מורשת יהדות מרוקו

ליקוטים לפרשת תרומה  

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי  [כה-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא. יש לי לדקדק למה נכתבו כאן שלוש תרומות והלא היה די לכתוב : ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחושת. ועוד מה טעם נכתבו שתי תרומות האחרונות סמוכות ואילו תרומה ראשונה נפרדת. הטעם הנראה לי על מה שנכתבו שלוש תרומות לרמוז לשלוש מדרגות בנותני הצדקה, מדרגות אלו רמוזים הם בתיבות זהב וכסף ונחושת האמורים בפסוק וזה באורם: זהב בראשי תיבות זה הנותן בריא לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בהיותו בריא בגופו ורחוק מכל רעה ודעתו מיושבת עליו ונותן הצדקה לשם שמים. כסף בראשי תיבות: כשרואה סכנה פותח לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בעת צרתו או בעת מחלתו כשהוא שכיב מרע וכונתו שזכות הצדקה תציל אותו מרעתו או ממות. ונחושת בראשי תיבות: ובמותו נותנים חשבון של תרומתו לרמוז בזה לאדם שנותנים יורשיו צדקה מכסף הירושה שהשאיר יוצא לנו מזה הפסוק ברמז שלוש תרומות הנכתבים לענין צדקה להודיענו ולומר שהמדרגה המשובחת בשלושת התרומות היא המדרגה הראשונה כולה קודש לשם שמים, ועל כן תרומה זו נכתבת בנפרד בראשית הפסוק, בגלל חשיבותה.

ויקחו לי תרומה [כה-ב] המילה "לי" מורכבת משתי אותיות בלבד,אך ההבדל ביניהן עצום האות "ל" היא האות הגבוהה ביותר, ואילו האות "י" היא האות הקטנה ביותר רש"י הקדוש הסביר כי המילה "לי" היינו לשמי והלקח עצום ונפלא: ללמדך כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים.

אומר המחבר : המילה תרומה האותיות שלה ת ו ר ה  מ האומר שכל מי שנותן תרומה זוכה בכל המצוות שבתורה הניתנת ב מ=40 יום.

וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת [כה/ג] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב  וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם ראשי תיבות [והאמת] וסופי תיבות [תרומה] גם כן, כי כל הנותן תרומה ומעשרות או צדקה, יקבל מן הקב"ה יותר ממה שייתן, לכן נאמרו בכולן לשון קיחה, וייקחו לי תרומה, תיקחו  את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, ולא אמר לשון נתינה, ויתנו לי תרומה, תתנו את תרומתי, להורות שכל הנותן צדקה הוא לוקח מהקב"ה יותר ממה שנותן, כמו שאמרו חז"ל יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ועיקר הצדקה הוא לתת ללומדי התורה וליושבים לפני השם ולעוסקים בתורה באמת לשמה, לכן בא הרמז בראשי תיבות [והאמת], וסופי תיבות [מתורה] [תרומה] אותיות [תורה מ], שצריכים להחזיק בעלי תורה בממון. לכן מיד אחר ציווי של הפרשת תרומה למלאכת המשכן , ציווה מיד בראשונה על הארון שהיו בו הלוחות והתורה, להורות שעיקר הצדקה לתת בתחילה רק ללומדי תורה. [את תרומתי] אותיות [תורתי אמת] , שתתנו צדקה לאלה הלומדים תורתי באמת לשמה. [וזאת התרומה] אותיות [זו התורה אמת], [מאתם] אותיות [מאמת ] שאין התורה מתקיים אלא במי שעוסק בה לשמה באמת.

 

                    ת   ר   ו   מ   ה

וזאת התרומה אומר הג"ר יענקלה גלינסקי [והגדה שמות עמ-468 הארון. הג"ר יענקל'ה גלינסקי זצ"ל ("והגדת", שמות עמ' 468 (עורך חשבון פשוט ממנו עולה כי כל אדם מישראל תרם לכל היותר. . . חצי גרם של זהב!! כמות עצומה בהחלט . . . מכמות כה קטנה קשה להבין כיצד יתכן "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון".הנה החשבון – הלא היו שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד גיל ששים, ובוודאי שגם צעירים מגיל עשריםיכלו לתרום וכמו כן גם מבוגרים מעל גיל ששים. כך שהיו לפחות כפול מששים ריבוא. כמובן שכנגדן היו גם נשים לפחות באותו מספר, וגם הן תרמו לצורך הקמת המשכן כדכתיב ויבואו  האנשים על הנשים וגו'" (לה,כב). נמצא שמדובר בערך בכשניים וחצי מיליון איש ואשה שתרמו לנדבת המשכן. וכמה זהב תרמו בסך הכל? זה מפורש בפסוק בתחילת פרשת פקודי- " כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי  זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקדש " (לח,כד).לשיטת רש"י (שם), משקלו של ככר זהב הוא שווה ערך למשקל הנהוג כיום של כארבעים ושנים וחצי קילוגרם, דהיינו ששלושים ככר הם כטון ורבע זהב, ואת זה יש לחלק לשנים וחצי מיליון איש, כך שמתקבלת התוצאה שכל אחד תרם בסך הכל – חצי גרם זהב! גם אם נניח שמכל חצי גרם נלקח פירור זהב לצורך עשיית הארון, הרי שאין זה נחשב לנתינה חשובה, ספק אם זה נחשב "שווה פרוטה". . .

זהב וכסף ונחושת ממשיך שמנה לחמו כמו שאין ערך הזהב שווה לכסף, ואין ערך הכסף שווה לנחושת, כמו כן יש מדרגות שונות בנותני צדקה, מדרגה ראשונה, אלא הנדיבים לבהנותנים צדקה תמיד בלי שום טעם וסיבה, רק שיודעים שהמצווה  גדולה עד מאוד, ולבבם טוב ורוח נדיבה תסמכם, הוא מדרגת הזהב. מדרגה שנית , אלה שיש להם לב קשה קצת וממאנים לייתן לצדקה כל זמן שבתיהם שלום מפחד, והם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם הם בריאים וחיים, אינם רוצים ליתן לצדקה, רק כשהם או איזה מבני ביתם נופל למשכב, או איזה צרה וסכנה יבוא עליהם, אז ירך לבבם ויתנו לצדקה, וירבו לעשות צדקה וחסד, גם זה צדקה יחשב, אך הוא מדרגת הכסף. ומדרגה השלישית, הם אלה האנשים אשר להם לב קשה כאבן, וקופצים את ידם מליתן צדקה בכל ימי חייהם, רק בעת חוליים ונוטים למות ורואים שמיתתם קרובה לבוא, אז יעשו צוואה ליורשים, ויצוו גם כן לחלק מהונם ורכושם גם לצדקה ולדברים טובים, גם זה צדקה יחשב, והוא מדרגת הנחושת, לכן תיבות [זהב וכסף ונחושת] מרמזים על זה, זהב נוטריקון זה הנותן בריא. כסף נוטריקון כשיבא סכנה פתאום. נחושת נוטריקון נדבת חולה שאמר תנו.

זהב וכסף ונחושת אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי יש לרמוז מכאן שקוראים בתורה בסימנים האלו שהם זהב כסף ונחושת [זהב] ז– שביעי שהוא שבת ה– יום חמישי בשבוע, ב- יום שני בשבוע, [כסף] כ- כיפור, ס– סוכות,  פ– פסח/ פורים, [נחושת ] נ- נא הושענה רבא, ח– חנוכה, ש– שמחת תורה, שבועות.

זהב וכסף ונחושת אומר רבינו בחיי זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב  בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא. וכסף כנגד מלכות מדי, שנאמר[אסתר ג] ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, ונחושת, כנגד מלכות יוון, שהוא פחות מכולם . אילים מאודמים, כנגד מלכות אדום שנאמר

                          –  ת  ר  ו  מ  ה  –

[בראשית כה] ויצא הראשון אדמוני, מה כתיב אחריו שמן למאור, זה מלך משיח, שנאמר [תהילים קלב] שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, בשמים לשמן המשחה, שעתיד למשוח כהן גדול, ולקטורת הסמים, כעניו שכתוב [יחזקאל כ] בריח ניחוח ארצה אתכם. אבני שוהם אלו אבני כדכוד, שנאמר [ישעיה נד] ושמתי כדכוד שמשותיך, ואבני מילואים, אלו אבני אקדח שנאמר ושעריך לאבני אקדח. ועשו לי מקדש זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ושכנתי בתוכם לעולם ולעולמי עולמים.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם [כה-ג] ראשי תיבות של המילים " אשר תקחו מאתם " הם אותיות אמת ובאה התורה לרמוז בזה שהקב"ה חפץ ורוצה שיתרמו   רק תרומות שהגיעו לאדם ביושר ובאמת, אבל תרומות שהגיעו אל האדם בדרך לא כשרה אין הקב"ה חפץ בהן.

ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים [כה/ה] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [תמים] שהיו העורות גדולות שלושים אמה כאורך המשכן, כדאיתא במדרש תנחומא , וכל עור היה תמים שלושים אמה, לא מחובר מכמה עורות תפורים יחדיו, רק עור אחד תמים אורכו שלושים אמה ורוחבו עשרה אמות , וזה היה על פי נס למצוא עור כזה, ולא היה אלא לפי שעה. וציווה הקב"ה לייקח לנדבת המשכן מכל מדרגות הנבראים, מדומם/ומצומח/ומבעלי חיים, ומכול מדרגה ייקחו המין מהיותר גדול ויקר, וגם מהמין היותר קטן ושפל. ממין הדומם יקחו את הזהב והכסף ואבני שוהם ואבני מילואים, שהם היותר יקר במין הדומם, וגם נחושת שהוא מהפחות שבמין הדומם.[לבד ברזל, כי ברזל לא היה כלל במשכן ולא במקדש, כי מן הברזל הוא החרב ושאר כלי זיין והוא חלקו של עשיו ושרו, והוא נברא לקצר ימיו של אדם, והמקדש וכל כליו היו להאריך ימיו של אדם ולהשפיע לו כל טוב, אינו מן הדין שיונף המקצר על המאריך]. וכן מן מדרגת הצמחים היו עצי שטים, שהוא מין ארזים שהוא הגדול שבמין הצומח, וגם בשמים ושמן זית שהם היקרים שבמין הצומח, ובקטורת הייתה גם חלבנה, שהוא דברשפל, וגם שש, שהוא בד פשתן שהוא השפל שבמין הצומח. וכן מבעלי חיים הייתה תולעת שני הצבוע בדם תולעים שהוא השפל שבמין בעלי חיים, עד עורות תחשים שהוא גדול שבבעלי חיים, שהיה עורו מחזיק שלושים אמה, שנאמר במדרש רבי תנחומא, ולא נברא אלא לשעה, להורות בזה שכל הנבראים כולם הנמצאים בעולם, מהגדול עד הקטן שבהם כולם הם לצורך העולם. ולפני הקב"ה לא ניכר שוע לפני דל וכקטן כגדול כולם שווים לפניו יתברך.

תחשים אומר רש"י הקדוש מין חיה, ולא היתה קיימת אלא לשעה, שנבראה במיוחד לצורך מלאכת המשכן. והרבה גוונים היו לה, לכך הוא מתורגם באנקולוס "ססגונא", על שם שהוא דומה כמי ששש [לשון ששון ושמחה] ומתפאר בגוונין שלו [ססגון=תיבה המורכבת משתי תיבות "שש-גוון]

אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן [כה/ז] אומר רבינו בחיי  ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב  תרומה הן 15 עשר, כי הבשמים והסמים הכול אחד, וכנגדם מצינו בפסוק בראשית 15הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים. כי המשכן דוגמת בר העולם. וטעם הדבר בבריאת העולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב [ישעיה כו] כי ביה ה" צור עולמים,

                       ת    ר    ו    מ    ה

גם כנגדם נמצאו 15 פעמים ת"ק בשבעה רקיעים, כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי 13 פעמים ת"ק. ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק. הרי 14 פעמים ת"ק בשמונה רקיעים. ורגלי החיות ת"ק הרי 15, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי 15 פעמים ת"ק, והקדוש למעלה מהכול. כנגדם חכמי האמת בישתבח 15 שבחים, שיש בו, ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול . וכנגדם תקנו 15 שבחים באמת ויציב, שכול השבח ההוא נקשר [בווי "ם]  חוץ ממילת אמת שהיא בראש. והוא שמו של הקב"ה, כעניין שנאמר: [ירמיה י] וה" אלוהים אמת. כנגדם אמר דוד 15 שבחים להקב"ה [דברי הימים א/כט] לך ה" הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כול בשמים ובארץ לך ה" הממלכה והמתנשא לכול לראש , והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכול. וכנגד הזכיר 15 תיבות בפסוק [דברים כו] את ה" האמרת וכו… וכנגדם 15 תיבות בברכת הכוהנים.

סוד כלי המשכן  ומחצית השקל כנגד 10 ספירות אומר הזוהר הקדוש מתוק מדבש פרשת תרומה [דף שעח] תנאים ואמוראים התאספו כולכם לתקן את תקוני המלכות שהם המשכן וכליו, כי הגיעה לתקן את הכלים של המלכות להיות המלכות נסדרת ונתקנת לפני ז"א , כי תיקון הכלים של המלכות הוא סוד כלי המשכן שיש בהם מספר עשר כנגד העשר ספירות של המכות ואלו הם המנורה כנגד החסד, השלחן כנגד הגבורה, המזבח כנגד התפארת ושם כלול המלכות עמו, כיור וכליו כנגד הנצח וההוד, והיסוד נכלל עמהם, ארון כנגד הבינה, וכפורת כנגד החכמה, וכרובים כנגד הכתר, והכל נכלל במלכות שהיא סוד השקל כדלקמן, ובשביל סוד זה צוה הקב"ה לישראל בנתינת השקל בלשון "זה" יתנו, לרמז על המלכות שעליה נאמר " זה השער לה" "

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [כה/י] אומר הזוהר הנגלה  רבי אלעזר פתח: מדוע באתי ואין איש מדוע באתי- כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכול מקום שהם שוכנים [בבתי כנסיות ובתי מדרשות] מצוי הקב"ה בניהם. לפי שאינו מסיר אהבתו מהם שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.[ועשו לי מקדש] סתם, שכל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. וכבר העמידוהו. והשכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האיש שהוא מעשרה הראשונים בבית הכנסת, לפי שבהם נשלם מה שנשלם, והם מתקדשים תחילה בשכינה. ודבר זה כבר נאמר. וצריך שימצאו עשרה בזמן אחד בבית הכנסת, ולא שיבואו אחד אחד בהפסקות , כדי שלא תתעכב שלמות אברי המרכבה. שהרי הקב"ה ברא את האדם בזמן אחד, והתקין אל כל אבריו כאחד, זהו שאמר הכתוב: הוא עשך וכוננך. בוא  וראה: כיוון שהשלימו אברי האדם באותו זמן, נתקן כל אבר ואבר כיאות כעין זה, כדי שהשכינה תקדים לבית הכנסת, צריך שימצאו שם עשרה כאחד, וישלם מה שישלם , ואחר כך יתוקן הכול. ובמה תלוי תיקון הכול? כמו שנאמר: ברוב עם הדרת מלך. ולכן העם הבא אחר כך, כולם הם תיקון הגוף וכאשר השכינה מקדימה ובאה, ואנשים אינם באים כאחד כיאות, קורא הקב"ה מדוע באתי ואין איש מהו ואין איש? שאין נתקנים האברים  והגוף אינו מושלם. כאשר הגוף לא הושלם- אין איש ולפיכך נאמר ואין איש כפשוטו . ובוא וראה : בשעה שבגוף הושלם למטה, קדושה עליונה באה ונכנסת באותו גוף, ונעשה

                      ת   ר   ו   מ   ה

למטה כעין למעלה ממש, ואז כולם צריכים להיזהר שלא יפתחו פיהם במלי דעלמא, לפי שישראל עומדים בשלמות עליונה ומתקדשים בקדושה עליונה אשרי חלקם.

