אלי פילו
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-קדמות אזור ארפוד על פי תופעת המאובנים
קדמות אזור ארפוד על פי תופעת המאובנים
המאובנים העם העדות היחידה שנותרה מבעלי חיים וצמחים שנכחדו לפני עידן ועידנים אלפי שנים. המאובן הינו למעשה חותמת של יצור חי ששרידיו נותרו בסלע. ניתן ללמוד רבות ממאובנים, למשל, אילו בעלי חיים וצמחים חיו בתקופות שונות, מה היה מיקומם בסולם האבולוציוני, מבנה פיזיולוגי של גופם ועוד.
המאובן, על פי תיאור אחר, הוא למעשה שלד קשיח (עצמות או שריון) של חיה שנקבר בחול או בבוץ, ועם השנים נערמו מעליו עוד ועוד שכבות של חול שהלך והתקשה. השלד עצמו התפרק עם הזמן, אך הוא הותיר את חותמו בסלע וזהו המאובן. המאובנים נוצרים בעיקר במשקע של סלע. ניתן לקבוע את גילו של מאובן בעזרת שיטה הנקראת תיארוך רדיואקטיבי. את התיארוך עושים לשכבות סלע יסוד סמוכות(מעל ומתחת) משום שהסלע מורכב משברי סלעים בגילאים שונים.
באזורים רבים של כדור הארץ, רעידות אדמה, קרחונים, מפולות וגורמי טבע אחרים חושפים את סלע המשקע המכיל את המאובן. המדענים לעיתים קרובות מחפשים מאובנים באזורים כאלו.
בארפוד בסביבות הבלייקוס והנהר שלידו נמצאו מאובנים רבים המשוקעים בהם יצורים שונים. בשנים האחרונות הוקם בארפוד מוזיאון למאובנים אלו. איך הגיעו מאובנים אלה לארפוד? הסברה של ההיסטוריונים שארפוד בעבר הרחוק מאוד הייתה ים. ולהיכן נעלם הים הזה? גורמים שונים כמו רעידות אדמה, נסיגת המים וכיו״ב מייבשים את הים. במקום יבש זה נותרו תבניות של בעלי חיים שנכלאו בתקופת שקיעתם בים לתוך אבנים וסלעים.
שפע המאובנים הביא להקמתו של מוזיאון מיוחד למאובנים בארפוד.
תיירים מבקרים במוזיאון למאובנים ומינרלים או במספר מפעלי מאובנים באזור כדי לחוות ממקור ראשון את תהליך מציאת מאובנים. מאובנים מסוימים מלוטשים למטרות תצוגה, וחלקים גדולים אחרים של שיש עשויים להיות מגולפים ומלוטשים כדי ליצור שולחנות, מזרקות, כלי סבון, קערות, תליונים ומגוון פריטים דקורטיביים. ניתן לרכוש את הפריטים הללו בארפוד ובשווקים של מרקש ופאס. פריטים גדולים כגון מזרקות ניתן להזמין באינטרנט ולשלוח לכל העולם.
- 2. הקהילה היהודית בארפוד
העיירה ארפוד נוסדה ביזמת הצרפתים, שעודדו את היהודים שבכפרי הסביבה לעזוב את כפריהם ולעבור לארפוד, תופעה הידועה גם באזורים אחרים במרוקו כדי לקדם את הכלכלה ואת התעשייה ולפתח בנייה עירונית. אכן, תושבי כפרי הסביבה עזבו את כפריהם בנוסף ליחידים מקהילות אחרות: אזזרף, אשיפא, גיגלאן, ועוד ועברו לארפוד לבנות בתים מרווחים. גרעין אחר של ארפוד הוא פליטים מתאפילאלת/ריסאני: בסמיכות למאורעות תר״ף/1920 נמלטו יהודים רבים מתאפילאלת, חלקם לעיר בשאר באלג׳יריה, עיר שנוסדה לפני ארפוד ב-1904, חלקם לבודניב וחלקם הגיעו לארפוד.
הגירת היהודים לארפוד ובניית בתי כנסת במקביל
הגירת היהודים מן הכפרים הסמוכים לארפוד לא נעשתה ביום אחד, אלא בשלבים. יש שהגיעו לארפוד, בנו את בתיהם ואחר כך הביאו את משפחותיהם, ויש שאצה להם הדרך ובאו הם ומשפחותיהם והתחילו לבנות את בתיהם. למרות שהתאריך הרשמי של יסוד ארפוד הוא 1918, יש שהגיעו כמה שנים לפני כן עוד ב-1914, ויש שאחרו לבוא עד לשנות ה-30. סדר עזיבת הכפרים מקביל הוא לתהליך בניית בתי הכנסת. תחילה עזבו תושבי כפר זראנה הקרוב לארמון המלכותי Gîte d'étape לארפוד והתמקמו כמעט כולם ברחוב אחד שנקרא על ידם ׳דרב אזראנה׳, במקביל נבנה ברחוב זה בית הכנסת הראשון בארפוד ב-1921 הוא ביהכ״נ ע״ש דוד דהאן שנקרא גם ׳סלאת אזראנה׳ ואח״כ בשם ׳סלאת באבא/לו׳(ביכ״נ ע״ש ר׳ מכלוף אביחצירא), שבו התפלל הוא ואביו ואחיו. סמוך לו במקום ובזמן נבנה ביכ״נ שני ׳סלאת לקסבא׳ שנוסד בתרפ״ב/1922 עם הגירת יהודי לקסבא לארפוד. סמוך לשני בתי הכנסת הנ״ל הוקם ביכ״נ שלישי ׳סלאת פילאלא׳ עבור המהגרים מתאפילאלת/ריסאני לארפוד החל מתר״ף/1920, שנה שבה נרצח ׳ר׳ דוד אביחצירא, ובו בזמן התחילה ההגירה משם לכיוונים שונים (בשאר ובודניב) ובכללם ארפוד. בית כנסת רביעי נוסף, שרוב מתפלליו הם גם כן מתאפילאלת הוא ביכ״נ מיסודו של יחיא תרג׳מאן המכונה גם ׳סלאת לחזירא׳ לעומת ביהכ״נ ע״ש באבא סאלי שנבנה באמצע שנות ה״40 שאכלס מתפללים מקהילות שונות וביכ״נ של ר׳ יהודה סמחון שנבנה בתחילת שנת ה-50 של המאה ה-20 שרוב מתפלליו מקהילת אשיפא ואחרים מלמעאדיד.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא-קדמות אזור ארפוד על פי תופעת המאובנים.
עמוד 26
קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי- החינוך ומוסדותיו
יא. ההנהגה הרוחנית
ההנהגה הרוחנית של קהילות תאפילאת מאז נולד ר׳ יעקב אביחצירא הייתה מסורה בידי חכמי אביחצירא ועברה מדור לדור ומאב לבן, כאשר ראש השושלת הוא ר׳ יעקב, וממנו עברה ההנהגה לבנו בכורו ר׳ מסעוד, וממנו לד׳ דוד ור׳ ישראל, ומר׳ ישראל לר׳ מאיר.
עד סוף המאה ה-19 עיקר ההשפעה של משפחת אביחצירא הייתה על אזור סג׳למאסא, כלומר על קהילות דרום מזרח תאפילאלת ועל קהילות אזור תיזימי/ ארפוד; ואילו בשאר הקהילות, כמו בצפון תאפילאלת ההשפעה של הנהגת אביחצירא החלה רק בעשור השלישי של המאה ה־20, ולכל קהילה הייתה הנהגה משלה, כמו חכמי דהאן ואביכזר שהנהיגו את קהילת גריס ואגפיה וכמו חכמי משפחת לעסרי שהנהיגו את קסר א-סוק ואגפיה וחכמי מידלת. קהילות אלו שנתקיימו עוד לפני הופעתו של ר׳ יעקב אביחצירא באזור, סמוכות היו על בתי הדין בצפרו, פאס ומכנאס, ובכל דבר קשה הם פנו לחכמיהם. עדויות לכך הן שאלות בהלכה, שהופנו לר׳ שלום ישועה אביטבול בצפרו(תצ״ט/1739 = תקס״ה/1809) המופיעות בספרו ׳אבני שיש׳ ולר׳ יקותיאל ברדוגו ובנו ר׳ יעקב (תקמ״ו/1786 – תר׳׳ג/1843) המופיעות בספרו ׳שופריה דיעקב׳.
שליחות קהילתית לדרגותיה
א. המונח המקובל של שליח או רב קהילתי הוא ׳חזן או חזאן׳. ההבחנה בין חזן לחזאן היא הצעתו של פרופ׳ משה בר אשר, לשעבר נשיא האקדמיה העברית שנים רבות. א. התואר חזן ללא תוספת א׳ מוסב על שליח ציבור רגיל, קורא בתורה ותוקע בשופר, ואילו התואר חזאן בתוספת א׳ מוסב על חזן שהוא גם מלמד תשב״ר, שוחט ומוהל, ולפעמים גם סופר סת״ם, מעין רב בית כנסת או רב קהילה.
הדרגה הראשונה של חזן/ש״ץ הממלא את תפקידי בית כנסת נפוצה היא בהרבה קהילות. גם הדרגה השנייה חזאן – רב קהילה: ש״ץ, שוחט ומוהל די נפוצה, אבל הדרגה הרב גונית: ש׳׳ץ, שוחט ומוהל, דרשן, מלמד תשב׳׳ר, עורך חופות, סופר בית דין וגם סופר סת״ם פחות נפוצה, אבל קיימת בקהילות אחדות.
כל ממלאי התפקידים הנ״ל לדרגותיהם אינם זוכים לתארים מפליגים כמו הרב או החכם, שלא לדבר על הרב הגדול או הרב הגאון, והתואר הנפוץ הוא חזן או חזאן, וכאן יש להבחין בקהילות דרום תאפילאלת בין התואר חזאן המלווה את השם הפרטי לבין לחזאן המופיע לפני השם הפרטי: כשאומרים למשל, ענא חזאן, בא/ לו חזאן, מדובר בחזאן בנו של חזאן. כמו ר׳ יצחק מלול בארפוד המכונה בא/חאקי חזאן, הכוונה היא שגם אביו היה חזאן, הוא ר׳ משה מלול. אבל אם האיש הוא חזאן, ואביו לא היה חזאן אז מכנים אותו ׳לחזאן פלוני׳ כמו לחזאן יצחק, לאמור ר׳ יצחק החזן לכשעצמו, אבל אביו לא היה חזאן. מובן שמי שזכה להיות חזאן בנו של חזאן יש לו ערך מוסף בהיותו ממשיך תפקיד אביו ולפעמים גם את סבו.
להבחנה זו יש יוצאים מן הכלל כמו בקסר א-סוק למשל, כמו: לחזאן אברהם, כינוי לר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי אף־על-פי שגם אביו היה חכם. או לחזאן הנו כינוי לר׳ אברהם ב״ר אהרן חמו.
בכל תעודות הסמיכה שהעניקו בבא סאלי, בבא חאקי ובבא מאיר לשוחטים זוכים הם לתואר הח׳ הש׳ [החכם השלם]. המסר הוא שלכל השוחטים מעמד אחיד, ואין יתרון של אחד על רעהו, בדומה למחברי ספרים שפנו לרב עובדיה יוסף, ולכולם נתן את הסכמתו כמעט בנוסח אחיד, ולכל הספרים תוקף שווה.
אבל במציאות אך אחד לא פנה לחזנים ולשוחטים בתואר כלשהו: לא החכם השלם, ולא הרב הגאון ואפילו לא רב או רבי. לרוב כונו החזנים בכינויים עממיים, כמו: בא/לו בן צחאק (ר׳ מכלוף שטרית שהיה חזן וסופר סת״ם בריסאני), וכן בנו חאקי ילו(ר׳ יצחק ב״ר מכלוף, חזן בנצרת עילית אחרי פטירת אביו) או לחזאן ילו (ר׳ מכלוף לעסרי).
יב. הסמכת חזנים לשחיטה
תעודת סמיכה לשחיטה הוענקה במהלך הדורות על ידי אחד מחכמי אביחצירא: ר׳ יעקב, ר׳ מסעוד, ר׳ דוד, ר׳ ישראל, ר׳ יצחק, ר׳ מאיר ור׳ מכלוף, אחרי שהלומדים עברו הכשרה ועמדו במבחן עיוני ומעשי בישיבה בתאפילאלת, בבודניב או בארפוד. תעודה זו קרויה ׳סמיכה לחיים׳ או ׳לקבלה׳. נוסח הסמיכה כמעט אחיד במיוחד אצל בבא מאיר. בכל תעודות הסמיכה מכונה המוסמך הח׳ הש׳(=החכם השלם) ללא הבדל. כל תעודה אחרת וכל הכשרה אחרת לרבנות או לדיינות לא הייתה. הרבנים והדיינים בתאפילאלת כולם רק ממשפחת אביחצירא, שהוסמכו מאב לבן בעל פה או בכתב.
בכמה חוברות של משפחות שהקדישו לכבוד הוריהם החזנים או החכמים וכן בערכים של הויקפדיה או בכתבות ביוטיוב בכתב או בעל פה כתוב או מסופר על איש פלוני שהוא הוסמך לרבנות או לדיינות – כל זה איננו נכון.
גם התארים של החכם השלם, או המקובל או אף המקובל האלהי – כל אלה הם הפלגות והגזמות דמיוניות, שאין בינם לבין המציאות ולא כלום. רק מי שכתב ספר בענייני קבלה אפשר להצדיק את התואר שנותנים לו. כל שאר התארים של אחרים הם על אחריות הכותבים, ואין להם שוב ביטוי או תעודה. להלן מדגם של שמות מוסמכים לשחיטה ושל מסמיכיהם.
קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו
עמוד 24
״אור זרוע לצדיק״-לרבנו יעקב אבן צור = היעבי׳ץ.הרב משה שמיר
״אור זרוע לצדיק״
לרבנו יעקב אבן צור = היעבי׳ץ – פוסק, מקובל, ומשורר בפס שבמרוקו. ספרו "עת לכל חפץ” המכיל כ- 400 פיוטים – התפרסם ע”פ נסים ונפלאות.
יום ההילולה – ב׳ בטבת.
רבי יעקב{בן הרה״ג ראובן} אבן צור זיע״א, נולד בפס שבמרוקו ביום שבת כ״ז אייר תל״ג, ונפטר בליל שבת ב׳ בטבת תקי״ג. ;3/5/1673 – 28/12/1752). ביום לידתו, נפטר הרה״ג רבי שמעון בן סעדון מחכמי פס, ‘ביום מילתו, נפטר חכם אלישע חיים אשכנזי שהיה אביו של נתן העזתי. כל זה רומז לרצף המנהיגות הרוחנית של רבנו יעקב אבן צור, ובכף קוים בו הכתוב: ״וזרח השמש – ובא השמש״(קהלת א ה). ניתן להוסיף את העובדה שהוא נולד ונפטר בשבת, דבר המצביע על ייעודו הרוחני, בגלל השפעת קדושת השבת על נשמתו. רבנו שימש בקודש כחבר בבית דינו של הרה״ג רבי יהודה אבן עטר זיע״א המכונה ״רבי אל-כביר (רבנו הגדול}, היות והיה מלומד בניסים, ופרסם ספרים רבים. ספר השרת שלו ״מנחת יהודה׳/ הובא לדפוס בשנת 1733 , ע״פ העתק שעשה רבי יעקב אבן צור בהיותו בגיל 15 בלבד.
לאחר פטירתו, מילא את מקומו כאב בית הדין רבי יעקב אבן צור, שהתקבל כמנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו.
רבנו עבר תלאות רבות כאשר הגדולה שבהן הייתה, מות 16 ילדיו בחייו, ורק ילד אחד יחיד ומיוחד בשם רבי רפאל עובד, נותר למחיה לאביו ואמו. למרות כל האסונות שפקדו אותו, הוא המשיר בתפקידיו הציבוריים. את לילותיו הוא הקדיש לאוהלה של תורה ולכתיבה יוצרת של ספרים ושירים יקרי ערר. כל זאת, בגלל אמונתו העזה בקב״ה שהוא ״עילת העילות וסיבת כל הסיבות״, ו״כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד״.
את המרגוע לנפשו הוא מצא בדבקותו בתורת אלוקים חיים כדבריו בפיוט ״צור מעוז ישועתי: ״בכל לב ובכל נפש / פיקודיך אשיחה / גם ארגע ואנפש / עת בהם פי אפתחה״("עת לכל חפץ" דף נד עא).
התופעה הנ״ל אפיינה רבים מרבני מרוקו במאה ה־18, שהאדירו את התורה, למרות הגזירות הקשות מצד השלטונות, ותנאי מחיה לא קלים, בגלל שהעדיפו להתפרנס מיגיע כפיהם.
(על כך ראה בהרחבה "קוים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, "ממזרח וממערב" ג{תשמ״א} עמי 123 ־39 מאת הרב פרופ׳ משה עמאר שליט״א. וכן אצל הרב: פרופ׳ בנימין בר תקוה שליט״א בספרו: "פיוטי ביעקב אבן צור", הוצאת משגב ירושלים).
רבי יעקב אבן צור פרסם ספרים רבים, ורק חלק מהם הגיע לידינו:
- שו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ : ב' חלקים, בו הוא מתגלה כפוסק משכב ומעלה החותר לאמת ולצדק ע״פ התור־
- ״לשון לימודים״ – קובץ איגרות. במליצה ובחרוזים.
- עט סופר״ המכיל נוסחאות של שטרות, גיטין וכתובות. וכן ההלכות הנוגעות.
- ״ויקרא יעב״ץ – דרושים. כדוגמא נציין את פירושו לפס׳: ״ונתת על שולחן לחם פנים – לפני תמיד׳(שמותכה,ל) ־ רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן לחם, לאותם פנים חדשות שהם העניים שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז ׳לפני תמיד׳. רצונו לומר: תזכה שיהיה ל- שולחנך לפני תמיד, על דרך ׳זה הולחן- אשר לפני ה״׳ (ויקרא יעב״ץ עמ׳ רל״ב. ־'בא־ ׳מלכי רבנן׳, תשב״ב).
- ״עת לכל חפץ״ – ספר בן 400 פיוטים בו הוא מתגלה כאיש אשכולות ורב תבונות הבקיא במכמני השירה והכי- בשיריו משוקעים כל חלקי הפרד״ס – תורתנו הקדושה, דבר המשקף את גדולתו בכל חדרי התורה. הפיוטים מעוצבים באמצעים אמנותיים רבים החל מהמשקל דרך שיבוצים, דימויים ומטאפורות וכו'. מעטים המשוררים שזכו להגיע לפריון איכותי בן מאות שירים, דוגמת רבנו.
במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינור, זכיתי להציג חלק משיריו בקרב מחנכים ורמי״ם, ובפרט אלה הנוגעים לחגי ישראל. בפעלת המיזם, זכיתי לשיתוף פעולה עם מורי ורבי הרב בנימין בר תקוה. שירים אחדים אף הולחנו ע״י פייטנים לקראת הצגתם בהשתלמויות מורים, דבר שמאוד חיבב אותם על המשתתפים.
מראה מלבב היה, כאשר בסוף השיעור, המורים פצחו בשירה לאחר שטעמו מ״תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אופניו״ (משלי כה יא). כלומר, מעבר לרבדים הגלויים, הם זכו לגלות טפח מהחכמה המסתתרת כמו ״תפוחי זהב״ (כלים יקרים מזהב} המסתתרים ב״משכיות כסף״(כלים מכסף).
נסיס ונפלאות ־ בהדפסת ספר שירי רבי יעקב אבן צור ע״ה.
דפר שיריו המונומנטלי ״עת לכל חפץ״, •בה לעלות על מזבח הדפוס ע״י רבי שלמה אבן צור, מצאצאי המחבר שניצל במוות בעת שיטפון. רבי שלמה נדר ־הדפיס את הספר כאות תודה לקב״ה על הצלתו, וכן להפיץ את שירי זקנו שכל בך התחבבו על הציבור, אבל לא זכו כולם ־הפוצה רבה, בגלל שרק חלקם הועתק בכתב יד המחבר.
כיפור המעשה היה כדלהלן: שד״ר קהילת ־מערביים{המרוקאים} בירושלים הרב רפאל אהרון בן שמעון, הגיע מירושלים לפס שבמרוקו כדי לאסוף תרומות לישיבות בעיר. את פניו קיבל הרב רפאל אבן צור שהיה רב בפס. לאחר ימים ספורים, החליט השד״ר לנסוע לעיר צפרו השכנה, כדי לערוף מגבית גם שם. רבי רפאל אבן צור החליט ללוות את השד״ר עד צפרו, ולקח אתו את בנו רבי שלמה. לאחר שלושה •מים, רבי רפאל מחליט לשוב לעירו פס
בגלל ״עול הציבור העמוס על שכמו״ כדבריו בהקדמה לספר. את בנו רבי שלמה הוא השאיר עם השד״ר. הם התארחו באכסניה בעיר התחתית של צפרו. היה מקובל אצל תושבי העיר לבוא לאכסניה ולכבד אורחים חשובים בתפילה משותפת. רבי שלמה אבן צור והשד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון החליטו לוותר על הכבוד, ולעלות לתפילת ערבית של ערב שבת בביהכנ״ס של המרא דאתרא הרב והמשורר רבי רפאל משה אלבאז. ביהכנ״ס הנ״ל היה ממוקם על גבעה. בליל שבת, פקד שיטפון אדיר את תחתית העיר, דבר שגרם למותם של חמישים איש, ובתים רבים הוצפו, בהם גם האכסניה בה התגוררו שני הרבנים. ״ואילו היו שם – לא היו נגאלים״ כדברי האגדה לפסח. כ״מזמור לתודה״ לבורא עולם על הנס האדיר לו הם זכו, הם קיבלו על עצמם את הדפסת הספר ״עת לכל חפץ״. בשלב מאוחר יותר, השד״ר רבי רפאל אהרן בן שמעון, התמנה לרב הראשי של מצרים דבר שאפשר לו לעזור בהדפסת הספר.
לספר ישנן שתי הקדמות: האחת של רבי רפאל אבן צור בה תיאר את הנס בשפה מליצית כדרכו של זקנו המחבר, והשניה של השד״ר רבי רפאל אהרון בן שמעון שהביא את הדברים בשפה ברורה ונאה. כתב היד של השירים, היה גנוז במש 140 שנה, ואילולא הנס שאירע, ספק ר: אם הספר החשוב היה זוכה לעלות ׳' מזבח הדפוס. הדפסתו הייתה בנא – אמון {אלכסנדריה}, בשנת תרנ״ג, 140 מות המחבר.
רבי יעקב אבן צור כתב בהסכמתו לספר ״חפץ ה' של רבנו-חיים־בן־עטר בעל ה״אור החיים״ הק':
"מקור חיים ונוזלים מן הלבנון לליבונה מיושבת על אופנה. הקב״ה חדי בפלפולא לדרוך דרך סלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה״
ליקוטים לפרשת ויגש-יצחק פריאנטה
ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין [מד-יב] פעמיים מוזכר המילה גביע בתורה יוסף בא לרמוז להם כאילו הוא יודיע לנחש בגביה אבל חז"ל אומרים רומז להם שראשי תיבות של גביע ג-3 אבות בי– 12 שבטים ע– 70 נפש ירדו ממצרים עוד רומז להם שיין בגימטריה 70 הגביע בה אנו מקדשים את היין.
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה [מד/יח] אמר אהבת חיים ויגש אליו יהודה. יהודה נגש אל יוסף ואמר לו: תדע שאני מלך על השבטים ואתה רק משנה למלך, ועוד אני אריה ואתה שור, שנאמר בכור שורו הדר לו ועלי נאמר גור אריה יהודה, מסביר יהודה ליוסף שכוחם של השבטים לא גשמי אלא רוחני, ואומר ליוסף לנו אב זקן שהוא צדיק גדול ותפילתו זוהי מלחמתו , ולכן לא טוב שיהיה מחלוקת בין השכנים שהם כנען ומצרים, ועוד ידוע לכם היטב מה שעשו שני אחי בשכם עבור דינה אחותנו, קל וחומר מצרים מקור הטומאה, איך נעזוב שם את הנער, לכן אני מוכרח לקחת אותו בחזרה בכל מחיר , ואם לא תשמע לנו, אני שולח את נפתלי למנות שערי מצרים להחריבה. עוד לא גמר יהודה לדבר והנה נפתלי בא ואמר שיש 10 שערים במצרים, וכל שער פונה לשוק אחד. אמר יהודה לאחיו: אנחנו עשרה, תשעה מכם כל אחד ייקח שער אחד, ושלושה שערים הנמצאים לצד פרעה ויוסף ששם כוח הצבא והנשק שלהם זה יהיה חלקי, מיד חרה אפו של יהודה ועמדו שתי שערות בחזהו כמסמרים וקרעו בגדיו ונטף ממנו דם, ובאותו רגע ראה יוסף את עצמו בסכנה, תכף רמז למנשה, ובה מנשה ולטף את יהודה על חזהו ונתקרר יהודה , הסתכל יהודה במנשה ואמר: בוודאי זה משלנו כי איך יכול להיות שהוא ידע הסוד ששייך רק למשפחתנו? המדרש אומר: באותה שעה אמר הקב"ה לכל פמלייתו, היום מלחמה בין האריה ובין השור, יהודה הוא אריה כמו שנאמה גור אריה יהודה ויוסף הוא שור כמו שנאמר בכור שורו הדר לו.
ויגש אליו יהודה דבר אחר אומר אהבת חיים אמרו חז"ל שיהודה נגש ליוסף בשלושה דברים בדורון/ בפיוס/ ובמלחמה,[ מעשה אבות סימן לבנים] עוד אמרו חז"ל אחר פרשת מקץ באה פרשת ויגש, לרמוז לנו, כיוון שהגיע הקץ, וחושך התפשט בכל העולם צרות ומהומות ומלחמות בכל חלקי תבל וישראל בתוכם, באותו הזמן כמעט וישראל עתידים להתייאש , באותו זמן יתחלקו ישראל לשלוש חלקים, חלק אחד יאמרו אין לנו ברירה אלא להילחם באדום, ויאמרו שכל יהודי צריך לתפוס נשק בידו, וזהו ויגש יהודה שכמו שנגש יהודה למלחמה כך ישראל יגשו למלחמה, חלק שני יאמרו אנחנו בגלותנו חלשים ואין בידנו אלא תפילה ואז יאמרו שצריך להתפלל הרבה, דהיינו פיוס, וגם זה בלי תשובה לא מועיל, יען שהתפילה מונעת את הגזרות הרעות שיצאו לפועל אבל לא מבטלם לגמרי אלא נשמרים הגזרות תוך האוצר, וחלק שלישי יאמרו שצריך להרבות בצדקה כמו שנאמר בצדקה תכוננו, ובזה יפייסו הקבר"ה וכן אמר דוד המלך לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי, ואם חס ושלום לא חוזרים בתשובה כתוב וייתן את קולו בבכי, זאת אומרת בבכי יבואו כדי שלא יהיו חס ושלום קורבנות בנפש וצרות בגוף בארצנו הקדושה, אבל מובטח לנו שסוף סוף ישראל נגאלים על ידי התשובה, שנאמר והגדתם לאבי אל כל כבודי במצרי וכבודם של ישראל הוא שאף על פי שחטאו, אך משעה שנתנו רעתם לחזור בתשובה מתקבלת, כי אין דבר העומד בפני התשובה.
ו י ג ש
ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה [מה/ד] אומר הזוהר הנגלה ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי וייגשו , וכי למה קרא להם, והרי היו קרובים אליו? אלא בשעה שאמר להם אני יוסף אחיכם תמהו לפי שראוהו במלוכה עליונה. אמר להם יוסף: גשו נא אלי, וייגשו שהראה להם ברית המילה, אמר: זאת גרמה לי מלוכה זו, לפי שנטרתי אותה. מכאן למדנו. שמי שהוא נוטר את אות הברית- מלכות שמורה לו. ומנין? מבועז, שכתוב בו חי השם שכבי עד הבוקר- שהיה מסיתו יצרו, עד שנשבע שבועה ושמר את הברית, לפיכך זכה שיצאו ממנו מלכים ששלטו על כל שאר המלכים. ומלך המשיח.
וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפלטה גדולה [מה/ז] אומר שמנה לחמו נראה מכל זה, שגלות מצרים וגאולתם ממש על ידי אותות ומופתים, היה גם כן דוגמא לגאולה העתידה , כדי להשריש בלבבם אמונה שלימה והבטחה חזקה על גאולתם מהגלות המר והארוך הזה אשר אנחנו בו עתה זה יותר מ 1800 שנה, ושהיה מופתי מצרים מופת חזק על גאולתנו ועל פדות נפשנו, וכמאמר הנביא[מיכה ז/טו] כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, וכמו שאמרו במדרש את השירה הזאת כל השירות שנאמרו בעולם לשון נקבה, לומר מה הנקבה הזאת מתעברת ויולדת וחוזרת ויולדת, כך הן הצרות והגלות באו עליהם ונגאלו וחזרו ושעבדו אותן , והיו אומרים שירה בלשון נקבה , אבל בעתיד לבוא אין עוד צרות בו, שנאמר [תהילים לח/א] שירו לשם שיר חדש, על כן ומטעם זה היו בכל הגואלים גם כן נקבה, במצרים משה אהרון ומרים, במדי מרדכי ואסתר, אבל לעתיד יהיה הגאולה רק על ידי זכרים לבד. היוצא לנו מכל זה שעניין גלות מצרים והגאולה משם, הייתה דוגמא והבטחה על גאולת העתיד, על כן סיבב הקב"ה ירידת יוסף למצרים מקודם , דוגמת ביאת משיח בן יוסף קודם ביאת משיח בן דוד.
וייפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו [מה/יד] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יצחק: הרי בארו, שבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני. צוואר זה בית המקדש. שהוא עומד בתקון נאה כמו צוואר לגוף . מה צוואר הוא היופי של כל הגוף, כן גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם. מה צוואר כל תכשיטי האישה תלויים עליו, כך גם בית המקדש כל תיקוני העולם תלויים ושרויים בו. והרי בארו, שהכתוב על צווארנו נרדפנו [פרושו] – בגלל בית המקדש שהוא הצוואר והיופי של כל העולם, נרדפנו. יגענו, לבנותו שתי פעמים ולא הונח לנו, שהרי לא הניחוהו לנו ונחרב. ולא נבנה אחר כך. מה צוואר, כוון שנכרת כל הגוף נכרת עמו. כן גם בית המקדש, כיון שהוא נכרת ונחשך, נחשך גם כל העולם, והשמש אינו מאיר, וכן השמים והארץ והכוכבים. לפיכך בכה יוסף על זה. ולאחר שבכה על זה, בכה על השבטים שיגלו שכאשר חרב בית המקדש, גלו כל השבטים, והתפזרו בן האומות זהו שכתוב וינשק לכל אחיו ויבך עליהם- עליהם ודאי. על הכול בכה, על בית המקדש שנחרב שתי פעמים ועל אחיו עשרת השבטים שהוגלו בכלות והתפזרו בין האומות. ואחרי כן דברו אחיו
ו י ג ש
אתו, ולא כתוב ויבכו- שהרי הוא בכה לפי שנצנצה בו רוח הקודש . והם לא בכו, שלא שרתה עליהם רוח הקודש.
לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות שמלות [מה/כב] אומר רבינו בחיי וחמש חליפות שמלות, רמז לו שעתיד לצאת ממנו מרדכי הצדיק שיצא בחמישה לבושי מלכות, שנאמר [אסתר ח] ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות /תכלת /וחור/ ועטרת זהב גדולה/ ותכריך בוץ/ וארגמן , וזהו שכתוב בו [אסתר ב] בן קיש איש ימיני, כי מבנימין היה.
וינשק לכל אחיו ויבך עליהם [מה\טז] אומר הרב אליהו אדלר בכה על עשרה הרוגי המלכות, שבאו אחיו בהם בגלגול בשביל שמכרו אותו, ויש לרמוז [ עליהם ] אותיות על י הרוגי מלכות.
ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים [מו/כז] אומר שמנה לחמו ואמרו חז"ל [יבמות מא/א] אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, וכבר צווחו על זה חכמי אומות העולם למה אינם קרויים אדם, הלא גם הם אנשים בתואר ובצורה ובצלם אלוהים כמונו, וגם בהם יש חכמים אלא נשמות ישראל הם ממדרגה עליונה יותר גבוה מנשמות שאר עמי הארץ ונפש ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב חלקי השם אמרה נפשי [איכה ג/כד] הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [במדבר כג/ט] כי חלק השם עמו יעקב חבל נחלתו[דברים לב/ט] ולא אמר אברהם חבל נחלתו או יצחק אלא יעקב דווקא, למעט ישמעאל ועשו. וכן נר אלוהים נשמת אדם [משלי כ/כו] אדם דווקא ולא איש, לרמוז על ישראל, שנשמתן של ישראל לבד הם נר אלוהים ולא נשמת איש מאומות העולם, ולהראות על אמיתת עניין זה כי תואר אדם הוא דווקא על ישראל, ולא על איש אומות העולם, הוא זה, יען כי מצינו ארבעה תואריים שנקרא האדם, אנוש/ גבר/איש/אדם/, ובכולם יש לשון יחיד ולשון רבים. אנוש אנשים, גבר גברים, איש אישם , אבל תואר אדם לא מצינו בו לשון רבים, רק לשון יחיד לבד, לפי שהוא בא להורות על נשמת ישראל דווקא שנאצל מהשם שהוא אחד,
פרשת וירא-״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –אפרים חזן
פרשת וירא
״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –
תחושות העקדה מפי הנעקד
״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.
בעקבות ספרות חז״ל והמדרשים הרבים, עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקדה.
ענייני העקדה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי ״סדר העבודה״ וכגון פיוטי ״מי כמוכה״ הספרדיים. במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאליו סיפור העקדה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה״מי כמוכה״. מבחינה זאת, מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה״מי כמוכה״ למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך, למשל, מתפרס סיפור העקדה בפיוט ״מי כמוכה״, שכתב ר׳ יהודה הלוי ליום הכיפורים, על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו. כנגד זה, בפיוט ״מי כמוכה״ לחג השבועות מועלה סיפור העקדה במחרוזת בודדת אחת, ובפיוט ״מי כמוכה״ לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקדה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.
כנגד פיוטים אלה, שבהם סיפור העקדה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות, עומדים פיוטי העקדה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. ברם, גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים, והם מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שייחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.
מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר. האחד הוא הפיוט, ״אם אפס רובע הקן״, לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג, והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, ולא עוד, אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד.
יתר על כן, ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה האחר, מוכר יותר, הוא ״עת שערי רצון להפתח״, שחיבר ר׳ יהודה בן שמואל עבאס. פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד הזה מצטרף לסיפור המרגש כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה, יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה, יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.
כאמור סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק – ״הנה האש והעצים ואיה השה לעולה״ ותשובתו הרב־משמעית של אברהם – ״אלהים יראה השה לעולה בני״ אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק, ולא תגובות שני הנערים, ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה. ואלה דבריו:
"בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק״. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל.
גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה – דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה – כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת וזאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת השתיקה הכבדה, הנעשית בשל־כך מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו ״יחדיו״. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר ״וילכו שניהם יחדיו״. הכול סתום ולא פורש."
דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלות הללו גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לא לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, ״עוקד לעקוד לקח״, המובא בזה מתוך כתב־ יד בן המאה ה־16 , מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
המנהג המקובל היה להשחיז את סכין המילה משני צדדיו. מטרתו של מנהג זה, אשר מצאו לו סימוכין בפסוק "וחרב פיפיות בידם" (תחלים קמט, ו), היא כנראה למנוע סכנה לתינוק על־ידי חיתוך בצד שאינו חד. ידיתו של סכין המילה עוצבה מחומרים יקרי ערך, ובכללם שנהב, ושובצה באבנים טובות. במוזיאון ישראל שמורה סכין מילה איטלקית מהמאה השמונה־עשרה, שעל פני ידיתה העשויה עץ מגולף סיפור עקדת יצחק, כפי שנהגו לתאר אותו אמני הרנסנס באיטליה. הקשר בין העקדה למילה מתברר דרך דמותו של יצחק, הנימול הראשון לשמונה ימים, וגם בכך שכל מילה היא עקדה באופן סמלי.
ברנרד פיקאר(1733-1673)
אמן צרפתי פרוטסטנטי יליד פריז. למד לצייר בהדרכתו של אביו. ב־1710 היגר פיקאר להולנד כדי להימלט מרדיפות הקתולים בארצו, והתיישב באמסטרדם. תחילה התפרנס מייצור תחריטים למדפיסי ספרים. בשונה מאמנים אחרים בני זמנו, כגון רמברנדט, פיקאר לא התמקד בציוריו בהבעת פניו של הפרט, אלא סיפק מבט כולל על קבוצה. מפעלו החשוב ביותר הוא אחד־עשר הכרכים של ״טקסים דתיים ומסורות בעמי העולם״ (monde religieuses de tous les peuples du (Cérémonies et coutume, שמהדורתו הראשונה יצאה לאור בשנת 1723 באמסטרדם. הספר, כפי שמעיד שמו, מכיל תיאורים ציוריים של הטקסים וההווי של בני דתות רבות. בכרך הראשון של הספר מוקדש פרק ליהודים. הוא מכיל עשרים תחריטי נחושת שצוירו בקפידה, ומתעדים טקסים ואירועים מהווי הקהילות היהודיות המקומיות: הפורטוגלים והאשכנזים. כותרות הציורים מעידות על תוכנן. למשל, ״ברית מילה״, ״חתונה בקרב היהודים הפורטוגלים״. הציורים מהווים תיעוד יקר ערך של חיי היהודים באמסטרדם.
הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880)
בן לשושלת רבנים ודיינים. למד בישיבות הספרדיות בירושלים, ביניהן ״תפארת ירושלים״. ב־1911 מונה ל״חכם באשי״ – הרב הראשי של יפו והסביבה. קשר קשרים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, ועשה למען השכנת שלום בין העדות. היה רבה הראשי של סלוניקי בשנים 1923-1921. חזר לכהן כרב ביפו, וב־1939 מונה ל״ראשון לציון״ – הרב הספרדי הראשי בארץ ישראל. היה פעיל ומנהיג בתנועה הציונית, ושימש ציר מטעם ״המזרחי״ בקונגרסים ציוניים. בין ספריו: משפטי עוזיאל (ת״א-ירושלים 1964-1935) – שאלות ותשובות באבן העזר; מכמני עוזיאל (תל־אביב 1939) – כתבים בנושאי עם ישראל והציונות.
ברוב קהילות ישראל השתמשו המוהלים בסכין לחיתוך הערלה, אך בקהילות האימפריה העותימאנית ובאיטליה השתמשו גם בסכינים בצורת אולר, ולו להב רחב ומעוגל בחלקו העליון. ידיות האולר נעשו לרוב כסף,ועליהן נחקקו עיטורים וכתובת בעברית, שכללה בדרך כלל את שם המוהל. כמו חפצים מפוארים אישיים אחרים, באיטליה נוסף לעתים על ידית האולר סמל המשפחה של המוהל. ערכות המוהל בסלוניקי, באיסתנבול ובאזמיר כללו גם מגן ערלה עשוי כסף, הקרוי ביהודית ספרדית אלמודראסה. כמו כן כללה הערכה בקבוקון, ובו אבקה לזרייה על הפצע. כדי להפסיק את זיבת הדם, השתמשו בעבר גם בפיסת בד טבולה בחלבון ביצה, שהקריש מייד בבואו במגע עם הגוף. במאה העשרים נכנס לשימוש בתורכיה וביוון צינור זכוכית ששימש למציצה, כנראה בעקבות דרישה מצד רשויות הבריאות בשתי המדינות (במערב אירופה היו שהשתמשו בצינור כבר במאה התשע־עשרה, בעקבות הוויכוח הגדול שפרץ על ההיגיינה של המציצה).
גם בקהילות המזרח נעשו כלי המילה על־פי רוב כסף, ועליהם קישוטים וכתובות, הקושרות לעתים בין תפקיד החפץ למשמעותו בהקשר יהודי רחב יותר. כך למשק על מגן ערלה מאפגניסתאן נמצאת הכתובת "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), הקושרת בין כריתת הערלה לזבח שמקריב המאמין לבוראו כדי לכרות עמו ברית – היא ברית המילה. רעיון זה מקביל למנהג של המוהלים בסלוניקי, שנהגו בזמן הברית לאחוז בקופסה ובה עפר. טיפות הדם שטפטפו על האדמה שבקופסה סימלו את הקרבת הקורבן על המזבח בבית המקדש.
שלום צבר-מעגל החיים-טקס ברית המילה
עמוד 66
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912-על חומותיך מכנאס.יוסף טולדאנו
על חומותיך מכנאס.
" ובימים ההם התחילו איזה משפחות פלשתים למעול מעל המלך, ומתחילה התאזר המלך עז וגבורה נגדם, בתחבולות שר צבאו נוצרי צרפתי, בשם ביזאני, ואך המרד היה הולך וגדל עד כי גדל מאוד, שכל שבטי הברברים הקרובים והרחוקים נעשו לאגודה אחת להלחם עם המלך, והמלך לא מצא און לו לשלוח צבאותיו להכניעם, רק העמיד את חילו סביבות עיר מלכותו פאס הבירה להגן בעדה מפני אויב, ושאר הערים, כל אחת עמדה הכן על עצמה מפני אויב ואז רבו המהומות בכל המקומות. ונשמו הדרכים, כי שבת עובר אורח, וביום י"ג לאדר, נקבצו רבבות פלשתים, ויבואו ברכב ובפרשים לשלול ולבוז העיר עז לנו מכנאס יע"א, ותהי צעקה גדולה בעיר, ואת העיר סגרנו, והיהודים ואנשי מלחמה, עלו על החומות, עומדים הכן למלחמה, ושאר העם בבתי כנסיות צועקים אל ה'. העמידו עליו היהודים שומרים והכינו כלי מלחמה וצידה וכל דבר הצריך לימי המצור, וכל אחד הטמין את כספו ואת זהבו וכל חפציו ושטרותיו, במקום שלא תשורהו עין. וירבו בלימודים ובצומות וזעקות ותרועות ימים ולילות עם פיזור צדקות לרוב.
באחד בניסן, הייתה מהומה גדולה בעיר, כי בא חיל עצום של פלשתים, ויקיפו את העיר מסביב, וברגע שהייתה מתעוררת מלחמה גדולה, התחילו לנסוע לעיר פאס, כי נזעקו מהר לעזור לאחיהם הלוחמים עם חיל המלך. והייתה לנו הרווחה, וכל הקהל בלב מלא פחד מחשבות שונות, היו מכינים צרכי חג האביב, והודות לה' שלא חסרנו דבר, כי ממעט מהערביים אוהבי שלום, היו מביאים לנו בהחבא כל דבר אוכל נפש עד פתח השער של האלמללאח, בשפע גדול, ובמחיר נמוך. גם העזים והתישים והרחלים, והיהודים פותחים דלת אחת, וקונים ומכניסים וסוגרים, וגם בימים ההם איש יהודי היה במכנאס ושמו מרדכי עטאר ישצ"ו, שהיה גדול ליהודים ודורש טוב לעמו, בכל לב ובכל נפש, והייתה לו ידיעה גדולה עם כמה ערבים ופלשתים.
והיו מביאים לו אוכל נפש למכביר, והוא היה הקברניט הגדול בכל הסדרים והתיקונים שנעשו בעיר. וביום א' בשבת שהוא ב' לחול המועד, עמים נאספו לרבבות להכות את העיר חרם, ויצבאו על מדינת הגויים, ושר העיר בראותו כי אבדה ממנו כל תקווה, יש אומרים ברח, ויש אומרים הרג את עצמו, והפלשתים בצבאותיהם הרבים והעצומים נכנסו למדינת הגויים, ויהרגו וישללו ויבוזו, וקרוב לשלוש מאות אוצרות וחנויות של יהודים מלאים סחורות מכל מין, הם היו לבוז ולמשסה ולמאכלות אש, וילכו גם לחצר המלכות שיש בעיר, וישבו נשים ופלגשים ועבדים ושפחות, וכל הנמצא שם שללו ויבוזו, וילכו לדרכם, ובשעה תשיעית בלילה באו עוד, ועמהם כל צר ואויב מהרקים והפוחזים שכנינו הרעם יושבי המדינה, ובקולן המולה נוראה באו כולם בקרדומות לנתוץ ולהרוס דלתות המללאח, ויהי חושך אפלה ומהומה גדולה, וכל הקהל מתגוללים בעפר ובטיט חוצות בשווקים וברחובות, ומתחננים לאבינו שבשמים להושיענו מכף אויבינו ושונאנו. כמו שהושיע לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ותוקעים בשופרות ובי"ג מדות, והיהודים אנשי המלחמה, ממטירים על האויבים מעל החומה, אבנים גדולות ואש וגופרית בקנה השרפה,, ושואלים עזרה מה' במר נפשם, ויערם ה' ויפלטם, ויפילו חללים הרבה משונאיהם, והנשארים נסו לנפשם, לא נשאר בהם עד אחד, ותהי תשועה ה' גדולה בלילה ההוא.
ויהי ממחרת, ויבואו עוד האויבים כארבה לרוב, וכאשר פתחנו הספר תורה ובירך הכהן ברכת התורה הראשונה, בבית הכנסת שהייתי אני הצעיר מתפלל בו, והייתי חזן, גם לפתע פתאום שאון גדול העיר, והתחילה עוד מלחמה, ותכף נתפזרנו והנחנו ספר התורה פתוח מרוב בהלה, ובמרוצתי ברחוב נפל כדור עופרת לפני ברחוק שאמה אחת, לולי ה' שהיה לי , וחיש מהר נכנסתי לחורבה אחת. נסתתרתי שם, ועיני בוכיה ולבי רועד והומה, עד קרוב לצהרים שאז שקטה המלחמה, והאויב ברח כצל אחר שנפלו ממנו חללים, ומהיהודים מת בחור אחד צדיק וישר, כה"ר יהשע פריינטי ז"ל, בן הרבי יוסף י"ץ, ויקברהו בבהלה, ובערב נתעוררה עוד המלחמה, ולא נמשכה רק כשעה אחת, גם בחצות הלילה היו איזה יריות משני הצדדים, ולמחר ביום שישי לחג הפסח, נגמר הבדיל והעופרת להאומנים היהודים להתיך כדורי שרפה.
והיו מחזרים על הפתחים לאסוף כפות ומזלגות וכל כלי בדיל ועופרת מבעלי הבתים, והודות לה', כי נמצא בעיר מאלו הכלים די והותר, והכינו את אשר יביאו לבל האויב כרטוס"ם לאלפים. ובו ביום נאספו כל סרני פלשתים, והמליכו עליהם מלך חדש, זה שמו מולאי אזין אחי המלך מולאי חפיד, ואז התחילה הרווחה מעט. ובליל ז' כשהתחלנו למוד הסדר הנהוג, באו הרבה מעבדי המלך החדש רוכבי סוסים מזוינים אל האלמללאח, בשליחות המלך, לשלוח לו שני אנשים עבריים צורפי זהב, כי רק היהודים הם היודעים את המלאכה הזאת, כדי לעשות לו טבעת לחתום בו האגרות, ותכף הלכו עמהם שני יהודים, הרב שמואל עטייא, והרב שמואל פצ'יצא הי'ו, שכנינו, ועמהם הנגיד הרב יצחק תימשטית הי"ו, ואחר עמל רב ותלאה עצומה, הגיעו לחצר המלך, ולא נמצא אצלו זהב מספיק, והצורפים הנזכרים, השלימו בנזמים אשר באזניהם, ובבוקר השכם חזרו לביתם בשלום ".
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני-משבר מרוקו 1905 – 1912
על חומותיך מכנאס.
עמוד 107
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
הסתדרות הצעירים הספרדים הוא הארגון הראשון מבין הארגונים הספרדיים שנוסדו בירושלים לאחר הכיבוש הבריטי, ואשר חברו למוסד המסורתי הוותיק ״ועד עדת הספרדים״. הארגון נוסד בסוף שבט תרע״ח, פברואר 1918. מייסדיו היו עשרות צעירים בוגרי בתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״, חניכי בתי־ספר עבריים ומוסדות תורניים מתלמידי המחנכים יוסף בר״נ מיוחס, דוד ילין וחיים אשריקי. רוב המייסדים היו ילידי הארץ ומיעוטם ילידי סאלוניקי, ואליהם נספחו גם כמה צעירים אשכנזים, בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים. בראשם עמד המחנך דוד אבישר.
* מבוסס על חומר שנאסף לכתיבת עבודת דוקטור באוניברסיטת תל־אביב על הנושא: הנהגת הספרדים בירושלים ויחסיה עם המוסדות המרכזיים של היישוב בתקופת השלטון הבריטי.
הוועד המייסד של ההסתדרות קבע ביום ח׳ באדר תרע״ח, 20 בפברואר 1918, את שם הארגון: ״הסתדרות הצעירים הספרדים בירושלם״; בראשית תר״פ— 1919 הוסב השם ל״הסתדרות חלוצי המזרח״ (להלן: ההסתדרות). השם האחרון נועד לטשטש את הגוון העדתי הספרדי, שעלול היה לחבל ברעיון של איחוד כל חלקי האומה, ואילו המלה ״חלוצי״ ביקשה להחדיר את אידיאל החלוציות שלבש אז תוכן ממשי, עם יציאת עולים חדשים וותיקים לכיבוש העבודה ולהתיישבות. ההסתדרות לא התארגנה כמפלגה פוליטית ולא אסרה על חבריה ותומכיה להצטרף למפלגות, על ־פי הכרתם ובחירתם. היא היתה הלק מפירות ההתלהבות וההתעוררות שפקדו את היישוב, לאחר מתן הצהרת באלפור.
מרכז ההסתדרות היה בירושלים, ובשנותיה הראשונות נוסדו סניפים לה בתל־ אביב, יפו, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, חיפה וצפת. שתי שלוחות פעלו בירושלים: השלוחה האחת — ״הנצן״, שמרכזה שכן בשכונת מזכרת־משה, פעליה בקרב הנוער של הנחלאות; והשלוחה האחרת — ״בני ציון״, בעיר העתיקה. ביום א׳ בחשון תרפ״ז, 9 באוקטובר 1926, נפתח מועדון ההסתדרות לפעולה חינוכית ותרבותית במרכז העיר, בסיוע הנדיב סר אליאס כדורי מהונג־קונג .
המקור העיקרי למימון הפעולות היה תשלום מס החבר, שהיה בתחילה שני גרושים מצריים לחודש, מתרפ״ד—1924 — שלושה גרושים מצריים, ומראשית תרפ״ז—1926 — חמישה גרושים מצריים. כמה שבועות לאחר הקביעה האחרונה הוחלט, שכל סכום שמשולם בקביעות יראוהו כמס חבר, ובתרפ״ח—1928 נקבע תשלום מינימום של לירה ארץ־ישראלית אחת. מקורות המימון האחרים היו תשלומיהם של ״חברים תומכים״ (דהיינו של אלה שתמכו ברעיונות ההסתדרות, בלי להיות חברים בה, ואשר תרמו לא פחות מחמישים גרושים מצריים בשנה), נשפים (בעיקר נשפי פורים)!ותרומות מקריות ביניהן מאת ההסתדרות הציונית.
ועדה בת שלושה חברים דנה בכל בקשת הצטרפות להסתדרות, שהיתה טעונה חתימתם של שני ממליצים מוכרים. על־פי תקנותיה, התקבלו אליה בתחילה צעירים מגיל שבע־עשרה שנה, ומתרפ״ד—1924 — מגיל שמונה־עשרה שנה, ללא הבדל מין ומעמד. החברים חויבו לדבר עברית, לרכוש את השקל הציוני, לתרום לקרנות הלאומיות ולשלם את המס למוסדות הקהילה העברית. בחודשים הראשונים לייסודה מנתה ההסתדרות כמאה וחמישים חברים (גברים ונשים), בתרפ״ד—1924 הגיע מספר חבריה לכשלוש־מאות, ובתרפ״ז—1927 מנתה כמאתיים חברים. ירידה זו היא פועל־יוצא מירידת הנציגות הספרדית באסיפת הנבחרים השנייה, והצטרפותם של ספרדים למפלגות הפוליטיות.
מבנה ההסתדרות כלל שלושה מוסדות:
א-אסיפה כללית, שהורכבה מכל החברים והתכנסה אחת לשישה חודשים. היא דנה בשאלות יסוד, שמעה דינים־וחשבונות מן המוסדות האחרים, ביקרה את פעולותיהם והנחתה אותם בעבודתם.
ב-מועצה בת עשרים ואחד הברים, שנבחרו על־ידי האסיפה הכללית לשנה אחת. המועצה התכנסה אחת לחודש. היא בחרה את יושב־ הראש ואת הוועד, ודנה בתכנית העבודה השנתית.
ג-ועד בן אחד־עשר חברים, שהורכב מיושב־הראש, גזבר, מזכיר ועוד שמונה חברים. הוועד ייצג את ההסתדרות כלפי פנים וכלפי חוץ, הציע תכנית עבודה שנתית למועצה והוציא־לפועל את החלטות המוסדות האחרים. כל ההחלטות התקבלו בהכרעת רוב רגיל.
להסתדרות נועדו תפקידים לאומיים וחינוכיים: הפצת הרעיון הלאומי הציוני ורעיון התחייה הלאומית בקרב עדת הספרדים, שיתוף בני העדה בהקמת הבית הלאומי, לימוד השפה העברית והפצתה, והקניית ידע בתולדות עם ישראל. המטרה העיקרית היתה: ״לעורר בצעירים הספרדים ובקהל הספרדי את ההכרה הלאמית ולשתפם בעבודת תהית העם ובישוב הארץ״. סעיף קצר זה, שכולו ציוני טהור, ללא שום מגמה או נטייה מפלגתית, בא לתקן עיוותים מסוימים, כפי שסיכם זאת אחד מחברי הוועד המייסד:
"מצבם ההמרי של הספרדים בארץ־ישראל היה טוב לפנים אך מלחמת העולם הרסתו. עתה שעתיד בהיר נשקף לארץ אין מי שידאג לאלמנטים האלה וידריכם. חטאנו לעצמנו ולעמנו ע״י זה כי ההנוך אשר ניתן לנו שלא בידיעתנו לא היה מתאים לרוח התקופה. מסיבה זו אנו הולכים ויורדים, והקרקע שמתחת לרגלנו נשמטת. עלינו להתעורר בעוז בכדי להגן על זכיותינו ולא לאבדן בידים כאשר עד כה. התאספנו ליסד אורגן שמסביבו יתרכזו צעירי הספרדים ואשר לאט, יקיף אח״כ את כל החוגים המתקדמים שבקרב עדת הספרדים הגדולה".
הסתדרות הצעירים הספרדים/הסתדרות חלוצי המזרח* דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל-ממזרח וממערב כרך ג'-אברהם חיים
עמוד 184
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Le jeudi ils se dirigent vers le camp de G'ebala et vers Dar El Maghzen par la porte Boul Khsissat que le Sultan a ordonné d'ouvrir. Selon certains témoignages, voyant du haut des remparts de son palais ce qui se passe, il fut attristé par le spectacle. Pendant trois jours les habitants du Mellah, adultes et enfants de tous âges, n'eurent rien à boire ni à manger. Certains cherchent de quoi se nourrir en fouillant les détritus. Les ruelles sont encombrées de cadavres qu'on doit enjamber pour passer.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française appelée de Mekhnès commence à canonner la ville. Quelques maisons musulmanes et une mosquée sont atteintes. Des personnalités de la cité demandent à Mr. Reignault, ministre délégué de cesser le canonnage. Celui-ci accepte après les avoir sermonnés pour la tuerie de ressortissants français. Le drapeau français est déployé sur la ville. Le pillage du Mellah cesse également. Des soldats et des policiers français protègent la ville et arrêtent les rebelles.
Le vendredi dans la soirée, le Sultan Moulay Hafid fait parvenir aux Juifs du pain et des olives noires. Seuls les hommes valides ont la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnent aux enfants. Le samedi a lieu une autre distribution.
Le samedi, les Juifs peuvent retourner au Mellah, mais c'est pour constater l'ampleur des dégâts. Ils rassemblent les cadavres jusqu'au moment de leurs enterrements qui ne peut se faire le shabbat même (3-4-56). Hubert-Jacques en fait un témoignage saisissant .
Shlomo Cohen dans le "Yoman Ir Fes"décrit la situation après le 19 avril. Le dimanche le consul d'Angleterre a envoyé 1300 pains. Le même jour le Général Dalbiess écrit au Grand Rabbin Vidal Hassarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'ils ont prévu une livraison quotidienne de deux mille pains.
L'intérêt du témoignage de Mr Shlomo Cohen est qu'il a vécu directement ces événements. Il était un des responsables de la communauté et son trésorier (guisbar). Son journal comprend 76 pages très denses en hébreu et se trouve dans le livre édité par le Grand Rabbin David Obadia (3), livre incontournable en ce qui concerne l'histoire du Judaïsme de Fès et publié uniquement en hébreu.
Poursuivons avec Shlomo Cohen qui nous parle longuement de la suite de ces événements.
Il détaille les maisons détruites .Il donne la liste des morts et des blessés ( 44 morts dont des femmes et des enfants et 27 blessés dont un chrétien espagnol). Le 20 avril, par dahir (decret) du Sultan, est nommée la Commission de Secours et d'Hygiène du Mellah de Fez présidée par Sidi Mohamed Tazi, ministre des Travaux Publics et comprenant treize autres membres dont des fonctionnaires marocains et français, des médecins et ingénieurs français et pour la communauté juive, le Grand Rabbin Vidal Hassarfati, le Rabbin Shlomo Aben Danan et le Cheikh (responsable administratif). Un peu plus tard la commission fut remaniée, et le consul d'Angleterre en fit partie.
Sidi Tazi réunit les rabbins et les responsables et exige de mettre à sa disposition cent Juifs, qui recevront un salaire et auront pour mission de déblayer les ruines du Mellah. Ces hommes sont repartis par groupes de dix avec un responsable à la tête de chacun. De plus l'armée française met à leur disposition des soldats et des policiers. Puis il faut également organiser un groupe de juifs qui savent descendre dans les puits pour déblayer tout ce que les mutins y avaient jeté, objets, détritus et même des corps. Il faut se hâter pour éviter toute possibilité d'épidémie.
Les habitants du Mellah restent dans les cours du palais jusqu'au 28 avril. Ils s'installent tant bien que mal dans les espaces plus vastes près de la ménagerie du Sultan, voisinant parfois avec les fauves.
Une fois rentrés, il faut se réorganiser. Il n'y a plus ni riches ni pauvres .Tous sont pauvres. Des dons parviennent de différentes sources: de communautés du Maroc, mais aussi de Londres, d'un particulier de New York, de Buenos Aires, de l'Alliance Israélite de Paris. Et aussi… de Mekhnès. Et voici ce qu'écrit Shlomo Cohen: "De Meknes ils ont envoyé des condoléances et de l'argent, et de vieux vêtements et du pain rassis, qu'ils ont recueillis dans les familles. Notre communauté s'est sentie vexée de cette aide venue de la communauté de Mekhnès, et le bruit se répand que les gens de Mekhnès se sont réjouis de ce qui arrivait aux Juifs de Fès et qu'ils médisaient sur eux. En ce qui concerne l'argent il n'y avait pas de choix, mais les vêtements défrichés nous les avons distribues aux Juifs de Mekhnès qui habitaient chez nous, et le pain nous l'avons jeté car il était immangeable." Cette citation reflète l'animosité qui existait entre les Juifs de Fès et de Mekhnès. Mais elle n'existait pas chez les rabbins, bien au contraire, comme en témoignent les correspondances, et les liens fréquents entre rabbins. Et puis heureusement de nos jours cela s'est transformé en amitié et en .. .bon humour.
Le Mellah doit être reconstruit. Il le sera selon des plans nouveaux, des rues plus larges, plus aérées, des balcons au lieu de petites ouvertures.
Pour aider la population à se refaire une situation, des prêts et des dons sont accordés. Les ouvriers, les artisans peuvent acheter leurs outils. Les écoles rouvrent déjà en mai. La situation est plus difficile pour les petits commerçants. Et un peu plus tard, la première guerre mondiale freinera d'avantage le développement économique.
Le 13 août 1912, Moulay Youssouf succède a son demi frère, Moulay Hafid, et décide que les communautés juives doivent s'organiser autrement et élire un comité de six membres dont la moitié sera renouvelable chaque année par vote. Le premier comité est tout de suite critiqué, en particulier Mr. Amram Elmaleh. Un autre comité de dix huit membres se forme avec comme président le Rabbin Vidal Hassarfati.
En 1913 est imprimé à Tanger le rapport sur l'activité de la Commission par Mr. Amram Elmaleh, directeur de l'école de "l'Alliance Israélite Universelle".(8).
Commence alors un conflit de personnes sinon de partis. Dans un échange de lettres le Rabbin Hassarfati exige de l'AIU le renvoi de Mr. Elmaleh, qui ne sera remplacé qu'en octobre 1916.(9).
Les revendications, les demandes d'indemnisation ne progressent pas. Quatre membres du comité, les rabbins Hassarfati et Aben Danan, accompagnés de Mr. Azuelos et Mr. Bensimhon se rendent à Rabat pour rencontrer le Général Lyautey, puis à Paris, où ils auraient résidé près de trois mois, et où ils rencontrent différentes personnalités dont le ministre des affaires étrangères, Mr Pichon, grâce à l'aide de l'Alliance Israélite.
En février 1915, une commission française présidée par le consul de France siégera et présentera ses conclusions. C'est en septembre 1916 que la communauté percevra enfin des indemnités.(4 et 5).
Dans ce Mellah de Fès, créé en 1438, vivaient à l'époque du Tritl près de 2000 personnes qui se sont retrouvées du jour au lendemain démunies de tout. Ce mot de Tritl vient de l'arabe utilisé exclusivement pour ce saccage de Fez. Cette période devint une date de référence chez les Mellahis qui disaient par exemple tel événement, naissance, mariage…eut lieu tant d'années après le Tritl. Ce fut un traumatisme énorme.
Aussi quelle volonté, quelle foi a-t-il fallu à ces personnes, en majorité des gens simples, pour se relever, pour recréer et pour continuer à transmettre leur patrimoine exceptionnel au monde juif ?
Dr. Vidal Serfaty est né en 1938 à Fès. Son grand père Rabbi Vidal Hassarfati était Grand Rabbin de Fès (décédé en 1921). Son ascendance est une longue lignée de Rabbins a Fès venant d'Espagne et originaire de France et, selon une tradition, remontant à Rabbinou Tam et Rashi. Chirurgien-dentiste, il réside en Israël depuis 1969. Il a enseigné de longues années à l'Ecole dentaire de Tel Aviv et a dirigé un important service à l'hôpital municipal de Tel Aviv. Il a été actif dans différents organismes juifs au Maroc, en France et en Israël.
Brit 25-Redacteur-Asher Knafo- Dr Vidal Serfaty.Fez 1912, le "TRITL" – Le pillage.
Page 221
29/12/2025
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח
מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
כתובת מצבת קבורתו של רבי אברהם צבאה אשר שימש כדיין במוגדור. כנראה היה שד״ר מארץ ישראל שהגיע למרוקו והשתקע שם. בכתובת מרובים דברי השבח על המנוח ועל מיומנותו וידיעותיו המופלגות בתורה. לשון הכתובת עשירה במובאות מהמקרא וממקורות חז״ל וכלולים בה גם מילות שבח בארמית. אקרוסטיכון: אַבְרָהָם צַבָּאח ז"ל
חריזה: אב // אב
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
אוֹי צְעָקָה רָקַת אָבַד כְּלִי חֶמְדָּתָהּ
בָּא הַשֶּׁמֶשׁ לְאֶחָד מִבָּנֶיהָ
בע״ש בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת עָרְבָה שִׂמְחָתָהּ
- רָחַק מִמֶּנָּה פְּרִי עֵץ הָדָר
אֵי חָסִיד אֵי עָנָו אוֹר גּוֹלֵל
הָרַב הַמּוּבְהָק מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
אֵיתָן הָיָה אַבְרָהָם עָלָיו נְיַלֵּל
מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם דָּן דִּין אֱמֶת
- יָדִין יָדִין יוֹרֶה יוֹרֶה אַבְרָהָם תִּקֵּן
צוּר נֶעְתַּק מִמְּקוֹמוֹ חַיָּתוֹ יַצְמִית
עָלָה הַשַּׁעַר לְטַהֵר בְּקֵ״ן
בַּתּוֹרָה לוֹ שֵׁם וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ
וַי לְאָזְלָא חָשַׁךְ אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
15 .אֲסַלְּדָה בְּחִילָה עַל סָפְרָא רַבָּה בַּעֲדָתוֹ
וִי לָחַבָּלָא הִכָּה בֵּין הַשִׁרִיֹן וְהַחוֹמֶּשׁ
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ
בְּצֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ
זֶרֶם דֶּמַע יְדִידוֹ נוֹשְׂאֵי עַרְשׂוֹ
- וְקוֹל תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה בִּבְכִיָּה יִנְאֲקוּ
לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד עַל הָאִי מַרְגָּנִיתָא
דְּלֵית בָּהּ טִימִי טוֹבִּיָאנָא דְּחַכִּימֵי
הָרַב הַמּוּפְלָא וּכְבוֹד ה׳ מָלֵא
כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבַּאח זצ״ל זיע״א
בָּא שִׁמְשׁוֹ וְהָיְתָה מְנוּחָתוֹ כָּבוֹד
בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
עֲשָׂרָה יָמִים לְחֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁנַת תרס״ג
בֹּא סִי [מָן] פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי.
1-ארץ… שעשועיה: ראה מצבת יוסף שמואל אבולאלעפיא. 3. בא השמש: שקעה השמש, כינוי למוות. לאחד מבניה: מן החשובים והיקרים שבארץ ישראל. 4. בע״ש: בערב שבת. ערבה שמחתה. על פי ישע׳ כד,יא. ערבה מלשון עו־ב, החשיכה שמחתה, משום שבשעה זו נפטר המנוח. 5. רחק ממנה: ביטוי מעודן למילה מוות. על דרך הכתוב באיכה א,טז: ׳כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. פדי עץ הדר: כינוי כבוד למנוח, רומז לאתרוג שיש בו טעם וריח וכך דימו חז״ל את הצדיקים. על פי ויק׳ כג,מ. ראה גם מדרש הקושר את הדימוי של שם המנוח לאברהם אבינו, ויק״ר – פרשה ל פסקה י ד״ה ׳ד״א פרי עץ הדר זה אברהם וכר. 6. אי חסיד אי עניו: איה חסיד איה עניו. על פי בבלי ברכות ו,ב ׳כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו׳. אור גולל. על דרך הנאמר בתפילת ערבית (ומקורו בברכות יא,ב) ׳גולל אור מפני חושך׳. וכאן, בהשאלה, המנוח היה מגלגל ומסבב את האור על ידי נוכחותו, היה מפיץ אור ושמחה על סביבתו. 7. מגן עוז נאדר: כינויי כבוד למגן על התורה. 8. איתן היה אפרהם. המנוח היה חזק ויציב בדעתו ודרכו. אברהם אבינו כונה איתן, ראה בבלי בבא בתרא טו,א: ׳איתן האזרחי זה הוא אברהם… ׳. ומשום ששמו של המנוח כשם אברהם אבינו, בחר המחבר בביטוי זה. עליו נילל: עליו נקונן. 9. מי מלל לאברהם: מי יאמר ויאמין שאברהם המנוח נפטר מן העולם. על פי בר׳ כא,ז ׳מי מלל לאברהם׳. 10. אברהם תיקן: על דרך מה שאמרו חז״ל בברכות כו,ב אברהם תיקן תפילת
שחרית. וכאן הכוונה על המנוח שגם כן תיקן תקנות. 11. צור נעתק ממקומו: על דרך הכתוב באיוב יד,יה ׳וצור ןעתק ממקמו׳. 'צור' דימוי של כבוד למנוח שהיה כמו סלע איתן וחזק שעליו סמכו כולם, אבל המוות גבר עליו, העתיקו והזיזו ממקומו. חיתו יצמית: לשון מוות, חייו נפסקו. על דרך הכתוב באיכה ג,נג ׳צמתו בבור חך. 12.עלה השער: ביטוי על פי רות ד,א ׳ובעז עלה השער'. שער, הוא כינוי למקום ישיבת בית הדין. לטהר בק״ן: על דרך מה שאמרו בבלי, עירובין יג,ב ׳תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק״ן(=מאה וחמישים) טעמים׳. כלומר, היה מפולפל וחריף מאור, ובכה פלפולו יכול היה לתת(על דרך גוזמא) ק״ן טעמים לטהר את השרץ. ובהשאלה, המנוח דרכו הייתה לחפש שערי היתר, ובכה חריפותו ופלפולו היה ומצא הרבה טעמים לכך.14. וי לאזלא: מארמית, אוי על ההולך, חלופה למילה מיתה. 15. אסלדח בחילה: אדאג ברעדה. על ררך הכתוב באיוב ו,י'ואסלו־ה בחילה'. על ספרא רבה: מארמית, הסופר הגדול(=החכם הגדול).16די לחבלא: מארמית, אוי לו למחבל והמשחית. הכה… והחומש: שילוב של שני מקורות ׳דכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרץ׳ מל״א כב,לד, וכן שמו״ב ב,כג ׳דכהו אבנר באחרי החנית אל חמש׳. וכוונתו, שאף שהמנוח היה כביכול מוגן עם שריון, ותורתו מגן לו, לא הועיל, וחנית המוות חררה את השריון והכתה אותו אל החומש. 17. חבל על דאבוין: מארמית, חבל על האובדים. על פי סנהדרין קיא,א ׳חבל על דאברין ולא משתכחין׳. הפסד גרול יש לאומה על גדולים שאבדו ואין בנמצא גדולים כמותם. חסד… נשקו: תכונות המאפיינות את המנוח והיו נר לרגליו בעת שעסק בדיינות. על דרך הכתוב בתה׳ פה,יא ׳חסד ואמת נפגשו צךק ושלום נשקו׳. 19. נושאי ערשו: מוליכי ארונו. 20. וקול תאניה ואניח: בכי וצער רב. על פי ישע׳ כט,ב. בבכיה ינאקו: בוכים בקול. 21. לן… מרגינתא: ראה לעיל.22 דלית בה טימי: מארמית, מרגלית שאין בה פגם. טוביאנא דחבימי: המאושר שבחכמים. ראה כתובות מ,א. 28. פעמי הכן באמרתך: תהלים קיט, קלג. באמרתך. מניין ׳באמרתך׳ עולה תרס״ג. 1903 למניינם.
עוד אודות רבי אברהם צאבח
כנראה עלה ממרוקו לישראל וחזר משם כשליח טבריה והתיישב בעיר מוגדור. היה חבר בית הדין של מוגדור יחד עם רבי יהודה בן מויאל(מחבר ״שבט מיהודה״) ורבי מסעוד כנאפו. דומה שהיה ויכוח בקהילה במי לבחור לבית הדין, אותו או את רבי יהודה בן מויאל, כפשרה בחרו בשניהם. יש הסכמה ממנו לספר'נחלת אבות׳ של רבי יצחק קוריאט. ראה הקדמת רבי משה עמאר לספר ׳מעט מים׳ של רבי יוסף כנאפו.עמ 40
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יז. כמוהר״ר אַבְרָהָם צַבָּאח-מָגֵן עֹז נֶאְדָּר
פרשת ויחי-הרב משה אסולין שמיר
"המלאך הגואל אותי מכל רע –
יברך את ה נ-ער-ים…" (בר' מח, טז).
נ – ער – ים: ער = עין רעה. נ = נון בארמית = דגים – ב– ים.
"ברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…
והמשילם לדגים – שאין עין הרע שולטת בהם"
(רבנו-אור-החיים-הק').
הזוהר הק': יעקב ברך את נכדיו ברוח הקודש.
המלאך = השכינה = מלכות. (בלק קפז ע"א)
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
'שיהיו בהדרגת שלושה אבות' (רבנו-אור-החיים-הק').
רבנו רומז שבכל יהודי קיימות דרגות מסוימות מהאבות
של חסד, גבורה ותפארת – אותן יש לפתח.
ברכת יעקב אבינו לנכדיו אפרים ומנשה,
מהווה דגם לברכת אבות לצאצאיהם.
לפני ברכת הבנים, יעקב אבינו ברך את הנכדים אפרים ומנשה בברכה שנקבעה לדורות: "בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…". בברכה הזו, מברכים האבות את בניהם בלילות שבת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ברך אותם כל כך ברכות, עד גדר שאין ברכה למעלה ממנה, עד שהכול אומרים בך ראוי לברך ישראל". על הביטוי בברכה "ויקרא בהם שמי ושם אבותי", אומר רבנו-אוה"ח-הק' שיהיו בהדרגת שלושה אבות". את המילה "ויקרא בהם" מסביר רבנו, מלשון יקר וגדולה. כלומר, האבות יזכו ליקר וגדולה לאור התנהגותם הטובה של הבנים ההולכים בדרכי אבותם. הקב"ה מייקר את אפרים באומרו "הבן יקיר לי אפרים וגו' (ירמיה לא, יט). אפרים כידוע, עסק בתורה, ואילו מנשה סייע בידי אביו בשלטון.
המדרש (ב"ר מח, יז-יט) מדגיש שבזכות העטרה שעיטר יעקב את אפרים, נקראים ראשי בנ"י בתואר "אפרתי": "ודוד בן איש אפרתי" (שמ"א יז יב), "ירבעם בן נבט אפרתי" (מל"א יא, כו) עם ישראל נקראים אפרתי (ויק"ר ב, א).
"וידגו לרוב בקרב הארץ":
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הברכה הנ"ל:
"שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו 'בקרב הארץ'. פירוש, הגם שהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. ידוע שבשביל להוליד יש צורך בחום הגוף, והדגים נמצאים בתוך המים הקרים בניגוד לכך, לכן הקב"ה ברכם שידגו לרוב, כך שיוכלו להתרבות למרות קור המים.
את אפרים ומנשה הוא ברך שיהיו יותר מהדגים, כך שלא תשלוט בהם עין הרע, למרות שהם בארץ כדברי רבי יוסי בר חנינא: "מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת עליהם, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהם" (ב"ב קיח, ע"א-ע"ב).
בהקשר לשימוש בביטוי "המלאך הגואל אותי מכל רע" אומר רבנו-אוה"ח-הק': "מלאך הרגיל אלי בצרתי, כעניין שנאמר: "ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב… אנוכי הא-ל…" (בר' לא, יא-יג)… והוא כוונתו באומרו המלאך וגו'. פירוש: שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות…".
רבנו-אור-החיים-הק' רומז בביטוי 'שיהיו בהדרגת שלושה אבות', שבכל יהודי קיימות בפוטנציאל דרגות ומידות מסוימות מהאבות כמו החסד, הגבורה והתפארת, וע"י הברכה, המברך מנסה להוריד את השפע הרוחני למתברך, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין האומר: תפקידה של הברכה הוא, להוציא את הכוח שיש באדם לפועל.
'ברכה' – מלשון להבריך/להרכיב/לחבר. לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי
"תרגום יונתן" אומר שאת הברכה "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלהים כאפרים ומנשה", מברכים את התינוק ביום המילה. בתינוק קיים הפוטנציאל להיות כאפרים שעסק בתורה, או כמנשה שעסק בצרכי ציבור עם אביו, ואנחנו מברכים אותו שיצליח באשר יבחר, כדברי הנצי"ב מוולוז'ין. וכך לשון תרגום יונתן: "בך יוסף ברי יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר: ישוינך כאפרים וכמנשה".
ה"כתב סופר" מוסיף שהרי כל אב מחויב ללמד את בנו תורה. מצד שני, "אלף נכנסים למקרא, ואחד להוראה". לכן, מברכים את התינוק שגם אם ירצה להיות כמנשה, ילמד תורה בצעירותו, וכשיגדל יעבוד, וכן יקבע עיתים לתורה.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע יעקב שואל את יוסף אודות בניו "מי אלה", הרי ידוע שיעקב לימד אותם תורה? על כך הוא עונה: "כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל מי אלה. כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר: בני הם, ויהמו מעיו להם. והוא סוד "מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגומר" (בר' מח ח)
רבנו יעקב אביחצירא אומר: יעקב חשב שבגלל שהם נולדו בגלות, אולי הפרידו בשם אלהים בבחינת אותיות "מי אלה". יוסף ענה לו: "חס ושלום! "בני הם אשר נתן לי "אלהים", ונעשו בקדושה, וזהו "אשר נתן לי אלהים בזה" – דהיינו, אין בהם חס וחלילה שום פירוד בשם אלהים. אז אמר לו יעקב: קחם נא לי ואברכם".
רבנו הרמ"ק מדגיש שיש להיזהר מעין הרע, לכן על האדם לא להבליט את הצלחותיו ונכסיו מפני עין הרע. וכדברי קדשו: "וראוי לאדם שברכתו מצויה, שיעלימנה מבני אדם ויסתיר מעשיו – ויתרבו נכסיו". (עין כל תמר ה, פרק לה).
חז"ל מסבירים את הביטוי "נ – ער – ים" כך: ער = עין רעה. נ נון בארמית = דגים הנמצאים ב- ים. הם יהיו מבורכים כמו הדגים הסמויים מהעין ככתוב: "יצו יהוה אתך את הברכה ב- אסמך – בדבר הסמוי מן העין".
אחווה ורעות בין הנכדים,
מבטאת המשכיות בשרשרת הדורות.
נשאלת השאלה, מדוע יעקב אבינו מקדים את ברכת נכדיו לברכת בניו? כמו כן, מדוע ברכת הנכדים חשובה כ"כ עד שנקבעה לדורות, כדברי הכתוב "בך יברך ישראל"?
הבהמה מגדלת את צאצאיה, ולא מכירה את המושג נכדים. בהמה = בה מה = בה מה שיש, היות ואין בה נשמה.
האדם לעומת זאת, מכיר ומוקיר את נכדיו, היות ויש להם נשמה אלוקית ששורשיה נטועים בעולמות העליונים. לכן, ישנה המשכיות וייחודיות הבאה לידי ביטוי בשרשרת הדורות.
לברכת יעקב לנכדיו, נודעת חשיבות עצומה, היות ואפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי שלא שררה ביניהם מחלוקת.
שני בניו של אברהם אבינו יצחק וישמעאל, נאלצו להיפרד זה מזה, דבר שיצר מריבה מתמשכת עד לימינו, וכנראה עד אחרית הימים.
אצל שני בניו של יצחק יעקב ועשיו, הייתה מלחמת חורמה מצד עשיו, דבר הנמשך עד לימינו. הפתרון יהיה באחרית הימים כדברי הנביא חבקוק: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו – כי ה' דיבר" (חבקוק א, יח).
גם בין האחים בני יעקב שררה מלחמת חורמה דוגמת מכירת יוסף, ולאחר מכן בין מלכות יהודה למלכות אפרים.
לצערנו, הפילוגים לא מדלגים על ימינו, ועלינו ללמוד מן הניסיון, ולפעול ביתר שאת לאחדות המחנה, למרות שהפתרון המושלם והאידאלי יהיה רק ע"י מלך המשיח ככתוב: "… וקבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז כא – כב).
אפרים ומנשה לעומת זאת, מייצגים מערכת יחסים אידיאלית בין שני האחים, אליה אנו אמורים לשאוף בחינוך הדורות הבאים. עובדה זו גם מסבירה מדוע יעקב אבינו משכל את שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים [הצעיר מבין שני האחים], לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי שיכול הידיים, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה יריבות או מחלוקת (בר' מ"ח, יג-יד).
שיכול הידיים גם מצביע על התופעה הסימבולית הבאה: כאשר שני בני אדם עומדים איש מול רעהו, יד ימין החזקה של כל אחד, מופנית כלפי שמאלו החלשה של הצד השני. לעומת זאת, כאשר משכלים את הידיים, הימין מול הימין, וכנ"ל גם השמאל. כל זה מצביע שאיש אינו רוצה לנצח את השני.
ההורים המברכים את בניהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה חשובה, מאשר השכנת שלום בין האחים הצעירים המהווים את הדורות הבאים, כדברי דוד מלכנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג א).
אפרים ומנשה, הם הילדים היהודיים הראשונים שנולדו בגלות. כאשר נעיין היטב במשמעות השמות, נגלה שיוסף הצדיק רומז לדילמה בה נמצא היהודי בגלות. מצד אחד, ההצלחה הכלכלית בבחינת "אפרים – כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בר' מא, נב), מצד שני, למרות ההצלחה, הוא נזכר במשפחתו "בית אבי", בבחינת "מנשה – כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (בר' מא, נא), גם אם זה בהקשר השלילי הרומז לפרשת המכירה.
לפני מותו, יוסף ביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י בזמן גאולת עמ"י, למרות שיכל להיקבר בפירמידה מפוארת דוגמת מלכי מצרים. בעצם, הוא הלך בעקבות אביו.
ה"משך חכמה" מסביר את המסר אותו רצה יעקב ללמד את זרעו {כמו גם יוסף}: "ואם היה יעקב אבי כל שבטי ישראל קבור שם {במצרים} – הלא היו מתייאשים מארץ כנען, והיו משתקעים במצרים…." (ויקרא כו, מד).
למעשה, יוסף מסמל את היהודי בגלות המצליח בעסקיו ושמח בהם. מצד שני, הוא מקושר לארץ ישראל, דבר המסביר את סיבת עליית מיליוני יהודים לארץ ישראל, למרות שאבות אבותיהם נולדו וגדלו בגולה.
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.
ויהי ימי יעקב שני חייו,
שבע שנים וארבעים ומאת שנה".
"צדיקים במיתתם – קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א).
פרשת "ויחי" החותמת את ספר בראשית, מהווה סגירת מעגל בחייהם הסוערים והמורכבים של אבות האומה, ובפרט של בחיר האבות יעקב אבינו ע"ה ובניו. זהו בוודאי רגע מאושר ליעקב אבינו ע"ה המוקף ב-י"ב שבטי יה אותם הוא מברך לפני מותו. בנושא הזה, יעקב אבינו הלך בדרכי יצחק אביו שברך אותו: "…בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז' ד') . משה רבנו הלך בעקבות האבות וברך את ב"י לפני מותו ככתוב: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל, לפני מותו" (דב' לג' א').
חז"ל אומרים שיעקב נפטר ביום א' של חג הסוכות, ונקבר בחנוכה. ה"חתם סופר" אומר, שהוא נקבר ב-י' בטבת.
"ויחי יעקב" – "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות חי, ע"א). כלומר, חיי הצדיקים הם חיי נצח, חיים שמעל הזמן, כאשר הפרידה מהעולם הזה, היא רק פרידה מהגוף ומעולם החומר. מעין תחנת ביניים לעולם כולו טוב.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דברי הגמרא האומרת: "יעקב אבינו לא מת" (תענית ה ע"ב). לאחר שסיים לברך את בניו נאמר: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגוע ויאסוף אל עמיו" (בר' מט, לג). כלומר, ליעקב הייתה שליטה על רגע המוות, כך שמבחינה רוחנית, יעקב לא מת. וכדברי קדשו: "שאילו שלט בו המוות – לא הייתה לו שליטה עד עת יחפוץ לאסוף רגליו. וצא ולמד מה שאמרו ז"ל בפירוש הפסוק 'ואין שלטון ביום המוות (קהלת ח, ח), שאין מי שיתלה אינקומא" {טענות לביטול המיתה}. כלומר, מלאך המוות לא מחכה לאיש, ואפילו למלך, כדברי המדרש (דב' רבה ט, ג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו ה-כ"א לפס': "אם בחוקתי תלכו" בספר ויקרא (כו, ג), שבזכות עמל התורה, האדם כן יכול לקבוע את יום מותו, כמסופר על רב שילא שאמר לאשתו שתכין לו תכריכים, כי ברצונו למות. אכן, לאחר הכנת התכריכים, הוא נפטר. וכדברי קדשו: "הרי שבערך בעלי התורה – יכולים ללכת לעולם העליון כשהם חפצים… ואפיל שעדיין לא הגיע זמנם… והוא מאמר 'אם בחוקתי' – בסיבת בחוקתי! שאתם עמלים בהם – אתם ברשות עצמכם, אם תרצו ללכת – תלכו".
הקב"ה כידוע, שינה את שמו של יעקב לישראל – "ויאמר לו אלוהם: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב – כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא שמו ישראל" (בר' לה, י). רבנו דן בהרחבה בפס' הנ"ל בפרשת 'וישלח', שם הבאנו בפירוט רב את נושא שם האדם ומהותו. רבנו אומר שם: "השם יעקב לא נעקר". כלומר, השם יעקב ממשיך ללוות אותנו.
האלשיך הק' מסביר בהרחבה את נושא "יעקב אבינו לא מת". בכל המקומות בפרשה בהם מוזכר נושא מות יעקב, מופיעה המילה ישראל ולא יעקב: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף" (בר' מז , כט). "וישתחו ישראל על ראש המיטה" (בר' מז, לא)."ועיני ישראל כבדו מזוקן" (בר' מח, י). פועל יוצא מהפס' הנ"ל, שישראל מת, ולא יעקב.
לדבריו, השם יעקב ממשיך ללוות את עמ"י לאורך הגליות, ובביאת המשיח יופיע השם ישראל המבטא נצחיות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל בראשית דבריו, מדוע "הוצרך לומר מה שחיה בארץ מצרים {"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"}. הרי נאמר בפרשה הקודמת שיעקב היה בגיל 130 שנה כאשר נפגש עם פרעה. וכאשר הוא נפטר, הוא היה בגיל 147, כך שאם נפחית, נגיע ל- 17 שנה.
שאלה שניה. לא היה צריך לומר אלא "ויהי ימי יעקב, שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנהו".
שאלה שלישית. מדוע התורה משתמשת בביטוי "ויחי יעקב… שני חייו"? הרי מדובר במות יעקב?
שאלה רביעית. במניין שנותיו נאמר "שני חייו – שבע שנים וארבעים שנה, ומאת שנה". מדוע מתחיל עם האחדות, עובר לעשרות, ואח"כ למאות, שלא כמו אצל אברהם שם נאמר: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי, מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים" (בר' כה, ז). כנ"ל אצל יצחק ושרה. מתחיל במאות, עובר לעשרות, ורק בסוף האחדות.
שאלה חמישית. מדוע מנין שנותיו לא מופיע בצמוד למיתתו, כמו אצל אברהם: "ואלה שני חיי אברהם אשר חי… ויגוע וימות" (בר' כה, ז+ח). אצל יעקב, מספר שנותיו מופיע בתחילת הפרשה (בר' בר' מז, כח), ורק אחרי 60 פס' מציינים את מותו – "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המיטה, ויגווע ויאסף אל עמיו" (בר' מט, לג). המילה מיתה לא מופיעה – "צדיקים במיתתם נחשבים חיים" כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס'.
בראשית תשובתו, אומר רבנו שהשימוש בשם יעקב – "ויחי יעקב", ולא בשם ישראל = "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל" (בר' לה, י), נובע מכמה סיבות.
א. "כי לצד שם נפשו הקבועה בו אשר שמה יעקב… ולצד שעודנה באיבו, לזה לא יעקר שמה, וב' שמות יקראו לו" כדברי קדשו. כל זאת, בניגוד לאברהם ושרה ששינוי שמם, היה מוחלט.
ב. רבנו מתאר שהשם יעקב מופיע, כאשר הוא נמצא בצער, והשימוש בשם ישראל "שהוא בחינת קדושה עליונה", כאשר הוא בשמחה. רבנו מביא דוגמא משבת בה זוכים אנו לנשמה יתירה, בגלל שהשבת באה ממקום עליון, ולכן מצווים להתרחק מהכעס ומהיגון, ולענג אותה.
להלן כמה דוגמאות: במיתת רחל נאמר: "ויצב יעקב מצבה על קבורתה" (בר' לה, כ). באהבת יוסף נאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" (בר' לז, ג). רבנו מביא עוד דוגמאות.
מסר אמוני: כדי לזכות בקדושה עליונה, עלינו להיות תמיד בשמחה.
לגבי השימוש בביטוי: "ויחי יעקב בארץ מצרים… שני חייו", רבנו מתאר את הסבל הרב שעבר יעקב, פרט ל-טו"ב = 17 שנים שהיה במצרים, ולהלן דברי קודשו: "כל ימי יעקב לא נח ולא שקט, כי כשנולד, נולד שטנו {עשיו}, ועדיין לא שקע שמשו {של עשיו}, עמד לבן, ואלה מוסיף לרע לו, ואחריו הוקם על צערה של דינה. ועוד לו, ויבוא רוגז אבדת יוסף, הוא שאמר הכתוב: "ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה – אלו היו חייו, ולא קודם, וסמך לזה אומרו 'ויהי ימי יעקב שני חייו', לרמוז שהן הנה היו ימיו שהיה לו בהם חיות. והוא אומרו 'ויהי ימי יעקב', פירוש אותם י"ז שנה. שני חייו, פירוש, שהיה לו בהם חיים… כל מי שסוף ימיו בטובה, כאילו כל ימיו בטובה, כדברי תנא דבי אליהו רבה (פרשה ו): 'כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו – סימן יפה לו… יעקב היה בטובה י"ז שנה…" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' מז, כח).
כשהסוף טוב, זה מכסה על העבר הלא טוב, בבחינת: "טוב אחרית דבר – מראשיתו" (קהלת ז, ח). וכן ע"פ הפס' באיוב "והיה ראשיתך מצער – ואחריתך ישגה מאד" (ח, ז), כדברי קדשו.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירושים, כמו "טובי"ם השניים מן האחד". כלומר, חייו הטובי"ם היו פעמיים כי טו"ב: טו"ב {17} שנים הראשונות כשלימד ופרנס את יוסף עד למכירתו, ועוד טו"ב שנים בהן יוסף פרנס את יעקב, בבחינת 'פעמיים כי טו"ב' = 34, השווים בגימטריה "ויחי".
לגבי השאלה מדוע הכתוב מקדים את האחדות והעשרות למאות במניין שנותיו, רבנו עונה: בגלל שרוב שנותיו בצער, וכדברי קדשו: "ואולי כי הקדים מניין המועט, שהוא האחרון שבו היה בשלוה וחיים טובים".
רבנו גם עושה חשבון שהייתה לו שלווה רק ב- 47 שנים בהם היה עם רחל ויוסף, ובשש שנותיו כילד.
דעת זקנים בעלי התוספות: יעקב אבינו היה צריך לחיות 180 שנה כמו יצחק, אלא בגלל שהתלונן בפני פרעה על שנותיו שהיו "מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם", הורידו לו 33 שנה, שנה על כל מילה (בר' מז, ח – ט).
מסר אמוני חשוב: לא להתלונן, ולקבל את הכל מאת ה' – מתוך אהבה ושמחה.
"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר:
האספו – ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.
הקבצו – ושמעו בני יעקב, ושמעו אל ישראל אביכם" (בר' מט, א).
רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת אומר:
"מתוך שנסתם ממנו הקץ, התחיל לומר להם במה הוא תלוי:
בשלום ובאחווה שישררו ביניהם, שאמרו:
גדול השלום שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם…" (ע"פ תנחומא צו, ז).
איסוף {"האספו"} וקיבוץ {"הקבצו"} השבטים לקבוצה מאוחדת
תחת כנפי השכינה – כתנאי לגאולת עם ישראל.
"ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" – ביקש יעקב לגלות את הקץ, ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל לומר להם דברים אחרים" (רש"י בר' מט' א', ע"פ פסחים נו' ע"א).
רבנו החיד"א אומר: יעקב רצה לגלות להם את הקץ, היות וראה שאין בבניו אותיות ח"ט, אבל הקב"ה אמר לו: כשם שאין בהם אותיות ח"ט, כך אין בהם אותיות ק"צ, ונסתלקה ממנו השכינה, והתחיל לומר דברים אחרים = לברכם". (החיד"א. 'פני דוד' בשם תוספות רי"ד).
המדרש אומר: אמנם יעקב אבינו לא גילה להם את קץ הגלות, אבל מסר להם את המפתח לגאולה ובמה היא תלויה. הביטויים בדברי יעקב: "האספו… הקבצו", מבטאים את תהליך אחדות העם וגיבושו, כבסיס לגאולה.
"האספו" – יעקב אבינו מזמן את בניו לאסיפת צוואה ברוח הקודש {ע"פ המדרש}, היות והיו מפוזרים במצרים.
באסיפה הנ"ל, נקבעו מטרותיה של 'קבוצת עם ישראל', בכך שהשבטים קיבלו עליהם את עול מלכות שמים, בהכריזם כאיש אחד: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ויעקב עונה להם: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים נו, ע"א). אלה הם שני הפס' הפותחים את ק"ש, והמוזכרים ערב ובוקר ע"י כל יהודי באשר הוא, תמידין כסדרן.
"הקבצו" – קבלת עול מלכות שמים הפכה אותם לקבוצה – {"הקבצו"} מגובשת המאמינה בא-ל אחד ובתורתו.
יעקב נהג כך, היות וחשש שמא יש פסול בזרעו, לאחר שלא יכל לבשר להם את מועד הגאולה.
אכן, ברכת יעקב אבינו עשתה פרי, בכך שבני ישראל צלחו 210 שנות שיעבוד כקבוצה משועבדת לפרעה, אבל מגובשת ומאוחדת באמונתה שהגאולה בא תבוא, כפי שהבטיח יעקב ליוסף: "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנוכי מת, והיה אלהים עמכם – והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מח, כא), וכדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל: "הודיעו שיהיו נפקדים לשוב שבותם, באין ספק בדבר", כפי שאכן קרה כאשר הם נגאלו וקיבלו עליהם את תורתנו הקדושה במעמד הר סיני, על שלל מצוותיה מתוך אחווה ואחדות – "כאיש אחד ובלב אחד", ובכך הפכו להיות שוב, קבוצה מאוחדת ומגובשת כאשר האמונה בא-ל אחד מהווה את הבסיס העיקרי לכך, כפי שהיה במעמד הפרידה מאביהם במצרים, ע"י אמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד".
כהוכחה להצלחת ברכת יעקב, ניתן לציין שגם כיום לאחר יותר מ- 3533 שנים לאחר אותה הברכה, ולאחר למעלה מ- 3338 שנים מאז קבלת התורה, עמ"י שב לארץ ישראל כישות עצמאית שאינה נשלטת ע"י הגויים, וכל יהודי בעולם, יכול לעלות ולהתעלות בארץ ישראל, מתוקף חוק השבות.
קולה של התורה הקדושה כבסיס קיומנו וגאולתנו, נשמע ביתר שאת בהיכלי התורה הרבים בהם ספונים תלמידי חכמים העוסקים בתורה יומם וליל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "כי גלות רביעית בה יתגלה הגואל העצום –
צריך שתהיה ביד ישראל מצות עסק התורה, וזולת זה – יתעכב מבוא" (בר' מט, יא).
"הזהיר אותם מפני המחלוקת ואמר, תעשו אגודה אחת,
והתקינו עצמכם לגאולה" (בר' רבה צח).
"האספו… הקבצו" {עם תיבותיהם} = משיח = 358 (רבנו ה"אביר יעקב").
אחדות עם ישראל – כבסיס לגאולה.
רבנו יעקב אביחצירא המכונה ה"אביר יעקב" שיום ההילולה שלו יחול בכ' טבת {סמוך לפרשתנו} אומר: "מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום,
שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז). ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, ככתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". הכתוב מקדים את הרחוק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקרוב. ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358.
רבי יעקב אביחצירא" שהיה בדרכו לא"י, עבר דרך מצרים שם עלתה נשמתו לגנזי מרומים, דוגמת יעקב אבינו.
שלש המלים הראשונות "ויחי יעקב בארץ" הפותחות את פרשת "ויחי", רומזות ע"פ נוטריקון לשם "רבי יעקב אביחצירא". הכינוי "אביר יעקב", שווה מבחינת האותיות, לשם "רבי עקיבא".
מספרים על זקן אחד שאסף את בניו לפני מותו ונתן לכל אחד קרש דק, וביקשו לשבור אותו. הבוחן עבר בקלות. לקח חבילת קרשים וביקש מכל אחד לנסות ולשבור אותה. הניסיונות כצפוי לא הצליחו.
"בני – אמר להם האב: עד עכשיו השתדלתי להיות הגורם המאחד, אחרי מותי, זו המשימה שלכם. כאשר תהיו מאוחדים כמו חבילת העצים, איש לא יוכל עליכם" – בהצלחה.
רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן ע"ה, המלומד בנסים מרבני מרוקו כותב: "הגאולה תלויה כשתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.
גם חמורה מצוה שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום כמה אלף פעמים רגעים יש בו, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').
רבנו בחיי בר אשר שואל: איך יתכן שיעקב ביקש לומר לבניו אודות הגאולה האחרונה באחרית הימים, ולא הודיעם על גאולת מצרים. הוא מתרץ שאכן יעקב סיפר להם על גאולת מצרים ונסיה ככתוב: "והיה אלהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם", והאריך בה. אך לאחר מכן, ביקש לדבר אודות הגאולה העתידית והקבלתה ליציאת מצרים כמו שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו)… ולא הניחוהו ממרום לגלות את הקץ.
רבנו בחיי מביא ג' פירושים: לפי הפשט, הדרש והקבלה.
לפי הפשט, הוא מגלה להם בדרך רמז את העתיד, והברכה לכל אחד.
לפי הדרש, הברכות שקיבל כל אחד, אינן מוציאות אותו מכלל הברכות לכלל האחים.
לפי הקבלה, "איש אשר כברכתו ברך אותם, יב' שבטים הם דוגמת י"ב צינורות של מעלה, ועליהם רמז דוד בתהלים (קכב' ד): "ששם עלו שבטים שבטי י-ה. הזכיר "שבטים" – על י"ב של מעלה, ו"שבטי י"ה" על י"ב של מטה, החתומים יו"ד ה"א בראש ובסוף (במדבר כו, ז) "הראובני" ו"השמעוני". וזהו שאמר: "איש אשר כברכתו ברך אותם – כברכתם למעלה – ברך אותם למטה".
כלומר, "ששם עלו שבטים" = העליונים, "שבטי יה" = השבטים התחתונים, דוגמת "ירושלים של מטה שהיא כנגד ירושלים של מעלה". כשאמר "ששם עלו שבטים" – כנגד יב' שבטים של מעלה שהם יב' צינורות רוחניים, ואילו "יב' שבטי יה", הם כנגד יב' שבטי י-ה של מטה.
עלינו מוטלת החובה לנסות להוריד את האורות הרוחניים ע"י מצוות ומעשים הטובים. כמו כן, לכל שבט מעם ישראל נועד תפקיד חשוב בהפצת אורו יתברך של הקב"ה.
בנוהג שבעולם, אדם לפני מותו מחלק את רכושו לבני ביתו, וכאשר הרכוש הוא רב, היורשים "מגיעים" לעיתים קרובות לבתי דין. יעקב אבינו הולך בדרך אביו יצחק, ומוריש את ברכותיו הרוחניות המהוות קניינו הרוחני
"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז…
פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך…
שמעון ולוי… ארור אפם כי עז" (בר' מט' ג-ד).
"הפזיזות מן השטן" של ראובן – והכעס של שמעון ולוי.
חכמים אומרים שהברכה הסמוכה לשעת המיתה כמו אצל יעקב אבינו, היא הברכה הראויה והיעילה. הדוגמה לכך היא, בקשת אלישע הנביא מאליהו הנביא שיברך אותו בטרם עלייתו השמימה: "ויהי נא פי שניים מרוחך אלי".
ברכות יעקב לבניו מתחלקות לשלש קבוצות מרכזיות:
בקבוצה הראשונה, נמנים ראובן, שמעון ולוי אותם הוא לא רק שאינו מברך, אלא אף נוזף בהתנהגותם.
את הקבוצה השנייה הוא מברך ברכות נאצלות כמו יהודה, יוסף וגד וכו'. "יהודה אתה יודוך אחיך וכו'". "בן פורת יוסף וכו'", "גד גדוד יגודנו".
על הקבוצה השלישית נמנים כאלה המקבלים בעיקר תיאור מצב כמו "נפתלי איילה שלוחה".
ניתן לשאול, מדוע יעקב לא מברך את כל בניו בברכות נאמנות ונאצלות, כך שכולם יהיו מרוצים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בפסוק החותם את הברכות: "איש אשר כברכתו ברך אותם – פירוש {הברכה} הראויה לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנשמות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה. ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה, המלך במלכות, והכהן בכהונה, וכן על זה הדרך – ולא הפך המסילות" (בר' מט כח).
כלומר, כל אחד והברכה המתאימה לו לאור אישיותו ושרש נשמתו. בהתאם לכך, כל אחד ימנף את התכונות החיוביות, ויתקן את השליליות.
הרב יהודה עובדיה ע"ה, נין למקובל הרב יהודה פתיה ע"ה אומר: "הברכה קשורה לזהות הפנימית של האדם – לשמו של האדם. את כוחה של הברכה והשפעתה על האדם מסביר ה"שם משמואל": "והנה ענין הברכה היא המשכה של אורות אלקות ממעלה – ממקום גבוה לנמוך ממנו… והוא חיבור עליונים בתחתונים מלמעלה למטה…" (שם משמואל, ויקרא תרע"ח). כלומר, במובנה העמוק של הברכה, היכולת לתרגם עולמות עליונים בעולמות נמוכים. כל תהליך הברכה הוא תהליך הפנמה – יצירת תוכן מהדבר העמוק ביותר בהוי-ה, כדברי קודשו.
לכן, אומר רבנו-אוה"ח-הק' בהקשר לברכת יעקב לנכדים אפרים ומנשה: "שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם… שיהיו בהדרגת שלושה אבות". כלומר, להוריד את השפע האלוקי של האבות – אל הנכדים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר במבוא לברכות, לאחר הקדמה ארוכה ע"פ הקבלה: "ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח" – ביטוי בו הוא משתמש כדי להסביר וליישב רעיונות מורכבים. בכך ניתן לראות שיעקב אבינו מצליח לחדור כקרן לייזר בתוך ערפילי ההיסטוריה הקרובה {גאולת מצרים}, וגאולה רחוקה {באחרית הימים}, בהצביעו על הגואל האחרון שהוא מלך המשיח שיבוא מזרעו של יהודה, ולא של ראובן הבכור שהתנהג בפזיזות – "פחז כמים אל תותר", ולא של שמעון ולוי ששלטה בהם מידת הכעס. שתי תכונות שאינן הולמות מנהיג.
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר: "ועל כל פנים, מימי יעקב ניטלו כל המעלות מראובן כאומרו "אל תותר" – ונתן יעקב ב' מעלות: אחת ליוסף {נחלת הארץ לאפרים ומנשה}, ואחת ליהודה {המלכות}, והשלישית {הכהונה}, תלויה ועומדת עד שנתנה הקב"ה לראוי לה אשר ניסהו בפרשת העגל", הלא הוא שבט לוי ממנו יצאו משה ואהרן ע"ה.
ראובן הפסיד את המתנות הנ"ל בגלל הפזיזות בה נהג, בכך שבלבל יצועי אביו כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "אתה פחזת לבלבל יצועי, ולא כבשת יצרך, אלא שמיהרת כאיש פוחז, ולא עכבת עצמך לניצוח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל הג' יתרונות – ונעשה פשוט".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין את דברי הזהר הק' (וישלח קעו' ע"ב) האומר שבעצם, ראובן נולד מטיפה ראשונה, ולא ילד לפניו, וגם לא ננערה קשתו מעולם. וכדברי קדשו של רבנו : "בכורי" – שלא ילדתי בן קודם לך. "כוחי" – שלא יצא ממני זרע קודם. "ראשית אוני" – שלא ננערה קשתי. הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט". כך שבעצם, ראובן הוא זה שגרם לעצמו לאבד את הבכורה לאור התנהגותו הפזיזה.
הזהר ממשיך ואומר, שיעקב אבינו חשב בליל הכלולות שהוא נמצא עם רחל, לכן הבכור חייב להיות יוסף לאור מחשבת יעקב. לכן, גם מהסיבה הזו, יוסף ראוי לבכורה ולא ראובן, גם אם הוא לא אשם בכך.
בעל "קדושת לוי" אומר: מהאדם הכועס, ניטלת נשמתו. המילה "כעס" {עם המילוי} כאעס, בגימטריה "אל ק.נ.א", וכן "מקוה" = 151, כך שעל הכועס לטבול במקוה כדי להיטהר, וגם כדי "להתקרר".
כמו כן, יעקב אבינו, מבליט באזני בניו את התכונה האופיינית לכל שבט, ומצד שני, האמונה המשותפת באל אחד כדברי רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב… ביקש לגלות לבניו את קץ הימין, ונסתלקה ממנו השכינה. אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכו'. אמרו לו בניו: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד". יעקב פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
"גור אריה יהודה, מטרף בני עלית.
כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו".
לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה…
אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, ט-י).
א. המלכות – מזרעו של יהודה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלגבי הברכות אותן בירך יעקב אבינו את יהודה, ישומן מתחיל כבר מעכשיו, היות ואחיו מקבלים את הנהגתו, וזאת בניגוד לאחיו שהברכות נועדו לזמנים רחוקים. וכדברי קודשו: "אין השררה מתחילה לעתיד כדרך שאר הברכות האמורות לשאר האחים שהם לזמנים רחוקים, אלא אתה בעצמך יודוך אחיך". יהודה מכונה "גור" לפני מעשה תמר, ואילו לאחר מעשה תמר, הוא בבחינת "אריה", ממנו יצאו פרץ וזרח שהם "מלכותו מלכות כל עולמים עד כי יבוא שילה". הוא מדגיש שמורכבות מעשה יהודה ותמר כלתו – יד ההשגחה בדבר.
רבנו יעקב אביחצירא {שיום ההילולה שלו ושל הרמב"ם בכ' בטבת}, מסביר בהרחבה את מעשה יהודה ותמר ע"פ רבנו האר"י הק' (שער הגלגולים סוף הקדמה טו): "יש נשמות קדושות עליונות עשוקות ביד הסטרא אחרא שאינה מניחה אותן לצאת מתחת ידה, כי בעודן תחת ידה יש להן רווח גדול – שמגיע להם חיות מרובה, ובצאתן מתחת ידה, תתמעט חיותה, ולכן אינה מניחה אותן להיכנס במקום קדוש, שמא יפלטו מידה ולא ישובו להם… הקב"ה יתברך שמו מביא ע"י אדם גדול {כמו יהודה}, דבר שנראה לסטרא אחרא שהוא עוון גדול ופגם, ומניחים לנשמות להיכנס…" כמו במקרה של יהודה ותמר כלתו מהם יצאה מלכות יהודה ומלך המשיח.
לכן אומר רבנו יעקב אביחצירא: "וזה אות מובהק דמעשה תמר בקדושה נעשה, דאי לא תימא הכי, היכי שייך שיצאו צדיקים, חסידים ומלכים קדושים ממעשה זה. אלא וודאי בקדושה היה הדבר" ('פיתוחי חותם' ויחי, מט, ח-יא)
ב. "עד כי יבוא שילה".
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה…" (קהלת א, ט).
משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון.
הפרשנים דנים במשמעות השם "שילה" המסמל את מלך המשיח.
רש"י: "מלך המשיח שהמלוכה שלו… ומדרש אגדה: "שילה = שי לו. שנאמר, "יובילו שי למורא" (תהלים עז, יב).
רבנו בחיי: שילה – מלשון שליית אישה. המשיח יוולד בלידה טבעית משליית אשה, בניגוד למסורת הנוצרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "מלכותו מלכות כל עולמים, כי קנה יסוד המלוכה עד כי יבוא שילה, שאליו אנו מקווים יום יום, ציפינו לישועה". {הכוונה למלך המשיח אליו מייחלים אנו}.
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…" (קהלת א, ט). משה רבנו היה הגואל הראשון, ויהיה הגואל האחרון. לגבי השאלה המתבקשת, הרי משה רבנו משבט לוי, ואילו המשיח אמור להיות משבט יהודה? על כך עונה רבנו: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה ע"ה, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל, כי כל הס' ריבוא היו ענפים ע"ה, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור – שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".
הרב רפאל הירש: שילה – מלשון שוליים. כלומר, גם כאשר עם ישראל נמצא לעיתים בשוליים, הוא עוד יקום וינצח את אויביו ע"פ הכתוב: "ולו יקהת עמים" – יקום וירש אויב.
עם ישראל מתנהג לעיתים כגור אריות. ברגע שפוגעים בו, הוא יסתער על אויביו כאריה.
ג. "אוסרי לגפן עירה, ולשורקה בני אתונו" (בר' מט, יא).
עירה, אתונו" – המשיח והחמור.
בברכתו ליהודה, יעקב אבינו מציין את האתון נקבת החמור ובנה העיר, ובכך הוא רומז למלך המשיח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא זכריה המנבא את ימות המשיח, וכך הוא אומר: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע – עני ורוכב על חמור" (זכריה ט, ט).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפירושו השני לפס', שהביטוי "אוסרי לגפן עירה" בברכה ליהודה, רומז לגאולת ישראל ממצרים בבחינת הכתוב: "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט), ואילו הביטוי "ולשורקה בני אתונו", רומז לגאולתנו בבחינת הכתוב: "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח). הפעל "אשרקה" בזמן עתיד, רומז לקיבוץ {"אקבצם"} עמ"י בגאולה העתידה.
שלושה מנהיגים השתמשו בחמור, כסמל לתהליך הגאולה: אצל אברהם נאמר: "ויחבוש את חמורו" – חבש את החומריות שבו, והצליח לגייר בודדים. אצל משה רבנו נאמר: "וירכיבם על החמור" – לקח עם שלם, והעלה אותם מעל לחומריות. מלך המשיח – "עני ורוכב על חמור" – יעלה את כל העולם מעל לעולם החומר.
החמור הולך לאט, וגם אמין בניגוד לסוס המשתולל. גם גאולתנו בוא תבוא, גם אם קימעא קימעא.
ד. "כיבס ביין לבושו – ובדם ענבים סותה".
הגאולה מתוך רחמים – בזכות עסק התורה, או חלילא מתוך דם ויזע.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהיין רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השי' רבה ב). ואילו הביטוי "ודם ענבים סותה", רומז לגאולה מתוך יסורים בבחינת "עני ורוכב על חמור". הביטוי "סותה" הוא בגד תחתון שאינו מהודר ביופיו, ולכן הוא מסמל גאולה מתוך צרות.
הביטוי "לבושו" לעומת זאת, מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים בבחינת הכתוב בדניאל: "וארו עם ענני שמיא, כבר אינש אתא" (דניאל ז, יג).
הרב סעדיה גאון אומר שבזמן הגאולה, העננים ינמיכו טוס, ועליהם יעלו יהודי הגולה לארץ ישראל. בפשט הכתוב, ניתן להתייחס לעליית מיליוני יהודים לא"י ברכבת אווירית לה אנו עדים כיום.
"מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם" (ישעיה ס, ח). הרב קוק אומר: ישנם שני סוגי עולים לא"י. כאלה העולים בגלל סערות ורדיפות בגלות, דבר הדומה לעבים {עננים} המתקדמים כתוצאה מרוח סערה. העליה המשיחית לעומת זאת, דומה ליונים השבים אל קניהם גם ממרחקים.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בנושא גאולתנו: "גלות רביעית בה יתגלה הגואל… צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה. וזולת זה יתעכב" (בר' מג, יא). אכן, לאור דברי קדשו, צריכים להתחזק בעסק התורה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לכבוד הנשר הגדול הרמב"ם – כ' בטבת.
קבורת הרמב"ם בטבריה – על פי נס.
הנשר הגדול רבנו משה בן מימון – הרמב"ם, קבור במרכז טבריה עריסת התורה שבעל פה, לצדם של רבן יוחנן בן זכאי וחמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך – המהווים את הדור הראשון של התנאים, ואבות התושב"ע. למעשה, הם מהווים את אבות ההלכה כפי שהתפתחה ע"י תלמידם הגדול רבי עקיבא וחמשת תלמידיו: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע המוזכרים מאות פעמים בגמרא.
רבי יהודה הנשיא הלך לאורם של קודמיו אליבא דרבי מאיר, וערך את המשנה המהווה ספר היסוד של ההלכה.
רבנו הרמב"ם, הלך בדרכו של רבי יהודה הנשיא וחיבר את חיבורו המונומנטלי "משנה תורה – היד החזקה", בו קיבץ וכינס פסקי הלכה מכל מקצועות היהדות. את הספר הוא ערך בצורה אנציקלופדית לפי נושאים, כך שניתן למצוא בו בקלות כל הלכה.
בעצם, הרמב"ם שכלל את פסקי הרי"ף – הרב רבי יצחק פאסי מהעיר פס שבמרוקו, הבנויים ע"פ רצף הגמרא.
הרמב"ם מעיד על עצמו שלקח לו עשר שנים מאומצות לכתוב את החיבור, וכדברי קדשו: "טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקיבוץ חיבור זה" (איגרת הרמב"ם לרבי יהונתן הכהן מלוניל). את החיבור החל בגיל ל"ו.
נכדו של הרמב"ם רבנו דוד הנגיד כותב בספר "סדר הדורות": בלילה בו השלים הרמב"ם את הספר, הוא חלם את אביו רבנו מימון הדיין הספרדי המגיע אליו כשהוא מלווה באדם אחר. אביו אמר לו: "הנה לך, זה משה רבנו ונבהל, שאמר לו: באתי לראות מה שעשית. וכשראה אמר: "יישר כוחך".
רבנו הרמב"ם ציווה לפני מותו, שיעלו את עצמותיו בתוך ארון לארץ ישראל, אולם לא ציין באיזו עיר יקברו אותו. לדברי פרופ' זאב ווילנאי בספרו "מצבות הקודש בארץ ישראל", החליטו ראשי הקהילות לאפשר לגמל ללכת עם הארון, ובמקום בו יחנה, שם יקברו אותו. ההחלטה הנ"ל נבעה מכך, שכל קהילה בארץ ישראל, תרצה שהרמב"ם יקבר בעירה, ולא חסרות ערים קדושות בארץ ישראל.
הגמל נחת בטבריה, במתחם קברי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו – אבות ההלכה כפי שהיא מופיעה במשנה, דבר המהווה אות וסימן מן השמים שתורת ההלכה של הרמב"ם – זכה וטהורה, המהווה המשך ישיר של תורתם.
מתחם הרמב"ם עבר לאחרונה שיפוץ מפואר, כיאה לשוכנים בתוכו כבוד.
בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר בראשית.
את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד
שבירך את אחיו אבישי בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו – וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).
המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוהינו…
כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:
א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'}.
שבת שלום ומבורך
משה אסולין שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. והצלחה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורם אור הגנוז בע"ה.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בנ/תי חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים מנהגי אבלות
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים מנהגי אבלות
טו.נהגו להקפיד מאד, שלא תתערבנה נשים בין הגברים במהלך ההלויה, ויש שנהגו להחמיר שנשים לא יוצאות כלל להלויה:
טו. כן כתב בספר נחלת אבות (דיני אבלות עמ׳ פ״ט), וכן מנהג ירושלים וכמובא בנתיבי עם (סימן שנ״ט), וכ״ז לחשוש לדברי הזוהר בריש (פרשת ויקהל) שיש סכנה גדולה בדבר, ובספר נו״ב(עמוד ל״ו) כתב שאם לא ישמעו, אזי לפחות לא תתערבנה עם הגברים, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר, וראה בזה באורך בספר פני ברוך (סימן ה׳ ס״י) ובמקור חיים (פרק רפ״ב ס״ז):
טז. נהגו לפרוס על מטה תלמיד חכם את טליתו, ובסיום ההלויה מחזירים אותה לבית:
טז. כן המנהג, וכמובא בספר נו״ב (עמוד קע״ג) וכן מנהג ירושלים ומקורו בכתבי האריז״ל, וראה בזה בספר נחלת אבות (עמוד ע״ט):
יז. יש נהגו לפרוס על מטת הנפטר אחד מבגדיו, ובסיום ההלויה מחזירים זה לבית:
יז. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ד), והוא להרבות עגמת נפש וצער על הנפטר, וראה בזה בספר יפה ללב (אה״ע סימן פ׳ סק״ב):
יח. נהגו שאין האונן אומר קדיש לפני הקבורה, וכשחכם דורש, אחר אומר קדיש, או אחד מחברא קדישא:
יח. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (מנהגי אבלות), ובספר נחלת אבות (עמוד צ״ו) והטעם כיון שאונן פטור מן המצוות איך יאמר קדיש, וראה בזה בברכ״י(יו״ד סימן שמ״א סקי״ב), שהביא שמנהג ישראל שאונן אומר קדיש:
יט. נהגו בסתימת הגולל, שאין מוסרים את המעדר מיד ליד, וכן המנהג בכלי הנטילה שלאחרי הקבורה:
יט, כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט) ובנהגו העם (אבלות סמ״א), וכן המנהג פשוט, וכן מנהג ירושלים, והטעם כדי שלא למסור צרה מיד ליד, וראה בזה בחכמת אדם (סימן קנ״ח), ובפני ברוך (סימן ה׳ סכ״ג):
כ. נהגו בסיום סתימת הגולל, מתכבדים הבנים לכסות גם הם מעט את הגולל, כשהם ממלמלים ״והוא רחום״ ג׳ פעמים, על כל מילה מכסים מעט:
כ. כן הביא בספר נחלת אבות(דיני קבורה), והטעם כדי לזכותם בכבוד אביהם ואמם, בדרכם האחרונה:
כא. יש נהגו בשובם מהלויה, תולשים עשבים וזורקים לאחוריהם, כשהם אומרים ״הציצו מעיר כעשב הארץ", ומשתדלים לשוב בדרך אחרת:
כא. כן יש נוהגים, והביאם בנו״ב (עמוד ט״ו), ובנחלת אבות (עמוד ק׳), והיא בא לחזק את אמונתנו הצרופה בתחית המתים, ומ״מ מנהג זה לא נפוץ במרוקו, וכעדות שנמסרה בספר יהדות מרוקו (אבלות) עיי״ש, וראה בזה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״א ס״ו) ובמקורות שם, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ג):
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות
עמוד 155
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא ־ צרפת וישראל
עם המעבר לצרפת נהנו המהגרים מהשירותים שהעניקו להם הקהילות הוותיקות ואף השתמשו במבני בתי הכנסת שהתרוקנו בעקבות השואה וההתבוללות של הקהילה הוותיקה. אולם, בחלוף השנים, לאחר התבססותם במקומם החדש החלו המהגרים ממרוקו להקים מסגרות דת עצמאיות שהתאימו למורשתם ולתרבותם. כל בתי הכנסת של יוצאי מרוקו משתייכים לזרם האורתודוקסי, ורק מעטים מהקהילה המרוקאית בחרו להצטרף לקהילות רפורמיות או קונסרבטיביות שרוב חבריהן אשכנזים. המאפיינים העיקריים של בתי הכנסת של יוצאי מרוקו הם נוסח התפילה, הסידור, החזן, הפייטן ורב הקהילה ששימרו את הליטורגיה ואת הפיוטים של יהודי מרוקו. זה המקום לציין שבצרפת אפשרו למהגרים ממרוקו להקים מסגרות דתיות ולשמר את התרבות ואת המסורת של ארץ המוצא, בשונה מחוויית העולים לישראל שבה מוסדות הקליטה זלזלו במורשת המהגרים, דחו אותה והעדיפו להרחיקם ממורשת אבותיהם.
בקרב הקהילה המרוקאית בצרפת שימור המורשת והתרבות של ארץ המוצא הוא ערך חשוב המונחל לדור הצעיר, והוא נעשה בכמה תחומים בחיי היום־יום:
נוסח התפילה – בבתי הכנסת המרוקאים מקפידים מאוד לשלב צעירים באופן פעיל בשירה, בפיוט ובתפילה. עבור הילדים מתקיימים שיעורי פיוט, ובתפילה הם שרים את הקטעים המיועדים להם. ברוב בתי הכנסת נמצאים הסידורים ״דרכי אבות״ של הרב משה זריהן, ״וזרח השמש״ לפי פסיקותיו של הרב שלום משאש, ״אבותינו״ של הרב מאיר אליעזר עטיה(ליאון, 2010; שוקד ודשן, 1999) ו״פתח אליהו״ (בצרפתית ובעברית) שיצאו לאור על ידי האחים יוסף ואלי שרביט.
הילולות – מדי שנה בשנה מתקיימות הילולות לכבוד הבבא סאלי ורבי שמעון בר יוחאי. ההילולות נערכות בבתי הכנסת ובקהילות ברוב פאר והדר, מוגשת בהן תקרובת מסורתית־ מרוקאית, והן כלי לגיוס כספים למען הקהילה. באירועים אלה ״מכירת הנרות״ היא המוקד המרכזי, כשהנרוה מוקדשים לחכמי מרוקו בעבר. הילולה נוספת, קטנה יותר, מתקיימת לכבוד רבי מאיר בעל הנס, בדרך כלל, בבתיהם של חברי הקהילה.
מימונה – כל שנה, במוצאי שביעי של פסח, נערכות חגיגות המימונה, הן בבתים פרטיים והן בקהילות.
טקס החינה – כחלק בלתי נפרד מחגיגות החתונה מתקיים טקס החינה.
חגים – בשנים האחרונות, במטרה לשמר את התרבות המרוקאית היהודית, רבים חוגגים את חג הפסח ואת חג הסוכות בקזבלנקה, במרקש ובמוגדור.
מנהיגות רוחנית ־ המנהיגות הרוחנית היהודית בצרפת נהנית מהערכה רבה וממעמד גבוה כפי שהיה במרוקו. המעבר של חברי הקהילה לצרפת בפרט ולחברה מערבית בכלל לא הפחית מהכבוד ומההערכה שחשים חברי הקהילה לרבניהם. יחס מכבד זה שונה מהיחס שקיבלה המנהיגות הרוחנית ממרוקו שהגיעה לארץ, שכן בישראל נדחקו רבנים יוצאי מרוקו ממרכז העשייה הרוחנית וההלכתית, ומעמדם ירד הן בעיני העולים החדשים והן בעיני התושבים הוותיקים. יש לציין כי משנות ה־60 ועד לשנות ה־2000 רוב המנהיגות הרוחנית בצרפת היה מקרב יוצאי מרוקו, בזכות קיומן של מסגרות תורניות במרוקו ובזכות מספרם הרב של יוצאי מרוקו בקרב בוגרי ישיבת אקס־לה־בן שבה הוכשרה העתודה הרוחנית של הקהילה.
המשפחה הפטריארכלית – בצרפת, כפי שמקובל במרוקו, עמדו אבות המשפחה בראש ההיררכיה המשפחתית וזכו לכבוד ולהערכה, אף על פי שהגיעו מחברה מסורתית. אומנם הדור הצעיר התמערב ועלה בסולם החברתי, אך הדבר לא יצר חיכוך בין־דורי. הדור הצעיר המשיך לעטוף את אבותיו, הגן עליהם באהבה ואף סייע בקליטתם. לעומת זאת, בישראל העולים הצעירים הוצבו במרכז תהליך הקליטה, כיוון שהם שיקפו את אידיאל היהודי־ הישראלי, הצבר, ואילו המבוגרים נדחקו ולא קיבלו מספיק תשומות כדי להיקלט כהלכה, כיוון שהם נתפסו כייצוג של הגולה והעבר וככאלה שאינם תורמים לבניית החברה החדשה בישראל.
המשפחה המורחבת – בצרפת המשפחה המורחבת הייתה העוגן הרגשי והנפשי שסייע בהתמודדות עם הקשיים שנחוו בחברה החדשה. המהגרים נצמדו למשפחה ואף סייעו אלה לאלה בתעסוקה ובקליטה. בישראל הקשיים היו גדולים יותר. המשפחה הגרעינית התמודדה עם קשיי פרנסה, ולעיתים הופרדו ילדים מהוריהם ונוצר נתק בקרב המשפחה בשל הריחוק הגאוגרפי. זאת ועוד, כדי ליצור את הישראלי החדש הדומה לדמותו של הצבר, כפו על העולים לשנות את שמות המשפחה וליצור זהות חדשה המתאימה לארץ, ואילו בצרפת שמרו המשפחות על שמותיהן. יצוין שלרבים מיוצאי מרוקו שמות פרטיים צרפתיים, בעיקר לאלה שגדלו בערים.
אם כן, בצרפת נהנו המהגרים מחופש פעולה בחייהם. הם שמרו על המסורת ועל המורשת שלהם מחד גיסא, והיו נאמנים לרפובליקה הצרפתית והשתלבו בחברה הכללית מאידך גיסא. במידה מסוימת של אירוניה, דווקא בצרפת המערבית שימור המורשת והתרבות של מרוקו המסורתית התקבל טוב יותר מאשר במדינת ישראל, שכן במדינה הצעירה ציפו שהעולים יוותרו על הזהות התרבותית הקודמת ויאמצו את התרבות הישראלית של הצברים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 61