מורשת יהדות מרוקו

ארפוד – מאיר נזרי

ספר זה מוקדש כולו לקהילת ארפוד (1918-9751) – למוסדותיה, לחכמיה ולאורחות חייה. ארפוד היא עיירה יהודית בלב הסהרה במרוקו באזור תאפילאלת, שהוקמה רשמית ב-1918 בעידוד הצרפתים. רוב מוחלט של מתיישביה בתקופת היסוד היו יהודים, שהגיעו משני אזורים: אזור תיזימי(60%), שכלל 4 קריות המרוחקות 4 ק״מ מארפוד ואזור תאפילאלת (40%).

אוכלוסיה: בתקופת היסוד מנתה האוכלוסיה היהודית כמה מאות והייתה רוב בניינה ומניינה של העיירה. בשנות ה-60 מנתה הקהילה כ-2.500 נפש שהיוו כ-75% מהאוכלוסיה הכללית.

מוסדות העיירה שהקימו הצרפתים לשירות התושבים: עירייה, משטרה, בית דואר, בית חולים, שני בתי ספר לבנים ולבנות, בית מטבחיים, בריכת שחייה ומתחמים לשלושה בתי עלמין: נוצרי, מוסלמי ויהודי.

המוסדות היהודיים: בקהילה פעלו כמה מוסדות ששירתו את הקהילה: הוועד, הרבנות בראשות חכמי אביחצירא, שבע חברות ובראשן חברה קדישא, בתי כנסת, מוסדות חינוך, מקוואות ובתי מרחיץ, מתקני אפייה שכונתיים ושני בתי עלמין: ותיק וחדש.

כלכלה יהודית: מסחר ומלאכה: בניין, נגרות, מלאכת ברזל, חייטות, סנדלרות וצורפות.

תיאור אורחות חיים: דיור, ריהוט, לבוש, תזונה, בריאות, הווי חברתי ורוחני.

הנהגה רוחנית: ההנהגה הרוחנית כללה את חכמי אביחצירא, וחזני הקהילה השוחטים והמוהלים, כמו: חכמי משפחת מלול, ר׳ יהודה סמחון ור' יצחק נזרי.

רשימות: בספר כמה רשימות נבחרות: רשימת שמות סוחרים ואומנים, רשימת שמות התלמידים שלמדו בתלמוד תורה מ-1953 ועד 1965, רשימת שמות מתפללי בתי הכנסת ושמות נשיהם וצאצאיהם ורשימת כינויי השמות, אנשים ונשים.

סופה של קהילה ומורשתה: הספר נחתם בסופה של הקהילה, בפזורת אנשיה בערי ישראל, במורשתה ובחותם, שהותירה בארץ בתחום התורני רבני, האקדמי, הפוליטי, יקירי העיר יוצאי ארפוד ושמות חיילים גיבורי ישראל, שמסרו נפשם על קידוש ה׳ והארץ.

בתחום חקר הקהילות, זהו ספרו החמישי של המחבר, דר׳ מאיר נזרי, עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה (תשפ״ג). ספר זה מתווסף לחיבוריו הקודמים על ׳קהילות תאפילאלת׳ למעגלותיהם בהוצאת אוניברסיטת בר אילן: מעגל האדם (תשע״ג), מעגל השנה (תשע״ו), אוצר המנהגים והמסורות(תשע״ח) והספר המופיע בסדרה זו העוסק בחקר של 30 קהילות תאפילאלת, בתיעודן ובהנצחתן. זאת בנוסף לארבע מהדורות שירה ופיוט, ביניהן גם היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא (האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע״ח).

ארפוד-עיירה יהודית בלב הסהרה-מאיר נזרי

מנהגים, מסורות ואורחות חיים בקהילות תאפילאלת- מאיר נזרי

יסודתו של ספר זה הוא ׳אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת סג׳למאסא׳ בהוצאת אוניברסיטת בר אילן(תשע״ח), ספר מקיף מאוד ההולך ואוזל. ספר זה מתמקד רק במנהגים הקשורים לשלושה מעגלים, והוא בנוי משלושה חלקים בהתאם: חלק א – מעגל האדם העוסק במנהגים הקשורים במחזור החיים מן הלידה ועד הפטירה הכולל 9 פרקים: א. מנהגי החתונה ושטרי הכתובה והנדוניה. ב. מנהגי הייבום והחליצה. ג אירועי הלידה, הברית, זבד הבת ופדיון הבן. ד. חופת הנעורים ׳לכתאב׳. ה. בר מצווה – אירועי הציצית והתפילין. ו. הכנסת ספר תורה וספר הזוהר. ז. ההפסקה הגדולה השבועית ׳ציאם די סתיאם׳. ח. הדרת זקנים – המנהג, מקורות ורעיונות. ט. מנהגי הפטירה. חלק ב – מעגל השנה העוסק במנהגי החגים והמועדים של השנה ממנהגי הסליחות של חודש אלול והימים הנוראים ועד ימי בין המצרים הכולל 12 פרקים: א. שבת קודש. ב. ראש חודש וברכת הלבנה. ג. חודש אלול וימי הסליחות. ד. הימים הנוראים: ראש השנה ויום הכיפורים.

ה.סוכות ושמחת תורה. ו. חנוכה וט״ו בשבט. ז. אירועי חודש אדר וימי הפורים. ח. פסח. ט. בין פסח לעצרת. י. שבועות. יא. ימי בין המצרים ותשעה באב. יב. הקריאות העונתיות בבית הכנסת. חלק ג – מעגל התפילה, ובו שלושה פרקים. א. תפילת שחרית של חול. ב. הקדיש. ג. תפילות מנחה וערבית של חול וקריאת שמע שעל המיטה.

המנהגים מלווים במקורות ובהשוואות לשאר קהילות.

הספר מלווה במבוא ובמיון מנהגי תאפילאלת לתקופות: א. מנהגי תאפילאלת קדומים במעגל התפילה נוסח התושבים בפאס, שלא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות. ב. מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם, שלא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות. ג. מנהגי פשרה ייחודיים כגון הייבום הארעי. ד. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצירא בהשפעת הקבלה החל מסוף המאה ה-19. ה. מנהגים שנקבעו על ידי תקנות כלכליות משנת תש״ח/1948 במקום המנהגים הוותיקים.

• מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א. ז. מנהגים ייחודיים השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו. הספד מלווה בתמונות, בתיאורי הווי ובכמה פיוטים.