ועשו ארון עצי שטים אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה ועשו ארון דוגמא לכיסא הכבוד וזהו שאמר ואת תבנית כל כליו , שהראה הקב"ה  תבנית כל כלי המשכן, שלכך היו פורשים על הארון בגד תכלת, שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד , והוא שכתוב בפרשת במדבר סיני [במדבר ד] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ולשון כליל תכלת שכולו היה דומה לתכלת של מעלה דוגמת מקום השכינה למעלה שכולו תכלת, ומפני שכיסא הכבוד מיוסד משלושה יסודות בשלושה מראות כמו שהזכרתי בפסוק [שמות כד] כמעשה לבנת הספיר, לכך הוצרך בצלאל לעשות שלושה ארונות, וזהו שדרשו חז"ל שלוש ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ, שקע של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ וציפה שפתותיו זהב שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, נמצא מצופה זהב מבית ומבחוץ, והיו שלושה ארונות ונראים ארון אחד, ולכך בפרשה זו של ארון כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מאות [גימל] שרצתה התורה להעלימה בכאן להעלמת יסודות הכיסא שהם שלושה, ובצלאל רמז בחשבון ארונות שעשה. וכנגד שלושה מראות שבכיסא תמצא שלוש מראות בקשת, ופני זה נכתבה מילת קשת שלוש פעמים בפרשת הברית של נח.

ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי קומתו [כה/י] אומר ילקוט שמעון בארון שמונחות שני לוחות הברית כתוב שכל המידות לחצאים, התורה באה ללמדנו כמה שאדם ילמד תורה יגיע רק לחצי, כי בארון שם מונחות לוחות הברית , התנא בפרקי אבות אומר: ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה, אלא הציווי על האדם רק ללמוד, כי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, בהפטרה כתוב: וה" נתן חוכמה לשלמה , ידוע כי שלמה היה החכם מכל אדם, והקב"ה שאל אותו מה אתה מבקש שאתן לך עושר וכבוד או חוכמה, בקש מה" רק חוכמה, אמר לו הקב"ה היות שאתה מבקש את החוכמה אתן לך את הכול, בסוף משלי ספר שכתב שלמה המלך- כתוב ג המה נפלאו ממני- וארבע לא ידעתים א] דרך נשר בשמים- ב] דרך נחש עלי צור – ג] דרך אוניה בלב ים – ד] דרך גבר בעלמה. החידא עליו השלום אומר: ואני שמעתי תשובה מהולכי דרכים – א] דרך נשר בשמים- פירוש שהנשר מעופף עד לשמים ונשרף ונופל לים ומת ושוב מתחדש, כמו שכתוב: תתחדשי כנשר נעורייכי פעולה זו הוא עושה עשרה פעמים ובסוף נופל לים ונשאר מת, וזה פלא אחרי שפעם אחד נשרף ובקושי מתחדש איך יעלה עוד פעם להישרף, ב] דרך נחש עלי צור- הוא פלא ידוע כי הנחש עפר לחמו אז מה הוא עושה שם על הסלעים – ג] דרך האוניה בלב ים – שהים מקום מסוכן כמה סכנות ורוחות סערה ודרך האוניה בלב ים.- ד] דרך גבר בעלמה- למה שהאדם מתרגל נשאר בטבעו עד יום מותו- אם אדם רגיל לשתות שתיה חריפה מופרזת עד שמקלקל את אבריו הפנימיים בא רופא מרפא אותו ומזהיר אותו לבל ישוב לדרכו הראשונה, אך דרך גבר בעלמה ונשאר בדרכו וטבעו. ויש על זה פירושים רבים. בדרך אחרת. באור הדברים האלה בצורה רוחנית: דרך נשר בשמים- זה בא ללמדנו שהאדם בעולם הזה צריך להיות כל ימי חייו קל כנשר כמו שעף בשמים להדבק נפשו אל שורשה- וזה העניין שהנשר עולה לשמים ונשרף ונופל עשרה

                  ת   ר   ו   מ   ה

פעמים. דרך נחש עלי צור:- וכן ידע האדם כי כל עצות היצר הרע רק בעסקי העולם הזה נגד ה" ותורתו זהו שכתוב דרך נחש עלי צור נחש שהוא היצר הרע עלי צור ישראל נגד הבורא וישראל פירושו נגד האדם. דרך אוניה בלב ים:- ידע האדם שהעולם הזה דומה לאוניה בלב ים והביא על זה משל: לאנשים שיצאו מעירם לארץ אחרת והנה הים סוער עליהם ובאה רוח סערה והשליכה את הספינה לאי נידח, אין שם איש רק אילנות טובות ומעיינות ומפלי מים נמצאים שם. והנה נחלקו האנשים בדעותיהם חלק ירדו לטייל באי נהנו מהנוף ואכלו מהפירות וחזרו בחזרה לספינה, חלק מהם לא ירדו בכלל ונשארו במקומם עד שהספינה תמשיך בהפלגה, וחלק ירדו מהספינה ונשארו באי ולא חזרו בכלל. והנמשל : הצדיקים נשארים במקומם לא זזים מהתורה והמצוות, הבינוניים עושים קצת חיים ושבים בחזרה למסלול, והרשעים נשארים ולא חוזרים כלל וכלל.

 עצי שיטים: למה נקראו עצים אלו בשם שיטים: שבאו לתקן את מה שקלקלו ישראל בשיטים עם בנות מדיין, ולכן המילה שיטים מוזכרת בפרשה זו 24 פעמים לרמוז שעצי השיטים הרי הם כפרה על אותם 24 אלף מבני ישראל שמתו במגפה בשיטים [תנחומא שם]

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים [כה/כ] אומר הזוהר הנגלה  כעין הכרובים למעלה, [וגם הכרובים למטה] עומדים על אות ונס. וכבר בארנו סוד הכתוב " והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ולא נאמר " פרושי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם" אלא שעל אות ונס היו עומדים, ובזמנים ידועים היו מרימים כנפיהם ופורשים אותם למעלה בכול יום ויום. והיו חוזרים וסוככים על הכפורת. ועל כן באות ונס היו עומדים . בכול מקום שרוח עליונה באה ושורה, באותו מקום ששורה, יש בו ממשות וקיום באות ונס. האדם נברא מן העפר, ועד שלא שרה עליו נצוף רוח עליונה, לא היה בו ממש. כיוון ששרתה עליו הרוח, נהיתה בו ממשות ועמד על מכונו, ואם תאמר שלא מצינו כזאת אלא באדם הראשון, בוא ולמד ממטה אהרון, שהוא עץ ללא ממשות כלל, כיוון ששלח בו הקב"ה רוח מעטה, עמד על עמדו ונעשה בריה וממשות. ומה עץ, שאין דרכו בכך ששלח בו הקב"ה רוח מעטה אחת, עמד על עמדו והייתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

והיו הכרובים פורשי כנפים וכו… אומר הזוהר הנגלה לכהן הגדול היו ארבעה  רמזים אם ישראל זכאים באותה שנה 1-היו הכרובים מחוברים בדבקות פנים בפנים . כיון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה 2- בקורבנות שעל גבי המזבח, וכאשר כהו ברך את העם-היו יודעים סוד הכרובים וסוד הקורבנות כשהיו ישראל זכאים, היה העשן עולה למעלה ישר כמקל. בין לצד מזרח. בין לצד מערב.בין לכל צדדי העולם. בדרך ישר היה עולה. וכאשר לא נטה לימין ולשמאל, ידעו שהיא עת רצון למעלה ולמטה. והקב"ה רוצה במעשה ישראל באהבה יתרה.כשהיו  ישראל זכאים ,  3 -היתה נראית על גבי אש המזבח דמות אריה האוכל את הקרבן שעל המזבח. וכאשר לא היו זכאים, היו רואים דמות כלב רובץ על המזביח. 4- כהן המברך את העם בשעה שזקף ידיו, כשהיו ישראל זכאים וראויים לברכה, היו ידיו נזקפות למעלה בלא טרח כלל,

                         ת   ר   ו   מ   ה

והתרוממו בשמחה וברצון.כי השכינה שרתה עליהן. ונזקפו מעצמן. ואז ידע הכהן שישראל ראויים לברכה, וכאשר היו ידיו כבדות. ובטורח רב נזקפו,ולא היה יכול להרימן אלא ברב טרח, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו וישראל אינם ראויים לברכה.

 והיו הכרובים פורשי כנפים אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא איתא במדרש: כשביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שאתם מקיימים את התורה, אמרו לו: הרי האבות ערבים בנו. אמר להם: אבות העולם הבאתם לי ערבים, שיש לי עליהם כמה חובות? אלא תנו לי ערבים שאינם חייבים לי. ומי הם אלה שאינם חייבים לי? התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אימותיהם. אמר להם הקב"ה: ערבים אתם את אבותיכם שאם אתן להם תורה שהם מקיימים אותה, ואם לאו אתם נתפשים עליהם? אמרו לו : הן. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה שנאמר : מפי עוללים ויונקים יסדת עוז [תחילים ח] ולפי מדרש זה, אולי זה הטעם שציותה התורה לשים אל ארון העדות דמות שני תינוקות סוככים על הארון, מאחר והם הערבים שקיבל הקב"ה בבואו לתת תורה לישראל והם האחראים לקיום הכתוב בספר התורה המונח בארון.

ועשיתה שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת [כה/יח] אומר אור החמה כתב החיד"א הקדוש בספרו ציפורן שמיר בשם חז"ל כי הכרובים רומזים שצריך האדם להיות נקי מעוון כתינוק [כרוב הוא תרגום של תינוק] ולי נראה לרמוז על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק " מענה רך ישיב חמה ולשון רכה תשבור גרם" תיבות " תשבר גרם" נוטריקון תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלות. ולזה ציוונו הקב"ה לעשות צורת הכרובים כצורת ב תינוקות על הכפורת של ארון העדות והיו הכרובים פורשי כנפים סוככים  על הכפורת- לרמוז שעל ידי הבל פיהם של [תשב"ר] המצפצפים בקולם בתורת ה" בהבל שאין בו חטא, יהיו סוככים עלינו בסוכת שלום מכל גזירות קשות ורעות.[אומר המחבר : [תשבר] ראשי תיבות תלמידן של בית רבן בגלל התינוקות הקב"ה מבטל את הגזירות].

ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל [כה\כב] אומר רבינו יהודה פתיה בספרו הרוחות מספרות אף על פי שהקב"ה מלא את השמים ואת הארץ כמו שכתוב [ירמיה כג\כד].מפני אהבת ישראל צמצם אורו בין שני הכרובים. כי האור אף על פי שהוא גדול מאד, יוכל להצטמצם. שהרי אם תניח כף ידך סביבות החשמל, יחשך כל אור הבית, וכל אור הבית יצטמצם בתוך כף יד. ובזה השיבותי לשואלי דבר, ששאל על פיוט אמרו רבותינו, הנזכר בהגדה דליל פסח [נוסח בגדד והודו] שנזכר שם, כי כשירד הקב"ה למצרים, ירדו עמו תשעת אלפים רבבות מלאכים. ותמה ואמר, והלא תשעת אלפים רבבות הם סך עצום, העולים תשעים מליון. והמלאך הוא שלישו של עולם [חולין צא] [בהראשית רבה פרשה סח אות יז] ואיך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון מלאכים?. אמרתי לו, חדא שאין גודל המלאך שלישו של עולם, אלא הוא  השני, ואחר חוזר ועף שליש השלישי. וכמו שכתוב [בברכות ד\ב] תאנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע. ועל מה ששאלתה איך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון, הנה האור תופש מקום. שהרי אם תדליק נר אחד בחדר, יתמלא כל החדר כולו, עד אפס מקום פנוי. וכאשר

                      ת   ר   ו   מ   ה

תחזור ותדליק עוד כמה נרות אצלו, יכול החדר לקבל את אור כולם, אף על פי שכבר נתמלא החדר מאור הראשון.

ועשית מנרת זהב טהור [כה-לא] אומר ילקוט מעם לועז. רמז המנורה: דעו שכל מעשיה מכוונים לתורה הקדושה. שבעת הקנים הם כנגד שבע התיבות שיש בפסוק בראשית. וי"א הכפתורים הם כנגד י"א התיבות שיש בפסוק ואלה שמות. ו"ט הפרחים הם כנגד ט התיבות שיש בפסוק ויקרא. וגובה המנורה שהיה י"ח טפחים כפי שאמרנו. דע שטפח אחד לא היה שלם. נמצא שנחשבים כי"ז טפחים בריוח. והם כנגד י"ז תיבות שיש בפסוק במדבר. וכ"ח הגביעים הם כנגד כ"ח התיבות שיש בפסוק של אלה הדברים. נמצא שכל חמשת הפסוקים הראשונים של התורה מרומזים במנורה. ומספר כולם.[מ"ט] [ע"ב].

את תרומת השם מאמר מהזוהר הקדוש ספר מתוק מדבש פרשת ויקהל [דף רטו]: מלת "את" באה לרבות את כל אותם מחנות העליונים האחרים להתחבר הכל כאחד עם הד" מחנות העיקרים שהם 12 מחנות בכלל אחד, וכנגדם הם 12 מינים במלאכת המשכן, שהם א-זהב ב-וכסף ג- ונחושת ד- ותכלת ה- וארגמן ו- ותולעת שני ז- ושש ח-ועזים ט- וערת אלים מאדמים וערת תחשים י- ועצי שטים יא- ושמן למאור יב- ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים עד כאן הם 12 מינים שהביאו לצורך מלאכת המשכן. ואמר אלו ה 12 מינים הם כנגד ה 12 מחנות מלאכים שכלולים כולם יחד בכלל 4 מלאכים הנקראים חיות הקדש כמו שלמדנו, כי כל חיה כלולה מ2 חיות אחרות, הרי 12 חיות.

יום ראשון ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים,

את בני ישראל לפני מותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות והוא ברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

 

משה רבנו ברך גם את המתנגדים לו כמו 'תלמידי' קרח ועדתו, בבחינת הכתוב": "ובני קרח לא מתו" – בעלי המחלוקת הנצחיים כמו דתן ואבירם ודומיהם שבאו אחריהם.

 

גם אחרי מותו, לא בכו אותו כל ישראל אלא רק חלק, בבחינת הכתוב: "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב" (דברים לד ח). לא נאמר בפס'  "כל בית ישראל" כמו אצל אהרן, בו נאמר: "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (במדבר כ, כט).

 

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל. בכל זאת ברך את כולם מכל הלב.

 

בעצם, לכל מנהיג היו ויהיו מתנגדים. גם אצל מרדכי היהודי נאמר: "רצוי לרוב אחיו". למרות שהוא הציל את כולם משמד, בכל זאת היו כאלה שהמשיכו לשנוא אותו.

לפי הקבלה, אלה היו משבט יהודה שקינאו בו, בגלל שמרדכי היה משבט בנימין.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה, בהם "לא כהתה עינו – ולא נס לחה" (דב' לד, ז). הוא ראה 6/6, והיה בריא בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כן יהיה לנו אמן כן יהי רצון.

 

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער החמישים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

 

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר {היה מהול}, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס':

"ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים".

 

וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים, שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב: "וירא אלהים את האור כי טוב".

 

אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים את בני ישראל לפני מותו".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

 

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמיתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים, מתוך שמחה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו זכה לתואר "איש האלוקים", היות וברך את בני ישראל לפני מותו, בברכה שלמה ומתוך שמחה, ולכן נאמר "הברכה" ב-ה' הידיעה.

וכל זה, למרות שהם אלה שהכעיסו אותו בפרשת מי מריבה, דבר שגרם לו להכות בסלע ולא לדבר אליו, ובגלל זה לא נכנס לארץ ישראל.

 

משה רבנו לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

 

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון.

ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 

בכוח הדיבור, ניתן לקטלג כל אדם לטוב או לרע.

על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן.

 זה תלוי ביחסנו אליו.

 

כמו כן, השימוש בתואר עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות"

 מתוך התפילה בחגים – "אתה בחרתנו".

 

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל:

 "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז".

הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

 

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה:

 "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר:

 "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה,

 בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

 

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

 

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

"ואתה תצוה את בני ישראל,

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור,

להעלות – נר תמיד" (שמות כז, כ).

 נ-ר  ת-מ-י-ד – אותו נדליק  ל-ת-מ-י-ד –

 במנורת בית המקדש השלישי – בקרוב מאוד.

 

ת-צ-ו-ה {נוטריקון}: צ'עקת ה'דל ת'קשיב ו'תושיע.

עלינו לזעוק ולהתפלל – לגאולת שכינת עוזנו ומקדשנו.

 

"ואתה תצוה. משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. מט י)

 

מ-ש-ה = "מ'ה ש'היה ה'וא ש'יהיה"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. קהלת א' ט').

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

דברי התורה-  לע"נ סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה – י"ב אדר

 

בתחילת פרשת "תצוה", הקב"ה מצווה את משה רבנו כמה ציווים:

תרומת "שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמ' כז, כ), עשיית "בגדי קודש לאהרון {ובניו} לכבוד ולתפארת" (שמ' כח, ב), הקדשת הכהנים "וקידשת אותם, וכהנו לי" (שמ' כח, מא), וחותמת ב"מזבח מקטר קטורת" (שמ' ל, א). דבר כשלעצמו תמוה, היות ומקומו של מזבח הקטורת הוא בפרשת "תרומה" עם שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, המוצבים בקודש. לכן, מזבח הקטורת היה צריך להיות מוזכר שם, ולא בסוף פרשתנו – "תצוה".

כל הציווים הנ"ל, מהווים המשך לארון הברית, הכפורת והכרובים, שלחן לחם הפנים ומנורת הזהב, מזבח העולה, יריעות המשכן וקרשיו, בריחיו ואדניו, עליהם למדנו בפרשה הקודמת "תרומה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלש שאלות על השימוש בביטוי "ואתה תצוה", הפותח את פרשתנו:

1. "למה הוצרך לומר 'ואתה', אחר שעמו היה מדבר"? הרי פרשת "תצוה" מהווה המשך לפרשת "תרומה".
2. "עוד, למה אמר 'תצוה', ולא צו", כמו בתחילת פרשת "צו" – "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (ויקרא ו, ב).
3. "עוד, למה אמר לשון ציווי? {הרי} בפרשת תרומה, התורה השתמשה בביטוי "ויקחו לי תרומה".

 

לשאלה הראשונה, מדוע נאמר הביטוי "ואתה", עונה רבנו: "ואולי, כי לצד שהדבר אינו מן המוסר לצוות ה' שידליקו נרות בבית ה' אשר ממנו תצא אורה… אשר על כן, אמר למשה כי מצוה זו, לא יאמרנה לישראל על פי ה', אלא הוא יצווה. פירוש מפי עצמו, שינהגו כבוד זה, להביא שמן להדליק – ולזה אמר 'ואתה'…", כלשון קדשו.

כלומר, הקב"ה "המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", היתכן שיצטרך מנורה בביתו – בית מקדשו. לכן השתמש בביטוי "ואתה", כאילו המבקש הוא משה רבנו ולא ה'.

 

לשאלה השניה, מדוע השתמשה התורה בביטוי "תצוה", משיב רבנו: משה רבנו בהיותו צדיק יסוד עולם העושה את מצות רבו בזריזות ובהתלהבות, עוד עשוי היה "שיעשה הוא כל הנדבר אליו. ויביא כל הנדבה של המשכן, לצד התלהבותו בעבודת ה', גם יעשה מלאכת המשכן ועבודתו, לזה אמר אליו תצוה" כדברי קדשו.

כלומר, התפקיד של משה יהיה לצוות ולפקד על ביצוע מלאכת המשכן. וכדברי רבנו בהמשך: "לזה אמר אליו 'ואתה תצוה'. פירוש: מה שיש לך מהיתרון על כל ישראל – אינו אלא מה שתצוה אותם…". לכן נאמר "תצוה" ולא "צו".

גם תרגום אונקלוס מתרגם: "ואתה תצוה – ואת תפקד ית בני ישראל".

 

רבנו מעלה עוד תשובה במשמעות הביטוי "תצוה",

ולהלן דברי קדשו: "בירר ה' למשה את המלכות, והמליכו על ישראל. והוא אומרו, תצוה את בני ישראל, על דרך אומרו "ויצוני ה' לנגיד על עמו" (שמ"א יג יד)… כאן ייחד משה למלכות ישראל, ואהרן כהן. ואולי כי לזה התכוון מה שאמר הכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש': ממלכת – חוזר אל משה. כהנים – אהרן. גוי קדוש – אלו הלווים". כלומר, היות ואהרן ובניו נבחרים לכהונה ככתוב: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו" (שמ' עח, א), לכן בחר במשה כמלך, דבר הרמוז במילה "תצוה".

מדרש תנחומא (תצווה ו'). "אמר ליה הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, גזור = תצווה עליהם והם עושים, כדברי שמואל אל שאול לאחר שהקריב את הקרבן, בטרם הגיע שמואל (א', יג יד'): "ויצווהו ה' לנגיד על עמו", וכן לעיל (שמ', ו' יג'): "ויצוום אל בני ישראל". כלומר, הביטוי "לצוות" הוא בבחינת מלך, כך שמשה רבנו היה ויהיה מלך המשיח על עם ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"ואתה תצוה" – לזמן עתיד = בגאולה האחרונה.

 בחסדי ה', את ניצניה זוכים לראות.

 

 

"לכל תלמיד חכם,

יש ניצוץ מנשמת משה רבנו"

(רבנו-אור-החיים-הק' שמ' כז ב).

 

"כי בכל צדיק וחכם, מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה כשעוסק בתורה,

 ועוזרו לכוון אל האמת".

 (המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו, בעל "כיסא מלך" על תיקוני הזהר קי"ב ע"א).

 

בתיקוני הזהר (קיב ע"א) נאמר:

"אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, בכל צדיק וחכם דאיתעסק באורייתא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלכל תלמיד חכם יש ניצוץ מנשמת משה רבנו, ולכן היו חכמים בגמרא שכינו איש את רעהו: "משה – שפיר קאמרת". וכדברי קדשו: "ואולי, שירמוז באומרו 'תצוה', על דרך אומרם ז"ל: כי כל תלמיד חכם יש לו ניצוץ מנשמת משה רבנו (חולין צג, ע"א). ולזה רז"ל היו קוראים זה לזה משה – כי הוא זה המדבר, בבחינת נפש הלומדת תורה. והוא אומרו 'ואתה תצוה' – על דרך אומרו 'כי מלאכיו יצוה לך' – שהוא לשון צוותא, ליווי לאיש ישראל הנכבדים…". לכן בחר הכתוב לקשור את זה במצות שמן למאור המסמל את התורה.

פועל יוצא מדברי קדשו: ניצוץ ממשה רבנו, מצטוות ומתלווה אלינו – לומדי התורה.

 

המקובל האלקי רבנו אברהם אזולאי – מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'):

"אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

 

רבנו שלום בוזגלו  – מגדולי המקובלים בכלל ומקובלי מרוקו בפרט, כותב בספרו: "כיסא מלך" על תיקוני הזוהר: "כי בכל צדיק וחכם מתפשט ניצוץ משה רבנו ע"ה שעוסק בתורה – ועוזרו לכוון אל האמת (קיב' ע"א).

רבי שלום בוזגלו כתב בנוסף ל"כיסא מלך" על תיקוני הזהר, גם "מקדש מלך" על הזהר, "הדרת מלך" על כל מאמרי הזהר העמוקים וכו'. רבנו שימש כאב"ד במראקש שבמרוקו ובלונדון, שם נפטר ביום ח"י אייר {ל"ג בעומר} תק"ם {1780}.

 

רבנו שלום בוזגלו – היה תלמידם של המקובלים האלוקיים רבי אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם", ורבי חיים בן עטר ע"ה, הסבא של רבנו-אוה"ח-הק'.

רבנו כותב שזכה ללמוד אצלו גם אחרי מותו. וכך הוא כותב: "בליל מוצש"ק כ"ב לחודש תמוז… קבעתי משנתי בקונטרס זה וישנתי מתוך הלימוד, ואראה בחלומי והנה לנגדי החכם המפורסם בחכמה ובחסידות ומופלג בזקנה כמוהר"א חיים ן' עטר זללה"ה, זקנו של ר' חיים בן עטר שנקבר בירושלים תובב"א…

 והיה מראה לי בחלום ספר שהיה כתוב בו 'ספירת המלכות שיעש לה ארגמ"ן ואמר לי… ואיקץ וכתבתיו למזכרת".

 

החיד"א – מצאצאי רבי אברהם אזולאי, מזכירו בפירושו לזהר "ניצוצי אור", למעלה משלוש מאות פעמים.

בהסכמות לספריו, הוא זכה להכרה כאחד הגדולים מצד רבני מרוקו, אמסטרדם, לונדון, טבריה – ספרדים כאשכנזים.

 

 

מדוע גלותנו האחרונה,

מתארכת כאלפיים שנה?

 

רבי יצחק: גלות אדום מתאחרת – בגלל ביטול תורה (זוהר חדש, בר' טו ע"א).

"כל עוד אין עוסקים בתורה ובמצוות –

אין משה רבנו חפץ לגאול עם של בטלנים מהתורה…

            כי הוא ימלוך עלינו לעתיד" (רבנו אוה"ח הק', שמות כז, כ).

 

"ויקחו אליך שמן זית זך – כתית למאור".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמרה המילה "אליך", הרי את השמן מנדבים למשכן, ולא למשה רבנו?

רבנו מביא את דברי רב ששת המסביר בגמרא (שבת כב ע"ב) מה היא מטרת הדלקת המנורה בבית המקדש, לאור הכתוב 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך': וכך דברי קדשו: "וכי לאורה הוא צריך. והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר, לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מאי 'עדות', אמר רב: זה נר מערבי שנותן בה שמן כמות חברותיה, וממנה היה מדליק, ובה היה מסיים". כלומר, להראות את הנס היום יומי של הנר המערבי שלא נכבה, למרות שהכהן שם בו את אותה כמות שמן ששם בשאר הנרות, ובכך יתחזק מעמדו של משה רבנו גם בקרב ליצני הדור שלא האמינו שהשכינה תשרה בתחתונים. לכן נאמר לו "ויקחו אליך". רבנו חותם את דבריו כך: "כי לזה נתכוון באומרו 'ואתה תצוה', לומר שלא יחוס שלא יאמנו דבריו, להיות הדבר תמוה שידור אל עליון בתחתונים… וא"ת ומנין יצדיקו – 'ויקחו אליך'. פירוש – בדבר הזה יש לך חיזוק…".

 כלומר, הנס בנר המערבי, מוכיח ש"אל עליון דר בתחתונים", כדברי קדשו.

 

הרמב"ן אומר שנסים רבים נעשו במקדש, אבל נבחר דווקא נס השמן, היות והוא מלווה את עם ישראל גם אחרי החורבן ע"י נס חנוכה, ואותו אנו ממשיכים לזכור מידי שנה בשנה בחג האורים –  חנוכה.

 

הזוהר הק' נותן לנו טעם להתמשכות גלות אדום: רבי יוסי בר חלפתא שאל את רבי יצחק: מדוע הגלות האחרונה מתארכת? ענה לו: "לא אתארך אלא על ביטול אורייתא, וכך שמעתי מרב המנונא סבא: "תלתא גלותא גלו ישראל וחזרו בזכות האבות, גלות רביעית בזכות – משה רבנו (זוהר חדש. בר' טו ע"א).

כלומר, שלש הגאולות הראשונות של עם ישראל היו בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ואילו מהגלות האחרונה גלות אדום בה אנו שרויים, ניגאל רק בזכות לימוד התורה שניתנה לנו באמצעות משה רבנו ע"ה.

מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א' ט'). 

תפילה לבורא עולם שאיר את עינינו בתורה, ובכך נזכה לקבל את גואלנו הראשון והאחרון – משה רבנו – רעיא מהימנא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מהתורה, וזה הוא שרמז הכתוב כאן באומרו: ואתה תצווה את בני ישראל – על דרך "כי מלאכיו יצווה לך",

תצווה – מלשון צוותא, צוות שמתלווה ומצטוות לצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "או על דרך אומרם ז"ל, אין צו אלא מלכות, כי הוא {משה רבנו} ימלוך עלינו לעתיד, ותנאי הוא הדבר שיעסקו ישראל בתורה. וזה הוא אומרו: 'ויקחו אליך שמן זית זך', ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן. מה השמן מאיר לעולם, כך התורה. והם דברי הזוהר שכתבנו בסמוך. ודקדק לומר זך, שצריכים לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים, שהם לקנטר ח"ו, או להתגדל וכו'.

ואמר עוד "כתית", פירוש שצריכים לעסוק בתורה ולכתת גופם וכוחם, על דרך אומרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל" (במ', יט, יד). וכבר כתבתי ענין זה בחפצי" = {"חפץ ה'" הוא ספרו של רבנו-אוה"ח-הק' על הגמרא}.

וכך עולה מדבריו ב"חפץ ה': המיימינים הם תלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך עיון וטורח כדי לברר את טעמי הוראות התורה, כמו אדם העושה מלאכה ביד ימינו שהיא מיומנת ובעלת עוצמה. וזה בניגוד ל"משמאילים בה" הלומדים תורה מבלי לטרוח להבין כל פרט. כך מפרש רבא בר רב שילא, ויש אומרים רב יוסף בר חמא בשם רב ששת את הפסוק: "אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טו). יוצא לפי הפירוש הנ"ל, המיימינים הם אלה הלומדים תורה מתוך עמל רב, וזוכים לאורך ימים… וכל שכן לעושר וכבוד, ואילו הלומדים מתוך עצלות, זוכים רק לעושר, ונקראים המשמילים. (רבנו-אוה"ח-הק' "חפץ ה'. שבת סג ע"א).  לכן, התורה משתמשת כאן בביטוי "כתית" – לכתת את כוחו ואונו של הלומד ,עד שיבין את התורה.  

 גם לפי פשט הפסוק עולה, המיימינים – הם אלה שלאחר לימודם, מסתכלים ימינה כדי לדעת מה הספיקו ללמוד. לעומת זאת, המשמילים – אלה העצלנים המסתכלים שמאלה לראות כמה נשאר להם לסיים, כמקובל אצל ילדים

 

"כתית למאור – להעלות נר תמיד" (שמות כז כ).

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' יתברך על השכינה שהיא בגלות…

 שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם"

 ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק').

 

תפילה רבנו "אור החיים" הק' על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם.

 

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

 ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

הביטוי "כתית למאור" רומז לבית המקדש השלישי בו נעלה את נר התמיד לתמיד. שלא כמו בית ראשון ושני שנכתשו ע"י הבבלים והרומאים, והרמוזים במילה "כתית".

"כת" = 420 שנים – תקופת בית המקדש השני. "תי" = 410 שנים – תקופת בית המקדש הראשון.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "למאור" – כי יכוון בשמן זית להאיר למאור ולייחדו במכוון". הכוונה לקב"ה שגלה עם עמ"י כדברי רבי שמעון בר יוחאי: "ושב יהוה אלהיך את שבותך" (דב' ל, ג) – בוא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם… ואף כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שבזמן הגלות, נחשך מאור הלבנה שנקראת המאור הקטן, ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה. ולזה יצוו, כי יכוון בשמן זית להאיר למאור, ולייחדו במכוון. גם יכוון אל המאור הגדול".

על הפס' האחרון בסוף פרשת אחרי מות: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחוקות התועבות… ולא תטמאו בהם אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יח ל) אומר רבנו-אור-החיים-הק': "כי התיעוב בכל מציאות שיהיה – יפעיל פירוד בין ישראל ובין השכינה. שאין שכינה שורה אלא על המושלל מהכיעור ההוא – וקדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים".

 

מה משמעות השכינה?

 

 הביטוי שכינה, הוזכר לעיל ע"י הרשב"י : "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם", דורש הסבר. על כך אומר רבי משה פרנקו בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק' בספרו "מאור החיים" עמ' יח:

"וחייב כל ישראל לבקש מאת ה' ית' על השכינה שהיא בגלות. וכדי שכל אדם יבין מה היא השכינה, אכתוב בקונטרסי הזה מה ששמעתי מפי מורי רבי חיים אבן עטר בעת שפירש זה הפירוש, באופן זה ידעו אוהבי ידידי – שהשכינה היא מן האור הגדול של בורא עולם, והוא מכסה כבודו, שמשם באות כל הנשמות הבאות בזה העולם. והאור הזה שיש עמנו בגלות המר והנמהר, ומכוחו הוא שאנו יכולים לסבול. וזו הארה עצמה, באה בכל יום ומשתחווה לבוראה, ובוכה ומיללת בעדינו: יהי רצון שתשמע תפילתנו…". יוצא שהשכינה היא, בבחינת הגילוי הגבוה של הקב"ה בעולם.

 

המקובל הרה"צ הרב יהודה פתייה ע"ה כותב בספרו (מנחת יהודה, עמ' 73-74): "… כי הקב"ה נקרא "שמש", כמו שנאמר "כי שמש ומגן יהוה אלהים" (תהלים  פד, יב), והוא רוכב שמים, כמו שנאמר "רוכב שמים בעזרך" (דב' לג, כו). זריחת אורו בארץ מתחת, כי "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג). ולאותה הזריחה של אורו שבארץ, קוראים רבותינו ז"ל בשם "שכינה", על שם שהיא שוכנת למטה בין ישראל, כמו שנאמר, "כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד), וכן "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

כמו שהעננים בשמים מסתירים את אור השמש, כך עוונותינו מסתירים ומפרידים בינינו לקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).

