה חינוכית פינו את מקומן לחוברות דקות מארץ ישראל. רבי ליהו שהיה ציוני כמו אבי, עודד אותנו ללמוד מהחוברות של ארץ ישראל: "אלה חוברת מארץ הקודש ילדים, מי שילמד מהן, חכמה תאיר עליו למשך כל חייו״ אמר ועיניו אורו.

בקלות קראתי בלוחות של רבי ליהו, לא השתבשו בעיניי המילים כפי שאירע לי כעבור זמן בדיסלקציה. כנראה שהלוחות הללו עשויות להוות פתרון מתאים לדיסלקטים. משום שהייתי תלמיד חכם, מעולם לא היכה אותי הרב.

לאחר גיל שלוש, עברו שיעוריו של רבי ליהו מביתו, שהיה לא רחוק מביתנו, לבית הכנסת שהיה בקצה רחוב היהודים, "דרב אל-יהוד". היינו שמונה, עשרה דרדקים לכל היותר. הייתה תחרות בין המלמדים־רבנים, מי ישיג תלמידים רבים ומי הרב הפופולרי ביותר. אבא היה ונשאר נאמן לרבי ליהו ולא הזיז אותנו מבית מדרשו.

עברתי ללמוד בבית הכנסת. כל פסוק קראנו ושרנו בניגון המתאים עד כדי שלמות. הלימוד היה מחזורי ומותאם לקריאה השבועית בתורה, או לחגי ישראל הקרבים ובאים. לקראת פורים למדנו לקרוא את מגילת אסתר בלחן ובמנגינה המתאימה לקרוא בה. מיד לאחר חג הפורים הוצאנו את הגדות הפסח כדי ללמוד לקרוא בהן, בלחן, במנגינה ובטעם המתאים לחג פסח ובעיקר לשנן ולדעת את ארבעת הקושיות בעל פה.

בתשעה באב, קראנו בספר איוב והלימוד בו התנהל על מחצלות רצפה כאות אבל לעם היהודי שגלה מארצו. במקביל למדתי את ההפטרות השבועיות שאבא שאף בכל ליבו שאעלה ואקרא אותן בציבור, ביום שבת. הייתי פעוט, בקושי הגעתי לגובה התיבה של החזן. צריכים היו להעמיד אותי על כיסא גבוה כדי שיראו וישמעו אותי.

בצהרים נשלחה ארוחת הצהרים. צלחת קטנה לילד וצלחת עמוקה לרב כך שתשביע את רעבונו. מדי יום שילמה אמי בארוחה לרב, זאת בנוסף לכסף שהעביר לו אבי. לאחר שאכל היה מתנמנם מעט.

"רבי ליהו נרדם, תהיו בשקט, נעשה הפסקה", עודדנו את עצמנו כילדים וכך זכינו להפסקה בלימוד.

הילד הראשון היה אוזר אומץ, רץ והיינו רצים בעקבותיו בבית הכנסת סביב הכיסאות. אם הרעשנו יתר על המידה, היה רבי ליהו מתעורר זועם וזועף, רץ אחרנו ומכה. שיעור הלימוד הפך לשיעור ספורט שמסתיים תמיד באופן לא נעים.

תפקידו של רבי ליהו בקהילה היה חשוב. הוא היה גם חזן בבית הכנסת וקיבל תרומות זעומות ומצומצמות מהמתפללים בעליה לתורה. עם השנים כשהחלה העלייה לארץ ולא נותרו בסאפי יהודים רבים, התרוקן תפקידו מתוכן ומעט מאוד ילדים באו ללמוד אצל רבי ליהו.

לחגיגות משפחתיות דאג אבי להזמינו ולהושיבו אחר כבוד, בכך סמלו הורי את הכבוד שיש להעניק לחינוך, להשכלה וללימוד. מבלי שאמרו מילה אלא רק ביראת הכבוד שהפגינו כלפי מי שייצג אותם בעיניהם. משחדרה ההשכלה הצרפתית לערי מרוקו, התמעטו כמעט לחלוטין 'חדרי הרבי׳ שנחשבו כבר לפחות יעילים ולא מתקדמים.

על אף שיש הרואים את שיטת הרבי כמיושנת, בוודאי עם סטיגמת המכות, אני, בכל אופן הפקתי ממנה רבות. זכיתי ללמוד בגיל צעיר מאוד, והשיטה הייתה טובה לדיסלקציה, שהתגלתה אצלי מאוחר מדי. לחינוך יש פנים רבות ואין שיטה מתקדמת מהשנייה אלא שיטה שונה שמתאימה לכל ילד.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות. החינוך מבית רבי ליהו

עמוד 44

מכל התיאורים הנפלאים של היונה ככנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם, הזמר לשבת ״יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח״, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נח בבראשית ח, ט. ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים, ״כאשר נשבע על מי נח״, והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט, ״כי מי ניח זאת לי אלזר נשבעתי מעכר מי ניח עוד על הארץ״. נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ״כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי״(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם, ״לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה״. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע, ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

 

 

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ

יוֹנָה מָצְאָה בּוֹ מָנוֹחַ

וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

 

5 הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים

זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים

חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים

מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

 

וּבָאוּ כֻּלָּם בִּבְרִית יַחַד

10 נַעֲשֶׂה  וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד

וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד

בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

 

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בָּחַר הַמֹּר

יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר

15 וְכָל פְּקוּדָיו יַחַד לִגְמֹר

חֲזַק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

 

הָעָם אֲשֶׁר נָע וּכְצֹאן תָּעָה

יִזְכֹּר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה

לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרֶה רָעָה

20 כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ

 

.יום שבתון: על פי שמ׳ טז, כב-כג, ״ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת־קֹדֶשׁ לָהּ״… ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י. אין לשכוח: כנגד ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ (שמ׳ כ, ז₎. 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ״זכור״. כריח הניחוח: על דרך ״וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ״ וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ״, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת, השוו: ״ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת״, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4. יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהינם בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ״וקראת לשבת ענג לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו״, יש׳ נח, יג. ועל פי ״מה נכבד היום מלך ישראל״, שמ״ב ו, כ; לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ״שמור את יום השבת לקדשו״(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ״אתה ובנך ובתך…״(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 16-9. ובאו… לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ״הנפוץ״ לריה״ל (ראו הערה 8). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל (מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: על פי ״.ועשירים בשפל ישבו״, קה׳ י, ו. 11. מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי. 12. אך… כח: על פי ״ואולם אנכי מלאתי כיח״, מיכה ג, ח.

14-13. דרך בנעל: הלשון על פי: ״והדריך בנעלים״, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ״מעדו קךסלי״, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ״אז :שיר ישראל את השירה הז^:את עלי באר ענו לה״, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח: על פי תה׳ קד, ג. 17. וכצאן תעה: על דרך: ״כאן תעינו״, יש׳ נג, ו. 18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ״זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק״, תה׳ קה, ח-ט, ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. כאשר… נח: על פי ״כי מי נח זאת לי אשר נישבעתי מעבר מי נידו עוד על הארץ כן נשבעתי מקבף על!ך ומגער בך״, יש׳ נד, ט. ופסוק זה זי שבתון מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

 

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹחַ

זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ

יוֹנָה מָצְאָה בּוֹ מָנוֹחַ

וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

 

5 הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים

זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים

חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים

מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

 

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל

וְעַל עַב הָרִים יוֹשְׁבֵי שָׁפֶל

וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נוֹפֵל

אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹּחַ

 

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים

וְגַם הַמְעֵד קַרְסֻלֵּי זָרִים

וְאָז יַעֲנוּ לְךָ עָמִּי בְּשִׁירִים

אֶל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ

 

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַּצֹּאן תָּעָה

זֵכָר לוֹ וּפְקֹד בְּרִית וּשְׁבוּעָה

לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרֶה רָעָה

 כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ

 

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק שני

עמוד 33