יבולו של המחבר עד כה מגיע לאחד עשר חיבורים: חמישה בתחום חקר קהילות ישראל בתאפילאלת ושישה בתחום השירה והפיוט – שלושה בהוצאת אוניברסיטת בר אילן, שניים בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והשאר בהוצאת מוסד הרב קוק. הספרים שיצאו בשנת תשפ״ה נכתבו כולם בחסות אוניברסיטת אריאל שבשומרון במסגרת עבודת המחבר שם כעמית מחקר.

מנהגים, מסורות ואורחות חיים בקהילות תאפילאלת- מאיר נזרי

קהילות ישראל בתאפילאלת – מאיר נזרי

ספר זה עוסק במחקר, בתיעוד ובהנצחה של 30 קהילות בתאפילאלת, שבהן נולדו חיו ופעלו יהודים באזור. מהן קהילות ותיקות ומהן חדשות. קהילות אלו נחלקות ל-6 קבוצות:

א. קהילות בדרום מזרח תאפילאלת (7 קהילות).

ב. קהילות אזור תיזימי/ארפוד (6).

ג. מזרח תאפילאלת (2).

ד. צפון תאפילאלת(9).

מערב תאפילאלת (2)

וקהילות בגבולות אלג׳יריה (3).

לכל קהילה מוקדש פרק בליווי תמונות ובו 2 חלקים: חלק א׳ הדן ברקע ההיסטורי והגיאוגרפי של היישוב ובנתוניו: אוכלוסיה, כלכלה, חינוך התקפים גם למאה ה-20 וחלק ב׳ המוקדש לקהילה היהודית על מוסדותיה והנהגתה הכללית והרוחנית. כמה קהילות זוכות למעין נספח על אודות המורשת שהותירו אחריהן כמו קהילת מזגידה שהוציאה מתוכה את ר׳ אליהו ילוז, ראב״ד בטבריה ומחברם של 8 ספרים. בחיתומי הפרקים מופיעות כ-30 ביוגרפיות של חכמים ואישים המייצגים את הקהילות.

הספר מלווה לפניו בכמה מבואות ובראשם מבוא לחקר הקהילות הכולל 21 נושאים, כמו: שיעור האוכלוסיה היהודית ביישוב, מוסדות ציבור ומוסדות יהודיים, בתי כנסת ושמות חזניהם, סופרי סת״ם וסופרי בי״ד, שמות משפחה נפוצים והיצירה התורנית והפיוטית של הקהילה.

ספר זה הוא ספרו הרביעי של דר' נזרי על חקר הקהילות. ספריו הקודמים בהוצאת אוניברסיטת בר אילן הם – 1. קהילות תאפילאלת – מעגל האדם, תשע^״ג (מן הלידה ועד הפטירה). 2. מעגל השנה (תשע״ו), 3. אוצר המנהגים והמסורות (תשע״ח) כל זה בנוסף ל-6 מהדורות של שירה וביניהן ׳היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא (האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ״ח).

דר׳ נזרי הוא עמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון ויקיר העיר פתח תקוה(תשפ״ג)

צום הָסְתִיָּיא

מבוא

מנהג ייחודי בישראל, שיחידים עושים תענית הפסקה שבועית שישה ימים ושישה לילות רצופים ממוצאי שבת ועד ליל שבת. המונח הפסקה על פי משה בר־אשר הוא ביטוי מקוצר, שמקורו בצורת סמיכות כעין הפסקת אכילה בדומה לצורה התרה השגורה בפי הנשים במובן התרת נדרים.' מנהג זה הידוע בנדירותו בכמה מקהילות ישראל בכלל ומרוקו בפרט היה נפוץ יחסית בקהילות תאפילאלת אצל אנשים ונשים. ההפסקה מתקיימת בימות החורף בתקופת השובבי״ם, ראשי תיבות של הפרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים — הנקראות בסביבות חודשי טבת ושבט. תענית זו היא בנוסף לתעניות שני וחמישי של תקופה זו ולתענית ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, שצמים אנשי אמונה. תענית ששת הימים הייתה חלומם של כמה אנשים ונשים בקהילות תאפילאלת, ששאפו להגשימו לפחות פעם אחת בחייהם. לפיכך אנו מכלילים תענית זו בכרך זה העוסק במעגל האדם.

תענית ייחודית זו מעוררת כמה שאלות יסוד, שבהן עוסק פרק זה: מהי תשתיתה הראשונית של התענית השבועית, ומה הם מקורותיה התורניים הרעיוניים? היכן ומתי נהגה תענית זו בשאר קהילות ישראל, ומה מעמדה בימינו?

בפרק זה נפתח באישים ממשפחת אביחצירא, שזכו לתענית ששת הימים, אחר כך נעקוב אחרי מקורותיו של מנהג ההפסקה הארוכה במקורות ישראל: בקבלה, במוסר בהלכה ונחתום בפיוט, שנתחבר לכבוד האירוע של תענית זו. הפרק משלב רשימות של אנשים ונשים מקהילות תאפילאלת, שזכו לתענית השבועית, וכן תיאורי הווי וזכרונות.

 

הסתייא הפרטית במשפחתנו
לפני שאתחיל במאמר הנפלא של ד"ר נזרי, אביא כאן, סיפור אישי בנושא הזה שלא הרבה הזכירו אוחקרו אותו לעומק…
בעל של אחות סבתא מצד אימי שמו אליהו, היה סגי נהור, וידע לקרוא את התהילים בעל פה, יען כי זה מה שהספיק ללמוד עד לעיוורון מוחלט ממחלת עיניים, דבר לא נדיר בהחלט במרוקו…
נהג לצום שישה ימים ולילות, ממוצאי שבת ועד לערב שבת, וכל היום יושב הוא על מיטתו, הרהיט היחד בחדרו הדל, ושינן את התהילים, פרק אחר פרק, וכך חזר כמו לולאה אינסופית…כמובן בימים ראשונים של השבוע/צום, נהג ללכת לבית הכנסת למלא את חובת היום.
אבי ז"ל נהג לערוך לו סעודת מצווה לפנ כניסת השבת, כי שתי סברות, האחת מתירה להמשיך בצום, הנקראה אסתייא, גם אחרי כניסת השבת, ואחרים סברו שחובה לשבור את הצום שלא להתענות בשבת קודש. עשה את זה מספר פעמים בחייו. זכה לעלות לארץ הקודש, לגור בירושלים ולהקבר בהר המוחות, אחד ליד השניה. יהי זכרם ברוך.

ד"ר נזרי הביא תמצית של הנושא בספרו האחר, " מנהגים, מסורות ואורחות חיים בקהילות תאפילאלת.

 

חלק א

תיאורי הווי

אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים

אישים ממשפחת אביחצירא ר׳ יעקב אביחצירא

הראשון בקהילות תאפילאלת הידוע לנו, שהיה מתענה תענית הפסקה שישה ימים, הוא ר׳ יעקב אביחצירא, כפי שהעידו עליו: ׳שלא עבר עליו חצות לילה בשינה, היה ממעט באכילה ובשתייה, וישב רוב ימיו בתעניות שני וחמישי ובהפסקות של שישה ימים ממוצאי שבת ועד ערב שבת׳. את דמותו של ר׳ יעקב ואת סדר יומו תיארו בנו ר׳ אהרן בהקדמתו לספר אביו ׳פתוחי חותם׳ ונכדו ר׳ שלום בהקדמתו לספר אחר ׳לבונה זכה׳. הנה קטעים משתי ההקדמות. הראשונה לר׳ אהרן:

״יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר אִמֲרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת / וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּעַל פֶּה בְּפִיו שְׁגוּרוֹת / בְּכָל לַיְלָה ח״י פְּרָקִים לוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה /

וְחוֹזֵר וְלוֹמֵד בְּדִבְרֵי מָרָ״ן ומוּרָ״ם וּבְפוֹסְקִים וְהוֹלֵךְ אֶל מְקוֹם דִּבְרֵיהֶם בַּגְּמָרָא / וְקָרוֹב לַחֲצוֹת יָשֵׁן מְעַט שְׁנַת עֲרַאי וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ / וַיָּקָם וַיָבֹיא אֶל תִּקּוּן רָחֵל בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים וּמִשָּׁם אֶל תִּקּוּן לֵאָה בְּשִׁיר וְשִׁבְחָהּ לְחַבֵּר הָאֹהֶל לִהְיוֹת חֲבֵרוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ / וּבָעֵת הַזֶּה שַׁעֲרֵי רָצוֹן וְשַׁעֲרֵי

רַחֲמִים נִפְתָּחִים / וּשְׁמוֹנָה שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה לְפָנָיו כְּאוֹר זוֹרְחִים / ו״עֵץ הַחַיִּים" וְ״מְבוֹא שְׁעָרִים״ בְּיָדָיו מוּכָנִים / לָבֹא בָּם אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים / וּמְאוֹר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ הֵאִיר אוֹרוֹ וְגַם זָרַח / וּבוֹ הָיָה כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח / וּבְזֹהַר חָדָשׁ וּבְסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הַנּוֹרָאִים / מֵהֶם עָשָׂה יְהוּדִים וְחִדּוּשִׁים וּרְמָזִים וְכַוָּנוֹת נִפְלָאִים / וּבְאוֹר הַבֹּקֶר כְּנֶשֶׁר עַל מִצְוַת צִיצִית וּתְפִלִּין יִרְדֹּף יְפַשֵּׁט יָדָיו יִקָּחֵם וּלְבֵית הַכְּנֶסֶת הוֹלֵךְ בִּמְהֵרָה / לִהְיוֹת רֹאשׁ הַעֲשָׁרָה / וּתְפִלָּתוֹ תְּפִלַּת חֲסִידִים זָכָה וּבָרָה / וְשָׁם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה / כִּי שָׁם הָיְתָה יְשִׁיבָתוֹ / וּלְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ דַּוְקָא אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ / וְיִהְיוּ יָדָיו אֱמוּנָה עַד הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִצְוַת הַצְּדָקָה / פִּזֵּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים לְהַשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה / הֵן כָּל אֵלֶּה קְצָת מִפְּעֻלּוֹת צַדִּיק אֶחָד מִן הֲרַמְתִּים / הָרַב הַדּוֹמֶה לְמַלְאַךְ שָׂרָף בַּעַל כְּנָפַיִם / מַרְעִישׁ הָאָרֶץ כָּל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם / רַבָּן חֲסִידָא קַדִּישָׁא וּפְרִישָׁא מו״ר הָרַב הַגָּדוֹל מִבְצַר עֹז וּמִגְדּוֹל הַמְּקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַמְּפֻרְסָם בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כמוהר״ר יַעֲקֹב אַבִּיחְצֵירָא״.

 

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי. אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים.

עמוד 547

 

 

ליקוטים לפרשת נצבים  

אתם נצבים היום כולכם לפני השם אלוקיכם ראשכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל  [כט\ט] אומר ילקוט שמעון ידוע בכל הזמן לפני ראש השנה קוראים פרשת נצבים ,ונצבים פרושו אתם נצבים לפני מלך מלכי המלכים לדין ,והפסוק ממשיך ואומר "מחוטב עציך עד שואב מימיך ",חטיבת עצים בשביל החורף להסקה זה בט"ו באב ושאיבת המים בזמן סוכות ושמחה תורה ,בא הפסוק לרמז ,לאדם שבזמן ט"ו באב -כבר צריך אדם להתחיל לחזור בתשובה שה" יתברך לקרא לו, ולא יחכה עד לסוף זמן של שואב מימיך- שהוא סוף חג הסוכות שנאמר : עליו "ושאבתם מים ממעייני הישועה ",כלומר עד לאחר שישים יום יתחיל לחשוב על התשובה וכל יום יאמר יש עוד זמן לחזור בתשובה אלא מיד מט"ו באב לפני אלול כבר יחשוב לשוב לה", ויש חסידים שאומרים יש זמן לחזור בתשובה עד חג חנוכה והרי אין לזה סוף. ואנו מצפים עד ראש השנה שהקב"ה בעצמו ובכבודו יבוא לקבל תפילותינו ברצון. כמו שכתוב דרשו ה" בהימצאו דהיינו מראש השנה עד יום הכיפורים ,ומתקבצים בבתי כנסיות ומתפללים כדי שישמע תפילתנו ,ושונאים מפסיקים בנינו לבין אבינו ומעמדים חומות ברזל מתוך תרדמת שטן ויצה"ר . באה תורה שנקראת שיבה כמו שכתוב" מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ונותנת לנו עצה טובה ואומרת שפרו מעשיכם ,וכתיב תקעו בחודש שופר, תעבירו שופר בכל ארצכם ,וביום שמחתכם ובמועדיכם דייקא שיבוא הקב"ה בזמן קבוע ותקעתם בחצוצרות ,חומה שיש בנינו לבינו היינו כותל מערבי שאין אנחנו יכולים להיכנס למקום קדוש מפני טומאת מתים ,ואם יהיה שופר של יום ראש השנה בכוונה שלימה בכל העולם ובאהבה ושלום ,כל שכן בלב העולם שהוא ירושלים שנאמר דברו על ל"|ב ירושלים ,אימתי בזמן שתוקעים מאה תקיעות כמניין [על] בזמן תקיעת שופר, שתבנה ירושלים גימ" שופר, שידברו ויתחננו בשלום, כמו שכתוב קחו עמכם דברים ושובו אל ה", רוצה לומר דברי תחנונים וכיבושים ולא שברים בטלים ,וזה שכתוב ברמז ועשה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי.

אתם נצבים היום אומר אור החמה יש לרמוז בזה שאמרו חז"ל בגמרא[סוטה מב] כי יש 4 כתות שאינם מקבלות פני השכינה ואחת מהם כת השקרנים שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני "[תהילים קא/ז] וזהו שאמר אתם אותיות [אמת] שעל ידי האמת תהיו נצבים לפני השם אלוקיכם .שתזכו לראות פני השכינה.

אתם נצבים היום כולכם אומר שמנה לחמו בגמ" [בהנשמות] ,ובגמ" [אנשים בנשים] כמו שאמרו רבותינו [ שבת קמו\א] שכל הנשמות עתידים להיות בעולם הן מאנשים הן מנשים ,כולם עמדו שם ,כמו שכתוב כי את כל אשר ישנו פה עמנו עומד היום, היינו העומדים בגוף ובנפש ,ואת אשר איננו פה עמנו היום ,ולא אמר איננו פה עמנו עומד היום, כלומר איננו עומד פה בגוף ,כי אם כל נשמתם פה לפני ה" אלהינו, וכמו שבמעמד הר סיני עמדו שם האנשים והנשים ,כן היה גם כן פה ,האנשים עם הנשים וכל הנשמות העתידים להולך בעולם כנסם כולם להכניסם בברית התורה באלה ובשבועה ,ולכן יש כאן [ארבע ממי"ן] בסופי תיבות נגד [מ] יום של יצירת הולד, וג" ממי"ן נגד התורה שקבל בשלוש פעמים [מ] יום שהיה בהר, כלומר שכל

                     

                                  –  נ  צ  ב  י  ם  –

נשמה מכל ולד שעתיד להיות נוצר בעולם מעדת ישראל ,הוא מכניס בברית התורה שקבל [ב  פעמים] [מ] יום שהיה בשמים.

אתם נצבים היום כלכם לפני ה" אומר רבינו מימון בן-עטר בספרו טעמי המקרא הזהיר משה ואמר: אתם נצבים היום [כולכם] לפני ה" אלהיכם ראשיכם שבטיכם- הרשות המחוקקת, [זקנים] – הרשות השופטת, [שוטריכם]- הרשות המבצעת, כל רשיות הממשל המדיני נצבים לפני ה" ועליהם לקיים השירותים על פי רצונו. והמשיך ואמר: מחוטב עציך עד שואב ממיך" כאומר בעלי העבודות החיוניות ביותר כחטיבת העצים לבניין הארץ וכשאיבת המים להפרחת השממה, גם עבודות אלו צריכות להיעשות בתחום ציווי ה" והמשיך משה ואמר: למען הקים אותך היום לו לעם כלומר לא כאותם החושבים-ששמירת מצוות התורה מפריעה לבניין הארץ והעם, אלא להיפך אתם נדרשים לשמור תורה, למען הקים אותך לעם שבגלל שמירתה תקומו ותהיו לעם. אומנם ההיסטוריה של מלכות ישראל מלמדת אותנו שהיו מלכים צדיקים כדוד ושלמה אשר הביאו את הממלכה לשגשוג בכל השטחים של הממשלה והכלכלה וכל זאת מבלי להטות ימין או שמאל מהאמור בספר תורת משה "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו כל ימי שלמה". כי תורתנו תורת חיים היא " ואלו המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

אתם נצבים היום אומר הרב אליהו אדלר בספרו ילקוטי אליהו [אתם] ירמוז ראשי תיבות אלול תשובה מקובלת. והיום רמז ראש השנה, שבו נפתחים ספרי צדיקים ורשעים ובינוניים, וזהו נצבים ראשי תיבות נצים [רשעים] צדיקים, בינוניים, יחדיו מזומנים. עוד דבר [נצבים] ראשי תיבות נותן, צדקה, בסתר,  ינצל, ממות. נצבים היום [ נצבים ה יום ], אלו הם 5 ימים הנוראים שבהם צריך האדם להתעורר בתשובה, כי לעתים אלו יזכר ויפקד בבית דין של מעלה, והם 2 ימים של ראש השנה, 1 יום הכפורים, 1 הושענה רבא, 1 שמיני עצרת, 1 שמחה תורה, שנמסרים הפתקים בידי השלוחים לבצע את הנפסק בבית דין של מעלה. ובא הכתוב להזהיר את האדם על הימים הללו, שבהם הוא ניצב ועומד למשפט.

פו יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה" אלהינו ללכת לעבד את-אלהי הגוים ההם פן-יש בכם שרש פרה ראש ולענה [כט\יז] אומר הרב אליהו אדלר ראשי תיבות של המלים " שורש פורה ראש ולענה " [שופר]. לרמז לך שתקיעות שופר המעוררות את האדם לחזור בתשובה, יש בהן כח לעקור את כל השורשים הרעים. שהם " פורה ראש ולענה".

