מורשת יהדות מרוקו

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

 

עם הספר

ארפוד הינה עיירה יהודית במדבר הסהרה המוגרבי. יחד אתה פעלו עיירות יהודיות אחדות, כמו: קסר אסוק, גוראמה, אדיש, גולמימה, ועוד. ארפוד ושכמותה אינן העיירות היהודיות הראשוניות בעולם, קדמו להן עשרות אם לא מאות עיירות יהודיות במזרח אירופה, וזה מאפשר תיאור משווה. מכאן הצורך בתיאור העיירה היהודית הקדומה, שכבר שורטט בספרים ובערכים אנצקלופדיים, להלן תקציר ויקפדי.

 

שטעטל הוא מונח ביידיש, שניתן לעיירה היהודית הטיפוסית של יהדות מזרח אירופה, בטריטוריות שהשתייכו בעבר לאיחוד הפולני-ליטאי, עד מלחמת העולם הראשונה. עיירות אלו היו פזורות מליטא עד רומניה, כשכל אחת מנתה בין מאות אחדות לאלפי תושבים. האוכלוסיה היהודית היוותה כ-50% מן אוכלוסיה הכללית של העיירה. שפת היהודים הייתה יידיש, החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. עיירות אלו נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מצד אחד, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות מצד אחר.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה־18 עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית, שהוגדרו כ״תחום המושב״, שבהם הורשו יהודים לחיות. השטעטלים נמצאו בשטחי פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה, רומניה ומולדובה.

 

היהודים עסקו במסחר ובמלאכה, ועל פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שלא הושתתו על חיבה, אלא על תלות כלכלית הדדית. השטעטל שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור. בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה.

אחרי שבמלחמת העולם הראשונה רבות מהעיירות חרבו ונבנו מחדש כמעט בכל עיירה לצד המוסדות הדתיים (שלעיתים נחלקו בין חצרות חסידיות שונות, ובין חסידים ל״מתנגדים״), הייתה גם התארגנות יהודים סביב מוסדות ציוניים או משכיליים: המזרחי, הבונד, השומר הצעיר ועוד.

 

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19 החלה ירידתה של השטעטל מסיבות שונות: סלילת מסילות ברזל שפסחו על עיירות קטנות, ריבוי סוחרים בין הכפריים הגויים ובעלי מלאכה, שיפור התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, דבר שפגע בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר, פגיעה במרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם, ריבוי הצקות נגד היהודים וגלי פוגרומים קשה, שפקד את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1884-1881 וב- 1906-1903.

השטעטלים נעקרו כמעט כולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה בגלל כמה גורמים: הגירה המונית לארצות הברית ולמערב, החורבן והפליטות בימי המלחמה, הטבח ההמוני של יהודים במלחמת האזרחים ברוסיה ומתן שוויון זכויות בברית המועצות ובפולין העצמאית, שהניע גל הגירה גדול לערים. על רקע התרחשויות אלה החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלאך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות.

לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים בשנת 1917, נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסיה, שנבעו מהתפתחות עידן האורות ו״תקופת ההשכלה״ וגרמו ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי. רבים היגרו למרכז אירופה ולמערבה; אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, שהציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל. כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה.

עם פלישת גרמניה לפולין, העיירות היהודיות הגדולות היוו מקום לכינוס היהודים בגיטאות, והחל תהליך השמדת היהודים – חלקן ברצח המוני בבורות ירי ביערות או באתר בית הקברות היהודי של העיירה עצמה, במשאיות גז, ורובן על ידי העברת היהודים למחנות מוות, או למחנות ריכוז ועבודה. הגעגועים לעיירה וההתרפקות על העבר: אף על פי שהעיירה חלפה מן העולם, ויהודיה נכחדו בייסורי מוות, הגעגועים אליה לא חלפו, והחל גל של זכרונות ושל התרפקות על עברה. ביטוי מובהק לכך הוא הכתיבה הספרותית על ידי משוררים וסופרים. המרכזי שבהם הוא ישראל חיים בילצקי, סופר ומשורר פורה שהקדיש 50 שנות יצירה ופרסם 15 ספרים. הוא כתב מסה על העיירה ובה מעלה את העבר המפואר שלה במבע עשיר של געגועים והתרפקות לבתי הכנסת ובתי המדרש, למפעלי החסד וערבות ההדדית ועוד.

 

חלק משווה בין השטעטל לעיירה הסהרית המוגרבית

הצדדים השווים!: קיימים כמה צדדים שווים לעיירה המזרח אירופית ולעיירה הסהרית כמו ארפוד: הצד המשותף המרכזי ביותר הוא הארגון הפנימי של הקהילה, שכלל חברות גמ״ח, ערבות הדדית, הדאגה לחלש ועוד. השני בגודלו הוא אורח חיים יהודי מסורתי מאחד ומלכד. גם בעיירה הפילאלית דיברו בניב אחיד של ערבית יהודית. החינוך היה יהודי טהור, והתושבים ניהלו אורח חיים מסורתי בשילוב מאפייניהם ומנהגיהם הייחודיים. הצד השלישי המשותף בשתי הקהילות הוא עיסוק היהודים במסחר ובמלאכה, וקיום יחסי שכנות סבירים עם הגויים. גם הרקע להקמת העיירות משותף: גם העיירות הפילאליות נוצרו עקב מדיניות השלטון הצרפתי לעודד את פיתוח הכלכלה ומעבר מחיי כפר לחיי עיירה בשטחים פנויים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. גם העיירה הפילאלית שימשה חוליה מקשרת בין הכפרים שסביבה לבין עיר המחוז. בימי השוק נהגו הכפריים להגיע לעיירה למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. ולבסוף בית הכנסת בשתי העיירות היה הלב הרוחני והחברתי ומרכז חיי הקהילה.

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא

עמוד 13

 

 

יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ

כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת

כתובת מצבתו של ראב״ד העיר מוגדור ר׳ דוד כנאפו זצ״ל ובה שני חלקים: החלק הראשון, מעין הקדמה שנכתבה כנראה בידי בנו ר׳ שלמה חי(עד ׳כה לחי׳). החלק השני נכתב בידי ידידו של המנוח, ר׳ חיים (רפאל) שושנה מהעיר מראכש (הביאור לכתובת מתבסס על פירושו של ר׳ חיים רפאל שושנה, בספרו ׳רחש לבי׳. החלק השני של הכתובת מנוקד במקור על ידי ר׳ חיים שושנה). ר׳ דוד כְנָאפוֹ הוא בנו של ר׳ יוסף כְנָאפוֹ המפורסם שכתובתו אף היא מופיעה לקמן. העימוד של הכתובת נשמר במקוריותו, כפי שמופיע כאן.

החריזה: בחלק הראשון, טורים 4-1 א/א // ב/ב, ובחלק השני טור 15 ואילך, ד/ה // ד/ה // ד/ה;

בְּחֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי התרצ״ח לִיצִירָה / נוֹעַד בְּיוֹם בּוֹ כַּפָּרָה

הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ לְבוֹרְאָהּ

וְיָצָא לִשְׁכֹּן יָהּ כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת / אָדָם הַמַּעֲלוֹת

הוֹד הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ / פְּאֵר עַמּוֹ וְנִזְרוֹ

5. הַדַּיָּן הַמְּצֻיָּן אֵי חָסִיד אֵי עָנָיו סַבָּא הַמִּשְׁפָּטִים

כמוהר״ר דָּוִד

בֶּן אִישׁ חַי רַב הַפְּעָלִים הָרַב הַכּוֹלֵל עַנְוְתָן כְּהִלֵּל

דּוֹרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ עֲטֶרֶת לְאֻמּוֹ

כמוהר״ר רַבִּי יוֹסֵף כְנָאפוֹ זצ״ל

10. 10. שֶׁהוּא דּוֹר רְבִיעִי לַנִּשְׂרָפִים הַקְּדוֹשִׁים אוֹפְרָן יע״א

עֶשְׂרִים שְׁנוֹת עֲבוֹדָתוֹ עַל כִּסֵּא הָרַבָּנוּת

אֱמוּנָתוֹ הַטְּהוֹרָה יֹשֶׁר מִדּוֹתָיו וְיֶתֶר דִּבְרֵי מַעֲלוֹתָיו

יְתָאֲרוּ הַחֲרוּזִים שֶׁחָרַז עָלָיו אֶחָד מוֹקִירָיו הַחֲרוּתִים הָלְאָה

כֹּה לֶחָי!

15. 15. בְּמַר רוּחִי אֲקַלְּלָה וְאַל נָא – / פְּצֹר בִּי כִּי כְּאֵב רַבּוּ קֵרְחָיו

וְיוֹם נִפְקַד מְקוֹם דָּוִד וּפָנָה / יְהִי חֹשֶׁךְ וְיִסָתְרוּ יְרָחָיו

וְצַלְמָוֶת אֲפֵלָה וַעֲנָנָה        / יְכַסּוּהוּ וְיִהְיוּ נָא לְקוּחָיו

הֲלֹא טָרַף בְּחִיר אִישִׁים וְעִנָּה / בְּנֵי דּוֹרוֹ וְגָזַל אֶת שְׁלָחָיו

וּמָגִנוֹ וְסוֹחֵרָה וְצִנָּה          / אֲשֶׁר אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת שְׁבָחָיו

פְּרִי-מֶגֶד יְבוּל-פַּרְדֵּס וְגִנָּה  / וּכְמוֹ עוֹבֵר עֲבָרָם מֹר-רְקָחָיו

בְּשֵׂכֶל דַּק זְבָדוֹ אֵל אֱמוּנָה / בְּלֵב טָהוֹר בְּלִי טָחִים בְּטוּחָיו

וְחָצָה מִשְׁבְּרֵי יָם הַתְּבוּנָה / וְרַק מַדָּע וְיֹשֶׁר שָׂם נְכוֹחָיו

וְדָפַק שַׁעֲרֵי חָכְמָה וּבִינָה  / וּמֵשָׁרִים וְתֹם הָיוּ אֳרְחָיו

וְעָמַד עַל אֲמִתָּתָם וְשָׁנָה / וְשִׁלֵּשׁ בָּם עֲדֵי הָיוּ אֵרוּחָיו

25. 25. כְּאַהֲרֹן וּכְבֶן עַמְרָם וְעַדְנָא / כְּעֶזְרָא מִדְּבַשׁ מָתְקוֹ לְקָחָיו

