תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

רבי חיים בהקדמתו לחיבורו ׳חפץ ה״ הנ״ל, הוא מתנצל על כך, שלא תמיד יכל לכתוב ולהרחיב בכל נושא כמו שצריך. בגלל צרת החובות של חמיו שנחתה על המשפחה ועליו.

וראה גם בהקדמתו לחיבורו ׳אור החיים׳: ׳והמו עלי סערות ימי המונעים, ולא שבו הרודפים קויתי לשלום והנה מלחמה, רץ אחר רץ לצר ולצורר וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר. ונתקיים בי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת, ולא שבת נוגש ומדהבה ובאת שדרכו למדוד בגסה דנוני, וקול הב הב לא פסיק, אף כי תם הכסף והמקנה, והעמידו גברא אחזקתיה, ואין חונן…. ׳. מהציטוטים הנזכרים ברור, שהרקע לרדיפות היו עניינים כספיים – דינים שבין אדם לחבירו, ותו לא. כי אף שבפועל רבינו חיים התרושש מנכסיו, בעיני התובעים הוא היה מוחזק כבעל נכסים ולכן הם לא הרפו תביעותיהם ממנו. לאחר למעלה ממאה שנה מפטירתו של רבינו הגדול רבי חיים בן עטר, אחדים מראשי חצרות תנועת החסידות הסיקו מדברי רבעו ׳אור החיים׳ אלו ואחרים,

בהם הוא מתלונן על צרותיו וסיבלו מרדיפותיהם של ׳בני ברית ושאינם בני ברית׳, כי הוא נרדף על ידי יהודי מרוקו על לא עוול. הם מצאו סיוע לרעיונותיהם גם בסוגיות הלכתיות, בהן דעתו של רבעו היתה שונה מדעתם של חכמי מרוקו.

בעיני רוחם אף ידעו את הסיבות לכך ׳שהיה מכיר במצחם את כל מעשיהם ולא הצליחו להשתוות עמו. לפיכך, גם לאחר שחלפו למעלה ממאה ועשרים שנה מהסתלקותו, עדיין יש בהם רבים שלא ידעו ולא יבינו, כי לא שמעו דברי קדשו של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זי״ע, אשר הפליג בשבח רבעו וגילה רוממות גדולתו׳. זה ציטוט אחד מני רבים הדומים לו וגרועים ממנו, הצד השווה שבהם שכולם הם דברי נביאות. דברים אלו אין להם בסיס למי שמכיר את ההיסטוריה של יהודי מרוקו ותולדות חכמיה, במיוחד החכמים שחיו בדורו של רבעו ׳אור החיים׳, שהיה דור דעה, בתקופה זו חיו במרוקו עשרות רבות של חכמים, הבקיאים בכל מכמני התורה, גדולים ביראה

ומופלגים בחסידות. וחלקם אף דנו בתביעות נגד משפחת בן עטר. לו התבוננו הוגים אלו בדברי רבעו ׳אור החיים׳ ובהערכות שכתב על כמה מחכמי דורו במרוקו שאותם הזכיר בחיבוריו, ובהפלגתו בשיבחם בדבריו בעל פה לתלמידיו,

היה בהם די והותר לסתור את הגיגי רוחם ורעיונותיהם. כשפורסמו הדברים בספר ׳מסעות ירושלים׳ (מונקאטש תרצ״א), חכמי טבריה בדור הקודם, נחרדו ומחו במאה עוכלי בעוכלא לדברים הללו המטילים מום בקודשי קדשים עדת הספרדים בכלל, ועדה יהודי מרוקו בפרט שמתוכה צמח רבעו ׳אור החיים׳. דברי חכמי טבריה באצילותם הספרדית, נוסחו בעדינות ובכבוד הראוי לבעלי תורה. ואכן המדפיסים ומוציאי הספר לאור, בתגובתם הביעו בכתב חרטה והתנצלות, והבטיחו לתקנם. אך הדברים לא תוקנו והם חזרו ונדפסו כמות שהם. והבאים אחריהם הוסיפו להם נופך לפי רמות רוחם ורוחב בינתם. לאחרונה נכתבו בהרחבה תולדות רבעו אור החיים, בהשתקפות חסידית (תרמתי למחברים, הרבה עובדות היסטוריות וידיעות חדשות בתולדות רבעו ותקופתו, פיענוח תעודות וביאור סתומות), העורכים אספו כמעט את כל הנאמר משם אישים וראשי חצרות מתנועת החסידית בענין, והקדישו לזה מקום נרחב, כאילו היו דברים אלו עובדא ברורה ובדוקה ומר בריה דרבינא חתים עלה (ראה ׳נר המערבי׳, ירושלים תשע״ג, עט׳ סד-עד). גם הדיון שערכו הכותבים בדברים הללו, אינו נקי מהטיות, וד״ל. הערה זו כתבתי במבוא שכתבתי לספר ׳ראש משביר׳ על התורה, לוד תשע״ו, עמ׳ לד הערה 58, ומצאתי לנכון לחזור עליה, כדי לנסות לעקור שיבוש המאציל מרוחו על חלק מהנוהים אחרי תנועת החסידות וסיפוריה. ועוד חזון למועד בע״ה וארחיב בסוגיה זו.

יחסו ליעב״ץ

הרא״ה מתייחס לרבנו היעב״ץ ולפסקיו בכבוד גדול, הוא מרבה להזכירו בתואר מו״ר: ׳וכן נמצא בפסקי מו״ר מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה׳; ׳הדבר מפורש בדברות קדשו של הרב הגדול מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, ואחרי דבריו לא ישנו ומי כמוהו מורה ובקי בכל חדרי התקנות׳; ׳כשאמרתי לו דברי משי״ח שהדבר מפורש בפסקי מוהר״ר יעב״ץ, אמר [הרא״ה] שבודאי אם המצא ימצא הדבר מפורש בדברי הרב זלה״ה לא דינא ולא דיינא דהכי עבדינן, כי מי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו׳. דומה שאין הכוונה שלמד לפניו לימודים סדירים בישיבה, אלא שמע ולמד ממנו דרכי ההוראה ומסורות של פסיקה, במיוחד שעה שכיהן עמו בבית הדין של חמש.²³⁵ הרא״ה בחיבורו קול אליהו, מזכיר שלמד על ההבדל במשמעות המילים ׳כן׳ ו׳כך׳ ממה שראה אצל היעב״ץ:

דתיבת כן מצינו שהיא דמיון גמור כמו בברכת גאל ישראל של ההגדה דאמר אשר גאלנו וכו׳ כן וכו׳ הגיענו וכר, רדומה ממש גאולה לגאולה. אבל כך, לא מצינו שהוא דמיון ממש, דלא בינותי בספרים על כך, אבל למדתי מאב״ד ור״מ הרב הגדול כמהר״ר יעב״ץ ז״ל, כשהיה אומר ברכת אשר קדש ידיד מבטן וכו׳ על כוס של מילה, היה אומר כשם שהכנסתו לברית וכו׳ כמנהג המברכים על כוס של מילה, היה מדקדק ואומר כך תכניסהו לתורה וכו׳. ולא שאלתי את פיו, אלא בינותי בדבריו ואמרתי מטעם שאין המציאות עצמו לכך לא יאמר כן אלא כך וכו׳, שהמציאות א׳ הוא כניסת ברית, ומה שהוא מתפלל עתה על הילד הנמול הוא שיזכה לתורה לחופה וכו׳ לכך אומרים כך תכניסהו וכר, רכך יאמר על דמיון בבחינת שם המשותף בכניסה ולא דמיון העצם…   

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 53