ויתשם ה" מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל-ארץ אחרת כיום הזה [ל\כז] אומר רבינו מימון בן-עטר בספרו  טעמי המקרא  וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה [ל] בוישליכם כתיב רבתי ורמז בכך שתהיה " ההשלכה" של העם מארצם השלכה גדולה בפזורם וחורבנם הגדול " ואף מלכי ארץ לא האמינו כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, כדברי הנבים ירמיהו [במגילת איכה פרק ד\יב] והרב בעל-הטורים כתב: וישלכם: [ל] גדולה חסר [יוד] לומר שאין השלכה ל-יוד השבטים. הרב כלי-יקר כתב שמה

                          –  נ  צ  ב  י  ם  –

שבאה [ל] גדולה במילת וישליכם רמז שאחר ל-דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו-דור. כדאיתא ברבתי בפסוק " החודש הזה לכם " שמלכות ישראל נמשלה לירח שלא עמדה כי אם ל-דור כימות הלבנה. ומה שאמר " כיום הזה" לומר לך כפי שהם קיימת כיום הזה על כן לכלותם אי אפשר לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ. וסמיך ליה הנסתרות לה" אלהינו. הנראה בקישור אלו השני פסוקים, והוא, כי משה, הוא מדבר על זמן הגלות הארוך הזה, שהשליכנו ה" אלהינו אל ארץ אחרת ואחר כך אמר ושב ה" אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים [דברים ל\ג] ולכן כשאמר משה וישליכם אל-ארץ אחרת, נגשו בני ישראל לפני משה ואמרו, הנה אתה נתנבא לנו על הגלות, הודיענו נא גם את קץ הגלות, עד מתי ישוב ה" לקבץ נדחי עמו ישראל. ומשה השיב להם הנסתרות לה" אלהינו. כלומר , לא הודיעיני ה" סוף הגלות, ואמתי יהיה קיבוץ הגליות, אבל קץ הנגלה, לנו ולבנינו הוא. לעשות את כל דברי התורה הזאת. כמו שכתוב: זכרו תורת משה עבדי, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא [מלאכי ג-כב-כג].

הנסתרות לשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת [כט/כח] אומר אור החמה אפשר לפרש על פי מה שפסק הרמב"ם [מהלכות תשובה ה\ה] עבירות של בין אדם למקום יסתיר אותם ,ועבירות שבין אדם לחברו יגלה אותם ,וזהו שאמר:  הנסתרות -כלומר איזה עוונות שצריכים להיות נסתרות ? אותם שהם לה" אלוקינו דהיינו עבירות שבין אדם למקום, ואיזה עוונות שצריכים להיות נגלות ? הם אותם שהם לנו ולבנינו כלומר עבירות שבין אדם לחברו.

הנסתרות לשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם אמר רבינו בחיי לימד אותנו הכתוב כי תורתנו הקדושה קימת לעולם ,לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן המשיח, וקיום תורת משה שווה בכל זמן ,ביו בזמן הנסתרות שהוא הגלות ביו בזמן הנגלות שהיא הגאולה .ומזה דרשו חכמים [דברים טז] ימי חייך ,העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. ועם הפרוש הזה יהיה הפסוק מכוון ונקשר עם מה שהכיר בפרשה למעלה ולמטה .ויש לך להתעורר במילת [הנסתרות] שהוא חסר [וא"ו] ,הנסתרות כתיב, וירמוז הכתוב על השכינה .ומה שקראה הנסתרות לפי שהייתה מסתתרת בענן ,והיא הנסתרת ממנו בזמן הגלות שאנחנו בו בהסתר פנים ממה שכתוב [שם ל"ב] אסתירה פני מהם, ויאמר הכתוב כי נסתרת מבקשת רחמים לה" אלוקינו שיגלה הקץ לנו ולבנינו. וכן מצינו כמה כתובים שמצריכים גאולה לעצמו, וכן דרשו [תהילים ט] אגילה בישועתך, בישועתנו לא נאמר אלא בישועתך, וכן [שם ס] הושיעה ימינך וענני, וכן כתוב [שמואל ב/ז] אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוהיו .והתבונן בדבר הנביא עליו השלום שנאמר [ישעיה ל] ולכן יחכה ה" לחננכם ולכן ירום לרחמכם ,וכבר העירותיך על סוד פסוק זה בחיבור זה . ויש לך להשכיל עוד כי מהפסוק הזה יוצא שם מומחה לשאלת חלום בצירוף אותיות והם שלושה שמות ,כל שם ושם שלוש אותיות וכולן הן תשעה, והוא סוד [הטי"ת] הכפולה בשם הידוע, והשם הזה מעיד שאין במילת הנסתרות [ואו] ,אומנם מצינו [ואו] של אלוקינו שנשארה יחידית מן הצירוף, וזה מבואר.

 

                                       –  נ  צ  ב  י  ם  –

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלוקיך ומשם יקחך [ל/ד] אומר שמנה לחמו למה אמר בקצה השמים  ולא אמר בקצה הארץ ,והלא בקצה הארץ הם מפוזרים ולא בשמים ,ועוד משם יקבצך ומשם ייקחך ,יקבצך וייקחך למה קפל הדברים ,ונראה שבא גם כן לרמז על קבוץ הנשמות הנדחות בין הקליפות ובין החיצונים מקצה השמים ,כמו שכתוב [שמואל ג/יד/יד] לבלתי ידח ממנו נידח , והשמים מרמז על הנשמות השמים בגימ" [נשמה] ,לכן אמר [יקבצך וייקחך ],אחת על הגופות ואחת על הנשמות ,לכן בעת שאנו מתפללים על קבוץ גלויות תקע בשופר או ומפני חטאינו, תקנו קדמונינו להתפלל אז גם כן על קבוץ הנשמות מביו הקליפות, ובפרט על ידי חטא הוצאת ז"ל והקבוץ יהיה לשניהם יחדיו, להגופות גם להנשמות. גם בא לרמז גם כן מה שאמרו רבותינו [יבמות סב/א] אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה" אלהיך ומשם יקחך אומר רבינו סעדיה בן-אור בספרו ערוגות הבושם ויש לשאול מה הטעם כפל תיבת [משם] תרי זמנין, ונראה לי רמז בזה כי תיבת משם הראשונה מורה על קיבוץ בני ישראל עצמם, אשר האל המושיע יקבץ את נדחיו ויקרב את פזוריו וייאסף את נפוצותיו וישיב את גליותיו של ישראל, אל הארץ הטובה אשר האל הטוב ממשיך ומשרה עליה את אוצרו הטוב, מצד העין העליונה הטובה הנרמזת בסוד החכמה, כמאמר הכתוב [תהילים לד] עיני ה" אל צדיקים ואזניו אל שוועתם, ואין צדיקים אלא ישראל, שנאמר [ישעיה ס] ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ותיבת משם השני רומזת אל קיבוץ ואיסוף ניצוצי הקדושה ולקיחתם והמשכתם ממעקי חשכת הגליות בכל מקומות פזוריהם וארצות שבתיהם, והחזרתם אל מקורותיהם השורשיים והיסודיים, מקורות הישע והפדיונם, ויעלו במעלה עליונה כל הניצוצין קדישין השייכים לחלקי נר"ן של כל אחד ואחד מאישי ישראל הנגאלים אל ארץ הקודש, וייאמר עליהם מאמר הכתוב [שם סב] וקראו להם עם הקודש גאולי ה"

 

 

"א-ת-ם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

 

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שם ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין

 – "לפני יהוה אלהיכם".

 

תהליך התשובה והגאולה בדורנו:

א.  "והשבות אל לבבך…

ב.  ושבת עד יהוה אלוהיך…

         ג.  ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ד.  ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך",

 

המטרה הסופית:

 "לאהבה את יהוה אלהיך

                   בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                               התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול ה-  א-מ-ת הפנימית שלו,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 וכדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

מאת: הרב משה שמיר אסולין

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

 

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

 

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

 

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,

והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד(1075־1141); מלחמות קבוצות מוסלמיות בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות, בראש ובראשונה, ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ״בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…״. מצב קשה זה גרס להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו (הכתוב בלשון הערבית יהודית) ״ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת״, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ״הכוזרי״. ואכן, הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו הוא מגיע להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם, בארץ הולדתו, כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלוא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון.

מלבד שירים אלה, שהם הישג בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע. האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית־ביוגרפית של ריה״ל, ואילו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ״כטוב לב המלך״(אסתר א, י) נאמר במסכת מגילה (יב, ע״ב): ״שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות״. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהלים ב ״מזמור שיר ליום השבת״(תה׳ צב). שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים, ועיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבהם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל, וכן ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה. אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה, והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת, על דרך מאמר חז״ל: ״אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין(שבת קיח, ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ״זמירוני השבת״, הרואים אור חדשים לבקרים במזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, רגילים אנו למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ״זמר לשבת״ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ״דרור יקרא״. קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייטנות הקדומה על פי צרכיה, ולא היו מיועדות לשולחן השבת.

משנתחדשה הסוגה, החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה, מדונש ועד רבי יהודה הלוי, לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריה״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, והדבר משתקף היטב בזמירות השבת. כך, למשל, בפיוט ״יקר יום השבת תגדיל״, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרַב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

……………..

יְדַמּוּ עֵדִים לַעֲדָיִים / וְהַמֵּתִים אֶל הַחַיִּים

שורות אלו מעלות את האמור בספר הכוזרי(ג, ט) ״הלא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום מנוחה במקום שבת – כלום יכלו לחקותנו אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?״.

מיוחד הוא הפיוט ״ עַל אֲהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעֵי / שָׁלוֹם לָךְ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי״, שכולו אהבה עזה לשבת ומבקש לכווץ את ימי השבוע ולדלג עליהם כדי להגיע לשבת, כי אז הדובר ״ קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן מַלְכִּי וְרוֹעִי ״, והשבת ״ זֶה יוֹם מִנּוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי״. את העוצמה בשיר זה יש לראות על פי דבריו של מלך כוזר על השבת והמועדים והשפעתם על ישראל(הכוזרי ג, י).

פיוטנו, ״יום שבתון אין לשכוח״, מעלה אותם רעיונות שנזכרו לאורך הדיון הן בשבחה של שבת ובחשיבותה והן בגדולתם של ישראל שזכו לשבת, ומגדולה זו בא הדובר לבקש על הגאולה ועל הנקמה באויב המציק. בנוסח המקובל, מוקדשות שתי מחרוזות לתיאור מעמד סיני והדגשת מצוות השבת כחלק מעשרת הדיברות, תוך הדגשת ״זכור ושמור״. על פי סגנון הדברים ועל פי מקומו של מעמד הר סיני בשירתו של ריה״ל ובהגותו – מחרוזות אלו מתאימות בהחלט לריה״ל וליצירתו, והדבר טעון בדיקה נוספת.

בין כך ובין כך, אנו מתייחסים לשני הנוסחים כפי שהובאו לעיל. ובעיקר עניין סיפור המבול ההופך למטפורה למצוקות הגלות ולצרות היום. אכן, רבים מציורי הלשון בשירת ריה״ל נבנים על שיבוצי מקראות במשמעות חדשה: היונה של נח היא כנסת ישראל, והיא מוצאת את מנוחתה רק ביום השבת. השמטת המילה ״לא״ מן הפסוק במקור מדגישה היטב את חוסר המנוחה בימי המעשה תחת שלטון זר, והשבת היא תחום לעצמו של ניתוק מכל פעילות היום־יום אל יום מיוחד. כפי שנאמר, סיום השיר, הלקוח מן ההפטרה לפרשת נח, יוצר מעטפת סביב השיר והופך את סיפור המבול והמנוח למעין משל.

שמא תאמר הגזים המפרש בעניין זה והקנה לציור המבול מעבר למה שיש בו בשיר. בא ריה״ל עצמו בשיר שבת אחר, והעיד על שירתו:

בְּצֵל הַשַּׁבָּת מִימֵי נֹחַ / מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ

יוֹם שָׂמָהוּ אֵל נִסֵּנוּ / הוּא יְנַחֲמֶנּוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ

וּמֵעִצְּבוֹן יָד הוּא מַחְסֵנוֹ / וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ

הנה לפסוק על היונה (בר׳ ח, ט) נוסף פסוק אחר מבראשית ה, כט, והופך את ההנמקה לשמו של נח לתיאור השבת ואת השם עצמו לכינוי לשבת. בשיר זה מתחברת הפתיחה אל הסיום בקישור מחוכם באמצעות הפנייה ״יונה״, הפותחת את המחרוזת, אל ההבטחה בסוף השיר, ״הנה אבקש לך מנוח״, דבריה של נעמי לרות(רות ג, א) המוסבים בשיר לכנסת ישראל, היא היונה, ומבקשים עבורה מנוח, ״שלא מצאה לכף רגלה״.

הדהודים נוספים עולים משיר זה לסיפור המבול, והבולט בהם במחרוזת שלפני האחרונה:

הִנֵּה קוֹלְכֶם מִבֵּין חוֹחַ / אִשֶּׁה הוּא רֵיחַ נִיחוֹחַ

הִנֵּה נִשְׁבַּעְתִּי בְּמֵי נֹחַ / לִקְרֹא לַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ

תמונת קורבנו של נח העולה לרצון ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״(בר׳ ח, כא) והשבועה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ (יש׳ נד, ט), הופכות את סיפור המבול וההצלה ממנו למעין דוגמה למצוקות הגלות ולגאולה, וכך גם מזדהים אסורי התיבה היוצאים ממנה למרחב עם אסירים המבקשים את הגאולה המתאחרת ואת הקץ המתמשך, ונחמתם היחידה היא השבת, היא המנוח והמפלט מאפלת הגלות לאור השבת. לא בכדי בחר יוצר גדול כריה״ל לבנות מחצית משירי השבת שלו על ציורי המבול ועל השבועה הנחרצת בעקבותיו.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה-פרשת נח-חלק אחרון

עמוד 37

מרכז רמב״ם

אחת המטרות של ברית יוצאי מרוקו בפריז הייתה להקים בית כנסת ליוצאי מרוקו שבו יתפללו בנוסח המרוקאי וישמרו את מנהגי התפילות והליטורגיה של יהודי מרוקו. אולם כהן הבין שיש להפריד בין ארגון הברית ובין בית הכנסת, ואכן המוסדות הופרדו.

12. בשנת 1977 החל כהן לפעול להקמת מרכז רמב״ם [מייסדי המרכז בחרו בשמו של הרמב״ם, מי שחי ויצר בעיר פאס שבמרוקו, ודמותו היא חלק בלתי נפרד מהמורשת המרוקאית ומזהות המרוקאית (בן־רפאל ובן־חיים, 2006).] בבניין שבו פעלה בעבר המשלחת הישראלית של משרד הביטחון. עזר וייצמן, שר הביטחון דאז, תמך במכירת הבניין בתנאים מועדפים לצורך הקמת בית הכנסת. כך נקנה הבניין, שופץ ועוצב על פי מיטב המסורת האומנותית של הארכיטקטורה המרוקאית, בניצוחו של האדריכל היהודי־מרוקאי, לוסיין ללוז. במהלך הבנייה גויסו אומנים נוספים ממרוקו לעבודה במקום, והם עיצבו בית תרבות ליוצאי מרוקו. מקום זה שיקף במידה רבה את האומנות המרוקאית ואת תרבות הבנייה המרוקאית, והוא שימש לפעילות תרבותית וחברתית שמטרתה הייתה לשמר את המנהגים של יוצאי מרוקו ואת תרבותם (1996 ,Cohen). בשנת 1982 החל המקום לשמש כבית כנסת מרכזי של יהודי מרוקו, כמקום לפעילות חברתית ותרבותית של הקהילה ובמוקד לחיזוק הקשרים בין בית המלוכה המרוקאי ויהודי מרוקו. לדוגמה, שגריר מרוקו בצרפת הוזמן לתפילת יום כיפור, ובמקום נערכה תפילה אשכבה למלך מרוקו מוחמר ה־5 (מחווה זו הועתקה לכל בתי הכנסת המרוקאיים מחוץ לישראל).

בשנת 1985 ציין ארגון אונסק״ו את יום הולדתו ה־850 של הרמב״ם, ומרכז רמב״ם בפריז היה האכסניה שפתחה את האירועים   ונעלה אותם. במסגרת אירועים אלה השתתפו שרים, אישי ציבור יהודים ולא יהודים וחוקרי רמב״ם ממוסדות אקדמיים שונים בעולם.

[כיום בראש אונסק״ו עומדת אודרי אזולאי, בתו של אנדרי אזולאי, יועץ מלך מרוקו וממנהיגיה הבולטים של יהדות מרוקו בעולם.]

נראה שחלומו של דוד כהן התגשם. כיום מרכז רמב״ם הוא אבן שואבת ליוצאי מרוקו בפריז בכלל ולדרי הרבעים 17-16 בפרט (בעשור האחרון רובע זה הוא שכונת המגורים היהודית הגדולה ביותר באירופה, ובנובמבר 2019 גרו ברובע זה כ־44,000 תושבים). במקום מתקיימים אירועים קהילתיים רבים, לדוגמה ערבי פיוטים ובקשות כמנהג יוצאי מרוקו, ויש בו כולל פעיל של עשרה אברכים הלומדים עם חברי הקהילה. פעילות זו מבטאת את הרצון להבטיח שמהמקום הזה יצמח דור של תלמידי חכמים שבעתיד יהיו המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית. לאחר פטירתו של דוד כהן(בשנת 2004), מונה בנו אלבר(אברהם) לתפקיד נשיא מרכז רמב״ם,

ברבעים 17-16 היוקרתיים גרים יהודים מרוקאים רבים יוצאי העיר מקנס שבמרוקו, ובזכות נדיבותם פועל מרכז רמב״ם בעיר.

מוסדות חרדיים

מבין המוסדות החרדיים בצרפת העדיפו בני הנוער ללמוד במוסדות הישיבה אקס־לה־בן שבראשם עמד הרב חיים חייקין 2008).

הרב חיים חייקין הגיע לשטרסבורג לפני מלחמת העולם השנייה כדי לכהן כראש ישיבה במקום הרב וסרמן. הרב חייקין הוא מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים (רבי ישראל מאיר הכהן).

הישיבה נמצאת במורדות האלפים הצרפתיים, בין הערים גרנובל לליון, בקרבת העיר ז׳נבה. כ־4,000 בני נוער, בנים ובנות, הגיעו לאקס־לה־בן להשלמת לימודיהם התיכוניים והישיבתיים במסגרות דתיות שאף העניקו להם בית חם להתגורר בו בתנאי פנימייה. רוב בוגרי המסגרות האלה המשיכו ללימודים אקדמיים ולמדו בעיקר מקצועות חופשיים (רפואה, משפטים ועוד), ומיעוטם פנה ללימודים תורניים או לתפקידים קהילתיים חינוכיים. מקצת הבנות שלמדו בסמינר תומר דבורה נישאו לבוגרי הישיבה, ומקצתן נסעו ללמוד הוראה בסמינר היוקרתי למורות בגייטסהד שבאנגליה. כך שימשה אקס־לה־בן מרכז קליטה להכשרת נוער יהודי שבו שולבו בהצלחה לימודים כלליים ולימודים תורניים.

רבני קהילות ומחנכים כמו הרב דוד משאש (פריז), הרב קלוד מאמאן (בורדו), הרב גבריאל טולידאנו(ליון), הרב צבי פרידה (בני ברק), הרב גד בוסקילה(ברוקלין), הרב יצחק דיין(ז׳נבה) והרב קלוד זפרן(פריז).

ישיבה נוספת בצרפת היא ישיבת אור יוסף ששכנה בעיירה פובלֶן, כ־50 קילומטר צפונית לפריז, ובאמצע שנות ה־60 עברה לעיירה ארמונטייר הסמוכה. הרב גרשון ליבמן, מי שכונה ״רבנו״,^,היה המנהיג הרוחני של הקהילה וראש הישיבה. בשונה מהמוסדות באקס־לה־בן, שבהם הכשירו את הנערים לחיים מודרניים וסייעו להם בבחירת הלימודים העל־תיכוניים, לישיבה בפובלן הגיעו מאות תלמידים בני 12 ומעלה שלמדו בשיטת נובהרדוק, שיטת מוסר הדוגלת בהסתפקות במועט, בהתבודדות, בשמירת הלשון, בתענית דיבור, בחיים מידיים ובלימוד תורת המוסר של ״הסבא״ מנובהרדוק תוך דחיית הלימודים הכלליים(שניאור, 1998). פובלן לא התאימה לעולמו המסורתי של הנוער המרוקאי, לא התאימה לציפיותיהם של הילדים ושל ההורים, ובפועל ניכרו פערים בין התפיסה החינוכית של הרב ליבמן ובין תלמידיו יוצאי מרוקו.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- מרכז רמב״ם

עמוד 40

 

 

וכך מצאנו בתקנה שנתקנה בפאס בשנת תצ"ב ] 1732 [ ולימים קיבלה את אישורם של חכמי מכנאס ושל הנגיד שמואל הלוי, כדברים הבאים :

לתקן המעוות עלתה הסכמתינו אנחנו בית דין החתומים ומנהיגי הקהל למנות ששה אנשים מהקהל לדרוש ולפקח ולחקור ולתקן בקיעי העיר הלא המה היקרים דוד אספאג' ומשה גאביזון ומשה נסיאו ויעקב ן' חמו ויוסף ן' אשרקי ואברהם בן משה ן' אדהאן לעמוד על עמדם בכל לילה ולילה כנשף בערב יום, לשוט במבואות, וכל בית שימצא בו שני בעלי בתים דרים בבית אחד, או איזה נוספים בלי סיבה איש או אשה, כולהו קיימי [=כולם קיימים] ב'בל יראה ובבל ימצא' . וכן על העושה איזו נבית"א בשמחת נישואין וכיוצא בה, לא תראה ולא תמצא שם שום ערבובייא שם מאנשים ונשים .

וכן יימנעו כל הנשים הילדות שלא הגיעו לימי הזקנה שלא לצאת שום אחת מפתח האלמלאח [=המלאח, שכונת היהודים]. וכן כל אשה שתצא מפתח ביתה בלא רדיד ככל הנשים, וכן כל אשה שאינה זקנה, שתיכנס לשום פורני =[תנור[.

וכן ישוטטו [=המפקחים הנזכרים] כל יום שבת על כל יושבי קרנות בשוק ובפתחי שערים, בעיר וברחבה שלפני פתח אלמלאח .

וכן העושים מיני שחוק בבית החיים [=בית הקברות] או בחצריהם ובטירות ם 146 כגון אלו המשחקים בקובייא ובשחוק הנקרא 'דאדו' ובאגוזים כדרך הבחורים שמשחקים בהם.

וכן יפקחו על מוכרי המים שרופים בשבת, יש מהם במשכון ויש במעות, וכן בכניסת השבת ישוטטו להשבית את העם ממלאכה ומשא ומתן מבעוד יום . על כל הדברים ישימו עין לפקח ולדרוש ולחקור, בין בקיץ בין בחורף, בין ביום בין בלילה.

וכל העובר על שום פרט מזה אחרי שמעו הכרוז בבתי כנסיות, הרשות בידם להענישו עונש גוף ועונש ממון, איש או אשה, על ידי הנגיד אשר יהיה בכל זמן .

ומה שהוא קנס מעשרים אוקיות ולמטה, יהיה לזכות עניים. ולמעלה מזה, לזכות הקהל לפסי העיר [=לתיקון רחובות העיר[.

וכן יפקחו בחנויות הטבחים הקבצים בערבי שבתות שלא יפתחו עד אחר תפילת שחרית. וכן כל החנויות שבשוק.

כל זה ראינו לסקל המסילה, ואלקינו מרחם , 147 ינחנו במעגלי צדק למען שמו. 148 והיתה הסכמה זו בחמשה ועשרים בשבט התצ"ב ליצירה פה פאס יע"א [=יגן עליה אלקים] יהודה בן עטר סיל"ט יעקב אבן צור שלם אדרעי סיל"ט .

במקרה אחר, הוגבל חופש התנועה של אחד מאנשי קהילת פאס שנחשד בעבירה חמורה, ככל הנראה בקיום יחסים עם אשת איש. וכך נאמר ב"פקודת הגירוש" שעליה חתמו בשנת תע"ה ( 1715 ) שלושת דייני פאס רבי יהודה בן עטר, רבי אברהם בן –דאנאן והיעב"ץ, רבי יעקב אבן צור ופורסמה על ידי הרי"מ טולידנו :

אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחיש בן זקן לזה האלמלאח [=שכונת היהודים] ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא. וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח"ו .

הגבלות שונות על חופש התנועה מסוג זה הוטלו גם על ידי מועצת החכמים שהתכנסה במאה העשרים, בעקבות מקרים של פריצות מינית וערעור המסורת. כך, למשל, תיקנה מועצת החכמים מגבלות על הליכה למיני "הילולות" שונות, שהיו לצד כיבוד החכמים שלשמן התכנסו פתח למעשי פריצות והוצאות יתירות . – –וכך קבע רבי שאול אבן דנאן, שראוי לומר עליהן "לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם אל תקרי הילולים אלא 'חילולים '  " והוא מוסיף:

אך מה נעשה כבר הרגש הזה [=מנהג ההילולה] נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה, גם הדת נתנה  ביד תועלת הממון , וקשה לעצור הדבר מכל וכל.

על מנת לאסדר את ההילולות, נקבע שהילולה יכולה להיעשות רק ברשיון בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה, ונקבעו מגבלות שונות לקיומה: איסור הידחקות המונית ומניעת ערבוב נשים וגברים יחדיו; איסור קיום סעודה בבית העלמין אלא אם מכינים קבלת פנים ל"קרואים ושרי ממשלה"; היתר הקמת אוהלים רק מחוץ לבית העלמין וחובה לדאוג לניקיון השטח; ועוד. במקרה שבו התקיימה ההילולה ביום ראשון, ניתן היתר להיכנס לשטח בית העלמין רק במוצאי השבת כדי למנוע חילול שבת.

אכן, כפי שהעיר אליעזר בשן, הייתה זו ככל הנראה "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", והיא לא נתקיימה במלואה הלכה למעשה.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

127 PDF