לְמֹאזְנֵי הָאֱמֶת כָּרַת אֲמָנָה / וְשָׁפַט בָּם שְׁנוֹת עֶשְׂרִים בְּטוּחָיו

עֲשׂוֹת שָׁלוֹם עֲדֵי שֵׂיבָה וְזִקְנָה / מְאֹד שָׂמַח וְחֵן עָנָה לְשׁוֹלְחָיו

וְיוֹ"ד תִּשְׁרֵי שְׁנַת תרח"ץ לְמָנָה / לְקָחוֹ צוּר לְעֵדֶן מִנּוּחָיו

 

1-כיום בו כפרה: יום כיפור. 3. כליל התחלות: כל התהילות ההאפשריות כלולות בו. אדם המעלות: אדם שכל המעלות הטובות נמצאות בו. 4. הוד הדור והדרו: ביטויי שבח וגדולה על המנוח שהיה גדול בדורו. פאר עמו ונזרו: פאר הדור וכתר לראשו. 5. הדיין המצויין: ביטוי מיוחד בעולם הדיינות הניתן רק לדיינים חכמים מחוכמים ופקחים. סבא דמשפטים: ביטוי מושאל מהזוהר פרשת משפטים ובה מאמר שכותרתו ׳סבא דמשפטים׳, המספר על חכם זקן שהסביר עניין בפרשת משפטים. וכאן, כינוי גדולה לחכם זקן שופט בצדק. 7. ענותן כהלל: עניו באופן קיצוני, כהלל הזקן בשעתו, כמסופר על ענוותנותו הגדולה במסכת שבת ל, ב. 8. דורש טוב לעמו: דרשן מופלג, הדורש דברים ערבים ומתוקים לעם שומעי לקחו. עטרת לאומו: היה עטרה וכתר לאומה כולה והיו מתקלסין בו. 9. רבי יוסף כנאפו: ראה עליו בכתובת מצבתו בפרק זה. 10. שהוא… אופראן: דברים אלו מכוונים למנוח רבי דוד. 13. יתארו… מוקיריו: הכוונה לר׳ חיים רפאל שושנה. 15. כמר רוחי אקללה: במרירות נפשי, אקלל את יום מות המנוח. ואל… בי: ואל תבקשו ממני שלא לקלל. כי… קרחיו. רבו המקומות שהפכו קרחים משל מריטת השיער. נהגו למרוט שיער בשעת צער ואבדן. 16. ויום… ופנה: יום המיתה, שבו נחסר, על דרך הכתוב בשמואל ״ויפקד מקום דוד״. יהי… ירחיו: השמש לא תאיר, וגם הירח יכוסה ולא יאיר את הלילה. 17. יכסוהו… לקוחיו: לקוחותיו, קוניו הקבועים. 18. הלוא… אישים: וכל זאת מסיבת המוות שטרף את המנוח, שהיה בחיר האנשים. וענה בני דורו: מותו של המנוח גרם בחסרונו לעינוי בני דורו. וגזל את שלחיו: המוות גזל את כל מלחמתו של בני דורו. ובהשאלה, מות המנוח הותיר את הקהילה חשופה ללא יכולת התגוננות. 19. ומגנו וסוחרה וצנח: סוגים שונים של מגינים. אשר אלא לספר: אלא, לשון לאות ועייפות. כלומר לא אספיק לספר את שבחיו כיוון שהם רבים מדי. 20. פרי-מגד: בהשאלה, העולם נהנה מהצדיק כפרי הערב לחיו. יבול: נרדף אל פרי. פרדס: גן. ובמר עובר: בושם שריחו נודף ומתפשט לכל צד. רקחיו: מעשה מרקחת, בליל סמי בושם. 21. בשבל דק: ביטוי ייחודי בשבח המנוח. לשון דקות, חריפות שכל ולשון דקדקנות, הקפדה על פרטים רבים. דק: לשון מזוקק, משובח. זבדו אל-אמונה: חנן אותו האל במתנה טובה זו. בלי טחיב בטוחיו: ללא מעטה של זיוף בקרב לבו, כלומר תוכו כברו. שלא כמו בטוחיו שהן הכליות. כלומר, לבו לא היה מכוסה כמו הכליות שמכוסות בחלב. להורות על לבו הישר. 22. וחצה… התבונה. בהשאלה, בקע את ים התבונה ועבר בתוכו. כלומר, היה שופע תבונה. ורק… נכוחיו: רק לימוד החכמה והמדע, וההתנהגות ביושר, הם שהיו נר לרגליו ונוכח עיניו בכל ימי חייו. 23. ודפק… ובינה: שקד על דלתי בית המדרש. על דרך הכתוב במשלי ח,לד ׳אשרי אן־ם שמע לי לשקד על דלתיתי יום יום׳. ומישרים... ארחיו: תום ויושר היו אורחות חייו. 24. ועמד על אמתתם: ירד לעומקם של דברים. ושנה ושלש בם: חזר עליהם פעמיים ושלוש. עדי היו ארוחיו: עד שהדבר הפך להרגל יום יומי. 26. למאזני… אמנה: כשהיה יושב בדין, כרת ברית ואמנה עם מאזני הצדק. ושפט… בטוהיו: עשרים שנה ישב כראש אב דין במוגדור. בטוחיו: הבי״ת שרשית. וכל הבאים אליו למשפט, היו בוטחים במשפט צדקו. 27. עשות… וזקנה: המנוח היה רודף שלום ופעל ללא ליאות להשכין שלום עד אחרית ימיו. מאד… לשולחיו: אופיו של המנוח שהיה נינוח כשפנו אליו להשכין שלום, שמח מאוד ונענה ברצון וחן. לשולחיו: אלו הבאים להתדיין לפניו, נהג בהם כשליח. 28. תרח״ץ: היא שנת 1937. למנה… מנוחיו: ביטוי מעודן הנושא עמו מסר של הערכה

וכבוד למנוח. ראה לשון האשכבה בסדורי תפלה.

 

העיתון Avenir illustré׳L

נפטר הרב הגדול רבי דוד כנאפו(מתורגם מצרפתית)

הרב הגדול רבי דוד כנאפו, דיין בבית הדין הרבני של מוגדור הלך זה עתה לעולמו. צאצא למשפחת הרבנים של אופראן, רבי דוד היה בנו של רבי יוסף כנאפו, מחברם הנערץ של חיבורים בהם הדת ומצוותיה מוסברות להמוני העם בכל פשטותן וחפות מכל הטעויות הנובעות מן האמונות הטפלות. בהיותו גדל בקרקע הפוריה הזאת, לדוד הצעיר, שטרם היה לרב דוד כנאפו ואשר אפילו סירב לשאת את התואר הזה, לא היה ספק שהוא מיועד לגדולות. בישמו את הכללים שהוא דגל בהם, הוא התחיל בכך שלמד מקצוע מעשי תוך כדי לימודי התורה שלו. המקצוע שהוא רכש ועבד בו(צורפות, א.כ.) השפיע השפעה מיטיבה על האינטלקטואל הצעיר, ופיתח בו רוח של שוויוניות שאפיינה תמיד את ההנהגות שהנהיג. בכל התחומים ידיעותיו היו נרחבות ומדויקות. להרצאות שלו באו בדבקות מאזינים רבים. הוא שיתף בידע שלו רבים ללא שכר ותמורה, וזאת למרות שהכנסותיו היו צנועות ביותר. חשוב מאד, לפני שזוהרה של הרבנות המרוקאית יועם לגמרי, למול הפיחות המורגש יותר ויותר והמתמשך של התפרקותן של הקהילות, להנציח למען הדורות הבאים את הדמויות הגדולות הנעלמות של מרוקו הישנה. נציין היום את אובדנה של יהדות מרוקו בדמותו של רבי דוד כנאפו. אנו מעבירים למשפחה, לרבנות ולכל הקהילה את תנחומינו הנרגשים.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יא. יב. כמוהר״ר דָּוִד כְנָאפוֹ-כְּלִיל הַתְּהִלּוֹת.

עמוד66

 

"שבת תשובה" ופרשת "וילך"

במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה,

 המהוות שתי אותיות בשם י-ה-ו-ה.

 

השבת – יש לנו הזדמנות נדירה,

 לתקן את כל שבתות השנה.

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

 

מצות כתיבת ספר תורה –

 המצוה החותמת – את תרי"ג מצות:

 

א. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת,

ב. ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם,

ג. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דב' לא, יט).

 

"כי יופי של שירה –

הוא ריבוי הקולות", כמו קונצרט.

 (הקדמה ל"ערוך השולחן" חש"מ)

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בלשון פיוטית, את היופי של תורתנו הקדושה:

"תורתנו שתתעלה, דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה, בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

פרשת "וילך" היא הפרשה הראשונה של השנה החדשה, כשהפרשה לא מחוברת עם "ניצבים".

שמה ותוכנה, רומזים לנו שנוכל ללכת לשלום לקראת השלב הבא בתהליך התשובה שהוא יום הכיפורים – יום של סליחה וכפרה.

כל זאת, אחרי שהתייצבנו לפני ה'  ביום הדין בראש השנה, והמלכנו עלינו את הקב"ה מחדש, בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם – לפני יהוה אלוהיכם".

 

פרשת "וילך", היא גם הפרשה הקצרה ביותר מבין ג"ן {53} פרשות התורה, והיא מכילה ל' {30} פס' בלבד.

שמה של הפרשה "וילך משה" אומר דרשני. הרי משה רבנו יכל לפתוח את הפרשה בהמשך הפסוק "וידבר {משה} את הדברים האלה". כ"כ, לאן הלך משה רבנו?

 

אכן, טמון פה מסר חינוכי חשוב לקראת השנה החדשה:

משה רבנו היה במצב של הליכה מתמדת בעבודת ה' במשך כל ימי חייו, בניגוד למלאכים עליהם נאמר: "ושרפים עומדים ממעל לו", היות ואין להם בחירה. וכן לעצלנים הדורכים במקום, במקום ללכת בדרכו של משה רבנו מחיל אל חיל, בבחינת הכתוב: "ילכו מחיל אל חיל – יראה אל אלהים בציון" (תהלים פד, ח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר לנו את נושא הליכת משה רבנו.

תחילה, רבנו מביא את פירושו של יונתן בן עוזיאל שאמר: "וילך משה – ואזל משה למשכן בית אולפנא, ומליל ית פתגמיא האלין עם כל ישראל". עד עכשיו, עמ"י הגיע לאוהל מועד ללמוד תורה אצל משה רבנו. כעת שהשרביט הועבר ליהושע, משה מגיע לבית המדרש ולומד תורה עם כלל ישראל.

 

ה"כלי יקר": "וילך משה – משה רבנו הלך מאוהל לאוהל, כדי לזרזם על ענייני התשובה התלויה בדיבור, כמו שנאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד, ג).

 

גם אצל אברהם אבינו אבי האומה נאמר בראשית דרכו: "לֶךְ לְךָ" מארצך וממולדתך ומבית אביך", וגם לקראת סוף דרכו בעקידת יצחק נאמר לו: "לֶךְ לְךָ"  אל ארץ המוריה". "לֶךְ לְךָ" = לֶךְ להנאתך ולטובתך", כדברי רש"י.

גם אצל יעקב אבינו נאמר: "ויעקב הלך לדרכו – ויפגעו בו מלאכי אלוהים" (בר' לב, א). הזוכה ללכת בדרך ה', פוגש בדרכו מלאכים. גם שמואל הנביא "הלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל, ושפט את ישראל" (שמ"א ז טז).

 

רבנו יעקב אביחצירא מסביר את הפס' הראשון, ע"פ דברי רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים, הקדמה יז):

"בתורה הקדושה ישנם ששים ריבוא פירושים, וכולם ידעם משה רבנו ע"ה, וכל ישראל – כל אחד ואחד מהם, ידע מה שקיבלה נשמתו. יש מי שקיבלה מאה, ויש שקיבלה יותר, ויש פחות, עד שקיבלה נשמתו רק פירוש אחד".

 

יוצא שכלל ישראל קיבל ששים ריבוא פירושים, כמו שמשה רבנו קיבל את כל הפירושים. יוצא גם, שכל חידושי החכמים, הם מכוח הארתו וזריחתו שזרח להם משה.

 

עם ישראל שידע זאת, פחד מכך שעם לכתו של משה רבנו, עלולים לאבד את כל חידושי התורה, לכן משה הלך אליהם והרגיעם. לפי זה, רבנו מסביר את הפס' כך:

"וילך משה – משה הולך לבית עולמו,

 

וידבר את הדברים האלה – הם פירושי התורה.

"אל כל ישראל – בכל דור ודור, חוזר ומגלה להם עד שימצאו כל הששים ריבוא פירושים בכללות כל ישראל. וזה מה שנאמר "אל כל ישראל" – דהיינו הדברים האלה שהם כל פירושי התורה… ע"י שחוזר משה ומתנוצץ בהם בכל דור ודור ומודיעם" (פיתוחי חותם, תחילת "וילך").

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המלאכים נוצרים מאותן מצוות שקיימנו. וכך הוא מסביר את הפס': "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא). המלאכים שנוצרו מהמצוות אותן קיימנו – מצטוותים אלינו, באשר נלך.

 

פרשת "וילך" מתארת את פרידת משה רבנו מעמ"י: "ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל לצאת ולבוא, ויהוה אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" (דב' לא ב), והליכתו לעולם שכולו טוב.

בעבודת ה', עלינו ללכת בדרך ה', למרות הניסיונות. "כל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן", כדברי החכם.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת "וילך" כוללת שתי מצוות בלבד:

 "הקהל", ו"כתיבת ספר תורה".

 

.א.  "מצוות הקהל" – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות… הקהל את העם האנשים והנשים והטף… למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' לא י – יג).

 

במסגרת מעמד 'הקהל', כל העם הכולל גברים, נשים, ילדים וגרים, מתאסף בעזרת נשים בבית המקדש בחול מועד סוכות בתחילת השנה השמינית, והמלך עולה על במת עץ וקורא בתורה מתחילת "אלה הדברים" עד פרשת "שמע", ומדלג עד "והיה אם שמוע", ומדלג עד "עשר תעשר", וקורא עד סוף פרשת התוכחות. המלך מברך לפני הקריאה, וגם אחריה. (סוטה מ ע"א).

 

מטרת המעמד:  לחדש את ברית קבלת התורה אותה קיבלנו במעמד הר סיני בין הקב"ה לעמ"י, וכן להפנים ולהעצים בלבבות עמ"י, את אהבת תורת אלוקים חיים אמת, דבר שיוביל ליראת ה', וקיום מצוות התורה ככתוב: "למען ישמעו ולמען ילמדו, ויראו את יהוה אלוהיכם. ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר בפסוק "למען ישמעו ולמען ילמדו", ולא נאמר למען ישמעו וילמדו?

בתשובתו הרמתה, רבנו מביא את הגמרא (קידושין כט ע"ב) הלומדת מהפס': "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא יט), שרק הגברים מחויבים במצות לימוד תורה בניגוד לנשים, ואילו בקיום מצוות, הנשים והגברים מחויבים. הנשים מחויבות במצוות לא תעשה, ופטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כמו ציצית, סוכה וכו', לא כן הגברים החייבים גם במצוות שהזמן גרמן. לכן, הביטוי "למען תשמעו", מתייחס לגברים והנשים החייבים לשמוע את המצוות אותן כל אחד חייב, ומהביטוי "ולמען ילמדו", לומדים על מצוות לימוד תורה, בה חייבים הגברים.

 

ב. "כתיבת ספר תורה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא יט).

זוהי המצוה האחרונה בתורה בה מצווה כל יהודי לכתוב לו ספר תורה משלו.

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, ספר אחד לכל שבט מי"ב שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה נתן ללוויים, ומצווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

 

הפרשנים דנים בשאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "כתבו לכם את התורה" דבר המתאים יותר.

"כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

 

הרב אפשטיין בעל 'ערוך השולחן' כותב בהקדמה לספרו "ערוך השולחן" חושן משפט:

 "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זו מזו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו, התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים, כעל תזמורת בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה לאוזן.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני". (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

להתענג באור החיים

  ליום שבת קודש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של משה רבנו  ומאיר במתיקות לשונו את המישור הפיוטי והשירי בפירושו ל"תורת אלוקים חיים אמת". רבנו אומר שישנן פה שלוש מצוות:

 

א. "לכתוב את התורה.

ב. ללמדה את בני ישראל, שידעו כוונת דברי השירה.

ג. לשומה בפיהם לידע קריאתה. ושלושתן עשה משה, דכתיב: 'ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם" (דב' לא כב – ל).

 

רבנו מדגיש את חשיבות אהבת לימוד התורה, עד שהלומד ירגיש כאילו משורר שירה נעימה. וכדברי קדשו: "שידעו כוונת דברי השירה".

התורה מתייחסת לדגם של המורה הטוב דוגמת משה רבנו המלמד את העם "ללמדה את בני ישראל שידעו כוונת דברי התורה".

 

לגבי גישתו הפיוטית, נא לעיין בפרשת 'בראשית' בה הדגמנו ע"פ השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה, ובשיר בו הוא חותם את פירושו לתורה. כמו כן, בפירושו לשירת הבאר, לה הוא קורא: שירה זו – על התורה אמרוה.".

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה, בצורת שירה ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב).

 על כך אומר רבנו-אור-החיים-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

 

המשותף בין

 "השירה הזאת" ו- "התורה הזאת".

 

מעניין שכל אחד משני הביטויים: "השירה הזאת", ו"התורה הזאת", מופיע שש פעמים בפרשות וילך האזינו (דב' לא – לב): "כתבו לכם את השירה הזאת… למען תהיה לי השירה הזאת… וענתה השירה הזאת… ויכתוב משה את השירה הזאת… וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם… ויבוא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת".

"ויכתוב משה את התורה הזאת… תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל… ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת… ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם… לקוח את ספר התורה הזה   לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת…".

 

משה רבנו בא ללמדנו שאת התורה, יש להפוך לשירה. כמו שהשירה  נעימה לאוזן, ובנויה לתלפיות ע"י אמצעים אמנותיים הכוללים ציורי לשון רבים הרווים פירושים מגוונים, כך תורתנו הקדושה.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "תורתנו שהתעלתה, דבריה מזוקקים, ואותיותיה ספורות,

 וכל אות מגדת הלכות ונפלאות – כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה

 בשבעים פנים וארבעה אופנים, ול"ב נתיבות" (שמות לא יג).

 

"חַדֵּשׁ יָמֵינוּ – כְּקֶדֶם" (איכה ה כא).

בימיו האחרונים, משה רבנו חותם את תרי"ג המצוות, בשתי מצוות אחרונות: מצות הקהל, וכתיבת ספר תורה.

נשאלת השאלה. מדוע דווקא שתי המצוות הנ"ל, ומה מייחד אותן? 

אכן, למצוות הנ"ל, ישנן השלכות מרחיקות לכת על עתיד עמ"י ונצחיותו, כפי שמתברר לאורך ההיסטוריה היהודית.

 

א.  מצות הקהֵל.

 

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים… הַקְהֵל אֶת הָעָם – הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף,

וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ –לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיכֶם".

 

ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני בין הקב"ה לעמו, משה רבנו מחדש את הברית עם הדור הבא, דור הצעירים הנכנס לארץ.

כ"כ במצות הקהל. המלך מחדש את הברית בין הקב"ה לעם ישראל אחת לשבע שנים, ע"י זימונו לבית המקדש, וקריאה משנה תורה ברוב עם.

תופעה דומה, ראינו אצל עזרא ונחמיה בבית שני, כאשר זימנו את העם להר הבית בראש השנה, וקראו בפניהם את משנה תורה, דבר שגרם להם לשוב בתשובה, כדברי הכתוב:

 

וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וכו':

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" (נחמיה ח י).

 

ב. מצות כתיבת ספרר תורה.

 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם,

 לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

ביום פטירתו בז' באדר, משה רבנו כתב י"ג ספרי תורה, אחד לכל שבט משנים עשר שבטי ישראל. את הספר הי"ג, משה מסר ללווים וציווה אותם: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית יהוה אלוהיכם, והיה שם בך לעד" (דב' לא כו), כאשר המטרה היא: שלא יהיה ניתן לזייף את ספר התורה, היות וקיים מקור בכתב ידו של משה המונח בארון הברית בבית המקדש.

"מצוה על כל איש מישראל לכתוב לעצמו ספר תורה" (דב' לא, יט. סנהדרין כא, ע"ב). ואם אינו יודע לכתוב – אחרים כותבים לו" (רמב"ם הלכות ספר תורה ז. א).

 

הרא"ש (הלכות ספר תורה. א. הובא בטור יו"ד רע, ב) כותב שבדורות הראשונים התקיימה המצוה ע"י כתיבת ספר תורה, רק משום שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל בזמנינו שהכותבים ספר תורה אינם לומדים בו, אלא מניחים אותו בביכנ"ס לקרוא בו בציבור, מצות עשה על כל איש מישראל שידו משגת לכתיבת חומשים, משניות, התלמוד ופירושיהם ללמוד מהם הוא ובניו. שכן, מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שכתוב: "ולמדה את בני ישראל – שימה בפיהם" (דב' לא, יט).

 

ה"בית יוסף" מרן רבנו יוסף קארו

מסביר שם את דברי הטו"ר: אין כוונת הרא"ש לומר שהמצוה המקורית של כתיבת ספר תורה אינה נוהגת היום, אלא שבנוסף לכך, יש היום מצוה לכתוב את שאר הספרים הנחוצים ללימוד.

הפרישה (שם, ח) והדרישה (שם, ד) חולק על הבית יוסף ומבאר שכוונת הרא"ש היא שטעם מצות כתיבת ספר תורה הוא כדי ללמוד בו, ובזמנינו שאין לומדים מספר תורה – אין מקיימים את המצוה אלא ע"י כתיבת ספרים.

האחרונים נחלקו בכך, ראה שו"ע שם, ונושאי כליו.

לדיון רחב, ניתן לעיין בספרים: "הנחמדים מפז", לרב פנחס זביחי שליט"א, תלמיד מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה. (ירושלים תשס"ו, עמ' קכג – קלז). וכן בספר "ועתה כתבו", מאת הרב יאיר גולדשטוף שליט"א, (ב"ב תשנ"ח).

 

המסר האמוני בשתי המצוות הנ"ל:

 

א.  בשתי המצוות החותמות את התורה, אנחנו לומדים איך להיות מחוברים לקב"ה,

 הודות לכך שבהמשך לקבלת התורה לפני יותר מ-3337 שנים {תשפ"ד},

 

 ממשיכים אנו לכתוב את התורה מחדש, ואין ביכנ"ס שאין בו ספרי תורה מהודרים,

 שנתרמו ע"י רבים וטובים מעמ"י, והוכנסו בשירה וריקודים,

 ואין בית מדרש שאינו משופע בספרי עיון תורניים למכביר.

 

ב.  מבחינה היסטורית, עמ"י הוא העם הכי זקן והכי מיושן בעולם. 

 מצד שני, תורתו היא הכי צעירה ורעננה, היות והיא תורת חיים

 המתחדשת ע"פ מורי הוראה לאורך הדורות,

הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, מרן רבנו יוסף קארו, הרמ"א ורבנו-אור-החיים-הק',

וכלה ברבני דורנו סידנא בבא סאלי ע"ה, ומרן הרב עובדיה יוסף ע"ה.

 

ג.  למרות החידושים הטכנולוגיים בתחום המחשוב,

 סופרי סת"ם ממשיכים לכתוב את התורה באותו קולמוס בו השתמש משה רבנו.

אכן, רק עם הממשיך לינוק משורשיו הרוחניים, נקרא עם הנצח,

 המובטח לצלוח את הגלות הארורה והארוכה,

 עד לגאולתנו וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

 

ד.  במצות "הקהל", אנחנו מצווים לחדש את הברית האלוקית מידי שבע שנים,

 כך שהקשר בין הקב"ה לבניו, ימשיך עד סוף כל הדורות.

זה גם מבטא את הצורך באחדות עם ישראל

 גם בימינו, נעשים טקסים דומים כזכר למצות "הקהל".

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק.

 

לאדמו"ר הרה"צ רבי מאיר אביחצירא ע"ה,

 והאור הגנוז בתורה לו זכה הרב – מכוח קדושתו כי רבה.

 

"אמר רבי אלעזר:  אור שברא הקב"ה ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול… עמד וגנזו… לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה יב ע"א).

הקב"ה גנז את האור ששימש ל"ו שעות הראשונות של בריאת העולם – בתורה.

ע"י חידושי תורה – נוכל לגלות ניצוצות מהאור הגנוז (ספר הבהיר נ).

 

יום אחד, מגיעים זוג הורים מבוהלים אצל סידנא בבא סאלי ע"ה, ומספרים לו שבנם נחטף ע"י ליסטים מהעולם התחתון במקסיקו סיטי, והם דורשים כופר של עשרה מיליון דולר לשחרור הילד, ואין בידם את הסכום האסטרונומי.

בבא סאלי ע"ה, היה עסוק באותה עת בתפילות למען כלל ישראל, לביטול סכנה שריחפה עליו מצד הישמעאלים.

 בבא סאלי ע"ה, הפנה אותם לבנו האדמו"ר בבא מאיר ע"ה, שישב באשדוד.

מיד הם נסעו לאשדוד אצל בבא מאיר ע"ה, ושטחו בפניו את הגזירה הקשה שנחתה עליהם.

בבא מאיר בענוותנותו כי רבה, אמר להם: "מה אני ומה חיי. מימי לא הייתי במקסיקו, וגם במפה לא ראיתיה. אך, מה אעשה? שבו כאן והשי"ת יעזור".

 

הרב הוציא דף נייר מהמגירה, והחל לשרטט עליו את שמות הרחובות המקיפים את ביתם, וסימן להם את הבית ומספרו, בו מוחזק הילד. הוא אמר להם שלילד שלום, והוא מוחזק במרתף, כאשר השודדים משחקים לידו קלפים, וכוסות קפה בידיהם. הילד לעומת זאת, משחק במשחק שהיה לו.

 

ההורים נדהמו מהדיוק בתיאור שמות הרחובות והבית בו מוחזק הילד הנמצא לא הרחק מביתם.

ההורים התקשרו למשטרה במקסיקו, ותיארו בפניהם את מקום הימצאות הילד. בכוחות מתוגברים ומאומנים, השוטרים הקיפו את הבית, ופרצו פנימה להפתעת השודדים. אכן, הילד היה במרתף כפי שהרב ניבא.

 הילד הוחזר בריא ושלם להוריו, והשודדים נעצרו, דבר שהתפרסם בכלי התקשורת.

 

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קרשו: הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין, הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם – לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך: "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

 

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא). דוד המלך אומר על כך: "גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז). רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

תהליך התשובה

לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים: 1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי". 2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. ווידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים: "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

 

כתיבה וחתימה טובה ביום הקדוש.

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. שלום בן עישה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לחתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב ביום הכיפורים, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו. 

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

נב. שפה יפה

כתובת השיר: פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים בשירים וכלי זמר והוא על יקרת השפה.

התבנית: תבנית קבע דו טורית.

 החריזה: אב.

המשקל: 11 הברות בבל טור.

אוטוגרף מקיף לד. קיים, ב״י מאוסף מ. כהן, י-ם 26 (MSS-D 3499 )עN׳ 275; עילום ב״י ׳שירי דודים/ י-ם תשמ״ג, עמ^׳ 221; יוסף שטרית, שם, עמ׳ 22 ובספרו פיוט ושירה, תשנ״ט, עט׳ 290 [מנוקד]; אפרים חזן, דף שבועי, לשבת רב הקמפוס, אוניברסיטת בר אילן, פרשת פקודי תשע״ט מס׳ 1310, עמ׳ 2 (מוהדר).

שָׂפָה יָפֶה כְּפֶרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ / כְּנִצָּנִים כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים

בְּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחֵי וַעֲדִי עֶדְיֵךְ / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לְמוּדִים

וּבְטֵה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלֶחְיֵךְ / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים

 וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מִן מִפִּרְיֵךְ / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים כִּצְמוּדִים

5-בְּעֵזֶר נְדִיבִים מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְחָה לַיְּהוּדִים

וּדְעִי, כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ / עֲדֵי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים

1. 1. שפה יפה: כינוי חדש לשפה העברית. הביטוי המקראי הנפוץ הוא'שפה ברורה׳(צפ^׳ ג,ט). כפרח גנה ביפןף: יפי השפה מפתיע ומרענן בפרח יפה בגינה. כנענים כשושנים מחמדים: המילים, הביטויים והמבעים של השפה העברית יפים הם כניצנים ושושנים נחמדים. כנצנים: נזכרים באן שלושה מונחים: ניצן, פרח, שושן. א. הניען הוא ראשית הצמיחה של הפרי העתידי או של הפרח ׳הנצנים נראו בארץ׳ (שה״ש ברב). ב. הפרח הוא השלב השני בהתפתחות הניצן. הפרח בנוי מגבעול ומעליו מתפתחים עלי כותרת. גם בשפה יש שלבים בהתפתחות המלים. הניצן הוא השורש ממנו נבנות המלים, השושן הוא המילה והדימוי ׳שפה יפה׳ הוא התוצר הסופי של כלל המרכיבים של השפה. 2. באל…למודים: ביטוי פיוטי לתחיית השפה העברית על כלל חידושיה הן בכתב (בפרוזה ובשירה) והן כשפת הדיבור. באל יוצרך בטחי: בתחיית הלשון העברית אחרי גלותה במשך אלפיים שנה. ועדי עדיך: ענדי עדייך ותכשיטייך הן כביטוי חגיגי לבשורת התחייה של הלשון והן בביטוי לחידושי המילים. יחדש ששונך: השמחה החדשה היא ביטוי לשפה החדשה. כלשון למודים: על פי יש׳ נ,ד. ביטוי זה נתפרש בכמה משמעים: א. לשון רהוטה ושגורה (רד״ק). ב. לשון צחה הראויה ללמד(מצודות). ג. לשון הלימוד וההוראה (רש״י). ג. לשון(קשה) המתאימה גם ללימוד המדעים (ראב״ע).
2. 3. ובטה…בלחיך: בניית השיר ממלים יקרות ונאות המטרות את בית השיר משל הן לתכשיס לשון זהב המעטר את לחי האישה. השווה ׳נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ובטה: שורש בטא על דרך ל״י בטה. בלשון זהב: על פי יהו׳ ז,כא 'ולשון זהב אחד׳ במובן מטיל זהב בצורת לשון. באן: לשון זה במובן שפה נאה צחה. בלחיך: השווה ׳נאוו לחייך בתרים עוארך בחרוזים׳(שה״ש א,י). ואל… בבדים: הכתיבה עריבה להיות זריזה שוטפת ומובנת בלי קשיים של ביטוי במו ׳לשוני עט סופר מהיר׳(תה׳ מה,ב). 4. ו-בנות…מפךיך: בתי השיר, היחידות הרתמיות הגדולות הבנויות מביטויים וממלים יתעשרו בטעם חדש, טעם המן של פרי הלשון. ובנות השיר: על פי קדד יב,ד ביטוי שנתפרש במשני מובנים: בלי שיר(רש״י); הגרון (ראב״ע) תנועות הדיבור ומועאי האותיות (אלשיך). כאן: בעיקר המילים. עומדות…בצמודים: המילים בבית השיר עומדות עפופות המביעות הגיגים ורעיונות באמעעים פואטיים כפנינים עפופות המרכיבות את הענק או השרשרת המקשטים את העוואר. 5. בעזר נדיבים: הם חוקרי הלשון, השירה והמליצה ולתורמים לתחייתה. משכיחי עניך: הלשון העברית שקפאה במשך שנים ללא חידוש ותמורה בימי גלותה. בימי…ליהו-דים: תחיית הלשון הם בשורה חדשה ושמחה ליהודים עדה״ב אס׳ ח,טז. 6. ודעי…עבדים: ה׳ ישלם חובך ויפעך על הגלות הארוכה על ידי העשרה חדשה של השפה. יוערך: גם במובן יוער השפה עדי…עבדים: עד יום עאתך מן הגלות שבה השתמשת בלשונות הגויים. צאתך מבית עבדים: עדה״ב שמות יג,ג.

מאיר נזרי-שירי דודים לר' דוד אלקאיים- נב. שפה יפה

 עמוד 540

הקדוש המקומי

הקדוש של הכפר נקרא ׳מול אנמאי׳. אגדות רבות נקשרו אודותיו ומעשי נסים רבים סופרו עליו. למעשה, הידיעות אודותיו דלות מאד, עד כדי כך שישנן כמה מסורות מהו שמו של הקדוש! מפאת מחסור במקורות מהימנים אציין כאן מספר פרסים ותו לא.

שמו של ׳מול אנמאי׳ לא ידוע. מסורות אחדות טוענות ששמו ר׳ דוד או שמואל אשכנזי. מסורות אחרות, שרווחו במאה ה־20, טוענות ששמו ר׳ יעקב נחמיאש אשכנזי. באגדות הקדושים סופר שמול אנמאי היה שד״ר, כפי שסופר על רבים מהקדושים במרוקו, מסיבה זו הוצמד לשמו השם 'אשכנזי^,.

הכינוי 'מול אנמאי׳ הוא ככל הנראה בגלל שמו הקדום של היישוב,ושיערו 'בעל אנאמי' (ראו לעיל). כיום, מכיוון שרבים אינם יודעים את מקור הכינוי, רווח לומר שפירוש שמו הוא ׳בעל המים׳.

זמנו של מול אנאמי לא ידוע. על פי האגדות חי בזמנו של סידי־רחאל, שחי בסוף המאה ה״15 ובתחילת המאה הבאה.

בימים עברו הקבר לא היה מסומן, מיקומו היה ידוע לתושבי האזור. תייר צרפתי שביקר במקום בשנות ה־40 כותב על מבנה מכוסה בעצים. בתוך המבנה אין זכר לקבר. מסביב למבנה יש ערימות אבנים הפזורות סביב שהושחרו מהנרות שהדליקו עליהן. גם יהודי שנהג לעלות לקבר מספר שבתחילה הקבר היה מסומן באבנים, ולא היתה מצבה. בשנת 1946 בנה דוד אלקאיים, מראשי קהילת מראכש, את המצבה ושיפץ את המבנה, בעקבות התגלותו של הקדוש לאשתו. לצורך הבנייה נעזר אלקאיים ביצחק אלמאליח, שעסק רבות בארגון פולחן הקדושים במרוקו. על מצבתו של מול אנמאי נחקק:

מצבת קבורת הרב, שמו נודע בשערים, במדינות ובכפרים.

אשר כל הבא על קברו עושה לו בקשתו. זה שמו הרה״ג יעקב אשכנזי. הנודע בכינויו ׳מול אלמאי׳.

מסביב למצבה נבנה מבנה מעוטר בפסיפס. בתוך החדר היה מקום ברווח לעשרה עד חמישה עשר איש. בסמוך לציון נבנו עשרה חדרים ששימשו את העולים לרגל. ההילולה המרכזית לזכר הקדוש היתה נערכת ב־ל״ג לעומר. להילולה היו באים מאות יהודים מהאזור, ממראכש ואפילו מקזבלנקה. היו מוכרים כוסות ערק לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי וחבריו, ושלוש כוסות לכבוד מול אנמאי. החוגגים היו מסתובבים עם נרות סביב הקבר, שרים שירים ומדליקים נרות.

בשנת 1992 (אב תשנ״ב) שופץ המבנה. על הקיר נתלה שלט ובו שמות התורמים והמסייעים. הוקמה מצבה חדשה שעליה נחקק נוסח זה:

מצבת קבורת הרב הקדוש. מה מתוק מדבש ונפת צופים. זכר צדיק יסוד עולם. חד מן קאמייא ומה עז מארי דבי עלאי. הארי שבחבורה. עמו עז וגבורה. תורה וגדולה במקום א׳[חד], שניהם כאחד. אבן הראשה, לכל דבר שבקדושה, עדה קדושה. הרב הכולל. סיני ועקר הרים. ענותן כהלל. סבא דמשפסים. שמו נודע בשערים. המקובל האלהי המפורסם בנסים. כמוהר״ר רבי יעקב נחמיאס זלה״ה. והוא מזרעו של הרה״ג מרה רבי מסעוד נחמיאס זצ"ל.                   

הערות המחבר:

היהודים היו משתטחים גם על קברי קדושים אחרים, ביניהם: מולאי יגי ור׳ דניאל השומר (על זיארה אצל מולאי יגי, ראו להלן. על גוי שבנה חדרים עבור יהודי סידי־רחאל ליד קבר ר׳ דניאל, ראו עמאר, מעשה נסים, עמ׳ 8; בן־עמי, יהדות מרוקו, עמ^׳ קעס).

אביא כאן מעט מקורות על שמותיו של מול אנמאי. דוד או שמואל אשכנזי: וואנו, עמ^׳ 21. דוד או שמעון אשכנזי: הירשברג, מבוא השמש, עמ^׳ 155. דוד: קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט. יעקב אשכנזי: כך קורא לו ר׳ רפאל עבו (הקטע יובא להלן במלואו). יעקב נחמיאש אשכנזי: פלמאן, ב, עמ^׳ 41; מסמכים וכתובות של בני משפחת נחמיאש; מלכי רבנן, סח ע״ב, קיט ע״א. אציין ששם המשפחה נחמיאש לא מצוי אצל יהודי סידי־רחאל (קיימת עדות על ר׳ שלמה חמייאש ממראכש שנקבר בסידי־רחאל, ויש להתייחס בזהירות למסורת זו: בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 566). אציין מקור נוסף, שבמקום אחד מעתיק את נוסח המצבה של מול אנמאי וכותב ׳יעקב אשכנזי׳, ובמקום אחר כותב ששמו דוד אשכנזי(גולדנברג, זכרונות, עמ׳ 101,79). גם הכינוי של הקדוש משתנה ונכתב לפעמים ׳מול אלמאי׳.

השם אשכנזי בפי יהודי מרוקו הוא כפשטו מי שהגיע מארצות אשכנז, הצירוף 'נחמיאש אשכנזי, הוא תמוה, אבל גם לקדושים אחרים צירפו שם מרוקאי ואת השם ׳אשכנזי׳ כדוגמת ר׳ דניאל השומר אשכנזי(שם המשפחה אשומר מצוי בין יהודי מרוקו. בן-עמי,  יהדות מרוקה עמ קעא). דומה שיש להתייחס לחניכה המרוקאית, מכיוון ש׳אשכנזי׳ נוסף לאחר שהומצאו המסורות על היותו של הקדוש שד"ר י(וואנו עמוד 21, ׳ כותב שהיהתים טוענים שמול אנמאי הגיע מירושלים ויש אומרים שהגיע מרוסיה).

» האגדות מספרות על שליטתו של סידי־רחאל באש (ובנחשים) ושל מול אנמאי במים (בן־עמי, הערצת הקדושים, עמ׳ 412; צוהר, עמ׳ יט כז).

– אציין שהמוסלמים טוענים שמול אנמאי הוא תלמידו של סידי רחאל, והברברים טוענים שהוא אחד מאבותיהם. בעקבות כך היו גם ערבים משתטחים על קברו (וואנו עמ׳ 21-20; קורקוס, יהודי מרוקו, עמ׳ פט; פלמאן, ב, עמ 42).

פלמאן, ב, עמ^׳ 43-42. בצוהר (עמ׳ כז-ל) מספר שהדבר קרה בעקבות נס שנעשה לאלקאיים עצמו. אלקאיים נולד ב־1913 ונפסר ב־1979, והיה מאמרגני הקדושים במרוקו (סולידאנו, משפחות, עמ׳ 412). דוד אלקאיים סייע רבות לר רפאל עבו בהקמת רשת תלמודי התורה ׳אוצר התורה׳ במרוקו(חומר רב על כך נמצא ביומני ר׳ רפאל). כינויו של אלקאים היה ׳דוד בן זואה׳. את נוסח המצבה שחזרתי על פי נוסח שמסר גולדנברג (זכרונות, עמ׳ 79) בצרפתית, נוסח שמסר פלמאן בצרפתית ונוסח שמסר ר׳ רפאל עבו (צוטט להלן). שני האחרונים לא דייקו בהעתקתם (פלמאן עקב שינוי השפה, ועבו מכיון שכתב ביומנו לשימוש אישי). בהילולה היו משתתפים גם ערבים, אחד מהם נהג לקנות מדי שנה את הכוס האחרונה שמכרו בהילולה (צוהר, עמ׳ ל-לא).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי–הקדוש המקומי.

עמוד 21

פרק 3: הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

הקדמה

פרק זה, באופן טבעי, הוא הארוך והמפורט ביותר מבין פרקי הספר באשר המסחר היה סם החיים של מוגאדור וה être-׳Raison d של העיר, כלומר סיבת קיומה. דרכי המסחר הפתלתלות על פרטיהן הסבוכים שהשתלבו היטב במסורת ובתרבות המרוקאית לא יובאו כאן, עם זאת יובאו פועלם ותפקידם של היהודים (כפרטים ובקולקטיב) והשתלבותם עם שותפיהם המוסלמים והאירופאים, תוך שהם רושמים דפים מפוארים בהיסטוריה המרוקאית היהודית בתנאים ובמשברים קשים.

המבקר כיום בעיר השקטה הסולידית ובנמל הדייגים הקטן והפסטורלי שלחופה של מוגאדור, אינו יכול לתאר לעצב את העוצמה ואת נפח הפעילות המסחרית כלכלית-ימית שידעה העיר בימים עברו, ואת האישים הרבים שהיו חלק מפעילות ענפה זו, כפי שיבוא לידי ביטוי בפרק זה.

צעדים ראשונים

מוגאדור הוקמה בשנת 1764 בחולות והחלה צועדת את צעדיה הראשונים. היא הייתה מבודדת ומרוחקת, מעין אקס-טריטוריה, עם גישה לדרכי המסחר הפתוחות מאפריקה ועם קשר ישיר לעיר הבירה מרקש. המתיישבים הראשונים היו בעלי ניסיון במסחר, ולכן התאקלמותם הייתה מהירה ומרשימה.

החיים בעיר מראשיתם סבבו סביב הפעילות המסחרית ופעילותו של הנמל שהחלו להתעצב. תוך עשור הפך הנמל למוביל במרוקו על חשבונן של ערי הנמל, אגאדיר, סאפי, רבאט-סלה, לאראש וטטואן, שהמסחר מהן הוסט למוגאדור. אך אליה וקוץ בה, כי כל אימת שהתחולל משבר כלשהו, הוא פגע במסחר והייתה לו השפעה שלילית ישירה על שגשוגה של העיר ועל תושביה היהודים, המוסלמים והנוצרים.

האמירה המיוחסת לסידי מוחמד בהקשר למוגאדור, ״זה המגיע עני, יעזוב עשיר״, החלה להתאמת. שיטת המס המסורתית הפכה למיושנת, והחל מהיווסדה הייתה זו עיר מסחר מודרנית(יחסית לערי מרוקו). אולם זו הייתה ההתחלה, תוך עשרים שנה תמנה העיר 6,000 יהודים.

מכיוון שהיהודים שלטו בפעילות המסחרית והיו גורם משפיע ודומיננטי, הם היו גם הראשונים להיפגע מכל שינוי ומשבר ולחילופין שגשגו והתעשרו עם עליית הפעילות המסחרית ויחד איתם הקהילה כולה, כל אחד בתחומו ובהתאם לעיסוקו ולמעמדו. יודגש ש׳הקפיטליזם׳ היהודי במרוקו לא התחיל במוגאדור, אלא הרבה קודם, אך במוגאדור הוא הגיע לשיאים חדשים. לרבים האתגר היה קשה, אולם הניסיון שאיתו באו, אפשר להם להתגבר על הקשיים. ואכן הפעילות המסחרית ידעה עליות ומורדות רבות במאה וחמישים שנות קיומה, והושפעה רבות ממאבקים בין־שבטיים מקומיים או בין השבטים המורדים והסולטאן. אלו גרמו לא פעם לחוסר ביטחון בדרכים עד כדי מעשי רצח ושוד

ולחסימת דרכי המסחר ותנועת השיירות שהגיעו מאפריקה עמוסי סחורות דרך מדבר סהרה. שנות בצורת, ארבה, מגפות ופלישות גרמו לפגיעה קשה ביבולים ובגידול הצאן(ראו הפרק על שנות הבצורת והארבה). כך גם הטלת סגר על אוניות שהתקרבו לנמל הייתה אחד הגורמים להאטת המסחר, וכן הטלת מיסים והשינויים בערכי המטבעות גרמו למשברים מוניטריים, לפיחותים ולעליית יוקר המחיה. כן הושפע המסחר ממשברים פוליטיים שהובילו למלחמות כמו עם צרפת ועם ספרד) וממשברים באירופה עצמה, בהם המלחמות הנפוליאוניות.

הערת המחבר: המלחמות הנפוליאוניות הן סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות ברית שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה.

מדיניות הסולטאן הייתה אף היא גורם מרכזי לקשיים במסחר, כאשר הוא בחר לסגור או לצמצם את המסחר עם אירופה, כמו בתקופת הסולטאן מולאי עבד אל רחמאן. גם מצבי רוח של השליט או החלטה כזו או אחרת של יועץ או פקיד היה בהם לגרום לזעזועים, על אחת כמה וכמה מות הסולטאן או הדחה בהפיכת חצר והכתרת סולטאן חדש תחתיו. לכל אלה יש להוסיף גורמים נוספים שפגעו במסחר ובאופן ישיר בכלכלת העיר, כמו טביעת אוניות תכופה והתקפות של שודדי ים ששלטו זמן רב בימים ובחוף המזרחי של מרוקו.

בשני העשורים הראשונים של תחילת המאה ה-19 היה מספרם של ׳סוחרי המלך׳ מוגבל מאוד ומשתנה בשל הסיבות שנמנו לעיל, וחרף זאת פעילות הנמל והפעילות הכלכלית נמשכו, זאת במקביל לעליות ומורדות, פשיטות רגל וחיסולי עסקים ותנועה מתמדת של אוכלוסייה שבאה והלכה לאורך כל ההיסטוריה של העיר.

הערת המחבר: בשנת 1805 היו רק שישה סוחרים אירופאים ושני יהודים מרוקאים ובשנת 1828 מספר הסוחרים היהודים היה תשעה-עשר. בשנת 1841 היו תשעה-עשר סוחרים, ביניהם ארבעה-עשר יהודים, ובשנת 1866 נמנו 52 סוחרים, ביניהם שלושים יהודים, ארבעה-עשר אירופאים ושבעה מוסלמים.

פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והסוחרים היהודים במוגאדור

עמוד 33

תפילת "כל נדרי" הפותחת את תפילות כיפור –

מאגדת ומאחדת את עם ישראל לאגודה אחת.

 

בתפילת הנעילה – החותמת את 5 תפילות כיפור,

אנחנו ננעלים עם הקב"ה,

 עד שהוא מכפר לנו על עוונותינו.

 

חמש תפילות יום הכיפורים,

הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

 

1 נפש. 2 רוח. 3 נשמה. 4 חיה. 5 יחידה.

היחידה – היא כנגד תפילת הנעילה,

בה ננעלים עם הקב"ה עד שיסלח לנו,

היות ואנו דומים למלאכים – שאינם אוכלים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

זכה להארה עצומה – בפתיחת ההיכל ב"כל נדרי",

כאשר זכה לחוג את יום הכיפורים הראשון בירושלים תובב"א.

 

מאת: משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' מספר על ההארה הגדולה לה זכה, כאשר פתח את ההיכל ב"כל נדרי", כאשר חגג את כיפור הראשון שלו בירושלים.

וכלשון קדשו:

"ובשעה שפתחתי את ההיכל ממש היו בעיני כפתיחת שערי גן עדן, בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת. וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש… ייאמנו דברי, שלא ראיתי מימי מעולם – הארה כאותה שעה". (מתוך ספרי "להתהלך באר החיים" עמ' 309).

 

בתפילת "כל נדרי" מוציאים ספרי תורה, ושלוש פעמים חוזר הקהל אחרי שלושה חזנים המהווים בית דין של מטה על תפילת "כל נדרי", כדי להתיר להתפלל עם העבריינים.

הסיבה לכך, ישנן עבירות שהעושה אותן מתחייב בנידוי ואסור להתפלל אתו בציבור, לכן תפילת "כל נדרי" מכשירה את כלל המתפללים, והופכת אותם לאגודה אחת מתוך אחדות אחת.

כמו כן, מתירים את כל הנדרים, כך שכל אדם יוכל להתקרב לקב"ה כשהוא זך ונקי.

 

לפני שנים רבות, נהגתי להתנדב בכלא כפר יונה במסגרת האגף לחינוך. בין היתר, שימשתי כחזן בתפילות יום הכיפורים. הדהימה אותי התלהבותם הגדולה של האסירים במהלך התפילה. מתברר שמצוות התשובה מוצפנת עמוק בתוך כל יהודי, ופתוחה בפני כל אחד, הדרך להתקרבות ולהתדבקות בה', בבחינת הכתוב:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ,

 לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו – וּלְדָבְקָה בו" (דברים יא כב).

 

כדאי וראוי לנצל את היום הכיפורים הקדוש, היות ושם למעלה הקב"ה גוזר את דיננו לאחר שנתנה לנו ארכה של 40 יום מראש חודש אלול בו עלה משה רבנו לשמים בפעם השנייה, ועד ליום כיפור בו הוריד את לוחות הברית. הלוחות השניות פוסלו ע"י משה רבנו, ונחרטו ע"י הקב"ה, כך שהיה שיתוף פעולה בין הקב"ה למשה, שלא כמו הלוחות הראשונות שהיו כל כולן ע"י ה'. כמו כן, הלוחות הנ"ל הורדו כשעם ישראל היה בתפילה ובתענית יום הכיפורים, והם ניתנו בצנעה שלא כמו הלוחות הראשונות שניתנו בקולות שופר וברקים – ושלטה בהם עין הרע.

 

המהר"מ חאגיז – הרב משה חגיז ע"ה, בנו של הרב ישראל יעקב חגיז ע"ה {בעל הלכות קטנות}, כותב בספרו "מנחת חכמים":

ביום הכיפורים מצווים אנו לחלוץ נעליים כמו מלאכים, וכמו הכהנים בבית המקדש שהלכו יחפים.
הקב"ה יורד לאט לאט על הארץ ומתקרב אלינו, החל מר"ח אלול בו עלה משה רבנו השמיימה.

השיא מגיע בכיפור, כאשר הקב"ה נוחת בארץ, וכך כל מקום בו יהודים נמצאים, הופך לבית מקדש אחד גדול.

 

הרב רפאל הירש מדמה את ירידת הקב"ה לארץ לנשר.

 "כנשר יעיר קינו – ועל גוזליו ירחף וכו'".

מצד אחד הנשר הוא חזק ואף אכזר, מצד שני הוא רחמן על צאצאיו. ככה הקב"ה: מצד אחד אחד הוא האלוקים הכל יכול, ומצד שני הוא רחמן על בניו, ואנחנו בניו:

"בנים אתם לה' אלוקיכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: (חפץ ה' מסכת שבת דף פט ע"ב).

 מצות התשובה היא ההוכחה שאנחנו ב'בנים' למקום – "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חכמים אמרו: "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". לעומת זאת "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול". המסקנה: למרות שהקב"ה מלך, ואין כבודו מחול, ומן ההיגיון – לא יכול למחול לנו, אלא הוא מוחל לנו בגלל שאנחנו בניו. לכן אנחנו מתפללים: אבינו מלכנו – חטאנו לפניך".

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך התשובה וההזדככות,

 בפני הקדוש ברוך הוא.

 

סליחה = סלח = חסל – דחיית העונש, אולי נחזור בתשובה.

כפרה = כפר = כופר נפש = כיפור. רושם החטא נשאר.

טהרה = טוהר = זיכוך מוחלט בכיפור. {במאמר עמ' 10 יש פירוט}

שנזכה כולנו – לטהרה

 

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אבל אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

י"ג מידות הנאמרות כ"ו פעמים בתפילות כיפור:

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

 נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפסוק הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפסוק אחר סמוך:

"כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלוהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן:

 "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם…".

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לרצות ולבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס': "מכל חטאתיכם לפני ה' – תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

 

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

 רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

בערב יום הכיפורים, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב"ה.

"וידבר ה' אל משה לאמר:

אך בעשור לחודש השביעי הזה,

יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם,

 

 ועיניתם את נפשותיכם והקרבתם אישה לה'

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה –

כי יום כיפורים הוא, לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם"

(ויקרא כג, כו –  כח).

 

קדושת יום הכיפורים – בהשוואה לימות השנה,

ע"פ רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: ליום הכיפורים יש קדושה עצמית של זמן, גם אם לא נקדש אותו ולא נתענה בו. רבנו לומד זאת  מהביטוי: "יום הכיפורים … מקרא קודש".

 

וכלשון קדשו:

"בלא אמצעות קריאתם אותו קודש, ובלא עינוי שמתענים הוא הוא יום כיפורים מצד עצמו. ומעתה, יש שכר למצות קריאת קודש ועינוי בו, מלבד רווח הכפרה".

רבנו לומד זאת מסוף הפס' "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה – כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם". וכדברי קדשו: "והטעם כי יום כיפורים הוא, פירוש: כי עיצומו של יום מכפר. ויש לך אדם שהזמן מכפר עליו – והוא עסוק במלאכתו".

 

רבנו מביא דוגמא מברכת כהנים בה אסור לומר פסוקים כשהכנים מברכים, אלא להקשיב לברכת הכהנים. ע"פ הגמרא (סוטה מ). היות ואיך יתכן שהקב"ה מברך אותך דרך הכהן, ואתה לא מקשיב. "כלום יש עבד שמברכים אותו ואינו מקשיב" כלשון קדשו.

רבנו מסתמך על דברי רבי יהודה הנשיא (שבועות יג ע"א):

 

 "דתניא רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה – יום הכיפרים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה, ומפר ברית בבשר"

חכמים חולקים על רבי, וסוברים שבנוסף לכיפור, צריך תשובה.  הרמב"ם פוסק כמו חכמים.

 

רבנו חיים ויטאל בפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פרק ה).

 ביום הכיפורים מתגלית בחינה והארה שאיננה בכל השנה.

 

בעל התניא (אחרי מות כט ע"א).

"והנה עניין יום הכיפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות,

 ע"י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור אין סוף ברוך הוא… יום הכיפורים הוא יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא"

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים:

 

 "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם,

לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם,

     לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ  (ויקרא טז, ל).

 

סליחה, כפרה וטהרה ביום הכיפורים –

שלוש דרגות בתהליך ההזדככות לפני ה'.

 

תשוב-ה = לשוב אל ה'.

עבר-ה = לעבור על דברי ה'.

 

"שבת תשובה": במילה תשובה כלולה המילה שבת + ו ה (שתי אותיות י-ה-ו-ה).

עלינו לשוב בתשובה – על חילולי שבת של כל השנה.

 

"כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו.

וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים…

כשבא אדם ומתחנן – אל רחום וחנון ירחמהו".

 (מדברי רבנו-אור-החיים-הק' דברים לב, ד).

 

פירוש דברי קדשו:

 הקב"ה דן את האדם לפי הדין בבחינת "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

אם הוא יתחנן וישוב אל ה' לפני גזר הדין,

הקב"ה יחון וירחם עליו לאור י"ג מידות:

 

"אל רחום וחנון, ארך אפיים, ורב חסד ואמת.

נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה – ונקה".

 

"כי ביום הזה יכפר עליכם –

לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני יהוה תטהרו" (ויקרא טז, ל).

זהו משפט עוצמתי המלווה אותנו לאורך תפילות יום הכיפורים, וקהל המתפללים שר אותו במקהלה פעמים רבות במהלך התפילה. לכן, מן הראוי להפנות אליו זרקור שיאיר אותו, ודרכו אולי נוכל לנסות להבין את מהלך התנהלותנו ביום הקדוש. הפס' הנ"ל מגדיר באופן ברור את מהותו של יום הכיפורים: כפרה וטהרה לעם ישראל, דבר הבא לידי ביטוי גם בפס' אחר סמוך:

 "כי יום כיפורים הוא – לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ"ג, כח).

 

הקב"ה רוצה לטהר אותנו ביום הקדוש הזה של יום הכיפורים, אבל מבקש מאתנו דבר קטן: "בני, חזור בך ממעשיך הרעים, וקבל על עצמך להתנהג בעתיד לאור תורתי הקדושה".

לאור זאת, יש המפסקים את הפס' כך: "כי ביום הזה יכפר – עליכם לטהר אתכם מכל הטאתיכם".

 

מהפס' הנ"ל למד רבי אלעזר בן עזריה שיום כיפור מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אבל לגבי עבירות שבין אדם לחברו, עליו לבקש סליחה ממנו. את זאת הוא לומד מסוף הפס':

"מכל חטאתיכם – לפני ה' תטהרו".

 

יום הכיפורים הוא יום מיוחד בו לא שולט השטן {השטן = 364 ימים בהם הוא שולט}. היום ה- 365 בשנה, הוא יום הכיפורים המכונה בפי הנביא יואל: "כי גדול יום יהוה ונורא, ומי יכילנו" (יואל ב, יא).

דוד המלך אומר על כך:

"גולמי ראו עיניך ועל ספרך, כולם יכתבו ימים יוצרו – ולו אחד מהם" (תהלים קלט טז).

רש"י אומר: זהו יום הכיפורים.

 

לכן, רוב רובו של עמ"י בכל אתר ואתר, מתכנס לאסיפה כלל עולמית בה מכתירים את הקב"ה, וצועקים בקול רם את שיר הייחוד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", דרכו מקבלים עלינו מלכות ה', וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" המהווה את שירם של המלאכים, ומבקשים מחילה וסליחה מהקב".

 

חמש תפילות יום הכיפורים, הן כנגד חמש חלקי הנשמה:

נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. היחידה היא כנגד תפילת הנעילה, בה ננעלים עם הקב"ה שיסלח לנו, היות ואנו דומים למלאכים שאינם אוכלים וכו'.

 

על כיפור נאמר: "שבת שבתון לכם". פירוש, בנוסף לאיסורי מלאכה בשבת, אנחנו לא אוכלים ולא שותים כמלאכים.

 

חז"ל אומרים: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

בכיפור, אסורים אנו באכילה, שתיה ותשמיש כמלאכים, ונשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים ("משך חכמה", ע"פ "אור גדליהו" שהרחיב את דבריו).

 

את האסיפה הכללית חותמים בתפילת "הנעילה" כאשר בתי הכנסת שוב מתמלאים עד אפס מקום כמו בערב כיפור בתפילת "כל נדרי", וכולם צועקים: "אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה בשעת הנעילה. את התפילה חותמים בשמות המלאכים: "מיכאל שר ישראל, אליהו וגבריאל – בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה". שנזכה אמן.

 

המינימום הנדרש מכל אחד מאתנו הוא: לשוב באמת אל ה' ולהתוודות על חטאינו כפי שעושים לאורך חמש התפילות של יום כיפור עשר פעמים, שניים בכל תפילה. "וידוי = ודאי. כלומר, עלינו לספר בוודאות לקב"ה את חטאינו, עוונותינו, פשעינו וכו', להתחרט עליהם ואף להצטער על איך בכלל חשבנו לעשות רע, ולקבל על עצמנו שלא נשוב אליהם בעתיד.

על תהליך התשובה נכתב רבות ע"י הרמב"ם בהלכות תשובה, רבנו יונה, רבנו בחיי וכו'.

את מצות הווידוי, מונה הרמב"ם כמצוות עשה מן התורה: "כל מצוות התורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל שנאמר: "איש או אישה כי יעשו וגו' והתוודו את חטאתם אשר עשו" (במ' ה, ו) – זה וידוי דברים. וידוי זה, מצות עשה.

 

כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, {לפרט}, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי – וכל המרבה להתוודות בעניין זה הרי זה משובח" (רמב"ם הל' תשובה פרק א', הל' א).

 

המילה תשובה מורכבת משני חלקים: תשוב – ה. כלומר, לשוב אל ה' שזו אחת מאותיות שם הוי-ה. לאות ה' יש פתח תחתון המוביל לשאול, בבחינת הכתוב "לפתח חטאת רובץ". הקב"ה נותן לנו חלון הזדמנויות לשוב אליו הנמצא בחלק העליון של האות ה' הפתוח במקצת. מעל האות ה', ישנו תג המסמל כתר בו מכתיר הקב"ה את השבים.

 

 

 

תהליך התשובה לפי הרמב"ם, רב סעדיה גאון,

ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  תהליך התשובה לפי הרמב"ם.

 

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב, הלכה ב) "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד. שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל יהוה וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיה נה ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד) {בעתיד}. וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו".

 

א.  עזיבת החטא: היא מורכבת משני חלקים: 1. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. 2. החלטה שלא ישוב לסורו, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו".

 

ב. חרטה: היא מורכבת משני חלקים:

1. יתנחם על שעבר עבירה, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי".
2. יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו". החלק הראשון דן בחרטה על העבר, והחלק השני בעתיד, שלא יחזור לסורו.

בשני השלבים הנ"ל, הטיהור הוא מבחינה פנימית ואמתית, עד "שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כדברי קדשו.

 

 ג. וידוי: הרמב"ם רואה ב"וידוי דברים" מצות עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בהלכה הראשונה בהלכות תשובה: "כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר, (במ' ה, ו): "איש או אישה כי יעשו… והתוודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוודים? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של הווידוי, וכל המרבה להתוודות בענין זה, הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות תשובה. פ"א, ה"א).

הוידוי, "צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם פ"ב ה"ב).

 

ב.  תהליך התשובה לפי רב סעדיה גאון.

 

 רס"ג לומד את תהליך התשובה מהפס' הראשונים בנביא הושע לשבת תשובה.

הפטרת "שבת שובה" פותחת במילים:

 "שובה ישראל עד יהוה אלהיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה. אמרו אליו כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו, אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום" (הושע, יד ב-ד).

 

 השב בתשובה, דומה ליתום עליו מרחם הקב"ה.

 

 א. עזיבת החטא. "שובה ישראל".

 ב. החרטה – "כי כשלת בעוונך".

 ג. בקשת סליחה – "קחו עמכם דברים". וידוי דברים.

 ד.  ההחלטה שלא יחזור על חטאו – "ואמרו אשור לא יושיענו".

 

המדרש: (פסיקתא רבתי. פרשה מד) "שובה ישראל" – כל  הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע… שאמר: עשו תשובה, ומלמדם מה יפייסו על עצמם". כלומר, הנביא הושע, מפרט את תהליך התשובה.

 

ג.  התשובה במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך – ושב וקבצך מכל העמים" (דב' ל ו) – "ושמעת בקולו שהוא תלמוד תורה… וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות… ושב וקבצך וגומר כמאמרם ז"ל: "כד יתובין ויתעסקון באורייתא בזכות משה – אני גואלם" (זהר חדש בראשית טו ע"א): פירוש, שבזכות עסק התורה נגאלים".

 

על הפס' "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (ויקרא כ"ו, ח"י) כותב רבנו: "תלה הדבר בשמיעה שהיא התורה, כי מן הנמנע שיחזרו בתשובה, זולת על ידי התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שעל האדם לשוב בתשובה בצעירותו. את זאת הוא לומד מהפס': "מפני שיבה תקום – והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). וכך לשון קדשו: "ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר יב, ט) כי הרשעים כפופי קומה, ויצו ה' לאדם שיתעורר לתקן מעשיו לשוב לה', וזו היא קומתו {"מפני שיבה תקום"}, והעירו לתקן מעשיו "מפני שיבה". פירוש, שיבתו {"מפני שיבה"} כדי שלא תאבד ממנו, על דרך אומרם ז"ל (יבמות נ ע"א): ז'כה – משלימים לו. לא זכה פוחתים לו, ולא יגיע ל'ימי שנותינו שבעים שנה'.

 

 גם רמז כדי שלא יבואו ימים רעים בעת שיבתו, שהם יסורין הקשים לאדם מכל יסורין, כאומרם ז"ל (קהלת רבה יב, א), גם הם ימים שכוחות האדם והשתדלויותיו אפסים, והוא צריך להשגחה אלהית".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (סנהדרין צט ע"א). "הטעם – שיותר מתקדש שמו יתברך כשמטיבים הרשעים את דרכיהם" (במ' יד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי חז"ל: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד", אותה לומדים מהכתוב בהושע: "שובה ישראל – עד יהוה אלהיך".

"פירוש, שהגם שנכרת החוט המחבר עד כיסא הכבוד, ולא נשאר אלא חלק קטן בקרבו, התשובה מגיעתו עד כיסא הכבוד" (ויקרא יט, ט).

 

סליחה, כפרה וטהרה – ביום הכיפורים.

 

בפרשת המרגלים, משה רבנו התפלל לקב"ה שיסלח לעם ישראל: "סלח נא לעוון העם הזה, כגודל חסדך… ויאמר ה', סלחתי כדבריך" (במ' יד כט-כ). בהמשך תגובת ה' למשה המופיעה בפסוק הבא נאמר, שכל הבוגרים מגיל עשרים ומעלה, ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון. יוצא מהפסוקים הנ"ל שמשמעות הביטוי "סליחה", הוא לא מחיקה וויתור על העונש, אלא דחייתו ופיזורו על זמן ארוך שאולי החוטא יחזור בתשובה כפי שראינו בדור המדבר. (עיין פרק עשירי בספר "על החטא והתשובה" מאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן שליט"א). 

 

בחטא העגל לעומת זאת, משה רבנו אומר לעם ישראל: "אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב, ל).      משמעות הביטוי "כפרה" הוא כיסוי, כלומר החטא נמחק, אבל רושם החטא קיים, וזו תשובה מיראה לא שלמה. "טהרה" לעומת זאת, משקפת טוהר כמו אדם הנטהר במקווה טהרה, וזו תשובה מאהבה.

להבנת ההבדל, יסופר סיפור אודות אבא שהחליט לרשום את מעללי בנו על פתקים אותם תלה על הקיר במסמר, כל מעשה בנפרד. כאשר הבן ראה שכל הקירות "מקושטים בעלילותיו", החליט לשוב בתשובה וביקש מאביו לשלוף מסמר מהקיר על כל מעשה טוב שיעשה. לאחר מעשים טובים רבים של הילד, נשלפו כל המסמרים. הילד במקום לשמוח, נתן צעקה גדולה ומרה. לשאלת אביו הוא השיב: מה עם החורים בקירות. הנמשל:

 

כפרה – החטא עדיין ניכר על הקירות = תשובה מיראה. כמו בחטא העגל.

טהרה – תוקנו גם החורים ואין זכר לכך = תשובה מאהבה.

סליחה – דחיית העונש ופיזורו לאורך תקופה. כמו בחטא המרגלים.

 

 

את ערבית של ערב כיפור, פותחים בבכנ"ס ספרדיים בשירו של רבי אברהם אבן עזרא {1167}:

 "לך אלי תשוקתי" – וזהו בעצם ייעודו של יום כיפור – התשוקה לקב"ה.

ממשיכים עם שירו של רב האי גאון {אחרון הגאונים 1040}, "שמע קולי".

 

איך נוכל לקרב הגאולה?

 

לאחר שהזדככנו במשך 40 יום, מר"ח אלול ועד יום יום הכיפורים, נראה לי שזה הזמן לבקש על גאולתנו.

את השאלה הנ"ל שואל הזוהר הק'. (זוהר חדש, נח דף ל ע"א). רבי אליעזר הגדול אומר שהגאולה תופיע רק על ידי תשובת עם ישראל לאביהם שבשמים. שואל אותו רבי עקיבא: איך יוכל להתקיים דבר כזה שכל עולם היהודי המפוזר בעולם, ישוב בתשובה? עונה לו רבי אליעזר:

די אם יחזרו בתשובה "רישי כניסתא" {ראשי העדה}, או חדא כניסתא {עדה/קבוצה אחת}.

 

רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא, ניסה את המתכון על ידי גיבוש "האידרא רבה" שכללה 10 חכמים, אחר כך ע"י האר"י הק'. גם הרמח"ל ניסה לגבש קבוצה של עשרה אנשים שיחיו באחדות אחת לאור התורה, אבל ללא הצלחה, אם כי נתנו לו את המתכון. כל אחד מאתנו הוא שליח היכול ע"י כוחותיו הדלים להזיז עוד לבנה בבניין השלם.

עומדים אנו בשערי "חג האסיף"

 המסוגל לאסוף את כל עם ישראל לסוכה אחת גדולה של ליוויתן

 בה מחכים לנו שבעת האושפיזין עילאין.

 כשנבוא לסוכה מתוך שמחה ואחדות עם ישראל,

דבר הבא לידי ביטוי בפירגון ואמירת מילה טובה,

 ברכה, עזרה והזמנת אושפיזין עילאין, בדמותם של נצרכים בשר ודם.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב –

ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

 

איש כפרי אחד, נהג להתפלל בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט. לכפרי, היה בן שלא ידע צורת האותיות, שלא לדבר על תפילות. עקב כך, אביו לא לקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי לא ידע מאומה.

כאשר נעשה בר מצוה, אביו לקחו עמו ביום הכיפורים, כדי לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש, מחסרון ידיעתו והבנתו. לילד היה חליל, בו חילל תמיד בעת שישב בשדה לרעות את הצאן.

את חלילו האהוב, לקח אתו לתפילת יום הכיפורים, כשהוא מוסתר בכיס בגדו, כאשר אביו לא ידע על כך דבר. הנער ישב ביום הקדוש בבית מדרשו של הבעש"ט, כשהוא תוהה ובוהה במתפללים הזועקים אל ה' בקול ניחר, והוא אינו  יודע על מה ולמה, היות והוא אינו יודע לקרוא במחזור יום הכיפורים.

 

בעת תפילת מוסף אמר הנער לאביו: "אבי, יש איתי החליל שלי, ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". אביו נבהל מעצם הבקשה, ומיד גער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד, לבל תעשה את הדבר הזה".

 בעת תפילת מנחה, שוב ביקש הנער מאביו: "אבי, הרשה לי ליתן קול ולחלל בחלילי".

 

אביו הזהיר אותו באזהרה חמורה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה.

אחר תפילת מנחה, שוב ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול".

כאשר ראה אביו את תשוקת בנו לחליל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" הבן אכן הראה לו. האבא לקח את ידו והחזיק חזק בכיס בו היה מוסתר החליל, כדי לשמרו, שלא יחלל בו, וע"י יחלל את היום הקדוש.

במשך כל תפילת הנעילה, האבא הסתכל מידי פעם במחזור, אבל ידו המשיכה להחזיק בחוזקה בכיס בו היה מונח החליל.

 באמצע תפילת הנעילה, הנער משך בחוזקה את חלילו מתוך הכיס, ומיד נתן קול תרועה אדירה בחליל, דבר שהבהיל והרעיד את המתפללים.

 

 רבנו הבעל שם טוב, אחרי ששמע את "קול הנער", קיצר מהרגלו בתפילה, ואמר לציבור אחר התפילה:

 

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפילות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל. נוף השדות והמרחבים האינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים, עזר לו להבין את הקשר בין שמים וארץ, כמו יצחק אבינו שיצא להתפלל ולשוח בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו יהוה".

בעצם, הנער הלך בדרכם של האבות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה, מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

 

גמר חתימה טובה – משה אסולין שמיר.