"אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע


"פרשת 'בהר'-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 12 במאי 2022

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו,

            ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויק' כה, כה).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:

"פרשה זו 'בהר', תרמוז ענין גדול… על תהליך גאולתנו…,

 ועל זה עתידים ליתן את הדין – כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב",

על כך שלא מעוררים את העם לגאולה

 

צדיקי הדור ואדוני הארץ = הצדיקים והמנהיגים,

וגם כל אחד מעם ישראל,

 חייבים לפעול ביתר שאת,

למען גאולת השכינה ובנין המקדש,

אחרת יתנו את הדין, ובגדול.

 

רמב"ן: "יאשים את ישראל בעבור כי הם בגלותם,

ישימו כל כוונתם בעסקי העולם…

 וראוי להם להיות בוכים  ולהתפלל אל ה',

שיכפר על עוון ישראל, ויחיש קץ הגאולה" (כ"ר ח"א עמ' שכד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הגאולה האחרונה שלנו,

שתהיה בדרך הטבע – אם לא נשוב בתשובה:

"וקם שבט מישראל" (במדבר כד, יז).

 

עתיד הקב"ה להשליט עלינו מנהיג ש-פ-ל,

על פי הפס' בדניאל: "ו-ש-פ-ל אנשים – יקים עליה".

 

רבנו אברהם אבן עזרא ומצודת דוד לפס' בדניאל:

"ושפל – כאשר ירצה הבורא, יעמיד בשלטון

 אדם ש-פ-ל  ו-פ-ח-ו-ת מן האנשים – יקים עליה".

 

כלומר, כאשר לא נשוב בתשובה,

השלטון יפול בידי אנשים שפלים ופחותים,

כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, ולבקש על הגאולה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 פרשת בהר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל:

"פרשה זו תרמוז ענין גדול… כשהתחתונים מטים מדרך הטוב – מסתלקות ההשפעות…

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

ובעוונותינו נמכר הבית ביד האומות… והודיע הכתוב, כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'…

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק שיעורר את הציבור} ויאמר להם:

 

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שולחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם,

זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא…

וימאיס בעיניו תאוות הנדמים {תאוות דמיוניות}, ויעירם בחשק הרוחני… ובזה יגאל ה' ממכרו…

ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהגאולה תלויה ב- "אדוני הארץ – גדולי ישראל". אחרת, "עתידים לתת את הדין כל אדוני הארץ – גדולי ישראל".

 

רבנו משתמש בביטוי: אדוני הארץ גדולי ישראל".

"גדולי ישראל" = הצדיקים.  "אדוני הארץ" = המנהיגים, כמו אצל יוסף הצדיק המכונה בפי אחיו: "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל).

 

הסבר הפסוק ע"י רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו": חורבן אחוזתו של הקב"ה  שהוא בית המקדש, נובע מכך "שהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות, ומתמסכן {= כי ימוך} עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

"ומכר מאחוזתו", ירצה על המשכן משכן העדות…". כלומר, חורבן המקדש.

 

"ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו":  "והודיע הכתוב כי גאולתנו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'. על דרך אומרו 'בקרובי אקדש'. הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" {ולכן נאמר בפסוק "אחיך"} דכתיב "למען אחי ורעי". כלומר, הגאולה תלויה בצדיקי הדור.

 

הזוהר הק' אומר:  גם בני ישראל נחשבים לאח של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב, ח). וכלשון הזוהר (בשלח נה ע"ב):

 "דישראל אקרון אחים ורעים לקודש אבריך הוא".

נראה לברר שכלל ישראל הם צדיקים, בבחינת הכתוב: "ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). וכולם נקראים אחים של הקב"ה, אם כל אחד בדרגה שונה בהתאם לצדקותו, כפי שהזכיר רבנו-אור-החיים-הק' לגבי הצדיק הנקרא אח של הקב"ה

 

רבנו-אור-החיים-הק' נאה דורש ונאה מקיים: הוא כתב רבות על גלות השכינה והדרכים לגאולה, על לימוד התורה והעליה לא"י, כשלבים בתהליך הגאולה, כפי שהם מתנוססים ומתנוצצים, מאירים ומזהירים בפירושו "אור החיים".

השתדלנו להאיר את המסרים המאירים בספרי "להתהלך באור החיים", כדי שכל אחד מאתנו יפעל לזירוז הגאולה, לאורו של רבנו-אוה"ח-הק'.

הדבר עולה גם מתפילתו המפורסמת על גאולת השכינה, אותה רבים וטובים קוראים, ובפרט אחרי תיקון חצות.

התפילה הנ"ל מבטאת דבקות בה', והיא נועדה במקורה לתפילת "ויעבור". היא חרוטה ב"ציפורן שמיר' על ציונו הק'.

 

 

התפילה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

רבנו גם עלה לירושלים בראש תלמידיו וב"ב, כשלושים במספר, שכללו אברכים מובחרים וב"ב.

ברובע היהודי אל מול שריד בית קודשנו, פתח רבנו את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", בה עסקו יומם וליל בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

למעשה, עלייתו לארץ פתחה את שערי העליה ההמונית לארץ. בעקבותיו, עלו לארץ תלמידי הגר"א והבעש"ט, ובכך למעשה החל תהליך הגאולה כפי שכותב רבנו בהרחבה בתחילת פרשת "צו" (ו', א'):

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו…

והיה ה' למלך על כל הארץ" {עיין במאמר לפרשת "צו"}.

 

"אני יהוה אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {י. מצרים},

          לתת לכם את ארץ כנען {ארץ ישראל},

להיות לכם לאלוקים" {מעמד הר סיני}.

  (ויקרא, כה לח).

 

מטרת בואנו לארץ ישראל,

"להיות לכם לאלוקים".

 

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בא"י – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען – להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה לח). וכל שאינו דר בארץ, אין לו אלוקה?! אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: (שמואל א, כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר, לך עבוד אלהים אחרים", וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוקים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי ע"ב).

את הביטוי הנ"ל ניתן להסביר כך. לכל אחת ממדינות העולם, הקב"ה מינה שר, כך שלכל עם ישנו שר ממונה, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב אבינו. כמובן שהקב"ה משגיח על אותם שרים.

 

לארץ ישראל אין שר ממונה, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו משגיח עלינו ככתוב: "ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד. עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא, יב).

יוצא שיהודי הגר בחו"ל, הוא נשלט ע"י אותו שר ממונה לאותו עם, בו הוא נמצא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפסוק הנ"ל בכותרת – "לתת לכם את ארץ כנען", שמטרת ביאתנו לא"י היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה היא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה) "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בארץ ישראל, מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את דבריו הקדושים המדגישים את מצות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והכניסה לארץ ישראל.

הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לא"י, ולבסוף מעמד הר סיני = "להיות לכם לאלוקים", בניגוד לסדר התרחשות האירועים: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ורק לבסוף, כניסה לארץ.

מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב בנושא יישוב ארץ ישראל:

 כניסת עם ישראל לארץ ישראל, מהווה צעד הכרחי כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

 

 

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית.

הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו.

וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית,

 ועשת את התבואה לשלש שנים" (ויקרא כ – כא).

 

א.  'ברכת ה' – לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

כאשר עם ישראל מקיים את מצות שמיטת הארץ כתיקונה, הקב"ה מברך את תנובת הארץ ככתוב (ויקרא כה יט):

 "ונתנה הארץ פריה, ואכלתם לשבע, וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? (פסוק כ). וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים" (פסוק כא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לברכה בתבואה של השנה השישית המספיקה לשלוש שנים, כך:

"וכרחם אב על בנים, ירחם ה' על עמו, ע"פ הכתוב: "כרחם אב על בנים, ריחם יהוה על יראיו" (תהלים קי, יג), ובכך הוא רומז לדברי הזהר (ויחי רכט ע"ב) המסביר את רחמי ה' על עמו, בבחינת: "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כי הקב"ה דן אותנו ברחמים ולפנים משורת הדין, בגלל אהבתו אלינו.

 

"וכי תאמרו מה נאכל". את השאלה הנ"ל ניתן לפרש בשתי משמעויות:

א. כטרוניה בפני ה'. הרי לא יתכן שלא נזרע ויהיה לנו מה לאכול.

ב. עם ישראל אכן אומר לקב"ה שאנחנו מוכנים לקיים את מצות השמיטה, ורק מבקשים לדעת איך נתפרנס, כבן המבקש מאביו. ולכן הקב"ה מרחם עלינו ומשפיע עלינו ברכה בעיסה. ולא חלילא וחס שבאו בטרוניא שהם שוללים את השמיטה, ורק אז יקיים בנו ה': "וציויתי את ברכתי" כדברי קדשו.

"וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית…". רבנו אומר "ברכה זו אינה בצומח שכבר הבטיח 'ונתנה הארץ פריה' שהוא גבול שגבל ה' בכוחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה, ככד קמח הצורפית" {מל"א יז. אליהו הנביא והאלמנה}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ברכת התבואה לשלש שנים, לברכת "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר כדבר ה' אשר דיבר ביד אליהו הנביא לאשה מצרפתה בצידון" (מל"א יז יד-טו), ולנס השמן ע"י אלישע הנביא לאשת עובדיה (מל"ב ד, ג-ד). כלומר, "הברכה שיצוו ה', תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא את צמחה כמידי שנה בשנה", וכפי שדקדק הכתוב לומר "ועשת את התבואה". כלומר, הארץ נותנת לפי כוחה כמידי שנה, אלא תהיה ברכה בעיסה.

רבנו מציין את הסיפור בגמרא על רבי אלעזר איש בירתא שנהג לתת צדקה ביד רחבה, עד כדי כך שכאשר ראו אותו גבאי צדקה, היו מסתתרים ממנו, היות וכל מה שהיה לו, היה נותן להם. פעם אחת, אחר שנתן את כספו לצדקה, נשאר לו זוז אחד בו קנה מעט תבואה, אותה הכניס למחסן. כאשר אשתו באה לפתוח את המחסן, גילתה שכל המחסן מלא בתבואה, בגלל ברכת ה' לבעלה הצדיק.

 

רבנו מזכיר בהקשר זה את ברכת ה' לאבות – "בכל מכל כל". רבנו מסביר את דברי יעקב לעשיו: "וכי יש לי כל" (בר' לג יא): "בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם – אין החיסרון עושה רושם, והחסר נשלם מעצמו… והיא ברכת 'כל', והיא סוד 'כד הקמח לא תכלה'.

בברכה זו, זכו כל האבות. אברהם בכל – "ויהוה ברך את אברהם בכל" (ב' כד א). יצחק מכל – ויבא לי ואוכל מכל…" (בר' כז, לג). יעקב כל – "וכי יש לי כל" (בר' לג יא). כל זה מסביר את דברי יעקב לעשיו:

'קח נא את ברכתי… כי חנני אלהים וכי יש לי 'כל' – והנחסר נשלם מעצמו" כדברי קדשו.

 

המסר החשוב מדברי רבנו-אוה"ח-הק':

"והנחסר – נשלם מעצמו".

'בכל, מכל כל': האבות ראו בכל מה שיש להם – את מה שהם צריכים,

היות וזה מה שהקב"ה ראה לנכון לתת להם.

עלינו להאמין בקב"ה שהוא מקור הברכה,

וכל מה שיש לנו, מעט או הרבה – זה מה שאנו צריכים.

כאשר ברכת ה' שורה בתוכנו ובכיסנו – הכל מתברך על הצד הטוב ביותר.

 

 

 

"ברכת יהוה היא תעשיר – ולא יוסף עצב עמה" (משלי י כב).

ב.  "ברכת ה'" – בפרנסה.

 

בעבר הרחוק, בני האדם טרחו רבות ועבדו יומם ולילה בעיבוד האדמה כדי להוציא יבולים לפרנסתם. לצערנו, גם כיום בעידן הטכנולוגי, העובדים הופכים לעבדים, בכך שמבלים שעות רבות בעבודה, בשביל רכישת מותרות שבדרך כלל, לא נצרכות. כדוגמא, נציין את השכלולים הרבים במכוניות פאר, שאיש לא משתמש בהם, ולא נזקק להם.  
בעקבות חטא אדם הראשון, הקב"ה העניש אותו ואותנו, בכך שהאדמה תוציא את יבולה מתוך טורח ועצבון, בבחינת: "ארורה האדמה בעבורך – בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (בר' ג, יז).

החטא גרם לכך שהדברים באים בעצב. אך, יש מציאות בה יכולים לחזור למצב שלפני החטא, כאשר השפע מגיע בברכת ה', והוא איננו כרוך בעצב, כפי שהיה לפני החטא.


 העצב הכרוך בעושר שאינו בא מברכת ה', כרוך בשלושה מרכיבים:
1. ההשתדלות והטרחה בהשגת הממון, גורמים לעצב, כפי שקורה לרבים מהעמלים לפרנסתם.
2. בשמירת הממון. שמירת הממון גורמת טורח רב לאדם, ולכן בברכת כהנים מבקשים: יברכך ה' וישמרך".
3. בהוצאת הממון. רבים הם הקמצנים המצטערים על כל הוצאה ממונית.

ברכת ה' כפי שקראנו בפרשת השמיטה בה היבול של השנה השישית מספיק לשלוש שנים, גורם לכך שבעצם האדם לא עצוב, היות ולא טרח בעיבוד של האדמה, והפרנסה באה מתוך נועם, ויוכל לעזור לנצרכים מתוך שמחה.

בעצם, זו דוגמא טובה לשאר ההישגים להם אנו מצפים. על האדם לבטוח שהכול יושג בעזרת ה' ומתוך נועם ה', כדברי הכתוב החותם את הפרק בתהלים: "תפילה למשה איש האלהים" אותו מייחסים למשה רבנו: "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהלים צ, יז}.

"נעם ה'": מבקשים מהקב"ה: נעימות, מתיקות וערבות, כמו "ולחם סתרים ינעם" (משלי ט), כדברי מצודת דוד לפס': מבקשים מה' נעם של קדושה, בבחינת הכתוב: "לחזות בנועם ה' (תהלים כז).

"ומעשה ידינו כוננה עלינו": שנצליח במה שאנחנו עושים, ושהמעשה יצא לפועל מתוך נועם ה' – נעם של קדושה.

"ומעשה ידינו כוננהו": שמעשנו יכון על כנו, ולא ימוט בעתיד. יש המסבירים את עניין הכפילות בכך שהכוונה פה לעתיד. כלומר, במידה ויוזמתנו לא תצליח כעת, מבקשים אנו מה', שהיוזמה שלנו תצליח בעתיד.

 

כל זה מסביר את מעמד ירידת האש מן השמים בפרשת שמיני, בו התמנה אהרן הכהן לכהן גדול. אהרן בירך את העם בברכת כהנים ולא ירדה אש, ומאוד התבייש כדברי רש"י: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות… ולא ירדה שכינה לישראל. היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס עלי הקב"ה…" (שמות ט כג). לאחר שנכנס אתו משה רבנו וברכו את העם בברכת "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", מיד ירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבן. העם החל סוף לסוף לשמוח ככתוב: "וירא כל העם, וירונו ויפלו על פניהם".

כלומר, לא מספיק להקריב קרבנות באופן מעשי, אלא מבקשים שהכל ילווה בנועם ובעזרת ה'. כן יהיה לכם ולנו אמן.

 

ג.  "ברכת ה'" – בלימוד תורה.

רבן יוחנן בן זכאי העיד על תלמידו רבי אלעזר בן ערך "כמעיין המתגבר" (פרקי אבות פרק שני י). כלומר, כמו שהמעיין מימיו שופעים תמיד, כך חכמתו ולימוד תורתו של רבי אלעזר, שופעים ללא מאמץ, היות והם מלווים ב"ברכת ה' כי תעשיר", כדברי הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב) "מתוך שחסידים היו, תורתן משתמרת בקרבן". ולא עוד אלא שיהיה כמעין הנובע ולא יהיה צריך ליגיעה. וזהו: "ברכת ה'" – כאשר הקב"ה מברך את האדם בתורה – "היא תעשיר", שלא ישכח את מה שלמד, ויהיה שופע בחכמת התורה, וגם "ולא יוסף עצב עמה" – שלא יהיה צריך ליגיעה, אלא יהיה "כמעין המתגבר" כמו רבי אלעזר בן ערך.

רבנו הגר"א שכל ימיו עסק בתורה עד שידע את התלמוד בע"פ ישר והפוך אומר, שגם את התורה ניתן ללמוד מתוך נועם וללא יגיעה – "כמעיין המתגבר". גם פה ניתן לדבר על שלושת המרכיבים הנ"ל:

א. לימוד ללא טורח ומתוך נועם, כמו אצל רבי אלעזר בן ערך.

ב. הלימוד נשמר בזיכרון ולא משתכח, כמו אצל רבי אליעזר עליו אמר רבו ריב"ז: "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

ג. ההליכה לאור התורה בחיי יום יום – זורמת מתוך נעם ה'.


 לכאורה יש כאן סתירה, הרי יש צורך ביגיעה בלימוד התורה? השם משמואל מביא את הט"ז: "ויך את הסלע במטהו פעמים" (פרשת חקת). אם משה לא היה מכה בו, לא היו טורחים התנאים והאמוראים בתורה שבעל פה הדומה לסלע, אלא נאמר בו "ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" בלא טורח… והיה יוצא מים בלא קושיות ומחלוקת".

גם כאן, החטא גרם לצורך ביגיעה ובטרחה, שהיו נמנעים ללא החטא.

 

מוסר השכל: העולם נברא כך שהקב"ה משפיע עלינו מטובו ללא צורך ביגיעה.
מאז חטא אדם הראשון, האדם רוצה לקבוע את הישגיו לאור עמלו ללא קשר לברכת ה',

 ולקיים בכך הלכה למעשה "בזיעת אפיך תאכל לחם" הן בתורה והן בפרנסה.

יהי רצון שתקוים בכם ובנו הברכה: "נעם ה', ו"ברכת ה' היא תעשיר".

 

"אור זרוע לצדיק"

לראש ישיבת "פורת יוסף" – הרה"ג חכם עזרא עטיה ע"ה.

רבם של חכמי הדור הספרדים:

 הגר"ע יוסף ע"ה, הגר"מ אליהו ע"ה, הגר"ד שלוש ע"ה וכו'.

יום ההילולא שלו – י"ט אייר, למחרת ל"ג בעומר.

 

חכם עזרא עטיה ע"ה, שימש בקודש כר"י "פורת יוסף" האגדית במשך 45 שנה, החל משנת תרפ"ה {1925}, ועד לעלייתו לגנזי מרומים ביום י"ט אייר תש"ל {1970}. הוא זכה להעמיד דורות רבים ומבורכים של רבנים גאונים ספרדים, הלא הם: הרשל"צ חכם עובדיה יוסף ע"ה, הרשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה, הרב הראשי לת"א חכם חיים דוד הלוי ע"ה, הרב הראשי לנתניה חכם דוד שלוש שליט"א שזכיתי לשמשו כראש לשכתו, ראשי ישיבת פורת יוסף בשכונת גאולה חכם יהודה צדקה וחכם בן ציון אבא שאול ע"ה, ראשי ישיבת פורת יוסף בקטמון ובעיר העתיקה חכם שמעון בעדני וחכם שלום כהן שליט"א אצלם זכיתי ללמוד. חכם ששון מזרחי ע"ה, חכם יצחק כדורי ע"ה, הרבנים למשפחת עדס, שרבני, וכו'.

 

חכם עזרא נולד בחלב שבסוריה בשנת תרמ"ז. את השם עזרא נתנו לו הוריו ע"ש עזרא הסופר, שבבית הכנסת המיוחס לו, התפללו הוריו לתינוק שיקדיש את חייו לתורה. אכן, תפילתם התקבלה, והוא זכה להתגדל בתורה, ולהיות כאחד הגדולים שהעמיד דורות של מאורי ופוסקי הלכה, דוגמת הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו שהחזירו עטרה ליושנה, כפי שהייתה מאז ומעולם בדמותם של הרי"ף, דרך הרמב"ם, הרמב"ן ומרן רבי יוסף קארו ואילך.

חכם עזרא הוא נכד רבי ישעיה עטיה מחבר "בגדי ישע", ומצאצאי רבי שם טוב עטיה מתלמידי מרן רבי יוסף קארו.

 

בגיל 16 עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בירושלים. למרות הדלות ומות אביו, הנער הוכנס לישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה, אח"כ ל"שושנים לדוד", ומאוחר יותר ל"אוהל מועד", שלימים נקראת "פורת יוסף".

ראש הישיבה הרה"ג רפאל שלמה לניאדו ע"ה שעמד על חריפותו, קירב אותו, ואף שימש לו כחברותא.

עם פטירתו, נבחר חכם עזרא עטיה ע"ה לשמש כראש הישיבה.

ה"חזון איש" שהתפלפל אתו בתורה, אמר עליו: "סברתו של הרב עטיה – כסברת הרשב"א".

 

"אנא, שמע בקולי. הבן שלך יהיה אור גדול לעם ישראל.

הקב"ה חנן אותו בשכל ובזיכרון. הנח לו לשוב ללימודו בישיבה".

 

כך דברי חכם עזרא ע"ה למר יעקב עובדיה, אביו של מרן הרב עובדיה אותו לקח אביו לעזור לו בחנות המכולת המשפחתית בשוק הבוכרים. האבא שהופתע מהאורח הנכבד השיב לו: "צר לי, עלי להאכיל את ילדי הרכים, ופרנסתי דחוקה. אינני יכול לשאת את עול הפרנסה לבדי, גם לשכור פועל אין ידי משגת. לכן, הוצאתי את עובדיה בני בכורי מהישיבה, כדי שיסייע לי בחנות".

חכם עזרא לא איבד תקוה וענה לו: "אם זו הסיבה, שלח בחזרה את הילד לישיבה, ואני אשמש עבורך כעוזר. ביטול התורה שלו – יותר גדול משלי". האב לא יכל לעמוד בפני דברי קודשו, ושלח בחזרה את הילד לישיבה, ובכך זכינו לפאר הדור והדרו שהחזיר את עטרת ההלכה ליושנה אליבא דמרן רבי יוסף קארו, והעמיד דורות של גדולים בתורה.

 

כאשר הגר"ע יוסף ביקש מרבו הגר"ע עטיה לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל. הרב עיין בתעודה שם נכתב: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". הרב התנצל שלא יכול לחתום בגלל שהוא נמצא כעת במערב העיר ולא בפורת יוסף בעיר העתיקה שננטשה בגלל הקרבות שהתנהלו עם הערבים.

כדי להתרחק מ"מדבר שקר תרחק", החליט חכם עזרא לעשות את דרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה למרות הסכנה, ולחתום בין כותלי הישיבה הריקה, דבר המלמד אותנו על נקיות הדעת של רבנו. אשריו ואשרי חלקו.

 

בכנס רבנים, ראה חכם עזרא ע"ה שאחד הרבנים עומד בגלל חוסר במקום פנוי.

חכם עזרא קם והתנצל שהוא חייב לעזוב מחמת צורך דחוף,

וכך נמצא מקום לאותו חכם שעמד. כאשר נשאל אח"כ, הוא אמר:

"לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד, ואני יושב".

 

חכם עזרא ע"ה נהג למסור שיעור קבוע לבעלי בתים. באחת הסוגיות למדו על מציאת קן ציפור על ראשו של אדם. אחד התלמידים שאל את הרב, הייתכן? הרב ענה שאם זה נאמר בגמרא חייב להיות נכון. לאחדים מהמשתתפים  בשיעור, היה קשה לקבל את התשובה.

הרב התפלל בינו לבין עצמו לקב"ה שיוכיח להם שתורתו אמת. להפתעת הרב, נכנס תלמיד שנעדר מהשיעור כחודש ימים. הרב שאל לשלומו, ומדוע נעדר במשך תקופה לא קצרה. התלמיד סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם סיפר שראה פקירים הודים העושים מדיטציה ויושבים ללא תנועה במשך ימים, ואחד מהם אף הגדיל לעשות שמרוב דבקותו במשימה, הוא לא הרגיש שציפור מקננת מעל ראשו.

חכם עזרא ע"ה הודה לקב"ה לעיני כולם, איך הקב"ה גילה להם ע"י המעשה, שתורתו – תורת חיים אמת.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

והמצפה לגאולה קרובה ברחמים.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה..

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר  החדש "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, כהמשך לספרי הקודש "להתהלך באור החיים". .

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"אם בחוקתי תלכו -הרב משה אסולין שמיר

תאריך 20 במאי 2022

 

"אם בחוקתי תלכו –

ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כב, ג).

רבנו-אור-החיים-הק' חיבר ברוח קדשו,

מ"ב פירושים לפסוק הנ"ל בן שמונה מילים.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רקע לכתיבת הפירושים הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נהג לשחוט בכל יום חמישי עגל לכבוד שבת, ואת בשרו חילק לתלמידי חכמים עניים. לקראת אחת השבתות, נטרף כל הבשר שנשחט לתושבי העיר סאלי, מפאת מגיפה שפגעה בבקר.

השוחט התייצב  בפני רבנו-אור-החיים-הק' כדי לשאול את פיו, מה לעשות. הרב לקח אותו לרפת בקר של יהודי, ולאחר שסרק את העדר, הרב הצביע על אחד העגלים ואמר: "זה לא יהיה טרף, היות והוא נועד לתלמידי חכמים". אכן, לאחר השחיטה, הנס קרה ובשרו נמצא "חלק".

 לגביר העיירה, מאוד חרה שאין לו בשר לשבת, ודרש בתוקף מרבנו לקבל מנה, ואף היה מוכן לשלם על כל העגל. רבנו הסביר לו שהבשר הוקדש לחכמים, כך שלא יוכל לקבל. כאשר העשיר ראה שתלמיד חכם אחד הנראה כעני מקבל את מנתו, הוא פנה לרב והחל לזלזל באותו תלמיד חכם. הרב שמע ולא הגיב.

בלילה, ניגלה אליו בחלום מו"ר אביו הרה"צ רבי משה בן עטר ע"ה והודיעו, שנגזר עליו בשמים לצאת לשנת גלות, בגלל שלא מחה בפני אותו עשיר, על פגיעה בתלמידי חכם.

במוצש"ק, הרב לקח את מקלו ותרמילו ויצא לגלות, כך שבכל לילה ישן באחת הקהילות, מבלי לגלות את זהותו.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט).

בערב שבת ק', יורדים לעולם ט"ל אורות של "נשמות יתירות",

 המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה (זהר).

 

ביום שישי ערב שבת פרשת "בחקותי", רבנו-אוה"ח-הק' היה בדרכו לאחת הקהילות. בחצות היום, רבנו טבל בנהר לכבוד שבת, והתיישב בצלו של עץ תמר, כדי לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום.

הרב התקדש לקראת שבת המלכה, וזיכוהו משמיא לחבר מ"ב פירושים לפסוק הראשון של הפרשה "אם בחקותי תלכו – ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם", כאשר בכל פעימה כשישב לנוח, חידש י"ד פירושים אותם חרט במקלו על החול, מחוסר כלי כתיבה, כך שלכל סעודה, חידש י"ד פירושים.

 

"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). על הפס' הנ"ל אומר הזהר הק': בעש"ק יורדים לעולם ט"ל אורות בבחינת "נשמות יתירות" המתחברות לצדיקים המקבלים את השבת מתוך שמחה, קדושה וטהרה.

 רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להתחבר לאותן נשמות קדושות מהעולם העליון, דבר שהשרה עליו רוח ממרום, בדמותם של מ"ב פירושים מתוקים מדבש, המשופעים בחידושים זכים וטהורים מעולם תורת הח"ן.

 

ביום השישי לקראת פרשת "בחקותי",  מן הראוי ללמוד את אותם פירושים בעיון,

  ובכך להתחבר למחברם הק', בבחינת "אגורה באוהלך – עולמים" (תהלים סא ה).

 כאשר לומדים מתורת הצדיק, הוא מתחבר אלינו. {הלימוד מהמילה 'עולמים', ולא עולם}.

 

בהגיעו לעיר, נכנס רבנו לביכנ"ס והתיישב בפינה, כאחד העניים מדלת העם. בתום התפילה, ניגש אליו השמש והזמינו לביתו, וגם נהג בו כבוד, למרות שלא ידע את זהותו האמתית. בתום הסעודה, סיפר לו השמש שמקובל אצלם אחרי הסעודה, ללכת לרב הקהילה, כדי לשמוע דרשה, ואכן כך עשו.

רב העיר היה מקובל עצום וכבר בפתיחת דבריו גילה להם שגילו לו משמיא י"ד פירושים שחודשו באותו יום, ע"י רבם של ישראל, הרה"ג רבנו חיים בן עטר, בעל האור החיים הק'. הרב גם הדגיש בפניהם, שהפירושים הנ"ל נלמדים בשמים. לשמע התארים, רבנו-אוה"ח-הק' נעמד ואמר: "חיים", (בלי תארים), דבר שגרם למהומה רבתי. "איך אתה מזלזל ברבם של ישראל ומכנה אותו בשמו הפרטי בלבד, צעקו המשתתפים? רבנו-אוה"ח-הק' התיישב ולא ענה.

 

בדרכם חזרה הביתה, המארח הסביר לו שגם למחרת אחרי סעודת שבת, הם ילכו לדרשת הרב, ושלא יגרום בושות, היות ורבי חיים בן עטר נחשב לאיש קדוש, ורבם של ישראל.

 בדרשתו השניה, הרב סיפר על עוד י"ד פירושים שחוברו ברוח הקודש ע"י רבנו-אור-החיים-הק', והוא זכה לקבלם.

כאמש, כן עתה. רבנו-אוה"ח-הק' נעמד על רגליו ואמר "חיים" (ללא תארים).  שוב כולם התרגזו, אבל רבנו לא ענה.

 

 הדברים חזרו על עצמם גם בסעודה שלישית, ומשתתפי השיעור החליטו לשים אותו במעצר באחד המחסנים, על כך שפגע ברבם של ישראל.

במוצ"ש לפני ההבדלה, סערו רוחות חזקות ובית המדרש מט ליפול, דבר שהפליא את הציבור, היות והחורף כבר חלף לו, והאביב במרכזו, כך שלא יכלו לקיים את ההבדלה על היין.

רב הקהילה שכאמור היה מקובל גדול, עשה שאלת חלום בה הוסבר לו, שלא ניתן להבדיל כל עוד רבנו-אור-החיים-הק' נמצא אצלם במעצר, ושר הגהינום זועף, על כך שלא יוכל לחדש את פעילות הגהינום, כל עוד רבנו-אוה"ח-הק' לא הבדיל על היין.

כמו כן, נאמר לרב הקהילה שיבשר לרבנו-אוה"ח-הק', שהיות והוא התבזה במשך השבת – מידה כנגד מידה, רשאי להפסיק את עונש הגלות, ויוכל לשוב לביתו ואל בית מדרשו. הציבור ביקש סליחה מרבנו-אוה"ח-הק' שהסביר להם את פשר המעשה, אח"כ עשו סעודת מלווה מלכה לכבוד ה' ומשיחו – רבנו-אוה"ח-הק'.

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

 זהירות בכבוד תלמידי חכמים.

 

נ – ע – ל: לחכמים האמתיים ישנם שלושה כוחות:

 נ-שיכה, ע-קיצה, ל-חישה. ר. תיבות נ-ע-ל,

לכן ה' אמר למשה: "של נעליך מעל רגליך".

 אל תשתמש בכוחותיך הרמוזים במילה נ-ע-ל נגד עמ"י.

(רבי צבי אלימלך מדינוב, "בני יששכר").

 

 

חייבים לנהוג כבוד בתלמידי חכמים ככתוב (פרקי אבות ב, טו): "והוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים –

והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה – שנשיכתן נשיכת שועל – ועקיצתן עקיצת עקרב –  ולחישתן לחישת שרף –

וכל דבריהם כגחלי אש". ר"ת נ-ע-ל.

"והוי זהיר בגחלתם": הביטוי הנ"ל רומז לכך שהגחלים מטעים, לעיתים הם נראים ככבויים, אבל במגע איתם, נכווים.   

 כנ"ל תלמידי חכמים. התורה אותה ספגו בקרבם, יכולה לגרום לצרות צרורות לפוגעים בהם, גם אם זה בצדק.

 סיפורים רבים אודות אנשים שנפגעו מקפידת תלמיד חכם, ידועים למכביר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

"הא מה אני מקיים 'אם בחקותי' – שתהיו עמלים בתורה".

 (רש"י ע"פ תו"כ בחוק' פרשה א, ב).

 

מעלת מצות לימוד תורה, שמקרבת את הגאולה:

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה.

ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו".

(שו"ע י"ד  סימן רמה).

רמז לגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים ב-י"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

 

בזכות לימוד תורה – ניגאל ב–י"ד רמה.

רבנו-אור-החיים-הק': "כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

פרשת השבוע "בחקותי", מבטיחה לעם ישראל שפע של ברכות, בכל תחומי החיים.

א ביטחון כלכלי: "ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו… ואכלתם לחמכם לשובע" (ויקרא כו ד – ה). המדרש אומר: "כדרך שעשתה בימי אדם הראשון" (ספרא). "ואכלתם לחמכם לשובע" – "אוכל קמעא, והוא מתברך במעיו" (שם).

ב שלום ובטחון: "וישבתם לבטח בארצכם. ורדפתם את אויבכם, ונפלו לפניכם לחרב…" (ויקרא כו ז).

ג. שלום בתוך עם ישראל: "ונתתי שלום בארץ" – בין בני ישראל, כדברי הרמב"ן. (ויקרא כו ו).

ד. שלום לחיי עולם הבא: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו יא – יב).

 

מהאמור לעיל עולה, שישנו כוח רוחני בידי עם ישראל לשנות את סדרי בראשית, ואף לנסות לחזור לימי אדם הראשון בגן עדן טרום החטא, כדברי המדרש: "בשעת בריאת העולם, נטלו הקב"ה לאדם הראשון והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. כל מה שבראתי – בשבילך בראתי.

תן דעתך  שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם אתה מקלקל, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז).

 

הצופן לקיום השפע הרוחני והכלכלי הנ"ל – טמון בפס' הפותח את פרשתנו:

"אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (בחקותי כו, ג). ע"י עמל התורה וקיום מצוותיה (רש"י ע"פ ויק"ר)..

כעת ניתן להבין, את הקשר הסמאנטי הבא לידי ביטוי, בסמיכות שבין פרשת בחוקותי, לבין חג מתן תורה הבעל"ט.

 

בחג השבועות – חג מתן תורה, אנו נידונים על לימוד תורה (השל"ה הק').

השל"ה הק' כתב בשם ספר "תולעת יעקב": ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקב"ה להשגיח ולדרוש מעשה האדם, כן רצה ביום מתן תורה להשגיח ולדון על 'פירות אילנות העולם'. ופירות האילן הם הנשמות. והדין ביום זה, הוא על שביטלו עצמם מן התורה, והוא אומרם 'נידונים על פירות האילן" –  שלא הושלמו כראוי". שלא למדו תורה כראוי.

יוצא שבחג מתן תורה, נידונים אנו על כמה חידושי תורה נחדש, וכמה אורות מהאור הגנוז האלוקי נגלה, וכו'.

 לכן, חשוב מאוד עניין התעלות בתורה ובמידות, לקראת חג מתן תורה.

 

 

 

 

 מצות לימוד תורה:

שו"ע י"ד סימן רמה.

"מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חייב ללמד עצמו…".

הטור מוסיף ב- י"ד סימן רמה: שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם" (דב' יא, יט).

 

י"ד סימן רמה: רמז לכתוב בגאולת מצרים: "ובני ישראל יוצאים בי"ד רמה" (שמות י"ד ח"י).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: בזכות התורה ניגאל ע"י משה רבנו: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

ב- י"ד סימן רמו פוסק מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורים, בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים,

אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה".

 

       "אם בחקותי תלכו,

                 ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם" (ויקרא כו, ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' הקדיש מ"ב פירושים מתוקים מדבש לפס' הנ"ל,

כדי להנחות אותנו – איך לעלות במעלה הר ה', לקראת חג מתן תורה,

 וע"י כך לזכות במנה אחת אפיים מהאור הגנוז שבה.

וכן, לזכות בברכות הגשמיות והרוחניות הפותחות את הפרשה:

"וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ… ונתת משכני בתוככם…

והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם…", ולהימנע מהקללות שבה.

 

"ודברת ב"ם  – בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דב' ו, ז).

ב"ם = מ"ב גימ' 42. רמז ל- מ"ב פירושי רבנו.

מהפס' לומדים, שמצוה ללמוד תורה בכל מקום בו אנו נמצאים.

להלן י"ב פירושים – ד' לכל סעודת שבת.

 

פירוש א':

רבנו-אור-החיים-הק' מביא בראש דבריו את דברי המדרש המסביר שהביטוי "אם בחקותי תלכו", מתייחס ל"עמל התורה". להלן לשון המדרש: "אם בחקותי תלכו', יכול אלו המצות. כשהוא אומר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו' – להיות עמלים בתורה" (רש"י ע"פ תו"כ. בחוקותי פרשה א, ב).

באף מצוה בתורה, לא נאמר שיש לעמול בקיומה, פרט למצות לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, שואל שאלות על מבנה הפסוק.

א. מדוע "קרא הכתוב 'עמל התורה, חוקה"?

תשובה: "לצד שיש בה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים שלוש והם ידועים אצלו. כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק" כלשון קדשו. לכן, הקב"ה ברא את השכחה, כדי "שיהיה האדם לומד ושוכח".

בביטוי "חוקה חקק" רומז רבנו, שיש ללמוד לעומקם של דברים, עד שתהיה התורה חקוקה על לוח ליבנו, כדבריו בספרו "ראשון לציון" {ספרו הראשון בא"י}, וכך דברי קדשו: "יצוונו לטרוח בתורה להשיג עומקם. לא לשטחיות הדברים, אלא החכמה וההתבוננות בה, ולהוציא דבר מתוך דבר, כי זהו עיקר הידיעה… כי כל העוסק בתורה בלי טורח לרדת לעומקה, הרי זה ככוסס חיטים מבלי דעת. ואחר עשות מלאכות הנעשות בחיטים – יטעם כצפיחית בדבש. וזה העוסק בתורה, צריך להתיש כוחו ולהעמיק לדעת עומק דבריה… ואחר שירד לעומק העניין, יולדו לו עניינים רבים" (ראשון לציון. משלי ב, ב).

"אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז).

על הפסק' הנ"ל אומר רבי אליעזר: ולהורות כי האדם חסר, וצריך אליו השלמה וכו'.

באדם ישנם ג' כוחות אותם צריך להוציא אל הפעל. א. כוחות הגוף. ב. כוחות הרוח. ג. כוחות הנשמה.

כוחות הגוף – כאשר האדם יאכל באופן בריא ויעסוק בספורט, הוא יפתח את יכולותיו הגופניות.

כוחות הרוח – לאדם יש חכמה בינה ודעת. במידה וילמד וישכיל, יוכל להגיע להישגים גבוהים במדע.

כוחות הנשמה – ליהודי יש נשמה אלוקית היוצאת אל הפעל, רק ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה.

 

"אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה" (משלי ב, ד).

אם נתייחס לתורה כמו שאנחנו מתייחסים להצלחה בעסק, אז נבין מהי יראת ה'. אנשי עסקים עושים לילות כימים להצלחת עוד עסקה, ראה החקירות האינסופיות בתחום.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בבוא עת הלימוד של אדם, והנה איש אומר לו כי הזדמן לפניו ריווח גדול בלתי נמצא, והוא יעמוד מהספר ויבטל קביעותו, ידע שחורש רעה, כי מכחיש חס ושלום בהבטחת הקב"ה שאמר העוסק בתורה – נכסיו מצליחים" (עבודה זרה יט ע"ב. ראשון לציון משלי ג).

 

בשיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את התורה, הוא מדגיש את עניין הלימוד לעומק. להלן השיר:

 

"מבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

 הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשום בינותיך.

במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים.

 ואז תיוושע מאלוהי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

 ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה גם נפשך".

 

(השיר בו חותם רבנו-אוה"ח-הק' את פירושו לתורה, השיר נשמט מדפוסים מאוחרים,

 ע"פ הרב ראובן מרגליות בספרו "תולדות אור החיים" עמ' מו.).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בשיר הנ"ל, שרק ע"י עמל התורה הכולל מיקוד למידה ועיון במקורות, נוכל לזכות להאיר באור תורת אלוקים חיים. וכדברי קודשו בשיר:

 "הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך / במראה מקום תן עיניים / ויאירו דברי באור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בספרו 'חפץ ה': "וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת. ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא – יבוא אצלו  לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו הברכה" (שבת פח ע"ב. ד"ה גמרא למיימינים):.

 

הרשב"י – בוצינא קדישא, שבימים אלה עוסקים אנו בהילולתו, זכה להוריד לעולם את אור הזהר הגנוז בתורה – בגלל דבקותו, התמקדותו, צערו, והתמסרותו לתורה ללא גבול, במשך שלוש עשרה שנה. רצף ומיקוד מטרה.

"רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). אתה לומד – תלמד, בבחינת "אדם כי ימות באוהל" – אוהלה של תורה.

 

רבי עקיבא שישב ועסק בתורה ללא הפסקה במשך עשרים וארבע שנים, זכה שכל המשנה אליבא דרבי עקיבא, כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין – רבי מאיר, סתם תוספתא – רבי נחמיה, סתם ספרא – רבי יהודה, סתם ספרי – רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).

המסר האמוני מדבריהם הקדושים: עלינו להתמקד ולהתמיד במה שאנחנו לומדים ועושים.:

באת ללמוד – תלמד. באת להתפלל – תתפלל, באת לברך – תברך וכו'. אל תפסח על שני הסעיפים. 

 

"במראה מקום תן עיניים / "ויאירו דברי באור החיים".

 עלינו לעיין היטב במקורות הרבים, היות וכל רעיון תורני מבוסס על מקורות רבים אותם קיבלנו במעמד הר סיני.

 

במצות לימוד תורה, קיימות שתי מצוות:

האחת – לימוד תורה על מנת לקיים את מצוותיה בבחינת הכתוב: "והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך, ואז תשכיל" (יהושע א, ח).

השניה – לימוד תורה, לשם קיום מצות עשה של ידיעת התורה. (הלכות תלמוד תורה. שו"ע הרב, פרק ב' סעיף ד).

הלימוד השני נקרא בשם "חוקה".

 

עיקר לימודם של האמוראים היה בשינון החומר. הגמרא בתענית (ח, ע"א) אומרת שהאמורא ריש לקיש היה חוזר על לימודו ארבעים פעם לפני שהגיע אצל רבי יוחנן, כדי שהלימוד יהיה מחודד בפיו.

הגמרא במסכת מגילה אומרת, שהאמוראים חזרו על תלמודם 40 פעם, עד שנראה כמונח בכיס: "תנא מיניה ארבעים זימנין, ודמי ליה כמאן דמונח בכיסיה" (מגילה ז ע"ב). למה בכיס ולא בכספת? בכיס, אדם רגיל למשמש בכיסו, כדי לבדוק את כספו. כלומר, בכל רגע נתון, האדם חייב להיות מחודד בדברי תורה, ולשלוף מיד את חידושיו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

 ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תושב"ע היא כלולה בתורה שבכתב, ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי לשון רבים, שצריך לקבוע עיתים בתורה ביום ובלילה.

והמסורת לשון יחיד, כי ב' העיתים הם ביום אחד".

 

עוד שאלות: מדוע המילה "בחקתי" שהיא בלשון רבים, נכתבה ללא וא"ו – בחוקותי.

כמו כן, מדוע לגבי שמירת "חקתי" התורה משתמשת בפועל "תלכו".

וכן מדוע לא נאמר: "אם תהיו עמלים בתורה", במקום "אם בחקתי תלכו".

 

 סיכום הפירוש הראשון של רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. ללמוד תורה גם בדברים הידועים לנו, "כי חפץ ה' בעסק התורה, חוקה חקק…".

ב.  ללמוד תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה.

ג. לקבוע עיתים לתורה יומם ולילה.

 

ד. ללמוד תורה גם בדרך. "וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך'  (דברים ו ז), באהבתה ישגה תמיד" (ע"פ משלי ה יט): "באהבתה תשגה תמיד", עד שישכח את כל טרדותיו המפריעות לו ללמוד תורה.

ה. ללמוד וגם ללמד אחרים. את זאת הוא לומד מכך שמבטאים "בחקתי" בלשון רבים, ללא האות ו'.

ו. התורה צריכה להיות חקוקה בליבנו, לכן השימוש במילה "בחקתי".

 

 פירוש ב':

 להרגיל את הגוף ואת הנשמה בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

וכדברי קדשו: "שהיה דוד המלך חושב לעשות עניינים {אחרים} – ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו: 'אם בחקותי תלכו' – פירוש, הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד לרוב החשק והרגילות".

על האדם להרגיל את  בלימוד תורה, עד שרגליו של האדם ילכו מאליהן לבית המדרש, כמו שאמר דוד המלך: "חישבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהלים קיט נט).

 

הקנה מידה לאהבת התורה יהיה: ההליכה לביהמ"ד, תהפוך לטבע שני אצל אוהב התורה. המדרש מסביר שדוד אמר: "רבש"ע, בכל יום הייתי מחשב ללכת למקום פלוני…, והיו רגלי מביאות אותי לביהמ"ד. לכן, הסבר הפס' יהיה:

 אם תעמול בתורה = {בחקתי},  התוצאה תהיה: "תלכו" = ילכו רגליך מאליהן לבית המדרש.

 

זוהי אבן הבוחן  לאהבת התורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות: "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… ואם בטלת מן התורה – יש לך בטלים הרבה כנגדך" (ד, י). לימוד תורה על כף המאזניים – מול כל דבר אחר. השאלה, במה אתה בוחר.

                                                                              

 

פירוש ג':

לימוד תורה ע"פ: פשט, רמז, דרש, סוד = פרד"ס. לכן, "תלכו" בד' הדרכים,  בחקתי – ברבים = ד' פירושים.

וכלשון קודשו: "עוד ירצה ע"פ מאמרם ז"ל (זהר בלק, רב ע"א), כי התורה יש בה ד' דרכים, והם פשט, דרש, רמז, סוד. ומאלו נפרדו ע' פנים, וכל אופן לכמה אורחין, ושבילין, ונתיבות – והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, תלכו, פירוש: בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל".

 

 

 

פירוש ד':

 "נפש בריאה בגוף בריא". בכדי שתוכל לעמול בתורה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו), תדאג לבריאות הגוף, כך שתוכל לעבוד את ה' בכל אשר תפנה. וכדברי קודשו: "וכתב רמב"ם: ישים אל ליבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת ה'. שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב…". נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד ה', עד כאן. והוא מאמר הכתוב כאן: 'אם בחקתי תלכו' – בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה, במשתה, בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות". כלומר, העיסוק בענייני העולם הזה – יהיו לצורך עבודת ה' כמו לימוד תורה. נדגים מהאוכל. לאכול, בבחינת: "צדיק – אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), ולא לתאבון.

כ"כ, "תלכו" – הליכה ממש, הליכה רפואית כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "ישים על ליבו שיהיה גופו שלם וחזק כדי שיהיה נפשו ישרה לדעת את ה'" (הלכות דעות פרק ג').

 

אומרים בשם הרמב"ם את נוטריקון המילה בר-יא-ות:

 בר = בולם רוגזו + יא = יגביל אכילתו + ות = ויגביר תנועתו.

כך, יוכל כל אחד מאתנו לזכות לעמול טוב יותר בלימוד תורה, ובעצם בכל מה שאנחנו עושים.

 

פירוש ה':

"הרשות נתונה ללומדי התורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילים, ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יכול הכתוב שאת, ככל אשר תשיג ידו בתורתו… בפרדסה" {ע"פ: פשט, רמז, דרש וסוד}. התנאי יהיה: "ואת מצותי תשמרו' – פירוש: שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. כגון, שלא לטהר את הטמא. 'ועשיתם אותם' – שלא לטמא את הטהור. והוא מאמרם ז"ל: 'המגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אין לו חלק לעולם הבא" (אבות פ"ג. משנה יא).

פועל יוצא מאמור לעיל: אתה יכול לדרוש כאוות נפשך, אבל בהתאם לכתוב {"כאשר יכול הכתוב שאת"} והכי חשוב,  בהתאם להלכה.

 

פירוש ו':

"ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה). אסור לעם הארץ להתנהג בחסידות, שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים. כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבא עבריין", ורבנו מביא דוגמא לכך מהגמרא על אדם שגדר עצמו לקיים מצות עונתה דווקא בליל כיפור, היות והקביל אותה לשבת, וראה בה מצוה גדולה, ברוב עם ארציותו.

לכן נאמר בפס' "אם בחקתי תלכו' שהוא עסק התורה, אז 'ואת מצותי תשמרו' – פירוש: תעשו להם משמרת, כדי לקיימם גדרים ושמירות, ולא זולת זה" כדבר קדשו. כלומר, רק אדם שעוסק בתורה ובקיא בהלכה, יכול להתנהג בחסידות.

 

פירוש ז:

"הוי גולה למקום תורה" (אבות ד, יד) כדברי רבי מאיר. לגלות לכל מקום בו אדם יכול ללמוד תורה, כמו רב אידי שהלך למקום לימודו במשך שלושה חודשים, למד יום אחד, ואח"כ חזר לביתו מהלך ג' חודשים, כך שלמד רק יום אחד (חגיגה ה ע"ב). על שמו נטבע מטבע הלשון: "רבנן בר בי רב – דחד יומא".

הסבר הפס': "והוא אומרו 'אם בחקתי' שהוא עסק התורה – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

'ואת מצותי תשמרו' – שעיקר עסק התורה צריך שיהיה לשמור ולעשות. והוא אומרו 'אם בחקותי' – שהוא עסק התורה, תנאי הדבר, 'ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם".

 

רבנו מביא את שאלת התוספות (ברכות י"ז ד"ה 'העושה'): פעם נאמר בגמרא (ברכות  יז ע"א): "הלומד שלא לשמה – נוח לו שלא נברא", ופעם נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", עונים התוספות: "כי הם ב' אופני לימוד שלא לשמה: א' – לקנטר, וא' להתכבד. לקנטר – נוח לו שלא נברא. להתכבד – יעסוק , שמתוך וכו'" {שלא לשמה יבוא לשמה}.

רבנו אומר עוד: שאין ללמוד בבית, היות ובני הבית יטרידו אותו, לכן נאמר: "תלכו – צריכים שתלכו ממקומכם אחריה".

בהמשך אומר רבנו לאחר פלפול ארוך: "התורה מגנה ומצלא מיצר הרע" (ע"פ סוטה כא ע"א), בתנאי שילמד תורה לשמה. דואג ואחיתופל שלא עסקו בתורה לשמה, התורה לא הגנה עליהם וחטאו. וכדברי קדשו: "אלא מעתה, דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, אמאי לא אגינא עלייהו? ולדברנו אין קושיא: שהם היו לומדים {תורה} מתחילתם שלא לשמה, אין כוח בתורה כזו להגן עליו מיצר הרע".

 

פירוש ח:

רבנו מביא שתי סברות מהגמרא, איך להילחם ביצר הרע. רבי יוחנן {חנינא} ורבי יונתן הלכו בדרך, והגיעו לצומת דרכים. בדרך אחת היה בית עבודה זרה, ובדרך שניה – בית בושת. רבי יוחנן הציע לעבור בדרך עבודה זרה, היות ובין כך אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר עבודה זרה, כך שלא יחטאו. רבי יונתן הציע לעבור בדרך בית בושת, כך שיצרכו להתגבר על היצר הרע, ויזכו לשכר גבוה (עבודה זרה יז ע"א).

רבנו פותר את הבעיה: לאור הפס' שלנו "אם בחקותי תלכו וכו', יש לנהוג כדעה השניה של רבי יונתן, שאם עמלים בתורה = 'אם בחקותי תלכו', ואני מבטיחכם ש'את מצותי תשמרו' –  שיהו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק {להתגרות ביצר}, לזה אמר 'ועשיתם אותם' – כדי שתטלו שכר כעושה מצוה וכו', כדברי קדשו.

 

פירוש ט:

"התורה נקנית במ"ח דברים – בתלמוד, בשמיעת האזן, בערכת שפתים… במיעוט סחורה, במיעוט תענוג, במיעוט שינה, במיעוט שיחה וכו'" (פ. אבות ו). הסבר הפס' לאור המשנה: "והוא מה שאמר כאן 'אם בחקותי תלכו – אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר: 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם מ"ח דברים, כי יש בהם בחינת המניעות. וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינת המעשה, וכנגדם אמר: 'ועשיתם אותם'.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בנושא עמל התורה: "הצדיקים הגם שעושים מצוות, וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג טז): "עמל היא {הוא} בעיני", אלא אדרבא, כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים – לרוב חשקם בתורה" (רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כג כא).

 

פירוש י:

רבנו טוען: עסק התורה יותר חשוב מקיום מצוות, היות ו"עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה (סוטה כא ע"א).  כאשר אדם עושה עבירה, זה יתקזז לו ע"י מצוה אותה עשה. עם הזמן, אם ימשיך להרשיע, עלול להישאר ללא מצוות. מצות עסק התורה לעומת זאת, תלווה את האדם לעולם העליון, כדברי רבנו בפרשת אחרי מות (ויקרא ח"י ד): "עוד יכוון באומרו ללכת בהם על דרך מה שאמר הנביא: 'צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו' וגו' (יחזקאל לג יב). שאם יהיה צדיק כל ימיו וירשיע לבסוף, הרי זה הפסיד זכותו, ולא ילך עמו {זכותו} ביום לכתו לעולם העליון, לזה ציוה ה' ואמר: "ללכת בהם".

 

פירוש מ"א:

על האדם לזכור כל יום את יום המיתה, כך יקיים מצוות, וכל ימיו יהיה בתשובה.

רבנו אומר ע"פ המשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות פ"ב). וכדברי קדשו: "והוא מאמר 'אם בחקותי', שהיא גזרת המיתה שחקק ה', שאין מידו מציל. אם תלכו בהם, שכל יום יאמר למחר ימות, זה ודאי 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" כדברי קדשו.

 

פירוש מ"ב.

הזוכה ללמוד וללמד תורה מתוך עמל רב כמו רבי חייא, יזכה לעלות ולהתעלות בעולם האמת, ללא סיוע של מלאכים. רבנו מביא את המעשה על אליהו הנביא שאמר לרבנן: "סימן להכיר כסאו של רבי חייא בהליכתו מגן עדן של מטה לישיבה של מעלה – שהיה עולה מעצמו ולא היה צריך למלאכים להעלותו כשאר הצדיקים. וזה השגתו הייתה, באמצעות השתדלותו בעסק התורה לעצמו ולאחרים" (בבא מציעא פה ע"ב) כדברי קדשו.

הסבר הפסק': "אם בחקות – אם תעמול בתורה, 'תלכו' – תלכו ותעלו בעולם האמת, ללא סיוע מלאכים.

 

השם מ"ב.

הוא אחד משמותיו הקדושים של הקב"ה. "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן מ"ב אותיות אין מוסרים אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מידותיו, וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה, אימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא". (קידושין עא, ע"א).

העולם נברא בשם מ"ב. כיצד? הפסוק הראשון בבראשית פותח באות ב', והשני מסתיים באות מ' = מ"ב.

 

הרמב"ם כתב שבתפילין יש מ"ב אזכרות הוי-ה.

כמו כן, "אהי-ה (אשר) "אהי-ה" גימ' מ"ב – 42. {הוי-ה – גימ' "יוד – 20 + ה גימ' 5  + וו גימ' 12 + ה גימ' 5} גימ' מ"ב.

התפילה הקבלית "אנא בכוח" של רבי נחוניה בן הקנה – בת מ"ב תיבות.

מ"ב מסעות נסעו בני ישראל בדרכם במדבר לארץ ישראל.

בקריאת שמע נאמר: "ודברת בם" – לדבר בתורה "בם" גימ' מ"ב – 42.

 

 

"אור זרוע לצדיק"

מידת הענוה של רבנו הרש"ש הק'

רבי שלום מזרחי שרעבי ע"ה:

 

רבנו הרש"ש שימש כראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים, במשך כ"ו שנים, בין השנים 1751 – 1777. הוא נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, ובר סמכא בכל מה שקשור בפרשנות כתבי רבנו האריז"ל.

כתבי הרש"ש, ממשיכים לתפוס מקום של כבוד בכותל המזרח, בעולם הקבלה:

"סידור הרש"ש" בו כלולות כוונות עמוקות ע"פ תורת הקבלה, ובו מתפללים המקובלים.

"רחובות הנהר". "פירוש והגהות שמ"ש" = {שלום מזרחי שרעבי}, "אמת ושלום". "נהר שלום".

רבנו הרש"ש נולד בשנת ת"פ – 1720 לרבי יצחק ע"ה. יש האומרים שהוא נולד ביום פטירתו של המשורר רבי שלום שרעבי ע"ה, בצנעא או בשרעב שבתימן. עוד בילדותו, הוא התמסר ללימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר.

בילדותו התייתם מאביו, דבר שאילץ אותו לצאת לעבודה לפרנסת אמו ואחיו הקטנים.

למרות העבודה, הנער ברוך הכישרונות, המשיך לעסוק בתורה, ובפרט בספרי קבלה בכל רגע פנוי.

 

יום אחד, שלום הנער החליט להגיע לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, כדי להתבשם מתורת הקבלה שפרחה בין חכמיה, ובראשם המקובל האלוקי הרב גדליה חיון ע"ה, מייסד וראש הישיבה.

הדרך לירושלים הייתה ארוכה וקשה. מעדן שבתימן לבומביי שבהודו, ומשם לעיר הנמל בצרה שבעיראק. בכל מקום אליו הגיע, הוא עבד כדי לממן את הכרטיס לתחנה הבאה. בבגדד הוא עבד כעגלון של גביר. בערבים ובשבתות המשיך ללמוד בספר הזהר, בישיבה שעל קברו של הרב יצחק גאון. מבגדד המשיך לחלב שבסוריה, ומשם לארץ ישראל.

כאשר הגיע סוף סוף לישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים, הוא ביקש מראש הישיבה לעבוד כשמש תמורת אש"ל. מידי יום, הוא ישב בפינה עם ספר תהלים, אבל אוזניו היו כרויות לחידושי תורת הח"ן שבקעו מבית המדרש.

 

עם הזמן, התחילו להתעורר שאלות בשיעורי הקבלה, להן לא היה מענה מצד ראש הישיבה הרב גדליה חיון ע"ה.

בכל לילה, הרש"ש הצעיר נהג לכתוב את התשובות לשאלות על פתק, אותו הסתיר בספרו של ראש הישיבה.

התופעה הנ"ל חזרה על עצמה מספר פעמים, דבר שהדהים את ראש הישיבה כאשר פתח את הספר למחרת. תדהמתו גדלה עוד יותר, מעומק התשובות הקבליות שהיו בפתקים, והיה בטוח שאליהו הנביא זכור לטוב כתב אותן.

 

ביתו של ראש הישיבה חנה, החליטה להתחקות אחרי התופעה. באחד הלילות, היא ראתה איך הרש"ש השמש שם את הפתק עם התשובות בספר. הבת רצה מיד לאביה וסיפרה לו על כך, דבר שפתר את חידת הפתקים.

הרב גדליה ע"ה, ניגש חיש מהר לחכם שלום הצעיר, כדי לתהות על קנקנו. חכם שרעבי ביקש מהרב גדליה שלא יגלה את זהותו האמתית, היות והוא מעדיף להמשיך לשרת כשמש.

 

ראש הישיבה הרב גדליה חיון חשב אחרת, היות והוא הבין שמן השמים העלימו ממנו תשובות, כדי שחכם שלום הצעיר יענה את התשובות, ובכך זהותו האמתית תתגלה. לכן, כבר למחרת הוא הושיב אותו לידו בשיעור לתדהמת חכמי הישיבה, וגם נתן לו את ביתו חנה לאישה.

בהיותו בן 31, הרש"ש התמנה לשמש כראש הישיבה אחרי מות הרב גדליה חיון ע"ה, שהיה ידוע כקדוש עליון.

הרש"ש שימש בקודש כ"ו שנים – כמנין הוי-ה. הוא זכה לכך שגם בנו הרה"ג חכם חזקיהו יצחק ע"ה, ונכדו הרה"ג חכם רפאל אברהם ע"ה, ישמשו בקודש כראשי הישיבה.

 

הרש"ש יסד חברת רבנים מפורסמים בשם "חברת אהבת שלום". בין תלמידיו, ניתן למנות את גאון הגאונים החיד"א שפרסם עשרות ספרים, הרה"ג יום טוב אלגזי ששימש כראש הישיבה אחרי פטירת הרש"ש, הרה"ג ישראל יעקב אלגאזי ע"ה. הרה"ג רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש"ט שהיה מבוגר מהרש"ש בעשרים שנה, בכל זאת ראה בו כרבו. הרה"ג חכם חיים די לה רוזה ע"ה – מחבר הספר הק' "תורת חכם" בו העמיק בכוונות הרש"ש. הרב היה ידוע כבעל מופת, ומקובלי ירושלים התייחסו אליו בהערצה וביראה, ואמרו עליו: "הממנו יפלא דבר, וכל רז לא אניס ליה".

הוא נפטר ביום ו' תמוז, ונקבר בהר הזיתים ליד רבו הרש"ש ע"ה.

 

יום אחד, כאשר הרש"ש היה בדרכו לישיבה, הוא פגש אישה עיוורת, יחפה ולבושת בגדים בלויים, המחזיקה בידה את ביתה הקטנה. זה היה יום חורפי בו ירדו גשמים עזים, והדרך הייתה מלאה שלוליות מים ובוץ.

ללא היסוס, הרב פשט מעליו את מעילו, וכיסה את האישה וביתה. הוא גם חלץ נעליו, ונתן אותן לאישה, כשהוא הולך יחף וללא מעיל. כך הוא צעד ברחוב לצד האישה וביתה, עד שהגיעו לביתו.

 

הרב הזמין את האישה לביתו, וביחד עם נאוות ביתו הרבנית חנה, הם כיבדו את האישה וביתה במזון, בגדים ונעליים.

האישה שאלה את הרב לשמו, אבל הוא התחמק באומרו שגם הוא היה יתום וה' עזר לו, לכן הוא עזר לה.

 האישה לא הרפתה, ושוב שאלה לשמו. הרב ענה: "שמי שלום". האישה קישרה את השם שלום עם שם משפחתו שרעבי, עליו שמעה רבות, ואז שאלה את הרב שוב: "האם זה אתה הרב שלום שרעבי ראש ישיבת בית אל?". הרב נאלץ להודות, כדי שלא להוציא דבר שקר מפיו.

 

האישה הזדעזעה מכך שביטלה את הרב מלימוד תורה, וגרמה לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, שהלך יחף ברחובה של עיר.

הרב הרגיע אותה ואמר לה: "חסד עשית עמי. שנים שאני לומד תורה, והיום יודע אני שאני לומד כראוי.

רק אדם המסוגל להפסיק את לימודו על מנת לעזור לנצרך – נחשב אדם שלומד תורה באמת".

 

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר ויקרא – ספר הקרבנות.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

  • ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה..

 לברכה והצלחה בעזהי"ת – להשלמה והוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמש לספר הקודם "להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,הרב משה אסולין שמיר.

תאריך 16 ביוני 2022

הדרכים לתיקון חטא המרגלים אז בימינו:

"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם:

 הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביהם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין, כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

ומהם יבקש העלבון הבית העלוב"

  (רבנו-אור-החיים-הק' ויקרא כה, כה).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,

וְאֶל כָּל עֲדַת בְּני ישראל" במ' יג, ב- כו).

 

בניגוד למרגלים, יהושע וכלב אמרו על ארץ ישראל:

 "טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד ז).

 

חטא המרגלים גרם למותם של 60 ריבוא,

יותר מאשר כל חטא, ואפילו חטא העגל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל = שלמות הטוב".

"מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי,

 כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה.

 כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים

 בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על שלמות הטוב.

 אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

 

תורף דברי קדשו:

מנהיגי הדור, צריכים לעורר את עמ"י להתיישב בא"י מתוך אמונה ש"עיני יהוה אלהיך בה  מראשית השנה, ועד אחרית שנה",

כפי שעשה רבנו-אוה"ח-הק' כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו,

ובכך פתח את שערי עלית הגאולה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא אחריו, ולעליה ההמונית לארץ ישראל, מאז ועד היום.

 

ישנן שלוש פרשות מהשורש ש.ל.ח: "וישלח", "בשלח", "שלח".

המשותף לפרשות הנ"ל, מיעוט אמונה בה' (הרב שמעון יוחאי יפרח).

בפרשת "וישלח", יעקב אבינו מפחד מעשיו, ושולח לו מתנות כדי לרצותו, למרות שהקב"ה הבטיח לו שישיב אותו בשלום לבית אביו. חז"ל קראו עליו את הפס': "מחזיק באזני כלב, עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו, יז).

רש"י: המתגרה בכלב ומחזיק באזניו, לא יתפלא אם יותקף ע"י. כך יעקב עורר זעם עשיו,

בפרשת "בשלח", העם מפחד מהמצרים ליד ים סוף, למרות הנסים הרבים שה' עשה להם.

בפרשתנו "שלח", העם וראשיו, אינם מאמינים בכוחו של הקב"ה, שיוכל להתגבר על הנפילים והענקים בארץ.

 

פרשת "שלח", היא הפרשה הכי נדרשת בתורה על ידי חכמים. הסיבה המרכזית לכך היא: המרגלים יצאו לתור את ארץ כנען ביום כ"ט בסיון, ועם שובם בליל ט' באב לאחר ארבעים יום, עמ"י היה אמור להיכנס לארץ ישראל מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שקיבלו את התורה "כאיש אחד ובלב אחד".

בשתי המצוות הנ"ל, תורה וארץ ישראל, נאמרה המילה "מורשה". במצות ארץ ישראל נאמר: "ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו, ח), ולגבי התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה מורשה, קהילת יעקב" (דב' לג ד).

השאלה הנשאלת מהאמור לעיל: מדוע מארץ ישראל היינו נאלצים לגלות לארצות ניכר לפרקי זמן לא מעטים, ולהתנתק פיסית מא"י, ואילו את התורה, מעולם לא עזבנו והיא לא עזבה אותנו מאז שנהיינו לעם במעמד הר סיני. הרי את שתיהן קיבלנו כ"מורשה" – ירושה לדורות?

התשובה: את התורה קיבלנו מתוך אהבה ואחוה במעמד הר סיני, "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), ואילו את א"י, לא רצו לקבל, כדברי המרגלים: "ארץ אוכלת יושביה" וכו', תופעה החוזרת לאורך הדורות (הרה"ג ישראל מאיר לאו שליט"א – הרב הראשי לישראל).

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר' (במ' יג, א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת למה אמר 'לאמר', כיון שהדיבור אינו אלא למשה".

 כדרכו בקודש, פותח רבנו בהסבר הביטוי הפותח את הפרשה: "לאמר".

"לאמר" – היתר אמירה. יש לך רשות לומר. "דבר" – חייב לומר. בפסוק, אין את המילה "דבר" – שחייב לומר.

 מהמשך הפס': "שלח לך אנשים" מתברר, שמשה לא היה צריך לומר לשום אדם את דברי הבורא. אם כך, מדוע נכתבה המילה "לאמר", הלא הדיבור נאמר רק למשה?

רבנו מסתמך בדבריו על הגמרא (יומא ד ע"ב): מניין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור, שנאמר: 'וידבר אליו מאהל מועד לאמר' (ויקרא א, א).

 

תשובה ראשונה: "ואולי שבא להרשותו לומר, שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה, הרי הוא בבל תאמר". לכן נאמרה המילה "לאמר".

כמו כן, באמירת המילה "לאמר", משה רבנו ביטל את חשד בנ"י כאילו הוא שותף לדעתם שצריך לתור את הארץ, ולכן היה צריך להודיעם שזו הוראה מהקב"ה. דבר זה בא לרמוז בביטוי "לאמר". כלומר, שמותר למשה לומר שהוראה זו של "שלח לך אנשים" היא מפי השכינה.

 

הסבר נוסף: כשידעו בני ישראל שזה מאת ה', ולא יעכבו ביד משה מלשלוח אנשים לתור את הארץ, כדרך שמשה אמר להם בהמשך: מי ומי ההולכים וכו'.

רבנו חותם את דבריו: "חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון,

אולי ירגישו, כי לא טוב עשות, ויבטחו בה' ויאמינו בו". מתן הזדמנות לתשובה.

 

"שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען,

 אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "צריך לדעת אומרו "לך". ורבותינו ז"ל, אמרו 'לדעתך'. אני איני מצוך וכו'. וקשה, למה יסכים ה' על הרעה אשר דיבר לעשות עמו, ויופיע מאמרו על עצת הרשעים"?

להבנת דברי קודשו, נביא את המקור בגמרא: "אמר ריש לקיש: שלח לך, לדעתך. וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו, והיינו דכתיב: 'ויטב בעיני הדבר' (דב' א כג). אמר ריש לקיש: בעיני ולא בעיניו של מקום" (סוטה לד ע"ב).

בטרם ישיב, רבנו מביא תובנה: "ולהבין העניין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הק"רח הרעה הגדולה, הנסבבת מהמרגלים". אם מצד מעשה הריגול, הרי גם יהושע שלח מרגלים: "וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש" (מתוך ההפטרה. יהושע ב, א). אצל יהושע, לא הוזכרו אפילו שמות המרגלים, וכנראה גם עצם השליחות.

 ואם מצד השליחים, הרי הם נציגים מכובדים בדמותם של נשיאי השבטים שנבחרו ע"פ ה' – "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו, סוקר את המשא ומתן בין משה רבנו לבנ"י ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ… וייטב הדבר בעיני" (דב' א, כב – ל. ילקש"ע, שלח רמז).

עם ישראל דרש ממשה לשלוח מרגלים, ומשה סירב, בטענה שה' הבטיח לנו את א"י. הם טענו מנגד, שעלול להיווצר חילול ה', היות והקב"ה הבטיח לנו "ובתים מלאים כל טוב", והכנענים ששמעו על ביאתנו לארץ, חפרו באדמה, והסתירו את ממונם – 'ויחפרו לנו את הארץ'. כיון ששמע כן, נלכד בידם, שנאמר: 'וייטב בעיני הדבר" (ילקש"ע לעיל). מפה רואים גדולת משה רבנו: חילול ה' – לא יקום ולא יהיה.

רבנו-אור-החיים-הק' מסכם: "הנה ממה שדקדקו במאמרם ז"ל, ואמרו 'נלכד בידם', יורה כי במרמה דיברו, ולכדוהו בעורמה. ואין ידוע, מה היא מרמה שדיברו בפיהם, שבה נלכד".

 

בהמשך, רבנו מבדיל בין שני סוגי ריגול:

 א. ריגול שמטרתו לדעת איך להגיע לארץ מבלי להתגלות , ואיך לכבוש אותה, כפי שהיה אצל יהושע כאשר שלח את כלב ופנחס.

 ב. ריגול שמטרתו לבדוק האם בכוחם לכבוש את הארץ, כפי שקרה בפרשתנו. הם רימו את משה, ודיברו על השגת הממון אותו החביאו הכנענים, היות וה' הבטיח להם בתים מלאים כל טוב, ובכך לא יגרם חילול ה'. משה רבנו אכן נלכד בטענה זו, ולכן שלח אותם.

 

רבנו מעלה תשובות נוספות:

משה אכן הבין את כוונתם הסמויה של המרגלים, אבל "כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו".

רבנו מקשה עוד קושיה. איך ה' יודע תעלומות היודע מה יהיה, הסכים לשליחת המרגלים?

תשובה: "ואל תקשה קושיה לאלוקינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן. לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר. ממה שעשו בהליכת המרגלים". כלומר, אם לא היו שולחים אותם, היה יכול להיות דבר עוד יותר רע מצד בנ"י, בבחינת קבלת הרע במיעוטו.

 

רבנו מסביר את משמעות הביטוי "לך". כל עוד הם אצלך ואתך, הם צדיקים. ברגע שעוזבים, הם רשעים. לכן משה רבנו התפלל על יהושע תלמידו, והוסיף לו י', כנגד י' המרגלים מוציאי דיבה רעה על הארץ.

 

"ויתורו את ארץ כנען,

אשר אני נותן לבני ישראל" (במ' יג, ב).

 

הקב"ה "נותן" לנו במתנה את ארץ ישראל.

'נותן' – בזמן הווה, כל יום ויום, גם היום.

 

 הקב"ה "נותן" לנו במתנה את א"י.

כדרכו של כל נותן מתנה – הוא נותן מתנה טובה.

כך הקב"ה: הוא נותן לנו במתנה: "ארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג ח).

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

 

לאור זאת, הקב"ה יטפל באויבינו המקיפים אותנו, והמוטמעים בתוכנו.

 כל זה, בתנאי שנאמין בו ובכוחו מול אויבינו, כמו כלב ויהושע,

בניגוד למרגלים שטענו: "אפס  כי עז העם… כי חזק הוא ממנו" (במ' יג כח – לא),

 

רבנו-אור-החיים-הק': "קשה אומרו 'ויתורו', שהיה לו לומר 'לתור'. עוד קשה אומרו: 'אשר אני נותן", אחר אשר הזכיר שם המקום, לא היה צריך לומר "אשר אני נותן', כי מי לא ידע שהוא נותנה להם" כדברי קדשו.

 

"אני נותן" – רבנו-אוה"ח-הק' מתייחס גם לדורנו, כאשר אויבים רבים מקיפים אותנו, ונמצאים גם בתוכנו.

הקב"ה מבטיח לנו: 'אני נותן' לכם את א"י כמתנה. לכן, אני גם אחראי "להוציא עשוקיה כדין הנותן מתנה. והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם, באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילדי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו – כי אין ירושה בכוח ישראל, אלא בכוח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר – 'אשר אני נותן'. ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע, אינם יכולים להם, כמו שאמרו המרגלים אח"כ. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים".

 

"ויתורו" – לשון יתרון. לחפש את היתרונות בא"י, ולא את החסרונות.

עין טובה כלפי כל דבר, וא"י בפרט, "אשר עיני יהוה אלהיך בה, מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב' יא יב)

"ויתורו" – מלשון תייר המחפש ליהנות, ולראות רק דברים יפים.

"כנען" – מלשון כניעה. כאשר ניכנע לקב"ה, נראה ישועה בארץ קודשנו.

 

תכניות לחוד, ומציאות לחוד:

"בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב).

 

 משה רבנו חשב, שהשילוב של שליחים כשרים בעלי השפעה – נשיא לכל שבט, והבאת פירות משובחים מארץ זבת חלב ודבש, יהווה את המתכון הטוב ביותר לעלות לארץ מתוך אהבה ושמחה, כהבטחת הקב"ה: "ראה נתן יהוה אלהיך לפניך את הארץ – עלה רש כאשר דיבר יהוה  אלהי אבותיך לך – אל תירא ואל תחת" (דב' א, כא).

 

משה רבנו אינו משתמש בביטויים "לרגל" או "לחפור" את הארץ, אלא בביטוי "ויתורו" – מלשון יתרון. כלומר, מטרת השליחות בעיני משה הייתה, לצאת ידי חובת העם שביקש את השליחות, ככתוב: "ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו את לנו את הארץ… וייטב בעיני הדבר" (דב' א, כב- כג).

בני ישראל ידעו שבא"י, לא יהיו נסים גלויים כמו במדבר, והם יצטרכו לכבוש את הארץ, ולעבד את האדמה לפרנסתם מתוך אמונה בקב"ה. לכן, הם טענו בפני משה, שעליהם לעשות השתדלות, ולבדוק את מצב הארץ מבחינה ביטחונית וכלכלית, ולו מתוך השתדלות גרידא, כמקובל.

 

התוצאות ההרסניות של חטא המרגלים.

 

חטא המרגלים, הפך את קערת הגאולה המיידית על פיה, ובמקום להיכנס לארץ, נגזר על עמ"י להישאר במדבר במשך 40 שנה, עד שתם דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה, מוציאי דיבה רעה על הארץ, ככתוב: "במדבר הזה יפלו פגריכם… אם אתם תבואו אל הארץ אשר הלינתם עלי… ובניכם יהיו רועים במדבר 40 שנה" (במ' יד, כט – לג).

חורבן בית ראשון ובית שני, היו ב-ט' באב, תאריך בו העם מאס בארץ חמדה, ככתוב: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם – ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד, א). "בלילה ההוא – ליל ט' באב היה. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין ק"ד ע"ב).

הימים הנ"ל, הפכו להיות ימי פורענות לאורך הדורות, כמו גירוש ספרד וגוש קטיף בט' באב.

 

לאורך הדורות, עמ"י התמהמה בתיקון חטא המרגלים, ולא עלה בהמוניו לא"י מתוך שמחה וטוב לבב, ולצערנו גם "בארזים נפלה שלהבת" כאשר רבים וטובים מבין "תופסי התורה" לא עלו ולא עולים לארץ – "בסברות כוזבות, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב – תלמיד הגאון מווילנא (קול התור פרק ה).

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מקונן על אלה העוסקים בתורה באופן טכני, של מה אסור ומה מותר, ומתייחסים לתורה כאל תופס משרדי, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

על השאלה, מדוע בורא עולם היודע תעלומות, לא הפסיק את השליחות, ואמר למשה "שלח לך?". משה רבנו הרגיש שמשהו רע עלול לצאת מהשליחות, ואף התפלל על תלמידו יהושע, והוסיף לו את האות י'  – "יה יושיעך מעצת מרגלים" (רש"י. במ' יג, טז).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל {שיום ההילולא שלו בימים האלה, כו' בסיון}, מסביר את הסיבה לתפילה על יהושע: "וכדי חמא {ראה} משה ענוותנותיה – קרא משה להושע בר נון יהושע".

 

בפרשת נבואת אלדד ומידד שהתנבאו שמשה מת, ויהושע מכניס את העם לארץ (זהר בהעלותך קנה ע"ב. סנהדרין יז ע"א), יהושע דרש ממשה: "כלאם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "לזה כששמע יהושע הדברים, בחר לדבר לפני רבו {מבלי לבקש רשות}, כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם, וכי שקר בפיהם… ואמר אדוני משה כלאם…. ואולי שרמז באומרו 'אדוני משה' – שאינו חפץ אלא היות הוא אדון – אלא היות לו אדונו משה. לשלול הרצון בנאמר: 'כי ימות משה והוא יכניס".

 

 

תורף דברי קדשו: יהושע רצה בכל מאודו שמשה רבנו ימשיך להנהיג את העם לעולם.

 מצד שני, גם יהושע ידע שכבר נגזרה הגזירה שמשה רבנו לא יכנס לארץ.

 לכן קיים חשש שיהושע יצטרף למרגלים, כדי להישאר במדבר בהנהגת משה. לכן ברכו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: האות י' – כנגד י' מרגלים. וכדברי קדשו: "נתן כח בשמו בתוספת היו"ד שמספרה עשרה – כדי שיוכל נגד עשרת המרגלים. עוד, כדי שיטול זכות וחלק הטוב של העשרה, כמאמרם ז"ל: זכה, נוטל חלקו וחלק חברו". אם כן, חוזרת השאלה לדוכתה. מדוע משה לא הפסיק את השליחות באיבה?

 גם כלב בן יפונה, כשראה את הלך הרוחות בקרב המרגלים, הוא הלך להתפלל בקברי האבות במערת המכפלה, ככתוב: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם, ונשתטח על קברי אבות" (רש"י. במ' יג, כב).

 

נשאלת שאלה: מדוע כלב ויהושע לא שבו למשה, ומספרים לו על ההתארגנות השלילית של המרגלים?

התשובה לכך, טמונה בשמה של הפרשה: הביטוי "שלח", מצביע על חופש הבחירה הניתן לאדם ע"י הקב"ה האומר למשה: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו… ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה. 'על פי ה' – ברשותו שלא עיכב על ידו" (רש"י במ' יג, ב- ג).

יוצא שהקב"ה וגם משה רבנו, אמרו לעמ"י שהארץ טובה, ויכולים לרשת אותה, אבל הם היו בשלהם. זהו שאמרו חכמים: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י' ע"ב). לא רק שמאפשרים לו, אלא מוליכים אותו ממש. וזהו סוד הבחירה החופשית.

מוסר השכל: אסור להרהר אחרי דברי הבורא החרוטים כציפורן שמיר בתורתנו הקדושה, ובפרט על א"י עליה נאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב).

המדבר כנגד ארץ ישראל – מדבר נגד ה'.

 

"כולם אנשים – ראשי בני ישראל המה" (במ' יג, ג).

"כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות,

פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות" (רבנו-אוה"ח-הק' שם),

דבר המסביר איך צדיקים דגולים יכולים לחטוא.

 

וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אל משה ואהרן ואל כל עדת ישראל במ' יג כו

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מקיש הליכה לביאה,

 מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה" (סוטה לה ע"א).

 

מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו (רבנו-אוה"ח-הק' לפס')

 

הפרשה מתארת בהרחבה את חטא המרגלים בו עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על ארץ ישראל ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במ' יג, לב-לג).

 

רבי יעקב אביחצירא מתאר  את גדולת המרגלים: ("מחשוף הלבן").

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (יג, ג): א.נ.ש.י.ם נוטריקון א-לו נ-שמות ש-בטי י-ה מ-עוברות: ראשי השבטים התעברו בהם. נשמת ראובן בשמוע בן זכור וכו'.

על יוסף שהיו לו שני נציגים נאמר: "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי". אצל יהושע נאמר: "למטה אפרים הושע בן נון". פה לא נאמר יוסף, היות ונשמת יוסף התעברה בגדי בן סוסי, לכן משה רבנו התפלל על יהושע.

נציג מטה לוי לא נשלח, בגלל שאין לו ירושה בארץ.

 

הם הצליחו להוביל מרד לאומי של העם נגד ה': "ותישא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן "ליפול על פניהם".

מול עשרת מוציאי הדיבה הרעה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על א"י, בטענה: "טובה הארץ – מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במ' יד, ו-י).

קולם נבלע בהמולת המרד, כאשר העדה הרעה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבא"י ככתוב: "ויתורו" במשמעות של יתרון.

 

לאור כל זאת, מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם: "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במ' יד, לז).

רבנו-אור-החיים-הק' מעצים את השאלה ואומר: "מי זה אמר ותהי, שיאמר על ארץ כלילת יופי, כי רעה היא. אין לך רשע רחוק מעשות כזה. כי אין מין האנושי, יעז פניו כל כך, לדבר על דברים הפכיים בתכלית ההפכיות – לומר דיבה רעה על שלמות הטוב. אשר על כן, חרה אף ה', והרגם מיד, ולא האריך אפו להם" (במ' יד לז).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע נשיאי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. רבנו שואל: מדוע לא התקיימו בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים"?

שאלה נוספת: "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף האומר שבשעה שאדם עסוק בקיום מצוה, היא מגינה עליו מן הייסורים, ושומרת אותו מלחטוא, וזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצות השליחות, אמורה הייתה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

 

תשובתו הראשונה: רבנו אומר עיקרון חשוב: אין ביטוח נגד עבירות, גם לאנשים רמי"ם.

המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצוה, ולכן פרחה מהם נשמתם. וכדברי קדשו:

"על דרך אומרם ז"ל בעלי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול, כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות". רוח שטות, שווה לרוח טומאה.

כלומר, גם אדם גדול החוטא, פורחת ממנו נשמתו הטהורה, ונשארת בו "רוח שטות", שהיא למעשה רוח טומאה.

 

"ויהי האדם לנפש חיה": "ויהי" – לשון צער. כאשר האדם חוטא, הוא מסלק את "הנפש" הרוחנית, והופך "לחיה".

המרגלים התנגדו מראש לעליה לא"י, לכן הביטוי "וילכו" = הלכו ופרחו מהם אורות הקדושה כדברי האר"י הק': "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה" (הליקוטים כי תצא ד"ה עוד כי תצא, ס').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתווה בתשובתו השניה עיקרון חשוב: מי שלא רוצה את הארץ – גם הארץ לא תרצה אותו.

וכדברי קדשו: "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד, כאשר גילו בדבריהם אשר דיברו לעם.

גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו 'ויבואו אל משה וגו'. בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם.

'אל משה' – פירוש, חס ה' על דבר כבוד משה, אשר על כן השלימו השליחות ובאו".

רבנו מסביר מדוע ה' לא הרג את עשרת המרגלים כשהיו בארץ, והכל  היה בא על מקומו בשלום.

אם היו נהרגים, בני ישראל היו מבזים את משה וטוענים נגדו: שליחותך נכשלה.

 

מוסר השכל: לומדים מפה עד כמה הקב"ה חס על כבודם של צדיקים.

 

בהמשך, רבנו מסביר סיבה נוספת, מדוע הקב"ה אפשר להם לשוב מהשליחות, ולא הרג אותם בטרם שובם: "כדי שיראו משה ואהרון והעדה מעשה ה' כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו. ומזה יצדיקו, כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים, 'וישרים דרכי ה'".

כלומר, המרגלים הסתובבו במשך ארבעים יום בין ענקים וכו', ובכל זאת הקב"ה הצילם. והם במקום להפיק מכך מוסר השכל, שאכן בכוחו של הקב"ה להביאם לארץ, הם המיסו את לב העם.

רבנו מסיים את דבריו בפס': "כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י). כלומר, במקום לראות את 'דרכי ה' כישרים', בכך שהם שבו בשלום לאחר ארבעים יום בהם הסתובבו בין נפילים וענקים בבחינת: "וצדיקים ילכו בם", הם הסיקו מסקנה הפוכה, והמיסו את לב העם – "ורשעים יכשלו בם".

 

מוסר השכל: התופעה הנ"ל, מלווה את עם ישראל בכלל, וכל אחד מאתנו בפרט.

הקב"ה עושה לנו נסים ונפלאות במישור הלאומי ובמישור הפרטי,

ואנו תולים זאת בגורמים חיצוניים.

.

אחריות המנהיגים כלפי שמיא וכלפי העם,

 בכל נושא ונושא בכלל, וארץ ישראל בפרט.

 

רבנו-אור-החיים-הק': האחריות היא על ראשי העם, החייבים לעורר את עמ"י לעלות לארץ. אחרת, יתנו את הדין. וכדברי קדשו: "ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש העלבון הבית העלוב" (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי, ועשיתם אותם – ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ כב). רבנו שואל, מדוע התורה חוזרת על הפס' הנ"ל, הרי לעיל בפרשת אחרי מות (יח, כו) נאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקתי ואת משפטי".

על כך משיב רבנו: "נתכוון לומר שצריכין לשמור המצוה לבל יתבטלו בין מהם – בין מזולתם, ובזה לא תקיא הארץ. הא למדת שאם לא יהיו נשמרים המצוות – תקיא הארץ גם השומרים, על שלא מיחו בשלא שמרו".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: חובת החכמים והמנהיגים למחות. אחרת, גם הם ישאו את עוונם.

דבר דומה כותב רבנו בחטא העגל בו חטאו בעיקר הערב רב, ובכל זאת, נענשו בנ"י, על כך שלא מיחו (שמות לב ד). וכדבריו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר".

 

לאור דברי קדשו הנ"ל, לא נתפלא כאשר מגלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של עמ"י, שהיו כאלה שהסיתו נגד העלייה לא"י "בסברות כוזבות", כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסינו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות.

 

רבי הלל ריבלין משקלוב אומר על כך: "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מ'תופסי התורה', ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות" (קול התור פרק ה).  

על רעל "תופסי התורה" מקונן הנביא ירמיה: "הכהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב, ח), הם מתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

"תופסי התורה – לא ידעוני" (ירמיה ב, ח). הנביא מתייחס לאלה העוסקים בתורה באופן טכני, כאל תופס משרדי עם נתונים שצריכים לדעת, ולא על מהותה הפנימית, כתורת אלוקים חיים.

 

הזהר הק' מסביר את הסיבה לכישלון המרגלים: "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על א"י בגלל – כבוד. הם פחדו לאבד את הכבוד והכיבוד הקשורים בנשיאות. "הקנאה, התאווה והכבוד – מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד כא), דבר שאכן התקיים בהם.

 

הרמב"ן מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי. כלומר, אלה שלפניהם, היו יותר צדיקים.

 

הרמב"ן אומר שהרעיון לרגל את א"י הוא דבר חיובי, היות והוא רואה בהשתדלות האדם ע"פ הטבע, דרך רצויה בפני אלוקים. וכדברי קדשו: "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות… ועל כן היה טוב בעיני משה, כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר".

חטא המרגלים מתמקד לדעתו, במילה אחת – "אפס" – כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד" (במ' יג, כח). וכך דברי קדשו: "אבל רשעם במילה "אפס", שהיא מורה על דבר אפס, ונמנע מן האדם… והנה אמרו לו: הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב, אבל אי אפשר לבוא עליהם כי עז העם… ויניאו לב העם ברמז".

המרגלים מציגים את פוריותה של הארץ, מצד שני, הם טוענים שלא נוכל להתמודד עם תושביה בגלל כוחם הרב.

תורף דברי קדשו: חוסר אמונה בקב"ה שהבטיח להוריש את הארץ בפני עם ישראל.

 

רבנו בחיי כותב על כך בהקדמה לפרשה: "סוס מוכן ליום המלחמה – וליהוה הישועה" (משלי כא, לא).

המרגלים נשלחו, היות ויש להשתדל, ולא לסמוך על נסים של שב ואל תעשה, והקב"ה יעשה לך נסים ונפלאות.

בצבא, יש להכין תכניות צבאיות ומבצעיות לקראת המלחמה – "סוס {חיל האויר וכו'} מוכן ליום מלחמה", לשתות תרופות כשצריך וכו'. הישועה וההצלחה תלויים בה' – "ולה' הישועה".

 

"פלגי מים לב מלך ביד יהוה – על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כא א). רש"י מסביר: כמו שאת המים ניתן לפלג ולהטות בקלות, כך הקב"ה מכוון את ראשי השלטון.

רלב"ג אומר: השליט מייצג את העם, לכן הקב"ה מתערב ומכוון את דרכיו.

 

בעל "הכתב וקבלה" אומר בעקבות הרמב"ן שהמרגלים היו חשובים מאוד, ובכל זאת הם טעו, בכך "שלא היה ממורך בלבד, אלא משום שהייתה מאוסה עליהם {א"י}, ומיאוס הארץ הוא העניין שעמד עלינו לכלותינו – בכל הדורות".

התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בדורנו, כאשר ישנם כאלה המתבדלים משטחי נחלת אבותינו ביש"ע, בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בחברון, דוד המלך בבית לחם, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיהו בענתות וכו'.

 

שד"ל מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם" (שלח, יג, ז).

הם בעצם טענו, שרוצים להמשיך ללמוד תורה אצל משה רבנו, היות ועד החטא, משה רבנו היה בשמים 120 יום, היה עסוק בהקמת המשכן וכו'. הם גם ידעו שמשה לא יכנס לארץ, ולא היו מוכנים לוותר על תורת רבם המובהק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': המרגלים ענו תשובות למשה, בהתאם למה שציווה אותם. הוא שאל: "החזק הוא הרפה"? לזה אמרו כי העם חזק ויושב במבצרים. ואין ללמוד מכך שהם חלשים, לכן יושבים במבצרים, הרי הם ראו ילידי ענק. כמו כן, העם מפוזר בארץ ולא רק במבצרים, ככתוב : "העם היושב בארץ".

רבנו אומר: "גם רמזו במאמר 'היושב בארץ', שהארץ צריכה גיבורי כח לעמוד בה". כלומר, חוסר אמונה בה'.

 

מדרש רבה (פרשה ט"ז ו), מביא משל למלך שהביא לבנו כלה נאה וחסודה. הבן לא סמך ולא האמין לאביו, וביקש לראותה. המלך החליט כעונש, להראות לו אותה, אבל לא לתת לו אותה. כך הקב"ה הבטיח להם "טובה הארץ", ובכל זאת אמרו: "נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו". לכן, הם נהרגו במדבר, והארץ ניתנה לבניהם.

 

 לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה. לכן, לא האמינו בניצחון על הגויים, בהם ראו אנשים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג).

עד היום, רבים מאויבינו בעבר ובהווה, דוגמת הערבים השוללים את קיומנו, טוענים שאנחנו דת ולא עם, לכן לא מגיע לנו מדינה ככל העמים.

 

מוסר השכל: "חטא העגל" היה בשבעה עשר בתמוז, "חטא המרגלים" היה ב- ט' באב.

צום ט' באב יותר חמור מצום י"ז בתמוז, דבר המסביר את חומרת החטא נגד ארץ ישראל.

נחלת אבות, יש להתיישב מתוך אמונה בקב"ה שהנחיל לנו אותה, ובכוחו לשמור עלינו מכל משמר.

 

איך מתקנים את חטא המרגלים?

לכסוף לא"י (ריה"ל}, לחבבה ולהתיישב בה (רבי אלעזר אזכרי).

להכיר במעלותיה (הרב יהודה ביבאס והרב צוף דב"ש).

 

רבי יהודה הלוי – ריה"ל, כותב בכוזרי: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב יד):

 "הגיעה העת שכיום נתקן את טעות העבר, ונכסוף לא"י תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה" (ה, כז).

 

רבי אלעזר אזכרי כותב בספרו "ספר חרדים" (פרק נט, מצות ישוב א"י): "וצריך כל איש ישראל לחבב את א"י, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנא': 'וימאסו בארץ חמדה'. ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו), ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרה ואבניה בבואם אליה". וכן עשה אמור"י ע"ה בהגיעו לא"י.

 

הרה"ג דוד בן שמעון המכונה הצוף דב"ש (תקפ"ו – ח"י כסלו תר"מ. (1826 – 1879). נולד בראבט שבמרוקו, ועלה לארץ. רבנו כותב בספרו "שער החצר": תרי"ג שבחים ומעלות על א"י. על ספריו הוא חתם בשם: 'מעט דב"ש' {דוד בן שמעון}, מפאת מידת הענווה בה הוא היה מוכתר. הוא היה בין מייסדי "וועד העדה המערבית, ושכונת "מחנה ישראל". בספר, הוא קיבץ דברי חכמים על מעלות א"י. וכך הוא כותב:

 

"כי כוונתי בקונטרס זה, להודות ולהלל, להגדיל ולהאדיר מעלת ארצנו ונחלת אבותינו אשר אהבת עולם אהבתיה. בצדקתי החזקתי ולא הרפיתי ממנה.

למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט" (סימן קצ).

"שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך – לשאול תמיד בשלומה.

ופשוטו כמשמעו, לשאול על איכות ומהות א"י וירושלים, ומקום המקדש בכל פרטיה ודקדוקיה,

ולהשתוקק להשיג מאבניה ועפרה הקדושים, ולרצותם… כי רבה היא מצות ישיבת א"י" (סימן רמ).

 

הרה"ג הרב יהודה ביבאס  פוסק ומקובל – הרב הראשי של קורפו, וראש ישיבה בחברון (תקמ"ט – י"ז בניסן תשי"ז. (1789-1852), היה מיודד עם הרב צוף דב"ש, ושניהם פעלו למען גאולת עם ישראל בארצו.

 הרב ביבאס הוא צאצא של רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, בעל ה"אור החיים" הק'. יש האומרים שהוא נכדו מצד ביתו.

האדמו"ר מחב"ד הרי"ץ ורבים אחרים, סוברים שנולדו לרבנו-אוה"ח-הק' בנות.

הרב ביבאס הושפע רבות מתורת רבנו-אוה"ח-הק', ממנה הוא ספג את נושא אהבת א"י והעליה אליה, כשלב בגאולת עמ"י בארצו.

הרב נולד בג'יברלטר שבמרוקו, ונדד בין קהילות ישראל בעולם, כדי להפיץ את רעיון שיבת ציון. הוא גם פרסם קונטרסים בהם הוא הסביר את תהליך גאולת עם ישראל בארצו.

 

הרה"ג הרב יהודה אלקלעי ע"ה, מגדולי מבשרי שיבת ציון, כותב בספרו "מנחת יהודה" על הרב ביבאס:

"אנחנו בני ישראל פשענו ביוצרנו. בכל ארצות תבל, נעים ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחייתנו – ואין אנו הולכים לא"י, אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. טוב היה אילו היינו אוכלים לחם אפילו לחם צר ומים לחץ בא"י, והיינו יודעים שיש לנו אלוקה. כבר ידוע שההתעוררות למעלה, תלויה בהתעוררות למטה, כדברי הנביא מלאכי:

"שובו אלי – ואשובה אליכם" (ג, ז). פירוש הדבר: שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם"…

והנה רוח ה' דיבר בפיהו אמת {של הרב ביבאס} – כי עיקר גאולתנו היא שהקב"ה יחזיר שכינתו לציון".

(מתוך 'מנחת יהודה' לרב יהודה אלקלעי (1798 – 1878). הרב פרסם ספרים רבים בנושא, כמו "גורל ה'" ובו תכנית מעשית לשיבת ציון. הקונטרס אף תורגם לאנגלית, וזכה לפרסום רב. "שלום ירושלים", "שיבת ציון", "מנחם ציון". הוא עלה לא"י וכו'.

 

מרן הראשל"צ הרה"ג בן ציון חי עוזיאל ע"ה: כל הצרות שלנו, בגלל חטא המרגלים, אותו אנחנו לא מתקנים.

 

 

מרן הרה"ג הרב שלום משאש ע"ה – רבה הראשי של ירושלים ומרוקו

כותב: "מפרשה זו של כלב ויהושע, יש ללמוד הרבה אף לצדיקי הדור…  גם בקודש הקודשים {חכמים}, יכול להיות פגם עמוק כמו עשרת המרגלים…

כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה, הוא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו… ('וחם השמש'. חלק ב, 587).

 

 

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קכט): "ארץ אוכלת יושביה (במ' יג) – כי א"י היא בחינת אמונה, כמו שכתוב: 'שכון ארץ ורעה אמונה' (תהלים לז). וזו אוכלת יושביה – כי כשנכנס לארץ שהיא בחינת אמונה, נאכל אצלה. היינו שנתהפך למהותה. היינו כשדבוק לצדיק ומאמין בו שהוא בבחינת ארץ – נאכל להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש. וכן ארץ ישראל בעצמה, יש לה גם כן את הכוח הזה, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות  קיא): 'כל היושב בא"י – שרוי ללא עוון. שנאמר: 'העם היושב בה נשוא עון' (ישעיה לג כד).

 

נשתדל לראות ב"עין טובה" את היתרונות שבא"י כדברי יהושע וכלב:

"ויאמרו אל כל עדת בנ"י לאמור:

 הארץ אשר עברנו בה לתור {יתרון} אותה, טובה הארץ – מאוד מאוד" (במ' יד, ז),

בניגוד ל"העין הרעה" של המרגלים.

על ירושלים אמר דוד מלכנו: "וראה – בטוב ירושלים" (תהלים קכח, ה).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים {יציאת מצרים},

לתת לכם את ארץ כנען {כניסה לארץ}

להיות לכם לאלהים" {מעמד הר סיני}  (ויקרא כה לח).

 

כניסת עם ישראל לא"י – תנאי הכרחי לקבלת מלכות ה'.

 

רש"י ע"פ (כתובות קי"א): "להיות לכם לאלוקים – שכל הדר בארץ ישראל, אני לו לאלוקים,

וכל היוצא ממנה – כעובד עבודה זרה".

 

רבנו-אוה"ח-הק' לומד מהפס' שמטרת ביאתנו לא"י, היא קבלת עול מלכות שמים, ולא כדי לאכול מפריה. וכלשון קדשו: "והגם שאני אומר לכם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלוקים – היא עיקר הארץ. ואמרו בתורת כהנים (ספרא בהר פרשה ה): "לתת לכם ארץ כנען להיות לכם לאלוקים – מכאן אמרו: כל בן ישראל היושב בא"י – מקבל עליו עול מלכות שמים".

 

את מצוות ישוב ארץ ישראל, ניתן ללמוד גם מסדר האירועים בפסוק, שאינו מתאים למהלך התרחשותם הכרונולוגית:

 א. יציאת מצרים. ב.  מעמד הר סיני. ג. הכניסה לארץ ישראל.

 הסדר בפסוק מתחיל ביציאת מצרים, עובר לכניסה לארץ, ולבסוף מעמד הר סיני – "להיות לכם לאלוקים".

 

 

מכאן ניתן ללמוד לקח חשוב בנושא ישוב הארץ:

 כניסת עמ"י לארץ ישראל – מהווה צעד הכרחי, כדי שהקב"ה יהיה אלוקי ישראל (דוד מגנצא).

 

המעפילים: כאשר בנ"י הפנימו את גודל החטא ושבו בתשובה,

הם החליטו לעשות את רצון ה' ולהעפיל לא"י, אבל לא הצליחו,

היות ובאותה שעה, זה היה בניגוד לרצון ה': "למה זה אתם עוברים את פי ה' – והיא לא תצלח".

לכן, כאשר עלו, הם נהרגו ע"י העמלקים,

דבר המסביר שכל מצוה, חייבת להיעשות בזמן ובדרך בהם ציווה ה'.

 

שליחות גלויה – ושליחות אלוקית סמויה.

פרשת המרגלים – מול פרשת אחי יוסף.

 

כאשר משווים בין המרגלים לפרשת יוסף ואחיו, ניתן לגלות תקבולת מדהימה. 10 אחי יוסף ירדו למצרים להביא אוכל, וזו הייתה מטרת השליחות הגלויה. בפועל, המטרה הנסתרת האלוקית של השליחות הייתה, חיפוש האח הנעלם יוסף, והתמודדות עם ניסיונות קשים שנמשכו כשנה, כמו הצלה או הפקרת בנימין, עד שיוסף התגלה אליהם.

מדובר בעשרה שבטים מול שניים – יוסף ובנימין שלא השתתף במכירה. סך הכל י"ב.

 

בפרשת המרגלים, קיימים גם כן עשרה מול שניים – כלב ויהושע.

בשליחות הגלויה, הם יצאו לבדוק את טיבה של א"י. בשליחות האלוקית הסמויה,

הם נשלחו לעבור סדנת ניסיון – מידת האמונה והביטחון בה'.

 

 כאז כן עתה. לאורך הדורות, מול יחידי סגולה מבני עליה שבישרו על "שיבת ציון כבסיס לגאולה", היו לגיונות מתנגדים שהעדיפו להישאר בניכר.

גדולתו של רבנו-אור-החיים-הק' היא בכך, שתורתו התקבלה ע"י כל החוגים והזרמים ממזרח וממערב, כך שרעיון שיבת ציון כבסיס לתהליך הגאולה עליו הוא כתב רבות, ועליו הוא נלחם בכל מאודו, החל לקרום עור וגידים עם עלייתו ארצה בראש תלמידיו וב"ב, דבר שהוביל לעליה רבתי של תלמידי הבעש"ט והגאון מווילנא וכו', ואח"כ להופעת מבשרי ציון דוגמת הרבנים: הרב יהודה ביבאס – צאצא של משפחת רבנו-אור-החיים-הק', ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, הרב צוף דב"ש,  הרב הלל ריבלין, הרב צבי קלישר, הרב אליהו גוטמכר וכו'.

 

 אותם המבשרים פרסמו ספרים וקונטרסים, עם תכניות מעשיות לגאולת עמ"י בצורה הדרגתית, ע"פ התורה.

בשלב ראשון, עליה והתיישבות בא"י על בסיס אדני התורה. בשלב סופי גאולה נסית.

 כל זה יביא לתיקון חטא המרגלים, שחשבו להישאר בגלות המדבר, בניגוד לרצון ה' שציווה לעלות לא"י.

אכן, תורתו הנבואית של רבנו-אוה"ח-הק' ותלמידיו, שימשה כבסיס אמוני ומעשי לתהליך קיבוץ גלויות,

כפי שעינינו חוזות ורואות – "בשוב יהוה את שיבת ציון".

 

בבוקר, מברכים אנו "מצעדי גבר" לאור הכתוב "מיהוה מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (

משלי כ, כד).

הקב"ה מכוון את צעדינו, ואנו רק שליחיו. לעיתים, מגלים דברים עליהם לא חשבנו מראש,

כמו שאול המלך שהלך לחפש את האתונות, ומצא את המלוכה.

השבח לבורא עולם שכיוון את צעדי הורינו – לעלות לנחלת אבותינו.

 

 

הגעגועים לארץ ישראל, אצל יהודי הגולה.

 

 

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך והולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה א"י ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים, כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני יהוה: והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה" (שמות ו, ו – ח). כלומר, המטרה הסופית היא לעבוד את ה' בא"י.

 

גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום של דורות שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות אליה, בניגוד לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות הגויים כמו בימי הטורקים והאנגלים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזקאל  לו, כד – כה).

 

רבנו-חיים-בן-עטר-ע"ה  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים":

"והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו,

 הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם,

וממשלות עולם עליון ותחתון".

את הרעיון הנ"ל, הוא זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את דבריו בפירושו לתורה:

"באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו, פירוש –  לדירתנו"  (רבנו-אוה"ח-הק' דברים ג, יג).

 

להלן דברי חכמי מרוקו על חביבות א"י:

 

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, שימש כראב"ד של פאס שבמרוקו. הוא חיבר שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", וכן כארבע מאות פיוטים משובחים. הוא גם נתן הסכמה לרבנו-אוה"ח-הק' על ספרו 'חפץ ה". וכך הוא כותב על ארץ ישראל: 

 

"יקבץ אל עדר צאנו / כמאז בארץ הצבי.

 ישיבהו לאיתנו / ולא יוסף לכת שבי.

וישוב דודי אל גנו / ולא יברח עוד כצבי".

 

בשיר אחר הוא כותב:

קבץ יקבץ / משפחת יעבץ / אל נוה מרבץ / הר נחלתו" ('עת לכל חפץ').

 

הרה"ג רבי משה אדרעי (1735 – 1829):  מחבר "יד משה" כותב:

"והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה,

ארץ  אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

 

 

"וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל ב"י ואמרת אליהם:

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במ' טו, א).

רש"י: "כי תבואו – בישר להם שיכנסו לארץ".

 

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית המופיעות בפרשה,

לגאולה עם ישראל בארץ ישראל.

 

 הפרשת חלה –  מצות הפרשת חלה מהתורה רק בגבולות ארץ ישראל, ובזמן המקדש כאשר רוב העם בארץ.

 

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש.

הקב"ה רומז לנו, שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

 

ה"שפת אמת":

ציצית – מצות ציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עמ"י במדבר, והגן עליהם.

הנסכים – רומזים למי בארה של מרים

החלה – רומזת למן.

 

הקב"ה רומז לנו: כשם שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם – ענני כבוד, מן ומים,

כך בארץ ישראל – יזכו לחיות בארץ ישראל ע"פ נס המשולב בטבע.

 

רבנו יעקב אביחצירא לומד דבר חשוב בנושא תיקון האכילה, מפרשת הפרשת חלה:

"והיה באכלכם מלחם הארץ – תרימו תרומה ליהוה. ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה" (טו, יט-כ).

רבנו אומר שכאשר אוכלים מלחם הארץ וכל אוכל בכלל, יכולים אנו להרים תרומה לה', בכך שנקדש את האוכל בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא לשם תאווה כבהמה.

ע"י הברכות, אוכל כשר וכו', יכולים אנו להעלות ניצוצות, ולתקן נשמות מגולגלות באוכל.

 

להלן שני סיפורים המאששים את פירושו של רבי יעקב ע"ה:

רבי יעקב אביחצירא התארח אצל בנו רבי יצחק, מחבר הפיוט "אעופה אשכונה" בעיר גראמה. כאשר התיישבו לסעודה, נכנסה עז ונעמדה ממול רבי יעקב. לתדהמת המסובים, הרב דיבר אל העז. הרב הסביר להם שבעז מגולגלת נשמה, ויש לשחוט אותה לכבוד שבת כדי לברך על בשרה, ובכך לתקן את הנשמה המגולגלת בה.

 

האדמו"ר המלוב"ן סידנא בבא סאלי ע"ה – נכד רבי יעקב, נסע לעזה שם קנה אבטיח. ברך עליו ואכל ממנו פלח קטן. לשאלת המשמש בקודש, הוא ענה: נשמה הייתה מגולגלת באבטיח, וע"י הברכה תיקנתי אותה.

 

חוטי הציצית – חוטים של תקוה מתוך אמונה,

 המחברים בין תחילת הפרשה בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', לבין מצות ציצית החותמת את הפרשה – והמתקנת את האמונה בה'.

 

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה.

תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים", לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור".

כ"כ אצל המרגלים. עמ"י הצטווה על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית, כדי לתקן את הפגם באמונה ב-ה', ככתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה… אני יהוה" (במ' יד, לד-לה).

 

 מצות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", ככתוב: "אני יהוה אלהיכם – אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים – אני יהוה אלהיכם.

רש"י: "אני ה' – נאמן לשלם שכר. אלוקיכם – נאמן להיפרע".

על החזרה על הביטוי 'אני ה' אלוקיכם' אומר רש"י: איש לא יוכל לטעון שאינו רוצה בשכר על קיום מצוות, ועונש על אי קיומן, היות והקב"ה מושל עלינו בעל כורחנו בבחינת: "על כורחכם אני מלככם". כלומר, הקב"ה הוא בעל כל היכולות לתגמל את עושי רצונו, ומצד שני בעל כל הכוחות להעניש את עוברי רצונו. לכן, עלינו להאמין בו ובתורתו.

 

מסר אמוני: חוטי הציצית ופתיל התכלת בראשם – מחברים ומקשרים בין תחילת הפרשה

 בה מסופר על חטא המרגלים שפגמו באמונה בה', למצות ציצית החותמת באמונה בה'.

רבנו-אוה"ח-הק': "שאמרו {חז"ל}: כשראה משה מעשה המקושש, אמר לפני ה':

בימי החול לובשים ישראל תפילין וזוכרים המצוות, ביום שבת במה יזכרו?

והשיב הקב"ה, הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו'".

 

פתיל התכלת בציצית = "חותם המלך" להתקדשות בעבודת ה',

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויאמר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – והיה לכם לציצת,

{א} וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג} למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים לאלוקיכם".

{ד} אני יהוה אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני יהוה אלהיכם" (במ' טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצת" נראה כמיותר, היות וקודם, התורה פירטה על מצות ציצית.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה "חותם המלך" המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

 

א.  "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

 ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם"} את מצוותיו – מצוות עשה.

 

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם".

 בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורים כמו בגדים לא צנועים וכו'.

הבגדים – מסמלים בגידה בה' אצל אדם וחוה, לאחר שאכלו מעץ הדעת בניגוד לרצון ה'. כתגמול, הקב"ה הלביש אותם ב"כותנות עור", במקום "כותנות אור" שהיו להם לפני החטא, כדעת רבי מאיר.

העיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב בין שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד מצות עשה,  הלב דואג לי, בבחינת "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?

"ולא תתורו אחרי לבבכם – זו מינות. ואחרי עיניכם – זו זנות" כדברי חז"ל.

 

ג.  "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים".

בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו מבעוד מועד, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון, וגם תרמה לצדקה חלק נכבד מרכושה הרב.

 

מצות ציצית – לאור פנימיות התורה.

 

רבי שמעון בר יוחאי: "כל הזריז במצות ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב)

א.  ארבע ציציות כנגד – ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד' עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה.

ב.  כנגד ד' אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

כנגד ד' הדמויות בחזון המרכבה של יחזקאל הנביא: "פני אדם, פני אריה, פני שור, ופני נשר. כשם שחיות המרכבה קשורות עם החשמל, כך הציציות קשורות בטלית.

ח.ש.מ.ל – נוטריקון ח-יות, א-ש ממל-לן. ד' ציציות, כנגד ד' המלאכים במרכבה: מיכאל, גבריאל, נוריאל, רפאל. ועוד ל"ב פתילים {4*8 = 32}, רומזים למספר הפנים והכנפיים במרכבת יחזקאל. 

במבט מרחוק, הדמיות במרכבה נראות כדמות אדם. מעל ראשי החיות מעין רקיע, וממעל דמות כיסא הכבוד שצבעו כמראה אבן ספיר שצבעה תכלת, צבע פתיל תכלת בציצית.

 

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב ט).

כמו שבהצצה מבין חרכים, לא ניתן לראות את הכל, היות וישנם חסמים כמו ברשת, כך עלינו להיזהר במראות אסורים, בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". בדורנו, על אחת כמה וכמה, שמחובתנו לנקוט משנה זהירות.

 

ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמישה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במילה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת דברי יעקב אבינו: "עם לבן ג-ר-ת-י =613 ו- תרי"ג מצוות קיימתי" (רש"י).

 

רבי מאיר בעל הנס: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכיסא הכבוד".

המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים, דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

 

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא,

וכאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות (רעיא מהימנא).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אראנו נפלאות"

 לחלום ופשרו של אמו"ר הרה"צ חכם יוסף אסולין ע"ה,

 שהתבשר על פתיחת שערי העליה לארץ, דרך השיר:

"אפתח פי ברינה בשיר ונגינה – לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר".

 

זוכר אני את הורי הצדיקים – אמו"ר רבי יוסף ע"ה, ואמו"ר זוהרה ע"ה, אשר עלו לארץ ישראל כמשפחה ברוכת ילדים הכוללת גם שתי סבתות צדיקות ע"ה, שעזבו את רכושם במרוקו שכלל: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ קדשנו.

באותן השנים, העליה לארץ לא הייתה רשמית, דבר שהקשה על שליחי העליה להעלות את העולים.

 

זוכר אני את מו"ר אבי ע"ה המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק, כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, מוחמד איש משרד הפנים, מחליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אלכוהול, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו".

כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים, בהגיע הוד מעלת אוהב האראק, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות לו בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה כוסית אראק לכוס בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל תשכ"ג – 1963.

 מו"ר אבי ע"ה מספר, שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה / לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה".

בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, והנה בחלומו השני, הוא כבר רואה את שערי א"י, ובכללם שערי טבריה מקום מושבו וציונו של רבי מאיר – פתוחים לרווחה, ומיד התעורר.

 

 החלום ופשרו: אבא מארי ע"ה, הבין מיד שזו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליחי העלייה שבישרו להם, שאכן נפתחו השערים לפרק זמן קצר, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". הם החליטו לעזוב את כל רכושם מאחוריהם, ותוך שלושה שבועות, היינו כבר על המטוס לכיוון מרסיי שבצרפת.

 

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום שני  י"ב באייר תשכ"ג – יומיים לפני ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

 

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה, ובראשם רבי מאיר בעל הנס – הבעלים של הנס.

זכיתי לפרסם מאמרים רבים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל.

רבי מאיר הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים:

 "בנים של הקב"ה – ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א.

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. יגאל בן חיים ע"ה

 

ברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. יונתן בן קרן נ"י. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה וב"ב.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים", וברכה והצלחה על המוגמר לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

פרשת קרח-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 24 ביוני 2022

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

זיכרון לבני ישראל… ולא יהיה כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה ביד משה לו" (במדבר, יז, א-ה).

"אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה כקרח" (סנה' קי ע"א).

השלום הוא כלי המחזיק ברכה – "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

אקטואליה בפרשה:

קרח ועדתו יצאו בסיסמה:

 "רק לא משה רבנו". התוצאה: האדמה בלעה אותם חיים.

לפני שנה בפרשת קרח ג' תמוז. יצאו בסיסמה: "רק לא ביבי".

חלפה שנה, והנה בפרשת קרח – "בני קרח" נפלטו כלעומת שבאו

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

 

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון אומר: "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב).

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס, היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתים וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה, זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

 

.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל: במהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

  1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
  2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב). "עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דבריו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות" = שהם אנשים חיים כמוך.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

משה אסולין שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה. לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים" .

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}-פרשת פנחס-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 14 ביולי 2022

ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}

של רבנו-אור-החיים-הקדוש

יום חמישי ט"ו בתמוז.

 

כשמו כן הוא: עט"ר = בשמים.

תורתו הטהורה והקדושה מבושמת בבשמים ריחניים,

המדיפים את ריחם הטוב לכל יהודי באשר הוא,

יהודי המחובר לצדיק ולפירושו – "אור החיים".

 

במאמר שלפניכם – מעט מתורתו,

אותו ראוי ללמוד בהילולה.

נא להדליק נר לכבוד הצדיק.

זכותו תגן בעדכם אמן סלה ועד.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).

אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.

והוא זה שיבשר את גאולתנו.

ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.

 

 

"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,

 בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).

 

ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.

טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.

 

פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.

פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.

 כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.

 

הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".

אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".

 

על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):

הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו –"קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".

כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".

אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את  מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.

הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.

לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק  – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".

 

התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.

"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.

המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,

כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:

 "בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שני… ואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…

או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).

 

המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:

ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.

 

א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.

כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.

לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".

 

בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה  נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל…  אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".

כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.

 דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".

 רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.

עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).

 

ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכי – ה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.

את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.

"היכל קדשו" – הוא כיסא  הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב  הוי-ה + אדנ-י = 91}.

שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".

וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.

את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.

 

ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.

 

ד.  פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.

התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה – לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלה – לחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכה – ללכת כמלכה לא"י. תרצה – לרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).

 

ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),

הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה  במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',

 ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.

 

הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.

 

פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".

רבנו אומר על הפס':  "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני.

"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.

 

בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

 

בפרשת צו (ויקרא  ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':

"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.

כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".

 

 "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):

"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':

"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,

משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנגלה.

הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.

 

"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,

 אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים –  ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).

 

את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).

בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.

 

דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.

 אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.

 

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:

וַיַּרְא  פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).

 

בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).

א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?

ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש… אלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".

כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).

על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".

כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.

רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').

 מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?

רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר  כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס':  "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".

 

רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).

כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).

 

על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:

"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".

משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).

 רבנו-אור-החיים–הק'  אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

 

לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,

גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,

ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,

לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי  הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 

בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.

 

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.

חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.

 את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.

 

הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.

גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.

לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.

כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

  • ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
  • קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.

להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

ימי בין המצרים.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

 

לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,

רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.

למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

 

תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,

ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.

 

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.

ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 אומר על הפס' הנ"ל :

 "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון.

"אונן" –  לבית שני.

"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…

 דורו של משיח. השלני – שלו אני".

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים

של חורבן בית ראשון ושני,

בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, 

ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.

 

 

"וימת ער ואונן בארץ כנען"-

רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

 

א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.

 "ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.

 

ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.

 "ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיה"ש ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 

ג. "בארץ כנען" – רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

 

"לפרץ – משפחת הפרצי",

                                 רמז למלך המשיח.

 

ד. "לשלה – משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".

"השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.

 

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" – מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי" –  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).

ח. "לחצרון משפחת החצרוני" – מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

 

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".

"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).

"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

 

בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.

 

בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי  שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".

 בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".  

 

משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר  בן יעקב אבינו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

 

: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם

תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.

לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).

 

השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים: 

א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל. 

ב. 'יש שכר' –  שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה 

 ג.  'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה

 

השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).

'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים 

א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה 

 ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.

 

 לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.

 

לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות. 

 

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.

חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,

והוא נרמז  במילה 'לשמרון',  מלשון להישמר מהאיסור.

 

 

צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,

ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.

 

'שוטטות' בין דפי הגמרא,

 במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.

 

יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.

 באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,

וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.

רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,

 ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.

 

 התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,

 החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,

 דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".

במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

 

 

 

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

 

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,

 עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.

 למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.

 

לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,

חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,

ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א

 שביקר אצלי בשבת,

מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.

 רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

 

הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –

והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:

 "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.

לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.

אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.

 

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',

ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

  הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:

 "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.

 כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,

ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',

 מתקבלות ועושות פרי,

בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.אליהו בן פרחה.אשר בן ערביה(מזל)

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"אלה מסעי בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 28 ביולי 2022
אור-החיים-הקדוש

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינים והעובדים הזרים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"והורשתם את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

והיה אשר תותירו מהם,

  לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,

 וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).

 

תורת ארץ ישראל לעם ישראל,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק',

שזכה לעלות ולהתעלות במעלות תורת ארץ ישראל.

 

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות:

 "א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.

 

רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:

 "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).

כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

 

 כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"

 

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:

 

רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:

"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.

 

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 279 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' – אבל הם כל כך אקטואליים. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם. ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.

 

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18,

 התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'

 שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח  מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}

 

א.  שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.

 

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".

 

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)

 

בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.  

                                                           ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.

 

על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).

 

על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב  רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.

 

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

 

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,

ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,

בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

 

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

 

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.

  וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.

 

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.

 

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 

אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

 

 

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

 

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.

 

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש.  

 

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

 

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'

 לרב המושב הרב נסים ע"ה.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

 הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

 

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

 

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש  "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים".

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

פרשת דברים-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 3 באוגוסט 2022

איך יבנה בית המקדש?

י"ב דעות בנושא – כמניין י"ב שבטי י-ה.

וכן, תהליך הגאולה בתפילת שמונה עשרה.

         אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן – כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד

(תהלים קב, יד)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א).

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש יהוה כוננו     ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

ה.  הרמב"ם פוסק שמצות עשה לבנות את בית המקדש. בהלכות בית הבחירה (פ"א ה"א) הוא כותב: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו קרבנות. וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה. שנאמר: "ועשו לי  מקדש". גם בספר המצוות מצוה כ' כותב הרמב"ם: "שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: 'ועשו לי מקדש".

     הרמב"ם אומר: מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו.  הרמב"ן אומר שבמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר: 'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר: (שמ"ב ז, א ב): 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא: 'אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה'. והנה דוד מנעו ה' יתברך, מפני שאמר (דה"י א. כב, ח): 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', ונתאחר עוד הבניין עד מלוך שלמה.

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה – היה נעשה בימי אחד השופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז): "כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בנ"י ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל"  (במ' טז, כא).

 

ז.  ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס' "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב): בניית בית המקדש הוא תכלית העולם. וכדברי קודשו: "וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב: 'אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – לשכני בתוכם…  {'לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה)}, ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ח.  רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) – ונראה כי אומרו ועשו לי מקדש, היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {במשכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם בפר' א' מהלכות בית הבחירה: מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: 'ועשו לי מקדש".

 

ט.  הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה ומסרו נפשם למות על קיום העבודה.

         "עיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה. ע"כ נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם                         למות" (ש.ע סימן תר"ע).

 

י.  היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

 

יא .  השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה. בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (פרשת תרומה. תר"מ. תר"נ).

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה אומר: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצוות חג הפסח בו דנה המסכת.

תשובתו הייתה: "כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח. (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

מהאמור לעיל עולה, בניין בית המקדש בגלל מורכבותו הרוחנית, יבנה ע"י הקב"ה כדעת רש"י, או ע"י מלך המשיח כדעת הרמב"ם, או ע"י שילוב בין שניהם:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל, כדעת הרמב"ם. "ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א.

 ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה שהגיעה העת לחננה – כי בא מועד.

 

תהליך הגאולה,

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

 

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).           

"ברכת השנים" – "ואתם הרי ישראל, ענפיכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין, איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 

 "תקע בשופר" – ברכת קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

 

"השיבה שופטינו" – ברכת המשפט העברי. אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל היום.

ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים מציינים בפסיקתם מקורות מהמשפט העברי. כ"כ, קיימים בתי דין רבניים בדיני ממונות

אמנם הדרך ארוכה, אבל צועדים אנו במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה.

 

"למינים ולמלשינים" – ברכת המינים. דין ברשעים.

 

"ברכת הצדיקים" – אחרי הטהרה בעם, הקב"ה נותן שכר לצדיקים ולחסידים.

 

"בונה ירושלים" – אכן 'ירושלים חוברה לה יחדיו', ורבבות יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר יהוה מירושלים".

לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם.

הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ.

לנגד עינינו, מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר יהוה: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ד-ה).

 

"את צמח דוד – מהרה תצמיח" – מלכות המשיח צומחת לאיטה. עם טיפול מתאים, המשיח יצמח ויזרח עלינו.

 

 "שמע קולנו" – ברכת שומע תפילה. התגשמות התפילה העיקרית שלנו, עם בוא המשיח, כדברי המאירי.

 

"רצה… והשב העבודה לדביר ביתך" – ברכת העבודה. בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו א.ס.ו.

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות. לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?.

 

התשובה: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר ב-ה', בתורה ובמשה רבנו".

מלשון הרמב"ם מוכח, שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

מי כתב את ספר דברים?

הקב"ה – "אשר צוה יהוה אותו", כדעת רמב"ם ורמב"ן.

או משה רבנו – "אשר דיבר משה",

כדברי רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א, המהר"ל.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". זהו הפס' הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר יהוה אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים".

 כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר. לא אוכל לבדי שאת אתכם" (דב' א ט). מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם".

 

מהאמור לעיל, עולה השאלה: מי כתב את ספר דברים? הקב"ה, משה, או משה רבנו ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

 

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה" (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

 

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה, נאמרה מפי הגבורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבנו "מפי עצמו". שאר החומשים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו, כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (ובחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה. והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).

וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – 'אשר דיבר משה' – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמים, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהמשך: "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

 

לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל, ניתן לשאול: מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים, ניתן לומר שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים, דוגמת הסיפור על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

רבי עקיבא הביא לו דוגמא של חיטים ועוגות, ושאל אותו מה עדיף? 'עוגות עדיף' הוא ענה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 

תופעה דומה היא, תושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, שבלעדיה לא ניתן להבין את התורה שבכתב.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה.

 

 רבי אבא התבקש ע"י הרשב"י לכתוב את הזהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י.

 

רבי חיים ויטאל התבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים המובאים בשמונה שערים: שער ההקדמות, שער מאמרי רשב"י, שער מאמרי חז"ל, שער הפסוקים, שער רוח הקודש, שער הכוונות, שער המצוות, שער הגלגולים.

 

בפתיחת "אליהו הנביא" נאמר: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

הקב"ה נתן לנו תורה שבכתב שאינה משתנה לעולם. לא כן תורה שבעל פה המביאה את דברי חכמים לדורותיהם, המתפלפלים על כל דבר ועניין, ועליהם נאמר: "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים". זו הסיבה שתושב"ע נקראת ספירת המלכות, בבחינת הכתוב: "מאן מלכי – רבנן" (גיטין סב ע"ב).

כלומר, המלכות האמתית שייכת לחכמים המפרשים והפוסקים ע"פ התורה שבכתב, ואת תורתם קיבלו ומקבלים מיליוני יהודים לאורך הדורות,

 

הרבי מלובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, ע"פ ה'.

חומש דברים מהווה גשר לארבעת החומשים. כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר, כך שנוכל להבין אותה (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה, הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

 

 

"אלה הדברים אשר דיבר משה

 אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה יהוה אותו אליהם" (דב' א, א -ג).

 

"דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש. מצד שני, יש להן עוקץ.

כך דברי תורה: "על הדבש – ועל העוקץ" {שיר}.

המקיים את מצוות התורה, זוכה למתיקות – "ומתוקים מדבש" (תהלים יט, יא).

מצד שני, העובר על מצוותיה – ננעץ ונעקץ ע"י "יחידת עוקץ".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים" (רבנו אוה"ח הק'. דב' א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו עלה לגנזי מרומים ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריה של המילה "אלה" = 36.

 

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים הנואם בחסד עליון – "אלה הדברים – אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל, נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דב' רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה, כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה – נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

 

ניתן להוסיף, כאשר אדם מקבל תפקיד חשוב, הוא מדלג על כל המגבלות הגופניות והנפשיות, ומתחיל לפרוח בתפקידו החדש, כפי שקרה למשה רבנו.

תופעה דומה, רואים אצל תלמידים המתעלים על עצמם, עם קבלת תפקיד אתגרי, וכן אצל נבחרי ציבור.

 

"אל כל ישראל". משה דיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מ. רבה, שמות ה, ט). דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה ע"פ הפס' בתהלים "קול ה' בכוח" (כט, ד) ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.

כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל, כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

 

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח').

כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים, ולמשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי, אל חיי המעשה.

לעומת זאת, כאשר הוא זכה  בתורה, לשונו התרפאה ויכל לקשר בין עולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל, בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה, לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

הדיבור, מווסת בין עולם המחשבה לעולם העשיה.

 

 

תשע מידות טובות,

אותן מלמד אותנו משה רבינו בתחילת ספר דברים.

 

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר,

ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: שמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

 

א. "בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד, והוא בעבר השני. לכן, הוא נקרא "אברהם העברי" (בר' יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב אך ורק בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים.

 

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'".

 

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענוה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א. נדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר, התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפס': "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות" (במ' כא, יט-כ).

 

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. 1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.
  2. 2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל, בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דב' יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

 

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם באשר הוא, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – הוא היום האחרון.

 

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות,

ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד, שמא עבר על רצון הקב"ה, כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

 

ז. "ולבן" – שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. כלומר, שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לבב". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש, בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן" – לובן הלב, בבחינת "בר לבב".

 

ח.  "וחצרות" – רומז ל"חצרות בית ה'" שהם בתי כנסת ובתי מדרש, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

 

ט. "ודי זהב" – רומז שעלינו לומר לעצמנו: "די לזהב – שיאמר לזהב די, להסתפק בהכרחי" כדברי קודשו.

 רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

בראש פרשת "כי תבוא" נאמר: "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

עשיו אמר ליעקב: "יש לי רב". יעקב ענה לו: "כי חנני אלהים, וכי יש לי כל"  (בר' לג יא) = כל מה שיש לי, הוא בבחינת "הכל", לא צריך יותר. גם אצל אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל" (בר' כד א). אצל יצחק נאמר: "ואכל מכל" (בר' כז יג). וזה מה שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב – בכל מכל כל, כן יברך אותנו יחד ברכה שלמה, וכן יהי רצון ונאמר אמן". 

 

 

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

 

 

להתענג באור החיים

 – ליום שבת קודש.

 

 

איך יבנה בית המקדש השלישי?

ירד בנוי מהשמים כדברי הזהר ורש"י,

 או יבנה על ידינו כדברי הרמב"ם.

 

"נחם יהוה אלהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,

  ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה,

 מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאישה עקרה…

כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה

 ככתוב: 'ואני אהיה לה נאם יהוה, חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב).

 

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'.

כאשר דוד המלך נרדף ע"י שאול, הוא ברח לשמואל הנביא. שניהם ישבו והכינו תכניות בנין בית המקדש.

כאשר אדם נמצא במצוקה, היצירתיות שלו פועלת ביתר שאת.

דרך המהלך הנ"ל, ניתן להבין מדוע המשיח נולד בט' באב המסמל את החורבן. רק ביום כזה של החורבן, ניתן להבין ולהרגיש את גודל האסון שפקד אותנו עם החורבן, ומנסים למצוא דרכים לתיקונו ובניינו. (הרב צמח מורי שליט"א).

 

 

 

"הראנו בבניינו –  ושמחנו בתיקונו",

של – בית המקדש השלישי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי – ריה"ל, אומר בסוף ספרו הכוזרי:

 אם נאמין באמת בגאולה ככתוב בתהלים: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפר יחוננו" (תהלים קב טו) – הגאולה בוא תבוא, ככתוב בהמשך: "אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה – כי בא מועד".

"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו החריבו" אמרו חכמים. יוצא  שכל אחד מאתנו שותף לחורבן.

 

כולנו מכירים בע"פ את הסיפור של קמצא ובר קמצא שגרם לחורבן, כאשר אדם חשוב עשה אירוע אליו הזמין אורחים. האיש היה מעשירי ירושלים, והזמין אורחים חשובים באופן אישי דרך שליח.

השליח התבלבל ומסר הזמנה לאדם בשם בר קמצא שהיה שונאו של המארח, במקום להזמין את קמצא.

בר קמצא חשב בליבו, הנה האיש שעד תמול שלשום היה שונאו, החליט להשלים אתו, לכן הגיע לאירוע.

 

לעיני כולם, כולל חכמים שהיו באירוע דוגמת רבי זכריה בן אבקולס, המארח החל לבייש את האורח בר קמצא, ודרש ממנו לעזוב. האיש היה מוכן לשלם על הארוחה… ובלבד שלא להתבייש לעיני קהל ועדה, אבל רוע הלב של המארח, הוביל את בר קמצא החוצה, כאשר איש מהאורחים לא פצה את הפה. ההמשך ידוע.

המסר האמוני: עד כמה צריכים להיזהר בכבודו של כל אדם. רוב בני אדם הם טובים בדברים הגדולים, אבל הם נופלים בפרטים, בדברים הקטנים/גדולים שבין אדם לחברו.

 

תפילת רבנו "אור החיים" הק' –

  על גאולת השכינה:

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוהינו, ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו.

 למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך,

 זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו,

ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשנו מגופנו.

 

המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו.

הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה.

הושיעה ה' שכינתך, ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו,

 רוחנו, ונשמתנו. וייעול מלכנו בהיכליה".

 

 

 

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף, האריז"ל ורבנו גדליה חיון

 

 א.  רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

 

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם [רבי עקיבא]: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

 

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום, שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מצפונה, בואכה שמואל הנביא.

 

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה הנ"ל (ג, יב), רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לעיים ותל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר.

אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה – ללא תגובה.

שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – א.ס.ו.

 

 

ב. האריז"ל – יום ההילולה, ה' מנחם אב.

רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמתו –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן בעולם הגלות והגאולה.

 

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים, לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

 

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

 

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את דברי הזוהר בשם רבו – הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו – האריז"ל.

 

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

 ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שגם כתב את תורתו.

 

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

 

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

 

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

 

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

 

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

 

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

 

ה' מנחם אב -יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

 ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום.

 

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

 

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

 

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה פילו בת חנה ואליהו אסולין ע"ה.

 

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. זהר והדר בנות שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן.

הרכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגולה" הקורם עור וגידים, ובעזהי"ת עוד יצליח כמו ספרי הקודם "להתהלך באור החיים", ואף יעלה מעלה באור ה'..

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

ברכה והצלחה לנכדה המתוקה אוריה בת קרן הי"ו ודוד אור בן ורדה נ"י לאירוסיהם. בנין עדי עד – ענבי הגפן בענבי הגפן – דבר נאה ומתקבל"

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

תאריך 7 בספטמבר 2022

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך,

 ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש.

ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

בזכות מה ננצח את אויבינו הרבים?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י = כ-ל י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

א. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 ישנם שני אויבים:

 1  האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.

  1. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים–הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה.

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

שבת "חיי שרה"-הרב משה אסולין שמיר.

תאריך 16 בנובמבר 2022

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

  1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
  2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
  3. 3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן? 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

  1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב.   הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

  1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים"  כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).


ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"בסוכות תשבו שבעת ימים-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 28 בספטמבר 2023

"בסוכות תשבו שבעת ימים.

         כל האזרח בישראל – ישבו בסוכות (ויקרא כג מב)

ס-וכ-ה = שילוב הוי-ה ואדנות בקיום מצות סוכה.

ס-וכ-ה: סה {65} = אדנ-י  +  וכ {26} = הוי-ה  = 91 = אמן.

כולנו יושבים בסוכה – עם השכינה והאושיפיזין קדישין עילאין.

(דרשות רבנו אור החיים הק' שקובצו בספר "מאור החיים",

מאת תלמידו הרה"ג משה פרנקו ע"ה).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

הקשר הפנימי בין חגי תשרי.

 

ראש השנה וכיפור: "תקעו בחודש שופר – בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ד). הפס' רומז לראש השנה וכיפור בהם תוקעים בשופר {בכיפור תוקעים בשופר בשנת היובל}. בימים הללו, הקב"ה יושב על כיסא דין, ודן את העולם.

"כסה" = כס ה', כפי שנרמז בפס' העוקב: "כי חוק לישראל הוא – משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא ה).

 

"בכסה", רומז לירח המכוסה בר"ה לרחוקים.

"ליום חגינו" – רומז לחגי סוכות ושמחת תורה (ר"ה ח ע"א וע"ב).

בראש השנה, המלכנו עלינו את הקב"ה ע"י השופר – מלכויות, זיכרונות ושופרות, וכך הכנענו את עצמנו לבורא.

ביום הכיפורים, עלינו עוד שלב בעבודת ה', ומסרנו את גופנו לקב"ה ע"י חמישה עינויים: אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש, ונעילת הסנדל. כל זאת מתוך רצון להידמות למלאכים.

"תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בבני אדם: שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, ומדברים בלשון הקודש. שלושה כבהמה: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי כבהמה" (חגיגה טז).

פועל יוצא מכך: נשמתנו מנסה להידבק בה' כמו המלאכים. עבודת ה' שלנו בר"ה וכיפור, נעשית מתוך יראה.

 

בחג הסוכות, עלינו עוד שלב בעבודת ה' – אמונה מתוך שמחה, בכך שמסרנו לקב"ה את ביתנו ורכושנו, ע"י עזיבת הבית ויציאתנו לסוכה, המבטאת את עראיותנו בעולם הזה. לכן, הזוהר הק' מכנה את הסוכה "צילא דמהמנותא".

במזמור לסוכות נאמר: "למנצח משכיל לבני קרח: כאיל תערוג על אפיקי מים – כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי. מתי אבוא ואראה פני אלוהים" (תהלים מב, א-ג).

 

יעוד חג הסוכות:

ערגתנו וכיסופינו לה', בדומה לאיל החי במקום צחיח כמו במדבר יהודה, ועורג למציאת מים.

הושענא רבה מבטא את החיתום החיצון, בהמשך לחיתום הפנימי בכיפור, בו נגזרו גזרי דין על כל אחד מאתנו.

"הפתקין" {פסקי הדין}, נמסרים בליל הושענא רבה למלאכים לביצוע (זוהר. פרשת ויחי),

"הושענא" = הושע נא. מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו ביום ה- "נא" =51 מר"ח אלול החל בהושענא רבה". {רבה = היום הגדול}. בליל הושענא רבא, עוסקים בתורה כל הלילה, כדי לבטא את אהבתנו לעמל התורה, וחזרתנו בתשובה. האריז"ל אומר: "עיקר הדין נידון ונגמר, בחצות הראשון של ליל הושענא רבה" (דרושי חג הסוכות ו).

 

"שמיני עצרת" – הוא חג בפני עצמו שאינו קשור לסוכות. הוא נקרא בפי חז"ל "שמחת תורה", היות ואנחנו שמחים  בחתימת התורה ע"י קריאה בפרשת "וזאת הברכה", והתחלת מחזור חדש בפרשת "בראשית".

כל זאת, מתוך שירה וריקודים, כדי לבטא את שמחתנו בתורה, המהווה את הדרגה הגבוהה בעבודת ה'.

 

"אין שמחה כהתרת הספקות". לאחר שהקב"ה כיפר לנו על עוונותינו, נוכל באמת לשמוח, בדומה לחתן וכלה להם הקב"ה מכפר על עוונותיהם ערב חופתם. יוצא ששמחת תורה הוא שיא חגי תשרי.

 

רבנו האריז"ל נהג בהקפות ספרי התורה, "לרקוד ולשורר לפניו בכל עוז ותעצומות" (שער הכוונות קד ע"א). הוא גם אמר שנוהגים לעשות הקפות שניות במוצאי החג, כדי למשוך את השמחה בתורה לכל השנה. על דוד המלך נאמר, שהיה "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'" (שמואל ב. ו טז).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: קיים תרשים זרימה מובנה של חגי תשרי, הבא לידי ביטוי בעבודת ה' בצורה הדרגתית: מיראת העונש בראש השנה {"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". עמוס ג ו}, דרך יראת הרוממות בכיפור {דימוי למלאכים}, אמונה בה' מתוך שמחה בחג הסוכות, ושמחה בתורה בשמיני עצרת, חג שמחת תורה.

 

הישיבה בסוכה עם השכינה – ועם האושפיזין קדישין עילאין.

 "תא חזי. בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צילא דמהימנותא, {כשהאדם יושב בסוכה},

שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, {השכינה פורשת כנפיה עליו מלמעלה}.

ואברהם וחמישה צדיקייא ודוד מלכא, 

שויין מדוריהון עמיה" {האושפיזין שמים דירתם עמו, בסוכה}. (זוה"ק אמור, דף קג).

 

ישיבתנו בסוכה,

מהווה ישיבה עם השכינה ועם שבעת האושפיזין קדישין עילאין,

כשממעל – חופפים ומרחפים מעלינו שבעת ענני כבוד (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כג, מב).

"וסוד הסוכה והחג הם פלאי פלאים, אבל אומר לכם מעט כדי שתדעו שהסוכה אינה מה שאתה רואה בעיניך שהם קנים והדס, אלא תיבת "ס-וכ-ה" היא ממש שם הוי-ה ואדנות בזה האופן: כ"ו שבאמצע התיבה, הם המספר שם הוי-ה ב"ה, וס"ה הם מספר אדנ"י שעולה ס"ה"

("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו-אור-החיים-הק'. ויקרא כג, מב).

יוצא מדברי קדשו: הסוכה רומזת לשילוב הוי-ה {26} ואדנות {65}. באמצע המילה סוכה, מופיעות האותיות כ"ו {26}. בראש המילה  סוכה ובסופה – ס"ה {65}, דבר הרומז לשילוב הוי-ה ואדנות.

 

את השילוב הנ"ל בין הוי-ה לאדנות, אנחנו מכוונים בברכות, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק "ויהוה בהיכל קדשו…" (חבקוק ב, כ): "יהו-ה = {הוי-ה = 26} ב-היכל = {סה = 65} קדשו…".

השימוש בדימוי "היכל" ע"י הנביא חבקוק, וגם ע"י דוד המלך (תהלים יא ד), לא מקרית. כמו שספר תורה נשמר בתוך ההיכל מפאת קדושתו, כך שם ה', נהגה בשינוי ע"י אדנות, מפאת קדושתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מצא סימוכין לאושפיזין עילאין ע"פ הפסוק הנ"ל: "בסוכות תשבו שבעת ימים – כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג מב). רבנו שואל מדוע בתחילת הפסוק נאמר "תשבו" בלשון נוכח, ואילו בהמשך נאמר "ישבו" בלשון נסתר.

תשובתו  ע"פ (הזוהר פרשת אמור דף ק"ג ח"ג): הקב"ה שולח תחילה את שבעת האושפיזין היושבים לצדו, לסוכות בני ישראל, ולכן נאמר "תשבו", ורק אח"כ נאמר "ישבו", הרומז לבני ישראל הנכנסים לסוכה.

הסוכה גם זכר לשבעת ענני כבוד. וכדברי קדשו: "ד' בארבע רוחותיו. א' לפניו להאיר וכו', וא' עליהם, ואחד תחתיהם, שבעת ימים כנגד ז' עננים" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו. ויקרא כג, מב).

כלומר, ישיבתנו בסוכה, מהווה ישיבה עם השכינה, בנוסף לישיבה עם שבעת האושפיזין קדישין, ושבעת ענני כבוד.

 

רבי אבא (זהר אמור דף ק"ג), לומד זאת ממה שכתוב: "שבעת ימים תשבו בסוכות", ולא נאמר "בשבעת ימים…".

 את דברי הזהר, מסביר המקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו ע"ה: הכתוב מצווה לשבע המידות אשר שבעת הצדיקים הם מרכבה להן – לישב בסוכות של בנ"י. ("מקדש מלך" למקובל האלוקי הרב שלום בוזגלו).

 {הרב שלום בוזגלו הנחשב לגדול מקובלי מרוקו, נולד בסאלי – עירו של רבנו-אוה"ח-הק' שבמרוקו בשנת 1700. הוא למד תורה אצל רבי חיים בן עטר הזקן – סבו של רבנו-אוה"ח-הק', אצל אביו הרב משה בוזגלו, וכן אצל הרב אברהם אזולאי ממרקש, אותו מציין רבנו-אוה"ח-הק' כמלומד בניסים.

בגלל רדיפות המלך הרשע, הוא נאלץ לעזוב את מרקש שם שימש כדיין, ולעבור ללונדון בגיל 45, שם שימש כמורה הוראה ואב בית הדין. הוא כתב ספרי קבלה רבים: מקדש מלך, כיסא מלך, הדרת הוד מלך, הדרת פני מלך וכו', ונחשב לאחד הגדולים בעולם הקבלה. הוא נפטר בלונדון בגיל 80, ביום ל"ג בעומר, ח"י אייר תק"ם – 1780}.

סבא דמשפטים הרה"ג רבי משה אדהאן ששימש כאב בית הדין במכנס, וחי בתקופה בה שימש רבנו-אור-החיים-הק' כראש ישיבה בעיר השכנה פס, התייחס גם הוא למשמעות הקבלית של ארבעת המינים, ושל הסוכה, וכך הוא כתב בשירו המפורסם לחג הסוכות:

"סוכה ולולב לעם סגולה – יחד ירונו ישאו תהילה:

ישמח ישראל בצל סוכתו / יסתופף יחסה תחת אברתו /

השם ככתבו וכקריאתו / כמספר ס-ו-כ-ה, מספרו עלה".

 

 כלומר, המילה ס-ו-כ-ה {בגימטריה}, שווה 91, כשילוב הוי-ה + אדנות.

"ההדס רומז לשלושת האבות / משה אהרן בדי ערבות / יוסף ללולב חמדת לבבות / דוד לאתרוג כלה כלולה".

הפייטן מדמה את ג' בדי ההדס לשלושת האבות {חסד, גבורה ותפארת}. את ב' בדי הערבה למשה ואהרן {נצח והוד}. את האתרוג לדוד המלך {מלכות}. את הלולב {יסוד} ליוסף שזקף קומתו נגד עשיו.

 

מצות סוכה דומה למצות ארץ ישראל, בה אנו יושבים, הולכים, ישנים, אוכלים ושותים. כמו כן, קיום מצות סוכה בשלמות, נעשה בעיקר בארץ ישראל בבחינת הכתוב: "ויהי בשלם סוכו – ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו ג).

את מצות סוכה ניתן לקיים בשלמות בבחינת "בשלם סוכו", בעיקר בא"י – "ומעונתו בציון". בחו"ל, כמו באירופה ורוסיה, יורדים גשמים בתקופה הזו, דבר המקשה על קיום מצות ישיבה בסוכה.

 

ברובד הדרוש, דוד המלך אומר שבירושלים {"בשלם"}, שוכן בית המקדש הדומה לסוכה {"סוכו"}, ואילו בית המקדש המכונה  "מעון", שוכן בציון – "ומעונתו בציון". {"מעון" = הרקיע השלישי מלמעלה למטה שבשבעת הרקיעים} (חגיגה יב). גם התרגום מתרגם כך: "והווה בירושלם בית מקדשיה, ומדור בית שכינתיה קודשיה בציון". ("מכתם לדוד" על ספר תהלים לרה"ג דוד שלוש ע"ה – הרב הראשי לנתניה, אצלו שימשתי כראש הלשכה).

 

גם הטהרה במקוה, נכנסת לאותה קטגוריה, כאשר מי המקוה מכסים את כל הגוף כדברי רבי עקיבא:  

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל לו כה). וְאוֹמֵר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ" (ירמיה יז יג). מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל (יומא פרק ח  ט).

 

האושפיזין עילאין קדישין

של רב המנונא סבא.

 

הזהר הק' מספר על רב המנונא סבא (פרשת אמור. חלק ג. קג ע"ב) שהיה שמח כשהיה נכנס לסוכה. תחילה, הוא היה משרה בסוכה את מידת המלכות, היות ובלעדיה, האושפיזין לא יבואו. לשם כך, היה מסדר שולחנו, הרומז למידת המלכות. בעמדו על רגליו הוא ברך "לישב בסוכה", דבר ההופך את הסוכה למרכבה למלכות, ורק אז הזמין את האושפיזין, וכך אמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים, תיבו {שבו} אושפיזין עילאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו". המילה "תשבו" בפס', רומזת לאושפיזין. המילה "ישבו כל האזרח בישראל" בהמשך, רומזת לבני ישראל.

להלן לשון הזהר: "קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה, הוה חדי {שמח}. וקאים על פתחא דסוכה מלגאו {מבפנים} ואומר: נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי ומברך {לישב בסוכה} ואומר: בסוכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עילאין".

 

בהמשך, הזוהר מדבר על חשיבות הזמנת עניים לסוכתו: "ובעי למחדי {לשמח}  למסכני {עניים}. מאי טעמא, בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין – דמסכני הוא". {החלק של העניים שייך להם מראש}, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "כי יהיה בך אביון" (דב' טו ז). "בך" – החלק של האביון הוא נמצא אצלך כפיקדון.

הזהר אומר בהמשך, שבמידה ולא ידאג לשמח את העניים, האושפיזין יברחו: "וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עילאין אושפיזי מהמנותא – ולא יהיב לון חולקיהון {לעניים} – כולהו קיימי מניה" {עומדים ממנו}. הזהר מביא כדוגמא, את אברהם אבינו ראש האושפיזין, שנהג כל העת להאכיל עניים.

 

אושפיזין של מעלה – ואושפיזין של מטה

 (עיבוד המקור הנ"ל מהזהר בפרשת אמור).

 

רב המנונא סבא נהג להזמין אורחים עניים לסוכתו. בכניסתו לסוכה, היה מכריז ואומר: "עולו אושפיזין עילאין, עולו אושפיזין עילאין מן העולם הבא". אחד מאורחיו העניים שאל אותו: "רבי, אנשים פשוטים ועניים אנחנו, ומקומנו בעולם הזה, אל מי אתה מתכוון כאשר אתה אומר "אורחים מן העולם הבא"?

השיב לו רב המנונא: אלו שבעת האושפיזין שיורדים אלינו מן השמים: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד המלך. התפלא האורח: אם יש לך אורחים יקרים מהעולמות העליונים, מה אתה צריך אותנו? ועוד, אתה מאכיל אותנו ומספר לנו דברי תורה, איך תוכל להתפנות גם לאורחים העליונים?

רב המנונא השיב לו: רק בזכותכם הם מגיעים לסוכתי.  אם הם לא רואים אורחים עניים בסוכה, הם קמים ויוצאים, ואוי לו לאדם שהאושפיזין עוזבים את סוכתו (זוהר פרשת אמור).

 

מסר חשוב: בבואנו לסוכה המסמלת את השכינה, ובה מסובים עם האושפיזין קדישין וענני הכבוד, עלינו לנהוג ביראת כבוד ורוממות א-ל, ולהזמין אורחים ועניים לסוכה.

בימינו, במידה ולא הזדמן להזמין עניים, קיימת האפשרות להפריש צדקה לעניים לכל יום, ולהדגיש את החלק של הצדקה, של האושפיזין של כל יום.

יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ ע"ה, שנהג כל העת להזמין עניים לסוכה, מידה אותה משתדל אני להמשיך, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

 

כיום מתקיים מבצע "סוכה על הדרך" בו נרשמים בעלי סוכות המוכנים שהסוכה שלהם תשמש אורחים מטיילים החפצים לאכול בסוכה. הפרסום נעשה באתר תחת השם "סוכה על הדרך", עם כתובות בעלי הסוכות.

 

"חג הסוכות תעשה לך…

             ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דב' ט"ז, יג-טו).

 

מהות השמחה בחג הסוכות.

 

"אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תהלים צז יא).

 האור המסמל את הצדיק, והשמחה המסמלת את ה-ישרי לב,

 מסמלים את חגי תשרי:

בעקבות אור התשובה אותו זרע הצדיק  בראש השנה וכיפור, {הפס' פותח את תפילת כיפור}.

הוא זוכה לשמוח בחג הסוכות – בבחינת "והיית אך שמח".

 

א . מצות השמחה בחג הסוכות.

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן –

 

   עבודה גדולה היא" (הרמב"ם בהלכות סוכה ח ט"ו).

    "רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 (רבי נחמן מברסלב שיום ההילולה שלו ב-ח"י תשרי סוכות).

 

רבנו הרמב"ם מדגיש בהלכות סוכה (ח ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". יש צורך לעמול בעבודת ה', כדי לזכות בשמחה אמתית בקיום מצוות חג הסוכות.

 

חג הסוכות המכונה גם חג האסיף, מאסף לתוכו את שני מחזורי המועדים: הן את מחזור הרגלים – חג הפסח וחג השבועות [חסד], והן את מחזור הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים [גבורה, דין], ויוצר בניהם הרמוניה, דוגמת יעקב אבינו עמוד התפארת המאזן בין אברהם אבינו עמוד החסד [רחמים], ליצחק אבינו עמוד הגבורה {הדין}, ויוצר מעין מנורה בת חמישה קנים ובסיס.

מצד ימין, ניצבים פסח ושבועות, מצד שמאל, מזדקפים להם ראש השנה ויום הכיפורים. בקנה האמצעי עומד חג הסוכות, ואילו בבסיס המנורה, יושב לו איתן "שמחת תורה" – המחזיק, מחזק וחותם  את שאר החגים.

 

בחג הסוכות ובשמחת תורה, מצטלבים ראש השנה ויום הכיפורים שהם בבחינת דין, והמועדים: פסח ושבועות שהם בבחינת חסד על פי תורת רבנו האר"י הק'.

המקור לכך הוא בכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה – ליום חגינו" (תהלים פ"א ד). האורות הנעלים והמכוסים "בכסה" שהם ראש השנה ויום הכיפורים, מתגלים בחג הסוכות – בבחינת "ליום חגינו", המאיר כמו אור יום = "ליום חגינו".

חג הסוכות משופע בשמחה, ועל כך יעידו שלושת הפסוקים הקשורים לסוכות:

 הראשון: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת וערבי נחל –  ושמחתם לפני יהוה אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

 השני: "חג הסכות תעשה לך שבעת ימים… ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דב' טז יד).

 

השלישי: "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך… – והיית אך שמח" (דב' טז, טו).

 

ה"בן איש חי" לומד מכך שיש לקיים כל מצוה בשמחה. אחרת, זה פוגם בשלמות המצווה.

שנזכה לשמוח בעבודת ה' כדברי רבי נחמן מברסלב: "אסור להתייאש, לא להתייאש. אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש, רק לשמוח יש".

 

בקיום כל מצוה יש לשמוח. ביום שמחת תורה, עיקר המצוה זה לשמוח.

רבי חיים ויטאל אומר: אם מקיימים מצוה ללא שמחה, פוגמים בעצם המצוה, ונותנים מקום למקטרגים.

 

 

 

 

 

ב. הקשר בין השופר בר"ה – לסכך הסוכה"

והקשר בין "ענני הקטורת" בכיפור – ל"ענני כבוד" בסוכות.

 

 בראש השנה תקענו 100 קולות בשופר. מתוכם 60 תקיעות, 20 שברים, 20 תרועה, דבר הרמוז במילה "סכך":  ס = 60 . כ = 20.  ך = 20. = 100. דבר המשקף את הקשר בין ראש השנה לחג הסוכות הבעל"ט.

בנוסף לקשר המספרי, ניתן לומר שכמו שהסכך ממוקם למעלה, ודרכו ניתן לראות את גדולת ה' בבחינת הכתוב "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט ב), כך גם דרך קולות השופר העולים למעלה, אנחנו מתעוררים לתשובה, בבחינת "אם יתקע שופר בעיר – ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו).

גם בין כיפור לסוכות, ניתן לראות את הקשר הרעיוני בכך שבזכות "ענני הקטורת" אותם הקטיר אהרון הכהן ביום הכיפורים בקודש הקודשים, זכו בני ישראל לקבל שבעת "ענני כבוד" שליוו אותם במדבר, אותו שידרגו לספינה ממוזגת ללא חשש מפגעי המדבר, החל מהשמש הלוהטת, וכלה בחיות רעות על ארבע ועל שתיים.

גם אנחנו זכינו בחג הסוכות לזכר אותם ענני כבוד, כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס לכתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל… אני יהוה אלוהיכם", אלו ענני כבוד (סוכה יא ע"ב). רבי עקיבא אומר: סוכות ממש. הטור (או"ח תרכ"ה) הביא את הטעמים הנ"ל, והשו"ע {שם} הכריע כטעם של "ענני כבוד", כדי שנוכל לקיים את המצוה בשלמותה, בכך שנכוון לטעם המצוה בבואנו לקיים את מצות סוכה.

עושים זכר לענני כבוד, ולא למן והבאר, בגלל שעל ענני כבוד לא הייתה מחלוקת, בניגוד לתלונות המן והמים.

האדמו"ר מצאנז הרב יהודה יקותיאל הלברשטם זצ"ל מסביר שמטרת ענני כבוד הייתה "מתוך תקוה שדבר זה יעורר אותם להכיר בה' בבחינת – אני ה' אלוקיכם".

לאחר שביום הכיפורים התפשטנו מעולם החומר ודבקנו בעולם הרוח, אומר לנו הקב"ה: "צא מדירת קבע, ועבור לדירת עראי". כלומר, שנתחיל להפנים שהעולם הזה הוא עראי, ונחשוב על דירת קבע בעולם הבא.

הדרך להגיע לכך היא על ידי שמחה בעבודת ה'. זאת אומרת, קיום מצוות מתוך התלהבות בבחינת "עבדו את ה' בשמחה", שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות.

כמו כן, הסתפקות במועט בבחינת סוכה השווה לכל נפש שאינה מבדילה בין עני לעשיר. ידועים דברי חז"ל, שלקדושת הסוכה, יש כוח לטהר את האדם שלא יודח מתחת כנפי השכינה.

בחג הפסח, לא מוזכרת בכלל המילה שמחה. בחג השבועות נזכרה השמחה פעם אחת: "ועשית חג שבועות לה'… ושמחת לפני יהוה אלוהיך וכו'" (דב' טז י-יא). בסוכות נזכרה שלש פעמים מצות שמחה כפי שהוזכר לעיל.

ההסבר לכך הוא: בפסח עדיין לא נלקטה התבואה. בשבועות התבואה נקצרה, אבל עדיין לא הוכנסה הביתה. בחג הסוכות התבואה הוכנסה הביתה ככתוב: "חג הסוכות תעשה לך, באספך…" (דב' טז, יג-טו).

 

הסבר נוסף: בפסח הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין לא קיבלנו את התורה. בחג השבועות קיבלנו את התורה, אבל עדיין לא קיימנו אותה. מחג השבועות ועד סוכות חלפו להם מעל לארבעה חודשים בהם זכינו לקיים את התורה, לכן מצוה לשמוח.

לאחר שבעת "ימי המשתה" בחג הסוכות לקיום התורה, סוף סוף מגיעים ליום "שמיני עצרת", שכידוע הוא מעל הטבע, לכן ביום "שמחת תורה", אנחנו שמחים ורוקדים עם ספרי תורה בבתי כנסת וברחובה של עיר, וזו בעצם פסגת עבודת ה', בבחינת "עבדו את ה' בשמחה…".

 

הזוהר הק' בפרשת אמור מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא", היות והסוכה היא מבנה זמני ולא בטוח, ומעלינו רק סכך דבר המבטא אמונה ובטחון בקב"ה.

מחבר "הפלא יועץ" רבי אליעזר פאפו (אות ס' סוכה) אומר בשם האר"י הק' שאדם השמח שמחה אמתית בסוכות – תהיה לו שנת שמחה. {ההילולה שלו ביום כ' תשרי – חול המועד סוכות}.

 

הגאון מוילנא אומר על הכתוב מתוך תפילת החגים: "אתה בחרתנו, אהבת אותנו, ורצית בנו"

"אתה בחרתנו" = בחג הפסח כאשר הוציאנו ממצרים.

"אהבת אותנו" = בחג השבועות עם קבלת התורה.

"ורצית בנו" = בחג הסוכות כאשר פרשת מעלינו ענני כבוד.

 

הקב"ה שבחר בנו והוציאנו ממצרים, היה מחויב לתת לנו במדבר את צורכי הקיום הבסיסיים: מן בזכות משה, ומים בזכות מרים. את ענני הכבוד שהם בזכות אהרן, זה בבחינת "מותרות".

"ורצית" – מלשון ריצוי ופיוס, היות ואחרי חטא העגל נלקחו מעם ישראל ענני כבוד, והוחזרו להם רק ב-טו בתשרי לאחר הורדת הלוחות השניות ע"י משה רבנו ביום הכיפורים, וציווי בני ישראל לתרום מחצית השקל להקמת המשכן כמסופר בפרשת "כי תישא", ולאחר שאמר הקב"ה למשה: "סלחתי כדבריך". לכן, "ורצית בנו", מופיע אחרי "אהבת אותנו". ואין לך גדולה משמחת הריצוי הבאה אחרי התשובה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על כך: "ועל ידי מעשה העגל, שהוא כנגד כל התורה כולה, יסובבו הפרדת השכינה בשרשי בחינת כל נשמות ישראל, "ונרגן מפריד – אלוף" (משלי טז, כח). לזה ציווה ה' שיתנו מחצית השקל, שהוא סימן למה שהפרידו הם במעשיהם, לשוב לייחדם יחד. ואמר "זה יתנו": פירוש, יחזור לתת –  סוד מחצית השקל שהפריד. ולזה יכוון כל נותן, ורחמנא ליבא בעי – לכוון אל המכוון, לייחד הנפרד והנחלק" (שמות. ל, יג).

 

ג. הנקודה הפנימית בחג הסוכות,

השמחה בעבודת ה'.

 

הנקודה הפנימית  המסתתרת מאחורי הפרגוד היא, שבראש השנה נכנסים לדין, וביום הכיפורים נחתמים כדברי רבי מאיר בגמרא, והנה כאשר בני ישראל יוצאים בחג הסוכות כשהם מנענעים ולולביהם בידיהם, ורוקדים מתוך שמחה, סימן שנמחלו עוונותיהם. ידועים דברי חז"ל בנידון: "מי שלא ראה  שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", כאשר טקס שאיבת המים ממעיין השילוח לניסוך על גבי המזבח, נעשה בתהלוכה חגיגית רבת משתתפים, וגדולי חכמים כמו רבן שמעון בן גמליאל שהיה נוטל שמונה אבוקות של אש ורוקד איתן, ואין אחת נוגעת בחברתה.

ישנם עוד סיפורים על גדולי ישראל שפיזזו ורקדו דוגמת דוד המלך שרקד ופיזז בהתלהבות עצומה כאשר העלה את ארון הברית לירושלים – "מפזז ומכרכר לפני {ארון} ה'". יונה הנביא שאב את נבואתו בשמחת בית השואבה, בזכות שמחתו הרבה בשמחת בית השואבה.

הגמרא בסוכה אומרת שמקורו של הביטוי "בית השואבה" – משם שאבו רוח הקודש. מי יתן ונזכה.

גם בימינו, נוהגים בחצרות חסידים ואנשי מעשה לרקוד ולשמוח בליווי תזמורת מידי ערב בימי חול המועד.

מהאמור לעיל, ניתן להסיק שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, רואה בנו בניו האהובים בבחינת "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" כדעת רבי מאיר, ודן אותנו לחסד ורחמים לשנה טובה וברוכה ברוחניות ובגשמיות [גשם], ובפרט כאשר אנחנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי מתוך שמחה, ואומרים לו: ריבונו של עולם, קלטנו את המסר: חיינו בעולם הזה הם עראיים, ואילו עיקר השכר הוא בחיי הנצח, לכן נשתדל לעבוד אותך בשמחה, כדברי "בעל צרור המור".

 

ד. "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דב' י"ד א).

ארבעת המינים הם ארבעת הבנים המהווים את עם ישראל.

 

ידועים דברי  רבי מאיר בעל הנס שנקבעו להלכה על פי הרשב"א שלעולם אנחנו נקראים בנים, גם כשאנחנו לא כל כך בסדר, בניגוד לדעת  רבי יהודה שחילק בין תקופת היותנו "בנים" כאשר עושים רצונו של מקום, לבין התקופה הנגדית בה אנחנו נקראים "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים..".

 

לדעת הגאון רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה עירו של רבי מאיר בספרו "זרע מיעקב",

רבי מאיר בעל הנס זכה לאהדה והכרה כזו גדולה ורבבות מב"י פוקדים את ציונו הקדוש מידי יום ביומו, וישיבה גדולה בה זכיתי להרביץ תורה שוכנת כבוד לידו – בזכות הפרגון וה"עין הטובה" כלפי עם ישראל בה הצטיין רבי מאיר.

מן הראוי שגם אנחנו נלך בדרכו, ונראה בכל אחד את מעלת חברנו, וגם אם הוא קצת אובד.  אי לכך ציוו אותנו חכמים לאגוד את  ארבעת המינים ולהציבם מול הלב, ורק אז לנענעם אל מול ששת הרוחות, היות והם מסמלים את ארבע הקבוצות בעם ישראל, דוגמת ארבעה בנים שבהגדה.

 

לאתרוג, יש ריח וטעם והוא מסמל את איש התורה והמעשה.

ללולב, יש טעם [בתמר], והוא מסמל את היהודי שיש בו "טעם התורה", אבל אין לו פנאי לעסוק במצוות.

ההדס, מסמל את היהודי השומר מצוות, אבל אין לו פנאי לעסוק בתורה.

הערבה, מסמלת את היהודי שאינו יכול ללמוד ואינו מקיים מצוות. את כולם אוגדים ביחד, ורק אז מותר לברך.

 

כ"כ, מידי בוקר בתחילת התפילה, אנחנו אומרים כדברי רבנו האריז"ל: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד מבני ישראל כנפשי". זה יכול להיות פקיד, שכן, רב, פועל, וכו'.

 

  • "שמאלו תחת לראשי – וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות (רבנו אוה"ח הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "הסוכה צריך שיהיה לה ב' [דפנות] וטפח אחד (סוכה ו ע"ב) לפחות, כמין ף. וזה רמוז ביד הקב"ה. שעד סוכות, ימינו פשוטה לקבל שבים. ועכשיו בסוכות – מחבק אותנו כביכול. כשתיפול הזרוע {בחיבוק}, תמצא כמין צורת ף והטפח" ("מאור החיים" לרבי משה פרנקו, תלמיד רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כג, מב).

 

את הפסוק הנ"ל משיר השירים, מבאר האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בהקשר לימים הנוראים שהם בבחינת "שמאל", כלומר עבודת ה' מתוך יראה ופחד, ואילו חג הסוכות, בבחינת ימין, "וימינו תחבקני".

 

המיוחד בחיבוק, שהמחבק לא מאפשר לאהובו לעזוב אותו.

שנית, הוא אוהב גם את צדו "האחורי" של  חברו. כך הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות ומוכן למחול לנו, בתנאי שנקבל על עצמנו לעובדו בלבב שלם.

 

"זמן שמחתנו" –

 "זמן" = זימון שמחה לכל השנה.

"ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן – ותהי עליו יד יהוה" (מל"ב ג טו).

 

"זמן שמחתנו" –  עלינו לזמן את השמחה ע"י שירה וכלי נגינה, כפי שנהגו הנביאים.

רבנו אברהם אבן עזרא כותב שכאשר שמחים בחג כמו בראש השנה כדברי עזרא ונחמיה לעם ישראל, זוכים לשמחה תמיד, וכדברי קודשו הרומזים גם לחג הסוכות: "ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… ואל תעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם – השמחה היא תעוז אתכם אם תקיימוה, כי כן כתוב "ושמחת בחגך" (נחמיה ח י).

"מצודת דוד" מוסיף: "שמחת יום טוב שהיא שמחה של מצוה – תיתן לכם עוז ותעצומות".

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מחבק אותנו בחג הסוכות. הוא מסתמך על דברי הגמרא (סוכה ו ע"ב):

 לסוכה צריך להיות לפחות שתי דפנות וטפח אחד כמין האות ף הרומזת לחיבוק.

 

לרבה הראשי של מקנס שבמרוקו – הרה"ג רפאל ברוך טולידנו ע"ה,

ומידת העראיות בעולם שאפיינה אותו – בדומה למסר של מצות סוכה.

 

מו"ר הרב ברוך רפאל טולידנו ע"ה, שימש בקודש כרבה של מקנס שבמרוקו מאז היותו בגיל 27, ועד לעלייתו ארצה בשנת תשכ"ג {1963}.

כד הוינא טליא במרוקו, עוד זכיתי לשמוע מתורתו המאירה כאשר ביקר בישיבת "נווה – שלום" בקזבלנקה בה למדתי.

 

כאשר הגיע לארץ ישראל, הוא החליט להתיישב בעיר התורה בני ברק, בה קנה לעצמו דירה.

בנו הרה"ג רבי יוסף סיפר, שמו"ר אביו ע"ה החליט להפתעת בני ביתו להשכיר את הדירה אותה קנה לאדם אחר, ולעצמו הוא שכר דירה אחרת. הרב הסביר להם שהוא רוצה להרגיש את עראיות האדם בעולם הזה, רעיון אותו אנו לומדים מחג הסוכות, בה האדם עוזב את ביתו מבצרו, ויוצא לסוכה בה אין הבדל בין עשיר לעני.

 

האלשיך הק' אומר: יכולת האדם להשיג השגות רוחניות בעולם הזה, תושג רק לאחר הפנמת הרעיון שהוא אורח/גר בעולם הזה המהווה פרוזדור לעולם הבא, דוגמת אבותינו הקדושים ובראשם אברהם אבינו שאמר לבני חת: "גר ותושב אנכי עמכם" (בר' כ"ג, ד).

פניו המאירות של הרב, שזהרו כמלאך ה' צבאות, עוררו את סקרנותו של הסטייפלר ששלח את בנו הגאון רבי חיים קנייבסקי בצעירותו, לחזות בפניו הקדושות, כדי לזכות ביראת שמים. הבן אכן הגיע לביתו של הרב, ובמשך לא מעט זמן, ישב והסתכל ברב שהיה שקוע בתלמודו. כאשר שאלו אותו בני הבית, במה יכולים לעזור לו, הוא ענה להם: "באתי לספוג יראת שמים, מפניו הזוהרות והקדושות של הרב".

 

רבנו רפאל ברוך טולדנו נולד בעיר מקנס שבמרוקו בשנת ה'תר"נ, לאביו ר' יעקב טולידנו שהיה נצר למשפחת רבנים מפוארת ששורשיה בעיר טולדו שבספרד. אבי המשפחה היה ע"פ המסורת יועץ מלך ספרד, ובזמן גירוש ספרד ניסו לפתותו להמיר דתו ולזכות לכבוד מלכים, אבל סירב, דבר שאילץ אותו להצטרף לאחיו המגורשים. משמעות השם טולדנו = טולדו – נו = לא.


רבנו ברוך היה תלמידו המובהק של הגאון ר' חיים ברדוגו, ובענייני מוסר ועבודת ה' היה לתלמידו של הגאון ר' חיים משאש. רבנו ברוך העמיק גם בלימוד חכמת הנסתר, והיה בקיא עצום בספר הזוהר ובכתבי האריז"ל, בהדרכת המקובל הרב יוסף אלקובי. הוא זכה לכבוד רב מצד השלטונות הצרפתיים, ומצד מלך מרוקו חסן השני, שהעניק לו עיטור כבוד מיוחד. בשנת ה'תר"צ חלה במחלה קשה, אז נוסף לו השם רפאל.
רבנו רפאל דאג בכל כוחו לרווחת העניים אנשי העיר מקנס. בין השאר, הקים את ארגון "ביקור חולים" שהגיש סיוע רפואי לעניים ללא תמורה, "מלביש ערומים" להספקת ביגוד לנזקקים, ו"מוהר הבתולות" להכנסת כלה. עניים היו בקביעות מבאי ביתו, והוא נהג לפזר ממון רב למתן בסתר, ליתומים ואלמנות.

 

 הפייטן הנודע ג'ו עמאר ע"ה מספר, שכאשר הוא ואחיו למדו בישיבה בעיר מקנס, רבי ברוך החזיק אותם בביתו ודאג להם לכל מחסורם, היות וכידוע באותה תקופה לא הייתה פנימייה בישיבה, וכל משפחה החזיקה תלמיד. 
בשנת ה'תשכ"ג החליט הרב להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. הוא התגורר בעיר בני ברק, והשתדל בכל כוחו לחזק את רוחם של העולים ממרוקו, ובמיוחד את בני הנוער. בכינוס אגדות ישראל בשנת תשכ"ד, הוא נשא דברים וזעק בבכי: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי?" היות וילדים רבים מילדי העולים, לא פנו לישיבות.

עמל רב השקיע הרב בהוצאת "קיצור שולחן ערוך" על פי פסקי השו"ע ובעל "כף החיים", וכמסורת מנהגי צפון אפריקה. בהקדמתו לספר הוא כתב: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר ברחמיו וברוב חסדיו הנחני בדרך האמת. ועל הכל, אשר שם חלקי בתורתו הקדושה, וגם זיכני לעלות לארצנו הקדושה, להסתופף בנחלת ה' ולבקר בהיכלו. ועוד, עזרני וזיכני לחבר ספר זה של "קיצור שולחן ערוך"… וראיתי שנחוץ לכל אדם לידע אותם, בין אשכנזים בין ספרדים, ולחזור עליהם יום יום עד שישארו בזיכרונו תמיד, לשמור ולקיים אותם בעזרת ה'".

רבנו גם זכה לצאצאים המשמשים בקודש כראשי ישיבות ורבני קהילות על שמו, כמו "אור ברוך", "מקור ברוך" וכו'.

ביום ח"י מרחשוון ה'תשל"א, נתבקש לבית דין של מעלה, והוא בן 81 שנים.

 להלן שירו המפורסם "אשורר שירה לכבוד התורה" שזכה לפרסום רב.

"אשורר שירה לכבוד התורה / מפז יקרה זכה וברה.

נאמן שמו בחר בעמו / להיות לו לשמו אומה נבחרה.

נגלה בכבודו על סיני הודו / קרא לעבדו, לקבל התורה.

ניתנה לנו על יד רוענו / משה רבנו בחיר האומה.

נאמן ביתו הביט בדמותו / גם נבואתו מראה מאירה.

ישמח ישראל באהבת אל / כי הוא מנחיל אל לומדי תורה.

אשרי הגבר על יצרו גובר / מישרים דובר, בוחר בתורה.

רבה נעימה תורה תמימה / פתי מחכימה, עין מאירה.

 

חג סוכות כשר ושמח

"שישו ושמחו בשמחת התורה".

הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. ישראל, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה.

 

לגמר חתימה טובה וברוכה בכל מילי דמיטב, ושנה טובה ומבורכת, מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה הי"ו. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב הי"ו.  שלום בן עישה הי"ו, סילביה בת שמחה.

 

השבח לבורא עולם, המהדורה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" זכתה להצלחה רבה בקרב אוהבי ולומדי תורת רבנו אור החיים הק', והיא פשוט אזלה מרוב ביקוש.

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת מהדורה חדשה של הספר "להתהלך באור החיים". לימוד תכניו של הספר, והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. וכן ברכה והצלחה לספר החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה"

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 4 בינואר 2024

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,

כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:

 רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק':

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

 

"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…  

"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות א, יב)

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

 

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

 

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"

 

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

  1. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

 

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

 

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

 

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

 

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

 

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

 

פועל יוצא מדברי קודשו:

 גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

 

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

 

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

 

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

 

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

 

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

 

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

 

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".



"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה

בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".



"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

 

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

 

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

 

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" =  שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו

 

ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.

 

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה

תאריך 24 בינואר 2024

ההילולה של המקובל האלקי רבי יצחק אביחצירא ע"ה

בנו הצעיר של המלוב"ן מרן רבי יעקב אביחצירא ע"ה י"ד שבט – אור ליום ט"ו בשבט חג האילנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

10 תובנות על גדולתו וצדקתו של הרה"צ רבי יצחק אביחצירא ע"ה.

וכן שירו המפורסם "אעופה אשכונה", עם ניתוח ספרותי קצר.

 

א. משפחת אביחצירא זכתה להעמיד דורות של רבנים קדושי עליון, הידועים בגדלותם בתורת הנגלה, ועוד יותר בתורת הח"ן, כמו ה'אביר יעקב', 'בבא סאלי', 'בבא חאקי' – רבה הראשי של רמלה לוד, וכו'.


ב. ה"אביר יעקב" שגילה ברוח קודשו שיש ברך הנולד ניצוץ מנשמת האר"י,  קרא לו על שמו יצחק. לכן התיר לו לעסוק בקבלה מגיל צעיר

 

ג. רבי יצחק היה תלמיד חכם ומקובל, שפעל בתאפיללת – עירם של צדיקי אביחצירא בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום י"ד שבט תרע"ב 1912

 

ד. רבי יצחק נהג להסתגר בעליית הגג כדרכם של רבני אביחצירא, ולשקוד על לימוד התורה יומם ולילה, מתוך קדושה וטהרה.

להלן כמה מספריו הקדושים:

 "אלף המגן", "לב טהור", "השבת הגדול", "זבח צדק",  "שערי בינה", "כתר תורה", "שרביט הזהב".

 

ה.  רבי יצחק נודע בבקיאותו בכל מכמני התורה, ובמשך 5 שנים, הוא הספיק לסיים את הש"ס עם פוסקים, כשהחברותא שלו היה בבא סאלי, כאשר הלימוד המשותף שלהם התנהל רק בלילות.

 

וכך מעיד עלי "בבא סאלי", בדברי הקדמה לספריו:

"האשל הגדול אשר ברמה שתול על פלגי מים ומעיני החכמה, ואשר יראתו קודמת לחכמתו… הדר הוא הצדיק הקדוש, מו"ר דודי הדרי והודי… יצקתי מים על ידו ולמדתי, והוא מורי ורבי…  כמוהר"ר יצחק אביחצירא זצוק"ל.


ו.  על גדולתו כי רבה, מסופר שכאשר יצאו המתפללים במוצאי כיפור לברך על הלבנה,  הירח היה מכוסה בעננים. ה'אביר יעקב' הורה לבנו הקטן שיורה ללבנה להתגלות, והנה זה פלא, ברגע שיצחק הקטן בהיותו בן 8  בלבד עשה כמצות אביו, העננים נשמעו לתפילתו והירח יצא בגבורתו.

מאז כולם הבינו שהילד הזה גדול יהיה בתורה, ונועד לגדולות ונצורות.

 

ז. בחג הסוכות כאשר הזמין את האושפיזין ונטל ידיו, הרים את הלחם בשתי ידיו כדי לבצוע עליו. הרב המשיך להחזיק את הפת דקות ארוכות וחיוך נסוך על פניו, להפתעת האורחים הרבים אותם נהג להזמין לסוכתו. כאשר שאלו אותו לפשר ההפסק בין הברכה לבציעה על הפת, הוא הסביר להם שהוא זכה לראות את האושפיזין קדישין עילאין צועדים לעבר הסוכה.

 

ח. נס גדול שהיה למו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה בציון רבנו יצחק ע"ה. אחותי הצדיקה חלתה, ואמו"ר לקח אותה להילולת הצדיק כדי להתפלל לבריאותה. במהלך ההילולה, אמו"ר סיפר שבא אליו אדם נשוא פנים והחל לרקוד ולשיר אתו ליד שוקת בה הודלקו נרות ומדורות לכבוד הצדיק.

אמו"ר שהיה גם פייטן בחסד עליון, המשיך לשיר עם האיש, ומרוב שמחה של מצוה, האיש הוביל אותו לתוך המדורה כשמסביב מתפלאים.

 

אמו"ר מספר שצלחו את התעלה הבוערת ללא שהרגיש באש, ועם יציאתם מהתעלה, איש הפלא נעלם כלא היה.

מיותר לספר שאחותי הבריאה בזכות הצדיק. אמו"ר חזר לציון כדי להודות לבורא עולם ושליחו הצדיק על רפואתה, והנס שהיה לו עם איש הפלא.

 

ט. סגולה מהצדיק:

הרב עובדיה יוסף שליט"א בנו של הרב יעקב יוסף ע"ה בנו של מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה מספר, שהוא נושע מהסגולה הבאה, וגם שמעתי מקרובת משפחה שגם היא נושעה בזכות הסגולה, וביתה זכתה לעמוד תחת החופה, לאחר עיכובים רבים.

 

הסגולה פשוטה: לוקחים בקבוק ארק ומבקשים בזכות הצדיק רבי יצחק בן רבי יעקב אביחצירא בקשה אחת, ופותחים את הבקבוק רק בעוד שנה בהילולה הבאה, ואז מברכים ושמחים. הישועה כבר תגיע קודם לכן.

 

הרקע לנס הפלאי בקצרה (מופיע בספר אביר יעקב מאת חנוך ריגל עמ' 228).

הצדיק נהג לשתות ארק כל יום כדי להתרכז בלימודו שארך שעות רבות ורצופות. בני המשפחה שדאגו לשלומו, החליטו להוריד את הסולם שהוביל לעליית הגג בה הסתגר, כך שיוכלו לדאוג לו לארוחות ללא ארק.

השכנה של ה"אביר יעקב", התפרנסה מארק משובח שהכינה בביתה מתמרים שגדלו בחצרה. באותם הימים הארק שלה לא הצליח כל כך.

היא נדרה שתקדיש ארק לצדיק שהוגה בתורה יומם וליל, וכך עשתה.

כאשר הגישה את הארק לצדיק, הוא אמר לה שבמידה והיא רוצה שיצור הארק יצליח, תביא לו ארק, ואכן הארק שלה הפך למשובח ומבוקש.

 

י. בי"ד בשבט ה'תרע"ב – 1912, יצא רבי יצחק למסע איסוף תרומות עבור ישיבת "אביר יעקב". הוא אף שכר שומר חמוש שילווה אותו.

בסמוך לעיירה תולאל = גרמה, התנפלה עליהם קבוצת שודדים, ובמהלך חילופי היריות, השודדים נסו על נפשם מבלי ליטול את הכסף, אבל כדור אחד השיב את נשמתו ליוצרה, והוא רק בן 52 שנה.

 

 

יהי זכרו הקדוש ברוך – וזכותו תגן עלינו אמן.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

הפיוט "אעופה אשכונה"

מאת: הצדיק רבי יצחק אביחצירא ע"ה.

 

הפיוט "אעופה אשכונה" אותו חיבר רבי יצחק ע"ה,

זכה לתפוצה ותהודה רבתי, ורבים שרים אותו.

בתפילת שחרית בקבר רחל, מנגינת הפיוט מלווה את נקדישך וכו'.

 

אָעוּפָה אֵשְׁכּוֹנָה. וְאַרְחִיקָה נְדֹד. בַּמִּדְבָּר אָלִינַה. וְאוּלַי אֶמְצָא דּוֹד.
נֶשֶׁק אַהֲבָתוֹ. בְּלִבִּי בּוֹעֵרָה. מִיּוֹם פְּרֶדַתוֹ. נַפְשִׁי עָלַי מָרָה.
יְדִיד מְנֵי בָּרַח. הָלַךְ עֲזָבַנִי. אֵיזוֹ דֶּרֶךְ אָרַח. וְאֵלְכָה גַּם אֲנִי.


יָצָאתִי לְבַקֵּשׁ. דּוֹדִי בֵּין חֲבֵרִים. נִלְכַּדְתִּי בְּמוֹקֵשׁ. הִכּוּנִי הַשּׁוֹמְרִים.
צִפִּיתִי לְדוֹדִי. מָתַי יָבוֹא אֵלַי. יַלְבִּישֵׁנִי עֲדַי. וִירַחֵם עָלַי.
חָשׂף זְרוֹעֲךָ. לְקַבֵּץ פְּזוּרִים. גַּלֵּה קֵץ יִשְׁעֲךָ. וְדִגְלֵךָ הָרֵם.


קוּמִי יְחִידָתִי. וְשׁוּבִי בִּתְשׁוּבָה. אֲחוֹתִי רַעְיָתִי. הִנֵּה גוֹאָלֵךְ בָּא.

חֲמוּדָה יְקָרָה. רַבַּת הַמַּעֲלוֹת. גַּם מִפָּז נִבְחֲרָה. צְאִי נָא בִּמְחוֹלוֹת.


זָכַרְתִּי לְךָ חֶסֶד. נְעוּרָיִיךְ נְעוּרִים. הֵיכָלֶךָ אֲיָּסֵד. בְּאַבְנֵי סַפִּירִים
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קוּמִי לָךְ אֲהוּבָהּ. כִּי בָּא קֵץ דְרוֹרִים.

 

מדר/שיר

 

  1. הפיוט כולל 10 בתים כנגד 10 הספירות.

 

  1. המוטיבים המרכזיים בפיוט הם:

בששת הבתים הראשונים, הרעיה שהיא כנסת ישראל, מבקשת את דודה שהוא השכינה, שיבוא ויגאל אותה, ולשם כך היא מוכנה לנדוד למרחקים, ואף ללון במדבר, הרומז למעמד קבלת התורה בהר סיני – "אעופה אשכונה וארחיקה נדוד, במדבר אלינה – ואולי אמצא דוד וכו'". בביטוי "אשכונה" רומז לשכינה.

 

  1. 3. בבית השביעי, רבנו מציע שהפתרון לגאולה, תלוי רק בתשובת עם ישראל – "היום אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי, אבל תשובה אמיתית עליה הוא רומז במילים "קומי יחידתי" – החלק הגבוה בחמשת מרכיבי דרכי התקשרותנו לבורא עולם – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

 

  1. בשלושת הבתים האחרונים, מתאר הצדיק את שמחת הדוד שהוא בורא עולם שמרוב שמחה, הוא מדלג על ההרים כדי לגאול אותנו. וכדברי רבנו אור החיים הקדוש לפס' "ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם – הקב"ה שומר את הלילה הזה ט"ו בניסן, ומצפה לגאול אותנו בגאולה האחרונה שהיא גאולתנו.

 

  1. 5. בפיוט, הצדיק משתמש בשיבוצים מהתנ"ך, כאשר בחלק הארי, תופסים השיבוצים משיר השירים שכידוע הוא קודש קודשים כדברי רבי עקיבא בה מתנהל דיאלוג בין השכינה לכנסת ישראל על תהליך הגאולה.

 

 

 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

"בשלח"-הרב משה אסולין שמיר

תאריך 26 בינואר 2024
אור-החיים-הקדוש

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש

 

שירת הגברים

מול שירת הנשים בים סוף:

 

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

 

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

 

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

 

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

 

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

 

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

 

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).



ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',

 

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

 

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 

כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

 

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

 

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

 

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

 

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

 

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

 

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים" –

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני"

טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. לאלתר בן שרה. חיה בת שרה

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה 

פורסם בקטגוריה "אור החיים" הקדוש-פרשת השבוע

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 231 מנויים נוספים
אוקטובר 2025
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר

Copyright © 2012-2018. כל הזכויות שמורות.

האתר פועל על וורדפרס | האתר עוצב והוקם על ידי אמיר - אתרי וורדפרס