לאור זאת, הרב פתייה מסביר את הצורך באמירת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני קיום כל מצוה: ע"י קיום המצוה, אנו מתפללים ששם הוי-ה ברוך הוא ישתלם, ויתייחדו שתי אותיות י"ה עם שתי אותיות ו"ה, החסרות מהשם הוי-ה במלחמת עמלק, בבחינת הכתוב: "כי יד על כס י"ה, מלחמה ליהוה בעמלק" (שמ' יז, טז), ויהיה ה' שלם. לכן אנו נוהגים לקרוא "לשם יחוד", כדי שלא יהיה פירוד, וכך תפילתנו תתקבל ברצון בפני בורא עולם.

 

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו…

 ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך –

לכבוד ולתפארת" (שמות כח א – ב).

"חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע הכתוב השתמש בביטויים: "ואתה, הקרב, אליך"? הרי מדובר במינוי אהרן ובניו לכהונה, כך שהיה יכול לכתוב: "תמנה את אהרן ובניו לכהנים". כ"כ, מדוע ציין שהבגדים "לכבוד ולתפארת".

רבנו מסביר ע"פ מדרש (שמואל רבה ד, ג) שהכהונה הייתה צריכה להיות נחלתו של משה רבנו וזרעו ככתוב: "למשה היה למנה" (ויקרא ח כט), ואילו אהרן, היה צריך להיות לוי ככתוב: "הלא אהרון אחיך הלוי" (שמ' ד, יד). משה רבנו סירב לקבל את השליחות, ואמר לה': "שלח נא ביד תשלח". בעצם, משה ביצע את השליחות בהתחלה בעל כורחו.

כעת, הגיע זמן ביצוע העונש בו אהרן הלוי מתמנה להיות כהן במקום משה.

 

 הקב"ה אומר למשה לבצע את המינוי מתוך שמחה, ולקרב את אהרן, ולכן השימוש בביטוי "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך" – עליך לקרב אותו מתוך שמחה, ואף לעשות לו בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" דבר המבטא שמחה. וכד"ק: "לזה אמר לו בשעת מעשה, 'ואתה'. פירוש לא לצד שאני מצווך לבד, אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן אחיך מצד עצמך, ותעשה הדבר כאילו אתה חפץ בו. כי זה לך במקום קרבן לכפרה, על אשר העזת פניך לפני ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר האדם חוטא, מתרחק ענף אחד משורש נשמתו, כפי שקרה למשה רבנו כאשר סירב לשליחות, גם אם זה היה מתוך ענוה. כעת, הקב"ה אומר לו: "הקרב אליך את אהרן אחיך". כלומר, כעת זמן תיקון החטא ההוא, ע"י מינוי אהרן במקומו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שבעקבות האירוע הזה, הוא מבין את דברי הגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה, כשם  שמברך על הטובה" (ברכות נד, ע"א). רבנו אומר שהייסורים מקרבים את ענפי הנשמה.

 משה רבנו הפנים את הנושא, ועשה את הכל מתוך שמחה.

 

 

"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך – לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

אורות רוחניים – בקעו מבגדי הכהנים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר: ארבעה בגדי לבן רומזים אל ד' אותיות הוי-ה, וזה כנגד ספירת התפארת. ד' בגדי זהב רומזים אל ד' אותיות "אדנ-י", וזה רומז לכבוד.

פועל יוצא מדברי קדשו: מבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות רוחניים שהשפיעו והאירו את אישיותו ומהלך עבודתו בבית המקדש של הכהן הגדול, האמור לכפר לעם ישראל.

 

 

הרמ"ק – רבי משה קורדברו מגדולי המקובלים בתקופת האריז"ל בצפת:

 מכל פרט בבגדי הכהן הגדול, בקעו אורות עליונים שהאירו לכל עבר כאלומות אור, והשפיעו על העולם כולו. כדוגמא, מציין הרמ"ק את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בבגדי לבן: "הכהנים שהמשכתם מצד החסד, בגדיהם בגדי לבן, וזה ענין הכהן הגדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים {בגדי זהב צבעוניים}, ולובש לבנים מפני שעבודת היום בבגדי לבן".

 

רבנו מציין כדוגמא, את לשון הזהורית {בגד בצורת לשון צבוע באדום} ההופך ללבן, כסימן שהקב"ה כיפר לעמ"י ביום כיפור. כלומר, מידת הגבורה והדין, התהפכה לחסד ורחמים.  

נושא הבגדים, מלווה אותנו מאז חטא אדם הראשון: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות". חכמים דרשו: חגורה אין כתיב, אלא חגורות, חגורי חגורות, איסטיכון = {כתונת עור}. גליון = {מעיל מעליהם}. וסדינים = {טלית לעיטוף עליון עם הראש}.

 

הגמרא דורשת: לבוש = לא בושה. גלימה = שנעשה בתוך הבגד כגולם המכוסה. סודר = סוד ה' ליראיו שמכסה גם את הראש. כל זה גורם לאדם להתבייש וליראת שמים (שבת עז, ע"ב).

ניתן להוסיף: מעיל = מעילה. בגד = בגידה. כלומר, הבגדים נועדו לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת.

 

"ונשמע קולו

בבואו אל הקודש לפני יהוה" (שמ' כח, לה).

 

הפסוק מדבר על מעיל הכהן הגדול המקושט בשוליו, על ידי רימונים ופעמונים המשמיעים קולות, כך שבבואו אל הקודש, ישמע קולו כאדם המצלצל בפעמון לפני כניסתו לביתו, כדרך ארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפעמונים: "ובצאתו ולא ימות – נראה, שאם לא היו לו הפעמונים שמשמיעים את הקול, חייב מיתה לשמים", ולא רק אם היה מחוסר אחד הבגדים.

מוסר השכל: הרוצה שהקב"ה ישמע את קולו וימלא את בקשותיו – יבוא ויעסוק בקודש.

גאולתנו תלויה בכך שנרבה לעסוק בקודש.

 

הגה"צ הרה"ג יהושע מאמאן ע"ה כתב בספרו "שדה יהושע" לפרשת "תצווה" בשם המלבי"ם, שברימון יש תרי"ג גרעינים, ולכן לדעת הרב יהושע, תיקנו חכמים לאכול מהרימון בליל ר"ה "ולבקש מהקב"ה שירבו זכויותינו כרימון, והכוונה שנזכה לקיים בעזהי"ת, תרי"ג המצוות בשלמותן". כדברי קודשו.

כבוד הרב שימש כראב"ד במראקש שבמרוקו, רב ראשי של נהריה. אב ביה"ד בבאר שבע, חבר ביה"ד הגדול לערעורים. הוא כתב ספרים רבים, בניהם השו"ת "עמק יהושע" ז' כרכים, "שדה יהושע" וכו'. אבותיו ואבות אבותיו, שימשו כדיינים במרוקו. באילן יוחסין שערך בנו הרה"ג רפאל מאמאן שליט"א, הם צאצאים של הרמב"ם. מאמאן = מימון.

 

 

"ועשית ציץ זהב טהור, ופתחת עליו פיתוחי חותם

 קדש ליהוה… לרצון להם לפני יהוה תמיד" (שמ' כח לו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את משמעות הכיתוב בציץ "קדש לה".

וכך דברי קדשו: "צריך לדעת, מה ענין יגידו ב' תיבות אלו 'קדש לה' שבהם יהיה 'לרצון לפני ה".

ואולי, שיכוון באומרו 'קדש' – על ישראל, כאומרו 'קודש ישראל' (ירמיה ב, ג). ותיבת 'לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים 'קודש' – הם לה' – חשוקים, דבוקים, משועבדים. ולזה – יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל, באמצעות הכתב, והוא סוד 'אני לדודי', ובזה יתרצה 'דודי לי" (שיר השירים ו, ג).

 

העולה מדברי קדשו: הכהן הגדול מייצג את עמ"י. הקב"ה אוהב את עמ"י בבחינת "ודודי לי". 'דודי' זה הקב"ה. כל זה, בתנאי שאנחנו נלך בדרך ה', בבחינת 'אני לדודי'. 'אני' – עמ"י.

הקשר שלנו לקב"ה, דומה ליחס בין מגנט למתכת. ככל שיתקרבו, הם ידבקו. כך בני ישראל מול הקב"ה. ככל שיהיו "חשוקים, דבוקים, משועבדים" בה', כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, כך הקב"ה ינהג כלפינו, כדברי הזהר: "וישראל דאתדבקו בקודשא בריך הוא – קודש איקרון" (זהר שמיני מב, ע"א).

 

"והיה פי ראשו בתוכו,

          שפה יהיה לפיו סביב מעשה ארג" (שמות כח, לב).

איך ניתן לזכור את מה שאנו לומדים? הרמז, בפס' הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לימד אותנו לפני כן, שרק ע"י לימוד תורה נזכה לגאולה. איך ניתן לזכור את תלמודנו?

רבנו כותב בשירו החותם את פירושו לתורה. בכדי להאיר בתורה, יש ללמוד מתוך עיון:

"הגבר, בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך. במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

מקובל לחשוב שרק גאונים זוכרים את הלימוד, ולא היא. בזמן הגאונים, רק ראשי הישיבה של סורא או פומבדיתא בבבל, נקראו בתואר גאון, כמו רב סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רב שרירא גאון וכו'. התואר "גאון" הוא כנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" ע"פ הפס' בתהלים: "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה).

הגמרא מספרת על האמוראים שחזרו 40 פעמים על לימודם, עד שהיה מונח אצלם בכיסם.

 

הגר"א שואל מדוע נאמר בכיסם ולא בקופסא? משיב על כך: בכיס, האדם ממשמש מידי פעם, לא כן בקופסא. כלומר, בנוסף לארבעים פעם, מידי פעם חזרו על לימודם כפי שמדגיש אחד ומיוחד משרי התורה של ימינו הרה"ג יהושע כהן שליט"א בספרו המפורסם בקרב לומדי התורה "כרם יהושע" על דרך הלימוד.

 על רבי אליעזר בן הורקנוס {הגדול} תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי נאמר: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). כלומר, אינו שוכח דבר מתלמודו כמו בור מטויח בסיד שאינו מאבד טיפת מים. הוא זכר בעל פה אלפי הלכות כפי שסיפר לפני מותו לתלמידו רבי עקיבא (סוטה מט ע"ב).

 

רבי יעקב בנו של ה"בן איש חי" הביא בשם ה"חתם סופר", בכדי שהתורה תישמר אצלנו, יש ללמוד אותה מתוך חוויה, ולראות בה דבר פלאי כדברי דוד המלך: "פלאות עדותיך – על כן נצרתם נפשי" (תהלים קי"ט, קכ"ט).

כלומר, יש ללמוד מתוך שמחה שהוא אחד ממ"ח קנייני התורה המנויים במסכת אבות (פ"ו, מ"ו).

הדבר השני הוא: ללמוד בקול כמקובל בישיבות, כדברי הגמרא (עירובין נד) על הפס' (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם". אל תקרא "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם" = להוציא את המילים מהפה.

 

כל זאת לומדים מהפס' בכותרת בפרשתנו: "והיה" לשון שמחה – לימוד מתוך שמחה. "שפה יהיה לפיו סביב" – שמוציא בשפתיו, ואז "ראשו בתוכו" המסמל את התורה ככתוב בתהלים (קיט, ז – קס): "אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר… רֹאשׁ–דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם, כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ". ואז התורה תהיה "בתוכו" כדברי הפס'.

מהמילה "סביב", ניתן ללמוד: יש לחזור על הלימוד. כלומר: "שפה {הלימוד}, "יהיה בפיו – סביב" {מסביב לשעון).

לסיכום: רוצים משיח עכשיו? "זכרו תורת משה עבדי = {ללמוד עד שנזכור} הנה אנוכי שולח לכם את  אליה הנביא לפני בוא יום יהוה, הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג כב – כג).

בזמן שנזכור ונקיים את התורה – יופיע אליהו הנביא.

 

"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי ששיטים" (שמות ל, א).

"שמן וקטורת – ישמח לב" (משלי כז ט).

 

 מעלת הקטורת בזהר: "וכשהיה ענן הקטורת מתמר ועולה

 ופונה למעלה ונעשה כאשכול – היה ידוע שהתכפרו עוונות ישראל".

הכהן היה רואה את אותיות השם הק' – עולות עם ענן הקטורת:

"אתוון דרזא דשמא קדישא פרישן באוירא, וסלקין לעילא בההוא עמודא" (זהר 'תצוה').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע רק פה בסוף פרשת תצוה, נאמר מזבח הקטורת, ולא בפרשת תרומה עם שאר כלי הקודש: ארון הברית, הכפורת והכרובים שהיו מוצבים בקודש הקודשים. בקודש אמורים להיות שולחן לחם הפנים המוצב בצפון, ומנורת הזהב בדרום. משום מה, לא הוזכר מזבח הקטורת המכונה גם מזבח הזהב, האמור להיות ממוקם בין השולחן למנורה. ובלשון קודשו: "טעם שסידר כלי זה {מזבח הקטורת} של פנים, מאוחר מכל המשכן ועבודתו, כבר פרשתי בפרשת תרומה", שם כתב רבנו: "אבל מזבח הזהב, הגם שלא תשתנה עבודתו שהיא הקטורת, חצי מנה בבוקר וחצי מנה בערב, אעפ"כ – לא ישמש בבית עולמים, ועשה אחר, וגנזו לחלוטין" (שמ' כה, ט).

כלומר, שלמה המלך גנז את מזבח הקטורת שנעשה במשכן, ועשה אחר במקומו.

 

חשיבות הקטורת: על כך אומר מדרש תנחומא (תצוה טו). "אמר הקב"ה: מכל הקורבנות שאתם מקריבים, אין חביב עלי מקטורת. תדע שכל הקרבנות לצרכיהם של ישראל. כיצד? החטאת הייתה באה על חטא ואשם. העולה באה על הרהור הלב… אבל הקטורת אינה באה לא על חטא, לא על עוון ולא על אשם – אלא על השמחה. זה מה שנאמר: "שמן וקטורת – ישמח לב" של הקב"ה (משלי כז, ט). השמן מתייחס לכהן גדול שנמשח בשמן המשחה, וקטורת – אלו ישראל.

 

רבנו בחיי אומר בהקדמתו לפרשה, ששמחה זו מקבילה למעשה בראשית שם נאמר: "יהי כבוד יהוה לעולם – ישמח יהוה במעשיו". כמו שבמעשה בראשית האדם נברא בסוף, היות ותפקידו לחבר את הבריאה לקב"ה, כך מזבח הקטורת המוזכר בסוף מעשה המשכן, הכהן מצווה להשרות את השכינה ע"י הקטורת, ובכך לחבר בין הקב"ה לעמ"י.

 

לאור הדברים הנ"ל ניתן להוסיף, שכלי המקדש מסמלים מידות טובות בעבודת הבורא: ארון הברית והלוחות – לימוד תורה מתוך ענווה. המנורה – זיכוך המידות כמו שמן זית זך. השלחן – קדושת האכילה וכשרות הפרנסה. מזבח העולה – עבודת ה' מתוך מסירות והתלהבות. הקטורת – עבודת ה' מתוך שמחה.

 

הקטורת – מסוגלת לפעול ישועות וביטול מגיפות כפי שעה אהרן הכהן. הזהר הק' מרחיב על מעלת קריאת הקטורת בכוונה: אם היו יודעים בני האדם כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה, ומעלים אותה ככתר על ראשם כתר של זהב. לכן, רבים וטובים קוראים את הקטורת מתוך קלף, בכתב סת"ם.

התורה מלמדת אותנו שבכדי לפעול ישועות כמו הקטורת, עלינו לנהוג לאור המידות הנ"ל, המסומלות ע"י כלי המשכן שצוינו לעיל, כמו קדושת האכילה, לימוד תורה מתוך ענווה וכו', מידות בהן הצטיינו צדיקים רבים, כמו רבנו-אוה"ח-הק' בדורות הקודמים, ורבנו "בבא סאלי" בדורנו.

 

            "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח כא).

              "ברית כרותה לשפתיים" (מועד קטן ח').

 

 

הביטוי "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח כא), משקף את יחוד האדם הנבדל מן הבהמה, בכך שיכול לדבר. הקב"ה מדבר עם "האיש משה" בכל פרשה, והנה בפרשתנו "תצוה", שמו מוזכר רק בכינוי הגוף "ואתה".

אחת הסיבות לכך היא, שמשה רבנו אמר לקב"ה אחר חטא העגל בפרשה הבאה "כי תישא": "ועתה אם תישא חטאתם. ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמ' לב' לב'). אכן, שמו של משה נמחה מפרשתנו כדברי הגמרא (מכות יא' עא'): "קללת חכם מתקיימת גם על תנאי" (בעל הטורים).

 

לגבי השאלה מדוע נבחרה פרשת "תצוה" לפרשה, בה לא יוזכר שמו של משה, ישנן כמה תשובות:

רש"י אומר שפרשת העגל נאמרה לפני עשיית המשכן, שלא לפי סדר הפרשיות בתורה.

אפשרות נוספת, הקב"ה דחה את הגזירה מפרשה לפרשה, עד לפרשת "תצוה" המסודרת לפני פרשת "כי תישא", בה אמור משה "מחני נא מספרך".

 

 כמו כן, "תצוה" חלה לפני ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה, ולכן נבחרה פרשת "תצוה".

אפשרות אחרת היא: משה אמר "מחני נא מספר- ך" {20}. כלומר, "מחני נא מהפרשה ה-20 שהיא "תצוה".

למרות זאת, שמו של משה רבנו חי לעולם, ושמו רמוז במספר פסוקי פרשת "תצווה" העומד על 101  פסוקים.

אותיות המילוי של השם משה : מ – מ = 40 + ש- ין  = 60 + ה- א = 1   =  101 . כלומר, כוח פנימיותו וקדושתו של משה רבנו, אכן רמוזות ומאירות בפרשה, גם אם שמו לא הוזכר בהדיא.

 

משה רבנו לא הוזכר ב- ח"י  פרשיות התורה, כדי לרמוז לנו שמשה רבנו ח"י וקיים לעולם.  את זאת אנו לומדים על פי "פנינים משולחן הגר"א" מהנוטריקון לביטוי: "אשר כתבת" – א = אתם ניצבים. ש = שופטים. ר = ראה. כ = כי תצא. ת = תצוה. ב = בראשית (כל הספר). ת = תשמעון (עקב תשמעון). מפה לומדים אנו – מהו כוחה של פנימיות התורה.

 

 

  זירוז הגאולה:

 

א.  "ואתה תצוה"- ת-צ-ו-ה בנוטריקון לסירוגין "צעקת הדל תקשיב ותושיע".

    כל אחד מאתנו מצווה להתפלל ולזעוק לקב"ה על גאולתנו, ובקרוב.

 

               ב.  "ואתה תצוה את בני ישראל" – תצוה, בזמן עתיד. משה יהיה גם הגואל האחרון.

          "ת-צ-ו-ה = {ראשי תיבות הפס'}: "ו-הרוח ת-שוב א-ל  ה-האלהים" (קהלת יב, ז).

               גם לאחר מות משה רבנו, הוא זה שיצווה לגאול את ישראל – "ואתה תצוה את בני ישראל".

           הפניה הישירה למשה רבנו בביטוי "ואתה", משקפת מעלה יתירה, בניגוד לפניות האחרות כמו "וידבר     

             יהוה אל משה" וכו'.

 

ג.  "למאור להעלות נר" – רבי משה פרנקו בספרו "מאור החיים" אומר בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק':  "להיות לנו זכות לבנים תלמידי חכמים – היזהרו לתקן נר של שבת שהוא מצוה מיוחדת. וזה רמוז בכתוב 'למאור להעלות נר', והיא התורה" (מאור החיים עמ' נח).

רבנו בעל הטורים אומר: 'תצוה' = גימטריא 501. נשים צוה = 501. רמז למצות נר שבת ע"י נשים.

 

ד.  "כתית". במילה "כתית", רמוזים משך זמן קיומם של שני בתי המקדש:

                 הראשון –  410 שנה = ת"י.  השני – 420 שנה = כ"ת.

               "כתית" שזה מלשון כתישה, רומז לשני בתי המקדש שנחרבו ונכתשו.

     שואלים, מדוע לא נרמז במילה "כתית" גם בית המקדש השלישי?

     מתרצים שזה מרומז במילה "למאור" –  ביהמ"ק השלישי התמידי

    "למאור – להעלות נר – תמיד".

 

ז' אדר – יום לידתו ופטירתו של משה רבנו.

 יד' באדר = פורים – יום ברית המילה שלו.

 

רבי יהודה הלוי כותב על מקום קבורת משה רבנו:

"שלום לך הר העברים / שלום לך מכל העברים.

     בך נאסף מבחר אנוש / ויהי בך מבחר קברים.

 

משה רבנו נולד ב- ז' באדר ונשמתו עלתה לגנזי מרומים ב – ז' באדר "על פי ה'" – במיתת נשיקה" (רש"י), וזאת לאחר מאה ועשרים שנה בהם "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דב' לד, ז).

משה רבנו זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יטפל בקבורתו ב"הר נבו" שם זכה להשיג את שער חמשים  =  שער הנ', בבחינת "נבו" = "נ – בו".

ברית המילה שלו היה בפורים – י"ד אדר, דבר שהגן על ישראל מתוכניות ההשמדה של המן הרשע. כאז – כן היום.

חכמים בגמרא (סוטה יב ע"א), וכן  במדרש רבה (א, כ) אומרים על הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא" (שמ' ב, ב): "אחרים אומרים: הוא נולד מהול. ורבנן אמרי בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את הדעות הנ"ל וטוען שזה דרך דרש. רבנו מקשר בין שני חלקי הפס': "ותרא אותו כי טוב הוא", לבין "ותצפנהו שלושה ירחים". וכך לשון קדשו: "אכן כוונת הכתוב היא: כי ממה שאמר הכתוב 'ותצפנהו וגו' ולא יכלה עוד הצפינו', אמרו חז"ל כי מנו לה המצרים מעת הריונה, והיא ילדתו לשישה חודשים. והנה היולדת לשישה פשיטה שאינו מתקיים, והיולדת לשבעה מתקיים… וכשילדתו בחזקת נפל ילדתו – והודיע הכתוב כי ראתהו טוב, פירוש בריא וחזק שאין בו סימנים של נפל, ולזה טרחה בשבילו, וסיכנה עצמה מהמצרים שהיו בודקים הבתים בקטנים…".

 

רבנו טוען, הרי גם אם לא היה טוב, כל אימא באשר היא, תחמול על בנה, ולא משנה אם הוא נראה טוב, או פחות טוב. הרי אפילו בתיה בת פרעה חמלה על משה, לכן הגיע לפירושו הנ"ל.

 

עלינו להבין על מה מסתמכים חכמים בדרשתם, שמשה נולד מהול? בשלמא למאן דאמר שנתמלא הבית כולו אור, ניתן לדרוש את המילים ׳כי טוב׳ לגזרה שווה, מהכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב". אלא 'אחרים' מנין להם שנולד מהול? על כך ניתן ללמוד מהבריאה ביום השני בה לא נאמר "כי טוב", היות והבריאה לא הושלמה, בגלל שהיו חסרים המאורות בשמים כדברי רש"י לפס' (בר' א, ז). לכן, גם פה ניתן לומר שהאדם הוא טוב ושלם רק אחרי קיום מצות ברית מילה, כנאמר אצל אברהם: "התהלך לפני והיה תמים״ (בר' יז, א). לכן 'אחרים' למדו ממה שנאמר 'כי טוב', משמע שהוא תמים דהיינו מהול, לפי שלא נאמר 'כי טוב' בדבר שאינו תמים.

 

 

"וזאת הברכה אשר ברך משה – איש האלהים".

משה רבנו זכה להיות איש האלוקים בגלל ההתבטלות המוחלטת שלו כלפי שמיא בבחינת: "וימת שם משה – עבד ה'".

בעבודת ה', עלינו להתבטל לגמרי מול הקב"ה, וכן מול גדולי התורה האמתיים המייצגים נאמנה את אורה ודרכה של תורתנו הקדושה, אותה קבלו/נו במעמד הר סיני, ומחדש בפורים מתוך שמחה.

 

משה לא נכנס לארץ ומקום קבורתו לא נודע. למה ומדוע?

רבי חמא ברבי חנינא: אם משה היה נקבר בארץ, היה מעכב את גזירת חורבן המקדש. ועוד, כדי לא להפוך את קברו למעין בית מקדש… וכן שהגויים לא יטמאו אותו…

למרות שלא נכנס לארץ, הוא זכה בכוח ראייתו הרוחנית "לראות את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך" כדברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: "הקב"ה נתן כוח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו" (ספרי במ' קלו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק: "ויאמר יהוה אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" – "שהראהו ה' ראייה נסית מה שאין כוח בשיעור עין טבעית, לראות באור השמש" (במ' פנחס כז, יב).

כלומר, משה רבנו זכה לראות בראיה נסית את כל ארץ ישראל.

 

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג).

זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

 

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 לדוגמא, ניתן לומר על אדם שהוא מנהיג שזה ביטוי חיובי. לעומת זאת, אם נשתמש בביטוי שליט או עריץ – זה שלילי.

 

בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה,

נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".

 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

 

להתבשם באור החיים

שני סיפורים שידגימו עד כמה חשוב לשמור על

מה שאנחנו מדברים או מבטיחים

 

א.

"מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת – חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

ב.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים"

 "מוות וחיים – ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 רבי אליעזר, נפטר בגיל 47,

 בגיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק'.

 

הסיבה לך:

 בגלל 5 מילים בהן ברך את אחיינו רבי אליעזר.

"מה שיהיה לי – יהיה לך".

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של רבנו אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

אימו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אור-החיים-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

רבי אליעזר מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

בברכת תורת אלוקים חיים אמת

 משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת אימא חניני ע"ה. יצחק בן מזל מויאל ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה נ"י.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. והוצאת מהדורה שניה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים" עם תוספות חדשות

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

לא בכל יום מתלכדת עיר שלמה, אבות ובנים, כדי לאסוף ולשמר את הסיפורים והאגדות מארצות מוצאם. במפגשים הארוכים, אל תוך שעות הלילה המאוחרות, ישבו יחד דור המספרים, דור המתרגמים ודור האוספים בצוותא עם אנשי האקדמיה — אנשי עמל הכפיים עם אנשי המחקר — ועל אף פער הדורות היו אלה מפגשים טבעיים ואמיתיים, שבהם מצאו שפה משותפת פרופ׳ דב נוי והרב תורג׳מן, דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק עם גב׳ חביבה דיין וגב׳ זהרה בוחבוט.

נוגעת ללב היתה המסירות וההתלהבות שבהן עסקו הנערות והנערים באיסוף החומר, בשיבה אל השורשים ואל המקורות. וכבר עדים אנו להגברת ההתעניינות בבתי־הספר ולצעדים ראשונים של איסוף חומר על מנהגי העדות השונות, ולקיום תערוכות ומפגשים של הורים, מורים ותלמידים.

למלאכת הוצאת ספר זה תרמו יחד אנשי האוניברסיטה, ובראשם פרופ׳ דב נוי,

דר׳ עליזה שנהר וגב׳ חיה בר־יצחק, ואנשי בית־שאן, החברים פרוספר דדיה ושלמה לסרי, אנשי בתי־הספר המקיפים ואחרים. יבואו כולם על הברכה.

לי, אישית, היתה הזכות ללוות מקרוב פרוייקט זה משום העניין הרב שאני מייחס לשיבה אל המקורות, לאיזון שבין עברה של העדה ושאיפותיה לעתיד, תוך גיבוש ה״אני״ שלה וטיפוח גאוותה.

תושבי בית־שאן הם חלוצים של ממש — הם בנו כאן עיר בלהט החום, תוך בעיות בטחון ומאבק עיקש. ולא ירחק היום, אני מאמין, וכשם שאספנו אנו את האגדות על הווי חיינו וחיי הורינו בארצות נכר, כן ייכתב בידי הבנים סיפור היאחזותם וגבורתם של תושבי בית־שאן מאז קום המדינה ועד היום.

יצחק קינן ראש המועצה

בית־שאן, י״ט בשבט תש״ם

התאריך העברי י"ט בשבט ה'תש"ם 19 בשבט 5740 מקביל לתאריך הלועזי 6  בפברואר 1980.

 

ברכות חמות – לחיל האויר הישראלי – וכל כוחות הביטחון:

"וַיִּפֶן אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר:

לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה – וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל

       מִכַּף מִדְיָן – "אירן" – הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ" (שופטים ו, יד)

 

הרמב"ן אומר: המלחמה הראשונה של ישראל,

 הייתה נגד עמלק ברפידים, והמלחמה האחרונה לפני הגאולה,

תהיה נגד עמלק – המהווה סוג אחד מחמשת סוגי ה"ערב רב" {זוהר}.

 

יאטוללות איראן של היום – דינם כעמלק:

הצורר ח'מנאי שר"י – נהגה בפרסית המנאי = המן.

האיראנים – רואים את עצמם כגזע הארי.

 

את המערכה נגד איראן – התחלנו בשני שלבים ניסיים:

א. מבצע "עם כלביא" – היה בניסן {ניסים}.

ב. מלחמת "שאגת הארי" – התחילה ב"שבת זכור",

 דרך "פורים" – בו הושמדו 75,500 עמלקים – ובראשם המן,

בעזהי"ת, עד ניסן ופסח – תוכרע איראן העמלקית, ונחתום בגאולה. 

 

השם איראן נגזר מהמונח הפרסי העתיק "אריאנם .(Aryānām)

מבחינה דקדוקית, זוהי צורת הרבים של המילה "אריה (Arya) .

כלומר, משמעות השם היא 'ארץ האריים'. המילה "ארי" שימשה בעת העתיקה

כסמל לזהות משותפת של אצילות ושייכות.

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

               קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (בעל הטורים).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",

ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח העמלקי בשמחת תורה תשפ"ד,

וביתר שאת – בניסים הגלויים  – במלחמה נגד איראן העמלקית,

כאשר טייסי חיל האויר הישראל  הי"ו – שולטים בע"ה – בשמי איראן.

 

וזה המקום לברך את כל כוחות הביטחון בברכת:

"וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו –  יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

 

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

 

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

 

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.

 

ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

 

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

 

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.

 

 הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

 

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

 

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,

גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

בברכת גאולה בחסד וברחמים  -כבר בפסח.

משה אסולין שמיר

 

יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל

דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו

כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.

חריזה: אב // אב // גג // גג

אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב

מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם

לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע

דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם

כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ

יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם

צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ

רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה

10. תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה

יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה

עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה

זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל

15. מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
16. 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.

עמוד 79

19/03/2026

יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל

דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו

כתובת מצבת המנוח הרב מרדכי צרפתי שהתורה הייתה שעשועיו יומם ולילה. התפרנס בדוחק והסתפק במועט. רבי מרדכי זכה לכינוי ׳בבליוטק׳ הן בשל חיבתו הרבה לספרים והן בשל היותו ׳ספריה מהלכת׳ כפשוטו, משום שהיה נוהג להלך שבכיסי מעילו נשא ספרים למכירה או לשם עיון. אקרוסטיכון: מרדכי צרפתי נ״ע.

חריזה: אב // אב // גג // גג

אַשְׁרֵי מִי שֶׁעָמְלוּ בַּתּוֹרָה וְנִפְטַר בְּשֵׁם טוֹב

מַצֶּבֶת קְבוּרַת אִישׁ תָּם, חֵטְא לֹא טָעַם

לֹא יָדַע יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע

דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא זוּלָתָם

כָּל־יָמָיו חָפֵץ בַּתּוֹרָה לָהּ יִקָּרֵא רֵעַ

יַעַן נַפְשׁוֹ בְּתוֹרַת ה׳ חָשְׁקָה לַיְלָה וְיוֹמָם

צָעֲדוּ רַגְלָיו וּמֵחַיִל אֶל חַיִל הָלַךְ

רָץ לְכָל מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה

פַּת בְּמֶלַח אָכַל וְשָׁתָה מַיִם בִּמְשׂוּרָה

10. תָּרַם כָּל מִרְצוֹ וְכֹחוֹ בָּאֲפֵלָה כָּאוֹרָה

יָדוּעַ לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ יְדִיעָה בְּרוּרָה

עִם נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים קְשׁוּרָה

זש״ה כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל

15. מ״כ בְּיוֹם י״ד לֵחוֹ[וְדַשׁ] סִיוָן שְׁנַת התשכ״א.
16. 2. חטא לא טעם: ראה שפתי כהן על ויק׳ א,יא ד״ה ׳שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום… לפי שאינו מתיירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כיבוס ולא ליבון׳. 4. דברי… שעשועיו: על סמך הכתוב בתה׳ קיט,צב ׳לולי תורתך שעשעי אז אמרתי בעניי'. 5. לה יקרא רע: ביטוי ייחודי, בשבח המנוח שהפך את התורה לרע. 8. קלה כבחמורה: על פי בבלי נדרים לט/ב ד״ה ׳אמר ליה אביי וכל מצות מי יש שיעור למתן שכרן והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות׳. 9. פת… במשורה: כמאמר המשנה באבות פרק ו,ד 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל... ׳. 10. באפלה כאורה: ביטוי מושאל, שכוונתו בימיו הטובים בבריאות תקינה וגם בימים שחש ברע. ראה ספר אבודרהם ־ תפלת ערבית של מוצאי שבת ד״ה ׳תוציאנו מאפילה לאורה שעל ידו נצא מזה הגלות שהוא כאפלה לימות המשיח שיהיה לנו כאורה במהרה בימינו׳. 11. ידיעה ברורה: שמו הטוב, צדקותיו שקדנותו בלימוד התורה ומעשיו הטובים, הולכים לפניו.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-. יט. כה״ר מָרְדְּכַי צָרְפָתִי זַ״ל- דִּבְרֵי תּוֹרָה הָיוּ שַׁעֲשׁוּעָיו

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

מבוא

מאז החל בישראל, לפני כחצי יובל שנים(1955), הרישום המדעי של סיפורי־עם הרווחים בעדות־ישראל, מתנהל רישום זה בעיקר לפי שיטת הרישום האינדיבידואלי: רושם יחיד מנצל הזדמנות מסויימת ורושם או מקליט סיפורים מפי מספר מסויים, לעתים אף מבלי שיימצאו מאזינים במקום ההיגוד; להוציא את הרושם, כמובן. אכן, יש מקרים והרושם שוהה זמן ממושך יחסית במקום ההיגוד, הוא ״מקום החיות״ של המספר־המסרן, וע״י כך הוא מטיב להכיר את נסיבות ההיגוד ואת הקשרם התרבותי של הסיפורים, אך גם במקרים אלה יש לרישום אופי אינדיבידואלי.

במקרים הבודדים שבהם נעשתה ״עבודת השדה״ (כך נקראת עבודת הרושם הנעשית בנסיבות טבעיות, במקום חיותו של המסרן) עם מלווים שהצטרפו אליו, היתה שהותם של הרושם ומלוויו במקום ההיגוד מוגבלת לזמן קצר, ותפקיד המלווים היה בעיקר בהגשת סיוע טכני: הקלטה או צילום בשביל הרדיו או הטלביזיה, יצירת אווירה של קהל המאזין למספר וכיו״ב. המלווים לא באו כדי לעשות עבודה מקבילה, עבודת איסוף ורישום בו־זמנית, בתחומים שונים, מפי אינפורמנטים רבים ככל האפשר.

עיקר חלוציותו המדעית של ״פרוייקט בית־שאן, שבמסגרתו נרשמו בשנים 1977־1979 בבית־שאן, ע״י חברי משלחת אסע״י(ארכיון הסיפור העממי בישראל) כ־300 סיפורי־עם, רובם בשבועיים של רישום מרוכז(17 בינואר — 3 בפברואר 1978), הוא מבחינה זו — ב״שיטת המשלחת״. שיטה זו הוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר ו״פרוייקט בית־שאן משמש כבר מודל לפרוייקטים דומים הניזונים מנסיונו.

המשלחת הפולקלוריסטית שפעלה באיסוף סיפורי־עם יהודיים בבית־שאן ובה שולבו אנשי בית־שאן והאיזור, האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה ואסע״י, היתה הראשונה מסוגה בישראל; בשיחות של חברי המשלחת הועלה לא פעם זכרה של ״המשלחת האתנוגרפית היהודית״ הראשונה לתחום־המושב היהודי ברוסיה הצארית, בראשותו של ש. אנ־סקי(1912־1914). ואין פלא. יש כמה צדדים שווים בין שתי המשלחות, ואחד מהם הוא, כי גם המשלחת הראשונה, אשר המשך לא היה לה, ועבודתה הופסקה עם פרוץ מלחסת־העולם הראשונה, ראתה את עצמה כפועלת ב״שליחות לאומית״.כי באין תחושת ייעוד למשלחת, יהיו המאמצים המושקעים בארגונה בגדר בזבוז.

שיטת המשלחת השוהה תקופה ממושכת במקום מסויים לשם איסוף נתונים, חאת אחרי עבודת־הכנה קפדנית וחלוקת תפקידים בין חברי הצוות, נהוגה בישרא בכמה וכמה תחומים, בעיקר במדעי הטבע, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה ועוד, אך ״פרוייקט בית־שאן נותן דחיפה לשימוש בשיטה זו וליישומה גם במדעי־האדם, כלומר בפולקלוריסטיקה, אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, ועוד.

הצלחת ״פרוייקט״ מסוג זה תלויה בכמה וכמה גורמים, שאחד מהם הוא ארגונו היעיל. ארגון זה ניכר בתכנונם של שלביו השונים, אשר הראשון בהם (א) עבודת־ הכנה נזכר בסעיף הקודם. בעקבותיו באים שלושה שלבים: (ב) האיסוף והרישום, (ג) הפרסום, (ד) היישום. שני השלבים הראשונים (עבודת ההכנה ותקופת האיסוף והרישום בבית־שאן) סוכמו כבר בסקרי־ביניים של עדנה היכל, מרכזת אסע״י, ושל חיה בר־יצחק, חברת המשלחת, ודברי כאן משמשים מעין השלמה והמשך לדבריהן.

כי עם השלמת שני השלבים הראשונים של הפרוייקט אנו נמצאים עכשיו בשלב השלישי שלו, הוא השלב של פרסום החומר, והקובץ שלפנינו, על שלושים הסיפורים הכלולים בו, משמש עדות נאמנה לכך. כנהוג בשלב זה בדיסקיפלינות אחרות, אי אפשר להביא בפני הקורא (או להציג בפני המסתכל, כאשר המדובר הוא בחומר חזותי שבארכיאולוגיה או באתנוגרפיה) את כל החומר הנאסף כולו, את כל הממצאים הרבים והמגוונים. הארכיאולוגים מסתפקים בשלב זה בדוח מדעי על החפירה(או על עונת החפירה), הגיאולוגים — ב״סקר ראשוני״ של הממצאים; הצד השווה בפרסום החומר הוא אופיו המידגמי. ואכן, גם את סיפורי בית־שאן אפשר לפרסם בדפוס ולהביא בפני הקהל הרחב רק על דרך המידגם, הבא ללמד כפרט על הכלל כולו.

הקובץ שלפנינו הוא הקובץ השלישי הכולל את ״סיפורי בית־שאן, אך בניגוד לשני הקבצים שקדמו לו הוא מוקדש כולו ובאופן בלעדי לפרוייקט בית־שאן, ובכך ייחודו.

11 סיפורי בית־שאן שראו אור בשני קבצים קודמים, בהוצאת ״המרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, נרשמו מפי יוצאי חמש עדות: מארוקו(ארבעה סיפורים מפי חנה אביטן, אבנר אלגריסי, ויקי אלימלך, יעקב דדיה), טוניסיה (מפי בן־ציון כהן), קורדיסטן העיראקית (שני סיפורים מפי ז'קי כהן, מנחם עמנואל), בבל (מפי מרסל שמש) ופרס (שלושה סיפורים מפי מזל יעקובי, שלמה לארי, יחיה שמחי).

שלב הפרסום, והוא השלב השלישי בין ארבעת השלבים הנ״ל, כרוך תמיד בשלב היישום, הוא השלב הרביעי, ובעיקר באספקט המחקרי שלו, ואץ להפריד ביניהם. כל פרסום של מידגם מתבסס על סלקציה מסויימת וקריטריוני הסלקציה חייבים לענות על השאלות היישומיות: בשביל מי מיועד המבחר המתפרסם? מה מטרת הסיפורים הרואים את אור הדפוס? מה המסר של הקובץ לפי הקונצפציה של עורכיו?

עיון במבחר שנערך ע״ י שתי תלמידות^,, שבמרוצת השנים הפכו לידידותי ולעמיתותי בהוראה ובמחקר, עליזה שנהר וחיה בר־יצחק, מוכיח כי העורכות עשו עבודה אחראית ונאמנה בנקטן בשיטה רב־מישורית המאפשרת דרכי־יישום אחדות בשלב הרביעי. אכן, מדע הפולקלור הוא מדע בינתחומי והתחומים המשתלבים זה בזה מטילים על הפולקלוריסט את חובת הגישה הפלוראליסטית. הפלוראליזם הזה בא בילקוטנו לביטוי בדרך בחירת הסיפורים (והרי רק כל סיפור עשירי מבין למעלה מ־ 300 הסיפורים שנרשמו בבית־שאן יכול היה להיכלל במידגם המודפס) ואלה יפרנסו בעתיד מגמות־יישום שונות. ברצוני לציין, ולו בקיצור, כמה מן המגמות האלו אגב השוואתן למגמות ששימשו נר לרגלינו בראשית הפרוייקט ובתקופת תכנונו.

לשון הרבים של ״לרגלינו״ בסוף הקטע הקודם אינה ל״ תפארת המליצה״. זוכר אני יפה את השיחות שקדמו להכרזה על הפרוייקט והובילו להחלטה על שיתוף הפעולה בין מוסדות המחקר בחיפה ובירושלים(״מבחוץ״), וחברי המועצה המקומית והאזורית ואנשי החינוך בבית־שאן(״מבפנים״). הייתי אז עד לחששות הדדיים בגלל המגמות שנראו לכאורה כסותרות זו את זו. חששות אלה נתבדו כבר בראשית העבודה המשותפת.

הצלחת הפרויקט מעוגנת בגישה הרב־מגמתית והרב־מישורית שאפינה את הפרוייקט מראשיתו. וטוב לראות כי הכלל שהיה ברור ליוזמים ולמתכננים בראשית הפרוייקט, והוא כי ״אין סתירה בין המטרות השונות״, נקוט גם בידי העורכות ומשמש נר לרגליהן בשלב זה של פרסום.

סיפורי עם מבית שאן-עליזה שנהר-חיה בר-יצחק

מבוא

עמוד 11

 

ויקרא או ויקר –

ויקר – מה שקורה לנו – זה לא – מקרה.

כולל מלחמת – 'שאגת הארי' – נגד איראן וחיזבאללה.

ויקרא – מה שקורה לנו – קריאה אלוקית.

 

"ויקרא אל משה",

וידבר י-ה-ו-ה אליו מאהל מועד לאמר".

"אמר רבי חייא … ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח).

 

משה רבנו זכה לקריאה אלוקית – מלשון יקר וגדולה.

 בת קול קוראת לך ולי – רק שנטה אוזן קשבת!

איך נוכל לזכות לקריאת כיוון אלוקית? מעט ענוה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 לע"נ סבתי הצדיקה – עליה בת מרים ע"ה. יום שבת  ג' ניסן.

 

א' זעירא במילה "ויקרא",

            רמז לענוותנותו של משה רבנו (בעל הטורים).

 

את ספר ויקרא – ספר "תורת כוהנים", אנו פותחים בדרך כלל בשנה פשוטה לקראת ר"ח ניסן בו נחנך המשכן, ובו ירדה אש התמיד מן השמים, וכך נוצר החיבור הרוחני בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.

הפס' המאפיין את חודש ניסן הוא:

"ישמחו השמים ותגל הארץ" – ראשי תיבות י-ה-ו-ה.

כלומר, שם הוי-ה המסמל את מידת החסד המרחפת מעלינו ממרומים, לאורך חודש ניסן.

 

בחודש ניסן – חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – ירדה אש התמיד מן השמים לראשונה למשכן, ונוצר חיבור בין העולמות.

בחודש ניסן – אהרן הכהן ברך את עמ"י בברכת כהנים, בפעם הראשונה.

בחודש ניסן – הנשיאים הקריבו את קורבנותיהם לרגל חנוכת המשכן.

בחודש ניסן – נולדו האבות.

בחודש ניסן – נגאלו אבותינו ממצרים לפני 3336 שנים ע"י ניסים ונפלאות מעל הטבע.

בחודש ניסן – נדדה שנת המלך אחשורוש, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, דבר שפתח את שערי נסי פורים

בחודש ניסן – לא אומרים וידוי, וזהו החודש היחידי בו לא מתוודים במשך חודש שלם.

בחודש ניסן – נזכה להיגאל החודש, כדברי רבי יהושע בן חנניה: "בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל" (ר. השנה יא, א)

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה: בגאולתנו הקרובה, יתרחשו ניסים ונפלאות פי 50 מאשר במצרים, כדברי הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו  נפלאות" (ד, טו). הוא לומד זאת מייתור האות נ במילה "נ – פלאות".

גם המילה הראשונה בפס' הנ"ל "כימי", מצביעה על יומיים, בבחינת הכלל של "מיעוט רבים שניים". כלומר, יש לנו שני ימי גאולה: היום הראשון של גאולת מצרים, והיום השני של הגאולה העתידה השלמה, כאשר בין שני הימים הנ"ל, עם ישראל צולל במנהרת ההיסטוריה מתוך ירידות ועליות, בין המצר {ירידות} ל-ים {עליות}, בבחינת מצר – ים = מצרים. ארץ מצרים, מסמלת את הגלות, אבל גם את הגאולה, היות ולשם גלינו בראשונה, ומשם נגאלנו. "מן המצר קראתי יה – ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה).

 

כפי שיש לנו שני ימי גאולה, כך יש לנו שני גואלים – משה ואהרן. משה גאל את הרוח, ואהרן גאל את הגוף.

גם לעתיד לבוא, יהיו לנו שני גואלים: מלך המשיח ואליהו הנביא. מלך המשיח יגאל את הרוח של עמ"י, ואליהו הנביא יגאל את הגוף.

כנ"ל בפורים: מרדכי גאל את רוח עם ישראל, ואסתר את הגוף.

 

הרב חרל"ף מסביר את הצורך בשני גואלים: (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח).

 

משה אהרון. מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ.

אב – מטפל ברוחניות הילדים – כמו החיוב במצות לימוד תורה לבניו: "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דב' יא, יט). הגמרא למדה מהפס' הנ"ל: מי שמחויב ללמד את בנו, צריך ללמוד בעצמו (קידושין כט, ע"ב).  

אם – מטפלת יותר בגשמיות, אבל דואגת גם לתורה: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

 

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם.

"שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. הם יביאו גאולה לא"י, ולהר הקודש – הר המוריה. הקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים, וזה שער השמים" (בר' כח, יז).  

 

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לגאולה ובניין א"י, מוטלת החובה לפעול בדרכו של אליהו הנביא, ולאחד בין הפלגים בעם ע"פ אדני התורה, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום יהוה הגדול והנורא – והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שהאבות והבנים, אינם משדרים על אותו גל. לאבות יש יותר ניסיון, והם יותר מיושבים בדעתם, לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את דעות האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

 

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית של העם כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מלאכי – הנביא האחרון בעמ"י, נותן לנו בפס' שלפני אחרון בנבואתו, את הרצפט לגאולה: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל – חוקים ומשפטים".

 

ספר 'ויקרא', נמצא במרכז חמישה חומשי תורה: מימינו – בראשית שמות, ומשמאלו – במדבר דברים, דבר המבטא את מרכזיותו וחשיבותו. גדולתו באה לידי ביטוי, בכך שהקרבנות המתוארים בו, מכפרים על חטאי עמ"י.

רבות הן הדוגמאות לכך: ארץ ישראל נמצאת באמצעותו של עולם, וירושלים באמצעותה של א"י. כנ"ל לגבי הנר האמצעי של המנורה – 'פני המנורה', אליו פונים כל הנרות (מ"ר שיר השירים).

ילדי ישראל מתחילים את דרכם בחומש, בלימוד ספר ויקרא. א"ר יוסי… יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר, ז ג).

 

בשני הספרים הראשונים 'בראשית' ו'שמות', התורה עסקה בבריאת העולם, בניסיונות האבות, ההצלה הנסית משעבוד מצרים, קבלת התורה והקמת המשכן, וכן חלק מהמצוות. אלה הם נושאים שקל להתחבר אליהם.

 

 ספר ויקרא לעומת זאת, עוסק בדיני קרבנות, דבר שיותר קשה להתחבר אליו. בעבודת הקרבנות, נדרשת עבודה יומיומית ודקדקנית של הקרבת עשרות קרבנות מתוך קדושה וטהרה ע"י הכהנים. כל שינוי קטן פוסל את הקרבן. במקרים מסוימים, זה עלול להוביל אף למות הכהן.

כנ"ל לגבי בני ישראל המחויבים להקריב קרבן על לא מעט חטאים. הקרבן האחרון שהוקרב במקדש, היה לפני אלפיים שנה. איך יבנה המקדש? בידי אדם כדעת רמב"ם, או ירד בנוי כדעת רש"י.

 

הרמב"ן כבר אמר: "יש בקרבנות סוד נעלם".

 

המסר האמוני: בקורבנות שהם מעל לבינתנו, נמדדת האמונה שלנו בקב"ה. עלינו להאמין בכל המצוות, לרבות בדברים ששכלנו הצר איננו מבין, כמו קרבנות.

"ה' מֶלֶך, ה' מָלָך, ה' יִמלוך לעולם ועד". נשאלת השאלה: מדוע מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך", ולא מתחילים בעבר– ה' מָלָך", עוברים להווה, ואח"כ לעתיד.

התשובה: קל להתחבר לאמונה בה' על מה שהיה בעבר, היות ומכירים אותו. כנ"ל לגבי העתיד המבטיח גאולה וכו'. הבעיה האמונית שלנו היא: האמונה בה' בהווה. כאשר עומדים אנו בפני בעיה. האם להאמין שהכל מאתו יתברך, או להתלונן למה מגיע לי. לכן, מתחילים בהווה – "ה' מֶלֶך" (באר התורה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל,

מדוע נאמר "ויקרא אל משה", ולא "ויקרא ה' אל משה" כמקובל בתורה?

 

א. תשובתו הראשונה: רבנו אומר: "ואולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ. והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה, ולא למי שלפניו. ולפי זה אם היה אומר הכתוב ויקרא ה' אל משה, תבין שה' קרא בקול גדול, אבל הגעת הקול למשה היה בקול נמוך, שישער משה בדעתו שאותם הרחוקים… לא ישמעו, ואין כאן חידוש פלא ה'…". לכן נאמר 'ויקרא אל משה' כדי לחדש, שלמרות שה' קרא בקול גדול, רק משה "שמע קול גדול, והן הן נוראותיו יתברך שלא שמע זולתו".

 

ב. תשובתו השנייה: רבנו אומר שבתחילת הפרשה לא נאמר שם ה', בגלל שזו "הזמנה בעלמא, או דרך כבוד", לעומת זאת בהמשך, שם מדובר בהזמנה של מצוות קרבנות, לכן נאמר: "וידבר ה'".

 

ג. תשובתו השלישית: רבנו מבסס את דבריו ע"פ דברי רבי חייא: "ה' קרא למשה שהיה חביב מכולם" (ויק"ר א, ח). לאחר הקמת המשכן, משה, אהרון, נדב ואביהוא ושבעים הזקנים היו סביב לאוהל מועד, וחיכו לראות למי ה' יקרא, ובמי יבחר. אכן, הפור נפל ומשה נבחר, וכדברי רבנו אוה"ח הק': "שהיו מצפים גדולי ישראל למי יקרא ה', סימן שהוא החביב, לזה אין לומר אלא 'ויקרא אל משה', והבן". ומכיוון שכולם ציפו לקריאת ה' יתברך, לא היה צריך הכתוב לציין את שם הקורא שהוא ה'.

 

רבנו רש"י  מסביר: "ויקרא אל משה – לכל דברות, ולכל אמירות ולכל ציוויים – קדמה קריאה = לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו ג). אבל לנביאי אומות, העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במ' כג ד).

 

לרש"י היה קשה: מדוע ישנה כפילות בדברי ה' למשה: 'ויקרא', וגם 'וידבר ה' אליו מאהל מעוד'.

 

רש"י אומר: מה שנאמר כאן 'ויקרא' לפני הדיבור, הוא בנין אב לכל מקום בתורה בו נאמר: 'וידבר' או 'ויאמר', או 'צו' כמו בפרשת 'צו' – לפני כל דיבור, קדמה קריאה, כנאמר אצלנו: 'ויקרא אל משה' (שפתי חכמים).

מכאן למדו חכמים דרך ארץ. בפנייתנו לכל אדם באשר הוא, נקדים קריאת חביבות.

 דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל הכהן הגדול שם נאמר: "ונשמע קולו – בבואו אל הקדש" (שמ' כח, לה). תפקידם של הפעמונים בשולי מעיל הכהן הגדול – להודיע שהוא עומד להיכנס לקודש הקודשים.

 

 

 

 

 

 

 

מידת הענווה של משה רבנו.

 

המילה "ויקרא" הפותחת את הפרשה, כתובה בספר תורה עם א' זעירא.

 רבנו בעל הטורים מסביר את הסיסב: "א' דויקרא זעירא. שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנאמר בבלעם כאילו לא נראה לו ה', אלא במקרה. ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה.

ע"פ זה ניתן לפרש את דברי מדרש פליאה: "מניין זכה משה לקרני ההוד {סוף פרשת כי תישא}, לפי שנשתייר לו מעט דיו בקולמוסו והעבירו הקב"ה על ראשו".

 

כוונת הדברים היא, שבגלל ענוותנותו זיכה אותו הקב"ה בקרני הוד.

למרות שכבר נאמרו הדברים בפרשת "כי תישא", הם נרמזים גם פה, היות ונאמר בגמרא (סוטה ה ע"ב): "כל מי שדעתו שפלה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות כולם. שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה", לכן בא הרמז כאן , בפרשה הראשונה המדברת על הקרבנות.

המדרש: למרות שמשה דיבר עם ה' פעמים רבות, בכל זאת נכנס לאהל מועד, רק אחרי שהקב"ה קרא לו (תנחומא).

 

מוסר השכל:

הרוצה קירבה אלוקית בבחינת "ויקרא אל משה", מלשון יקר וגדולה, ינהג בדרכו ולאורו של משה רבנו בלימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך ענוה זכה וטהורה בבחינת הכתוב (במ' כא, יח-יט): "וממדבר {ענוה} מתנה {זוכה לקבל את התורה במתנה}. ממתנה נחליאל {נוחל את הא-ל}, ומנחליאל במות" {זוכה להיות מורם ומרומם כבמות}. 

 

המשפיע הרוחני בישיבת "חוט של חסד הרה"ג נפתלי צבי לינדר שליט"א אומר ע"פ (מ. רבה ה, יד): משה זכה לכך, בגלל בטחונו ואמונתו בה' כאשר היה בדרכו למפגש הראשון עם פרעה בארמון. הזקנים שהיו אמורים להצטרף למפגש, נשרו בדרכם לארמון מפחד השומרים ששמרו על הכניסות לארמון, כולל חיות טרף.

 

משה ואהרון לעומת זאת, בטחו בצור עולמים ונכנסו לגוב האריות. הזקנים שילמו על כך: "ואל משה אמר, עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחוויתם מרחוק – וניגש משה לבדו אל יהוה, והם לא יגשו" (שמ' כד, א-ב). אהרון ויתר על העלייה לה', כדי לא לבייש את הזקנים, אבל ה' גמל לו בכך, שזיכה אותו ב"אורים ותומים" שהם יצירה אלוקית כדברי הרמב"ן.

 

 מוסר השכל לכולנו:

הקב"ה נאמן לשלם שכר למאמיניו כדברי המשגיח על ראשי התיבות לכתוב בתפילת שחרית:

 "י – שתבח ש– מך ל– עד מ – לכנו"  = ישלם. כלומר, הקב"ה נאמן לשלם לכל אחד כפועלו.

 

                                                "ואמרת אליהם:

אדם כי יקריב מכם – קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

סוד הקרבן – לדעת הרמב"ן.

 

ספר "ויקרא" פותח ב-ו' החיבור. החיבור עם סוף הפרשה הקודמת פרשת "פיקודי" בה נאמר: "וכבוד יהוה מלא את המשכן". כלומר, קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל, בכך שהשכינה שורה במשכן/במקדש ובתוך עם ישראל, בבחינת:

 

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". לכן, בא ספר "ויקרא" המדבר על ההתקרבות בין בנ"י לאבינו שבשמים כדברי הרמב"ן האומר על הקרבנות: "ועל דרך האמת, יש בקרבנות סוד נעלם…  וכל קרבן לשון קירבה ואחדות…". כלומר, הכפרה ע"י הקרבן – סוד הוא, דבר היוצר קירבה בין האדם לאלוקיו.

 

הרמב"ן פותח לנו צהר, ומסביר את הקשר בין תהליך הקרבת הקרבן לכפרה על החטא, ולהלן דברי קודשו:

"מעשי בני אדם {החטאים} נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

 

א.  סמיכת ידיו – כנגד המעשה.

ב.  וידוי – כנגד הדיבור.

ג.  שריפת הקרב והכליות – כנגד המחשבה והתאווה.

 

ד. הכרעים – כנגד ידיו ורגליו..

ה. זריקת הדם על המזבח – כנגד דם נפשו… כדי שיחשוב המקריב… כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו   שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא ה' שלקח ממנו תמורה, וכיפר עליו הקורבן (ויקרא א, ט).

 

 

"אדם כי יקריב – מכם קרבן ליהוה" (ויקרא א. ב).

"כי יקריב – לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות

בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

"כי יקריב" –

 מצוה לקרב כל יהודי לאבינו שבשמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה ע"פ מדרש (תנחומא ויקרא סימן ח) מדוע התורה משתמשת בביטוי "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב". זה רומז לחטא אדם הראשון שבעקבות חטאו, נוצרה אצל זרעו הנטייה לחטוא. לכן, ה' נתן בגופנו אות ברית קודש, וציווה אותנו למול. רבנו מדגיש שעל אדם הראשון נקנסה מיתה למרות שהיה שוגג, ולא הועיל לו הקרבן. הסיבה לכך, היות ואדם הראשון חטא למרות שלא הייתה בו הנטייה לחטוא, לא כן אצלנו, שכאמור קיימת הנטייה לחטוא, אותה ירשנו מאז חטא אדם הראשון. לכן, אצלנו מועיל הקרבן לחטא בשוגג.

 

רבנו האר"י הק': בכל אדם קיימים שני גופים: אחד זך וטהור. הגוף השני עשוי מקליפת נגה הכוללת יצר הטוב ויצר הרע בבחינת "טוב ורע". זהו אותו לבוש המכונה "כתנות עור" בהן הלביש הקב"ה את אדם וחוה לאחר החטא.

רבי מאיר בעל הנס קרא להם "כתנות אור", שע"י קיום אור התורה, בוררים אנו את החטא, וכורתים את הרע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן"? הביטוי 'מכם' מתייחס לאנשים המביאים קרבן. לכן היה מתאים להקדים את המילה "מכם", ורק א"כ את הנשוא ="יקריב".

רבנו מדגיש: "אדם כי יקריב מכם" רומז לכך שלאחר שהקב"ה בחר במשה – "ויקרא אל משה", קירב אליו את משה מצד ישראל בבחינת "מכם", וכדברי קודשו: "אין זה אלא מכם. פירוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש הרומז לכך שיש "לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא – קרבן לה".

רבנו שואל: מדוע בתחילת הפס' נאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בלשון יחיד, ובסוף הפס' נאמר: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – תקריבו את קרבנכם" בלשון רבים.

 

תשובת רבנו: ישנם שני סוגי קרבנות:

הקרבן השני – "תקריבו קרבנכם", מדבר על קרבן בהמה.

הקרבן הראשון – "אדם כי יקריב מכם קרבן", מדבר על הצדיק המקרב אחרים לעבודת ה'.

 

כלומר, על החכמים לקרב את בני ישראל לעבודת ה', היות והקב"ה "יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו. וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר… והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (פרקי אבות ה, יח): כל המזכה את הרבים, אין חטא בא לידו… והם הדברים הנאמרים כאן: אדם – לשון חשיבות ע"פ החלוקה בין: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו" (זהר תזריע מח ע"א).

 

וכך הסבר הפסוק: החשוב שבעם המכונה "אדם", "יקריב מכם" – יקרב את הפחותים שישנם בכם, בבחינת "מכם", ולזה יקרא "קרבן לה', "ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה… לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרו כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. ואם אין שוגג, אין קרבן", כדברי קודשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  נאה דורש ונאה מקיים. בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים" הוא כותב: "כי מלאכת שמים על שכמי שמתי מימי חורפי – ללמוד {ללמֵד} תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין".

באיגרת לק"ק סאלי (שנת תק"א) הוא כותב: "במענה רך לנפשי אמרתי, ובעיני עצמי נקלותי, וממקום מושבי נדדתי נדוד, נד ממקומו ועזב לאומו והדומו, ואוריד לארץ ראשי על כנף כבודי ומרים ראשי, ואצא סובב סביבות הנפוצות, נדחי צאן אסופות… ללמוד וללמד לכל בא ולומד, גם לחזר אחרי ילידי עם ה' לאמור להם, בואו ברוכי ה'. זו תורה וזו שכרה. ועל שכמי תהיה המשרה לרומם דגל התורה".

 

הרה"ג המקובל רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ע"ה,  היה צעיר תלמידיו של רבנו-אוה"ח-הק', שעלה עם רבנו מאיטליה לירושלים, בהיותו בן 15 בלבד. רבנו שימש לו כאב, ואף לימדו מידי יום במשך שעתיים. הוא גם דאג לו לחונכים רבניים מהישיבה, וכך הפך להיות גאון בתורה, ואחד מחכמי ישיבת המקובלים בית אל.

במכתב למו"ר אביו חכם שלמה סנגויניטי ע"ה, כתב רבנו: "ושלום מאת אהובם ידיד נפשי חכם אברהם… ורוצה לעשות עצמו ירושלמי גמור ושלם".

חכם שלמה, היה בקשר הדוק עם רבנו, ובזכותו נשמרו מכתבים המתארים את התנהלות רבנו-אוה"ח-הק' באיטליה.  הוא תמך ברבנו ובישיבתו 'מדרש כנסת ישראל".  לחכם שלמה ואחיו היה בנק במודובא, והם שימשו כחברי וועד הישיבה באיטליה. הם דאגו למלא את רצון הצדיק לשם שמים.

 

"ונפש כי תקריב מנחה ליהוה… לא תעשה חמץ".

          כי כל שאור וכל דבש,

לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ויקרא ב' א-יא).

 

הקשר בין מנחת עני לחג המצות.

צניעות ואחדות  – בסיס להתקרבות לה', ולגאולה.

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית  מנחה שנאמר בה נפש {"ונפש – כי תקריב מנחה לה'"}? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני! מעלה אני עליו כאילו הקריב – נפשו לפני" (מנחות ק"ד ע"ב).

בהמשך נאמר: "וקמץ משם מלא קומצו… והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה  אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב, ב).

 

רש"י הק' אומר שכמות הסולת הייתה קטנה מאוד היות ו"הקמיצה" כללה רק כמות שיכל הכהן לקחת בידו מבין אצבע, אמה וקמיצה בלבד, וגרגירי לבונה. בכל זאת הקב"ה משבח את מנחת העני ככתוב: "אשה ריח ניחוח לה'". כמו כן, את המנחה אסור שתהיה חמץ, היות וזה סמל לגאווה כדברי ספר החינוך לאיסור חמץ: "לפי שהשאור מגביה עצמו… תועבת ה' כל גבה לב".

 

על פרשת הקטורת אותה אנחנו קוראים בתפילות שחרית ומנחה נאמר בברייתא: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש, מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". המקור לכך הוא הפסוק בפרשתנו: "כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה ליהוה" (ב, יא).

 

כידוע, השאור מחמיץ את העיסה, וזה ההבדל בין חמץ למצה. התורה אכן אוסרת לערב שאור ודבש בקטורת, אבל אינה מציינת את הסיבה לכך.

אחת האפשרויות לאיסור הנ"ל, נובעת כנראה מהתכונה הקיצונית של שני המוצרים הנ"ל: הדבש מתוק מידי, והשאור מחמיץ מידי, דבר המסמל קיצוניות לה מתנגדת התורה. הקב"ה מבקש מאתנו ללכת בשביל הזהב, דרך האמצע בעבודת ה' כדברי הרמב"ם:  (דעות פרק ג' סעיף ג): "לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?!… ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר:

 "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר – למה תשומם" (קהלת ז, טז).

 

רב סעדיה גאון מסביר את הביטוי "תשומם" = תתרוקן ממה שיש בידך. כלומר, ברגע שהאדם מגזים לכיוון מסוים – מתיקות (דבש) או חמיצות (שאור), עלול לאבד את דרכו.

 

מוסר השכל: אין הקב"ה חפץ "באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן" (מיכה ו, ז). אלא בדברי הנביא בהמשך:

"הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנעת לכת עם אלהיך". לב נשבר לפני ה' כמו שרק עני יכול לעשות, ככתוב "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהילים קב, א).

 

בהמשך נאמר: "כי בנה יהוה ציון… פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם… תיכתב זאת לדור אחרון…".

דוד המלך מתנבא וכותב לנו מכתב "לדור האחרון" – דור עקבתא דמשיחא, שאים נרצה להיגאל והקב"ה אכן יבנה את ציון, נצטרך לעיין ב- "תפילת הערער" – תפילת הדור האחרון שמצבו מעורער:  "ערער = רָע + רָע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבדור האחרון, תינתן רשות לשער החמישים של הסיטרא אחרא להילחם ולהתגבר נגד המרכבה הקדושה, ולכן עלינו להתעורר = עֶר – עֶר (נקוד בסגול) ולהתפלל לגאולה.

 

רבנו חיים ויטאל כותב ב"פרי עץ חיים": הדור האחרון יהיה רע מבחינה דתית, ולכן מן הראוי שיתעורר לתפילה מתוך אחדות, חברות  ורֵעות:  ערער = רֵע – רֵע (נקוד בצירה).

 

בית כנסת: הוא נקרא כך, היות ולפני שמתפללים, עלינו להתכנס מתוך אחדות. כמו כן, לפני התפילה, עלינו לקבל על עצמנו את אהבת עמ"י בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך" כדברי רבנו האר"י הק' (שער הכוונות חלק א', שער השישי).

 

להתבשם באור החיים למוצש"ק

 

"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת  סבתי הצדקת מרת חנה בת מרים ע"ה – אמת – תיכון לעד.

עלתה לגנזי מרומים – ביום י"ב אדר

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני",

נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

 

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

 

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

 

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".

 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

 

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה לאור של ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

כל הכתוב בו לחיים טובים ולשלום – לשם יחוד דקודשא בריך הוא, ושיתקבל ברצון בפני אלוקים ואדם

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו, רויטל יונסי בת שרה.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בן זוהרה.

 

 

השבת הגדול השנה וחג הפסח – יחולו באותם ימים,

בהם נגאלו אבותינו ממצרים – לפני 3338 שנים.

כאז כן עתה. נתפלל לקב"ה, שעוד הפסח – ניגאל ברחמים.

 

השבת הגדול – השבת הקרובה שלפני פסח.

השבת האחרונה – של עם ישראל במצרים.

שבת האמונה – בה הצטוו לקחת שה לקרבן פסח.

 

קרבן הפסח – המסמל אמונה בה', בניגוד לאליל המצרי.

קרבן הפסח – אותו אוכלים ביחד, המסמל אחדות עמ"י.

קרבן הפסח – ההופך את הבית לבית מקדש קטן.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר:

בעשור לחודש הזה, ויקחו להם איש שה  לבית אבות שה לבית…

משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח… וילכו ויעשו בני ישראל כאשר ציוה ה' את משה ואהרן כן עשו (שמות יב, א – כח).

חז"ל: משכו ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם" צאן של מצוה, ודבקו נפשותיכם בבורא עולם.

הזהר: זכו להידבק בבורא עולם, בזכות השבת המכונה "יומא דנשמתא".

 

השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו  במצרים.

באותה שבת – י' בניסן מלפני 3336 שנים, כאשר נתבקשו בני ישראל לקחת שה = טלה, ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים מיום י' בניסן ועד י"ד בניסן. לשחוט אותו בי"ד בניסן בצהרים, ובלילה ליל ט"ו בניסן, לצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר.

 

כל זאת בגלל יראה ממרום שנפלה עליהם, וגם בגלל שעם ישראל חזר בתשובה מעבודה זרה בה גם הוא היה נגוע כמו המצרים, ובני ישראל קיבלו על עצמם את מלכות שמים, מלכות בורא עולם (שו"ע סימן תל ס"א).

 

החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה = טלה, שהוא גם המזל של חודש ניסן כדברי הרמב"ם.

 

הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז, שנמשך 210 שנים.

המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר – 80%, לא הצטרפו לחזון הגאולה, ומתו במכת בכורות.

 

נקווה שבימינו עם בוא הגואל, כלל עם ישראל יצטרף למרכבת הגאולה.

 

גאולת הגוף – מול – גאולת הרוח.

 

הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום:

על גאולת הגוף – אני אחראי. לכן אני גואל אתכם מאימפריית הרשע המצרית.

על גאולת הרוח – אתם אחראים. לכן, קבלו עליכם שתי מצוות:

 

א.  ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, לכן הם מלו עצמם לפני הקרבת קרבן הפסח. הבית של כל יהודי, הפך להיות מיני בית מקדש.

ב.  קרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמות השה ששימש כאליל מצרי.

 

באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים היה שבת, כאשר המצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר, וזהו נס גדול, ולכן השבת נקראת "השבת הגדול".

 

"סור מרע –  ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהלים לד, ט"ו).

 

שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.

קרבן פסח מסמל 'סור מרע', היות והשה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי.

מצות 'ברית מילה' מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.

 

סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג).

 

כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהמשך ההפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…", כדברי הנביא מלאכי שהיה הנביא האחרון, הסוגר את תקופת הנבואה.

 

ה"שבת הגדול" –  מנוף ל"אתחלתא דגאולא".

 

במשך אותם ארבעה ימים, בני ישראל עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.

 

"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".

כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:

 

ה"לבוש"(סימן ת"ל סעיף א),  הסיבה השניה לשם "שבת הגדול" – הקדמה לגאולה, כנאמר בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי:

 "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".

מהי המנחה הערבה? התשובה להלן:

בפס' שלפני האחרון נאמר:

"זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".

 

השכר מופיע בפס' האחרון החותם את ההפטרה בה נאמר:

 "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא,

 לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).

 

אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי:

 "זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".

 

אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה.

מצד שני אליהו מבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, ומתגלה לצדיקים.

 

קיימים שני גואלים:

משה ואהרן, מרדכי ואסתר, אליהו הנביא ומלך המשיח.

תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".  על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.

 

סיבה שלישית: "שבת הגדול"

על שם ישראל הנקרא "גוי גדול עצום ורב", בפרשת הביכורים (דברים כו ה).

לאברהם אבינו הובטח ע"י הקב"ה: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גוי הארץ" (בר יח, יח).

עמ"י צריך לחשוב בגדול, ולהפנים שהוא גוי גדול בארץ, שתפקידו להיות קודם לכל אור לעצמו, ואח"כ אור לגויים.

 

 סיבה רביעית לשם "השבת הגדול" ע"פ המהר"ל: 

 "יציאת מצרים נקראת גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל הקב"ה כאשר יצאו ממצרים".

 

בעל "חידושי הרים" משווה בין השבת הגדול שחלה ביום י' בניסן, ליום כיפור החל ביום י' בתשרי. כמו שכיפור מזכך את הנשמה, כך שבת הגדול.

 

הזוהר: "מיניה מתברכין כל שיתא יומין".  ימות השבוע מתברכים בזכות השבת. כמו בשיר 'לכה דודי': "כי היא מקור הברכה".

כך שבתות השנה, מתברכות בזכות שבת הגדול אותה שמר עמ"י לראשונה

 

ה"שפת אמת"  – סיבה חמישית לשם "שבת הגדול"

בשבת זו, הנקראת גדול, נעשו בני חורין בעקבות קרבן פסח ומכת בכורות, ונעשו בני חורין לקבל עליהם מלכות שמים.

 עד אז היו עבדים, ועבד תלוי ברבו.

 

בציפייה לגאולה קרובה ברחמים – עוד בפסח הזה

משה אסולין שמיר.

 

לברכה והצלחה, לישועה ולרפואת משה בן זוהרה נ"י וב"ב – בתוך כלל חולי עם ישראל.

להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב העמלקי שיעי באיראן ולבנון

לאהבה ואחווה בין כל חלקי עם ישראל, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".

המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

הרב חיים חייקין, מייסד וראש הישיבה, דמות מיתולוגית בקהילה באקס־לה־בן, במשך 50 שנה (1993-1945) היה הרוח החיה בישיבה. הוא נולד בשנת 1907 בקוסובה שבליטא, לא רחוק מהגבול הפולני. בנעוריו למד בישיבה של החפץ חיים בראדין במשך כשבע שנים, והיה מקורב לרב אלחנן וסרמן ולחפץ חיים. בעידודם הגיע בשנת 1938 לאלזס שבצרפת, כדי לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת בעיירה נודורף הסמוכה לשטרסבורג, שם החליף את הרב שמחה וסרמן שסיים את תפקידו. הבחירה ברב חייקין לעמוד בראש ישיבת חכמי צרפת הייתה בתמיכתו של הרב ארנסט וייל, מרבניה המרכזיים של יהדות אלזס־לורן.

בזמן מלחמת העולם השנייה שירת הרב חייקין בלגיון הזרים הצרפתי ואף היה שבוי בידי הגרמנים במשך חמש שנים. תקופה זו עיצבה אותו והשפיעה על דרכו החינוכית בעתיד. בתום המלחמה קרא הרב וייל לרב חייקין לסייע לו בהקמתה מחדש של ישיבת חכמי צרפת באקס־לה־בן. באזור זה גרו יהודים רבים שברחו מאירופה הכבושה, והמקום היה חלופה טובה לישיבה בשטרסבורג שנסגרה. חלקם של הרבנים המתונים משטרסבורג (הרב וייל, הרב גרשון כאהן, הרב דויטש והרב רפאל כאהן) בקביעת דרכה החינוכית של ישיבת חכמי צרפת המחודשת היה רב. הם קבעו ששפת הלימוד תהיה צרפתית ולא יידיש ובירכו על הקמת בתי הספר התיכון בעיר, מה שאפשר לתלמידים ללמוד לימודים כלליים ולהיבחן בבחינות הבגרות הארציות.

הרב אברהם קלמנוביץ והרב משה שניידר ראו בגיוס תלמידים ממרוקו מעשה הצלה מידי המסגרות החילוניות של אליאנס ועליית הנוער בישראל, ודרך מהירה לבניית מנהיגות תורנית ושדרה של תלמידי חכמים ילידי מרוקו. לעומתם, הרב חייקין רצה לסייע למוסדות החינוך היהודיים במרוקו ולשקם את החיים היהודיים בצרפת באמצעות הכשרת מנהיגות חינוכית וחיזוק הזהות היהודית של צעירים ממרוקו שיפנו ללימודים אקדמיים לאחר לימודי התיכון. לרב לא היה עניין להתחרות בסמינר לרבנים בצרפת ואף התנגד להענקת תוארי רבנות לתלמידיו. הוא ראה באקס־לה־בן מרכז להפצת תורה באמצעות בוגרים העובדים כמחנכים בערי צרפת שבהן התיישבו המהגרים מצפון אפריקה במחצית השנייה של המאה ה־20 או כמחנכים במרוקו.

הרב חייקין היה גשר בין העולם הישן לעולם החדש לאחר חורבן אירופה. מוצאו בעולם הישן, בליטא היהודית שבה היו מפעלי תורה גדולים כמו זה של החפץ חיים. במלחמת העולם השנייה נשבה הרב חייקין על ידי הגרמנים, ומשנחלץ אסף את כוחותיו והפך מפליט ומקורבן מלחמה למחוללה ולמחדשה הרוחני של יהדות אירופה בכלל ויהדות צרפת בפרט. מוראות מלחמת העולם השנייה הביאוהו להבנה שהעם היהודי נמצא בשעת חירום.

בעיני הרב חייקין יהדות מרוקו הייתה רֵזֶרְבוּאָר שעל יסודותיו ניתן היה לבנות את העולם הרוחני במרוקו ובצרפת. לרב חייקין היה יחס אוהב ומוקיר כלפי יהודי מרוקו. הוא לא ראה בהם את ה״אחר״ כמו העולם החרדי האשכנזי בישראל, להפך, הוא טיפח את בני הקהילה והכשיר אותם להיות מנהיגיה הרוחניים של צרפת. יתרה מזאת, הוא ראה ביהודי מרוקו מקור לתרומות ולגיוס כספים למען הישיבה. מידי שנה בשנה יצאו הוא או ראשי הישיבה למרוקו לגיוס תלמידים וכספים. השתתפות הרב חייקין ב״סליחות״ בנוסח יהודי מרוקו מעידה על פתיחותו ועל רגישותו כלפי מורשתם התרבותית של תלמידיו הספרדים, השונה מהמורשת האשכנזית שעליה גדל. הרב חייקין היה דמות מקרבת ויחסו לתלמידים היה חם ואבהי. הוא התגורר בקרבה החניכים בפנימייה ושימש עבורם דמות אב ואם שלא היו בקרבת מקום. עד היום תלמידיו נושאים את שמו באהבה ובהערצה.

הרב גרשון כאהן, מראשי הישיבה בשנותיה הראשונות, נולד בשנת 1924 באחד מכפרי אלזס, והיה מקורב לרבנים הראשיים שם, הרב ארנסט וייל והרב אמריק דויטש. כמו צעירים אחרים באזור זה, הוא למד לימודים כלליים והתעתד להיות וטרינר, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את תוכניותיו. מייד לאחר המלחמה, בשנת 1945, החל ללמוד באקס־לה־בן, ואחר כך כיהן כרב באזור שטרסבורג. בשנת 1955 ביקש הרב חייקין מהרב כאהן לסייע לו בניהול ישיבת חכמי צרפת. במשך עשרות שנים היה הרב כאהן יד ימינו של הרב חייקין ו״שר החוץ״ של ישיבת חכמי צרפת. במסגרת תפקידו גייס הרב כספים למען הישיבה בקרב קהילות יהודיות בצרפת ובמרוקו, שכנע תלמידים במרוקו ללמוד באקס־לה־בן ויעץ למעוניינים ללמוד לימודים אקדמיים בשטרסבורג שבה הייתה קהילה יהודית דתית מאורגנת שקלטה בחום צעירים ממרוקו. בשנות ה־60 אמר הרב כאהן על יהדות מרוקו של תקופתו שגם מה שנשאר ממנה בשנים שאחרי גלי העלייה הגדולים לישראל היה הרבה יותר עשיר ממה שנמצא בצרפת של שנות ה־60. מלבד היותו מגייס כספים ויועץ לתלמידים, לימד הרב כאהן בישיבה וקבע עיתים לתורה.

מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- המנהיגות החינוכית באקס־לה־בן

עמוד 78

פ-ס-ח  כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

דברי התורה להצלחת עם ישראל וחייליו – גיבורי חיל ה',

בהכרעת האויב – העמלקי איראני חיזבלאי,

וגאולה ברחמים – עוד בחג הפסח הבעל"ט.

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3338 של עם ישראל ה'תשפ"ו.

ה'תשפ"ו = 791 = ישועת ה' = 791

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

            בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

 

הזוהר הק': בלילה הזה – נפתחים שערי שמים,

רק תבקש מבורא עולם – ואז תקבל.

 

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא – את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

 

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

 

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" –

מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג:

"הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

 

 

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

 

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

 

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

 

ע"י  קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

 

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד

ואיחוד כלל עמ"י – המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

 

 

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק:

"שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

 

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם},

לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקים לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

 

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם:

 פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר,

שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר:

 א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:

   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות:

חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:  והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

 

וכלשון קדשו:

 "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,

יום ההילולה של

מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},

 

מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,

"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',

 

וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},

מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.

 

יום ההילולה של

 מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',

חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,

כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם

 

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 

ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.

 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:

"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.

לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".

כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').

 הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

 

מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.

 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?

בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.

 

מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.

 

רבנו משה אלשיך הק'.

 

 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך

רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.

 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

 

סיפור…..

"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 

 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

 

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

 

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

 

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' = 50 פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

 

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

  

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש ולתהליך הגאולה השלמה בו אנחנו נמצאים, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים, ובקרוב מאוד בעז"ה מהדורה שניה..