Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
Chéélot Outechouvot
Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh
De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
de mémoire bénie
Grand-Rabbin de Fès (Maroc), décédé en 1805
Edite par
Le Collège académique d’Achkelon l’Institut Orot Yahdout HaMaghreb
Edité pour la première fois à partir de manuscrits
compilé, annoté et préfacé par
Moché Amar
Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies
Avant-propos
«Que ferai-je pour Hachem en retour de toutes Ses bontés pour moi?» (Tehilim 116, 12) Il m‘a confié une mission bien agréable, en me permettant de m’adonner dans ma jeunesse à l’étude de la Torah de nos Maîtres, les Sages du Maghreb. Leur œuvre féconde, résultat d’une pensée et d’un travail spirituel considérables, couvre toutes les sciences du Judaïsme; néanmoins cette création est restée presqu’entièrement à l’état de manuscrit, et, avec le temps, la majorité de ce travail a été perdu. Aujourd’hui, les vestiges de leur Torah sont dispersés dans des bibliothèques à travers le monde ou entre les mains de particuliers; ces textes diminuent de jour en jour, s’usent, disparaissent, et appellent au secours: «Si seulement on pouvait mettre mes paroles par écrit, les enregistrer dans un livre! Les graver pour toujours dans le roc avec un stylet de fer et de plomb!» (Iyov 19, 23-24).
Le mérite de ces Sages m’a permis de prêter l’oreille à cet appel, et depuis mon jeune âge je me suis attelé avec cœur à la tâche de sauver ce peu de leur Torah qui a subsisté – des dizaines d’écrits dans tous les domaines des sciences du Judaïsme, ־ de les éditer et de les vêtir d’apparat, de leur ajouter des sources et des notes, de riches avant-propos qui mettent en lumière la biographie de leurs auteurs, l’histoire de leurs communautés, leur époque et leur œuvre. Les ouvrages que nous avons publiés jusqu’à présent sont devenus une pierre angulaire dans la recherche sur le Judaïsme du Maroc et sa tradition. Ils servent à des Rabbanim et étudiants en Torah, à des chercheurs et étudiants universitaires qui veulent connaître ou enquêter sur la Torah et l’Histoire des communautés juives du Maroc. Pour leur majorité, ces ouvrages constituent la carte d’identité unique de communautés anciennes, il s’agit d’une documentation de base pour comprendre l’histoire des Juifs du Maroc.
Je remercie donc Hachem alors que je m’apprête à publier les prémices de l’œuvre halakhique de notre grand Maître Rabbi Eliahou HaSarfati de mémoire bénie. Il avait étudié chez Rabbi Chmouel Ben Elbaz et Rabbénou ‘Haïm Ben ‘Attar, auteur du Or Ha’Haïm sur la Torah, et avait côtoyé les Grands de la génération précédente: Rabbi Ya’akob Ibn Tsour et son Beit-Din de Cinq. Après leur décès, il est considéré comme le plus grand des Sages de Halakha de son temps, Décisionnaire et gloire de sa génération. Lui sont soumis nombre de questions et problèmes halakhiques. De tous les coins du Maroc on demande son avis, et on s’y conforme. Il officia en tant que Rav à Fès de 5510 à 5565 (1750 – 1805).
Cela fait de nombreuses années que je me suis investi dans la Torah du Raah (Rabbi Eliahou HaSarfati) dans le domaine de la Halakha. J’ai commencé par rassembler ses responsa une à une, à partir de collections de manuscrits et d’ouvrages imprimés. C’est alors qu’est intervenu mon ami R’ David Israël Torjmann qui, sur le conseil de Rabbi Aharon Monsonégo Chlita, se proposa pour m’aider à éditer un des livres de Rabbénou Eliahou HaSarfati Zatsal. Je me suis alors empressé de commencer l’édition des responsa que je détenais.
Dans un premier temps, j’ai pensé que ce serait un grand succès si j’arrivais à publier seulement un tome des responsa de Rabbi Eliahou et à ériger ainsi un monument à sa méthode halakhique et à ses décisions de Halakha. Mais grâce au mérite de Rabbénou, ses responsa affluent à nos yeux une à une à un rythme toujours plus grand, chaque responsa appelant: «Me voici! Sauve-moi de l’oubli!» De jour en jour, le recueil s’est épaissi. J’ai donc décidé de sceller le premier tome et de déplacer une partie des responsa à un second tome.
Aujourd’hui, nous présentons au public le premier tome des responsa, que nous avons appelé Tana Dévei Eliahou, d’après le titre que lui avaient décerné les Sages de sa génération. Ce titre apparaît d’ailleurs à l’arbre généalogique de la famille Sarfati, qu’on a l’habitude de transcrire sur les contrats de Ketoubot. Nous nous attelons à présent à compléter le second tome, et nous sommes certains que le mérite de Rabbénou nous aidera à parvenir à la publication d’un troisième tome, et peut-être d’autres encore. Car le Raah était un éminent dirigeant dans sa génération. C’est à lui qu’on soumettait tout problème épineux. Il avait donc écrit des centaines de responsa, de décisions et de ‘Hidouchim de Halakha, qui se révèlent à nous de jour en jour. Nous avons ajouté à cet ouvrage une large recherche sur les Sages de la famille Sarfati de la ville de Fès, depuis le XVème siècle jusqu’à la fin du XVIIIème siècle, fin de l’époque de Rabbénou le Raah.
Pour mon travail, j’ai eu recours à des personnalités et à certaines institutions aussi bien sur le plan de l’aide financière que pour le rassemblement des documents. Ainsi, Dr Vidal HaSarfati m’a remis un recueil des responsa de Rabbi Eliahou que sa famille détenait. Rabbi Yédidya Monsonégo zatsal, Rav et Président du Beit-Din de Fès et Grand-Rabbin du Maroc, m’avait confié quant à lui en son temps un petit recueil de responsa qui était rongé de mites. D’autre part, j’ai recopié quelques responsa à partir des collections de la Bibliothèque Nationale et de l’Institut de photocopie des manuscrits qui y est annexé. M. Its’hak fils de R’ Chmouel Ibn Danan m’a confié pour sa part une copie d’un recueil de responsa des Sages du Maroc qui se trouvait dans la collection de la famille Ibn Danan. J’ai également reçu de la collection de la Yéchiva Ahavat Chalom une copie d’un recueil qui comporte quelques responsa de Rabbi Eliahou. D’autres personnes ont contribué à cette oeuvre, qu’elles soient toutes bénies et remerciées, et que le mérite de Rabbi Eliahou les protège. Comme je l’ai précisé, le tome présent n’inclut pas tout ce que j’ai recueilli.
Je dois une énorme reconnaissance à mon cher ami R’ David Israël Torjmann qui fut l’élément moteur dans cette grande mitsva, méconnue du grand public, et dont le mérite est comparable à celui de l’écriture d’un Séfer-Torah. Que le mérite de Rabbénou Eliahou le protège ainsi que sa famille et qu’il jouisse d’une profusion de bénédictions dans tous les domaines, matériel aussi bien que spirituel, Amen. ;
J’adresse enfin mes remerciements et mes meilleurs vœux aux dirigeants du Collège académique d’Achkélon: son Président Pr Chlomo Grossmann, son Recteur Pr Chimon Charbit et son Directeur Dr Pin’has Halioua, qui ont apprécié cette œuvre importante et ont pris une part active à son édition. Jusqu’à présent ce trésor inépuisable était l’apanage de particuliers, inaccessible au grand public. Désormais, «cette Torah est disponible, que celui qui désire se l’approprie!», que chacun en jouisse à sa guise… Qu’Hachem veuille que notre œuvre sacrée ait du succès, et que nous puissions faire partie de ceux qui répandent la Torah, qui rayonneront comme les étoiles pour l’éternité, Amen.
Prière de celui qui s’est consacré à publier ces écrits sacrés,
Moché Amar
Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies.
Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh
De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבי חיים בן עטר
רבי חיים בן רבי משה עטר, רבו השני של הרא״ה, נולד בשנת התנ״ח (1698) בעיר סאלי, למשפחה שבה תורה וגדולה. על רבותיו נמנה סבו רבי חיים בן עטר. ר׳ חיים נשא לאשה את בת דודו של אביו ר׳ משה בן עטר, וללא דאגת פרנסה הוא שקד על תלמודו בקדושה ובטהרה. זה נמשך עד שנת תפ״ד. בעירו סאלי הצטיין ר״ח בהרבצת תורה לתלמידים ולבעלי בתים, ועסק בפעילות של צדקה וחסד.
הערת המחבר: מתוך ישיבתו זו חכמים רבים, מהם נציין את רבינו אליהו הצרפתי, רבי אברהם מאנסאנו, רבי שם טוב בן אמוזג, רבי יוסף בן סאמון, רבי שם טוב גבאי, ועוד רבים. בהיותו כבן ל״ז שנים, נתמנה ר׳ שמואל לדיין העיר. ומכיון שבו בפרק שהה רבי חיים בן עטר ז״ל (בעל ״אור החיים״) בעיר, מסר רבי שמואל לידיו את הנהגת ישיבה. מכאן נעמוד על זמן המצאותו הוודאית של רבי חיים בישיבה: שנת התצ"ז-1737
חמיו רבי משה בן עטר היה תלמיד חכם, סוחר בסחר הבינלאומי, מבאי חצר המלכות של סמאעיל ומיועציו, ונשלח על ידו למדינות אירופה בשליחויות מדיניות, הוא התמנה כנגיד על כל יהודי מרוקו, והיה מחזיק בידי תלמידי חכמים. בז׳ אדר שנת תפ״ד (1724) המלך סמאעיל נתן עיניו בממונו, העליל עליו וגזר לשרוף אותו בכיכר העיר. ר׳ משה היה מקורב לאמו של סמאעיל, הוא פנה אליה בבקשת חנינה. ואכן היא פעלה אצל בנה להמיר את שריפתו בהחרמת רכושו. בכך ירדו לטמיון גם רכושם של יהודים וגויים שכספם היה מושקע אצלו. לכן הוא ובני משפחתו סבלו מתביעות ורדיפות, מצד נושיו יהודים וגויים. דומה כי גם הקנס שהטיל עליו המלך, לא היה בידו לשלמו במושלם, והמלך חשד בו שהעלים חלק מרכושו. לכן מדי פעם שליחיו של סמאעיל ערכו חיפושים ביד רמה ובגסות בביתו ובבית בני משפחתו המורחבת, כולל בביתו של חתנו הרה״ג רבי חיים בן עטר. חיפושים ורדיפות הללו אלצו את רבי חיים לעזוב את העיר סאלי, כפי מה שהוא מתאר את סבלו בשנת תצ״א (1731) בהקדמה שכתב לחיבורו ׳חפץ ה״:
דע לך אחי, כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה׳ ומחשק התורה. כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני, סבבוני כתרוני צרות צרורות. כל אשר חשבתי לטובה לי, נהפך דודי למשחית ויקם לי עוני לאויבי, בני ברית קרובים ורחוקים, אשר דרשתי שלומם והם הייתי להם ללחם לעטוף שית חמס למו, נוסף על יגונות תדיר ושאינו תדיר. והאחרון הכביד, זה לי שבע שנים, אשר שללו ממני כל אשר חנני ה׳ כוחי והוני. מעת פטירת אדוני חמי איש חיל רב פעלים, נודע בשערים שמו, חכים אתקרי, הנגיד ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים, ומהם השקוני.אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי, מהם ומהמוניהם בני ברית ושאינם בני ברית קרובי ומיודעי, גם אם יהיו הימים דיו וכו׳.
למרות מצבו הקשה והטרדות הרבות שאפפוהו, בכל זאת התאמץ רבי חיים להסיח דעתו מצרותיו ולהתמיד בשקידה על תלמודו, מתוך צערא דגופא ודררא דממונא. עד שבט שנת תצ״א היו עדיין מגורי רבי חיים בעיר סאלי, כפי שמשמע מהסכמת חכמי סאלי שכתבו לחבורו ׳חפץ ה״, ׳ושרוי במחנינו'. אולם לאחר שנה זו כנראה הצרות הפכו לתכופות וקשות, וכשלא יכל לסבול יותר, נאלץ לברוח ממקום מושבו העיר סאלי. ובטלטוליו הגיע לעיר פאס.
בפאס בחר רבי חיים להצטרף לישיבתו של רשב״א. אין בידינו תאריך מדוייק להגעתו לפאס, בכל אופן דומה כי הוא הגיע לפאס סביב שנת תצ״ה (1735). וברור שהוא לא הגיע לפאס שעה שמוהריב״ע היה בין החיים. אחרת היינו מוצאים בדבריו הדים לכך, דברים ששמע ממנו וכיוצא בזה. כי מוהריב״ע היה מופלג בתורה ומעוטר במידות, והוא השאיר רושם עז על כל מי שהתקרב לארבע אמותיו.
רבי חיים מצא ברשב״א מנוח ומרגוע נפשי, בלמדנותו ובמידותיו הנעלות. הוא נשא ונתן עמו בהלכה. רבי חיים, ידוע בעינו החדה ובחוש ביקורתו המעמיק, הוא מתאר את הרשב״א כמופלג בתורה וגדול במעשים. כפי שהוא מציין בחיבורו ׳פרי תואר׳: ׳ודקדק חד קדוש בדרא, אחי נועם, אשר בו מצאתי נחת רוח בתורה וביראה בהיותי בעיר פאס, ה״ה כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יצ״ו, גדול המערב׳. הוא מרבה בשבחו כל פעם שמזכיר את שמו. הוא כינה אותו אהובו של מקום: ׳חד רחימא דקוב״ה, חד בדריה, ה״ה הרב כמוהר״ר שמואל בן אלבאז יאיר נרו, אתי עמי בסברא זו׳.והגדיל לעשות בהקדמה לחיבורו ׳פרי תואר׳:
והמתקתי סוד עם רב ועצום, יחיד בדורו, גדול הרבנים, חכם החכמים, הדיין העצום הכולל כל מידות טובות, הוא אחיהו״ד הרב המופלג כמהור״ר שמואל בן אלבאז, ה׳ ירומם כסא תורתו, אשר לבש מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, ולא הרימותי ידי לחתום על דברי אלא אחרי הסכמת הרב הנזכר, והוא אשר אני מזכיר לפעמים בשם אחי הרשב״א.
רבי יוסף בן נאיים כותב, כי לאחר שהתמנה רשב״א לדיין, מסר לרבי חיים בן עטר את ׳תלמידיו ללמוד עמהם׳. דומה כי גם לאחר שמונה רשב״א לדיין, הוא לא ניתק עצמו מהישיבה, ובשעה שהיה מתפנה מעבודתו בבית הדין היה חוזר ללימודי התלמידים בישיבה. וכן ניתן ללמוד מדברי תלמידו רבי אליהו מאנסאנו, שעה שהוא תיאר את סבלם של יהודי פאס ואת הבצורת ויוקר השערים שהיו מנת חלקם בשנת תצ״ז (1737). ואת התפילות המיוחדות שערכו בחודש שבט לעורר רחמי שמים. ולאחר שחזרו מתפילה ׳ברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי תורה בחברתינו עם מורינו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…׳. כלומר הלימוד היה בהשתתפות רשב״א ורבי חיים, ומזכיר את רשב״א ראשון בתואר ׳מורינו ורבינו׳. כלומר גם לאחר שהתמנה רשב״א לדיין המשיך בשיעוריו הקבועים בישיבה. בתקופה זו נמנה רבי אליהו הצרפתי על תלמידי רשב״א ור״ח בן עטר.
הייתי תמיה שבכל יצירתו הגדולה והענפה של רבנו הרא״ה בתחומי הדרוש וההלכה, לא מצאנו שהזכיר וציטט מתורתו של הר״ח בן עטר. עד שמצאתי בחידושי הרא״ה לש״ס שהוא מזכירו ׳הקשה החכם מורי׳ כהה״ר חיים ן׳ עטר נר״ו בספרו הנקרא חפץ ה/…
בעקבות הרעב הגדול שהיה בשנת תצ״ח, נאלץ גם רבי חיים כמו הרבה מיהודי פאס לעזוב את העיר וללכת לעיר תיטואן, שהיא בגבול מרוקו ספרד. בתיטואI גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בדרך עלייתו לארץ הגיע לעיר ליוורנו שבאיטליה. בליוורנו שקד רבי חיים על תלמודו, הקהיל קהילות ודרש דרשות מדי יום לציבור הרחב אנשים ונשים, בשפת הקאשטיליאנית ששרדה עדיין בפיהן של המשפחות המיוחסות ממגורשי ספרד במרוקו ובפיהם של יהודי ליוורנו. רבי חיים עשה רושם כביר על היהודים בליוורנו בידענותו ובהליכותיו בקודש. ואלה הרעיפו עליו הוקרה ונדיבות לב במתן ביד רחבה, לכלכלתו ולהדפסת חיבורו ׳אור החיים׳ פירוש על התורה (ליוורנו תק״ב). בליוורנו החליט רבי חיים על הקמת ישיבת ׳כנסת ישראל׳ בירושלים, שמימונה יבוא מיהודי איטליה. לכן ניצל את שהותו במשך כשנתים להדפסת ספרו ולארגן תומכים ותורמים לישיבה מבני הקהילות היהודיות באיטליה. הוא אסף תלמידים לישיבתו ממרוקו ועלה לארץ ישראל עם תלמידיו. ובשלהי שנת תק״א הגיע לנמל העיר עכו. בעכו נשתהתה החבורה כשנה, בגלל מגיפה שהשתוללה בירושלים. רבי חיים הקים ישיבה זמנית במקום, בה הרביץ תורה לתלמידיו. בסוף שנת תק״ב עם שוך המגיפה עלתה החבורה לירושלים, בירושלים פתח את ישיבתו ׳כנסת ישראל׳, אליה הצטרפו גם מחכמי ירושלים המופלגים. על אף גילו הצעיר יחסית של רבי חיים, בואו לארץ ישראל ולירושלים, עשה רושם כביר על חכמי הדור. כל מקום שאליו הגיע, התפעלו מגדולתו בתורה, מבקיאותו ומחריפותו בכל מכמני התורה בנגלה ובנסתר, ומעל הכל חסידותו והנהגותיו בעבודת ה׳. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה ולעריכת חיבוריו. אך בעוונות הרבים לא זכינו להגשמת תוכניותיו, כי הוא נפטר בדמי ימיו ־ בהיותו כבן ארבעים ושבע, ביום שבת י״ד תמוז תק״ג (1743), ונטמן בהר הזיתים בירושלים מול בית קודש הקודשים.
חז״ל אמרו על הפסוק: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. (משלי א, כ). כל העוסק בתורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ (מו״ק טז, ב). מימרא זו התקיימה ברכינו הקדוש רבי חיים בן עטר, ביתר שאת ויתר עוז. ועד שלא שקעה שמשו של רבינו, זרחה שמש תורתו והליכותיו בקודש, היא הרקיעה שחקים ומרחקים, ומצאה קן לה בתנועת החסידות שקמה באותם הימים במזרח אירופה, ורבבות חסידים מסתופפים בצילא דמהימנותא – פירושו על התורה ׳אור החיים/ ההולכים ומתרבים מכל העדות והחוגים, להתהלןז, לפני אל־הים באור החיים. הוגים בתורתו חבורות חבורות, ומתעמקים לאור באור החיים.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 51
Moché Amar-La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès
Moché Amar
La ville de Fès fut fondée au neuvième siècle. Peu après sa création, des Juifs s'y installèrent; elle était alors déjà considérée comme la communauté la plus importante du judaïsme marocain. Au dixième siècle, les premiers grammairiens hébraïques comme Dounach Ben Labrat, Rabbi Yéhouda Ibn Hiyoug y vécurent et y furent actifs. C'est d'ailleurs à la communauté de Fès que Rabbi Yéhouda Ibn Koriach écrivit sa lettre, la célèbre Ressala. Des érudits en Torah de la ville d'une riche tradition culturelle et d'une créativité spirituelle continue entretenaient des liens avec les Guéonim de Babylone sur des sujets halakhiques, et les Guéonim leur témoignaient du respect. Fès fut aussi le lieu de résidence des premiers Richonim, le Rif et le Rambam, successeurs des Guéonim de Babylone et de ceux de la Terre d'Israël.
La baisse de dynamisme du centre spirituel de Fès débuta avec la montée du fanatisme islamique et, au douzième siècle, lors de la montée au pouvoir des Almohades, les institutions de Torah de Fès et d'autres villes du Maghreb furent totalement anéanties. De nombreux Sages furent assassinés et sanctifièrent le Nom de D., et d'autres, comme Rabbi Yéhouda Ibn Abas, le Rambam, Rabbi Yossef Ibn Aknine, fuirent vers les pays de l'Orient. C'est ainsi que durant près de deux cents ans, l'œuvre spirituelle du Maghreb fut pratiquement inexistante. Le Maghreb se démunit de ses Sages, de ceux qui étaient originaires de cette région comme de ceux qui y étaient parvenus en fuyant l'Espagne musulmane.
Rabbi Avraham Ibn Ezra décrit l'ampleur de cette destruction dans sa célèbre kina (lamentation) «Aha yarad».C'est ainsi qu'il décrit l'état spirituel de la ville dans un paragraphe d'une autre version de cette kina, découvert dans les restes d'une Gueniza:
«Hélas! La communauté de Fès/ n'est plus./ Ont disparu si vite Cette ville de la Tora,/ de la Michna/ et du Talmud,
Ville de Sages/éminents/ aux connaissances nombreuses et à l'esprit vif,
Des élèves/au comportement scrupuleux/ dans les commandements limpides de D.,
Des Darchanim (orateurs)/versés/ dans les secrets du Sifri comme du Sifra, Des Maisons d'étude/jamais silencieuses/ où la voix de la Torah ne tarissait jamais, Des Hazanim (offïciants)/à la voix suppliante,/ puissante et agréable»
L'ampleur de la destruction fut telle que les communautés du Maghreb tombèrent dans le silence; cependant, elles subsistèrent, bien que nous ne possédions que peu de détails sur leur taille, leur situation financière, sociale, politique et spirituelle à cette époque. Ce silence persista près de deux cents ans, jusqu'à la fin du quatorzième siècle, date d'arrivée des grandes vagues des exilés d'Espagne, dans les années 5151 et 5252 (1391,1492). L'arrivée des Juifs expulsés d'Espagne en 1492 au Maroc insuffla une vie nouvelle dans son univers spirituel, et l'installation de la majorité des Sages expulsés à Fès raviva cette ville et fit à nouveau d'elle le centre spirituel du judaïsme marocain.
Des familles de noble ascendance d'exilés espagnols qui s'installèrent à Fès furent à l'origine de Sages éminents en Torah et en Halakha, pieux et scrupuleux dans leur accomplissement des mitsvot, de Décisionnaires et de darchanim (orateurs), de penseurs et de poètes, qui se succéderont, une génération après l'autre, des siècles durant. Chez ces familles se réalisa ainsi la sentence de nos Sages (Baba Metsi'a 85a): «Après trois générations successives d'érudits en Torah chez une même famille, la Torah ne la quitte plus». Parmi les plus célèbres de ces nobles familles nous trouvons entre autres les familles Serero, Ouziel, Abn Tsour, Ibn Attar, Monsonégo et Sarfati.
La famille Sarfati et l'oeuvre de ses Sages
La famille Sarfati, comme son nom l'indique, provenait de France. Il semble que lors de l'expulsion des Juifs de France qui eut lieu l'été de l'an 1306, certains Juifs immigrèrent de la France vers l'Espagne, et c'est là que le nom de cette famille devint Sarfati, indiquant ainsi leur provenance française (Tsarfat – la France). En l'an 5252 (1492), lorsque les Juifs furent exilés d'Espagne, la famille se dispersa dans diverses contrées d'Orient et d'Occident. Une partie d'elle parvint pour sa part en Afrique du Nord. Au Maroc, cette famille s'installa à Fès et à Marrakech, et de Marrakech elle se déplaça également vers les villes Asfi et Mogador. A Fès, la famille Sarfati fait partie des familles de noble ascendance des Juifs expulsés d'Espagne qui s'installèrent dans cette ville. La famille Sarfati de Fès possède une tradition qui l'affilie à Rabbénou Tam, le petit-fils du grand Maître Rachi. Le premier Sage que nous connaissons de cette famille au Maroc est Rabbi Vidal HaSarfati, tel qu'il est cité et décrit dans la généalogie des Ketoubot:
«Fils du Juste, chef de la diaspora, puissant et vigoureux, pilier principal, lumière agréable, luminaire du Maghreb, prodige et gloire de sa génération, unique en son temps, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, de célébrité notoire, lumineux tel le soleil, Maître vétéran, pieux et saint; le grand Rav, forteresse et donjon, remarquable pour son entourage; éminent et célèbre, doyen, homme sacré attaché à D., lumière d'Israël, élite à la tête de sa communauté, maître de la transmission, notre Maître Rav Vidal, fils du Juste à la grande Sagesse, à l'esprit aiguisé, le Rav remarquable sur qui réside l'honneur d'Hachem, Rav Yits'hak, dénommé Sarfati».
Rabbi Vidal et son père R' Yits'hak vécurent à la génération de l'expulsion, ils ne sont pas mentionnés dans la polémique qui divisa les citoyens autochtones et les Juifs immigrés d'Espagne à propos de la Néfi'ha [la vérification des poumons en les gonflant dans l'eau], et leur nom n'apparaît pas parmi les Sages qui instituèrent les premières takanot (décrets) rabbiniques. Pourtant, Rabbi Vidal officia en tant que Dayane, et même peut-être en tant qu'Av Beit-Din (Chef du Tribunal rabbinique), puisque sa signature est apposée la première sur un Psak Din écrit à Fès le 9 Adar I 5304 (1544), qui traite du cas de celui qui donne un cadeau à sa femme: quand peut-on dire qu'elle est propriétaire et quand doit-on dire que le mari ne la considérait que comme une gérante. Nous en déduisons qu'au moment de l'expulsion, Rabbi Vidal était encore jeune, alors que d'après les qualificatifs cités (« Maître vétéran», «doyen», il semble qu'il était déjà bien âgé. Le Ya'bets (Rabbi Ya'akov Ibn Tsour) décrit ainsi Rabbi Vidal dans une lettre de recommandation qu'il écrivit à Rabbi Eliahou HaSarfati lorsque ce dernier voulut monter en Terre d'Israël:
«Le Grand Sage, excellent Juge, pilier principal, puissant et vigoureux, lumière d'Israël; l'excellent Rav, d'une connaissance et d'une force d'analyse inouïes, Rav Vidal HaSarfati de mémoire bénie, unique et remarquable dans sa génération; il était digne que la Chekhina (Présence Divine) réside sur lui et il méritait de recevoir la révélation du Prophète Eliahou».
Depuis cette période jusqu'au vingtième siècle, la famille Sarfati de Fès fut à l'origine d'une chaîne ininterrompue de Sages et de dirigeants spirituels, qui se tinrent à la tête de la communauté durant plus de quatre cents ans. Les Sages de la famille Sarfati furent bénis d'une œuvre féconde et sont célèbres pour leur activité étendue en faveur de leurs correligionnaires. Ils léguèrent aux générations futures une œuvre étendue et diversifiée: commentaires sur la Torah, sur le Talmud, sur des Midrachim de Halakha ou de Aggada, livre de drachot et de pensée juive, responsa et psakim (décisions rabbiniques) de Halakha, poésie et Histoire juive. Cependant, une partie de ces écrits ont disparu, à la suite de pogroms ou d'accidents de la nature. Même le peu d'écrits qui ont survécu ont été altérés en partie avec le temps, rongés par des mites, ou éparpillés en feuilles isolées parfois même incomplètes. Le manque de moyens et l'absence de maisons d'édition au Maroc jusqu'au vingtième siècle contribuèrent à cette destruction.
Moché Amar-La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès
Page 7
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar-Rabbi Yits’hak
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar
Rabbi Yits’hak, fils de Rabbi Vidal I. On trouve sa signature apposée avec celle des Sages de Fès sur la takana (décret) interdisant aux femmes de se porter garantes pour leur mari vis-à-vis des non-Juifs, qui date du mois de Iyar 5328 (1568). De toute apparence, il rédigea un commentaire sur la Torah, puisque son fils Rabbi Vidal II cite à plusieurs reprises des Hidouchim (explications inédites) en son nom dans son ouvrage Tsouf Oudvach.
Rabbi Vidal HaSarfati II naquit aux environs de l'an 5300 (1540). Parmi ses Maîtres, on compte Rav Avraham Ouziel qu'il mentionne dans son introduction à son commentaire sur la Méguilath Esther: «que j'ai entendu du Rav Avraham Ouziel, puits d'eau vive duquel j'ai pu m'abreuver». Rabbi Vidal fait partie des Rabbanim de la ville de Fès vers l'année 5352 (1592); en effet, sa signature apparaît en premier avec celle des Sages de la ville sur une takana (décret) qui gère le déroulement des cérémonies de mariage, instituée Roch Hodech Eloul 5352 (1592). Or, dans la takana qui la précède, datée du 15 Adar 5348 (1588) dans le livre des takanot, sa signature est absente. Il semble qu'une partie importante des Sages qui signèrent en 5348 moururent peu après cette takana, puisque la majorité d'entre eux sont absents des takanot suivantes depuis l'année 5352, à l'exception d'une minorité comme Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h et Rabbi Avraham HaCohen. De ce fait, la majorité des Sages dont la signature apparaît à partir de l'année 5352 possèdent de nouveaux noms qui n'étaient pas rapportés aux takanot précédentes. La signature de Rabbi Vidal est ainsi apposée sur des takanot instituées entre Eloul 5352 et Hechvane 5371 (1592- 1605). Aux takanot instituées en l'an 5363, Rabbi Vidal n'est pas mentionné; il devait séjourner en dehors de Fès cette année-là. Sa signature apparaît aux côtés de celle des Rabbanim: Rabbi Yéhouda Ouziel, Rabbi Chlomo Ouziel, Rabbi Sa'adia Ben Ribo'h, Rabbi Yits'hak Ibn Tsour, Rabbi Chmouel Ben Danan, Rabbi Yicha'ya Bakich, Rabbi Yossef Ben Haviv, Rabbi Avraham HaCohen, Rabbi Ya'akov Hadgiz, Rabbi Avraham HaCohen le médecin et Rabbi Chmouel Ben Haviv, Rabbi Aharon Ibn Hayim, Rabbi Yits'hak Ibn Zimra, Rabbi Chaoul Serero et Rabbi Yi'hya Berdugo, Rabbi Yossef Ibn Amram, Rabbi Yits'hak Abezradil, Rabbi Yossef Nahon, Rabbi Yits'hak Ibn Chalom, Rabbi Yossef HaCohen et Rabbi Yits'hak Bibi.
Rabbi Vidal était connu pour sa piété et ses bonnes actions, c'était également un darchane (orateur) éloquent. Lors d'une famine qui eut lieu en l'an 5373, lors d'un rassemblement de prières, il fut choisi comme officiant, et désigné pour éveiller le public au repentir durant ce rassemblement. L'assemblée fut aussitôt exaucée par des pluies abondantes, comme le décrit le livre des Chroniques de Fès:
«En Nissane 5373, on manquait terriblement de pluies, la terre et les récoltes étaient pratiquement sèches, on décréta un jeûne… On jeûna le jour de Roch Hodech Iyar, ce qui n'était pas conforme à la règle générale (puisque nos Sages interdisent de jeûner un jour de Roch Hodech)… Le Sage qui fut invité à prier était le vénérable pieux et humble Rabbi Vidal HaSarfati dénommé Senior, il adressa au peuple des remontrances… Le 5 du mois, nous jeûnions pour la troisième fois et toute la communauté s'assembla… Le Sage cité prononça de nouveau une dracha… et aussitôt des nuages et des vents apparurent, D. soit loué. Il s'exprima en ces termes: d'après le Din, un père se doit de nourrir et de subvenir aux besoins de ses enfants jusqu'à l'âge de six ou sept ans; après cela, s'il en a les moyens, bien qu'il n'y soit pas contraint d'après le Din, le Beit-Din l'oblige à subvenir aux besoins de ses enfants en tant que tsédaka… Or le Saint-Béni-Soit-Il est notre père et Il a de quoi subvenir à nos besoins… Et s'il ne veut pas, qui comme Lui connaît le Din! Ce Sage se permit ainsi, de par sa grande piété et par le mérite de la Torah à laquelle il s'adonnait pleinement, de proférer des propos quelque peu audacieux envers Hachem. A ses paroles, toute la communauté éclata en sanglots, ce qui ne s'était encore jamais produit. Puis, il parla également en arabe, déposa de la cendre sur sa tête et sur les Sifrei Torah, tout le peuple fondit en larmes , et leur cœur s’emplit de soumission pour leur Père qui est au Ciel…»
Nous apprenons de la description citée l'impact puissant que firent les propos de Rabbi Vidal sur ses auditeurs, au point où «toute la communauté éclata en sanglots…». Il semble que Rabbi Vidal étudiait continuellement sans avoir aucune source de revenus. Sa situation économique dut être difficile, il ne laissa après lui aucun bien.
La famille Sarfati et ses Sages dans la ville de Fès-Moché Amar-Rabbi Yits’hak
Page 9
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.
וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,
בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.
בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה
ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,
היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.
יחסו ליעב״ץ
הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.235 הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:
דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 53
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
חבריו ללימודים
הרא״ה מזכיר בחיבוריו אחדים מחבריו ללימודים, את רבי ראובן בן היעב״ץ, בפתיחה להספד שנשא עליו:
דרוש שדרשתי על שמועה כי באה שנתבקש בישיבה של מעלה בקצרות ימים החכם השלם כהה״ר ראובן ן מורנו הרב המובהק וכולל דיין ומצויין וחסיד מר קשישא כהה״ר יעקב ן צור, שמת בחה״מ [בחולי המגפה] בעיר סאלי, אב בחכמה ורך בשנים, שנותיו יהיו קרוב לחמשה ועשרים שנים, עמיתי בתורה ובמצוות, אוי לאזנים שכך שמעו, ה׳ ישקה לאביו כוס תנחומין, ויהיה מזבח כפרה בעד כל ישראל אמן. נתבקש בי״ג באב, וקדם לו מת בנו יחידו. ובאה השמועה בי״ז לאב, דרשתי עליו כ״א באב, יום ג׳ בשבת מש׳ ק״ב לפרט.
כמו כן מזכיר רבי שם טוב בן אמוזג, שכנראה למד איתו אצל רשב״א ור״ח בן עטר: ׳ואחרי כותבי זה השקפתי על חבור החכם רבי שם טוב בן אמוזג ז״ל וראיתי שכתב קרוב למה שכתבתי ….׳.. הרא״ה מזכיר חבר נוסף ׳הקשה אחינו החכם השלם ר׳ יוסף בן סאמון נר"ו.
הרא״ה בתיטואן
בשנת התצ״ח, מעוצמת הרעב ששרר באזור בשנה זו, הרא״ה ברח מפאס לתיטואן, כפי שמוזכר בחיבור שלפנינו: ׳להיות שבימי הרעב שעברו בשנת ח״ץ לתפ״ץ כשגלינו מארצינו לעיר תיטוואן יע״ה אחר עבור הפסח של השנה הנז״. בשנת הת״ק (1740) הרא״ה דרש בתיטואן לכבוד שמחת חתן. בשבתו בתיטואן דבק בתלמידי חכמים, עיין בכתביהם, נשא ונתן בדבריהם בענוה ובעוז. רבי מנחם עטיא מחכמי תיטואן, נדרש לבאר דברי הגמרא המצריכה לברכת הגומל עשרה ׳ותרי מינייהו רבנן׳, לבאר דברי הרא״ש ושאר הראשונים. הרא״ה בהיותו בתיטואן בשנת ת״ק העיר באריכות על תשובת רבי מנחם; ׳שנת ת״ק, בסדר שלח לך, בתיטואן יע״א. ראיתי מה שכתב החכם השלם ד״ו כהה״ר יצחק הלוי זלה״ה, על מוהרא״ם זלה״ה ומה שהקשה עליו, ונלע״ד לתרץ קושיות שהקשה על מהרא״ם ז״ל, ע״ה אליהו הצרפתי סי״ט׳. הוא נשא ונתץ עם חכמי העיר ׳ויכוח שהיה לי עם הרב יעקב טאוריל נר״ו על מה שכתב הרא״ם…; וכן מזכיר מה ששמע משם חכמי תיטואן, ׳ושמעתי בשם הרב הגדול כמה״ר חסדאי אלמושנינו׳. הוא שהה בתיטואן לפחות עד לשנת התק״א. בשנת התק״ב (1742) אנו מוצאים את הרא״ה בפאס, לשם חזר בראשית שנה זו או בסוף שנת התק״א. דומה שלהרא״ה היו קרובי משפחה בתיטואן, משום כך מצאנו אותו לפעמים שוהה בתיטואן, הוא הכיר את חכמי תיטואן ונשא ונתן עמהם בהלכה על אף המרחק הגיאוגרפי.
הרא״ה ורצונו לעלות לארץ ישראל
סמוך למחצית המאה הי״ח, גברה עלייתם של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. משפחות רבות מכרו את רכושם, לקחו מקל נודדים ויצאו לדרך ביבשה ובים, ללא תמיכה וללא הדרכה. כשכל משאת נפשם להגיע אל ארץ חמדה. קשיים רבים עמדו בדרכם: מרחקים גדולים, דרכים עקלקלות והוצאות מרובות, גייסות ומלחמות בין עמים, וסכנת נפילה בשביה בידי שודדי דרכים, עם כל המשתמע מכך. אולם שום דבר לא עצר בעדם, כי עזה אהבתם וכמיהתם לזכות לדרוך על אדמת הקודש ארץ אבותינו ונחלתנו. גם הרא״ה, בצעירותו השתוקק לעלות לארץ ישראל, ולשם כך קיבל מחכמי מרוקו המלצה המתארת את אישיותו ואת יחוסו. יתכן שהוא הושפע מעלייתו של רבי חיים בן עטר או מיציאת חברו ר׳ יוסף בן סאמון, שיצא ממרוקו כדי לעלות לארץ ישראל, משום מה עלייתו של הרא״ה לא יצאה לפועל.
מרביץ תורה
עם חזרתו של הרא״ה מתיטואן לפאס, התמיד בתלמודו ביתר שאת ויתר עוז, וחידושים רבים מאשר נתחדשו לו בשנים אלו, העלה על הכתב, והם פזורים בכתביו המרובים. הרא״ה הרביץ תורה לתלמידים, הוא התמסר לתלמידיו וטיפל בהם כאב לבניו. סמך את תלמידיו בסמיכת חכמים, חלקם ידועים לנו בשמותיהם ויוזכרו בהמשך. שנים רבות לאחר שעזבו תלמידיו א ספסל הלימודים, המשיכו בקשרים עם הרא״ה בעל פה ובכתב, וביקשו ממנו עצה ותושיו וגם הוא היתה דעתו עליהם נענה לבקשותיהם, הדריכם ונתן להם גיבוי מול בעלי בתים וראשי קהילה שהתנכלו להם. כמאמר שלמה המלך: כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָֽאָדָֽם׃ (מש כז, יט), תלמידיו החזירו לו הוקרה ואהבה עזה. מתלמידיו הידועים לנו הם: רבי שאול ישועה [= להלן: רש״י] אביטבול, רבי שלמה אביטבול, רבי רפאל אהרן מונסונייגו, רבי מרדכי הלוי, רבי משה אלמושנינו, רבי שלם מאמאן, רבי בנימין לכרייף, רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר.
רבי ישועה אביטבול: נולד סביב שנת התצ״ט. חידושיו בהלכה ופסקיו נדפסו בספרו ׳אבני שי״ש׳, ב״ח, דרושיו וחידושיו בספרו ׳אבני קדש׳ (ירושלים תרצ״ד). עליו ראה משה עמאר, במבוא לשו״ת אבני שיש, מהדורת מ׳ עמאר, ירושלים תשע״א.
רבי שלמה אביטבול: רב ומו״ץ בצפרו, נודע כבעל צדקה. למד לפני ר׳ שאול ישועה אביטבול ולפני הרא״ה. והם הסמיכוהו לדיין. הוא כיהן ברבנות בצפרו. הוא נפטר בשנת התקע״ח. והניח אחריו סיפריה עשירה ומגוונת.
רבי רפאל אהרן מונסונייגו: בן רבי ידידיה משה מונסוניגו. נולד בסביבות שנת התק״ב, למד לפני רבי שאול סירירו ולפני הרא״ה, והוסמך ע״י הרא״ה. כיהן ברבנות בעיר פאס. הוא היה פוסק, דרשן ומשורר, והשאיר אחריו כמה וכמה חיבורים, ומהם נדפסו: ׳מי השילוח׳, ׳משכיות לבב׳ ו׳בנאות מדבר׳. נפטר בשנת הת״ר, בהיותו כבן שמונים שנה. עליו ראה משה עמאר, במבוא שכתב לחיבוריו ׳מי השילוח׳, מהד״צ לוד תשנ״ג; ׳בנאות מדבר׳,לוד תשע״ז.
רבי מרדכי הלוי: בן רבי אברהם ן׳ חסדאי. רבינו הספידו באב שנת תקכ״ז, וכינהו ״תלמידי החכם״ , נער בוכה, דרוש טו עמ׳ עו.
רבי משה אלמושנינו: תלמידו משודך עם בתו של הרא״ה, נפטר בחייו ונספד על ידו: ״על תלמידי משודך בתי כה״ר משה אלמושנינו ז״ל בפקידת השבוע, בבית הכנסת הי״ג של כהה״ר רפאל עובד ן׳ צור נר״ו״ נער בוכה, דרוש כא בסופו, עמ׳ קכג.
רבי שלם מאמאן: נפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ב, ונספד ע״י הרא״ה: ״על תלמידי הנבון ה״ר שלם הנקרא מאמאן ז״ל״, ובסופו: נ״ל אליהו התק״ב בכסלו, ודרשתיו בפקידת החדש על תלמידי הנבון כה״ר שלם ן׳ מאמאן ז״ל״, נער בוכה, עמ׳ נו־נח. דרוש לת״ח שמת בקיצור שנים ב״מ על הנבון כהה״ר שמואל ן׳ מלכא ז״ל ובסופו רשם: חידשתיו באלול התקי״ט ליצירה… דרשתיו על תלמידי הבחור ונבון שלם ן׳ מאמאן שנפטר ברביעי בשבת כ״ד לחשון התק״ך ליצירה״, נער בוכה, ס-עא.
רבי בנימין לכרייף: מח״ס גבול בנימין, שהה בפאס ומכנה להרא״ה בספרו משי״ח (=מורי שיחיה) אליהו רבא, וראה בהקדמות לספר הנ״ל.
רבי ישראל בן שעייא שכיהן כרב בג׳יבלטאר: שאלות ותשובות ממנו נמצאות בשו״ת ר׳ יצחק בן וואליד, ויאמר יצחק, ליוורנו תרל״ב, ח״ב,חו״מ, סימנים מג ופא, ושם בסוף סימן מג, מציין שהיה תלמיד של הרא״ה וראה להלן יליד ציון הערה 306; משפטים צדיקים, ח״א, סימן י. תודתי נתונה לעמיתי ר׳ שלמה דיין שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו. עליו ראה מלכי רבנן, דף עט טור ג. ר׳ ישראל נפטר בגיל מופלג בט״ז אייר ת״ר(1840).
בית הכנסת של משפחת צרפתי
כאמור לעיל עד למחצית המאה הי״ז היה בידי משפחת צרפתי בפאס בית כנסת ׳תלמוד תורה' הוא נחרב על ידי השלטונות עם עוד בתי כנסת בפאס בשנת ת״ו (1646). המשפחה הקימה בית כנסת חדש וגם הוא נחרב ברעב של שנת התצ״ח (1738). הרא״ה הקים שתי בתי כנסת אחת נקראת על שמו ׳צלאת אלחכם׳ [=בית הכנסת של החכם], התפלל בה ובה היתה הספריה המשפחתית. והשניה העמיד בה שליח ציבור את תלמידו רבי רפאל אהרן מונסונייגו, והיא נקראת גם על שם רבי אהרן. שתי הבתי כנסת התקיימו והתפללו בהן עד לשנות הששים של המאה העשרים. בעקבות העליה הגדולה לארץ ישראל ומעבר היהודים מהמלאח לגור בעיר החדשה, חדלו לתפקד.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 55
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
הרא״ה כדיין
בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:
ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.
ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ׳ 184.
ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.
ר׳ אליהו הצרפתי,
ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.
כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.
הרא״ה כמורה ומנהיג
הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.
חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.
הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:
וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה………
גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.
שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].
חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
עמוד 57
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.
ואין לזוז מפשרה זו שהיא כעין דין, ואין לשום ב״ד ליזקק להם. שלפני נגלו נכלים של כל אחד מהם, ובטלתי הפסקי דינים שכתבתי להם גם את הראשון גם את השני, והקב״ע שבידם הם ג״כ בטלין ומבוטלין, והעיקר הוא מה שכתבתי בכאן, ואיש על מקומו יבא בשלם.
מציטוט זה נשמעת תחושת עוצמת הסמכות וההכרעה של הרא״ה, לאחר שהתברר לו שהעדויות שהובאו לפניו היו שקריות, לא היסס לבטל את הפסקי דין שכתב קודם, חייב את הצדדים לפשרה שאותה קבע, וגם אסר על בתי-דין אחרים במדינה לדון בפרשה זו. כך נהג גם בפלוגתות אחרות, הוא השתמש בסמכות הנאצלת לבתי דין לקבל הכרעות החלטיות וסופיות.
מ״מ ליפוי כח ותוספת טובה, בטלתי והפקעתי כל מודעא שתצא נגד הרי״ץ הנז׳ בכל אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה מעו״ע. סמכותו הגדולה נשמעת גם בפסק דין שכתב בשנת תקנ״ג לעיר צפרו, בו חשש לדעת הרא״ש ואסר נשואין עם אחות אם אמו: ׳אשר על כן בהגיע כתבנא זה למחנה קדשם עיר צפרו יע״א, ישתדלו הקהל להפריד חבילת השדוכין של הבחור הנז'. ואם העלם יעלימו עיניהם, חטאת הקהל הוא, ויש לאל ידי לענוש ולקנוס מי שיעכב בזה, כי זה איסור ערוה ועון…./ הרא״ה היה כתובת לאלה שחשו שנעשה להם עוול בין יחיד ובין ציבור. בסכסוך שהיה בעיר תיטוואן סביב מונופול של הטבק שהיה מוחזק בידי משה ן׳ מייארה, ועמדו איזה אנשים והשיגו גבולו. הוא פנה לעזרתם של חכמי פאס, הרא״ה עשה פשרה ביניהם שיהיו שותפים, הוא יקבל עשרים אחוז והם שמונים אחוז. וכדי לסיים פרשה זו החליט לבטל כל מודעה שתעשה נגד הסכם זה, בכח הפקר בית הדין, והסכימו עמו חכמי פאס:
עם כל זאת לתוספת טובה ויפוי כח, אנו מפקירין ומפקיעין כל מודעא שתצא מתחת יד האנשים הנז׳ או מב״ך [מבאי כוחם] נגד הר״מ הנז' בענין זה, בכל שום אופן שיהיה בעולם בכח הפקר בית דין הפקר, והרי היא מעתה ומעכשו בטילה ומבוטלת בכ״מ [בכל מכל] שהיא כחרס הנשבר שב״מ, [שאין בו ממש] ואין לשום דיין להזקק לה ולא לדון עליה כלל ועיקר. ושטר השות׳ הנז׳ הוא חזק וקיים כראי מוצק, ולית מלכו דתזעזעניה.
הרא״ה נקט בביטויים חמורים כלפי רבנים שנתנו גיבוי בפילפולי סרק, למי שלדעתו הוא לא צודק. משה בנאיים מהעיר דבדו הרחיב את ביתו, וקבע צינור המים שיקלח מחצרו לרשות הרבים. לכך התנגד שכנו יעקב מרצייאנו. השאלה נשלחה על ידי רבי יוסף הכהן סקלי מחכמי העיר, הרא״ה פסק לטובת משה. לאחר שיעקב עמד בסירובו לקבל עליו את הדין למרות פניותיו של הרא״ה, הוא מחרים את יעקב אם לא יחזור בו. כמו כן נוזף ברבי דוד הכהן המסוכסך עם רבי יוסף הכהן. וכשר׳ יוסף פנה להרא״ה בסכסוך הצינור וקיבל פסק לטובת משה. פנה רבי דוד לחכמי מכנאס ושינה בשאלה כדי שיפסקו לטובת יעקב. הרא״ה פסל את ר׳ דוד מלעסוק עוד בענייני הלכה:
- אשר על כן דינא הוא שיעשה ראובן הנז׳ הצנור להיות מקלח ברשות הרבים, ואין יעקב הנז' יכול לעכב עליו מהטעמים הנז', דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם עד אלה לא אבה שמוע, הנה ארס״י לפניו, [על פי דברים ג, יא. וכאן במשמעות ארס וסם המות. כלומר, אם לא ישמע הוא ינודה.] אר״ס של עכנא יהי ד״ן נח״ש כרוך על עקבו לא יפסיק, בסלוא דרבנן דלא מבע דמא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר תורת משה רבנו ע״ה, הוא וכל המחזיק בידו שהוא כהר״ד ן׳ משה הכהן. כמו ששמעתי באומרים שהוא מנגד ומקנטר לכהה״ר יוסף הכהן בכהה״ר שמעיה הכהן ז״ל בד״ת שת״ת. וכשפוסק הדין כהר״י הנז', בא כהר״ר הנז' וכותב שאלת בהפך מהענין לחכמי מקנאס יע״א, ומטעה ומרמה אותם עד שכותבין תשובה לפי דעתו. לכן מהיום הזה והלאה יכבד וישב בביתו גם הוא, ולא יעסוק בשום דין ובשום ענין קטן או גדול, ואם יעבור על זה גם עליו יעבור קו״ץ וסלון ממאיר בלטותא דרבנן. תופעה זו של פנייה לכמה רבנים לקבל חוות דעתם, ואם היא לטובתו טוען הרי הרבה רבנים פסקו להיפך, והתורה אמרה ׳אחרי רבים להטות׳. הביאה את הרא״ה לכתוב פסק דין, שאין אומרים ׳אחרי רבים להטות׳, אלא כשנועדו יחדיו ונשאו ונתנו בדבר והיתה הסכמת הרוב, אז אמרינן אחרי רבים להטות, דהיינו רוב היוצא מתוך הכלל.
גם איגודים מקצועיים בצר להם כשאחרים השיגו את גבולם, פנו לעזרתו של הרא״ה, באייר תקמ״ד (1784), חברת אצרארפיין, שהם השולחנים מחליפי ופורטי הכספים, התלוננו על שאחרים משיגים גבולם וגורמים להם נזק. הרא״ה ובית דינו הכריזו איסור חמור על כל מי שישיג את גבולם, ומי שישיג גבולם יתבע על כל נזק שיגרם להם, הן בדיני ישראל והן בערכאות:
לכן בראותנו את הלחץ אשר לוחצים אותם, כאמור. חקה חקקנו וגזרה גזרנו, שמהיום הזה והלאה בפרט בימים האלה דשכיח משא ומתן מחמת הגוים ההולכים לחוג בערי המזרח, לא יכנס שום בר ישראל מבני החברה הנז׳ או מזולתם, בגבול שום אחד מבני החברה הנז' בהיותו נושא ונותן עם הגוים, ולא ילשינהו לגוים, ולא יטול ממנו חלק בריוח אשר ירויח לעיניו.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.