תנא דבי אליהו-לרבי אליהו הצרפתי וצוק"ל


תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט

ספר שו"ת

תנא דבי אליהו

למ"ר המה״ג מעו"מ, איש האשכולות, שושלת היוחסין, סבא דמשפטים, בנש״ק הרה״ג וכו'

כמוהר״ר רבי אליהו הצרפתי זצוק״ל וזיע״א

ראב״ד מקודש בעיר פאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נתבש״ם ביום ששי כ״ו אלול שנת תקס״ה(1805)

רואה אור לראשונה מכתבי יד

ליקט ערך וההדיר, הוסיף מראי מקום, הארות ומבוא מקיף על משפחת הצרפתי בעיר פאס וחכמיה

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

בהוצאת

אורות יהדות המגרב המכללה האקדמית אשקלון

בשערי ספר

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א)

מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי, ששם חלקי בנעימים, כי בימי חָרְפִּי הנחני להתאבק בתורתם של רבותינו חכמי המערב. אשר פרי רוחם ועמלם הרוחני, יצירתם הגדולה בכל מגווני מדעי היהדות, כמעט כולה נותרה בכתובים, וברבות הימים רובה הגדול ירד לטמיון. כיום שאריות ואודים מתורתם, פזורים בספריות ברחבי תבל או בידיים פרטיות, וגם אלה מיום ליום הם אוזלים – בלים וכלים, וזועקים הצילו, הצילו!! ׳מיִּ־יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי, מִי־יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ. בְּעֵט־בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצוּרֵ יָחְצבוּן׳ (איוב יט, כד-כה).

זכותם עמדה לי לשמוע את זעקתם המנהמת כיונה, ומימי נערותי נתתי לבי להציל מעט מהמעט מתורתם, בהם עשרות רבות של חיבורים מכתביהם בכל מגווני מדעי היהדות, לההדירם ולהלבישם מחלצות, בצירוף מקורות והערות, מבואות מקיפים המאירים באור יקרות, את תולדותיהם ותולדות קהילותיהם, תקופתם ופעולם. הספרים שהוצאנו עד כה הפכו לאבן פינה בחקר יהדות מרוקו ומורשתה. הם משמשים רבנים ובני תורה, חוקרים וסטודנטים הרוצים לדעת או לחקור תורתם ותולדותיהם של הקהילות היהודיות במרוקו. במרבית המקרים חיבורים אלו הם תעודת הזהות היחידה של קהילות עתיקות יומין ועליהן, כי זה התיעוד הבסיסי שהגיע לידינו.

הפעם אודה את ה' בהביאי במקהלות עם מביכורי יצירתו ההלכתית של רבנו הגדול רבי אליהו הצרפתי זצ״ל, אשר למד לפני הרה״ג רבי שמואל בן אלבאז ורבנו חיים בן עטר – מחבר ספר ׳אור החיים׳ על התורה; שימש את גדולי הדור שקדמוהו הרה״ג רבי יעקב אבן צור ובית הדין של חמש, זצוקלה״ה. לאחר פטירתם הוא נחשב לגדול חכמי ההלכה, פוסק הדור והדרו בתקופתו, אליו הופנו שאלות ובעיות הלכתיות, מכל רחבי מרוקו ביקשו את חוות דעתו הלכה למעשה, ועל פיו נהגו. הוא כיהן ברבנות בעיר פאס משנת תק״י עד שנת תקס״ה(1750־1805).

זה שנים רבות שנתתי דעתי לטפל בתורתו של רבנו הרא״ה זצ״ל בתחום ההלכה, והתחלתי לאסוף את תשובותיו אחת לאחת, מתוך אוספי כתבי יד וספרי דפוס. עד שהופיע ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל תורג׳מן הי״ו, בעצתו של הרה״ג רבי אהרן מונסונייגו שליט״א, ובקשה בפיו לסייע בהוצאה לאור של אחד מספרי רבינו אליהו הצרפתי זצוקלה״ה. דבר זה זירז אותי להתחיל בההדרת התשובות שבידי.

בשלב ראשון חשבתי אם אצליח להוציא כרך אחד מתשובותיו ולהציב גלעד לשיטתו ההילכתית ולפסיקותיו, יהיה הישג גדול. אולם זכות רבנו עמדה לנו וזרם תשובותיו הולך ונגלה לנגד עינינו אחת לאחת, כשכל תשובה צועקת הנני, הציליני מתהום הנשיה. מיום ליום הקובץ הלך וטפח למאוד, לכן החלטתי לתחום ולחתום את הכרך ראשון ולהעביר חלק מהתשובות לכרך שני.

כיום אנו מגישים לציבור את הכרך הראשון מתשובותיו, אשר אנו קבענו את שמו ל׳תנא רבי אליהו׳, וזה על פי התואר שבו תיארוהו חכמי דורו. תואר זה מיפיע גם בשושלת היוחסיון של משפחת הצרפתי, הנוהגים לרשום אותה בשטרי הכתובות. ואנו עוסקים בהשלמת הכרך שני, ובטוחים בזכות רבנו שתעמוד לנו להגיע גם להוצאת כרך שלישי ואולי יותר. כי הרא״ה היה כתלפיות בדורו, וכל הדבר הקשה הביאו אליו. הוא כתב מאות רבות של תשובות, פסקי הלכה וחידושי דינים, אשר הולכות ונגלות לפנינו מיום ליום. הוספנו לזה, מחקר מקיף על חכמי משפחת הצרפתי בעיר פאס, מהמאה הט׳׳ו ועד לשלהי המאה הי״ח, סוף תקופתו של רבנו הרא׳׳ה.

במשך עבודתי נעזרתי באישים ובמוסדות בחומר וברוח: ד״ר וידאל הצרפתי הי״ו, אשר מסר בידי קובץ תשובותיו של הרא״ה שהיו אצלם במשפחה; הרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, ראב׳׳ד של העיר פאס ורב ראשי ליהדות מרוקו, מסר לי בזמנו קובץ קטן מתשובותיו אשר היה אכול עש וטחב. מספר תשובות העתקתי מאוספי הספריה הלאומית ומכון לתצלומי כת״י שע׳׳י; העתק מקובץ תשובות של חכמי מרוקו שהיה באוסף משפחת אבן דנאן, נמסר לי ע״י מר יצחק אבן דנאן נ״י בה״ר שמואל זצ׳׳ל; קבלתי מאוסף ישיבת ׳אהבת שלום' עותק מקונטרס ובו מספר תשובות מרבנו הרא׳׳ה. כמו כן נעזרתי במקורות נוספים, לכולם התודה והברכה, וזכות רבנו הרא״ה תעמוד להם. כאמור, לא כל החומר שברשותי נכלל בכרך שלפנינו.

חמרא למאריה וטיבותה לשקייה, הוא ידידי ורעי כה״ר דוד-ישראל וגורג׳מן הי״ו, אשר היה הכח המניע במצוה גדולה זו, הנחשבת למת מצוה, ושכרה גדול עשרת מונים ממצות כתיבת ספר תורה. וזכות רבינו אליהו תעמוד לו ולמשפחתו להתברך בכל מילי דמיטב, בכל, מכל, כל בגשמיות וברוחניות, אכי״ר.

התודה והברכה לראשי המכללה האקדמית אשקלון: פרופ׳ שלמה גרוסמן ־ הנשיא, פרופ׳ שמעון שרביט – הרקטור ודר׳ פנחס חליואה – המנכ״ל, אשר הוקירו את המפעל החשוב ונתנו ידם להוצאה משותפת.

עד עכשיו אוצר בלום זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

כעתרת המתעסק בקדשים

הצב״י משה עמאר ס״ט

בלא״א שלמה ומ״א רחל מ״כ

הרבה טרחנו ועמלנו, כדי להאיר את אישיותו ופעולו של רבינו הרא׳׳ה, משפחתו ותורתו, ללמוד וללמד לגדולים ולקטנים. אך אנו מבקשים ודורשים, שכל מי שיצטט או יזכיר דברים וחידושים ממה שליקטנו, ההדרנו, חקרנו וניסחנו מתולדות רבינו ומתורתו, להזכיר את הדברים בשם אומרם, כולל דברים שאנו הזכרנו מספרים אחרים, ועל זה נאמר ׳ויראת מאלהיך אני ה״. והוא הדין לגבי כל מה שההדרנו ופירסמנו מכתבי יד מתורתם של רבותינו חכמי המזרח והמערב, וחידשנו בתולדותיהם ובנושאים אחרים. מאחר שאיסור חמור זה נפרץ גם על ידי כמה מלובשי איצטלא קטני המוחין, אשר בגסות רוחם שולחים ידם לתוך עמלם הרוחני של אחרים, ומנכסים אותו לעצמם. והיו כאלה אשר גזלו ספר שלם וניכסו אותו לעצמם, וכל זה כדי שייראו בעיני אחרים לחוברי חבר, ורי״ע. מאחר שנגע זה הולך ופושה, נאלצנו להעיר ולעורר. כבר אמרו חז׳׳ל: ׳כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם/ וזכות רבותינו תגן באלף המגן, בעד ההולכים בתמים, אכי״ר.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט

Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh  De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati

Chéélot Outechouvot

Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh

 De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati

de mémoire bénie

Grand-Rabbin de Fès (Maroc), décédé en 1805

Edite par

Le Collège académique d’Achkelon l’Institut Orot Yahdout HaMaghreb 

Edité pour la première fois à partir de manuscrits

compilé, annoté et préfacé par

Moché Amar

Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies

Avant-propos

«Que ferai-je pour Hachem en retour de toutes Ses bontés pour moi?» (Tehilim 116, 12) Il m‘a confié une mission bien agréable, en me permettant de m’adonner dans ma jeunesse à l’étude de la Torah de nos Maîtres, les Sages du Maghreb. Leur œuvre féconde, résultat d’une pensée et d’un travail spirituel considérables, couvre toutes les sciences du Judaïsme; néanmoins cette création est restée presqu’entièrement à l’état de manuscrit, et, avec le temps, la majorité de ce travail a été perdu. Aujourd’hui, les vestiges de leur Torah sont dispersés dans des bibliothèques à travers le monde ou entre les mains de particuliers; ces textes diminuent de jour en jour, s’usent, disparaissent, et appellent au secours: «Si seulement on pouvait mettre mes paroles par écrit, les enregistrer dans un livre! Les graver pour toujours dans le roc avec un stylet de fer et de plomb!» (Iyov 19, 23-24).

Le mérite de ces Sages m’a permis de prêter l’oreille à cet appel, et depuis mon jeune âge je me suis attelé avec cœur à la tâche de sauver ce peu de leur Torah qui a subsisté – des dizaines d’écrits dans tous les domaines des sciences du Judaïsme, ־ de les éditer et de les vêtir d’apparat, de leur ajouter des sources et des notes, de riches avant-propos qui mettent en lumière la biographie de leurs auteurs, l’histoire de leurs communautés, leur époque et leur œuvre. Les ouvrages que nous avons publiés jusqu’à présent sont devenus une pierre angulaire dans la recherche sur le Judaïsme du Maroc et sa tradition. Ils servent à des Rabbanim et étudiants en Torah, à des chercheurs et étudiants universitaires qui veulent connaître ou enquêter sur la Torah et l’Histoire des communautés juives du Maroc. Pour leur majorité, ces ouvrages constituent la carte d’identité unique de communautés anciennes, il s’agit d’une documentation de base pour comprendre l’histoire des Juifs du Maroc.

Je remercie donc Hachem alors que je m’apprête à publier les prémices de l’œuvre halakhique de notre grand Maître Rabbi Eliahou HaSarfati de mémoire bénie. Il avait étudié chez Rabbi Chmouel Ben Elbaz et Rabbénou ‘Haïm Ben ‘Attar, auteur du Or Ha’Haïm sur la Torah, et avait côtoyé les Grands de la génération précédente: Rabbi Ya’akob Ibn Tsour et son Beit-Din de Cinq. Après leur décès, il est considéré comme le plus grand des Sages de Halakha de son temps, Décisionnaire et gloire de sa génération. Lui sont soumis nombre de questions et problèmes halakhiques. De tous les coins du Maroc on demande son avis, et on s’y conforme. Il officia en tant que Rav à Fès de 5510 à 5565 (1750 – 1805).

Cela fait de nombreuses années que je me suis investi dans la Torah du Raah (Rabbi Eliahou HaSarfati) dans le domaine de la Halakha. J’ai commencé par rassembler ses responsa une à une, à partir de collections de manuscrits et d’ouvrages imprimés. C’est alors qu’est intervenu mon ami R’ David Israël Torjmann qui, sur le conseil de Rabbi Aharon Monsonégo Chlita, se proposa pour m’aider à éditer un des livres de Rabbénou Eliahou HaSarfati Zatsal. Je me suis alors empressé de commencer l’édition des responsa que je détenais.

Dans un premier temps, j’ai pensé que ce serait un grand succès si j’arrivais à publier seulement un tome des responsa de Rabbi Eliahou et à ériger ainsi un monument à sa méthode halakhique et à ses décisions de Halakha. Mais grâce au mérite de Rabbénou, ses responsa affluent à nos yeux une à une à un rythme toujours plus grand, chaque responsa appelant: «Me voici! Sauve-moi de l’oubli!» De jour en jour, le recueil s’est épaissi. J’ai donc décidé de sceller le premier tome et de déplacer une partie des responsa à un second tome.

Aujourd’hui, nous présentons au public le premier tome des responsa, que nous avons appelé Tana Dévei Eliahou, d’après le titre que lui avaient décerné les Sages de sa génération. Ce titre apparaît d’ailleurs à l’arbre généalogique de la famille Sarfati, qu’on a l’habitude de transcrire sur les contrats de Ketoubot. Nous nous attelons à présent à compléter le second tome, et nous sommes certains que le mérite de Rabbénou nous aidera à parvenir à la publication d’un troisième tome, et peut-être d’autres encore. Car le Raah était un éminent dirigeant dans sa génération. C’est à lui qu’on soumettait tout problème épineux. Il avait donc écrit des centaines de responsa, de décisions et de ‘Hidouchim de Halakha, qui se révèlent à nous de jour en jour. Nous avons ajouté à cet ouvrage une large recherche sur les Sages de la famille Sarfati de la ville de Fès, depuis le XVème siècle jusqu’à la fin du XVIIIème siècle, fin de l’époque de Rabbénou le Raah.

Pour mon travail, j’ai eu recours à des personnalités et à certaines institutions aussi bien sur le plan de l’aide financière que pour le rassemblement des documents. Ainsi, Dr Vidal HaSarfati m’a remis un recueil des responsa de Rabbi Eliahou que sa famille détenait. Rabbi Yédidya Monsonégo zatsal, Rav et Président du Beit-Din de Fès et Grand-Rabbin du Maroc, m’avait confié quant à lui en son temps un petit recueil de responsa qui était rongé de mites. D’autre part, j’ai recopié quelques responsa à partir des collections de la Bibliothèque Nationale et de l’Institut de photocopie des manuscrits qui y est annexé. M. Its’hak fils de R’ Chmouel Ibn Danan m’a confié pour sa part une copie d’un recueil de responsa des Sages du Maroc qui se trouvait dans la collection de la famille Ibn Danan. J’ai également reçu de la collection de la Yéchiva Ahavat Chalom une copie d’un recueil qui comporte quelques responsa de Rabbi Eliahou. D’autres personnes ont contribué à cette oeuvre, qu’elles soient toutes bénies et remerciées, et que le mérite de Rabbi Eliahou les protège. Comme je l’ai précisé, le tome présent n’inclut pas tout ce que j’ai recueilli.

Je dois une énorme reconnaissance à mon cher ami R’ David Israël Torjmann qui fut l’élément moteur dans cette grande mitsva, méconnue du grand public, et dont le mérite est comparable à celui de l’écriture d’un Séfer-Torah. Que le mérite de Rabbénou Eliahou le protège ainsi que sa famille et qu’il jouisse d’une profusion de bénédictions dans tous les domaines, matériel aussi bien que spirituel, Amen.       ;

J’adresse enfin mes remerciements et mes meilleurs vœux aux dirigeants du Collège académique d’Achkélon: son Président Pr Chlomo Grossmann, son Recteur Pr Chimon Charbit et son Directeur Dr Pin’has Halioua, qui ont apprécié cette œuvre importante et ont pris une part active à son édition. Jusqu’à présent ce trésor inépuisable était l’apanage de particuliers, inaccessible au grand public. Désormais, «cette Torah est disponible, que celui qui désire se l’approprie!», que chacun en jouisse à sa guise… Qu’Hachem veuille que notre œuvre sacrée ait du succès, et que nous puissions faire partie de ceux qui répandent la Torah, qui rayonneront comme les étoiles pour l’éternité, Amen.

Prière de celui qui s’est consacré à publier ces écrits sacrés,

Moché Amar

Fils de Chlomo et Ra’hel de mémoires bénies.

Tana Debei Eliahou- Sur les quatre parties du Choul’han ‘Aroukh

 De l’éminent Rabbi Eliahou HaSarfati

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

משפחת הצרפתי וחכמיה בעיר פאס

משה עמאר

העיר פאס נוסדה במאה התשיעית. סמוך לייסודה התיישבו בה יהודים וכבר אז נחשבה לקהילה החשובה ביותר של יהדות מרוקו. במאה העשירית חיו ופעלו בה ראשוני המדקדקים העבריים כדונש בן לברט, ר׳ יהודה אבן חיוג, ואחרים. ר׳ יהודה אבן קוריש כתב את איגרתו ־הרסאל״ה המפורסמת, לקהילת פאס. תלמידי חכמים מהעיר אשר החזיקו במסורת תרבותית עשירה וביצירה רוחנית רצופה, קיימו קשרים בענייני הלכה עם גאוני בבל, ואלה נהגו בהם כבוד. פאס היתה גם מקום מושבם של ראשוני הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ־ישראל: הרי״ף והרמב״ם.

ירידת קרנו של המרכז הרוחני בפאס החלה עם התגברות הקנאות האיסלאמית, ובמאה הי״ב, במסע השמד של המוואחידין, חוסלו כליל מוסדות התורה בפאס ובערים אחרות במגרב. חכמים רבים נהרגו על קידוש ה׳, ואחרים, דוגמת ר׳ יהודה אבן עבאס, הרמב״ם, ר׳ יוסף אבן עקנין ועוד, נסו על נפשם לארצות המזרח. במשך כמאתיים שנה גוועה היצירה הרוחנית במגרב. המגרב נתרוקן מחכמיו – בין מאלה שצמחו במקום ובין מאלה שהגיעו אליו כפליטים מספרד המוסלמית.

את גודל ההרס והחורבן, תיאר רבי אברהם אבן עזרא (הראב״ע) בקינתו הידועה ״אהה ירד״. קטע מנוסח אחר של קינה זו, התגלה בין שרידי הגניזה, וכך מתאר בו הראב״ע את מצבה הרוחני של העיר:1

אוי אפס / קהל פאס / וחיש אבדו במהרה

 עיר תורה / והמקרא / ומשנה והגמרה

עיר חכמים / מחוכמים / בסוגייא ובסברה

 ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות/ ולא תמוש התורה

 וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה

מעוצמת החרבן וההרס נדם קולן של קהילות המגרב, אולם הן המשיכו להתקיים, אם כי לא הגיעו לידינו פרטים רבים על גודלן ועל מצבן הכלכלי, החברתי, המדיני והרוחני. דממה זו נמשכה כמאתיים שנה, עד לסוף המאה הי״ד, מועד בואם של הגלים הגדולים של מגורשי ספרד, בשנים קנ״א ורנ״ב (1391, 1492). בואם של מגורשי רנ״ב למרוקו הפיח רוח חיים בעולמה הרוחני; והתיישבותם של מרבית חכמי הגירוש בעיר פאס, חידשה את נעוריה והפכה אותה שוב למרכז רוחני ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. משפחות מיוחסות ממגורשי ספרד, שהתיישבו בעיר פאס, הצמיחו מתוכם חכמים גדולי תורה והוראה, חסידים ואנשי מעשה, פוסקים ודרשנים, הוגים ומשוררים, דור אחר דור במשך מאות בשנים. למעשה, התקיים בהם מאמר חז״ל: ׳כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם׳ (בבא מציעא פה ע״א). מהידועות שבמשפחות המיוחסות הן משפחות: אבן דנאן, סירירו, עוזיאל, אבן צור, אבן עטר, מונסונייגו, צרפתי, ואחרות.

על מצבם הפוליטי מוסלמי לעת הזאת, ראה ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה, שני חלקים [להלן הירשברג, תולדות], ח״א, עמ׳ 74-102.

משפחת הצרפתי ויצירת חכמיה

משפחת הצרפתי, שמה מורה עליה, כי מוצאה הוא ממדינת צרפת. דומה כי בגירוש יהודי צרפת שהיה בקיץ של שנת 1306, עברו יהודים מצרפת לספרד, וכאן נקבע שם משפחתם ׳הצרפתי׳, להורות שמוצאם מצרפת. בשנת רנ״ב ( 1492)  כשגורשו היהודים מספרד התפזרה המשפחה ברחבי תבל במזרח ובמערב. וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. במרוקו נמצאים ממשפחה זו בערים פאס, תיטואן ומראקש. מפאס היגרו בני משפחת צרפתי לתיטואן, ודומה כי ממראקש הגיעה משפחה זו לערים אספי וסווירא. בעיר פאס משפחת צרפתי נמנית על המשפחות המיוחסות של מגורשי ספרד בעיר. מסורת בידי המשפחה בפאס, שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י.

החכם הראשון הידוע לנו ממשפחה זו במרוקו הוא רבי וידאל הצרפתי, כפי שהוזכר ותואר ביחס הכתובות:

בלא״ץ  יס״ע ( בן לאותו צדיק יסוד עולם) ראש גולת אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר(סיני ועוקר הרים), גוזר החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה נהורא דשמשא, מר קשישא, חסידא קדישא ופרישא, הרב הגדול מעוז ומגדול, מופלא בדורו סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלהים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע, חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.

רבי וידאל ואביו ר׳ יצחק חיו בדור הגירוש, הם לא מוזכרים בפולמוס הנפיחה שהיה בין התושבים למגורשים, ושמם לא נזכר בין החכמים מתקני התקנות הראשונות. אם כי רבי וידאל כיהן כדיין ויתכן אף כיהן כאב בית הדין, כי הוא חתום ראשון על פסק דין שנכתב בפאס בט׳ לחודש אדר א׳ ש״ד (1544) העוסק בדין הנותן מתנה לאשתו, מתי אמרינן המתנה תקפה, ומתי אמרינן דלא עשאה הבעל אלא אפוטרופוס. ומכאן שבשעת הגירוש היה רבי וידאל צעיר לימים, ומהתיאורים הנזכרים ׳מר קשישא׳ ׳סבא דמשפטים׳ נראה שהפליג בזקנה. היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי וידאל:

החכם השלם ודיין ומצויין, עמוד הימיני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המובהק גוזר ים החכמה לגזרים, אבי התעודה כמהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, אשר היה יחיד בדורו בהודו והדרו, והיה ראוי שתשרה עליו שכינה ויתגלה אליו אליהו.

הערות המחבר : להורות שמוצאם מצרפת, יתכן שגם קודם לגירוש היו משפחות שהיגרו מצרפת לספרד וגם הם נקבע שם משפחתן הצרפתי. לדוגמה ראו שו״ת רשב״א, ח״א, סימן כז; ח״ג, סימן קכו; ח״ד, רסב; שו״ת הריטב״א, סימנים קצו ורה; שו״ת הר״ן, סימן ל; שו״ת מהר״ם חלאוה, סימן קנ.

וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. יתכן שבפרעות קנ״א הגיעו מבני משפחת צרפתי לאלגי׳ריה, ראו שו״ת הריב״ש, סימנים רד,שעד, שעז-שעט; רשב״ש, סימנים תעה, תקיב; רשב״ץ, ח״ד, חוט המשולש, א, סימן קצא; יכין ובועז, ח״ב, סימן מט, ועוד. מצרים, שו״ת ר״י בירב, סימן מב; מהר״ם אלאשקר, סימן ס; רדב״ז, ח״ג, תקיח; ח״ד, נו; ח״ז, סימן נא; ארץ ישראל וארצות האימפריה העותמאנית: שו״ת רלב״ח, סימנים א, צח, קיז וקלו; שו״ת אבקת רוכל, סימנים יג, לג; שו״ת בית יוסף, סימנים א, ה; מבי״ט, ח״א, סימנים סח וקיג; ח״ב, סימן קלח; שו״ת רד״ך, בית א, בית ג, בית ז; שו״ת מהר״י בן לב, ח״א, סימן יה, כד; ח״ג יה; שו״ת רשד״ם, או״ח, סימן כא; יו״ד, סימן קמח; אבה״ע, סימנים ג, טו, יה, ל, לט; חו״מ, סימנים עג, קמב וריז; שו״ת דברי ריבות, סימנים רה, רה, רכה-רכז; איטליה משפטי שמואל, סימנים כט, מה ופג; שו״ת מהר״ם גלאנטי, סימן קכה. בני משפחת צרפתי היו גם בעיר תוניס במאה הי״ח והמפורסם שבהם היה רבי צמח צרפתי, ממקימי עול התורה בתוניס, אם כי קיימת סברה שגם הוא מוצאו ממרוקו. ועוד יש עשרות מקורות בספרות ההלכה המתעדים קיומה של משפחת הצרפתי במדינות הנזכרות ובמדינות נוספות. במבוא שלפנינו אנו נתמקד בעיקר במשפחת צרפתי שבעיר פאס ובהשתלשלותה.

שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י. את הייחוס לרבנו תם, מזכירו החיד״א, בשם הגדולים, ערך רבי וידאל הצרפתי: ״ויש לו יחס עד רבינו תם בן בתו של רש״י, ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הנזכר הוא דור חמשה עשר לרבינו תם הנזכר הידוע זי״ע״. דבר יחוסה של משפחת צרפתי לרבינו תם, נזכר גם בהקדמת ספר תומת ישרים, ויניציאה שפ״ב, שם כתב כי: ״החכם הנעלה מוהר״ר אברהם צרפתי ז״ל מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל״. אי״ש הצרפתי, אגרת יחס פאס, פורסם בתוך ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ח״א וח״ב, ירושלים תשל״ט [להלן: פאס וחכמיה], עמ׳ 108, כתב: ״וכן כתוב בספר ברכת אברהם שהוא מגזע רש״י, וכן המקובל אצלינו שבני משפחת צרפתי שבאו מגירוש לפאס ושעלו לצפת, שורש אחד להם״. וכן כתב גם ר״י בן נאים, בחיבורו ׳הגות לבי׳ כת״י הנמצא ברשותי: ׳המשפחה המעולה והנשאה והמהוללה והמיוחסת ענף עץ אבות אצילים ורבנים משפחת הצרפתי שבמחז״ק פאס יע״א, קבלה בידם כי הם מזרע ר״ת ז״ל וכן כותבים ביחס הכתובה והיום מצאתי סעד לדבריהם שמצאתי בהקדמת ס׳ תמת ישרים בהקדמת ם׳ אהלי תם שמדבר על הגהות הרי״ף ומפרשיו שהדפיס בס׳ הנד, וז״ל: ושוב בא לידינו ספר הרי״ף של החכם הנעלה מהר״ר אברהם צרפתי ז״ל נר״ו מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל, והיה מוגה מידי אבותיו ואבות אבותיו ז״ל, גם אותם העתקתי בתוך הרי״ף הנז׳ וכד, עכ״ל וידוע דרש״י ז״ל לא היו לו בנים כי אם בנות ואחד מבני בנותיו הוא ר״ת. וכתב הרב הנז׳ שחניכתו צרפתי, שהוא מגזע רש״י ז״ל. עוד זאת מצאתי בסוף הקדמת ס׳ חמדת שלמה, וז״ל: וא״ז הגאון מו״ה משה בן הש״ך ז״ל היה נכד להרמ״א ז״ל מצד אמו חוטר מגזע רש״י ז״ל שנמשך יחוסו עד דוד המלך ע״ה׳.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט – עמ' 14-11 

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

מתקופה זו ואילך עד למאה העשרים, משפחת צרפתי בפאס העמידה מתוכה שושלת חכמים ומנהיגים רוחניים, שעמדו בראש הקהל, במשך למעלה מארבע מאות שנה. חכמי בית הצרפתי התברכו ביצירה פוריה ונודעו בפעילות ענפה לטובת בני עמם. הם הנחילו לדורות יצירה ענפה ומגוונת: פרשנות למקרא, לתלמוד, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה; ספרי דרוש והגות, שאלות ותשובות ופסקים, שירה ופרקים בתולדות עם־ישראל. אולם, חלק ניכר מהחיבורים הללו אבדו, בעקבות פרעות ופגעי טבע. גם מיעוט החיבורים ששרדו, חלקם נפגעו ממצוקות הזמן עש וטחב, או התפוררו לדפים בודדים ולחצאי דפים. חוסר אמצעים והיעדרם של בתי-דפוס במרוקו עד למאה העשרים, תרמו למלאכת ההרס.

רבי יצחק בנו של רבי וידאל הא׳, מצאנו אותו חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות לבעליהן כלפי הגוים, שהתקבלה בחדש אייר ש׳ שכ״ח (1568). כנראה כתב פירוש למקרא, כי בנו רבי וידאל הב׳ מזכיר חידושים משמו פעמים רבות בחיבורו ׳צוף דבש׳.

רבי וידאל הצרפתי ב״ר יצחק הב׳. נולד סביב שנת ש׳(1540),על רבותיו נמנה הרב אברהם עוזיאל, והוא מזכירו בהקדמתו לביאורו למגילת אסתר: ׳אשר שמעתי מפי ה״ר אברהם עוזיאל, אשר קרתי ושתיתי מים מבארו באר מים חיים׳. רבי וידאל נמנה על חכמי העיר פאס סביב שנת שנ״ב (1592), כי הוא חתום לראשונה עם חכמי העיר על התקנה המסדירה את ענייני הקידושין שהתקבלה בראש חודש אלול שנת שנ״ב (1592 ). ובתקנה שלפניה כפי שמופיע בספר התקנות שהתקבלה בט״ו אדר שמ״ח (1588), הוא לא חתום. ודומה שחלק ניכר מהחכמים החתומים בשנת שמ״ח מתו סמוך לחתימה זו, כי רובם לא חתומים על התקנות שהתקבלו אחריה משנת שנ״ב ואילך, להוציא בודדים כמו: רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן רבוח ורבי אברהם הכהן. רוב החכמים החתומים משנת שנ״ב ואילך, הם שמות חדשים שלא נזכרו קודם בתקנות. רבי וידאל חתום על תקנות שתוקנו בין אלול שנ״ב לחשון שע״א (1605-1592). בתקנות שנתקנו בשנת שס״ג רבי וידאל לא חתום וכנראה בשנה זו שהה מחוץ לעיר פאס. הוא חתום עם הרבנים: רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן ריבוח, רבי יצחק אבן צור, רבי שמואל בן דנאן, רבי ישעיה בקיש, רבי יוסף בן חביב, רבי אברהם הכהן, רבי יעקב חאג׳יז, רבי אברהם הכהן הרופא ורבי שמואל ן' חביב; רבי אהרן אבן חיים, רבי יצחק אבן זמרה, רבי שאול סרירו ורבי יחייא בירדוגו; רבי יוסף אבן עמרם, רבי יצחק אבזרדיל, רבי יוסף נהון, רבי יצחק אבן שלום; רבי יוסף הכהן ורבי יצחק ביבי. רבי וידאל התפרסם כחסיד ובעל מעשים, דרשן ובעל כושר ריטורי. בשנת בצורת שהיתה בשנת שע״ג בעצרת תפילה, הוא נבחר להיות שליח ציבור, וגם לשאת דברי התעוררות בעצרת, ומיד נענו בגשמי רצון. כפי שמתואר בספר דברי הימים של פאס:

ובניסן של שנת השע״ג היתה עצירת גשמים, וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית            וביום ר״ח של אייר התענינו שלא כדעת חכמים… והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כמוה״ר וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם…. וביום ה׳ עשינו תענית שלישית ונתקבצו כל הקהל כולם…. ודרש ג״כ החכם הנז׳…. ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות, שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנז': שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בניו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואח״כ אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחוייב, עם כל זאת מצד שיש לו, בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה…. והנה הקב״ה אבינו ויש לו במה לפרנס…. ואם אינו רוצה, הנה הוא יודע הדין. והטיח ח״ו דברים כלפי מעלה בחסידותו, שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ודרש ג״כ בלשון ערבי,והניח אפר על ראשו ועל ספרי תורה, וגעו כל העם בבכיה גדולה, ונכנע לבם לאביהם שבשמים….

מהתיאור דלעיל נלמד על הרושם העז שעשו דברי רבי וידאל על השומעים ׳וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה׳. דומה שרבי וידאל היתה תורתו אומנותו ולא עסק בדברים אחרים, לכן מצבו הכלכלי לא היה משופר ולא הותיר אחריו כל רכוש.

יצירתו

רבי וידאל היה מושך בעט סופר, הוא כתב פרשנות למקרא, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה. הוא כתב הקדמות לחיבוריו בהן הסביר את שיטת כתיבתו והגותו. בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, מתאר את המניעים שהביאוהו להעלות על ספר את הגיגיו וחידושיו, א׳ החובה המוטלת על האדם להנציח את חידושיו, שגם אחרים יהנו מהם; ב׳ מאחר שהשכחה מצויה, הרי הדברים הכתובים יקלו על המחבר לשחזר אותם:

איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, מוטל הוא עליו לעזרו ולסמכו ולרפדו שלא יעבור ממחשבתו, ולהעלותו על ספר. ואם כן לא יעשה, ענוש יענש על זה וחייב ליתן את הדין, כמ״ש שהשוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו. והנה יקשה מה בידו לעשות אם שכח, אלא בעבור שיש בידו לסמכו בתחבולות אם שכחו, בהיות לאל ידו לעשות תחבולה לזכרה והוא הכתיבה, ולא כן עשה ענוש יענש….

לכן אמרתי בלבי אני הנער הנצב וידאל צרפתי בן לאדוני החכם הגדול הה״ר יצחק הצרפתי, בן החכם הגדול גוזר ים החכמה לגזרים הה״ר וידאל נ״ע להעלות על ספר זה מעט אשר בינותי בספרים ובסופרים וינקתי מהם לא מפני אשר השיאני גודל לבי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כי אם יען וביען כשל כח הזכרון…. לזה יעצתי עצות לחזק בדקי ולא אהיה מתחייב בנפשי, ואקום קל חיש ואקח קסת הסופר במתני ועט סופרים לכתוב זאת זכרון בספר….

להלן החיבורים שהגיעו לידינו:

צוף דבש פירוש על התורה. לחיבור זה לא השתמרה הקדמת המחבר, שמן הסתם היתה קיימת. בפירושו הוא מפרש את התורה בעיקר על פי הפשט. סיגנונו בלשון קצרה ותמציתית. עוד בהיותו בכתובים נעשו ממנו העתקות שהגיעו מחוץ למרוקו, ועל פיהם הוא מצוטט פעמים רבות על ידי החיד״א. את השם לחיבור קבע נכדו רבי אהרן: ׳וקראתי שמו צוף דבש, מצד כי ינעמו בחיק כל קורא בו כצפיחית בדבש׳. ומוסיף ׳כי מאת ה׳ היתה זאת, כי ראשי תיבות צו״ף, הוא צרפתי וידאל פאס׳. הוא אשר הביאו לדפוס (אמשטרדם תע״ח). מגילת סתרים פירוש על מגילת אסתר, המחבר כתב לזה הקדמה ארוכה. החיבור נדפס ונכרך יחד עם צוף דבש.

הצעת רות פירוש נרחב על מגילת רות, הקדים לפירושו הקדמה ארוכה בה דן באריכות למה קבעו לקרוא מגילה זו בחג השבועות: ׳אמר וידאל, לפני בואי לברר וללבן דברי המגלה היקרה מגלת רות, נתתי את לבי לדרוש ולתור על הדבר הקשה אצלי זה ימים, והוא מדוע תקנו לנו קדמונינו קריאת המגילה הלזו בחג השבועות׳. הספר ׳הצעת רות׳ נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

אוצר נחמד פירוש על תהלים, הוא נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

פירוש על מגילת איכה, רבי וידאל כתב פירוש למגילת איכה, הוא מזכיר אותו בפירושו למגילת אסתר ד, יד: ׳כאשר פירשתי הדבר בהקדמתי למגלת איכה, ע״ש׳. במחצית הראשונה של המאה הי״ח עמדו להדפיסו יחד עם הספר ׳אמרי יושר׳, ומשום מה לא יצאה מחשבה זו לפועל.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'17-14

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

השגות על הרא״ם על פירוש רש״י לתורה, נדפס כנספח לספר ׳נימוקי שמואל׳ של נכדו רבי שמואל הצרפתי(אמשטרדם תע״ח).

אמרי יושר ביאור על מדרש רבה, בהקדמה לחיבור, רבי וידאל מציין את השיטה בה נקט בפירושו: ׳קח לך מעיין ביאורי זה על המדרש רבה, כי באמת על אדני האמת הוטבעו ומצמרת הפשט לוקח, נטעיו נטעי נעמנים׳. כלומר נוהג לפרש את המדרש על פי פשוטו, בלי להעמיס עליו רעיונות על פי הקדמות שונות כדרכם של הדרשנים, הרחוקות מפשט הלשון ומכוונת בעל המאמר. בהקדמה הוא מזכיר דרכים שונות הקיימות בהבנת המדרשים ובפירושם. אם כי הוא עצמו מציין ׳כי כוונתי ומגמתי רדיפת האמת, אחד המרבה ואחד הממעיט ולדעתי כל יתר על כנטול דמי׳. כלומר, הוא שולל פרשנות נרחבת הגותית מדרשית או קבלית, הרחוקה מלשון המדרש. בהקדמה הוא עוסק גם בשאלת זהות מחברו של המדרש רבה.

סמוך להדפסת חיבורו ׳צוף דבש׳, הוחל בהכנות להדפסת חיבור זה עם המדרש רבה, ולהוסיף לו כנספח את ביאורו של רבי וידאל למגילת איכה. לשם כך ביקשו את הסכמת והמלצת היעב״ץ לתרום למען הדפסת הספרים, ומשום מה הדבר לא יצא אז לפועל.

הספר ׳אמרי יושר׳ נדפס לראשונה מכת״י(ברלין תרכ״ו), ולאחר מכן יצא במהדורות נוספות בורשה.

דרך הקדש פירוש לספרא. רבי וידאל עסק במדרשי אגדה, הוא עסק גם במדרשי הלכה כמו חברו רבי אהרן אבן חיים, וכתב פירוש שיטתי ותמציתי על ספר ׳תורת כהנים׳. בהקדמה לחיבור מציין את מטרת פירושו ואת היגיעה הרבה שיגע בחיבורו, והוא מניח שהקורא הרגיל לא יכול לדמיין את גודל היגיעה הנדרשת לעבודה מעין זו. כמו האורח הנגש לשולחן הערוך, לא יעריך נכונה את טורח בעל הבית בהכנת השולחן ובמנעמיו, כך מי שלא מכיר מלאכת קודש זו, אינו יכול לתאר את העמל שנדרש בכתיבת פירוש זה:

כי אשר אל השלחן הערוך יבא, לא יעריך ולא ידע ערך טורח שטרח בעל הסעודה ואת טובו. אמנה טרחתי ויגעתי לדעת אן מקום מוצא הברייתא ותחנותה בתלמוד ולתור ולבקש דברי רש״י עליה, כי מבלעדי זה היה ספר זה כדברי הספר החתום.

למעשה פירושו יש בו הרבה יותר ממה שהזכיר, כי הוא נושא ונותן בדברי התלמודים והספרא ובפירושי הראשונים עליהם. בהקדמה הוא דן גם בזהותו של מחבר הספרא.

כשמשווים את ׳דרך הקדש׳ לספר ׳קרבן אהרן׳ פירושו של ר׳ אהרן אבן חיים לספרא, בולט ההבדל בדרכי כתיבתם. משום שרבי וידאל כותב בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד כי לעיתים קשה לעמוד על תרומתו ועל חידושיו. וזה סיגנונו בכל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור, בהקדמה שכתב לספר ׳אמרי יושר׳, שציטוט ממנה יובא להלן.

לעומת זאת, ר׳ אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״, בלשון מליצית, כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו. שאכן גם חיבורו במהדורה ראשונה ושניה שכתב בהיותו בפאס, פירושו הכיל את תמצית עיונו בסוגיות הנידונות. ומשום כך הספר היה גדול באיכותו אבל קטן בכמותו. וכשהגיע לויניציאה כדי להדפיסו, ראה שם את הספרים הנדפסים גדולים בכמותם, ואז חשב עם עצמו, כי מי יעריך חיבור קטן הכמות כשלו, לעומת הספרים גדולי הכמות והאיכות המודפסים, ומשום כך כמעט התייאש מלהדפיסו: ׳אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואיך יראה יתוש אחד [=חיבור קטן] בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלה אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם׳. אולם לאחר שעיין בספרים המודפסים, ראה שגודל הכמות בהם נובעת מכך שהמחברים כתבו את כל מהלך עיונם בסוגיה, שיטה שבה נהגו במרוקו לחנך את הנערים לדרכי העיון. אז התאושש והחליט לכתוב מהדורה נוספת לפירושו, שבה כתב מחדש את כל מהלך עיונו בכל סוגיא וסוגיא ובכך גדל חיבורו בהיקפו ובכמותו:

אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי! עזרי מעם ה׳, ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוס, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה. וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם.

כלומר, פירושו הרחב בהיקפו אשר בו משא ומתן ארוך בליבון הסוגיות בחריפות ובקיאות, ובביאור דברי הראשונים, נועד כדי לחבב חיבורו בעיני המעיינים, והוא חיקוי לשיטת הפילפול שנהגו בה אז מחברי ספרים מחכמי אשכנז וארצות הבלאקאן.

ספר ׳דרך הקדש׳ הוהדר לראשונה מכת״י על ידי הרב נחום מרגליות (הוסיאטין תרס״ח), עם הספרא בצירוף הארות והערות.

כאמור דרכי פרשנותו וסיגנון כתיבתו של רבי וידאל, הוא ניסוח קצר ותמציתי, עד שנדמה לקורא בעיון ראשון שהדברים פשוטים ואין בהם חידוש. ורק לאחר העמקה בדבריו ניתן לעמוד על פרשנותו וחידושו, כפי שכותב היעב״ץ בהקדמתו לספר ׳אמרי יושר׳ פירושו על מדרש רבא:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה ראשונה, יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילא, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה, אוכל התוך וזורה הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות,

על כן היו דבריו מעטים, והמה מדובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם, ואמור יאמר כלך אצל יפות, והרוצה ליהנות יהנה, בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל, ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו הקושיות שיש במאמר, ולבבו יבין ויבחין מה הוקשה לחז״ל בכתוב והיאך יתיישב המקרא כמין חומר על פי דרשתם.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'- 20-17

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

ספרייתו

מתוך חיבורי רבי וידאל ניכר, שעמדה לרשותו ספריה עשירה ומגוונת, הוא מצטט מספרי פרשנות למקרא וספרי הגות של חכמי ספרד, מימי הביניים ואילך עד לדורות הסמוכים לגירוש. כמו כן מצטט מדברי חכמי אומות העולם. חלק מהספרים מתוכם הוא מצטט היו בכתבי יד, כי בזמנו עוד לא פורסמו בדפוס. מתוך חיבוריו משמע שהיתה לו ידיעה גם במדעי הטבע, ונראה שהיתה לו ידיעה גם' בחכמת הרפואה. דומה שרבי וידאל, הוא זה שהניח את הבסיס לסיפריית משפחת הצרפתי. חכמי המשפחה בדורות שאחריו הוסיפו בה ספרים. והפכוה לאוצר של ספרים במדעי היהדות בכל התחומים לבני העיר. היו בה ספרים נדירים. ספרים מהספרות הכללית וגם כתבי יד רבים. ספריה זו היתה קיימת בפאס עד לשנות הששים של המאה העשרים. בימינו היא היתה ממוקמת בבית כנסת של הרא״ה הנקראת ׳צלאת לחכם׳ [=בית כנסת של חכם]. כשהחלה העליה הגדולה לארץ, היורשים החליטו לחלקה ביניהם. חלק ממנה נמסר לספריה למדעי היהדות של אוניברסיטת בר אילן על ידי אחד היורשים..״

הערת המחבר: להלן מידגם מהספרים המוזכרים בחיבוריו: ׳מגלת סתרים׳ דף כא טור ג ד״ה הוא אחשורוש, בסופו 'מנחה חדשה׳ על התורה, פ׳ כי תבא; ה״ר דוד קמחי; הרש״ט בן ש״ט בפי׳ לאבות: הה״ר יהודה עוזיאל זצ״ל; האברבנאל ב׳מרכבת המשנה׳ בתחילת מגילת אסתר, ר׳ יוסף בן שם טוב, בדרשה אשר עשה על משנת בן זומא אומר; ביום אשר שברו אויבי היהודים, לשלוט בהם ב׳מבקש השם׳ פירשו פסוק; או יהיה במה שכתב בעל ספר 'צפנת פענח׳, כי שער; האברבנאל במרכבת המשנה אשר לו; עיין בספר ׳ארון העדות׳ פ״ז; פירשו בעל שולחן ערוך בפרש׳ קרח; עיין בתחלת פי׳ רות לר׳ שלמה אלקבץ, אשר נקרא שמו ׳שורש ישי׳; ומה טובו דברי רבי שלמה אלקבץ בנדון זה, בפירושו למגילת שיר השירים, בפסוק דודי צח ואדום; תהלים פב, זה המזמור פרשו בעל העקידה, שער מ״ג, גם ר׳ שלמה אלקבץ בפ׳ כלם אחוזי חרב.

חלקים מהספריה ראיתים במרוקו אצל אחד היורשים, בהם דפוסים עתיקים. הספרים בארגזים במרתף והעש עושה בהם שמות. קיימת רשימת הספרים שהיו בספריה ובה מאות רבות של כתרים בכל מגווני מדעי היהדות וגם מהספרות הכללית. אני עומד לפרסם רשימה זו ולעמוד על משמעותה.

משפחתו

דומה כי לעת זקנותו. נפטרה אשתו של רבי וידאל. לא ידועים פרטים עליה. הוא נשא אשה שניה, את בתו של רבי יעקב אבן עטר לאחר פטירתו. היא ילדה לו שני בנים יצחק ואברהם. רבי וידאל נפטר בשנת שע״ט (1619),  והותיר את אשתו בהריון עם שני ילדים קטנים יצחק כבן שמונה ואחיו אברהם קטן ממנו, לאחר מותו היא ילדה את הבת רבקה. האלמנה גידלה את ילדיה תוך שהיא עמלה קשות לפרנסתם.

היא נפטרה ביום ה׳ באב הת״ב (1642), ובנה רבי יצחק דרש עליה מספר דרשות שבהן תיאר את מעלותיה, הן בסיוע לבעלה שיוכל לשבת ללמוד תורה מתוך יישוב הדעת, הן בקיום מצות כיבוד אב ואם בטיפולה המסור לאביה, והן בעמלה עם הבנים לגדלם וללמדם תורה:

באופן שלהיות שהגברת אמי היתה אשת תלמיד חכם והיתה סיבה לשיעסוק אדוני אבי זלה״ה בתורה, אני מובטח שתחלוק השכר עם אדוני אבי זלה״ה. גם מצד היותה משרתת תלמיד חכם לאביה שהיה תלמיד חכם וחסיד…. כשנפטר (אבינו] לבית עולמו הייתי אני שאני הגדול שבאחיי מח׳ שנים או ט׳ שנים, באופן שלא זכינו שישתדל אבינו זלה״ה בלמד אותנו התורה. באופן שהגברת אמי לבדה השתדלה עלינו, והיתה עוסקת במלאכתה לילה ויום כדי לפרנסנו כדי שנעסוק בתורה. כשגדלו הבנים הרעיפו עליה אהבה. גמלו לה בהכרת הטוב ובהוקרה, כפי שניתן ללמוד מהדרשות הרבות שנשא עליה בנה ר׳ יצחק בהספדה. בדרשות לא צויין אם היא הגיעה לגיל זיקנה.

רבי אברהם, רבי אהרן ורבי יהודה הצרפתי

בתקופתו של רבי וידאל פעלו בפאס הרבנים רבי אברהם ורבי אהרן הצרפתי כשוחטים, וכנראה הם מבוגרים מרבי וידאל. רבי שמואל בן דנאן חברו של ר׳ וידאל, בתשובה שכתב בשנת שע״ז [=1617] לרבי שמואל קוריאט לתיטואן, הוא מזכיר שבתמוז שנת של״ט (1579) באה לפניהם שאלה בדבר טרפש שניקב ושאלו את ׳הבודק הגדול הרב אברהם הצרפתי י״ץ׳ והשיב שקבלה בידו מן החכמים נוחי נפש ז״ל שמצד ימין טרפה ומצד שמאל כשרה׳. ר״ש בן דנאן מזכיר בתשובתו גם את החילוק שכתב בענין זה ׳החכם הר׳ אהרן צרפתי ז״ל׳. ומזכיר באותו ענין ׳והחכם השלם רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה הצרפתי ז״ל לא ידעתי מה היה נוהג. כפי דעתי בני משפחתו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן ז״ל לא התנהגו בכאן אותו מנהג שכתבנו… ׳. מכאן יוצא ששלושת הרבנים אברהם, אהרן ויהודה הם קרובי משפחה, וכנראה רבי יהודה עבר מפאס לכהן ברבנות בתיטואן. לפי שעה לא ידוע מה היתה קירבתם לרבי וידאל ואיך הם משתלבים בשושלת משפחת צרפתי.

 רבי יוסף הצרפתי בה״ר אהרן הנ״ל, מילא את מקום אביו במלאכת השחיטה והבדיקה, קיים ממנו בכת״י קונטרס בדיני טרפות לפי מנהגי פאס, והוא מצוטט על ידי חכמי פאס.

הערת המחבר: הוא מוזכר בתשובה במוצב״י, ח״ב, סימן קפח, וחתומים עליה ובי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי ורבי יעקב אבן צור, ושם כתוב: ׳וכן כתב מהר״ר יוסף הצרפתי ז״ל׳. התשובה נכתבה לפני שנת תע״ג, שהיא שנת' פטירתו של ו״ש הצרפתי. ומכאן שהוא נפטר לפני שנה זו. גם בשו״ת אבני שיש, מהדורת משה עמאר, ח״א יו״ד, סימן ז, מזכיר חיבור זה, ׳נמצא כתוב בקיצוו הטריפות לכמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה בכהה״ר אהרן'. העתק מהקונטוס הזה נמצא ברשותי. בנר המערב, עמ׳ 144, ייחס קונטרס הטרפות לרבי יוסף ב״ר אברהם הצרפתי, ואחריו נגררו רבים, ולא היא.ע"כ

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ' 23

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

רבי יצחק כנגיד

דומה כי בגלל מצבו הכלכלי הטוב של רבי יצחק ויושרו האינטלקטואלי, הקהילה בפאס בחרה בו לנגיד. כבר בראשית שנת ת״ג(1642) אנו מוצאים אותו מכהן כנגיד, נראה כי בשלהי שנת ת״ה, הוא הודח מהנגידות ובמקומו מונה ר׳ שם טוב בן רמוך. דומה שהדחתו הביאה את רבי יצחק להחלטה לעזוב את פאס ולעבור לעיר סאלי. בראשית שנת ת״ו הוא כותב ׳דרשתי בעיר סאלי יע״א, יום שבת קדש כ״ב לחשון שנת ארבע מאות ושש׳.בסאלי שהה עד סמוך לפורים שנת ת״ז.

או יתכן שעזיבתו את פאס היתה בגלל הקנאים שונאי ישראל שהשתלטו על העיר וסביבותיה. כת קנאית זו החליטה בט״ו לאלול שנת ת״ו, לסגור את כל בתי הכנסת בעיר ולהרוס אותם. הם הרסו את בית הכנסת הגדול של התושבים, בית הכנסת של המגורשים ובית כנסת על שם אתאזי. וביום צום גדליה שנת ת״ז הרסו את בתי הכנסת של תלמוד תורה ושל רבי יצחק אביזרדיל, ובערב כיפור הרסו את בתי הכנסת של מדרש ישן ומדרש חדש, ובין כיפור לסוכות, הרסו את בית הכנסת של רבי חיים עוזיאל. ונותרו בעיר רק שני בתי כנסת של רבי סעדיה ארבוח ושל רבי יצחק רותי, וזה הודות להיכרות שהיתה לבעליהם עם ראשי הקנאים. כשחזר רבי יצחק לפאס, קנה מהקהל את ׳זוג של תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ן׳ רבקה' בעשור ראשון לחדש אדר שני שנת ת״ז. בכסף זה הקהל פדה מהקנאים הפורעים את שרידי הכתלים והעמודים של בית הכנסת של התושבים. בשנה זו בשבת הגדול בפתיחת הדרוש, כתב: ׳זה דרשתי בשבת הגדול שנת ת״ז שנת חרבן בתי כנסיות הי״ג, ושנת ת״ו הייתי בעיר סאלי. בדבריו נשא הספד על הריסתם של בתי התפילה ׳עשיתי בכייה גדולה על חרבן בתי כנסיות הי״ג…׳. בתוכם בית כנסת ׳תלמוד תורה׳ שהיה בהנהגת משפחת הצרפתי.

בשנת ת״ח נפטר הנגיד ר׳ שם טוב בן רמוך, והיו מבין הקהל כאלה שקפצו לקבל את התפקיד, אך הקהילה העדיפה למנות שוב את רבי יצחק לנגיד. ובכסלו שנת הת״ט נתנו לו את כתב המינוי ובו התחייבו לו שכל נזק שיגרם לו ממילוי תפקיד הנגידות, ישולם על ידי הקהל. בשנת ת״י התגבר המלך על כת הקנאים והוציא את ראשיהם להורג. ראשי הקהל בפאס עם הנגיד רבי יצחק באו לברך את המלך ולהביא לו תשורה. ובהזדמנות זו ביקשו מהמלך שימנה את רבי יצחק לנגיד. אחר כך קם אחיו של ר׳ שם טוב בן רמוך עם אנשים התומכים בו, ופנו למלך בבקשה למנותו לנגיד במקום אחיו, הם שילמו למלך תמורת המינוי שמונת אלפים אוקיות. המלך הציע לרבי יצחק לקבל את תפקיד הנגידות, אך הוא סירב מאחר שלא רצה לשלם למלך עבור המינוי. המלך קנס אותו בחמשת אלפים אוקיות על סירובו. כשראה רבי יצחק שהמלך נתן עיניו בו, החליט לברוח מן העיר לתיטואן. הוא ארגן את רכושו ורכוש אחיו אברהם, כלי כסף וזהב וחפצים יקרי ערך ושלח אותו לפניו עם חמרים. בצאת החמרים מהעיר, והנה אחד ממשרתי חצר המלך רץ לקראתם ושאל של מי המשא שאתם מוליכים, הם ענו לתומם זה של רבי יצחק צרפתי. אמר להם אם כן, הוא בורח מן המלך, לכן כל המשא הזה יעבור ישר לארמון המלך. בעקבות תפיסת המשא, נאסר רבי יצחק עם שני בניו, והוטל עליו לשלם קנס בסך חמשת אלפים אוקיות מלבד רכושו שהוחרם. הוא מכר משא של עורות מהסחורות שהיו לו כדי לשלם את הקנס. קיים חשד, שאחד מהקהילה הוא שהלשין עליו. ממקרה זה, ניתן ללמוד על גודל נכסיו והיקף עסקיו של רבי יצחק.

רבי יצחק נפטר בחודש אדר תכ״א (1661), והשאיר אחריו משפחה ברוכה שממנה יצאו מנהיגים ותלמידי חכמים מאז ועד לדורינו.

ר״ח בנטוב, נוטה לומר שלאחר מה שהיה בקשר למינויו של הנגיד בשנת ת״י, שוב חזרו הקהל ומינו את רבי יצחק לנגיד, הוא מסתמך על דברי הבן רבי וידאל בהספד החודש שנשא על אביו:

"ואמרתי שצריך לעשות הספד עליו על ג׳ שלמיות שהיו בו: א – על שלמות התורה שלעתיד יוכר חסרונו. ב ־ על שלמות המעשה, שאעפ״י שהיה יכול לעקם מאויביו ומלשיניו, והיה יכולת בידו ליפרע מהם כפי הדין, עם כל זה היה כובש את יצרו, ולא לבד זה אלא שאם היה מעליל עליהם השר, היה עומד בפרץ עליהם כל היום וכל הלילה והיה מוציאם לאור. ג ־ על שלמות המרות שהיה מדריך את הקהל בדרך טוב ….

ר״ח בנטוב מתרשם מדברי הבן, שהם נאמרו על תקופה הסמוכה לפטירתו, ומכאן שהוא חזר להיות נגיד אחרי שנת ת״י. אם כי לדעתי, הדברים אינם מוכרחים, מה גם כי משנת התט״ז ואילך לא מצאנו שמו מוזכר לא בפסקים ולא בכרוניקות, וסביר יותר להניח לאחר הנזקים שנגרמו לו, העדיף לרדת מהבמה הציבורית שחשפה אותו לעינא בישא של פגעי השלטונות. מדברי הבן ניתן ללמוד כי רבי יצחק מילא תפקידו הציבורי באמונה, ביושר ובמוסריות.

למרות עיסוקיו המסחריים והציבוריים, ר׳ יצחק לא הסיח דעתו מלימודו ומהעמקתו בתורה. כדברי בנו רבי וידאל: ׳ידוע הוא שכל ימיו היה בעסק התורה ובעיון, ואעפ״י שמקצת ימיו היה עוסק בצרכי צבור ידוע הוא [שהעוסק] בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי׳. כלומר הוא לא רק קבע עתים לתורה, אלא ראשו ומחשבתו היו שקועים בעיון מעמיק בסוגיותיה.

היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי יצחק:

… החכם השלם הדיין המצויין תורה וגדולה במקום אחד, דעה יורה מי כמוהו מורה, כפי צורך השעה בשופרא וסנדל ומקל ורצועה לכל עושי רשעה, קנאי בן קנאי זה סיני, כל ימיו משרת ועמל עם הציבור כמשה עבד ה׳, ראש גולה ואב בית דין כמוהר״ר יצחק זלה״ה.

מדברי היעב״ץ נלמד כי רבי יצחק הנהיג את משרתו ברמה וביד חזקה ׳מקל ורצועה לכל עושי רשעה׳.

יצירתו

מתוך עזבונו הרוחני הגיעו לידינו אוסף מדרשותיו וחידושיו על התורה, מהם נוכל לעמוד על עושר ספרייתו ועל בקיאותו בספרות ההגות היהודית של הדורות הסמוכים לגירוש. חלק מהדרושים אינם אלא שלדי דרשות וראשי פרקים לדרשות שנשא, ומטרתו היתה להקל בהן על הדרשן להכין את הדרשה באותם נושאים. חלק ניכר מדרשותיו הם הספדים שנשא על נפטרים, בפקידת השבוע, החודש והשנה לתלמידי חכמים והמוני עם. ומכאן על מעורבותו בכל הנעשה בקהילה. חלק מהדרשות נשא לאירועים במחזור החיים, וחלקן נשא בשבתות במנחה או בשבתות המיוחדות. וכן חידושים שחידש בשיעוריו עם בעלי בתים בלילות. סביר להניח שמה שהגיע לידינו הוא רק חלק מזערי ממה שכתב. מעזבונו הרוחני פורסמו דרשותיו בשם ׳תולדות יצחק׳.

כמו כן רבי יצחק חיבר מפתח למדרש רבא על חמש מגילות. בקולופון של הכת״י כתוב: ׳אני יצחק … הצרפתי בראותי השכחה מצויה באדם השתדלתי …וחיברתי זה המפתח מעניינים מהרבות על חמש מגילות, והיתה השלמתו יום ד י״ט לחשון הת״ב…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 26

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

רבי וידאל הצרפתי הג'

רבי וידאל הצרפתי הג׳ ב״ר יצחק נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבנו דרשה לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג (1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]; השתמר הדרוש שדרש רבי וידאל בפקידת החודש של אביו. דומה כי הוא נמנה לרבנות סביב שנת תל״א (1671), כי הוא חותם לראשונה באלול שנת תל״א על פסק דין עם הרבנים רבי סעדיה בן דנאן ורבי עמנואל סירירו. באייר התמ״ח (1688) הוא חותם עם חכמי העיר על התקנה העוסקת בדאגה לעניי העיר. הוא חתום על התקנות עם הרבנים: רבי יהודה בר יוסף עוזיאל, רבי מנחם ב״ר דוד סירירו, רבי שאול אבן דנאן, רבי מימון אפלאלו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. בשנת תל״ה עד סוף תל״ז היו בפאס דיינים רק הוא ורבי סעדיה אבן דנאן, והם דנו פעמים ביחיד ופעמים ביחד. וכן בשנת תנ״ז קרוב לשנה כיהנו כדיינים בעיר רק הוא ורבי מנחם סירירו. בשנת ת״ם חתום על פסק דין עם רבי יהודה עוזיאל, רבי מנחם סירירו, רבי שאול אבן דנאן ורבי מימון אפלאלו. באייר שנת התמ״ו חתום על פס״ד עם הרבנים רבי מימון אפלאלו ורבי שאול אבן תאן. וכן חתום ראשון עם חכמי מכנאס רבי משה ורבי חביב טולידאנו על פסק דין בענין דרכי שומא ועריכת מס, שעה שהטיל המלך סמאעיל מס מאה קנטרין כסף על כל יהודי מרוקו ועשרים ושנים מתוכם על יהודי פאס, וזה חוץ מהשוחדות וההוצאות כנודע. בנוסף על יהודי פאס הטיל מולאי זידאן בן המלך מסים מיוחדים. היעב״ץ מזכיר פעמים רבות את רבי וידאל ורבי מנחס סירירו בתואר ׳מורי׳:

אכן מורי הרב המובהק מוהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, הנהיג לכתוב [=בשמות גטין] ביליידא, ריינא, אורא, בואינא, באל״ף. ושלא לחלק כלל בין לשון ערבי ללשון לעז.

ללשון תרגום בזה ושלא לחלק גם כן בין כשיש שם יה בסוף או לאו, אלא לעולם באל״ף. ואין לכתוב ה״א לבסוף, אלא בשמות שהם מלה״ק דוקא, כגון רבקה שרה לאה חנה וכדומה. וטעמו מהא דכתב מרן בא״ה קכ״ט ל״ד. ואף שהביאה בשם יש מי שאומר, מכל מקום לא הביא על סברא זו שום חולק. וגם מורי מהר״ם סירירו הנז״ל, עם היות שהיה מחזיק במנהג הקדמונים, היה רואה שהיינו כותבין באלף עפ״י מורי מהר״ר וידאל הנז״ל והיה שותק.

או ׳וכן היו דנין רבותי הרב המובהק מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל והרב המובהק מהר״ר מנחם סירירו ז״ל…׳. כלומר, למד מהם תוך כדי עבודתו כספרא דדיינא בבית דינם. כי היעב״ץ כותב במקום אחר, שהוא למד לימודים סדירים רק מאביו. רבי וידאל חתום על פסקים עם רבי מנחם סירירו, רבי מימון אפלאלו, רבי משה בן חמו, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי. רבי וידאל מתואר כחסיד ״וזאת תשובת חכמי פאס יע״א הלא הם החכם השלם ודיין ה״ר מנחם סירירו נר״ו והחה״ש דיין וחסיד ה״ר וידאל הצרפתי נר״ו ומורי החה״ש ה״ר יהודה אביעטר נר״ו והחכם השלם ה״ר שמואל הצרפתי נר״ו׳. לגבי מי שמת והניח שלוש נשים ויורשים כיצד תהיה חלקת העזבון ביניהם, נאמרו חלוקות שונות מפי חכמים, ׳ונהגו לדון כסברת הרב ר׳ וידאל הנז', לפי שהוא אחרון, ואנן קיימא לן דהלכה כבתראי׳. רבי אליהו הצרפתי [=הרא״ה] הביא ענין זה וסיים ׳ואע״ג שהיו שניהם שוים בהנהגת הדור, מכל מקום כיון שנשאר מוהר״ר וידאל זלה״ה בחיים אחר פטירת מהר״ם ז״ל, קרי ליה בתרא׳. דומה כי לרבי וידאל היתה משפחה מצומצמת, או שבני משפחתו מתו ברעב של שנת התצ״ח ובמגפות שהיו בתקופה זו. בן אחד המוזכר עזב את מרוקו לאלג׳יריה דומה שזה היה בשנת התצ״א וכנראה שמו אברהם. הוא התיישב שם ולא הגיעו ידיעות אודותיו אם הוא עדיין בחיים ואם יש לו בנים נוספים. לבן זה היו שתי בנות נשואות בפאס, אחת לר׳ מימון בן פגין והשניה לר׳ משה בן אמוזג, ונפטרה אשתו של רבי משה בן אמוזג ללא זרע, ונותרה אשתו של ר׳ מימון הקרובה היחידה הידועה. בית הדין הורידו את ר׳ מימון בעלה להחזיק בשליש המשכנתא המגיעה לה בתור יורשת יחידה לפי שעה. אחר כך מתה גם אשתו של רבי מימון ללא זרע. והתעוררה השאלה האם בעלה יכול להמשיך להחזיק במשכנתא, או המשכנתא תעבור למשמרת לאחד מבני משפחת צרפתי המורחבת שהם קרובים קירבת בשר, עד שיתברר אם הבן עודנו בחיים ואם יש לו בנים נוספים. היעב״ץ בטבת שנת תקי״א פסק להעביר את חזקת המשכנתא למשמרת אצל בני משפחת הצרפתי, ׳שהרי בת קול מכרזת והקול נשמע שעדין זרעו של אותו צדיק בחיים באלגזאייר יע״א…. כ״ש עכשו שנשמע הקול שנכדו בן בנו של הרב המובהק החסיד הנז״ל חי וקיים באלגזאייר יע״א׳. כנראה שהיתה לרבי וידאל גם בת שנישאת לרבי יעקב בן עטר בן אחיו של רבי יהודה. רבי וידאל חיבר מפתח על מדרשי הלכה: מכילתא, ספרא וספרי, ועל מדרש אגדה תנחומא ופסיקתא. הרא״ה מביא בשמו הגהה שהגיה במסכת סנהדרין: ״אח״כ נזדמנה לי גמרא דפוס וינציאה, ומצאתי העברת קולמוס שהעביר קולמוס ושרט שריטה אחת על ׳וכן בדוד הוא אומר עד קשיא ליה לרבי׳, והמגיה הזה הוא הרב כמוהר״ר דודי וידאל הצרפתי ז״ל, והבוחר יבחר״.

רבי וידאל נפטר בליל חמישי י״ד כסלו שנת תס״ד (1704), בהיותו כבן שבעים ושתים שנה: ׳ונקבר באותו הלילה באשמורת בבוקר בכנופיא רבה ולא יכלו להתמהמה יען היו מוכרחין להטמן ביום מחר מפני חמת המציק…׳. היעב״ץ קונן עליו עשר קינות, קינה אחת לכל יום משבעת ימי האבל, אחת ליום השבעה, אחת ליום החודש ואחת לפקודת השנה. מהאמור ׳היו היהודים מוכרחין להטמן נלמד שיהודי פאס מפחד היו צריכים להסתתר ולא להראות בחוץ, כי באותו היום הגיע מולאי חאפיץ׳ בן המלך סמאעיל לפאס, ומנהגם של בני המלך כשהם מבקרים במקום לדרוש כספים רבים מהיהודים הנקרים בדרכם שלא כדין. כפי שכותב בעל דברי הימים של פאס, שמתאר את הקבורה החפוזה של רבי וידאל: ׳ונקבר באותה הלילה עצמה קודם עלות השחר, יען בעונותינו הרבים והרעים היה בכאן מולאי חאפיץ׳, בנו של המלך מסיר״ה, כי זה דרכם בניו של המלך עוברים עלינו תמיד בכל יום לגוזזנו ולכלותנו. מצב יהודי פאס הורע עוד יותר, כי באותו שבוע המלך מינה את בנו הנזכר, להיות מושל בפאס ועשה שמות ביהודים בהיטלים חוזרים ונשנים.

רבי יעקב הצרפתי ב״ר יצחק נולד סביב שנת שצ״ד (1634), כי אביו הכין לו דרוש שדרש בבר מצוה ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו, יום ג׳ י״ו לאדר שנה ת״ה לפ״ק, יום שהניח תפילין ואמר הלכה. אין לנו פרטים נוספים עליו. דומה כי בנו הוא רבי יצחק ב״ר יעקב הצרפתי, שערך עם היעב״ץ את ספר תקנות פאס בשנת התנ״ג (1693), וחתם עמו על קיומן של חתימות החכמים בספר תקנות.״ ומכאן שבשנת תנ״ג רבי יעקב לא היה בין החיים. אחד מצאצאי רבי יעקב היגר לתיטואן. כי הגיעה לידינו שושלת יוחסין של רבי וידאל הצרפתי שהועתקה לבקשתו בתיטואן בידי סופרי העיר בשנת תר״ך (1860) מכתב יד שבלה, ואושרה חתימתם על ידי בית הדין בשנת תרל״ב (1872 ).

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 29

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-רבי אברהם הצרפתי ובניו 

רבי אברהם הצרפתי ובניו

רבי אברהם ב״ר וידאל נולד ככל הנראה בשנת שע״ו(1616) בקירוב. רבי אברהם נשא אשה בתחילת חודש סיון בשנת ת״ב (1642), בהיותו כבן עשרים ושש, גיל מבוגר יחסית מהמקובל באותם הימים. בשמחת חופתו הכניס ספר תורה שכנראה נכתב לשמו. בין השבחים שהעטירו על החתן בשמחת חופתו, על היותו מפורסם כבעל צדקות. בסוף חודש חשון ת״ה (1644), נולד לו מאשה זו בן שקרא את שמו וידאל על שם אביו. כנראה שלרגל עיסוקיו עבר רבי אברהם לגור בעיר סאלי.

סביב שנת תי״ד (1654), נפטרה אשתו אשר ילדה לו כנראה רק בן אחד, ר׳ וידאל. בי״ג בחשון בשנת תי״ד בטרם נשא ר׳ אברהם אשה שניה, התחייב לבנו וידאל בשטר על סך אלף ומאתיים ריאל: ׳אלף ריאל המגיעים לוידאל בחלקו מירושת אמו, בהתאם לתקנות המגורשים מקאשטיליא, ומאתיים ריאל הנוספים, מתנת האב׳.

לרגל עסקיו, שהה רבי אברהם זמן מה בעיר תיטוואן. בפרק זמן זה, נשא בנו, ר׳ וידאל, אשה מבנות העיר וקבע את מגוריו במקום. הוא הוליד ממנה בנים, אך הוא מת על פני אביו. אלמנתו והיתומים תבעו את ר׳ אברהם לפרוע את שטר החוב על סך אלף ומאתיים ריאל הנ״ל. התביעה שוגרה בידי חכמי תיטוואן לר׳ אברהם לעירו לסאלי. הלה השיב שכבר פרע את כל הסכום במתן סבלונות, תכשיטין ובהוצאות שונות לחתונת ר׳ וידאל. חכמי תיטוואן פסקו לחובתו, בנימוק שמאחר שהוא אדם אמיד, מסתמא מה שנתן לבנו בחתונתו, הכל היה בתורת מתנה כפי שנהוג במשפחות האמידות. הם קבעו כי עליו להישבע שאכן פרע את כל הסכום, ולא, יהא עליו לשלם. חומרת השבועה והשלכותיה הניאו את ר׳ אברהם מן השבועה, אך מאידך, גם לא נענה לדרישה לשלם לחילופין. בית-הדין הטיל עיקול על רכושו – כלי כסף וזהב ויהלומים, שהיו מופקדים בתיטוואן בידי רבי יצחק ביבאס. מנכסים אלה גבו האלמנה והיתומים כמחצית מסכום החוב.

דומה כי אחד מבני ר׳ וידאל היה תלמיד חכם ושמו רבי אברהם, הוא היה נשוי לבתו של הר׳ שם טוב הכהן, הוא נפטר בכ״ו לחשון התפ״ב, וחמותו שימשה כאפוטרופוסית ליתומיו. ובשנת התצ״ט בנו יוסף תבע בבית הדין בתיטואן חובות שהיו לאביו על יעקב לגראבלי.

אשתו השניה של ר׳ אברהם, היתה כנראה בתו של החכם רבי יעקב ביבאס מסאלי. הבנים הידועים שהיו לרבי אברהם ממנה הם, רבי שמואל ורבי אהרן, שניהם התפרסמו בחכמתם ובפעילותם הציבורית. ר׳ אברהם נפטר בחודש כסלו בשנת תמ״א (1681), כנראה בעיר סאלי.

המקורות מלמדים על היקף עסקיו של ר׳ אברהם ועל הרקע הכלכלי שבמסגרתו פעל. בתולדותיו נרשמו שתי פרשיות משפטיות מסועפות שהושיבו על המדוכה את חכמי תיטוואן, מכנאס, צפרו ופאס: האחת, תביעת כלתו, שהזכרנו לעיל; והשניה נסובה סביב חזקת חצר שהיתה לו בסאלי, ששימשה למגורי המשפחה וכמחסן לסחורותיו. כשנפטר רבי אברהם, קם בנו רבי שמואל בשנת תמ״ו(1686), לערער על פסק-הדין שניתן בתביעת אשת אחיו ועל הוצאתו לפועל, שנעשו לדעתו שלא כדין. חכמי פאס הצדיקו את הערעור, ואליהם הצטרפו חכמי מכנאס וצפרו. לעומת זאת, חכמי תיטוואן עמדו על דעתם. הדיונים בפרשה זו ארכו למעלה מעשרים שנה.

רבי אהרן ב״ר אברהם עסק במסחר בעיר סאלי, ואף עזר לאחיו הגדול ר׳ שמואל בהוצאת חיבורו ׳דברי שמואל׳.״ בשנת תע״א (1711) יזם את הוצאת הספר ׳צוף דבש׳ שחיבר סבו רבי וידאל, וחשב להדפיס גם את יתר חיבוריו. בתקופה זו כבר היה אלמן. מבניו של רבי אהרן, ידועים לנו שניים: ר׳ אברהם, שסייע בהגהת הספר ׳צוף דבש׳ בעודנו צעיר לימים; ור׳ שמואל, שעבר לגור באמסטרדם. בפולמוס נגד נחמיה חיון באמשטרדם, נזכר שמו של ר׳ שמואל ב״ר אהרן הצרפתי. הוא נמנה עם בית-הדין שבדק את הספר ׳עוז לאלהים׳ (ברלין תע״ג) ־ שחיבר ר׳ נחמיה חיון, כדי לראות אם יש בו דברי מינות. לפי סדר הזמנים ספק אם ־מדובר בבנו של רבי אהרן דנן, ויתכן שהמכר אינו משתייך למשפחת הצרפתי בפאס. ״

ר׳ אהרן, שהיה חדור תחושת יעוד בסיוע להוצאתם לאור של ספרי בני המשפחה, ביטא את כמיהתו לחבר יצירה משלו, לאחר שלא זכה לחבר ספרים, כפי שעשו אבות אבותיו ואחיו הגדול רבי שמואל. כך הוא כותב בשנת תע״א:

אך בשביל שראיתי שכל אבותי הקדושים זלה״ה וגם לרבות אחי הגדול כמוהר״ר שמואל זלה״ה, שכולם עשו ספרים הרבה אין קץ. חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש, למה חדל אני ולא זכיתי ודברתי במו פי אפילו מעט מזער תרי ממאה ממה שעשו הם…

ואומנם הוא צירף חיבור משלו כנספח ל׳צוף דבש׳, בשם ׳משגב האמהות׳. בו ביאר את הפרק ׳אשת חיל׳ (משלי לא), אותו הקדיש לעילוי נשמת אמו, ואשתו ־ אם בניו. על אף עיסוקו במסחר הוחזק ר׳ אהרן בעיר כתלמיד חכם. בפסקי-דין שנכתבו בשנת תפ״ז (1727), על הערעור שקם על חזקת החצר שהיתה לאביו, הוא מתואר כ׳החכם השלם׳. נראה כי לעת זקנתו, רבי אהרן נמנה עם חכמי העיר סאלי ודייניה.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-  רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי-עמוד 32

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר