מורשת יהדות מרוקו

בס"ד

ליקוטים לפרשת וזאת הברכה מאת יצחק פריאנטה

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל[לג/א]אומר אהבת חיים ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאין העולם מתקיים אלא בזכות תורה וברכה , כמו שכתוב כי שם צווה השם את  הברכה חיים עד העולם והמברך מתברך, וכתוב הני כי כן יבורך גבר , והביא במסורה שלוש פעמים וזאת הברכה, וזאת  התרומה, וזאת התורה רוצה לומר החוט המשולש לא במהרה ינתק, כל פרקמטיא של משה הייתה בזאת ובוטח בזכות שלושה אבות זאת ראשי תיבות זכות אבות תמיד אם קימתה וזאת התרומה ונתת מעשר ותרומה וצדקה, השם יזכה אותך לזאת השני דהיינו וזאת התורה, וכל המקים את התורה מעוני סופו לקימה בעושר וזאת השלישי דהיינו וזאת הברכה זה השפע- וזאת הברכה.

וזאת הברכה ממשיך אהבת חיים ואומר כתוב בספר שמנה לחמו שבשעה שברך משה את השבטים לא ברכם כסדר תולדותם ולא כסדר דגליהם אלא ברך אותם על סדר מה שעתיד להיות לימות המשיח ואיך ינחלו ישראל את הארץ והחיל מראובן לא מפני שהוא הראשון אלא מפני שהוא עתיד לבוא במלחמה בראשונה במלחמת גוג כדאיתא באדרא ובזוהר הקדוש פרשת ויחי שעתידים לעורר מלחמה בארץ ישראל בזמן שיתגלה המשיח אז יצאו שבט ראובן ויעשו מלחמות בעולם וינצחו ויתגברו על האומות, ולכן ברך אותם משה.

וזאת הברכה. אומר בעל התורים לעי"ל מיניה כתיב אשר אני נותן לבני ישראל וסמיך ליה וזאת הברכה לומר אני מסכים על ברכתם וזאת הברכה. בגי" [זו היא התורה] כי בזכות התורה ברכה: משה איש האלוהים. ראשי תיבות[מאה]  וסופי תיבות [משה] וזהו ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים שאמר תנו לו [ק] ברכות בכל יום וכל ברכה וברכה [י] זהובים הרי אלף לכך אמר יוסף ה" עליכם ככם   אלף פעמים משלי ויברך אתכם משלו, הפסוק מתחיל ב [ו] ומסיים ב [ו] לומר שבירך 12 שבטים.

וזאת הברכה אומר רבנו סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם והנה יש להתבונן מה טעם אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד, היה לו לומר בלשון רבים "ואלו הברכות אשר ברך משה" , שהרי משה ברך את שנים עשר השבטים באופן פרטי, לכל שבט ברך ברכה אחרת המיוחדת לו. ונראה לי כי משה רצה להמשיך אור הברכה על ישראל מבחינת ארבעה שמות הקדושים הרמוזים בסוד ארבע העולמות הקדושים, האצילות הקדוש, הבריאה אשר הוא סוד עולם הכיסא, היצירה סוד עולם המלאכים והאופנים, ועולם העשייה אשר הוא סוד עולם חיות הקודש, וארבעה שמות אלו עולין בגימ" [רל"ב] כמניין תיבת הברכה. עוד נלמד כי משה רצה להמשיך עליהם אור מסוד האחדות העליון הפשוט והגמור בתכלית האחדות. ולפיכך אמר הכתוב וזאת הברכה בלשון יחיד.

אשריך ישראל מי כמוכה עם נושע בשם מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך[לג/כט] אומר אהבת חיים איזה חרב זה? וכי יש חרב לקדוש ברוך הוא? כמו שאנחנו מזכירים בליל הסדר וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים וגם בישעיה [כז/א] כתוב ביום ההוא יפקוד השם בחרבו הקשה הגדולה והחזקה על לוויתן נחש

————————-ו  ז  א  ת   ה  ב  ר  כ  ה  –

בריח ועל לוויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים . הזכיר כאן שלושה אופנים הקשה כנגד לוויתן נחש בריח זה ישמעאל שמתקשה על עם ישראל כול ימי גלותנו . הגדולה כנגד לוויתן נחש עקלתון וזה כנגד אדום אומה גדולה שנקמה בישראל, וחזקה אלו שאר אומות שהתחברו עמהם יחד וקרא אותם הנביא התנין אשר בים . עוד כתוב כי רוותה בשמים חרבי על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט פה גם כן הזכיר חרב עבור שעשו חרם על ישראל שלא למכור להם שום דבר ועל זה יביא אותם למשפט. עוד כתוב חרב לשם מלאה דם הודשנה מחלב וכמו זה יש  הרבה חרבות בתורה בנביאים ובכתובים וכולם לשון נקמה שהטיח לנו הקדוש ברוך הוא שיושיענו. וזה שאמר משה עם נושע בשם . מכול זה למדנו מוסר גדול שאנחנו צריכים להתחזק באמונה ולחזור בתשובה וכשיבואו בני ראובן ויצאו למלחמה נזכור ברכתו של משה.

יחי  ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר [לג/ו]אומר רבינו בחיי  ועל דרך הקבלה הזכיר יחי על חיי העולם הבא, ואל ימת שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה , וזהו שתרגם אונקלוס  ומותא תנינא לא ימות , וגלה לנו בזה כי הנשמות  מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהינום ,וזה ידוע ומקובל כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או ענשה בגיהינום הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במידה כנגד מידה, והגלגול הזה נקרא אצל חז"ל תחיית המתים, הוא שאמרו בתחילת [מסכת תענית ב] בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא.

וזאת ליהודה ויאמר שמע השם קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה [לג/ז]אומר רבינו בחיי וזאת ליהודה היא מדת המלכות שממנה המלכות לזרע יהודה, והיא הנותנת לו כוח הניצוח במלחמותיו, וכן דוד שהוא מזרעו אמר [תהילים כז] אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח כי היא מדתו של דוד, וכן הוא אומר ועוז מלך משפט אהב, וכתיב משפטיך למלך תן, ולכך התגבר דוד בכול המלחמות והיה מנצח כל אויביו, ועל כן הזכיר תמיד בשירותיו למנציח מזמור לדוד , יודה לקדוש ברוך הוא כי הוא המנציח האמתי, כי מה שהוא מנצח אין ניצוחו אלא מצד המידה ההיא, ולפי שהיה דוד מחזיק במידה ההיא ושפך דמים רבים על כן לו הוכשר לבנות בית הרחמים עד שבא שלומו בנו שהיה איש השלום מחזיק במידת הצדקה, כעניין שאמר וצדקתך לבן מלך.

וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה [לג/ה] אומר רבינו בחיי ודע כי ארבע מדרגות הן בנבואה [בת קול] [אורים] [ותומים] ורוח הקודש] נבואה, וכולן מדרגות חלוקות זו למעלה מזו וכולם נמשכות מן המידה נקראת צר, וזהו [איוב כט] צדק לבשתי וילבישני והנני מבאר לך מכאן ארבע מדרגות הללו הראשונה בת קול ויש סוד במה שאמרו בת קול ולא בן קול, וכן במה שאמרו זה בנה אב, בנין אב משני כתובים ולא אמרו זה בנה אם או בנין אם , וכן במה שאמרו עוד יש אם למקרא ולמסורת ולא אמרו יש אב, כי הכול נאמר בהשגחה מכוונת וחוכמה יתרה, וחכמי האמת שכול דבריהם מיוסדים על אדני חוכמה וספיר גזרתם קיבלו כן מהנביאים עד משה מסיני וכן  בכאן בבת קול שהזכירו בת

                       ו  ז  א  ת    ה  ב  ר  כ  ה

ולא בן מוכרח היה לפי שהקול הזה המגיע לאוזני השומע הוא נמשך מאותו הקול שכתוב בו [שמות טו] והיה אם שמוע תשמע לקול השם אלוקיך, וכן עוד [במדבר ז] וישמע את הקול מדבר אליו והקול הזה הנשמע יקרא בת לפי שהוא נמשך מאותו קול, וזהו לשון בת קול. ועוד לטעם אחר נמרץ הוצרכו לומר בת קול כי היה הקול יורד לאוזני השומע כמידת הכיסא שהוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה כי כן דמות כיסא הכבוד וכן צורת האש של מעלה רחבה למעלה וקצרה מלמטה, וזהו לשון בת קול שהיה הקול יוצא כמידת הכיסא, ובת קול זה היה נשמע תמיד לחכמי התלמוד ולחסידי הדורות בזמן בית שני שהיו משתמשים בבת קול אחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים.

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך [לג\י] אומר הזוהר הנגלה אמר הרועה הנאמן: אין דבר בעולם המבטל מיתה כקטורת, שהיא קשור דין ברחמים, עם ריח ניחוח שבאף. תרגום קשר- קטירו. ואמר המאור הקדוש [רבי שמעון]: מאחר שהתפילה היא הקרבן, כל האומר " פטום הקטורת" אחר תהלה לדוד, מבטל מיתה מהבית.

ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן [לג/כב] אומר שמנה לחמו שהשם אמר לו דן את ישראל, וזהו שמשון שהיה משבט דן וכן ברכו גם כן יעקב [בראשית מט/טז] דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל גור אריה אותיות [הורג ארי] , הוא שמשון שהרג את הארי. [גור אריה] בגמ" בנזיר מן הבטן יזנק מהבשן שזינק לו מים מן שן הלחי. [יזנק מהבשן] בגמ" הוא הנס במים מהשן יזנק אותיות [נזיק] והוא מלשון נזיר.

"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,

               ותמלא הארץ ח-מ-ס" (פ' השבוע נח ו, יא).

 

תרגום : "ואיתחבלת ארעא קדם ה' – ואיתמליאת ארעא ח-ט-ו-פ-י-ן".

חטופין = גזל, היות והגזלנים חוטפים בכוח מכל הבא ליד,

תכונה האופיינית לישמעאלים, עליהם אמר המלאך להגר:

"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' טז, יב).

  

נקרא פרא – ע"ש תכונת הפראות אותה קיבל בגנים מאמו הגר הישמעאלית.

ונקרא אדם – להיות בן אדם – תכונה אותה קיבל בגנים מאביו אברהם.

 

 פיצול אישיות: הישמעאלי:

 יארח אותך יפה, אבל בחוץ – סכין – עם הקריאה: "אללה וכבר".

 

החפץ חיים: "והוא יהיה" – בזמן עתיד,

 לעולם – לא ניתן לתרבת את הישמעאלים, גם אם ישכילו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מגדיר מהו חמס:

"חמס = הוא כללות הרשע:

בו גזל, בו גילוי עריות, בו שפיכות דמים, בו עבודה זרה (ע"פ בר' רבה פל"א)

 

העונש למחבלי החמס – בגלל החטופים, דבר הקורה. כיום בצפון ובדרום:

"ויאמר אלוקים לנח: קץ כל בשר בא לפני – כי מלאה הארץ חמס מפניהם,

 – והנני משחיתם את הארץ" (פס' יג)

תרגום אונקלוס: "איתמליאת ארעא חטופין… – והא אנא מחבלהון עם ארעא".

 

דברי הרמב"ם ורבנו בחיי

 על אכזריות הישמעאלים בכלל, והחמס והחיזבאלה בפרט.

הרמב"ם באיגרת תימן: "מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל – כישמעאל.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלוקיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב שהוא – ישמעאל, יותר קשה מהשונא-}.

 

גלות ישמעאל באחרית הימים, בתורת

הזהר הק', דניאל, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי חיים ויטאל.

{תמצית מתוך ספרי החדש שיצא בקרוב בעז"ה, "להתהלך באור הגאולה}

 

רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י הק' כותב בספרו "עץ הדעת טוב" על תהלים קכד:

 

פס' א שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד. לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ יֹֽאמַר-נָ֝א יִשְׂרָאֵֽל.

פס' ב לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".

פס' ג" אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ – בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ

פס' ד אֲ֭זַי הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ נַ֝֗חְלָה עָבַ֥ר עַל-נַפְשֵֽׁנוּ: ה אֲ֭זַי עָבַ֣ר עַל-נַפְשֵׁ֑נוּ הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים:

 

פס' ו בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם

 פס' ז" נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ".

 פס' ח: "עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

 

וכה דברי רבי חיים ויטאל:

"עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל, כנזכר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח ופרק ל), ובספר הזהר (סוף פרשת לך לך). וכן (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א). סוף מסכת סוטה. וכן (סנהדרין צז ע"א), שם מפורטים 15 דברים שיעשו לנו הישמעאלים באחרית הימים, כשאנחנו "שולטים" במדינת ישראל.

 

פס' ב: לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".

א-ד-ם רומז לישמעאל שנקרא אדם, ככתוב: "והוא יהיה – פרא א-ד-ם".

המהות שלו תהיה פרא – פראות, לכן נאמר: "פרא אדם", ולא "אדם פרא" כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

"פרא אדם" –

ישמעאל הוא א-ד-ם – בזכות מידת החסד מאביו אברהם.

ישמעאל הוא פ-ר-א – בזכות מידת הפראות מאימו הגר המצרית.

יש לו פיצול אישיות. מסוגל לארח אותך כמו אביו אברהם, אבל בחוץ ידקור אותך ללא רחם, ויקדים לך "אלה וכבר" = אלוקים גדול.

 

החפץ חיים לומד מהמילה י-ה-י-ה בזמן עתיד.

לעולם הישמעאלי יהיה פרא אדם, ולא יהיה ניתן לתרבת אותו, גם אם יהיה פרופסור.

 

מהו התפקיד של ישמעאל:

להחזיר את עם ישראל בתשובה כדברי הזהר (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א).:

"כד אינון מחללין אורייתא, קודש אבריך הוא ייעול לון בגלותא דבני עשיו וישמעאל תחות שעבודא דלהון וכו':

תרגום דברי הזהר:

 כאשר מחללים את התורה, הקב"ה מכניס אותם לגלות עשיו וישמעאל – ונידונים שם, ובהם יתבררו ויתלבנו ויצורפו כצרוף הכסף וכו',

רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר:

עתיד ישמעאל לעשות צרות לעם ישראל באחרית הימים,

 עד שנשוב בתשובה, ונצעק לאל, ואז ישמע {אותנו} – {ה-} אל.

 

רבי ישמעאל לומד זאת מדברי המלאך להגר כאשר ברחה מפני שרה, וכך אמר לה:

"ויאמר לה מלאך ה': הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל – כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם. ידו בכל, ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית טז יא – יב).

 

לכאורה, היה צריך לקרוא לו שמע-אל, בזמן עבר, היות והמלאך שמע את תפילתה ועוניה.

ישמע – אל, בזמן עתיד – רומז לאחרית הימים.

 

וכך דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק לב).

 "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם {ישראל} – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל. שנאמר: "ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ)

 

דניאל רמז לגלות ישמעאל:

"חזה הוית באדין מן קל מליא רברתא די קרנא ממללה. חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה, ויהיבת ליקדת אשא" (דניאל ז, יא).

באחרית הימים, קצפו של ה' יצא על אותה קרן המדברת גדולות – היא מלכות ישמעאל.

 

רמזים משירת האזינו שיש בה סודות ההיסטוריה היהודית,

 על גלות ישמעאל באחרית הימים

 

"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –

פירוש: הם מכעיסים אותי 'בלא אל', כאילו אין תוקף למלכותי, ולא קיים חלילא,

 ומאמינים רק ב"כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה"

 

ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

אני אנהג בהם 'מידה כנגד מידה', ואביא עליהם "בלא עם",

אביא עליהם כנופיות טרור שלא נחשבות לעם {כמו חמס, חיזבאלה},

אבל, הן מאמינות באל – "אללה אכבר", ביס מילהה וכו'

כדברי רבנו יהונתן בן עוזיאל, רמב"ן, דעת זקנים וכו' {עיין בהמשך}.

 

 

באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:

1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.

2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.

3 מלחמת כיפור – תחילת תהליך החזרה בתשובה לפני הגאולה.

השאר – מבצעים כמו מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה, שלום הגליל וכו'.

 

המטרה:

הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנלך בדרכי התורה, ונודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.

רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל?

ולא שמע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.

(פרקי דרבי אליעזר)

 

 

המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים:

בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.

דוגמא מחיי כלל עמ"י.

 

מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):

 

 עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".

 

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

 

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם  שלא היה נחשב לגוי".

 

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…

 

 

מתי יפול ישמעאל?

כאשר ישמעאל יפול באחרית הימים,

אזי יצמח משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק".

תפילה לבורא עולם – בעגלא ובזמן קריב.

(בעל הטורים. בר' כה, יט).

 

דוד המלך רומז לנו על סוף ישמעאל

 ועל גאולתנו בעגלא ובזמן קריב.

 

 פס' ו: בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה – שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם: 

פס' ז: נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים – הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:

 פס' ח: עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני", בפס': "ותישחת הארץ – לפני האלוקים":

בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים".  כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.

רבנו מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.

בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".

 

דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.

 

הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים",  בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.  

 

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

 

"סאה מלאה עוונות.

מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).

 

"ותמלא הארץ חמס".

על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).

 

 גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

 

סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.

 

א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.

 ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.

 ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות –

בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.

סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).

 

"אלה תולדות נח,

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,

את האלוקים התהלך נח" (בר' ו, ט').

 

 

התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "נח", "איש", "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.

נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.

כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.

 

גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.

השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר'  ו, ח).

בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:

"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".  

 

ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".

אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".

 

כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה  "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.

כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.

                                                                                                               

 רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:

1."נח. 2. איש. 3. צדיק  4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".

 

א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו',  ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".  

 

ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.

כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).

 

ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.

 

ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".

 

ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.

שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.

 

רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.

ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים  בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.

 

מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שיום ההילולה שלו יהיה ביום ג' מרחשוון, שואל:

 

מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?

על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".

בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.

 

 נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.

 

 

נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.

דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').

מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".

רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.

להלן משל בנידון.

 

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.

 המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן  שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.

בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.

הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.

כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.

 

על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).

 

הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.

ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".

 

 

"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".

"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.

 

המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת. 

רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.

 רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:

לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.

 

המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.

 

רבי מאיר בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.

כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.

הדוגמאות בנידון, הן רבות.

 

"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).

מדוע תיבת נח נקראת תיבה, ולא ספינה?

אמר רבי ישמעאל: "לעולם, יספר אדם בלשון נקיה".

 

"צהר" –  יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').

יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.

"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה "צהר", שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.

גם מידות התיבה 300 אמה אורך * 50 אמה רוחב * 30 אמה גובה, רומזות למילה ל.ש.ו.ן

ל = 30 אמה. ש = 300 אמה. ן = 50 אמה. כל זה בא לרמוז על שמירת הלשון. כדוגמא, בפרשה נאמר: "והבהמה אשר איננה טהורה", במקום לכתו הבהמה הטמאה, חיסכון של 8 אותיות. מכאן עלינו ללמוד, שיש לדבר בלשון נקיה כדברי הגמרא: "תניא דבי דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה." (פסחים ג ע"א).

 

בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבה – בצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).

דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".

 

השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).

בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".

כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".

דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו' – גימטרית שם ה-ו-י-ה.

 

"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')

חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.

 

מבול = {אותיות} בולם = בלום.

כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית

 עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,

 ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.

אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").

 

פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.

א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.

 

"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.

 העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.

אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.

 

ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.

 

רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ…  ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .

 

 עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו-אור-החיים-הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.

 

רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.

 

רלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.

יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".

 

עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.

השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל,  יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.

כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –

על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,

במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.

 

גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.

להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).

 

יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.

כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.

 מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.

כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים,  הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.

לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו. 

 

"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"

מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.

 

ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.

חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.

הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:

"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,

 ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"

 

 

זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.

 

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!

 

בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.

רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).

ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.

 

רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').

 

מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,

ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.

הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).

 מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אברהם בן חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

 

 

"לֶךְ לְךָ"

קריאת כיוון לכל יהודי – ללכת ולעלות לארץ ישראל.

אברהם אבינו הוא המאמין הראשון והעולה החדש הראשון,  

 שפתח את שערי האמונה ב-ה', ושערי העליה לארץ – לכל הדורות.

"לֶךְ לְךָ" – נכתבה פעמיים. אחת לאברהם. השניה לכל אחד מאתנו

 

חלפו מאז  אברהם אבינו 4000 שנה, והנה גם כיום,

ממשיכים אנו להילחם נגד אירן ושלוחותיה – החמאס והחיזבלה שר"י,

על זכותנו לחיות כעם יהודי בארץ ישראל,

כולל רצועת עזה ודרום לבנון – המהווים הלכתית חלק מארץ ישראל.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

ניצחון אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות – בניסים ונפלאות.

  מהווה דגם ניצחון המשיח בימינו – במלחמת גוג ומגוג,

מלחמה שכנראה – אנחנו נמצאים בפתחה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים –  שזה יהיה בחסד וברחמים.

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו,

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת,

 וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

 

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

 וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הניצחון על ארבעת המלכים בניסים ונפלאות.

העפר והקש שזרק על אויביו – הפכו לחרבות וטילים מדויקים.

 

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

 יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ –

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ישעיהו מא, ב).

 

השיר "להיות יהודי" {יורם טהרלב}.

 

"להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש /

 ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש.

לעקוד את הבן, את הילד, כמו לגדוע תקווה אחרונה /

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה.

 

ולשמוע מגבוה את הקול ההולך: 'לך לך', לך !

אתה האחר, אתה היחידי – לך לך – פירושו להיות יהודי…".

 

השיר מבטא את דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל,

כמו דרכו של עם ישראל לאורך הדורות.

הפוסע בשבילי פסיעותיו של אברהם אבינו – אבי האומה.

 

גובה מחיר מלחמת גוג ומגוג – כדברי הנביאים יחזקאל וזכריה,

יהיה תלוי במידת שובנו באמת ובתמים לאבינו שבשמים,

 דוגמת המאמין הגדול – אברהם אבינו.

 

התורה מקדישה 24 פס', כדי לתאר את מלחמת העולם הראשונה בהיסטוריה, בה השתתפו תשע מדינות המחולקות לשתי קואליציות: ארבעה מלכים בראשות אמרפל מלך שנער – אזור עיראק של היום, מול מלכי ארץ ישראל – סדום ועמורה וכו'.

 

ארבעת המלכים מנצחים במלחמה, ולוקחים בשבי את לוט בן אחיו של אברהם, ואחיה של שרה אשתו וב"ב, שהיו גרים בסדום.

 

אברהם אבינו יוצא למלחמה נגד ארבעת המלכים המנצחים,

 כדי להציל את לוט בן אחיו שהוא גם אחיה של שרה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו {לוט},

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בר' יד י"ד).

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו

וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בר' יד טז)

 

הזהר הקדוש מסביר: אברהם אבינו ידע ברוח הקודש, שמזרעו של לוט יצא דוד המלך דרך רות המואביה, ומנעמה העמונית אשת שלמה המלך, יצא רחבעם המלך, עד לביאת משיח צדקנו.

 

חז"ל אומרים שבמלחמת אברהם אבינו נגד המלכים, אין עיר ששמה "חובה", אלא בגלל שהתחייבו על עבודת עגלי עבודה זרה אותם הציב ירבעם בן נבט בערים דן ובית אל לעבודה, לכן תש כוחו של אברהם, ולא יכל להמשיך.

 

הרה"ג הרב אהרון קוטלר לומד מכך מדוע יוצאי מצרים לא יכלו לכבוש את הקיני, הקניזי והקדמוני ממערב לירדן, והסתפקו רק בשבע ארצות, היות ואברהם לא כבשן, דבר המוכיח את רעיון "מעשה אבות סימן לבנים".

 

 רבותינו אמרו: השתתפו במלחמה רק אברהם ואליעזר. אליעזר = 318. אברהם אבינו מנצח את ארבע המעצמות, תוך מספר שעות, מתוך ניסים ונפלאות.

הפס' בהפטרה רומזים לניצחון אברהם ע"פ ניסים ונפלאות:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ,

יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ,

"יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ – כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ"  (ישעיהו מא, ב)

 

העפר והקש שימשו בידי אברהם ככלי מלחמה. הנביא ישעיה ממשיך ואומר:

"ואתה ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אוהבי…

אל תירא – כי עמך אני וכו'" (ישעיה מא, א-טז).

 

חכמי תורת הח"ן אומרים:

המלחמה הזו רומזת למלחמת גוג ומגוג באחרית הימים, בה ינצח מלך המשיח את המעצמות שיבואו להילחם בירושלים. אברהם אבינו מסמל את מלך המשיח.

 

בשלב ראשון, תהיה מלחמה בין העולם המוסלמי לאדום כפי שמסביר המלבי"ם.

 

בשלב שני, ישמעאל ואדום יכרתו בניהם ברית, וילחמו נגד ישראל לכיבוש ירושלים. בסופו של דבר, עם ישראל ינצח ע"י ניסים ונפלאות:

"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר. ונשסו הבתים … ויתר העם לא יכרת. ויצא ה' ונלחם בגויים… ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד… וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד).

 

נתפלל לבורא עולם שכל הפרעות הנאציות שחווה עם ישראל בשמחת תורה ע"י פראי אדם – עליהם נאמר בתורה: "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כדברי המלאך להגר – אימו של ישמעאל.

 

ה.ג.ר – {אותיות}  ה.ר.ג.

ח.מ.ס – {אותיות}  ח.ס.מ

 

ה.ג.ר – אותיות ה.ר.ג.

ישמעאל נקרא "פרא אדם – ידו בכל ויד כל בו", כברכת המלאך להגר.

תכונת אדם – הוא ינק מאברהם אביו. להיות בן אדם.

תכונת ההרג – ינק מאמו הגר שהייתה ביתו של מלך מצרים מזרעו של כנען הבן של חם, עליו נאמר ע"י נח: "ארור כנען – עבד עבדים יהיה לאחיו".

 

 

החמס מהווה עבורנו חסם רוחני.

כל עוד לא נפיל את השר שלו בשמים, לא נוכל לו על הארץ. וזה יעשה רק ע"י תפילה ושובנו בתשובה לבוראנו. ב"ה, כוחות צ.ה.ל בעזהי"ת – עושים חיל, ומכריעים את האויב.

 

יעקב אבינו נלחם תחילה עם שרו של עשיו במשך לילה שלם, ורק אח"כ ניצח את עשיו, בבחינת הכתוב:.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ – וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ {שרו של עשיו} עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בר' לב, כה).

רבנו אור החיים הק' אומר: "ולא היה המלאך {שרו של עשיו} יכול והלוך זולת רצון יעקב… כי אם ברכתני – לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו" (בר' לב,  כז).

 

את זאת לומדים מהכתוב בישעיהו:

"והיה ביום ההוא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום,

ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיהו כד, כא).

הקב"ה מכניע תחילה את השר של אומות העולם במרום, ורק אח"כ מכניע את מלכיהם בארץ.

 

 תפקידו של ישמעאל – הוא להחזיר את עם ישראל בתשובה, כדברי רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר (פרק 30 עמ' קב):

למה נקרא שמו ישמע -אל בזמן עתיד, ולא שמע – אל כמתחייב מבחינה תחבירית.

 

רבי ישמעאל כהן גדול  שחי לפני 2000 שנה, לפני הקמת האסלאם, מביא 15 דברים שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ ישראל באחרית הימים, נגד עם ישראל:

 

להלן שניים מהם, המלווים אותנו עד היום:

 

"ימדדו את הארץ בחבלים" {כלי מדידה} – לא יוותרו על שום ס"מ מאדמת ארץ ישראל. כל הזמן יטענו בטענות שונות ומשונות על כל רגב אדמה שזה שלהם.

בקוראן קיים חוק הקובע, שכל מקום בו דרך ישמעאלי – זה שלהם.

קיימים שני מושגים באסלם:

"דאר אל – אסלם" = מדינת האסלם. כל העולם צריך להיות אסלם.

"דאר אל חרב" = כל מקום שנכבש  ע"י האסלם, יש להילחם עליו, כמו א"י, בה שלט האסלם בעבר.

 

"יבנו בנין בהיכל" – מסגד אל אקצה על הר הבית.

 את המסגד הקימו בשנת 658 לערך.

השלטון שלהם אמור להיות עד הקמת המדינה בתש"ח 1948.

1948 –  658 = 1290 שנים כדברי דניאל:
"וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" (יב, יא).

 

הזהר הקדוש (פרשת אחרי מות סט) אומר שעתידים  בני ישמעאל לשלוט בארץ ישראל {כ- 1290 שנה,} כשאין שלטון יהודי. כלומר, עד הקמת המדינה בתש"ח, לפי החישוב דלהלן:

 

חישוב השנים הבא מבוסס על הפס' בדניאל (יב, יא).

 "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד – וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים"

במקביל לתקופה בה הוקרב קרבן התמיד אצל עם ישראל – הישמעאלים ישלטו בארץ ישראל כשהיא ריקה משלטון יהודי – וישימו "שיקוץ שומם" על הר הבית לו קורא רב סעדיה גאון: "מצבת מוחמד".

 

40 שנה במדבר בהן הקריבו  את קרבן התמיד במשכן. 390 בתקופת השופטים: 410 שנים בימי בית ראשון, ו- 420 שנה בית שני. סך הכל: שנים 1260.

 

במשך כ- 30 שנה לא הקריבו את קרבן התמיד בגלל מלכים רשעים, וכן בגלל שלטונות זרים שלא אפשרו להקריב, כמו אנטיוכוס אפיפנס הרשע מתקופת חנוכה.

השנים הללו – כנגד השנים בהן עם ישראל הקריב את קרבן התמיד במקדש.

 

הערה:

 ישנו עוד תאריך המדבר על 1335 בסוף בדניאל, במקום 1290 שהוזכרו בפס' יא.

 גם על כך יש חישוב אותו פירטנו בספרי "להתהלך באור הגאולה":

"אשרי המחכה ויגיע לימים אלף ושל מאות שלושים וחמישה" (יב, יב)

 

רבנו סעדיה גאון כותב על הפס' בדניאל ( ח, יט):

"ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הימים – כי למועד קץ"

"מצבת בית מוחמד שהעמידו הישמעאלים על מקום המקדש. ומעת הוסר התמיד – נגזר לתת תחתיו שיקוץ שומם וכו'".

 

דרכו של אברהם אבינו בעבודת ה',

דרך בה אנו אמורים ללכת.

 

 א  מתוך אהבה – "אברהם אוהבי" (ישעיה מ, ח. בהפטרה). .

 

 ב. מתוך אמונה – "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו). 

 

 ג. מתוך ענוה –  "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

 

 ד. מתוך יראת הרוממות – "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה" (בר' כב, יב). 

 

 ה. מתוך גמילות חסדים –  "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו – וירא וירץ לקראתם… וימהר אברהם האהלה אל שרה לאמר: מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" (בר' יח ב – ח). אכן, קבלת פנים מלכותית לשלושה אורחים לא מוכרים.

 

ו. מתוך שמחה – ידוע שהקב"ה מתגלה לנביא רק כשהוא שמח, ומקבל את כל קורותיו מתוך שמחה כמו אברהם אבינו. חז"ל אומרים שגם יונה הנביא זכה לשאוב את נבואתו, מתוך ששמח בשמחת בית השואבה.

בדברי שמואל הנביא לשאול המלך: "ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, ולפניהם – נבל ותוף וחליל וכינור – והמה מתנבאים", וצלחה עליך רוח ה' והתנבאת עימם, והפכת לאיש אחר" (שמואל א, ט, ה-ו).

 

לכן, כאשר מזכירים את אברהם אבינו בברכת אבות בתפילת  ח"י, מן הראוי לכוון ולהפנים את מידותיו הנ"ל.

 

ז. מתוך נוחות לבריות. בריב בין רועי לוט ורועיו, הוא נותן ללוט לבחור:

 "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימנה…",

למרות שלוט היה בן אחיו הצעיר (בר' יג ח – ט).

 

 ביחסו לשרה אשתו, הוא פונה אליה בכבוד: "אמרי נא אחותי את" (בר' יב, יג), שומע בקולה בפרשת הגר (בר' טז א-ו).

לאחר ניצחון ארבעת המלכים, אברהם אומר למלך סדום: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך…" (בר' יד כב- כג), למרות שהרכוש היה מגיע לו, כפי שהציע לו מלך סדום.

 

 

ברכת "מגן אברהם" בתפילת העמידה.

גאולתנו – בזכות מידת החסד.

 מדברי מרן שר התורה חכם עובדיה יוסף זיע"א, שהשבוע מציינים 11 שנים לפטירתו:

 

בברכת אבות בתפילת העמידה, אנו חותמים ב"מגן אברהם" {חסד}, ולא "מגן יצחק" {תפילה} או "מגן יעקב" {תורה}. הסיבה לכך היא, שלושת האבות כנגד שלושת בתי המקדש: השניים שחרבו, והשלישי שיבנה בקרוב במהרה בימינו ולעולמי עד.

הגאולה השלישית תהיה בזכות מידת החסד של אברהם כדברי הנביא (ישעיה מ, ו): 

"איש את רעהו יעזרו –  ולאחיו יאמר חזק". הרב ציין את מידת גמילות חסדים בה משופע דורנו.

 

"למה תאמר יעקב ותדבר ישראל,

נסתרה דרכי מיהוה" (ההפטרה, ישעיהו מ, כז).

מדוע נאמר בברכת אבות "אלהי יעקב", ולא "אלהי ישראל"?

 

המדרש שואל מדוע בתפילת העמידה אנחנו אומרים: "אלהי יעקב" ולא אומרים "אלהי ישראל", שם שניתן לו ע"י הקב"ה בעצמו:

"ויאמר לו אלוהים: שמך יעקב. לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י).

 

התשובה לכך היא. בביטוי "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב", קיימות כ"ו אותיות הרומזות לשם הוי-ה. ואם נאמר "ישראל" במקום יעקב, יהיה לנו כ"ז אותיות, ואז יקוים בנו חלילא המשך הפסוק: "נסתרה – דרכי מיהוה".

כעת יובנו דברי הנביא ישעיהו אותם נקרא בהפטרה.

הנביא שואל: "למה תאמר יעקב?" "תדבר ישראל"?

תשובת הנביא: "נסתרה דרכי מיהוה", היות ובמילה "ישראל" ישנן חמש  אותיות, ואילו במילה "יעקב", ישנן ד' אותיות, דבר ההולם את מספר האותיות הכללי העומד על כ"ו, השווה להוי-ה.

 

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם:

 לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בר' יב, א).

 

"וְהֶאֱמִן בַּיהוָה – וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"  (בר' טו, ו).

 

המאמין הראשון בה' –  פתח את שערי האמונה במלכות ה' בעולם.

"אתה מוצא שלא ירש אברהם העולם הזה והעולם הבא,

 אלא בזכות – האמונה שהאמין בה'" (מכילתא בשלח פ"ו).

מבוא.

ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לאורך הדורות, אשר כללה שלטון ריבוני בראשותם של מלכים כמו דוד ושלמה, שני בתי מקדש שעמדו על תילם לאורך 830 שנים, נביאים  כמו אליהו ואלישע, ישעיהו וירמיהו שהביאו את דבר ה' אל עם ישראל, וכן נס קיבוץ גלויות בדורנו – תחת שלטון ריבוני יהודי.

כל זה התרחש – בזכות הציווי והצופן האלוקי לאברהם -"לך לך", מלפני למעלה מ- 3760 שנים

 

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה חיי העולם – שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח… שני אלפים תורה מאימתי? מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן…" (עבודה זרה ט, ע"א).

לאחר "אלפיים שנות תוהו" בהן האנושות חטאה ומרדה בה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחטאי אדם וחוה, רצח קין, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, זרח כוכבו של אברהם אבינו – "האדם הגדול בענקים" כדברי רבי לוי במדרש רבה (פרשה יד, ו. יהושע יד טו).

 

 למעשה, אברהם אבינו פתח את תקופת "אלפיים שנות תורה" כדברי הגמרא הנ"ל, כאשר הוא ושרה הפיצו את האמונה בה', בבחינת: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בר' יב ה), שהגיעו לשיאן, בקבלת התורה בהר סיני.

במחזה ברית בין הבתרים, הקב"ה מעיד על אברהם: "והאמין ביהוה' – ויחשבה לו צדקה" (טו, ו). כל זאת, לאחר הדיאלוג הארוך בין ה' לאברהם, בו הוא טען בפני ה': מה ערכן של הברכות – "ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה… אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד", כאשר בעצם,  "אנוכי הולך ערירי… הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" (בר' יב, ב – ג. טו, א – ג). הגמרא מספרת שאברהם אמר לה': "ריבונו של עולם, נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן". ענה לו ה': "צא מאצטגנינות {חכמת הכוכבים והמזלות} שלך – שאין מזל לישראל" (שבת קנ"ו). עם ישראל מעל למזל. רבנן אמרו במדרש: ה' אמר לאברם: "נביא אתה, ואין אתה אסטרולוג" (ב"ר, מד). תגובת אברהם אבינו: "והאמין ביהוה – ויחשבה לו צדקה"

 

המסר האמוני – אמונה מוחלטת בה'.

 אברהם ושרה היו זקנים, וזה לא הגיוני שיפקדו בילדים. בכל זאת, אברהם האמין בה', היות ולקב"ה אין מעצור להושיע, ואף אם צריך לשנות סדרי בראשית בשביל זה, כפי שאכן קרה כשנפקדה שרה למרות שהייתה עקרה. לכן, בכל מצב בו האדם נמצא, עליו להאמין בה' ולהתפלל אליו – תשועת ה' כהרף עין כדברי חז"ל, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "כי קרובה ישועתי לבוא" (נו, א). תשועת ה' יכולה לבוא בשניה – כהרף עין = כזמן מצמוץ העין.

לכן, יש להתרחק ממגידי עתידות, כשפים ואסטרולוגים, כפי שהבטיח ה' לאברהם, וכפי שהתורה דורשת: "תמים תהיה עם יהוה אלוהיך" (דברים יח, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם י-ה-ו-ה אלוהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה" כדברי קדשו. כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלוהיך" אחרי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'… וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו" (שערי קדושה ח"ב שער ז).

 

"לך לך… ואגדלה שמך, והיה ברכה".

 

"אמר רבי ברכיה: אברהם היה דומה לצלוחית של שמן אפרסמון סגורה ומונחת בקרן זוית, ולא היה ריחה נודף.

הקב"ה אמר לו: טלטל את עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם, ע"י מצוות ומעשים טובים שיש לך, והם יתנו ריח טוב בעולם (בר' רבה לט, ב).

אברהם נולד ב"אור כשדים" בשנת 1948 לבריאת העולם, להוריו תרח ואמתלאי בת כרנבו. הוא הכיר את בוראו כבר בגיל שלוש, והחל בהפצת האמונה בה' בגיל 52. בגיל 25 הוא נישא לשרה שהייתה ביתו של אחיו הרן, ואחותו של לוט. בגיל 75 מתגלה אליו ה' בחרן, ומצווה אותו את הציווי הראשון הפותח את פרשתנו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", המהווה את הניסיון הראשון מבין 10 ניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה', כדברי רמב"ן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הקב"ה מדבר עם אברהם אבינו בטרם נראה אליו, כפי שהיה אצל משה רבנו בסנה, עליו נאמר: "ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה ויאמר: משה, משה, ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

גם הרמב"ן שואל את אותה שאלה: "כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואטיבה עמך טובה… בלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים, או צדיק תמים", כמו נח עליו נאמר "צדיק תמים".

רבנו אוה"ח הק' מונה שני טעמים לכך:

 

א. אברהם אבינו "השתדל מאוד בהכרת בוראו, מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו", כדברי קדשו.

כלומר, דרך מעשיו הטובים להפצת מלכות ה' בעולם – "והנפש אשר עשו בחרן", הוא זכה להתגלות ה'.

רבנו מסביר בהמשך, מדוע מלכי צדק מלך שלם {שם בן נח}, מקדים לברך את אברהם לפני הקב"ה – 'ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ורק אח"כ הוא מברך את ה': "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (בר' יד, כ).

 

 על הפס' הנ"ל אומר רבנו: "וברוך אל עליון… כי אברהם הוא מעצמו הכיר בוראו, והשתדל באמונתו יתברך, ואליו יאות הברכה. ואח"כ ברך לה' שנתרצה בו, וכן ראוי לעשות, וללמד הוא בא – שאין הקב"ה מתרצה אלא במי שנתרצה בו קודם. והוא אומרו 'ברוך אברם לאל עליון', שהוא הכשיר עצמו להיות עבד לאל עליון, ולזה ברוך הוא אל עליון אשר מגן וגומר – ודרך זה לא יוצדק אלא במבורך קודם, וכפי זה לא נענש שם {בן נח}, אלא הוא מעצמו נתנה {הכהונה} לאברהם, וכמו שפירשתי בפס' 'והוא כהן".

 

 רבנו מסביר בדבריו, מדוע מלכי צדק {שם בן נח}, הקדים בברכתו את אברהם לפני ה'. היות ואברהם הכשיר את עצמו להיות עבד לאל עליון, לכן הוא מברך אותו תחילה, ואחר כך הוא מברך את הקב"ה שמתגמל אותו, בכך ש'מגן' עליו מהצוררים אותו – בבחינת "מגן צריך בידך" (בר' יד כ).

רבנו מעלה עוד אפשרות: שם נענש על כך שהקדים לברך את אברהם לפני ה' כפי שאמרו חז"ל, למרות שכוונתו הייתה לטובה, אבל בגלל דרגתו ככהן לאל עליון, היה צריך להיזהר יותר שלא להקדים את העבד {אברם} לפני רבו.

המדרש מספר שאברהם אבינו גדל בתוך חברה פגנית, כאשר תרח אביו החזיק מפעל ליצור פסלים. תרח שרצה לחנך את בנו לעבודת אלילים, הפקיד בידיו את שרביט מכירת הפסלים. אברהם שהספיק להכיר את בוראו, החליט ללמד את אביו בדרך מקורית, שהאמונה בפסלים כוזבת. הוא ניפץ את הפסלים הקטנים, ושם את הפטיש ביד הפסל הגדול, בטענה שהוא ניפץ את כולם, בגלל שלא הקשיבו לו. כדברי המדרש.

תרח שלא השתכנע מהתעלול, מסר אותו לנמרוד מלך בבל, שהשליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

 

אברהם אבינו ניצל מכבשנו של נמרוד, מכוח אמונתו בה'. לכן, זכה בהכרת בוראו מבלי שיתראה אליו קודם לכן.

המדרש אומר על הפסוק בשיר השירים: "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה, מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אני חומה ושדי כמגדלות" (ח, ח – י).

 המדרש מספר שכאשר אברהם הושלך לכבשן האש, שאלו בשמים האם הוא יוכל לשמש כחומה עליה יבנה עם ישראל? תשובתו הייתה: "אני חומה…", וניתן לבנות עלי את חומת עם ישראל, ולכן ניצל (שיר השירים רבה א, לז).

 

הרמב"ם אומר שאברהם אבינו זכה להכרה בה', בגלל השתדלותו הרבה (מורה נבוכים ח"א סג).

הרמב"ם אומר עוד, אברהם אבינו שהיה חי בתקופה בה כולם עבדו עבודה זרה, עבר תהליך של חיפוש עצמי, עד שהגיע לאמונה בקב"ה. וכדברי קודשו: "כיון שנגמל איתן זה {אברהם}, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג?… ולא היה לו לא מלמד ולא מנהיג, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, ואביו ואמו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עמהם, וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מדעתו הנכונה…" (הלכות ע"ז פרק א).

 

ב. רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד תשובה לשאלה הראשונה, מדוע לא התראה אליו כמו אצל משה רבנו בטרם נגלה אליו בלשון פקודה – 'לך לך': אברהם אבינו, היה האדם הראשון שנהג בקדושה מזה עשרה דורות, "לזה נהג ה' עמו בסדר הזה, שלא הראה שכינתו אליו, עד שבחן אותו אם מקיים גזירותיו, ולאחר שקיים דבריו והלך לו מארצו וכו' – אז נגלה אליו דכתיב: "וירא יהוה אל אברם", כדברי קדשו.

 

ה"שפת אמת" ע"פ הזהר: "זה עצמו שבח, ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד". כלומר, הקריאה של "לך לך" מהקב"ה, מופנית כל העת לכל אחד מאתנו, ואברהם אכן שמע, הפנים את המסר, והחל בדרכו.

 

מוסר השכל:

הגישה האברהמית אומרת: שמירה על עצמאות מחשבתית, מבלי להיגרר אחרי אנשים רעים וחטאים.

 במידת הצורך, יש להתרחק מהם, ואפילו מבני משפחתו כפי שעשה אברהם כאשר עלה לא"י, למרות הקשיים.

כאשר מחליטים, הקב"ה מסייע ומכוון כדברי חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו" (מכות י ב).

כמו כן, פעילות מתמשכת להפצת דבר ה' בעולם. למרות גילו המתנשא, אברהם לא נח לרגע, והמשיך לפעול ללא ליאות כעלם צעיר עד ליום מותו, כפי שהתורה מספרת בחצי מספר בראשית. לכן אברהם זכה לתארים: "אברהם אבינו", "האדם הגדול בענקים".

 

"לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך".

רבנו-אור-החיים-הק': "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה…

אראה אותך לה – ואראה אותה לך.

כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה…" (בר' יב, א).

    

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: אם כבר נאמר "מארצך" כלומר ממדינתך, מה הטעם לומר בהמשך "וממולדתך {עיר הולדתך}, ומבית אביך" {משפחתך}. הרי האדם יוצא תחילה מביתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק לבסוף יוצא ממדינתו. רבנו משיב: לא מדובר ביציאת הגוף, אלא מבחינה פסיכולוגית, ביציאת הנפש ועוצמת הצער.

העולה חדש מתנתק נפשית תחילה ממדינתו, אחר כך מעיר הולדתו, ורק בסוף ממשפחתו.

כלומר, מדובר במישור הפסיכולוגי אותו עובר העולה חדש העוזב את משפחתו, עיר הולדתו, ומדינתו.

 

א.  לך לך מארצך". רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה רמז לו שלא יקח אתו מבני משפחתו, אלא ילך לבד. וכדברי קודשו: "שילך לו מארצו, אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא

לבדו יעזוב ארצו, ויפרד גם ממולדתו, ואפילו מבית אביו. אך, אברהם לא הבין זה כדברי ה', ולקח עמו לוט. או אפשר שהבין כן, אלא שלוט דבק בו".

 

כלומר, קיימות שתי אפשרויות בביטוי 'לך לך':

שאברהם לא הבין את דברי ה' בביטוי 'לך לך' שיצא לבד, ולכן לקח אתו את לוט.

אפשרות שניה. אברהם אכן הבין את דבר ה', אבל לוט בא מעצמו, ולא היה נעים לו להכלימו ע"י גירושו, אלא חיכה להזדמנות נאותה. כפי שקרה בריב הרועים אותו ניצל אברהם ואמר לו: "הפרד נא מעלי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: היציאה מארצו היא בבחינת "משנה מקום משנה מזל". וכדברי קדשו: "עוד יכוון לומר על זה הדרך: 'לך לך' – לתועלתך". רבנו מביא את דברי המדרש (במ' רבה כב, ז) האומר  שהצלחת האדם באה מהקב"ה, ולא כתוצאה מהשתדלותו ע"פ הפסוק: "כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים – כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה ז-ח). רבי אבא מסביר את הפס': "הרים שבמקרא הרים הם. חוץ מזה {הרים שבפסוק הנ"ל} שהוא רוממות – שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו. כלומר, מעיסוק בסחורה בהולכו ממזרח למערב, או פורש לו בספינה למסחר ממערב למזרח, אלא הכל תלוי ברצון ה' – כי אלוהים שופט, זה ישפיל, וזה ירים".

 

למרות זאת, טוען רבנו: "יש טעם בדבר – לצד שינוי מקום, והוא אומרו מארצך… ואמרו עוד: 'מאן דביש ליה בהאי מתא, ולא אזיל למתא אחריתי – צועק לפני ה' ואינו נענה". כלומר, אדם שרע לו בעירו, יעבור למקום אחר. אחרת, גם אם יצעק לה', לא יענה לו, מפני שיש לו אפשרות למצוא את מזלו במקום אחר.

 

ב. "וממולדתך" – "על דרך אומרם ז"ל: 'לעולם ידור אדם בשכונת אריה – ולא בעיר של רשעים". לכן, על אברהם להתרחק מרשעי עירו ומשפחתו, ככתוב "וממולדתך ומבית אביך".

ג. "אל הארץ אשר אראך" – א"י ראויה לך – ואתה ראוי  לה… אראה אותך לה – ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות, ונתן לו כוח רוחני בראיה לראות את כל א"י: "שא נא עיניך וראה… את הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך – עד עולם" (רבנו-אוה"ח-הק', בר' יב, א)

 

רבנו מבסס את דבריו על המדרש בספרי לפס': "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה – כי אני יהוה שוכן בתוך בני ישראל" (במ' לה, לד) – אין השכינה שורה אלא בתוך עמ"י ובעודו בא"י" (שבת לג, א).

כלומר, אין השכינה שורה אלא בתוך בני ישראל בעודם חיים בארץ ישראל (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יב א).

 

רואים אנו שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל מקדמת דנא, ולכן לא יעזרו ניסיונות הגויים בדורות עברו, וביתר שאת בדורנו, לעכב את תהליך גאולתנו והמשך אחיזתנו בערי אלוהינו בארץ קודשנו, ע"י פיגועים והתנגדויות לתנופת ההתיישבות בארצנו, אשר "עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…" (דב' יא, יב),

שכונות עוטף ירושלים, כמו "גילה" ו"חומת שמואל" מדרומה של העיר הסמוכות לקבר רחל, ו"רמת שלמה" ו"רמות" מצפונה הסמוכות לשמואל הנביא, הולכות ונבנות לאור הבטחת ה' לאברהם: "ולזרעך עד עולם".

רחל אמנו מדרום, ושמואל הנביא מצפון – שומרים על עיר הקודש והמקדש, ומהווים חומת אש סביבה, בבחינת: "ואני אהיה לה חומת אש" (זכריה ב ט).

 

לאדום {נוצרים} וישמעאל {מוסלמים} – ישנה חלוקת עבודה בעיכוב גאולתנו:

 תפקידו של אדום למנוע מיהודים לעלות לארץ כפי שעשו לאורך 2000 שנה, והאנגלים יוכיחו.

תפקידו של ישמעאל – למנוע שלטון ריבוני בארץ כדברי הגאון מווילנא בשירת הים:

"שמעו עמים ירגזון: חיל –  אחז יושבי פלשת {פלישתינאים}, אז נבהלו – אלופי אדום" {אירופה}.

"אילי מואב יאחזמו רעד" – מואב סמל לפריצות {בנות לוט, ילדו מאביהם}.

התיקון לגאולה: קדושת חיי משפחה.

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – שנזכה אמן סלה ועד.

 

 

אחיזתנו בארץ ישראל כולל יו"ש ורצועת עזה בואך גוש קטיף,

לאור ניסיונות אברהם אבינו,.

"מעשה אבות – סימן לבנים"  

(רמב"ן בר' יב ו. ע"פ ב"ר).

 

הרמב"ן אומר: תפקידו של הניסיון הוא לחשל את האדם המנוסה.

וכדברי קדשו: "יקרא ניסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב".

 

הקב"ה מביא ניסיון על האדם רק אם יוכל לעמוד בו. לכן, בכל בוקר בברכות השחר, אנחנו מבקשים מהקב"ה: "ואל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". כלומר, אם כבר ניסיון – שנוכל לעמוד בו, מבלי להתבזות.

 

 

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה ,

וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"

 

הרמב"ן: "מעשה אבות – סימן לבנים" (בר' יב, ו).

 

ניסיונות אבי האומה היהודית אברהם אבינו, מהווים דגם להיסטוריה של עם ישראל בא"י,

 בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" כדברי  הרמב"ן לפס' הנ"ל.

 

וכלשון קרשו:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (בר' יב, ו).

אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול.

הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא".

 

הרמב"ם רואה ב"לך לך", כניסיונו הראשון של אברהם אבינו כדברי רבי לוי במדרש תנחומא: "ניסיון ראשון כניסיון אחרון. ניסיון ראשון – ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון – ב"לך לך אל ארץ המוריה.

יש כאלה הרואים באור כשדים שם הושלך לכבשן האש בגלל אמונתו בה', כניסיון הראשון.

"אלו ואלו – דברי אלוהים חיים", כדברי בת קול, שקבעה: הלכה כבית הלל מול בית שמאי (רבי אבא. עירובין יג ע"ב).

 

מסר אמוני:

רבי אברהם אבי הגר"א: את הניסיונות שעבר אברהם אבינו, עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו:

בגופו {הושלך לכבשן האש}, בממונו {רעב}, באשתו {נלקחה לפרעה}, בבניו {עקידת יצחק ונישול ישמעאל}.

 

 

"לך לך" – לך אל דרגתך ואל נשמתך (זהר לך לך).

הקריאה האלוקית הנ"ל – מופנית לכל אחד מאתנו.

 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך  –  אל הארץ אשר אראך".

הזהר הק' מסביר את הפסוק כך:

"לך לך" – לפני שהנשמה יורדת לעולם מגן עדן, הקב"ה מברך אותה בשבע ברכות, שתהיה אבא לגוף ולצורה העליונה שהיא הנשמה, ומשביע אותה לעבוד את ה' ע"י תורה ומצוות. הוא גם מוסר לה מאה מפתחות של ברכות, {לך לך = 100}, אותן עלינו להשלים בכל יום, כדי לתקן את חטא האכילה בגן עדן. לכן, יש לכוון היטב בברכות.

"מארצך" – מגן עדן {ארץ החיים}, שם נמצאת הנשמה לפני ירידתה לעולם.

"ממולדתך" – "זה הגוף שנקרא עץ החיים שהוא שנים עשר שבטים עליונים".

"מבית אביך" – זו השכינה.

"אל הארץ אשר אראך" – העולם הזה.

הזהר מדבר על יעוד האדם בעולם, כדי לשוב מחדש לגן עדן (זהר לך לך).

 

 ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר הק': לך לך – סוב אל דרגתך = לך לדרגתך, לך אל עצמך ואל פנימיותך ואל נשמתך שהתכסתה באלילות ששלטה באותה התקופה.

בעצם, הקריאה האלוקית "לך לך", מופנית אל כל אחד מאתנו בכל עת ובכל שעה, מאז חטא אדם הראשון. אברהם פתח לנו את הנתיב הייחודי, והשביל המקורי להכרת ה'.

 

ה"שפת אמת: "לך לך' שנאמר מה' יתברך – לכל האנשים תמיד… ואברהם שמע וקיבל".

אברהם אבינו אכן קלט את המסר האלוקי, והחליט להתנתק ממשפחתו ועיר הולדתו בה היה אישיות מכובדת:

אברם = "אב – רם". בגיל 75, הוא נדרש ללכת לארץ לא נודעת, שזו משימה לא פשוטה ולא קלה בכלל. בכל זאת, אברהם אבינו לא שאל שאלות, וביצע את המשימה עד תומה, דבר שפתח בפני עם ישראל לאורך הדורות, את הקשר הנפשי והרוחני לקב"ה, ואת הרצון לעלות לארץ, גם אם זה אחרי 2000 שנות גלות.

גם בימינו, התאקלמות העולים החדשים ובפרט המבוגרים, לא תמיד שוגה בשושנים. בכל זאת, כל עולה חדש עושה את דרכו לארץ ישראל למרות הקשיים, וזה מכוח אותו צו אלוקי של "לך לך", אותו סלל עבורנו אברהם אבינו.

 

 

ניסיונות אברהם אבינו – ומשמעותם העתידית אלינו.

"אברהם העברי" מעבר אחד – וכל העולם מעבר אחר".

כאז, גם עתה – "עם לבדד ישכון" (במ' כג, ט).

הניסיונות – וההשגחה הפרטית.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "להודיע חיבתו של אברהם שלא נתעכב אפילו שעה אחת, אלא בגמר דברי ה' לך לך, תיכף "וילך אברם כאשר דיבר אליו יהוה". בהמשך נאמר: "והאמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (טו, ו).

על כך נאמר בגמרא (שבת צז, א): "ישראל מאמינים בני מאמינים הם, בני אברהם דכתיב "והאמין ביהוה".

 

זה קורה לפי הדגם של "מעשה אבות סימן לבנים", אברהם הנחיל לנו, את האמונה בבורא עולם (תנחומא לך לך יב).

 האמונה הזו נחרטה בלב עם ישראל, ולכן ביציאתם ממצרים נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מגיד שבחם של ישראל שלא אמרו איך נצא למדבר בלי צידה… (שמו"ר כה). לכן, הקב"ה זוכר את מעשה אבותינו לטובה ואומר: "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך – לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב).

 

"השגחה פרטית".

אברהם אבינו עוזב את ארצו ומשפחתו לאור הבטחות ה' – "לך לך מארצך… ואעשך לגוי גדול, ואברכך {בממון} ואגדלה שמך והיה ברכה". בארץ מצפה לו רעב במקום עושר. הוא יורד למצרים כדי להחיות את נפשו ונפש ב"ב, והנה חוטפים את שרה אשתו. כעת, אברהם נשאר ללא אשתו, וללא פרוטה בכיסו. גם במצב האבסורדי הנ"ל, אברהם לא מתייאש וממשיך לבטוח בה'.

 

"תשועת ה' כהרף עין", והיא לא איחרה לבוא: "ויעל אברם ממצרים… ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב" (בר' יג, א – ב), כפי שאכן הבטיח לו ה', רק שעל הדרך היה צריך לעבור בדיקת מאמץ, בדמותם של שני הניסיונות, כדי לחשלו באמונה בה' כדברי הרמב"ן ורבנו אוה"ח הק'.  אכן, זוהי השגחה פרטית במיטבה.

 

כלל חשוב בחיים:

כשאתה עובר תקופה קשה ותוהה היכן נמצא בורא עולם,

זכור שהמורה משגיח עליך במבחן, אבל הוא שותק.

תחזיק מעמד, תשועת ה' כהרף עין – בא תבוא".

כן יהא לנו אמן סלה ועד.

 

 

 

 

 

 

קיימות שלש דרגות באמונה:

א. הכל לטובה. ב. הכל בצדק. ג. הכל בהשגחה.

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ח). הנביא חבקוק רומז לנו בדבריו, שבגאולה הקרובה והסופית, ינצלו רק בעלי אמונה ההולכים בדרכו של אברהם אבינו, לכן המילה יחיה – בזמן עתיד.

הנביא ישעיה אומר: "פיתחו שערים ויבוא גוי צדיק – שומר אמונים" (מו, ד). חז"ל מסבירים שבגן עדן נפתחים שערים רבים להיכלות גבוהים, למאמינים בה'. לכן נאמר "שערים" בלשון רבים.

 

א. "הכל לטובה" – זו הדרגה הגבוהה באמונה, כאשר האדם מגיב לכל מה שקורה לו בביטוי "הכל לטובה", לרבות    מקרים רעים, כדברי התנא נחום איש – גם זו בפרקי אבות, שעל שמו נולד הביטוי "גם זו לטובה".

ב. "הכל בצדק" – זו הדרגה השניה באמונה בה', כאשר האדם מצדיק עליו את הדין, כשקורה לו דבר לא טוב.

ג. "הכל בהשגחה" – זו הדרגה השלישית באמונה בה': כלומר, מה שצריך לקרות, קורה.

 

 "אברהם העברי":

 

 "רבי יהודה אומר: כל העולם מעבר אחד, והוא {אברהם} מעבר אחר". הביטוי הנ"ל מלווה אותנו לאורך הדורות כאשר רוב העולם מגנה אותנו השכם והערב, ואנחנו בשלנו. לכן, אין להתפלא על הגינויים החריפים במוסדות הבינלאומיים, על כל יוזמה להקמת בתים בירושלים רבתי, כמו בשכונת "חומת שמואל" בדרומה של ירושלים הסמוכה לקבר רחל אמנו, ו"רמות" מצפונה, הסמוכה לקבר שמואל הנביא.

 

שני צדיקים הניצבים על משמרתם, ומהווים 'חומת אש' נגד כל המקטרגים על זכותנו על נחלת אבותינו.

השכונות הנ"ל המאוכלסות באלפי תושבים כן ירבו, רחוקות דקות ספורות מבניני הממשלה ומבית הנשיא המארחים את אותם דיפלומטים המגנים אותנו. שוב חוזרים לאברהם העברי – הם מעבר אחד, ואנחנו מהעבר השני, בבחינת "הן עם לבדד – ישכון –  ובגוים לא יתחשב" . (במ' כג, ט) – כשנתבודד ולא נתחשב בגוים – נשכון בעזהי"ת.

 

 

שבת שלום ומבורך – הרב משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

אברהם וישראל בני חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה.

 

לבריאות איתנה ומהירה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  אליהו פילו בן ימנה

 

השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה

תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.

כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.  יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.

ליום ההילולא של רחל אמנו – י׳יא מרחשון.

וכן, הצלת חיילים ב״מלחמת עופרת יצוקה" – כזכות רחל אמנו, כדברי הרשל״צ – מרן חכם מרדכי אליהו ע״ה.

יום פטירתה של רחל אמנו הוא היום ה- מא׳ = אם = 41 ימים מראש השנה, דבר הרומז לכך שרחל אמנו היא ה־אם שהתפללה עלינו בר״ה, שנכתב בספר החיים.

רחל אמנו היא ה -אם המתפללת על גאולת עמ״י – ״רחל מבכה על בניה… ושבו בנים לגבולם״(ירמיה לא יד־טז). רחל אמנו היא ה – אם שכל כך הייתה כמהה לאימהות בהיותה עקרה, ואף דרשה מיעקב: ״הבא לי בנים…״. רחל אמנו היא ה – אם שבזכות תפילותיה, הקב״ה פתח את רחמה, ונתן לה שני בנים צדיקים – יוסף ובנימין. רחל אמנו היא ה – אם הבוכה על בניה היוצאים לגלות – ״רחל מבכה על בניה…״, והקב״ה נענה לתפילותיה. רחל אמנו היא ה ־ אם המוסרת את הסימנים לאחותה, ובכך הפסידה את המלכות{יהודה}, והכהונה{לוי} לבניה. היא ויתרה על הרגע הכי מאושר של כל כלה בערב חופתה, לאחר שבמשך שבע שנים ציפתה לרגע הזה כפי שהבטיח לה חתנה יעקב אבינו. בליל הכלולות, אביה לבן הארמי-נהג ברמאות. רחל אמנו, בצניעותה כי רבה, קיבלה עליה את הדין ולא התנגדה למהלך, ואף מסרה את הסימנים ללאה: דיני נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות, כדי שאחותה לא תתבייש.

מדרש איכה רבה מספר שבשעת החורבן, בכה הקב״ה… הגיעו האבות ומשה רבנו בבכי לפני הקב״ה, והתחננו על עם ישראל… ולא נענה להם. באותה שעה, קפצה רחל אמנו לפני הקב״ה ואמרה: רבש״ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, אבי החליפני לבעלי בשביל אחותי. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה… מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם שכתוב: ״כה אמר ה׳ קול ברמה נשמע… מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ – ושבו בנים לגבולם״. גבולם ־ במשמעות גבולות א״י, וכן גבולות רוחניים בבחינת ״ועשו סייג {הגבלות} לתורה״.

רחל אמנו היא ה – אם הזוכה לשמוע דברי נחמה מהקב״ה: ״מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם״.

רחל אמנו היא ה ־ אם המזוהה ביותר עם הצירוף ״רחל אמנו״ – אם כולנו.

השבח לא-ל, דורנו דור הגאולה שזכה לקיבוץ גלויות הגדול בהיסטוריה, זוכה לבנות את ״ארץ חפץ״, וזה בעצם תפקידו של משיח בן יוסף מזרעה של רחל אמנו, לקראת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו מתוך חסד ורחמים, כפי שהיה תפקידו של יוסף הצדיק בנה של רחל, שהכין את התשתית הכלכלית במצרים, לקראת בואם של אביו ואחיו.

כמו כן, יהושע בן נון שהיה מזרעה של רחל, היה הראשון שכבש את ארץ ישראל וחילקה לשבטים, ובכך יצר את הבסיס ואת הזיקה של עם ישראל לא״י, הלכה למעשה.

גם שאול המלך שהיה מזרעה של רחל אמנו, היה הראשון שאיחד בין השבטים, ונלחם מלחמות ה׳ נגד הפלישתים ומי, ובכך הכין את התשתית למלכות דוד המלך בהמשך. כאשר שאול נמשח למלך, נאמר לו ע״י שמואל הנביא: ״בלכתך היום מעמדי –ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח״ (שמואל א, י). הפרשנים מסבירים שהיו אלה שני אנשים מצלצח שבנחלת בנימין, שבאו לבקר בקבר רחל הנמצא בנחלת יהודה. בכך, רמז שמואל הנביא לשאול, שתפקידו יהיה לחבר בין יהודה לבנימין, ולדלג על מלחמות העבר, ומכירת יוסף.

כמו כן, מרדכי ואסתר שהיו מזרעה של רחל אמנו, היו אלה שהצילו את עמ״י משמד, והכינו את התשתית להשלמת בית המקדש השני ע״י בנה של אסתר, דריוש השני.

גם בית המקדש המהווה את לב ליבו של עמ״י ע״י השראת השכינה, מחולק בין שבט בנימין לשבט יהודה, כאשר האולם, ההיכל ובית קודש הקודשים – הם בנחלת בנימין בנה של רחל אמנו. כל זה מסביר את חשיבות האחדות בעם ישראל, כאשר ״עיקר הבית הוא רחל״ (זבחים נד ע״ב).

הזוהר הק׳ אומר שביום ההילולא של הצדיק/ה, הקב״ה ״משתעשע״ עם נשמתה/ה, כך שנשמתה של רחל אמנו תהיה יותר קרובה לקב״ה ביום הזה, ותשקיף עלינו ממרום.

לכן חשוב מאוד ביום הזה להתחבר עם נשמתה, ע״י לימוד תורה לע״נ נשמתה, הפנמת מידותיה התרומיות, והשתטחות על ציונה המלווה את עמ״י מאז עלייתה לגנזי מרומים.

הצלת חיילים ב^,,מלחמת עופרת יצוקה^,/

בזכות תפילת הראש״ל מרן חכם מרדכי אליהו ע^,,ה בקבר רחל, כפי שסופר ע^,,י בנו וממשיך דרכו הרה״ג שמואל אליהו שליט״א, רבה של צפת.

במלחמת ״עופרת יצוקה״ נגד החמס ברצועת עזה, המחבלים הכינו מלכודות מטעני חבלה בכניסה לבתים. חיילים רבים סיפרו שבכל פעם שהתקרבו למקומות הממולכדים, הופיעה לפניהם דמות אישה הלבושה בלבן, שהזהירה אותם. היו חיילים ששאלו אותה: מי את? והיא ענתה: ״אימא רחל״.

הסיפורים הוצגו בפני מרן הרב מרדכי אליהו ע״ה ע״י בנו הרב שמואל שליט״א.

הרב אליהו ע״ה סיפר, שאכן לאחר שיצא מבית החולים, ולא היה במיטבו מבחינה רפואית, השתדל לבקר בציון של רחל אמנו מספר פעמים, כדי להתפלל להצלחת עמ״י וחייליו במלחמה. הוא גם סיפר שהמקובל הרב סלמן מוצפי ע״ה, התפלל בקבר רחל על הצלת הישוב היהודי במלחמת העולם השניה, ואכן הוא ראה את רחל מתפללת. הרב מרדכי אליהו ע״ה סיפר, שהתחנן בפני רחל אמנו: ״אל תימנעי קולך מבכי על חיילי ישראל המוסרים את נפשם על עם ישראל. שיכו ולא שיוכו ובו׳״. הרב הוסיף בחיוך לבנו: ״האם לא אמרה להם שאני שלחתי אותה…״. הרב שמואל סיים את דבריו בשבח החיילים הקדושים שגם האבות והאימהות כמו רחל, נזעקים מקברם ומתפללים עבורם, היות והם מוסרים את נפשם למען עם ישראל. הוא הזכיר את הפסוק: ״כל כלי יוצר עליך לא יצלח ־ וכל לשון תקום אתך למשפט – תרשיעי״(ישעיה נד יז).

קבר רחל אמנו כידינו ־

בזכות הרב חנן פורת ע״ה, והרב מאיר פרוש ע^,,ה. ראיתי שבעקבות הזעקה הזאת, הייתה תפנית מדינית. ״כנראה שהמתה ביצחק רבין הנקודה היהודית ־ בזכות רחל אמנו״.

{מתוך דברי הרב חנן פורת ע״ה}.

״אחרי הסכמי אוסלו בהם נמסרו חלקים מארץ ישראל למחבלים בניגוד לתורה, גם קבר רחל היה אמור להיות מחוץ לגדר, לא ידעתי את נפשי, והדבר ממש קרע את לבי.

ביקשתי מראש הממשלה יצחק רבין להיפגש עמו, והוא נתן את הסכמתו לכך. הגעתי ללשכתו מצויד במפות. בפתח הלשכה עמד ח״כ הרב מנחם

פרוש ע״ה, וביקש להצטרף לפגישה. אני שטחתי את הטענות בצורה חזקה והדברים עשו רושם מסוים על רבין, אך ראיתי שלא הכרעתי את הכף, ובעיקר שכבר היה הסכם חתום בראשי תיבות עם ערפאת שר״י, שקבר רחל אמור להיות אצל הפלסטינאים כחלק מבית לחם.

פתאום, הרב מנחם פרוש התפרץ, תפס את רבין במעילו ונענע אותו… וצעק עליו: ״ר׳ יצחק הרי זה מאמא רחל״, והתחיל לבכות. דמעות זלגו מעיניו והרטיבו את כל החליפה של רבין. ראש הממשלה אמר לו: ׳מנחם, תירגע אתה תתעלף לי בידיים׳. פרוש ענה לו: ׳איך אני אירגע כאשר אתה רוצה לקבור את אימא רחל מחוץ לגדר׳, ונענע אותו.

לא אשכח את הרגע בו ראיתי את יצחק רבין ופניו מסמיקות ומחווירות, שלא ידע איפה למצוא את עצמו.

במקום, הוא אמר לנו: תנו לי רגע לבחון את הדברים, והתקשר בנוכחותנו לשמעון פרס שהיה אז שר החוץ ואמר לו: בקשר לקבר רחל, אני רוצה שנבחן את הדבר פעם נוספת.

בזכות מה,

נוכל לזכות במראות רוחניים – וניצחון מוחץ על אויבינו – חמס וחיזבאללה,

כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם ולזרעו = א-נ-ח-נ-ו.

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי

 הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם,

וְ-יִ-רַ-שׁ   זַ-רְ-עֲ-ךָ  אֵ-ת   שַׁ-עַ-ר   אֹ-יְ-בָ-י-ו" = חמס וחיזבללה. (וירא כב, יז)

 

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות שמירת ברית קודש = צניעות (רבנו-אור-החיים-הק')

ודבקות בארץ ישראל כולל רצועת עזה (עיין רשב"ם עמ' 6-9 במאמר),

 דבר שהופך אותנו להיות מרכבה לשכינה

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵ וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם

וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה"

   

ע"י ראיה רוחנית, המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל אברהם לרוץ לקראת המלאכים. (רבנו-אור-החיים-הק')

מאת: הרב משה אסולין שמיר.  

 

לע"נ חללי צ.ה.ל הי"ד. רפואת הפצועים, השבת החטופים

 להצלחת כוחות הביטחון במיגור האויב, וגאולה בחסד וברחמים

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"  –

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם אבינו להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג, כך אברהם ציית לנהג העולם = הקב"ה,

 

 ולכן זכה למגר את 4 המלכים בחצי לילה, בניסים ונפלאות.

ברגע שגם אנחנו ננהיג את הקב"ה עלינו,

נזכה למגר ולהשמיד את כל אויבינו בניסים ונפלאות

 

 

 "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

 

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

 

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

1. 1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
2. 2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
3. 3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

 

לדעת רבנו אור-החיים-הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י. 

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

 

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

 

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

א.  "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…

ב.  ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל – והקשר ביניהם.

בזכות צניעות הברית – נזכה לרשת את כל ארץ ישראל,

 כולל גוש קטיף ודרום לבנון

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, מהווה גם תהליך אותו

עובר כל אחד מאתנו במהלך חייו – ע"פ שלושת השלבים הבאים:

 

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת – "וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו – הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו – כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו – "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו – הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו – בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו – הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה,

ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

א.  בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.

ב.  בממונו – עליות וירידות בפרנסה.

ג. בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.

ד. באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו': 

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

הרשב"ם – רבנו שמואל בן מאיר – נכד רש"י הק' קובע:

אסור לעשות הסכמים – עם הפלישתים.

אסור לוותר על שום ס"מ מאדמת ארך ישראל,

לרבות רצועת עזה בואך גוש קטיף – שהם חלק מארץ ישראל.

 

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי"

(בר' וירא. כב, א).

 

פרשת ניסיון עקידת יצחק, מתחילה בביטוי – "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"

רבנו הרשב"ם מסביר לנו מדוע נאמר הביטוי הנ"ל, הנראה כביכול כמיותר.

מהי המשמעות הסמנטית שלו.

אחרי אלו דברים  ניסה הקב"ה את אברהם אבינו בעקידה.

 

רבנו הרשב"ם ההולך כדרכו בקודש בדרך הפשט, טוען שהניסיון נעשה אחרי הדברים שנאמרו בפרק הקודם.

אכן, בפרק הקודם אברהם אבינו עושה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים בואך רצועת עזה וגוש קטיף. ההסכם משתרע על י"ב פס'.

 

אחרי מות אברהם אבינו, הפלישתים כדרכם מאז ומעולם, לא מכבדים הסכמים, כך שלא כיבדו את הסכם השלום שנחתם "על הקרח", בין אברהם אבינו לאבימלך מלך פלישתים.

הם סותמים את הבארות שחפר אברהם, ומתנכלים ליצחק אבינו.

 

יצחק אבינו לא מוותר לפלישתים וחופר את הבארות מחדש: עשק, שטנה, רחובות, והקב"ה מברך אותו בהצלחה כלכלית אדירה בנגב הצחיח:
וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא,

וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים,

וַיְבָרֲכֵהוּ יְהוָה (בר' כו, יב).

 

בגלל דבקותו של יצחק אבינו באדמת ארץ ישראל, ואינו מתקפל בפני הפלישתים, וגם אינו יורד לחו"ל כפי שעשו אברהם ויעקב, הקב"ה מברך אותו בברכת:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר:

אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ

אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

 (בר' כו, כד).

 

להלן פס' מרכזיים בהסכם:

 

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:

 אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה (בר' וירא. כא, כב)

 

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים.

הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי {4 דורות}

 כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי,

 וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" (בר' וירא. כא, כג).

 

"וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע {הסכם שלום}

וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (בר' וירא כא, לב).

"וַיָּגָר אַבְרָהָם – בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים" (בר' וירא.כא, לד).

 

בהסכם השלום, אברהם אבינו מוותר לאבימלך למשך ארבעה דורות על ארץ פלישתים הנחשבת הלכתית כחלק מארץ ישראל, כפי שהקב"ה הבטיח לאברהם בפרשה הקודמת 'לך לך':

 

ַּביּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:

לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

מִנְּהַר מִצְרַיִם – עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בר' לך לך טו, ח"י).

 

נְּהַר מִצְרַיִם – הוא נהר/ואדי אל עריש כדברי רב סעדיה גאון. הוא חוצה את מדבר סיני, ומהווה את הגבול הדרומי מערבי של נחלת שבט יהודה. הוא נשפך לים התיכון בעיירה אל עריש.

 

וכך דברי קדשו של הרשב"ם המביא תחילה דוגמאות למשמעות "אחר הדברים האלה".

כלומר, כאשר התורה משתמשת בביטוי "אחר הדברים האלה", סימן שיש קשר סמנטי בין האמור כאן, לאמור למעלה.

"כל מקום שנאמר 'אחר הדברים האלה', מחובר על הפרשה שלמעלה", כדברי קדשו.

 

להלן כמה דוגמאות לכך:

'אחר הדברים האלה' – היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר:

אל תירא אברם. אנוכי מגן לך. שכרך הרבה מאוד" {לעיל טו, א}.

לאחר שאברהם אבינו השמיד את ארבעת המלכים, הוא פחד מכך שהרג הרבה נפשות כדברי רש"י, או ימעיטו מזכויותיו, בגלל הניסים שנעשו לו.

הקב"ה מרגיע אותו ומבטיח לו: 'אל תירא אברם מן האומות".

 

בכך רצה לבשר לאברהם אבינו ולנו, שאין לו מה לחשוש מכך שהרג אותם, היות  והם רשעים גמורים.

כמו כן, אל לו לפחד מהגויים: 'אל תירא אברם מן האומות", לרבות ממעצמות כמו אותם 4 המלכים, היות והקב"ה הוא הנלחם – "יהוָה יִלָּחֵם לָכֶם – וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד), והוא המחליט מי ינצח במלחמה. הצבא עושה רק השתדלות, בבחינת הכתוב: "וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים טו, ח"י)

 

דוגמא שניה אותה מביא רבנו הרשב"ם:

'ויהי אחר הדברים האלה'  אחר שנולד יצחק {להלן כב, כ} –"ויהי אחר הדברים האלה –  שנולד יצחק, ויוגד לאברהם לאמר עוד, ובתואל ילד את רבקה.

כלומר, גם פה קיים קשר סמנטי. מציאת שידוך ליצחק מבני משפחתו.

 

וכלשון קדשו:

"גם פה, אחר שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל,

 והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז).

 

יהושע לא הספיק לכבוש את ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת, עקרון

 הקב"ה אומר ליהושע:

 "אתה זקנתה באת בימים – והארץ נשארה מאוד לרשתה. זאת הארץ הנשארת. כל גלילות הפלישתים… חמשת סרני פלישתים:

העזתי, והאשדודי, האשקלוני, הגתי, והעקרוני והעוים" (יהושע יג, ג).

 

מדינת ישראל קיימה את הצו האלוקי, ושולטת בארבע ערי פלישתים,

אבל לצערנו – עדיין לא בעזה, אותה גם יהושע לא זכה לכבוש, כאמור לעיל.

 

לכן 'והאלוהים ניסה את אברהם – ק-נ-ת-ר-ו   ו-צ-י-ע-ר-ו, {על שעשה הסכם שלום עם אבימלך מלך פלישתים} כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה – ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך". 

 

רשב"ם ממשיך ואומר שהוא מצא מדרש שמואל (פרשה יב לשמואל), המסביר את משמעות העונשים שקיבל עם ישראל עקב הסכם השלום של אברהם עם הפלישתים.

 

ארון הברית נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים – בגלל אותן שבע כבשות.

הריגת שבעה צדיקים ע"י הפלישתים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו – כנגד אותן שבע כבשות שנתן אבהם לאבימלך מלך פלישתים, כחלק מהסכם השלום.

הפלישתים החריבו שבעה משכנות כנד שבע הכבשות: אהל מועד, גלגל, נוב, שילה, גבעון, ובית עולמין {תרין}"

 

מסקנה מדברי קדשו:

איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל,

לרבות ראשי ממשלה, שרים וחכי"ם.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

ברכה גלויה וברכה סמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

 

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו–אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו:

"שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

 

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

 

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים",  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור ובקרוב מאוד, את ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" לכבוד בורא עולם, וכל מה שייכתב בו יהיה לייחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ויתקבל באהבה בפני שלחן מלכים – מלכי רבנן, והציבור הרחב. וכן לימוד והפנמת תכניו העוסקים בגאולה, אותה נזכה לראות בקרוב מאוד ממש

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת חיילי צ.ה.ל, להחזרת החטופים, ורפואה שלמה לפצועים.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן?

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

 

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה"  "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  

 

הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב. הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור (הרב יצחק גינזבורג).

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

 

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 רבנו האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

 

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

 

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים", כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

לרפואה שלמה למשה בן זוהרה

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל חיון ע"ה

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

בס"ד

ליקוטים לפרשת תולדות מאת יצחק פריאנטה

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם [כה/כב] אומר אהבת חיים והנה יש לשאול מדוע כתוב בפסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה ולא כתיב ויתרוצצו הבנים בבטנה כמו שכתוב שני גוים בבטנך? אלא שבקרבה אותיות [רבקה]  ורבקה שאלה שתי שאלות ? השאלה הראשונה הייתה שבקשה מבעלה שיתפלל שתלד בן ולא תהיה עקרה, כיון שראתה עצמה בהריון והיה לה צער גדול , הלכה לדרוש את השם, השיבו לה מהשמיים שני גוים בבטנך, ושני לאומים ממעיך ייפרדו, כלומר מפני חוסר זכות מעיים שבאה מבית בתואל לכן יהיה לה בן רשע. אז התפללה שלא תלד עוד והשם קיבל תפלתה, אמרו חכמינו הייתה ראויה רבקה שיצאו ממנה 12 שבטים ועל ידי תפלתה שאמרה למה זה אנוכי, [זה] בגימטרייה 12, נתנו 12 שבטים ליעקב הנה בזה אנו רואים הבדל גדול ביו רבקה לשאר הנשים, כי סתם אישה היא ההרה וסובלת, היא דורשת וחוקרת אצל רופאים, אבל רבקה לא עשתה כמו שאר נשים אלא ותלך לדרוש את השם, אמר הקב"ה כיון שרבקה לא עשתה כשאר נשים, אלא באה לדרוש ממני, לכן אני מבשר לה בשורה טובה, וזהו שני גוים בבטנך, אמרה רבקה: ריבונו של עולם איזו טובה זו? בעלי עולה תמימה פשט צווארו ונשחט עורו, צדיק כזה יהיה לו בן רשע ? והבריות יאמרו האם זה בנו של יצחק? אמר הקב"ה: רבקה, דעי לך שמה שיולד עשו זה תועלת ליעקב כמו שכתוב ואלה הגויים אשר הניח השם לנסות בם את ישראל , אמר הקב"ה אני מכין רצועת מרדות לישראל להדריכם בדרך טובה, וכמו שכתוב במסכת מגילה גדולה הסרת טבעת יותר 48 נביאים.

ויאמר ה" לה שני [גיים] גוים בבטנך ושני לאומים ממיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר [כה\כג] אומר רבינו סעדיה בו אור בספרו ערוגות הבושם פירש רש"י שני [גאים], אלו אנטונינוס ורבי והם היו בבחינת יעקב ועשו. ואנטונינוס אמר לרבי מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא. ולמדנו מזה איך רבי השפיע השפעה רבה על אנטונינוס, וקיבל ממנו ניצוצות של ברכה. ועל זה מספרת לנו התורה כי יצחק אבינו זכה להעמיד שתי תולדות, אחד הוא עמוד ויסוד העולם, הוא יעקב אבינו, והשני עשו אשר הושפע מיעקב, דכתיב: וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר שיעקב מונע מעשו להיות שופך דמים ולהחריב בתי הבריות ולרדות בהם.רבינו האריז"ל כותב כי רבי יהודה הנשיא הוא גלגולו של יעקב אבינו. רבי היה נשיא ישראל "הנשיא" ראשי תיבות הוא ניצוץ של יעקב אבינו. אנטונינוס קיסר רומי היה ניצוץ של עשיו הרשע. לכן הוא בא לעולם כדי לרצוח את יעקב אבינו-שרבי הוא גלגול נשמתו- על מה שעשה לו עשיו מחייו, בין רבי לאנטונינוס שררה ידידות קרובה ביותר. אנטונינוס היה מגיע לרבי דרך מנהרה שהובילה מביתו אליו. הוא הכיר בחוכמתו של רבי והיה מתייעץ עימו בעיניינים ציבוריים ופרטיים.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב [כה\כו] אומר רבינו סעדיה בן אור. הנה חז"ל כינו את יעקב אבינו בחיר שבאבות. גם מצאנו כי תולדות יעקב אבינו נרחבות יותר משאר האבות אברהם ויצחק, כי תולדות אברהם אבינו מבוארים בשלוש

–         ת  ו  ל  ד  ו  ת  –

פרשיות לך לך , וירא, חיי שרה, ויצחק אבינו בפרשה אחת תולדות, אבל תולדות יעקב אבינו מבוארים בשש פרשיות ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי. ומכאן נמצינו למדים תוקף גדולתו והוד קדושתו של יעקב אבינו, יותר משאר האבות הקדושים אברהם ויצחק.

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב [כה/כח] אומר שמנה לחמו  ויאהב לשון עבר, שמתחלה אהב אותו כאשר לא ידע ממנו את רוע דרכיו ומעלליו, והיה ציד את אביו ומרמהו , אבל אחר כך כאשר נודע לו דרכיו ומעלליו אשר לא טובים, לא אהבו עוד. ורבקה אוהבת את יעקב לשון הווה שתמיד הייתה אוהבת  את יעקב, ותמיד הוסיפה לו אהבה על אהבתה.

וייעתר יצחק לשם לנוכח אשתו כי עקרה הוא וייעתר לו השם ותהר רבקה אשתו [כה/כא] אומר אור החמה.

יש לדקדק למה הוצרך לומר ותהר רבקה אשתו. והרי כבר אמר וייעתר לו השם? ואפשר לומר אף על פי מה שכתב הרב בעל הטורים על פסוק כי עקרה היא, כתוב [הוא] וקרינן היא, לומר לך שאף הוא היה עקר והנה כתבו רבותינו בגמרא המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה ולפי זה מיושב היטב, שיצחק התפלל על רבקה תחילה כמו שכתוב: לנוכח אשתו, ולכן הוא נענה תחילה, שנאמר וייעתר לו השם כלומר, התפלה הועילה לו שמאז לא נעשה עקר, ואחר כך ותהר רבקה אשתו.

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה כו/א] אומר ילקוט שמעון עשרה רעב ירדו לעולם מאדם הראשון עד ימות המשיח, תשעה באו ואחד נשאר, ותשעה שבאו כנגד ירחי לידה כמו שאמרו [רעב ימים 272] הילד במעי אמו, וזה רמז שאמרו תשע פעמים רעב כנגד תשעה ירחי לידה ,וימות המשיח הוא חבלי משיח חבלי לידה שיבוא, עוד רעב בסוף העולם ואלו הם1] בימי למך כדכתיב אררה האדמה, 2] בימי אברהם כדכתיב ויהי רעב בארץ 3] בימי יצחק, 4] בימי יעקב, 5] בימי רות המואבייה, 6]בימי דוד, 7] בימי אליהו, 8] בימי אלישע בשומרון, 9]חוזר ומתגלגל בעולם, 10] יהיה לימות המשיח וזה שכתוב ויהי רעב בארץ ואומר הנביא: הנה ימים באים נאום השם ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם.

ויעקבני זה פעמיים אומר ילקוט שעון בשם ספר כסא רחמים  המילה [זה] לכאורה מיותרת ומה משמעותה בפסוק, אלא יש לומר:  שעשו ראה את הקערה שלפני אביו שהיא אותה הקערה שנתן לו בה יעקב עדשים , ויעקב תוך פחד ששמע קול רגלי עשו הוא יצא מהר, ולא הספיק לקחת את הקערה, וזה שכתוב ויעקבני זה פעמיים רוצה לומר בכלי [הזה], מקודם נתן לי בה עדשים ולקח את הבכורה, ועכשיו לקח ממני גם את הברכות.

ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב השם לנו ופרינו בארץ [כו/כב] אומר ילקוט מעם לועז  למה מספרת לנו התורה כל זה לכאורה הם דברים לא כל כך חשובים וכי מה תועלת יוצאת מזה לדעת כמה

–         ת  ו  ל  ד  ו  ת  –

בארות חפר יצחק, אבל דעו שכל זה היה רמז לבאות , לפי שהבאר הראשון שנקרא [עשק] , ומזה על בית ראשון, והבאר השני הוא הבית השני שנחרב בעונות בגלל עוון שנאת חינם , וכך נקרא הבאר הזה [שטנה], כי שנאת חנם היא המצאתו של השטן שבני אדם מריבים זה עם זה בלי סיבה, השלישי שלא הייתה בה שום מחלוקת מכוון כנגד בית  המקדש השלישי שהוא עתיד להבנות, שיהיה בשלום ובאהבה בעזרת השם, וכן אומר בבאר השלישי, כי עתה הרחיב השם לנו רוצה לומר בניין המקדש השלישי תלוי בידנו שאם היום נחזור בתשובה נגאל.

וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו: ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן [כז/יד-טו] אומר ילקוט מעם לועז ועשו היה זהיר בכבוד אב כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות אמר: אין כבוד לאבא לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגדי מלכים וגם כתבנו שלעשו היה בגד של עור יקר מאוד, שהיה של אדם הראשון , וכמו כן יקר היה שהיה נראה כבגדי מלכות. ולכך החזיק אותם בתיבה של אמו, כדי שיהיו מוכנים לו, שאם יקראהו אביו יוכל ללבוש אותם מיד. ואמר רבי שמעון בר יוחאי : לא היה בעולם אדם שקיים מצוה זו של כבוד אב כמו עשו, וליו הכתוב אומר: בן יכבד אב [מלאכי א] , ובזכות זה הוא שולט בעולם. ובגלל עוד סיבה החזיקם אצל רבקה שבהיותם יקרים כל כך לא האמין לנשותיו אף על פי שאהבם מאוד, מפני שהיו מרושעות והניחם אצל רבקה אף על פי שלא אהבה כל כך אבל האמין לה, לפי שהייתה חסידה. ואף על פי שעשו היה הולך לציד, לא היה לובש את הבגדים האלו הואיל ולא היה צריך להם אלא במקומות רחוקים של חיות רעות, ואולי לקח חלק מהם. שהרי בוודאי לא היה זה בגד אחד. שכן קורא להן: כותונות עור ונראה מכאן שהיו הרבה. וכן אומר : בגדי עשו ויש אומרים שבאותו יום לא לקח עמו הבגדים האלה, ולכן השתהה כל כך הרבה זמן בשדה שלא כפי הרגלו. ויש אומרים שהבגדים האלה היה לובש הבכור, כי באותם הימים היו הקורבנות נקרבים על ידו, וכך לבשם אדם הראשון ראשונה ונתנם לשם בן נח שהיה בכור. ושם מסרם לאברהם ליצחק ויצחק לעשו שהיה בכור, אבל משראה יצחק שנשותיו של עשו עובדות עבודה זרה, לקח הבגדים ונתנם לרבקה שתשמרם. ומפני שלרבקה נודע מכר הבכורה ליעקב, אמרה: ראוי ליעקב ללובשם  שהוא הבכור.

ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש [כז/כח] אומר ילקוט מעם לועז עכשיו מודיענו הכתוב את נוסח הברכות שבירך יצחק את יעקב. וכבר כתבנו בפרשת וירא שפעמים מדברים הנביאים דברים שהם עצמם אינם מבינים פשרם. כי הקב"ה שם בפיהם כדי לאומרם. אף ביצחק היה כך. הוא היה סבור שמברך את עשו, אבל הקב"ה זימן לו בפיו ברכות טובות שהיו מתאימות ליעקב. והם 7 ברכות. ויש אומרים שבירכו בעשר ברכות כנגד עשרת הדברות שבהם נברא העולם. ואלו הדברים שאמר הקב"ה ייתן לך ויחזור וייתן לך מן הטללים הטובים היורדים מן השמים ומן המעיינות הטובים העולים מן הארץ , ומגדלים את הצמחים. ויהיה לך הרבה דגן ויין וייתן לך כוח ועוצמה. והברכות האלו יהיו לך נוסף על הברכות שברכני ה" אחרי פטירתו של אברהם אבי. השם ייתן לך מן מלמעלה שיהיה

                           

אקטואליה בפרשת השבוע 'תולדות'.

נפילת חיזבאללה הישמעאלי השבוע – סימן לגאולת ישראל.

 

כדברי בעל הטורים (בר' כה, יט)

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

 אזי יצמח משיח בן דוד – שהוא מתולדות יצחק".

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה – הוא המשיח הראשון

שנלחם בפלישתים ברצועת עזה, והקב"ה הצליח את דרכו בהתאם:  

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

כאז – כן עתה. צבא ה' ההולך בדרכו של יצחק אבינו,

נלחם בגבורה בחמאס הנאצי עזתי,

והקב"ה מצליח את דרכו.

 

בעזהי"ת, עוד נשוב להתיישב בעזה – בואכה גוש קטיף,

שהיא חלק מארץ ישראל, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' (בר' כו, ג).

 

"כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…"

ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, ולזה הסכים  רמב"ן (בר' י יג).

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם – זולת ליצחק לבד".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להצלחת צ.ה.ל והשבת השבויים, ורפואה לפצועים,

ולגאולה קרובה בחסד וברחמים.

 

 

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה).

 

הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

 

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

 

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" – מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

 

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלסטינים החמסניקים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

 

 

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק,

 

מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים – בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד"

 (רבנו-אור-החיים- הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאת – ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

 

מסר לתקופתנו:

 "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

 

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

 

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

 

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

 

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

 

 

 

 

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" – פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה". 

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

 

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

 

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י –"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

 

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

 

יצחק רצה לברך את עשיו,

ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

 

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

 

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

 

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

 

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות – "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק" לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

 

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של מעל מאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

 

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

 

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" כשכל הכתוב בו יהיה לכבוד בורא עולם יתברך ולייחד את שמו יתעלה ויתרומם.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה.. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).

מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,

מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.

יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.

 

דברי התורה מוקדשים,

לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,

שעלה לגנזי מרומים ביום יב' כסלו,

לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".

להצלחת החזרת כל החטופים בשלום, הצלחת צ.ה.ל במיגור האויב, ורפואה לפצועים –  בעזהי"ת.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא:

פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.

בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.

הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל  84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי –  שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).

 

רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.

רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.

סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).

 

בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם  מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).

הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.

הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).

 

בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).

 

כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י –  "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".

 

 רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.

 

רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.

 

המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה  את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".

 

רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".

 

הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).

 

בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.

 

יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.

לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה +  כרוב +  נשר. א-נ-כ-י = אריה +  נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".

 

"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).

 

מוסר השכל:

למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',

 הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).

 על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל:  יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,

והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).

 

החלום הנבואי של יעקב אבינו,

 פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.

 

בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.

 

בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה  "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"

 

בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".

 

יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.

 

"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.

והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,

 בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה  זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".

כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.

רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר"  (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).

החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.

 

המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.

לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.

 רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך. 

 

יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.

 

סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).

הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.

הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",

 

תזכה להיות "וראשו בשמים".

סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).

 

המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.

 לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.

 

מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.

לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.

 

במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.

הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).

הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.

 

להלן דברי קדשו המעמיקים:

"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.

 

ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".

 

רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים  בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.

ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).

 

רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).

דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.

 

רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.

תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".

 

מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.

המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.

 

"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים.  וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.

אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.

בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).

 

רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.

הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.

 

ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.

כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.

 

רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".

בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.

 

רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.

המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.

 

הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".

 

רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.

 

 

חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.

 

"ויפגע במקום",

 

 "כי צריך האדם להתפלל לה',

 שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"

 (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)

 

התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

 

יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).

יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).

 

"ויפגע"- לשון תפילה  כדברי ירמיה:  "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).

יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.

 

"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).

 

השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.

רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.

פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".

"ויפגע במקום",

 לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).

               "תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).

 

מהות התפילה:

כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).

 

הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.

מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.

 

אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".

יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".

יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.

תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.

תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.

תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.

 

התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.

כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.

ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.

 

לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו}  עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".

 

יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים

הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.

יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).

 

 

"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,

על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).

 

 

יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.

"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').

דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.

ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".

רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".

"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).

המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).

 

נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?

בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.

"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.

 דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.

 

מסר חשוב – תודה:

 למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.

 "תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.

 

"אור זרוע – לצדיק",

לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.

לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,

     וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).

רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:

אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,

 והם יהיו הבסיס של העולם.

 

"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').

יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.

 יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.

 

המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.

שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.

 

בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.

אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.

 

"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.

רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".

רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.

 

רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).

 

רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

 

המסר של יעקב אבינו:

ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.

מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.

 

בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.

רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.

 

 

עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?

"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).

 

 הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן  ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".

 נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת  "עלינו לשבח"  ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.

מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.

בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),

 

מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,

קיץ וחורף – תמידין כסדרן.

 

 הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק:  "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.

מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.

 

 

 

"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).

התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.

 

רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה,  ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).

הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.

מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".

 

מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".

אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".

 

מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.

 הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 =  {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו

 

מעשי ניסים – בזכות אבות.

 

א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:

 חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.

 

באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה        לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.

חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.

 

ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:

הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.

יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.

רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.

 

לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.

יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.

השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

"כי מלאכיו יצווה לך":

המילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו בדמות מלאך.

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

המאמר דן בהרחבה –

גם על המשמעות הנומרולוגית קבלית של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה – יום השישי י"ב כסלו.

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין