מורשת יהדות מרוקו

"וידבר יהוה אל משה לאמר…

ולא יהיה – כקרח וכעדתו,

כאשר דיבר יהוה –  ביד משה לו" (במ', יז, א-ה).

 

אמר רב:

 כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו:

"ולא יהיה – כקרח וכעדתו" (סנה' קי ע"א).

 

השלום הוא כלי המחזיק ברכה –

          "וישם  לך שלום" (חתימת ברכת כהנים).

 

מחלוקת = מ – חלוק – ת  =  מת + חלוק.

 

להחזיק בשלום – ולהתרחק ממחלוקת.

להחזיק בשלום – ולהתרחק מליצנות.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מסופר על דרשן אחד שידע לדרוש רק על פרשת קרח. כאשר עלה לבמה לדרוש, עשה את עצמו כ"מחפש" את הממחטה לניגוב הזיעה, ואז "פלט" כדרכו: שוב בלעה אותה האדמה כמו שבלעה את קרח!

כמובן ש"מצא" את הממחטה ואז השיב כדרכו בקודש: "אם כבר הזכרנו את קרח, בואו נדבר על בני קרח הממשיכים להבעיר את אש המחלוקת, בבחינת: "ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא), ונציע דרכים לתיקון המצב, בבחינת: "דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

 

ברצף הפרשיות הבאות: קרח, חקת בלק – מופיעה האות ק' הרומזת לקדושה.

"קרח" – ירש את הקדושה מאבותיו – "בן יצהר בן קהת בן לוי", לכן האות ק' בהתחלה.

"חקח" – מתארת את קדושת פרה אדומה. הקדושה נובעת מעצמיותה של הפרה, לכן האות ק' באמצע.

"בלק" – מזרעו של בלק יצאה רות המואביה, ביתו של עגלון בן בלק, לכן האות ק' מופיעה בסוף. (דודאי יעקב).

 

קרח – הליצן הראשון בהיסטוריה התנכי"ת.

 

הרקע למחלוקת קרח:

שבט לוי נבחר לשרת בקודש במקום הבכורים, לאחר חטא העגל. ללוי  היו חמישה בנים: גרשון, קהת, מררי, מחלי ומושי. לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל.

לעמרם – משה ואהרן. ליצהר – קרח. לחברון – נפג. לעוזיאל – אליצפן.

 

בני קהת – נבחרו לטפל בכלים המקודשים במשכן, כמו ארון הברית, המנורה וכו'.

בניו של עמרם הבכור:  משה נבחר לשמש כמלך ישראל. אהרן נבחר לכהן גדול.

 

לאחר שנבחר אליצפן בן עוזיאל לשמש כנשיא שבט קהת, קרח נפגע מכך, היות והוא בנו של יצהר המופיע אחרי עמרם, לכן הוא חשב שהוא ראוי לקבל את התפקיד. קרח היה מטועני הארון, כך שעד אז נחשב היה לצדיק.

קרח שפיקח היה כדברי חז"ל, חיפש דרכים איך להתקומם נגד משה רבנו, מבלי שיראה שהוא נפגע בגלל תפקיד.

 

הרמב"ן אומר, שקרח ניצל את המומנטום אחרי חטא המרגלים, בו עמ"י היה בחלקו בדיכאון, בגלל הגזירה להישאר במדבר ארבעים שנה. הוא גם שיתף פעולה עם הבכורים לשבט ראובן מהם נלקחה הבכורה, וניתנה ללוי.

 

קרח החל להקהיל קהילות נגד משה רבנו, בטענה שהתורה לא משמים, ושהוא דואג בעיקר לאהרן אחיו וכו'.  ברשעותו כי רבה, הוא השתמש בדוגמא של אישה אלמנה ושתי יתומות חסרות ישע, בהן כביכול מתעללים משה ואהרן, דבר שנועד לעורר כלפיהן חמלה.

 

קרח אכן התנהג בליצנות כלפי הקב"ה ותורתו, וכלפי משה ואהרן. קרח שהיה משבט קהת המובחר, ומטועני הארון דבר שהצריך קדושה יתירה, טוען כעת בהפוך על הפוך: "כי כל העדה – כולם קדושים, ובתוכם יהוה, ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז ג). הוא שהתנשא על שאר השבטים עד תמול שלשום בתפקידו ובעושרו, זה בסדר!

 

להלן המדרש (במ' רבה פרק יח י).

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה. דבר אחר: 'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א, א). זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ועל אהרון. מה עשה: כינס כל הקהל… התחיל לומר ליצנות על אלמנה בעלת שדה ושתי בנותיה".

 

באה לחרוש – משה רבנו אוסר עליה "לחרוש בשור וחמור יחדיו" (דב'  כב, י).

באה לזרוע – הוזהרה ע"י משה על 'איסור כלאים' (ויקרא יט, יט).

 

באה לקצור – הניחי 'לקט, שכחה ופאה', כהוראת משה רבנו.

באה לעשות גורן – תני תרומות ומעשרות, כהוראת אהרן הכהן.

 

ביאושה, מכרה את השדה, ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן – התבקשה לתרום את הבכורים לאהרן.

באה לגזוז צאנה,  התבקשה לתת "ראשית הגז".

שחטה אותם מרוב יאושה, התבקשה לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.

"אמרה לו: אפילו ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, הרי הן עלי חרם. אמר לה: תני לי {את כל הבשר}, שכך אמר הכתוב: "כל חרם בישראל לך יהיה (במ' יח יד).

נטלה והלך לו. הניחה בוכה היא ושתי בנותיה"

 

הרשעות של קרח: קרח השתמש בדימוי של אלמנה ויתומות, דבר הנוגע ללב, ואמור לעורר רחמים אצל השומעים.

דבר שני, עמ"י לא נכנס לארץ, כך שלא התחייב עדיין במצוות התלויות בארץ. אכן, זוהי ליצנות לשמה.

 

לצערנו, גם בימינו, רבים הם אלה ההולכים בדרכו של קרח, הלוקים בליצנות, אותה הם הופכים ל"שור נגח" כלפי מצוות התורה, מכוח "חופש היצירה האמנותית הסאטירית".

 

דוד המלך, פותח את ספר תהלים, בתיאור "האיש" הצדיק ושכרו, והרשע ועונשו.

הצדיק – "אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת יהוה חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'" (תהלים א, א-ב).

הרשע – "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקומו רשעים במשפט, וחטאים בעדת צדיקים וכו'".

 

הרד"ק מפרש את הפס' כך: "וכלל דוד בזה המזמור תורת האדם, ומה שראוי לו לאדם לעשות בזה העולם, והגמול והטוב לצדיקים, והעונש לרשעים. והוא מזמור נכבד מאוד, לפיכך החל ספרו בו".

 

בפס' הנ"ל, קיימים שלושה מעגלים מדורגים: רשעים, חטאים, ליצנים, מהם מזהיר אותנו דוד המלך

 

מדובר בשלוש השקפות עולם המתחרות על לבו של האיש הרוצה להיות צדיק.

 הרשע מרשיע במזיד, לכן הצדיק "לא הלך בעצת רשעים".

 החוטא מתנהג בחוסר יציבות, לכן "בדרך חטאים לא עמד".

 הלץ  לועג לכל דבר. הוא הופך כל דבר רציני לחוכא ואיתלולא, לכן "ובמושב לצים לא ישב". הלץ מסוכן ביותר.

 

 רבי חנינא בן תרדיון: "שנים שיושבים ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים – 'ובמושב לצים לא ישב" (אבות ג, ב)

 

הרמח"ל כותב על הליצנות, כגורם להפסד מידת הזהירות בעבודת ה':

"אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון – כי מי שטובע בם, הוא כמי שטובע בים הגדול, קשה מאוד להימלט ממנו. כי הנה  השחוק, הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו, והרי הוא כשיכור או שוטה, אשר אי אפשר לתת להם עורמה או להנהיגם, כי אינם מקבלים הנהגה" (מסילת ישרים פרק ה').

 

קרח השתמש בעוד ליצנות כלפי משה.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל שיום ההילולה שלו חל ב- כו' סיון אומר: "ויקח קרח – ונסיב גולייתיה דכולא תיכלא".

פירוש: קרח לקח טלית תכלת והלך למשה רבנו עם אותם מאתיים וחמשים נשיאי עדה, שאותם גם הלביש טליתות תכלת, ושאל את משה: טלית שכולה תכלת, חייבת בפתיל תכלת? משה ענה שכן. מיד קמו עליו קרח ועדתו, בטענה המפורסמת: פתיל תכלת אחד פוטר טלית שלמה, כל שכן כשכל הטלית תכלת, שתהיה פטורה מפתיל תכלת, כך התחיל המרד בה' ובמשה משיחו.

 

"החפץ חיים" כותב על עוון המחלוקת: "אפילו חולק על אדם השווה לו, וכל שכן אם הוא רבו, בוודאי גדול עוונו ונכפלה רעתו, כי דרך בעלי המחלוקת לבזות את הצד שכנגדם" (חפץ חיים. שמירת הלשון).

לאחר המהפכה הרוסית בשנת תרס"ח, החלו לנשב רוחות חדשות נגד התקנות הישנות בעירו של ה"חפץ חיים" בראדין. הנושא שהסעיר את ראשי הקהילה היה, הקמת "חברה קדישא חדשה", דבר שהוביל למחלוקת.

ה"חפץ חיים" שהיה כבר זקן ושבע ימים, עלה לבמת ביהכנ"ס המרכזי ודיבר מקירות ליבו ומתוך בכי, נגד המחלוקת. דבריו עוררו התרגשות גדולה, דבר שהוביל לשלום בקהילה, וביטול התקנה החדשה.

 

רש"י הק': "ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהונה… להחזיק במחלוקת".

זהו רש"י הארוך ביותר בתורה על פס' אחד, דרכו משדר לנו רש"י, שיש להתרחק מהמחלוקת.

רש"י גם מנפק לנו את הביטוי המפורסם "אוי לרשע ואוי לשכנו", היות ושבט ראובן וקהת חנו בכיוון דרום. בכך, רומז לנו רש"י שיש להתרחק משכן רע ככתוב בפרקי אבות.

 

רש"י מביא את המדרש על קרח שהלביש את אותם 250 ראשי הסנהדראות טליתות מתכלת, ושאל את משה האם הם חייבים בציצית. משה ענה שכן, ואז קרח ועדתו החלו "לשחק עליו. אפשר טלית של מין אחד חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה".

בטענתו, קרח הפעיל גישה שכלית רציונאלית, דבר המצביע שאמונתו בה' נפגמה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתחילת פרשת חקת בנושא: "זאת חוקת התורה – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה" (במ' יט, ב).

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי…" (במ' טז, א).

מהות האדם בחיובי ובשלילי – לאור אותיות שמו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר בהרחבה את ההתנהלות הפלגנית של קרח ועדתו נגד משה ואהרן.

בראשית דבריו, רבנו שואל ארבע שאלות:

א. "צריך לדקדק אומרו 'ויקח'. ורבותינו ז"ל {רש"י} אמרו 'לקח עצמו לצד אחד'. ולדרך זה חסר עצמו, כי זיכרון קרח הוא, לומר מי הוא החולק, וחסר הנחלק" {כלומר, עם מי הוא חולק}.

ב.  "למה יזכיר ה' זיכרון יצהר, קהת, לוי במעשה בלתי הגון כזה… אמרו שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה      זה… ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר". כלומר, מדוע הוזכרו הצדיקים הנ"ל במחלוקת קרח?

ג.  "ודתן ואבירם. מה כוונת הכתוב בזיכרונם?" אם הם שותפים במחלוקת, היה צריך לכתוב "ויקחו קרח… ודתן ואבירם". ואם נאמר שקרח לקח אותם, "היה לו לומר ויקח קרח… ודתן ואבירם"?

ד.  "ויקומו לפני משה… ויקהלו על משה ואהרן". רבנו שואל: "מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק… ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר 'ויקומו אחר ויקהלו", היות והם היו אמורים להתקהל בינם לבין עצמם תחילה, ורק אח"כ לקום לפני משה.

 

בראשית תשובתו, רבנו מציין את הנימוקים  הקרחניים לריב עם משה שהיה "נביא נאמן אשר צדקו נבואתו. וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה"?

על השאלה מדוע קרח מזכיר את אבותיו, עונה רבנו: כדי להדגיש שהוא היה צריך להתמנות לתפקיד נשיא שבט לוי, ולא אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי. קרח אמר לעצמו: לסבא שלי יצהר יש ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל. לבכור עמרם מגיע פי שניים, לכן מגיע לו ששני בניו משה ואהרון יקבלו תפקידים. עכשיו מגיע התור שלי לקבל את תפקיד הנשיאות כאיש השני בהיררכיה השבטית, אז מדוע דילגו עלי כאשר את תפקיד הנשיאות נתנו לאליצפן בן עוזיאל שהוא במקום הרביעי?

 

וכדברי קדשו: "עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות. והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה. ראשונה, ממה נפשך, אם אתה בא אחר הגדול שבבנים, ולזה נתת הכהונה לאהרן, לצד היותו בן עמרם. אם כן מהטעם עצמו, לי יאות הנשיאות לצד שאני בן יצהר, שני לעמרם שהוא בן קהת שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן, וקודם לחברון ועוזיאל. ולמה נתת הנשיאות לאליצפן – הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים".

 

 כמו כן, לשאלה מדוע מזכירים את דתן ואבירם, אומר רבנו: "לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים, ולקח גדולי ראובן. והוא מאמר 'ודתן ואבירם… בני ראובן'. לומר כי אם תכריחו לומר הלוך אחר הגדול – נלך אחר הבכור שבכל האחים". כלומר, שבט ראובן יקבל את התפקידים מכוח בכורתם.

 

לגבי השאלה מדוע הוזכרו שמות הצדיקים: יצהר, קהת ולוי במחלוקת קרח, רבנו מביא בראשית דבריו את דרשת חז"ל (סנהדרין קט ע"ב): "אמר ריש לקיש: קרח – שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו. בן לוי – בן שנעשה לויה בגהינם. {הגמרא שואלת}: ולחשיב נמי בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: 'בסודם אל תבא נפשי {אלו המרגלים}, בקהלם אל תחד כבודי {זו עדת קרח}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "ובעיני יפלא, למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים… עוד יש להעיר באומרם שעיקב עצמו לגהינם, הלא כבר אמר בן לוי שנתלווה לגהינם, ולמה יכפול הדבר ב' פעמים"?

רבנו מדגיש בתשובתו יסוד חשוב בנושא: "ולהאיר אור תורה, אסדר ב' ג' גרגירים מסתרי תורה.

הא', כי ענפי הקדושה אשר הכין וסידר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה, אשר חקק ה' ביד משה עבדו. וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו" כדברי קדשו.

כלומר, הקב"ה קבע לכל אחד תפקיד בבחינת שורש נשמתו. לכן, כאשר קרח שהיה לוי, ורצה להיות כהן, פגם בשורש נשמתו וענף אבותיו.

מיצהר אביו, הוא קיבל קדושה רבה, עד שהייתה נשמתו מאירה בעולם כצהרים. כעת, בעקבות חטאו,  הוא הרתיח את העולם כשמש היוקדת בצהרים. יוצא שאת השם "יצהר", ניתן להסביר בחיובי ובשלילי. 

כ"כ, מצד סבו "קהת" ממנו קיבל קדושה עד שנשמתו הקהתה את שיני כל רואה גדולתו. כעת, הוא פגם, והקהה את שיני מולידיו.

כ"כ, מצד לוי זקנו שהפקיד אצלו נשמה קדושה שהייתה ראויה להתלוות לשכינה, כעת עם חטאו, הוא קלקל את נשמתו עד שהתלוותה לגהינם.

 

 לגבי יעקב אבינו שהתפלל על עצמו, אומר רבנו-אוה"ח-הק': "וממה שלא הזכיר הכתוב בן יעקב, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן שהוא יעקב, לא נודעו מעשיו, אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא". כלומר, אם גם האילן שהוא יעקב נפגם, אז לקרח לא תהיה תקומה בתחיית המתים, לכן ניתן להסביר את דברי הגמרא שיעקב ביקש רחמים על עצמו = על שורש נשמת קרח האחוזה בו לחיי עולם הבא שלא תיכרת לאחר גמר תיקונה לחיי עולם הבא, כדברי רבי יהודה בן בתירה האומר: "ובאין לעולם הבא. שכך אמר דוד על קרח: 'תעיתי כשה אובד, בקש עבדך'. הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך – ותביאם לעולם הבא" (סנהדרין קט ע"ב).

לעומתו, רבי עקיבא סובר: "קרח ועדתו אין להם חלק לעולם הבא, ואינן חיין לעולם הבא שנאמר 'ותכס עליהם הארץ' (במ' טז לג) בעולם הזה. 'ויאבדו מתוך הקהל' (שם) – בעולם הבא.

 

בכל שם יש חיובי ושלילי, ועל האדם להכיר במהות שמו, כדי להפעיל יותר את הצדדים החיוביים הרמוזים בשמו.

השמות "קרח, יצהר, קהת ולוי ישמשו לנו כדוגמא בפיענוח שם האדם בחיובי ובשלילי, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', עם תוספות מהספר "צהר לתיבה" מאת הרה"ג חנן חסן שליט"א.

 

"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי".

קרח:  בחיובי: חקר. לחקור. בשלילי: רחק.   קרח: {בהקשר למים קפואים} = אטימות. לא הקשיב למשה רבנו.

יצהר: בחיובי: קיבל קדושה מאביו כ-צהרים. בשלילי: פגם בשרש נשמת אביו כשמש היוקדת ב – צהרים.

קהת: בחיובי: קיבל קדושה מסבו עד שנשמתו הקהתה את שיני רואה גדולתו. בשלילי: הקהה את שיני סבו.

לוי:    בחיובי: הפקיד אצלו נשמה הראויה להתלוות לשכינה. בשלילי: נשמתו התלוותה לגהינום.

 

בהמשך לתשובתו, נביא את דברי רבנו בנושא שם האדם והשפעתו על חייו:

"כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא את השם ההוא לבניו, כשם שקרא ה' לנשמה" ("חפץ ה" לרבנו-אוה"ח-הק', ברכות ז:)

נח = חן = 58 = הוי-ה {במילוי} = 58.

 שם האדם מנבא את מהלך חייו – "דכולא שמא גרים" כדברי הזהר בפרשת נח ככתוב: "לכו חזו {נבואה} מפעלות אלהים אשר שם שמות  בארץ" (תהלים מו, טו). וכן כדברי רבי מאיר שקבע: "שמא גרים".

לאור האמור לעיל, נראה שהשיר "לכל איש יש שם", מבוסס על דברי הזהר (פ. נח) ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

ספר חיי האדם, רמוז בשמו.  שם: {בגימטריא} = 340 = ספר.

 

קרח "שכח" שמינוי אליצפן היה ע"פ ה', שהכיר את נבכי נשמתו היהירים של קרח, ולכן לא בחר בו.

קרח כידוע, היה עשיר מופלג כדברי הביטוי "עשיר כקרח", וגם חשוב מבחינה רוחנית, היות והוא השתייך לאריסטוקרטיה הקהתית –"קרח בן יצהר בן קהת בן לוי", שהייתה מופקדת על משא כלי המשכן המקודשים ביותר, כמו ארון הברית והמנורה, והוא בעצמו היה מבין "טועני הארון", כך שלכל הדעות קרח היה מסודר עד לב השמים מבחינה כלכלית ורוחנית כאחת. אלא מה, "עינו הטעתה אותו" כדברי חז"ל. "עינו" – עין אחת רעה שהייתה בו, עין של קנאה בבן דודו אליצפן בן עוזיאל שהתמנה ל"נשיא בית אב למשפחות הקהתי" (במ' ג, ל).

 

 הקנאה, הגאווה ותאוות השררה של קרח, גרמו לו להתנפחות והתקרחות דוגמת מים שקפאו והפכו לקרח, ההופכים להיות אטומים, ואף גדלים ב-10 אחוז בנפח = גאווה. {בקבוקים מלאים, מתפוצצים בהקפאה}.

 קרח  מלשון קֵרֵחַ בשיער – "יצא קֵרֵחַ מכאן ומכאן" בכך שאיבד את שני העולמות: עולם הזה ועולם הבא (בבא קמא ס ע"ב).

 אותיות קרח = רחק = חקר. קרח הרחיק את עצמו בגלל גאוותו, לאחר שהחליט לחקור במופלא ממנו, בניגוד לכתוב: "ובמופלא ממך אל תחקור" כדברי המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי.

 ועוד, כנגד משה רבנו שעולה השמימה, כמו שאנחנו עולים במעלית הזמן, וכל דבריו ומעשיו דברי אלוקים חיים.

 

רבנו הרמב"ן אומר שקרח ניצל את פרשת המרגלים בה נגזר על עמ"י להישאר במדבר 40 שנה, "ואז מצא קרח מקום לחלוק על משה" – כלשון קודשו. לכן, גיבש סביבו קואליציה של כל המאוכזבים והנפגעים כמו  250 ראשי הסנהדראות שהיו ברובם משבט ראובן הבכור מהם נלקחה הבכורה, שהועברה לשבט לוי: "ודתן ואבירן ואון בן פלת בני ראובן".

 

רבי מנחם מנדל שניאורסון: הקב"ה נהג בקרח מידה כנגד מידה: קרח טען כלפי משה ואהרן: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהוה – ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" (במ' טז, ג), – הרי כולנו שווים? הקב"ה הבליע אותו באדמה, היות ושם במעבה האדמה, כולם שווים.

על עמ"י נאמר במעמד הר סיני: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם כך, מדוע חוסר השוויוניות?

קרח 'שכח' את ברכת "אתה חונן לאדם דעת במוצש"ק, בה אנו מבדילים "בין קודש לחול, בין ישראל לעמים" וכו'.

 

המריבות הפנימיות בין בני אדם, נובעות לרוב מתוך קנאה, כבוד ושיקולים אנוכיים צרים הסותרים את ההרמוניה של הבריאה האלוקית, ופוגמות בה (במ' רבה, י"א ז). כל זה גם מנוגד לרצון ה' שכל מהותו שלום, ובו חותמת ברכת כהנים: "וישם לך שלום".

לעיתים, כאשר מנסים לבדוק את מקור הסיבות האמתיות שהובילו את הריב הקטן למריבה רבתי, נופתע לגלות שלא היה מקום לריב, והיה ניתן למנוע אותה בקלות.

מקורה של המילה 'שלום' הוא מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. ה'שלום' איננו רק היעדר מלחמה, אלא יצירת מערכת יחסים  המושתתת על שיתוף פעולה, בה כל אחד מן הצדדים מסייע לרעהו, בבחינת הכתוב: "איש את רעהו יעזרו – ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא ו).

איך ניצלים ממחלוקת? הדרך הבטוחה ביותר להימנע ממחלוקת, היא פשוט לא לקחת בה חלק!

"זכור תזכור": דרושים שני אנשים לריקוד טנגו המחלוקת!

השלום מתחיל מירושלים: המילה ירו – שלם" = שלום יראה. {ו = א+ה}. השלום יראה בעזהי"ת בקרוב בירושלים, בזכות תפילות עמ"י: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמונותיך" (תהלים קכב ו-ז).

 

השל"ה הק': לאורך פרשת קרח, לא שומעים את תגובת אהרון למרות שביזו אותו וטענו נגדו "ובקשתם גם כהונה". לכן, חכמי המשנה מציינים "מחלוקת קרח ועדתו", ולא אומרים "מחלוקת קרח ואהרן".

מכאן ניתן ללמוד, שאהרון בו בחר ה' לשמש ככהן גדול, קנה לעצמו את התפקיד בזכות ולא בחסד, ככתוב: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה" (אבות ה, יז).

 לא נאמר "כדי לקרבן לתורה", אלא "ומקרבן לתורה". כלומר, פועל יוצא מהתנהגותו כ'אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות', האנשים מתקרבים מאליהם לתורה, בבחינת הכתוב: "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ).

 

מסר חשוב מאהרון הכהן: אהרון מלמד אותנו איך לא ליפול למלכודת המחלוקת:

פשוט מאוד –   תברח מהמקום, היות ובשביל לריב צריך שניים. מריב קטן נולדים ריבים רבים ההופכים למריבה רבתי.

בסופו של יום, רבים מתקשים לזכור על מה ולמה פרצה המריבה.

 

מספרים על אריה רעב ששבר את רעבונו באכילת שק מלא שום. בדרכו לאמת המים, הוא פגש את החמור ושאל אותו: איזה ריח יש לי בפה? יש לך ריח חזק של שום, הוא ענה. האריה כעס עליו: איך אתה מתחצף למלך החיות, וטרף אותו. כנ"ל היה עם הארנב. השועל שהשקיף מרחוק על המתרחש, פגש את האריה ממנו שמע את אותה שאלה:

יש לי ריח בפה? השועל בדרכו הערמומית ענה: אדוני המלך, אני מצונן ולא מריח, וכך ניצל מלוע האריה.

כך כאשר רואים מחלוקת, פשוט מאוד – לא מריחים, ופונים לדרכנו – "דרך השלום".

 

"רב לכם בני לוי" (במ' טז, ז).

"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

 עינו הטעתו – ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו:

 שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר, בשבילו אני נמלט" (רש"י).

 

"עין טובה" מול "עין רעה".

 

משה רבנו מזהיר את קרח והנשיאים, שעם הקרבת  הקטורת, רק אחד מהם ינצל, ככתוב: "והיה איש אשר יבחר יהוה, הוא הקדוש – רב לכם בני לוי". קרח שראה ברוח הקודש שיצא מזרעו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן, וכן כ"ד משמרות המתנבאים ברוח הקודש, היה בטוח שהוא הנבחר, והשאר ישרפו. הוא לא צפה שבניו עשו תשובה. על כך אומר רש"י ע"פ התנחומא: "עינו הטעתו". במקום להפעיל את העין הטובה ולפרגן לאליצפן בן עוזיאל על מינויו לנשיא שבט לוי, הוא הפעיל את עינו הרעה שהובילה אותו אל מעבה האדמה כשהוא בחיים.

 

חכם אחד שאל את נכדו לפשר "עינו הטעתו", וכך ענה הינוקא: בעין אחת, יש לראות את גדולת הבורא,. בעין השניה, על האדם לראות את אפסותו מול גדולת האלוקים. קרח שהיה מטועני הארון, אכן הכיר את גדולת הבורא, אבל בעינו השניה, הוא ראה רק את גדולתו, דבר שהיה בעוכריו.

 

"קרח נתן עיניו במה שאינו ראוי לו. מה שביקש, לא ניתן לו, ומה שבידו נטלו ממנו" (סוטה ט, ע"ב).

קרח ביזה את התורה כפי שהובא (במדרש הגדול במ' טז, כח): משה אמר לפני ה' שהוא מוחל על שהלעיזו עליו ועל אהרן. לעומת זאת, על דרישת קרח להחליף את משה ואהרן שנבחרו ע"פ ה' – אין ביזיון יותר גדול מזה, ולכן נאמר "עינו הטעתו".

 

קרח היה מאז ומעולם, אדם אנוכי הדואג רק לעצמו. כאשר אחיו נמקו בשעבוד, הוא הצליח להתמנות על אוצרות בית פרעה = הכספות הממלכתיות (במדב"ר יח, טו). כאשר משה נשא על כתפו את ארונו של יוסף, קרח נשא 300 פרידות של מפתחות האוצרות כדברי הגמרא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלה לקרח" (סנהדרין קי "ע"א).

יוצא שמשה רבנו הוא איש החסד שרק נותן, וקרח רק מקבל ומשנורר.

 

המדרש מספר, שאשתו של קרח התקשטה בתכשיטים מכף רגל ועד ראש. אשתו של משה שהייתה חפה מתכשיטים, ביקשה ממשה, תכשיט אחד לפחות. משה נתן לה קצת מהסנפירינון ממנו חרט את הלוחות אותו קיבל כמתנה מהקב"ה ע"פ הפסוק: "פסול לך – קח לך את הפסולת. היא הלכה לאהליאב שיכין לה תכשיט, והוא התפעל מהחומר שהוא היהלום הכי טוב בעולם. כאשר אשתו של קרח ראתה אצל ציפורה את היהלום, קינאה בה, ודרשה מבעלה תכשיט דומה, דבר שכידוע לא יכול להשיג. כנראה שהייתה שותפה למרד.

 

לכל אחד מאתנו יש "עין טובה" ו"עין רעה", ומחובתנו להשתמש ב"עין הטובה" כלפי הצלחת הזולת כמו יוסף הצדיק עליו נאמר: "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ולכן לא שלטה בו "עין הרע". כ"כ,  לא לפעול כבלעם הרשע עליו נאמר "שתום העין" – {עין סתומה}, שכל כך קינא בעמ"י, וחיפש כל דרך לקללם, דבר שגרם לכך שייהרג בחרב. גם סופו של קרח נגמר באדמה שבלעה אותו.

 

רבי מאיר בעל הנס

זכה להיות "בעל הנס" = בעל מפתח הנס,

 

 היות והייתה לו עין טובה כלפי עמ"י. בעת צרה ל"ע, מנדבים צדקה לע"נ רבי מאיר בעל הנס, מקבלים קבלת התחזקות בעבודת ה', ואומרים ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". מניסיוני וניסיון רבים אחרים, ישועת ה' כהרף עין בזכות רבי מאיר. הוא גם זכה להיות גדול תלמידיו של רבי עקיבא, וההלכה נקבעה כמותו בסתם משנה כדברי רבי יוחנן: "סתם מתניתין רבי מאיר" (סנהדרין פו ע"א).

 כל זאת, בגלל שהיית ברבי מאיר "עין טובה" בכך שקבע שבני ישראל נקראים – בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" גם כשהם חוטאים, ולא עבדים כדברי רבי יהודה שקבע, שרק כאשר אנחנו טובים נקראים בנים, ואילו כאשר לא עושים רצונו של מקום, נקראים עבדים (קידושין לו, ע"א). הרשב"א פסק להלכה כרבי מאיר. דיון רחב בנושא, מופיע רבות בספר, ובפרט לכבוד ההילולא של רבי מאיר בי"ד באייר.

 

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם,

             וילכו אחריו זקני ישראל" (במ' טז כה).

 

"ויקם" – קימה ותקומה היו למשה רבנו,

בזכות הענוה ואהבת השלום בהן נהג כלפי צורריו – דתן ואבירם (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת טעם אומרו 'ויקם'. ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו"?

רבנו עונה: "ויקם משה – קימה הייתה לו, במה שהלך לדתן ואבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו, ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא, והלך אצלם. עליהם נאמר: 'לפני שבר – גאון' (משלי טז, יח), ועל משה נאמר: 'ולפני כבוד – ענוה' (משלי יחי ב). אדם זוכה לכבוד כמו משה, בגלל ענוה. לעומת זאת, אדם נשבר בגלל הגאוה, כמו דתן ואבירם.

משה הזמין קודם לכן את דתן ואבירם, אבל הם סירבו להתייצב, והחלו לגדף אותו: "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם… המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במ' טז, יג).

המילה "תשתרר"  {גימ'} 1500, כמניין כלל האותיות א-ב, ואותיות מ'נ'צ'פ'ך. כלומר, הם טענו שמשה שולט בהם מ-א' ועד ת'. במצרים, בנ"י היו משועבדים בגופם למצרים, אבל לא התערבו להם בינם לבין עצמם.

אחרי מתן תורה, השתנו היוצרות, בכך שנוצרו מעמדות, והגבלות בדמותן של המצוות.

 

על דתן ואבירם אומר המדרש: "אילולי אלו רשעים {דתן ואבירם}, לא יצא הדבר לעולם {פרשת קרח}. ומי היו דתן ואבירם? כל מה אתה יכול לתלות ברשעים תלה – הם שאמרו הדבר הזה {"הרגת את המצרי"}, והם שהותירו את המן, והם שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והם שנחלקו עם קרח" (ילקוט שמעוני שמות. סי' קסב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מוסיף על המדרש: "גם בליעת קרח ואכילת האש מאתי

ם וחמשים איש, הם {דתן ואבירם} – היו סיבה למאורע מתחילה ועד סוף" (במ' כו, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מחדש פה חידוש עצום: מידת הענוה ואהבת השלום  של משה רבנו, המחליט ללכת לקראת שני רשעים ידועים, כדי שאולי יראו אותו ויתביישו, ובכך יחזרו בתשובה,

זיכתה אותו בקימה, ובמה שהוא כידוע.

 

עד כמה צריכים אנו ללמוד ממשה רבנו: "ולפני כבוד – ענוה".

רבנו גם מלמד אותנו פרק חשוב, בהנהגה נכונה ונבונה של הציבור.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

מחלוקת קרח בתורת הגלגולים:

משה – גלגול של הבל. קרח – גלגול של קין.

 

בעקבות מחלוקת קרח, נהרגו 14,700 אנשים, ועוד 250 הנשיאים בני ראובן, דתן ואבירם, וכן קרח ובני ביתו

בשכל האנושי, קשה לנו להבין איך היה ניתן לחלוק על משה רבנו שהוריד את התורה, וחולל נסים ונפלאות.

רבנו האר"י הק' אומר (ליקוטי תורה פרשת קרח), שקרח היה גלגול של קין, ומשה גלגול של הבל. קרח היה צריך להתגבר על עצמו ולתקן את חטא קין, בכך שהיה מקבל את דברי משה רבנו בנושא מינוי אהרון לכהן גדול, ומינוי אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כדברי אלוקים חיים, אבל לא זכה לעמוד בכך. לכן, בלעה אותו האדמה כפי שנאמר ע"י ה' לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", דבר שהיה אמור להיות מתוקן ע"י קרח.

 

מוסר השכל: על כל אחד מאתנו עוברים ניסיונות, אותם לעיתים איננו מבינים. סמוך על הקב"ה שהכל ניתן כדין, ובידינו לעמוד בניסיון, ובכך נזכה לתקן פגמים מגלגולים קודמים.

הרמב"ן קובע: אם בורא עולם הביא עליך ניסיון, סימן שאתה יכול לעמוד בו.

בעצם, כל אחד מאתנו בא לתקן פגם מסוים אותו עבר בגלגולים קודמים. על השאלה, איזה פגם?

הרמח"ל עונה: "בדבר שקשה לאדם – שם התיקון", וכל אחד מאתנו יכול לאתר בנקל, על מה קשה לו להתגבר.

 

 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים,

ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים.

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.

 ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז).

 

 כמו שהמרגלים היו אנשים חשובים: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה". כך גם עדת קרח: "נשיאי עדה, קראי מועד, אנשי שם". "קראי מועד" – שהיו מוזמנים לאוהל מועד כדברי רבנו אברהם אבן עזרא. "אנשי שם" – ידעו להשתמש בשם המפורש. ושוב מתעוררת אותה שאלה שעלתה עם המרגלים. איפה הם טעו?

התשובה: (אבות. ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו".

 

הביטוי הנ"ל "מחלוקת לשם שמים" המופיע בפרקי אבות מתמצת למעשה את ההיבט החיובי של מחלוקות חכמים בגמרא, עליהם אמר רבי אלעזר {בשם} רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי יהוה, ורב שלום בניך" (ישעיה נד, יג.). כלומר, חכמי ישראל הנחלקים בגמרא, בונים בכך את השלום. כ"כ, נאמר בתהלים (קיט, קסה)  "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין לנו מכשול" – בלימוד תורה מתוך אהבה לשמה, גם כאשר חולקים, לא יגרם שום מכשול על ידם כפי שזה בא לידי ביטוי בדברי הגמרא הבאים: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:

 

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-ה-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במ', חקת כא, יד). – אל תקרי בסוּפה [עם שורוק],  אלא בסוֹפה [עם חולם]. (קידושין ל ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא את דברי הגמרא הנ"ל, ומציין שפה מדובר "במלחמתה של תורה שהיא מלחמת ה', שהגם שנעשים שונאים זה לזה בהלכה, נעשים אוהבים לבסוף, והוא מאמר בסופה".

 

מוסר השכל מהסיפור הנ"ל:

מהלך לימוד תורה, ניתן להגיע למחלוקת גם בין אדם לבנו העוסקים בתורה, אבל נשארים אוהבים זה את זה בסוף הלימוד.

השלום הוא כלי מחזיק ברכה בו בחר ה' לחתום את ברכת כוהנים: "וישם לך שלום", כן יהיה לנו ולכם ולכל ישראל.

הסיפור הבא בגמרא יראה לנו איך צריכים להיזהר כשחולקים גם בלימוד תורה. רבי יוחנן הקפיד על כך שרבי אלעזר לא אמר הלכה בשמו. רב אמי ורב אסי עלו לפייסו וסיפרו לו מעשה בשני תנאים: רבי אלעזר ורבי יוסי שנחלקו בבית כנסת בטבריה "עד שנקרע ספר תורה בחמתן". נכח שם רבי יוסי בן קיסמא שאמר להם: "תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת הזה עבודת כוכבים. וכן הווה" (יבמות צו, ע"ב). זהירות! גם במחלוקת תורנית.

 

איך אפשר להרבות בשלום במהלך לימוד תורה,

כאשר ברקע – יש מחלוקות בין חכמים?

 

אמר רבי ינאי: "אילו ניתנה התורה חתוכה {הלכה פסוקה}, לא הייתה לרגל עמידה.

 מה הטעם? "וידבר יהוה אל משה", אמר לפניו: הודיעני הלכה פסוקה.

 ענה לו ה': אחרי רבים להטות…

כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא,  ומ"ט טהור" (סנה' ירושלמי פ"ד, ה"ב).

 

א. רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה הנ"ל כך: מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים – ואני שמעתי     פירוש "סופה" – תכליתה המבוקש מעניינה.

1. 1. והמחלוקת שהיא לשם שמים: התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאומרים "בתוך הוויכוח, תתברר האמת", כמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל.
2. 2. והמחלוקת שאינה לשם שמים: תכליתה וסופה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח. וזה הסוף אינו מתקיים, כמו במחלוקת קרח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה – בקשת הכבוד והשררה".

 

ב. "אלו ואלו דברי אלהים חיים". "אמר רבי אבא… שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הם, והלכה כבית הלל.

שאלה:  מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מדוע נקבעה הלכה כבית הלל?

תשובה: מפני שבית הלל היו נוחים ועלובים {צנועים}, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

ג. רבי נחמן מברסלב: "ועיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא ההיפך הגמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק עמו בשלום… אדרבא, זה עיקר שלמות השלום – להשתדל שיהיה שלום בין הפכים". (ליקוטי מוהר"ן, חלא א).

רבי נחמן גם אומר: המחלוקת דומה לגרעין: בעצם, כאשר חולקים על האדם – עושים לו טובה בכך שיכול לצמוח.

זה דומה לזריעת גרעין באדמה, השורשים מתפתחים ומבקעים את האדמה, ורק אז זוכים לפריחת "עץ החיים".

 כנ"ל לגבי האדם עליו חולקים. על ידי שחולקים עליו, הוא זוכה להתגדל ולצמוח. הדוגמא לכך היא רבנו נחמן שככל שחלקו עליו בימיו הקצרים, זכה לתהודה ותפוצה בתפוצות ישראל עם השנים, ובפרט בימינו.

 

ד. הרב יחיאל מיכל אפשטיין בעל "ערוך השלחן": על מצות כתיבת ספר תורה שהיא האחרונה בתורה נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דב' לא, יט). הרב שואל: מדוע לא נאמר: "ועתה כתבו לכם את התורה הזאת?" על כך הוא עונה: "כי יופי של שירה – הוא ריבוי הקולות".

בהקדמה ל"ערוך השלחן" חושן משפט כותב הרב: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבא, זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. וכל התורה נקראת שירה. ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד, יראה נעימות משונות בכל הקולות  המשונות זו מזו".

 

 מתורף דבריו עולה:

התורה היא הרמוניה מושלמת המורכבת מצלילים רבים ומגוונים, וניתן להסתכל על פירושיה הרבים והמגוונים, כעל תזמורת פילהרמונית בה כלי הנגינה הרבים כמו חליל, כינור, פסנתר וכו', יוצרים סימפוניה ערבה.

כך בתורה, כל חכם מביא את מה שנשמתו קיבלה בהר סיני. זה דומה לראייה דרך משקפים עם עדשות צבעוניות. הרקע יהיה בהתאם לצבע העדשות. יוצא שכלל הדעות יוצר את  ההרמוניה.

על כך אומר המדרש: "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה, ויש בה לעולם הבא" (ספרי האזינו, פיסקה שלג).

 

 

 

ה. הרב קוק: על ידי המחלוקת מתרבים הצדדים והשיטות, דבר שמוביל לשלום אמתי (סידור עולת ראיה כרך א).

"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד… זהו סודן הגדול של הסובלנות וההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ולכל ציבור… שלא זו בלבד שהכרחיים למשטר תקין ונאור, אלא אף חיוניים לכוחו היוצר, שהרי בעולם הריאלי – שני יסודות מתנגדים זה לזה, מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, {כמו פלוס ומינוס בחשמל}, וכל שכן בעולם הרוחני" (הרב קוק, הניר, תרס"ט, עמ' 47).

 

ו.  רבי חיים בצלאל אחי המהר"ל מפראג אומר: "הרואה אוכלוסין מברך ברוך חכם הרזים, שאין פרצופיהן דומים זה לזה, ואין דעותיהם דומות (ברכות נח, א)   "וכמו שטבע היצירה עושה עוד היום שפני כל אדם שונות זו מזו, כך יש להאמין שהחכמה נחלקת עדיין בלב כל אדם – זו שונה מזו" ("ויכוח מים חיים", בהקדמה).

 

"אמר רבי יוחנן: ג' שלומות הן: נהר, ציפור וקדרה".

הנהר: מורכב מטיפות היוצרות נהר.

הציפור: להקת ציפורים בשמים, נוצרת מציפורים בודדות.

הקדרה: בקדרה מבשלים ירקות שונים היוצרים תבשיל טעים.

מסקנה: גם מדברים מנוגדים – נוצרים דברים מצוינים.

 

האחדות האלוקית בעולם הבריאה,

כדגם לאחדות בין בני אדם.

 

' המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות.

הקב"ה בחר בעונש כזה חמור כלפי קרח ועדתו, היות והקב"ה סולד מהמחזיקים במחלוקת, שכל מהותה אינטרסים צרים למחזיקים בה, דוגמת קרח שרצה להתמנות לתפקיד נשיא קהת, והקב"ה העדיף על פניו את אליצפן בן עוזיאל שהיה במקום הרביעי בהיררכיה המשפחתית, ואילו על קרח שהיה במקום השני, הוא דילג מסיבות שהתגלו אח"כ כנכונות. שילוב של קנאה וכבוד, והרי קראנו בפ' אבות "שהקנאה והתאווה והכבוד" מוציאים את האדם מן העולם.

 

הקב"ה הוא סמל האחדות כפי שאנו קוראים בפסוק הראשון של ק"ש: "שמע ישראל, יהוה אלהינו – יהוה א-ח-ד".

אחדותו המוחלטת של הקב"ה משתקפת  ממעשה הבריאה בעולם הטבע כמו גרמי השמים, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל", דרך עולם החי ועולם הצומח היוצרים הרמוניה מושלמת, בבחינת "שירת הבריאה" השרה לקב"ה. כדוגמא, נציין את שירו של רבי שלמה אבן גבירול "ראה שמש", וכך הוא כותב:

 

"ראה שמש לעת ערב אדומה / כאילו לבשה תולע למכסה.

תפשט  פאתי צפון וימין / ורוח ים בארגמן תכסה.

וארץ עזבה אותה ערומה / בצל הלילה תלין ותחסה.

והשחק אזי קדר, כאילו / על מות יקותיאל מכוסה".

 

דרך השיר הקטן הנ"ל, רשב"ג תיאר במטאפורה אחת שלמה, איך מעשה בראשית מתאבלים על מות פטרונו השר יקותיאל שתמך בו מבחינה כלכלית וחברתית. המשורר עמד לכיוון מערב כשקרני השמש משתקפים בגווני הים.

שירים אחרים נכתבו על גני המלכים בתקופת "תור הזהב" בספרד, בהם כל פרח בנוי לתלפיות באופן מושלם וסימטרי. איך מערכת הטבע פועלת באופן מופלא, ועלינו רק להתפעל מעולמו המופלא והמושלם של הקב"ה.

 

נדגים זאת בעוד קטע קצר משירו של רבי משה אבן עזרא "כתנות פסים" בו משתמש במטאפורה מושלמת המדמה את צבעי "כותנת פסים" של יוסף, לבין הצבעים המרהיבים של פרחי הגן, כאשר בראשם צועד פרח השושן אותו מדמה למלך הגן, הרומז ליוסף שהיה משנה למלך מצרים. וכך הוא כותב בשיר:

 

"כתנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו.

ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו.

כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו.

אך לפניהם שושן עבר / מלך כי על הורם כסאו"…

 

"אדוני! תתאזר בסבלנות"

 סבלנות – מול סובלנות.

 

סובלנות כמו גם המונח סבלנות, נובע מהשורש ס' ב' ל', כך שלמען הסובלנות, נדרש מאתנו לסבול.

פציינט המחכה בתור לרופא, חייב להצטייד בסבלנות הכרוכה בסבל, עד שיגיע תורו. לרבים – אין סבלנות.

הסובלנות לעומת זאת, פירושה המשך המאבק כנגד דעת היריב מבלי לפגוע בכבודו, בגופו ובממונו.

ההבדל בין יריב לאויב, מתבטא בכך שהאויב מפעיל את כל כוחו כדי להרוס את אויבו כפי שמנסים לעשות הערבים, והקב"ה מצילנו מידם. היריב לעומת זאת, שייך לאותה חברה, אלא מנסה להציג דרך חלופית.

 

הסובלות כוללת 3 יסודות:

 א. התנגדות לדבר מסוים. ב. יכולת להתנגד  ג. התגברות על תחושת ההתנגדות ושימוש בפתרונות בדרכי שלום, תוך התחשבות בדעת הזולת כפי שנהגו בית הלל, שכאשר נשאלו בהלכה, הזכירו קודם את דעת בית שמאי שחלקו עליהם, ורק אח"כ הציגו את דעתם בגלל ענוותנותם, ולכן נקבעה הלכה כמותם.

 

חשיבה חיובית – מהווה סגולה לשמחה המנטרלת כעסים, ומשפיעה על בריאות איתנה.

בקבר רחל, מתקיים מניין שחרית ברסלבי בשירה ובריקודים מידי יום. ביום בהיר, מגיע יהודי ומבקש מהחזן לתקתק את התפילה. החזן הברסלבי עונה לו: בשמחה, בשמחה… האיש הבין את המסר והשתלב בשמחה. 

 

מחשבה = בשמחה. להיות בשמחה 23 שעות, ובשעה ה – 24,  להיות בהתבודדות והתבוננות (רבנו נחמן מברסלב).

דוגמא אחרת לחשיבה חיובית ושמחה: בארץ, רבים מודאגים מהמפלס הנמוך של הכנרת. כטברייני לשעבר שנהג לפקוד את מימי הכנרת ושמח בהם, אינני מודאג, היות וחכמי הח"ן אומרים שמימי הכנרת ימשיכו לזרום ולהשקות את עם ה' לעד ולעולמי עולמים, היות ובאר מרים שוכנת לה במימי האגם. כשם שעמ"י במדבר, הרווה את צימאונו מבארה של מרים, כך בארה של מרים תמשיך להרוות את צימאונם של היושבים בציון לעד.

הכעס גורם לעבודה זרה:  כאעס = קנא = מקוה = 151.  "א-ל  ק-נ-א שמו". אחרי כעס, יש להיטהר במקוה.

 

"לשם שמים" – מקור הביטוי.

 

 הביטוי "לשם שמים" לקוח מהבריאה ביום השני בו ברא הקב"ה את השמים = שם – מים, לאחר שחילק {מחלוקת} בין המים העליונים לתחתונים, לכן לא נאמר בו כבשאר הימים "כי טוב". "יום שני", מלשון שניות שלא כמו יום א' עליו נאמר "יום אחד" מלשון אחדות.  ביום שני אומרים בתפילת שחרית  "שיר מזמור לבני קרח", דבר הרומז למחלוקת קרח. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בשמים בין גבריאל שר האש ומיכאל שר המים, וע"י כך ה' יצר משניהם "שמים". כלומר, גם מדברים מנוגדים, ניתן לייצר דבר טוב כמו שמים = אש ומים.

 

חפץ ה' בתפילת בשר ודם – יותר מתפילת המלאכים,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"ויפלו על פניהם ויאמרו: אל אלהי הרוחות לכל בשר,

האיש אחד יחטא, ועל כל העדה תקצוף" (קרח טז, כב).

 

"עוד נתכוון לדבר לפניו, דברי ריצוי המתקבל לפניו… האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה {המלאכים}.

 למעלה ממנו, שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים. אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה… ואוצר ב' של נשמות שבאו לעולם הזה, וחזרו וניתנו באוצר החיים…

למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר… {הכוונה אלינו}, ולזה נתחכם משה וריצה את ה' בדבר שהוא חפץ בו, ואמר: "אלהי הרוחות לכל בשר", שאתה חפץ שאלקותך תהיה לרוחות, בזמן שהם בבשר".

מתורף דברי קדשו עולה:

 הקב"ה חפץ בתפילת "הרוחות"

 = שהם אנשים חיים – כמוך וכמוני.

 

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אעשה נפלאות".

יומא דהילולא דצדיקיא,

לרבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל כהן גדול, ורבי חנינא סגן הכהנים {הרוגי מלכות}.

וכן לראשל"צ חכם מרדכי אליהו, שעלו לגנזי מרומים ביום  כ"ה סיון.

 

"רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש ונח לתשחורת, והווי מקבל את כל האדם בשמחה" (פ. אבות ג, יב).

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ימי גדלתי בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים – מביא חטא" (פ. אבות א, יז).

רבי חנינא סגן הכהנים: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" (פ. אבות ג, ב).

הוא אמר גם: "גדול השלום ששקול כנגד כל מעשה בראשית" (ספרי במ' פיסקה מב).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו זצ"ל שגם הוא עלה לגנזי מרומים ביום כ"ה בסיון – יום ההילולא של שלושת התנאים הקדושים הנ"ל ששניים מהם – רבי ישמעאל ורבן שמעון, נהרגו על קידוש ה' בידי שלטון הרשע הרומאי, הלך לאורם של המאורות הנ"ל, בכך שעסק כל חייו בהפצת התורה בעמ"י כדיין, כמקובל, כפוסק הלכה, כרב ראשי, ומעל לכל, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הרב גם קיבל קהל בלשכתו לשאלות בהלכה, לעצה וברכה –  והכל, מתוך ענווה כדברי רבן שמעון בן גמליאל, מתוך פנים מאירות ושמחה כדברי רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, וכן מתוך אהבת השלום כדברי רבי חנינא סגן הכהנים שהזהיר על כך, היות והוא ראה את שנאת חינם שפשתה בעמ"י ערב חורבן בית שני.

 

חכם מרדכי ע"ה היה ידוע ומפורסם באהבתו לדברי שלום ואמת, דבר שבא לידי ביטוי במאור הפנים בו קיבל כל יהודי, דבר שאותו חוויתי גם אני בהיותי אצלו מספר פעמים, ועליו נאמר: "כי מרדכי היהודי… גדול ליהודים, ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו – ודובר שלום לכל זרעו" (סוף מגילת אסתר).

 

כדוגמית להנהגתו כ"נאה דורש ונאה מקיים", נציין את דברי הרב טוביה ליצמן (מתוך הספר: סיפורים שאהבתי לספר). תחת הכותרת "מי כאן הלל"?  (שבת ל ע"ב). הוא מספר על יהודי ששמע את הדרשן מדבר בדרשתו על חשיבות מידת "נאה דורש ונאה מקיים", בעקבות הסיפור המפורסם על הלל הזקן שלא כעס על יהודי שהתערב עם חברו על סכום גבוה של ארבע מאות זוז, שאכן יוכל להרגיז את הלל, שהיה ידוע בסבלנותו הרבה.

הוא הגיע לביתו של הלל מספר פעמים בערב שבת בזמן שהתקלח לכבוד שבת, וניסה להקניטו בשאלות קנטרניות, אבל הלל שהיה באמצע המקלחת לכבוד שבת, "נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות {עגולות, והלל כידוע היה בבלי}. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת – מפני שאין להם חיות {מיילדות} פקחות {מומחיות}. הדבר חזר על עצמו ג' פעמים, ולא כעס, עד שהאיש נכנע לבסוף, והפסיד בהתערבות.

 

האיש שלנו החליט לנסות כמה רבנים של תקופתנו, אם אכן הם מקיימים את הנאמר: "נאה דורש – נאה מקיים".

הוא החליט להתקשר בשלוש לפנות בוקר לכמה רבנים ולשאול אותם: "מה מברכים על תפוח מצופה סוכר? רב אחד טרק לו את השפופרת. השני, הוכיח אותו על כך שמפריע לו לישון וטרק לו את הטלפון.

 

 הרב מרדכי אליהו זצ"ל לעומת זאת, ענה לו כך: "רק תאמר לי האם השאלה סובלת דיחוי עד שאטול את ידי?" האיש הסכים. לאחר נטילת הידיים, הרב ענה לו בפרוטרוט על השאלה, וביקש ממנו שיתקשר אליו בכל נושא ובכל שעה. אכן זוהי דוגמה לאיש הגדול בענקים.

 

על "יום ירושלים", הרב מרדכי אליהו ע"ה מביא בספרו "ויאמר מרדכי – דרשות על מעגל השנה" את דברי הכתוב בתחילת פרשת בחקותי: "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד" (ויקרא כו, ה-ו). הרב מביא את דברי רבנו-אוה"ח-הק': "וישבתם לבטח בארצכם – שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם, ואין לזרים אתכם חלק בה. ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח".

 

על השאלה אם זוכים לשלום, מה משמעות המשך הכתוב "ונתתי שלום בארץ"? על כך מביא דברי רבנו-אוה"ח-הק': "ואולי שיכוון על עם ישראל עצמם, שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ה' ביניהם שלום ורעות".

קודם לכן הוא הביא את דברי רבנו אברהם אבן עזרא העונה במילה אחת: "ביניכם". הרמב"ן: "ולא תלחמו איש באחיו". דברי הפרשנים הנ"ל אפיינו את אהבתו ודאגתו לשלום בין כל חלקי עמ"י.

כ"כ, את אהבתו לתורת רבנו-אור-החיים-הק' – אותה ביטא ברבים מדרשותיו ובספריו.

 

במוצאי שבת אחד, חלמתי שאני מלווה את הרב מרדכי זצ"ל מביתו למכוניתו. למחרת התקשרתי לאחיו הרה"ג נעים אליהו ע"ה שיסדר לי פגישה עם הרב, היות והרב נעים חיתן אותי, ונהגתי להתייעץ אתו לעיתים. כאן המקום לומר שהרב נעים זצ"ל היה בקיא בנסתרות כמו בנגלות.

בפגישתי המרגשת עם חכם אליהו ע"ה, שאלתי אותו: אני קצת לומד ומלמד "אור החיים" הק', ואני חושב לכתוב ספר על משנת רבנו-אור-החיים-הק'. האם לכתוב? תשובתו הייתה קצרה: "תכתוב, תכתוב".

חלפו שנים, ודברי הרב מתגשמים. השבח לבורא עולם שזיכה אותי לברך על המוגמר.

 

בדברי זיכרון לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש זצ"ל – הרב הראשי למרוקו ולירושלים, כותב הרב אליהו ע"ה: "על הרב משאש היו אומרים שיש לו בפיו "כפית זהב עם דבש", דהיינו שהיה מסביר את דבריו בצורה נעימה וברורה, עד שאי אפשר לערער אחריו… שלום שמו, ושלום שם בין תלמידי חכמים… ידע לחבר ולאחד את כולם יחד".

את אישיותו של הרב משאש הוא מדמה לרב שלמן שפתר לחכמים את השאלה על מה לבצוע בליל הסדר. על שתי מצות שלמות, או על מחצית המצה? תשובתו שהתקבלה להלכה: שתיים שלמות וביניהן חצי מצה.

שמחו ושאלו לשמו? שלמן השיב.

אמרו לו: "שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים" (ברכות לט ע"ב).

 

בברכת התורה ולומדיה, להצלחת כוחות הביטחון, והחזרת השבויים בשלום

ולגאולה קרובה ברחמים

 משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.  עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה בן רינה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה

לעילוי נשמת כל חללי כוחות הביטחון

 

לבריאות איתנה לעבודת הבורא – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר השני "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, וגם לזכות להוציא הוצאה שניה של הספר "להתהלך באור החיים".

והספרים יתקבלו בשמחה רבה אצל הציבור הרחב, ותלמידי חכמים

ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק',

 ביום שישי בעוד שבוע, ט"ו תמוז – 11/7 לסדר פרשת 'בלק'.

 

רבן יוחנן בן זכאי: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא".

 

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

             אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹול" (במ' יט, א – ב)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

 

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

 

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

 

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה"."צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה. 

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

 

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש.

 

 וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

 

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

 

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

 

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

 

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

 

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

 

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'.

כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

 

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א)

 

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

 

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

 

 

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו,

טמא הוא" (במ' יט, טו).

 

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

 

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור – "אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

 

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

 

 

 

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

 

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

 

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

 

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון' – "שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב – ביום ט"ו בתמוז,

ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

 

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

 

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

 

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

 

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

להילולה של משה רבנו – ז' אדר. הרשב"י – ל"ג בעומר, ח"י אייר.  רבנו-אור-החיים-הק' – ט"ו בתמוז, והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשבוע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לתורה במילים: "כי מ-ש-ה נביא ה' אמת, ותורתו תורת אלוקים

ח-י-י-ם אמת". ע"י הזכרת שמו  ח-י-י-ם במקביל למ-ש-ה רבנו, דבר המצביע על הקשר הנשמתי.

 

 דבר שני, רבבות מעמ"י פוקדים את הציון שלהם ביום ההילולה {פרט כמובן למשה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע}, ונעשות הילולות ברוב עם ובשמחה רבה מתוך לימוד בתורתם המטהרת את הנשמה כדברי אדמור"ם רבים, ובפרט לרשב"י ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

 גם לגבי האדמו"ר מבלעז, רבבות פוקדים את ציונו ביום ההילולה, היות והיה קשור לרבנו-אור-החיים- הק', והפנה רבים משואליו, להתפלל בציונו הק' {השתתפתי בהילולה שלו, וראיתי רבבות}

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אור-החיים-הק' – הפוקד עקרות.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".

האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.

 

עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.

האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.

כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.

הנס השני בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.

לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".

 כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.

 

עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.

אכן, ביום ההילולה – טו' בתמוז, רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

 

שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מדרש שיר.   כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.   הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ואור-החיים-הק'. על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל". בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).   מבנה השיר. השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.   תרשים זרימה: השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות  {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.   הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".   בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו. הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').   הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר". רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".

  אוֹר הַחַיִּים רַבָּנָא / בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה.

ד. תּוֹרָתוֹ מְאִירָה / כַּמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה,

   בְּעָלְמָא דְּאַרְעָא / וּבָרְקִיעָא מְעַלְּיָא.

 

ה. קוֹבְעֵי עִתִּים בְּתוֹרָתוֹ / בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה,

    יִזְכּוּ לְאוֹרָה וְשִׂמְחָה / מִפִּי בַּעַל הַתְּעוּדָה.

 

ו. הַשּׁוֹקְדִים בְּתוֹרָתוֹ / אוֹר יְקָרוֹת יַעֲטוּ,

   בְּחָכְמָתוֹ יַשְׂכִּילוּ / וּבְתוֹרָתוֹ יִתְקַדְּשׁוּ.

 

ז. לַהוֹלְכִים בְּהַנְהָגָתוֹ / מִתּוֹךְ יִרְאָה וַעֲנָוָה,

   יִזְכּוּ לְחֻלְקָא טָבָא / בִּמְתִיבְתָּא דַּרְקִיעָא.

 

ח. כֶּתֶר זָהָב רַבֵּנוּ שַׁזָּר / אוֹר תּוֹרָתוֹ בְּמַעֲרַב זֶרַח,

    וּבַמִּזְרָח מוֹרֵנוּ בָּחַר / וּבְהַר הַזֵּיתִים קָדְשֵׁנוּ שֶׁכֵּן.

:

   אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.

         נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.                                                                                                  

שבת שלום  –  משה שמיר

 

תהליך הגאולה בימינו – בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

הֲקוֹלֵךְ זֶה הַקּוֹל / גּוֹלַת אֲרִי-אֵל

עִלְזִי וְצַהֲלִי / בְּתוּלַת יִשְׂרָ-אֵל

לְעֵת הָרָשׁוּם / בְּסֵפֶר דָּנִי-אֵל

 

וּבָעֵת הַהִיא /  יַעֲמֹד מִיכָ-אֵל

וְיִקְרָא עַל הָר / וּבָא לְצִיּוֹן גוֹ-אֵל

אָמֵן וְאָמֵן / כֵּן יַעֲשֶׂה הָ-אֵל

(רשב"ג. שְׁבִיָּה עֲנִיָּה)

 

תהליך הגאולה בימינו: "בְּ-עִ-תָּ-הּ – דרך טבע",

מתוך ניסים נסתרים, כמו בפורים.

                    "אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב).

 

רבי יהושע בן לוי אומר:

                   "זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח ע"א).

 

  גאולה "בְּ-עִ-תָּ-הּ בדרך טבע" – בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם",

בתורת רבנו-אור-החיים-הק' וחכמים.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם".

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה / אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב,

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב / וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב / וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו / וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

(במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק' לפס':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה,

וכנגד שני קצים אלו, דיבר בכתוב…

גאולה בְּ-עִ-תָּ-הּ  – או –  אֲחִישֶׁנָּה".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

לכבוד ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק'

שתחול ביום שישי טו בתמוז, לסדר פרשת בלק

 

הגאולה אליה עינינו נשואות,

רוחנו ונשמתנו מייחלות,

יכולה לבוא באחת משתי דרכים:

 

'בְּעִתָּהּ' –  "בדרך טבע" מתוך ניסים נסתרים,

או 'אֲחִישֶׁנָּה' – מתוך ניסים גדולים וגלויים.

 

מבוא קצר:

תהליכי הגאולה בימינו,

ותפילה לביאת משיחנו.

 

נושא הגלות והגאולה,

תופס מקום נכבד וכר נרחב בתורה, בנביאים, בכתובים, ובדברי חז"ל:

נביא דוגמאות בודדות, כדי להראות, עד כמה הנושא העסיק את חכמינו לאורך הדורות.

לכן, מחובתנו לעסוק בכך, כדי להכיר את תהליכי הגאולה, ובאיזה שלב דורנו נמצא, כדי למצוא נקודות תורפה אותן אנו צריכים לתקן, ובכך נזכה לזרז את גאולתנו.

 

פרקים שלמים בספר, עוסקים בתפילה ובציפייה לגאולה.

בגלות ישמעאל בה אנחנו נמצאים, והדרכים להיגאל ממנה.

אפשרויות הגאולה – בעיתה או אחישנה.

ההבדל בין עידן משיח בן יוסף בו נמצאים כיום, מול עידן משיח בן דוד – אליו עינינו צופיות ומייחלות, בגאולה השלמה וכו'.

 

"אמר רבי חייא בר אבא רבי יוחנן: כל הנביאים כולם, לא התנבאו בדבריהם  על הגאולה ואחרית הימים – אלא לימות המשיח.

הנביאים לא עוסקים בעולם הבא, היות והוא למעלה מבינת אנוש, אותו לא ניתן לתאר בעין אנושית, כאמור בישעיה (סד, ג):

" עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה {אלוקים} לִמְחַכֵּה לוֹ" (סנהדרין צט ע"א).

 

כלומר, נבואותיהם של כל הנביאים, עסקו בעיקר בימות המשיח – ימים בהם נצטרך לתקן את העולם במלכות שדי, ע"י קיום תורה ומצוות, כמו בימינו, כדי לזכות לגאולה השלמה.

כלומר, ישנם שני שלבים לגאולה, כדברי רבנו אור החיים הק' בחזון בלעם (במ' כד, יד – כה), אותו נסביר בהרחבה בהמשך בעז"ה.

שלב ראשון: תיקון עולם במלכות שדי – בבחינת עידן משיח בן יוסף, שהוא מצבנו כיום.

שלב שני הגאולה השלמה, עידן משיח בן דוד.

 

הגמרא עוסקת רבות בנושא, ובפרט במסכת סנהדרין פרק חלק, לו מקדישה הגמרא, ארבעה דפים (עמ' צו – צט).

פרקי דרבי אליעזר בשם רבי ישמעאל כהן גדול, מקדיש לנושא שלושה פרקים (פר' ל – לג), ובעיקר לגלות ישמעאל, בה אנחנו נמצאים.

רבי שמעון בר יוחאי וחברי האדרא רבה בזוהר הק', ראשונים כמו רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, הרמב"ן בספר הגאולה, ואחרונים, כמו האר"י הק' ותלמידיו.

רבנו אור החיים הק', הגאון מוילנא, ובפרט בספר {'קול התור' לתלמידו רבי הלל משקלוב}, הבעש"ט ותלמידיו, הרמח"ל, והרשימה ארוכה מיני ים.

 

ברכות תפילת שמונה עשרה,

עוסקות ברובן בתהליך הגאולה:

 

החל מברכת "גואל ישראל", "ברכת השנים", "קיבוץ גלויות", "השיבה שופטינו" {שלב בתהליך הגאולה, בו נמצאים כיום, לכן אנו עדים לעימותים הבלתי פוסקים ברשות השופטת והעומד בראשה, ובפרט בבג"ץ, המתנהל בצורה שערורייתית בכל קנה מידה}… דרך ברכת "בונה ירושלים" {משיח בן יוסף}, "צמח דוד" {הציפיה לגאולה השלמה – משיח בן דוד}, וכלה בברכת העבודה במקדש {והשב העבדה לדביר ביתך}.

כל הברכות הנ"ל – עוסקות בתהליך הגאולה, כפי שקבעו אנשי הכנסת הגדולה, ע"פ הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב),

יוצא שבשלוש תפילות ביום, עוסקים אנו בעיקר, בתהליך הגאולה.

 

על כך כבר אמר ריה"ל בספרו הכוזרי (מאמר שני סעיף כד):

המשיח מתעכב, בגלל שתפילותינו על הגאולה, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר". כמו שהציפור מצפצפת באופן אוטומטי, כך תפילותינו עוברות לאוטומט, ללא כוונה אמיתית.

 

וכלשון קדשו:

"ואילו היינו מזדמנים {מתפללים} לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ונפש חפצה – היינו פוגעים {משיגים} ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים {גאולה}.

ואין דיבורנו {תפילותינו}: "השתחוו להר קדשו",  "והמחזיר שכינתו לציון", וזולת זה – אלא כצפוף הזרזיר".

את ספרו הוא חותם כך:

"ירושלים תיבנה – כשייכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה".

 

החתם סופר:

אנחנו חותמים את התפילה ב"עלינו לשבח" – המדברת בחלקה השני על הציפיה לתיקון עולם במלכות שדי, וגאולת עולמים, בבחינת הכתוב בדברי הנביא זכריה (יד, ט):

וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

כדי שכל מאתנו כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, יחשוב מה יוכל לעשות במשך היום, כדי לקרוב את הגאולה.

 

ובכך נזכה לקיים הלכה למעשה, את דברי רבא בגמרא (שבת ל, ע"א):

בין יתר השאולות ששואלים את האדם בעולם האמת, נמצאת השאלה: האם ציפית לישועה?

הר"ן מוסיף מילה אחת על דברי רבא: "בימיך".  כלומר, בכל יום ויום, מה פעלת למען ישועת הגאולה. {לנושא הציפיה לגאולה, מוקדש פרק שלם בספר}.

 

יעקב אבינו, היה הראשון שניסה לגלות לבניו את מועד הגאולה, אבל לא אפשרו לו משמיא (בר' מט, א):

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

בסופו של דבר, הוא רק ברך אותם, אם כי, הוא רמז להם שהגאולה תלויה באחדות שבניהם, כדברי רבי יעקב אביחצירא (פיתוחי חותם לפס').

 

כמו כן אצל דניאל, חוזה חזיונות הגאולה (יב, ט):

"וַיֹּאמֶר: לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים, עַד עֵת קֵץ".

 

כאן המקום להדגיש שהדעות בנושא הגאולה, הן מגוונות, ולעיתים אף סותרות בצורה קיצונית, לכן חשוב מאוד מאוד לעיין היטב במקורות, ולנסות למצוא את הדעות המתאימות לדורנו, והמקובלות על חכמי הדור.

לדוגמא: איך יבנה בית המקדש, כאשר הישמעאלים שולטים בהר הבית מזה 1,300 שנה, ומצד שני האיסור לעלות להר הבית כפסיקת הרבנות הראשית לדורותיה.

האם בית המקדש ירד משמיא מאש כדברי הזוהר הק' ורש"י, או כדעת הגמרא והרמב"ם, שאנחנו צריכים לבנות. {קיים פרק שלם בספר}.

 

משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

הרמב"ם מזכיר את משיח בן דוד, ואינו מזכיר את משיח בן יוסף.

חכמי הקבלה לעומת זאת, כמו האר"י הק', רבנו-אור-החיים-הק', הגר"א וכו', כן מזכירים את שניהם, ולאורם הם בונים את כל תהליך הגאולה. בבחינת הכתוב (ויקרא כו, יג):

 

" וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם,

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".

קוֹמְמִיּוּת – שתי קומות הגאולה.

קומה ראשונה – עידן משיח בן יוסף בו אנו נמצאים.

קומה שניה – משיח בן דוד בגאולה השלמה, אליה עיננו צופיות ומייחלות ('קול התור' מאת רבי הלל משקלוב).

 

על נושא הגאולה, כתבתי בהרחבה, בספרי "להתהלך באור החיים" כרכים א – ב.

עד כאן המבוא.

‘

רבנו-אור-החיים-הק'

מרחיב את היריעה בנושא הגאולה, במקומות רבים בפירושו "אור החיים" לתורה, ובפרט לפס' הבאים בחזון בלעם.

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי,

לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ,

בְּ-אַ-חֲ-רִ-י-ת   הַ-יָ-ּמִ-י-ם.

 

אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה,

אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב,

וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו

 וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל"

 (במדבר כד, י"ד – ח"י).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בפירושו לפס' הנ"ל, הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין (צח ע"א), המדברת על שתי אפשרויות הגאולה: בדרך הטבע, או בדרך ניסית, ע"פ דברי הנביא ישעיהו (ס, כב):

"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף

וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם

אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

רבי יהושע בן לוי שואל בגמרא, לפשר הסתירה בפס': אם הגאולה תבוא בזמנה – בְּעִתָּהּ, אז מה פירוש אֲחִישֶׁנָּה, כלומר לא בזמנה. וכן להיפך.

 

תשובת רבי יהושע בן לוי:

"זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, על המצב הרוחני השפל בארץ}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך" {בהמשך הפס' במ' כד, יז):

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".

 

השֵׁבֶט השולט בארץ, יצטרך להילחם עם אויבינו מסביב, כמו 'פַּאֲתֵי מוֹאָב {בעבר הירדן} ובְּנֵי שֵׁת' – "כללות הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן שֵׁת, בנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כדברי קדשו.

זהו בעצם מצבנו כיום, כפי שקורה לנו מזה 77 שנים מאז קום המדינה – מלחמות אינסופיות עם אויבינו מסביב ובתוכנו, וגם עם מדינות רחוקות 2,000 ק"מ מאתנו, כמו איראן והח'ותים בתימן, וכן כנגד האנטישמיות הגואה בעולם, ובפרט בימינו, לאחר מלחמת "התקומה בשמחת תורה תשפ"ד" – מלחמת 7 החזיתות.

 

המלחמות הנ"ל תמשכנה לצערנו,

עד שהשֵׁבֶט השולט בארץ יפנים,

שרק אם ישוב לאבינו שבשמים,

וישיב את העם לדרך התורה,

אויבינו יכירנו בנו ויניחו לנו, מפני שהם משמשים כשוט לרדות בנו כדברי רבנו אור החיים הק' בתחילת פרשת 'ראה' כפי שיוסבר בהמשך, עד שנתקן את רוע מעללינו, ונאמין שאנחנו חיים בארץ ישראל, רק מכוחו של בורא עולם, ובתנאי שנלך לאור תורתנו הקדושה, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה אמר שמלחמת גוג ומגוג הייתה בשואה, והדור האחרון יבחן בנושא האמונה בה'.

{כנראה ש-גוג – רומז ל-גוגל המשתלט על הדור, ומשעבד אותו לעולם החומר.

המשימה שלנו, להתגבר עליו, ולהתחבר לעולם הרוח אצל בורא עולם.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

 אומר על הפס' (חבקוק ב, ד):

 "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ – יִחְיֶה".

 'יִחְיֶה' – בזמן עתיד. כלומר, הצַדִּיק יחיה ויגאל, רק בזכות אֱמוּנָתוֹ בקב"ה.

 

המצב הרוחני באחרית הימים,

יהיה כל כך ירוד,

האמורא עולא, אמר על המשיח:

"ייתי ולא אחמיניה". כלומר, יבוא המשיח, ואני לא אראה אותו. לדעת עולא, הצטרפו עוד שני אמוראים: רבה ורבי יוחנן.

 

האמורא רב יוסף אמר:

"ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה". כלומר, המשיח יבוא, ואזכה לשבת בצל גללי חמורו. ובלבד שאזכה לראותו.

 

הרב קוק (אגרות הראיה, תקנ"ה) מסביר, שחלילה לנו לומר על שלושת האמוראים הנ"ל, שהם לא רוצים להיות בתקופת ביאת המשיח, הרי זה מעיקרי האמונה, כדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד… וכל מי שאינו מאמין בו, ואינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו…" (הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א).

 

הרב קוק מדייק מדברי עולא שאמר: "ייתי" = יבוא: כלומר, הוא מאמין שהמשיח יבוא. אבל הוא כביכול לא יהיה. כלומר, יהיה לו קשה להבין איך המשיח יבוא לגאול דור כל כך ירוד מבחינה רוחנית, דור השקוע בעולם החומר, והגאולה תבוא בדור של רשעים.

רב יוסף לעומתו, לא נרתע מהצב הרוחני, ומוכן לשבת בין גללי החמור המסריחים של המשיח, המסמלים עבירות. העיקר שהמשיח יבוא ויגאל אותנו.

לפי רב יוסף, החמור מסמל את עולם החומר.

 

חמורו של משיח.

החמור – כסמל החומריות.

 

בהיסטוריה היהודית, יש לנו שלושה מנהיגים, עליהם נאמר שהם רכבו על חמור: אברהם אבינו, משה רבנו, ומלך המשיח.

 להלן תרשים זרימה, המסביר את תהליך התפתחות האמונה בה', מאז אברהם אבינו, דרך משה רבנו, ועד ביאת משיח צדקנו.

 

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" (שמות ד, כ).

רש"י: עַל הַחֲמֹר – הוא הַחֲמֹר שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו. שנאמר:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ

 

צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,

וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט)

 

החמור הוא חיה טמאה.

מצד שני, הוא החיה היחידה שבכורותיה קדושים (שמות יג, ב).

כלומר, מבחינה חיצונית הוא טמא, אבל מבחינה פנימית, יש בו קדושה. כנראה, זה יהיה דורו של המשיח.

 

החמור מסמל את עולם החומר.

א.  אברהם אבינו גייר יחידים:

"וַיִּקַּח אַבְרָם… ואֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בר' יב, ה).  הוא קירב נפשות לאבינו שבשמים, בכך שהרים אותם מבחינה רוחנית מעל החומר – 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ' (בר' כב, ג).

ב.  משה רבנו, הצליח לקחת עם שלם – עם ישראל, ולהרכיב אותו מעל החומר – 'וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר' (שמות ד, כ).

ג. משיח צדקנו – יקח את כל העולם – וירכיב אותו מעל עולם החומר – 'עָנִי, וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר', בו דורנו שקוע עד שד עצמותיו.

כדוגמא, ניתן לציין את הטלפון הנייד, ההופך "לאליל" התורן של דורנו, אליו משועבדת האנושות.

 

כדי להבין את דברי קדשו, של

רבנו-אור-החיים-הק' הנ"ל,

עלינו להסביר בהרחבה את שני הזמנים האפשריים לגאולה, ע"פ הפס' בישעיהו (ס, כב):

"אֲנִי יְהוָה – בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה".

 

א. "בְּעִתָּהּ" – גאולה בזמנה בדרך הטבע – קמעא קמעא, בבחינת "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), מתוך ניסים נסתרים הנפרשים על פני שנים רבות, כמסופר במגילת אסתר,  היות והקב"ה מהווה את כל הנעשה בעולם, בכל רגע ורגע,

 

ב. "אֲחִישֶׁנָּה" – מתוך ניסים ונפלאות שיעשה לנו הקב"ה לפני הזמן הקבוע, כמו ענני שמיא, כדברי דניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא

 וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

פירוש מצודת דוד לפס':

"חָזֵה – רואה הייתי במראות שינת הלילה, והנה עם ענני השמים היה בא כדמות בן אדם, ועל מלך המשיח ירמוז".

 

הנביא ישעיהו, מבשר לנו על תהליך הגאולה באחרית הימים, ורומז לנו לאור דברי חז"ל, שזמן הגאולה, תלוי אך ורק בנו ובמעשינו, כדברי רבי יהושע בן לוי לפס' בתהלים (צה, ז):

"כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ,

וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ,

הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

להלן תמצית המפגש בין רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא, ומלך המשיח, המסביר את הכתוב בתהלים (צה, ז): הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (סנהדרין צח, ע"א).

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י, ושאל אותו שאלה שכולנו שואלים:

מתי יבוא המשיח?

 

אליהו הנביא הפנה אותו למשיח עצמו, היושב בשערי רומא.

ריב"ל שאל את המשיח: מתי אתי מר?

המשיח ענה לו: הַיּוֹם.

 

לאחר שהמשיח לא הגיע באותו יום, ריב"ל פנה שוב לאליהו הנביא לפשר התשובה – הַיּוֹם.

אליהו הנביא הסביר לו ולנו:

המשיח התכוון לכתוב:

"הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".

 

וכלשון קדשו של

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך – היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם – אלא יום אחד בגלות. דכתיב (תהלים כ, ב):

"יַעַנְךָ יְהוָה בְּיוֹם צָרָה,

יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב".

 

המסר האמוני:

עם ישראל הוא עמו וצאן מרעיתו של בורא עולם, ולעולם לא יעזוב אותנו, בבחינת הכתוב (תהלים צד, יד):

'כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ,

וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב"

הקב"ה רוצה לגאול אותנו בכל יום ויום – זה תלוי בנו, במידה ונשמע בקולו, ונקיים את דברי תורתו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר בהרחבה את הבטחת הקב"ה על תהליך הגאולה, לאור ברכת בלעם:

ההבטחה היא כפולה ומכופלת במילים נרדפות, ע"י שימוש באמצעי אמנותי ספרותי הנקרא תקבולת נרדפת:

 

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה

{גאולה בבחינת "אֲחִישֶׁנָּה"},

 אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב

{גאולה "בְּעִתָּהּ" כגאולתנו}

 

 דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב

{גאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה},

 וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

 {גאולה בְּעִתָּהּ, כגאולתנו}

 

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במ' כד, יז).

{המלחמות נגד אויבינו}.

 

כלומר, במסגרת תהליך הגאולה בְּעִתָּהּ – בדרך הטבע,  כאשר העם לא ראוי להיגאל, יקומו שליטים עליהם נאמר – 'שְׁפַל אֲנָשִׁים' – שאינם מחוברים מספיק לתורה ולמצוות, שיצטרכו להילחם כל הזמן עם האויבים, בבחינת 'עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר' (זכריה ט, ט) הרומז לתהליך גאולה איטי ומסורבל בו אנחנו נמצאים, כדי לנסות למחוץ את אויבינו ממזרח – 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב',  כמו  = ירדן, עיראק, איראן, ח'ותים בתימן וכו', וכל אויבי ישראל האחרים מבני שֵׁת – 'וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת' – על שם בנו של אדם הראשון הנקרא שֵׁת, ממנו הושתתה האנושות.

 

לצערנו, במשך 77 שנות קיום המדינה, מדינת ישראל נלחמת עם אויביה ללא סוף, וללא הכרעה. בהתחלה זה היה עם מדינות ערב – מלחמות העצמאות, ששת הימים, כיפור, אח"כ עם כנופיות טרור כמו חמאס, אש"ף חיזבאללה וכו'.

 

מלחמת התקומה "שמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" נגד כנופיות הטרור של החמאס ברצועת עזה, נמשכת מזה שנה ושמונה חודשים, ועדיין אין הכרעה, ואין אור בקצה מנהרות החמאס, הממשיך להתל בנו, ואינו משחרר את כל חטופנו היקרים הי"ו.

זו המלחמה הכי ארוכה מאז קום המדינה, וזה דבר לא הגיוני. מדובר במלחמה נגד כנופיות טרור ללא טנקים ומטוסים. לכן, צריך לחפש את הסיבות האמוניות למצב הבלתי הגיוני הזה אליו נקלענו.

רק שיבה לאבינו שבשמים – תפתור את הבעיה, כפי שיוסבר בהמשך.

 

המלחמה עולה שלב,

מדינות כמו איראן והח'ותים בתימן, הרחוקות מאתנו 2,000 ק"מ, משגרות לעברנו טילים בליסטיים המדירים שינה מעינינו.

המדינות הנ"ל נלחמות נגדנו מלחמה דתית. אחרת, איך ניתן להבין את הח'ותים היחפנים, המשגרים לעברינו טילים בליסטיים מידי שבוע, למרות הנזקים הקולוסליים שהם סופגים מארה"ב וישראל, המפציצים אותם השכם והערב.

 

אותו דבר קורה באיראן.

ההנהגה הפונדמנטליסטית איראנית, מרעיבה את אזרחיה, ומשקיעה את רוב כספה במלחמה בישראל, ע"י יצור מאסיבי של נשק מתוחכם כמו טילים בליסטיים, וניסיון ליצור פצצה גרעינית, והן בתמיכה מאסיבית בכנופיות טרור כמו החמאס והחיזבאללה וכו', למרות 2,000 קמ"ר המפרידים בינינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אכן כיוון כנראה לדורנו,

כאשר אמר שבמסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ",  ישלטו מנהיגים עליהם נאמר: "וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", שיצטרכו להילחם כל הזמן עם אויבינו, כפי שקורה לנו במשך 77 שנות קיום המדינה, מבלי לנסות גם את הדרך השניה – דרך התורה והאמונה בבורא עולם.

 

וכלשון קודשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום, כאשר מתמנים מנהיגים "שפלים" – שאינם אמונים על התורה}.

 

שיבוא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), יקום וימלוך {ישלוט מתוך מדרגת עניות},

ויעשה מה שנאמר בסמוך"- {בהמשך הפס' במ' כד, יז},

 

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל,

וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב,

וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת"

{להילחם עם אויבינו:

 פַּאֲתֵי מוֹאָב ובְּנֵי שֵׁת}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

בעיון, ומעט הרחבה:

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת (במ' כד, יז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מפרש את הפס' הנ"ל, בשני אופנים שונים:

אופן א':

בבחינת הכתוב בברכת בלעם – "דרך כוכב מיעקב", התואם גאולה בדרך של "אֲחִישֶׁנָּה" כדברי הנביא ישעיהו. כלומר, גאולה היכולה להגיע בכל זמן כמו כוכב הזורח בשמים, בזכותם של היהודים הבינונים בעם ישראל, ההולכים בדרכי ה' יתברך.

 

גאולה זו תהיה מלווה בנסים ונפלאות. הגואל יזרח כמו כוכב בשמים – דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, ועליה נאמר "אראנו ולא עתה". אפשר לראותה בעתיד הנראה לעין. אמנם לא עתה, אבל קרוב.

 

אופן ב':

בבחינת "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", התואם גאולת "בְּעִתָּהּ"  כדברי הנביא ישעיהו, כפי שהסברתי קודם לכן בדברי רבנו.

אם עם ישראל לא זכאי, הגאולה תתרחש בזמנה ובְּעִתָּהּ. הגאולה הזו, תבוא "בדרך טבע", בזכותם של הצדיקים בעם ישראל, בכך שיקום שבט מעמ"י, בבחינת "עני ורוכב על חמור" כדברי הנביא זכריה, כמו המצב כיום, ועליה נאמר ע"י בלעם: "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", כצופה מרחוק, והיא תהיה רחוקה, כמו מצבנו כיום.

 

וכלשון קדשו:

"וכנגד גאולה "בְּעִתָּהּ"  שרמז {קודם לכן} במאמר "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב", אמר "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".

פירוש: שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם – דרך ט-ב-ע, על דרך אומרו בספר דניאל (ד, יד): וּשְׁפַל אֲנָשִׁים – יְקִים עֲלַהּ", {כפי שקורה כיום לצערנו, במדינת ישראל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מביא עוד פירושים, לגבי משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אותם מסמלים דברי בלעם לגבי סוג הגאולה:

"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב"

 = משיח בן דוד.

 

"אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב"

 = משיח בן יוסף

 

 אם ישראל יהיו בגדר יַּעֲקֹב – יאיר להם משיח בן דוד, ואילו משיח בן יוסף יהרג במלחמה חלילה. ואם ישראל יהיו צדיקים, בגדר יִּשְׂרָאֵל – משיח בן יוסף לא יהרג.

"וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל" – תהיה לו תקומה בפני אויביו.

 

רבנו שואל: לכאורה הדברים נראים סותרים, הרי יַּעֲקֹב מסמל את המצב הירוד של עמ"י, לעומת השם יִּשְׂרָאֵל, המסמל דרגה גבוהה של שלמות.

אז איך יתכן שהפירוש הראשון לפס' "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב", מתייחס לגאולה העליונה – "אחישנה", בה כל הבינונים שבים בתשובה, וזוכים לגאולה נסית.

 

ואילו בפירוש השני – "וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"  – זוהי גאולה בדרך הטבע – "בְּעִתָּהּ", בה משיח בן יוסף יהרג חלילה, ונחשבת לגאולה פחותה בה בני ישראל לא שבים בתשובה, והגאולה תבוא רק בזכות הצדיקים, ותהיה גאולה טבעית.

 

רבנו מיישב את הדברים:

גאולה בבחינת "אחישנה",

היא גאולה "בינונית",

המקצרת תהליכים, ומלווה בניסים ונפלאות. בגאולה כזו, הבינונים שהם רוב בני אדם, אינם שותפים בתהליך קירוב הגאולה ע"י שמירת תורה ומצוות, וסומכים בעיקר על הצדיקים שיעשו את המלאכה במקומם. בגאולה זו, משיח בן יוסף עלול להיהרג.

 

זה מזכיר את גאולת מצרים,

שהייתה מהירה מתוך ניסים שמעל הטבע. התוצאה הייתה, שרק 20% מבני ישראל נגאלו, והשאר מתו במכת החושך. והרי כתוב "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב'. י"ד, י"ד). לכן, הגאולה בה הבינונים המהווים את רוב עם ישראל חוזרים בתשובה, עדיפה מהגאולה שתהיה רק בזכות הצדיקים, כאשר רוב העם נשאר מאחור.

ב"ה, תהליך התשובה בבינונים עם ישראל הולך ומתעצם, כך שאנחנו בדרך המלך העולה בית אל, למרות מנהיגי המדינה וזרועותיה, וכך נזכה לגאולה ניסית.

 

רבנו-אור-החיים הק',

פונה לגדולי הדור – לפעול בקרב עמ"י למען הגאולה.

רבנו גם פונה לקהילות עם ישראל – לעלות לארץ.

 

רבנו-אור-החיים הק',

מיישם את הפס' על הגאולה.

 

"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ

וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו,

וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"

(ויקרא 'בהר'. כה, כה).

 

"פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל… ואמר: 'וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ', ירצה על משכן העדות {בית המקדש} אשר הוא אחוזתו יתברך, שבו השרה שכינתו.

 

ובעוונותינו, נמכר הבית {חורבן בית המקדש} ביד האומות…  {כפי שקרה בעבר בחורבן המקדש, וקורה לצערנו גם כיום, כאשר בית המקדש לא נבנה מחדש, והר הבית נשלט בידי הישמעאלים, אותו הפכו ל"שיקוץ שומם" כדברי דניאל (יב. יא) לאור פירושו של רב סעדיה גאון, כפי שיוסבר בהרחבה בספר, בפרק על גלות ישמעאל}, והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה', על דרך אומרו "בקרובי אקדש" (ויקרא י, ג)…

 

{הצדיק מכונה אח כדברי הזהר (ויקרא כב ע"א): "וקודשא בריך הוא משתעשע בגינתא דעדן {בגן עדן}… ולא עוד אלא דאלין אקרון – אחים ורעים ליה {הצדיקים קרויים אחים ורעים לקב"ה}, דכתיב בתהלים (קכב, ח):

"לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי,

אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"

 

והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם {ע"י הצדיק החייב לעורר את בני אדם לגאולה}, ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ  גולים מעל שולחן אביכם {בית המקדש}. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם – הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד…

 

ועל זה עתידים ליתן את הדין

כל אדוני הארץ גדולי ישראל,

{שאינם עושים די למען הגאולה},

ומהם יבקש ה',

עלבון הבית העלוב"

 (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק',

מעביר את תוכן הפס' הנ"ל מהמישור הפרטי בו אדם נאלץ למכור את אחוזתו, ובא גואלו הקרוב וגואל את השדה, למישור הלאומי אמוני בו עמ"י, אחרי שחרב מקדשו וגלה מארצו, חייב להתעורר ולפעול למען גאולתו, כאשר בראש המיזם הגאולי, חייבים לפעול מנהיגי העם  – "אדוני הארץ גדולי ישראל", כדברי קדשו.

 

בעל "מנחת אלעזר ממנונקאטש (דברי תורה מהדו"ת אות ק') הביא ראיה ניצחת מדברי רבנו אור החיים הק' הנ"ל, שיש לדבר על הגאולה ברבים, ויוצא נגד אלה האומרים שעדיף שלא לדבר על הגאולה ברבים, כי זה מביא לידי יאוש.

אדרבה, ע"י שאינם מזהירים על הגאולה, הם יתייאשו לגמרי, ולא יתקנו מעשיהם, כדי לקרב את הגאולה ("כל הכתוב לחיים" כרך א' עמ' רכט).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פונה לקהילות בגולה, ומזרז אותן לעלות לארץ ישראל.

להלן קטע קצר ממכתב ששלח לקהילת קסלי לעלות לארץ:

 

"כי קול יצא מלפני ה',

בלב כל בחירי המוני

 עם אלוקי אברהם.

 

נאספו ממזרח, הללו בלב ים,

והללו ממדבר הרים,

להתגולל בעפרה ובקדושתה,

 ולומר די לצער השכינה…

 

קומו ונעלה אל הר ה',

 שם נתוועד על התורה,

 כדי לרומם דגל התעודה".

 

עבד ה' ויראיו –

חיים ן' עטר. לסדר

'ואתה ת'צ'ו'ה' תק"א.

 

 

 

 

עמ' חדש

"כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ – וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ".

הגאולה יכולה לבוא מתוך "כביסה" ברחמים – 'יַּיִן לְבֻשׁוֹ',

או "כביסה" – מתוך דם, יזע ודמעות – 'עֲנָבִים סוּתוֹ'.

(רבנו-אור-החיים-הק'. בר' מט, יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מדבר לדורנו – דור אחרית הימים.

הגאולה יכולה לבוא באחת משתי דרכים: מתוך ניסים ונפלאות, או מתוך יסורים, כפי שקורה בימינו.

 

התורה משתמשת בדימוי של ניקוי עוונותינו, ע"י מכונת כביסה.

המכונה הראשונה – עובדת על בסיס יין – "יינה של תורה". כאשר עוסקים בתורה, ניקוי העוונות המעטים, יהיה יותר קל, ותהליך הבירור באחרית הימים, עליו מדברים הנביאים, יחזקאל, זכריה, ודניאל, יהיה יותר קל:

 

"יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים,

וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים

וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים,

וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י).

 

המכונה השניה {גרמנית'!!} – עובדת על בסיס דם, כדי להסיר מעלינו את כתמי עוונותינו. התהליך מלווה בדם יזע ודמעות, כפי שקורה בימינו.

כאשר רודפים את "יינה של תורה", חוטפים במקומו "דַם עֲנָבִים"- במקום מיץ ענבים.

 

המלחמה שלנו נגד האיראנים, החמאס והחיזבאללה וכו' – מתחילה בשמים, וכל עוד שלא מכריעים את השר שלהם למעלה בשמים, ע"י עיסוק בתורה והליכה בדרכיה, לא נוכל לנצחם למטה. המלחמה שלנו נגד כנופיות הטרור החמאסיות, נמשכת מעל שנה ושמונה חודשים, בניגוד לתורת השכל הישר. אלה בסך הכל לוחמי גרילה, ללא טנקים ומטוסים וכו', כאשר מולם, מתייצבת מעצמה צבאית.

 

יעקב אבינו, רק לאחר שנאבק עם שרו של עשיו, ומנצח אותו, הוא זוכה לנצח את עשיו, ללא יריה אחת. עשיו אף מחבק אותו, למרות שבא עם 400 חיילים, כדי לחסלו

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ,

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בר' לב, כה – כו):  

 

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בר' לג, ד – ח"י).

 

יעקב אבינו יצא "בזול" מהמאבק עם עשיו {פגיעה קטנה בכף הירך}.

מאוחר יותר, הוא הבריא ממנה לגמרי:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם" – שָׁלֵם בגופו ובממונו. כדברי חז"ל.

 

זה הדגם למאבקנו נגד אדום,

וגם נגד ישמעאל בדורנו.

 

דרך א' -'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ':

היין – רומז לעסק התורה כדברי חז"ל לכתוב: "הביאני אל בית היין" (ש. השירים רבה ב).

אם עם ישראל יעסוק בתורה וילך בדרכיה, הגאולה תבוא מתוך ניסים ונפלאות.

 

הביטוי 'לְבֻשׁוֹ', מסמל מלבוש עליון האמור להיות מהודר כמו מעיל, ולכן הוא מסמל את הגאולה מתוך חסד ורחמים, בבחינת הכתוב בדניאל (ז, יג):

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא…".

 

וכלשון קדשו:

"גלות רביעית שבו יגלה הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל – מצות עסק התורה. וזולת זה, יתעכב מבוא. ולזה רמז באומרו: 'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ'.

 

פירוש: כי כוחו של המלך המצופה 'שילה' {מתוך הפס' "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו – עד כי יבוא שילה". בר' מט, י}, שמו הוא בחינת עסק התורה, שיעסקו ישראל ביינה של תורה.

ועיין מה שפירשתי בפס' "הביאני אל בית היין" (ראשון לציון שיר השירים ב, ד), שם מדמה רבנו, בין ארבע ההנאות מהיין – אכילה, שתיה, ריח, שמחה, לבין ארבע הדרכים בלימוד תורה:

פרד"ס = פשט {אכילה}, רמז {ריח}, דרש {שמחה}, סוד {שכרות}.

ואמר כי באמצעותה יהיה לבושו, שהוא כינוי למלכות, נכון אליו ללובשו".

 

דרך ב' – 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ':

רומז לגאולה מתוך יסורים, בבחינת הכתוב בנביא זכריה (ט, ט):

גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן,

הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם,

 

הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ,

 צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא,

עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

 

וכלשון קדשו:

"ואומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ'. נתכוון לומר, כי אם יגיע זמן הגאולה, ולא ימצא יין. פירוש, שאין בנו תורה – תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון {צרות} האומות לישראל. כאומרם ז"ל:

כי כשיגיע קץ הנחתם, ולא יהיה בישראל זכות לגואלם – יעמיד להם מלך קשה כהמן (תענית פ"א ה"א. כדברי רבי אליעזר הגדול לרבי יהושע בן חנניה. מלך – לאו דווקא, אלא גזירות קשות, כמו הטרור החמסי והאיראני).

 

והוא אומרו 'וּבְדַם עֲנָבִים', כי באמצעות היסורין, יזדככו הנפשות, ויתבררו ניצוצות הקדושה, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא שזו מלאכתו נאה {ע"י התורה}, וזו מלאכתו בלתי נאה {ע"י יסורין} וכו'.

 

ניתן לדמות את תהליך הגאולה,

לכיבוס במכונת כביסה:

'כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ' – כביסה ע"י "יינה של תורה" – מתוך חסד ורחמים, ניסים ונפלאות,

'וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ' – כביסה ע"י "דַם עֲנָבִים", מתוך דַם יזע ודמעות, בדמותם של מחבלים צמאי דַם יהודים,  המקיפים אותנו מכל עבר, עד שנשוב בתשובה לאבינו שבשמים.

 

בינתיים, מכונת הכביסה הלאומית,

עובדת שעות נוספות על בסיס דם, יזע ודמעות, עד שנשים בראש מעיינינו את "יינה של תורה", והליכה בדרכיה.

(הדימוי למכונת כביסה, נלקח ממאמרו של הרה"ג אמנון סבג, בעלון "משכן שילה).

 

עמ' חדש

 

הגאולה – בבחינת 'אֲחִישֶׁנָּה'.

 

"חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא ,

וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה.

 וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי" (דניאל ז, יג).

 

תרגום הפס': רואה הייתי בחזיונות הלילה,

 והנה עם ענני השמים כבן אדם מגיע.

 ופירשו רב סעדיה גאון, רש"י ומצודת דוד,

 שהכוונה למלך המשיח.

 

על החשת הגאולה, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "ואני ה' בעתה – 'אֲחִישֶׁנָּה' (ס, כב),

 אומר רבנו-אור החיים-הק'.

 

וכלשון קדשו:

אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בזוהר, גאולת אֲחִישֶׁנָּה בזכות ישראל" (במ' כד, יז).

 

רד"ק מסביר את הפס' " אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" – "כשיגיע עיתה – אֲחִישֶׁנָּה,  לגומרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה, עד כלותה".

רד"ק מציין גם את הפירוש בגמרא בשם רבי יהושע בן לוי:

זכו – אֲחִישֶׁנָּה. לא זכו – בְּעִתָּהּ

 

המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אֲחִישֶׁנָּה, לא מתייחס לזמן הגאולה, אלא על צורתה, וכדברי קדשו: "בבוא העת המיועדת, אעשה הדבר בזריזות". וכן כדברי רבי אברהם אבן עזרא ומצודת דוד.

הפרשנים הנ"ל מתייחסים לפועל ח.י.ש, שורש המילה אחישנה. כמו בגאולת מצרים, כאשר הגיעה העת, מיד הקב"ה גאל אותם.

 

רש"י מציין את הגמרא (סנ' צח):

"זכו – אחישנה.

לא זכו – בעיתה".

כלומר, קיימות שתי תקופות שונות ליישום נבואת הגאולה, דבר התלוי בעם ישראל. ככל שיהיו ראויים מבחינה רוחנית, הקב"ה יחיש את הגאולה בבחינת אֲחִישֶׁנָּה, ויקדים אותה.

 

כידוע, הנבואות ניתנות ליישום בדרכים שונות, זה תלוי בעם ישראל. כלומר, הנבואה עשויה להשתנות בהתאם למעשינו מול בוראנו, כפירושו של רד"ק לדברי חז"ל: "אין מזל לישראל". אנחנו מעל המזל, כמו נוזל המשנה צורתו בהתאם לסוג הכלי אליו יצקנו אותו, כך הנבואות יכולות להשתנות לאור מצבנו הרוחני, בבחינת דברי חכמים: 'רק נבואות שהוצרכו לדורות נאמרו'.

 

כדוגמא,  נציין את נבואת יונה הנביא על נינווה: "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת".

לאחר שחזרו בתשובה, נינווה לא נחרבה.

 

באותו הקשר, ניתן להשוות את נושא הסתירה כביכול, בין 'בעיתה' ל'אחישנה', עם דברי רבי חייא לרבי שמעון בן חלפתא בבקעת ארבל, כאשר החל השחר להאיר: 'כך גאולתם של ישראל קמעא קמעא' (ירושלמי ברכות ד ע"ב).

 

מצד שני, מלאכי (ג, א) אמר:

שהמשיח יבוא 'פִתְאֹם':

"הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי

 וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי,

 

וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ

הָאָדוֹן {מלך המשיח}

אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים,

 

וּמַלְאַךְ הַבְּרִית {אליהו הנביא}

אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים

הִנֵּה בָא, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת"

 

הסבר הסתירה כביכול:

הגאולה באה קמעא קמעא כדברי רבי חייא, אבל לעיתים קיימים דילוגים מהותיים בתהליך הגאולה, כמו איחוד ירושלים בכ"ח באייר, הקמת המדינה בתש"ח באישור האו"ם, כפי שהיה בבית שני ע"פ רישיון כורש (עזרא א, א).

וכן כפי שהיה ביציאת מצרים ע"פ אישור פרעה, שרק אחרי שאישר לצאת בליל ט"ו בניסן אחר מכת בכורות והקרבת קורבן פסח, הם יצאו. כך שלא עוברים על מדרש איסור שלוש השבועות – 'שלא יעלו בחומה' בניגוד לאומות (כתובות קיא, ע"א).

כדאי לציין, שלאיסור שלוש שבועות, המופיע כמדרש אגדה, אין תוקף הלכתי, והרמב"ם והפוסקים, אינם מזכירים אותו.

 

בימינו, זכינו לשפע כלכלי וקיבוץ גלויות, בקנה מידה עצום, כפי שלא היה בהיסטוריה היהודית, דבר המתכתב עם שני הסימנים הראשונים לתהליך הגאולה (מגילה יז ע"א), ועל פי שתי הברכות בתפילת שמונה עשרה:

ברכת השנים – שפע כלכלי,

ו"קיבוץ גלויות" –

כ-8 מיליון יהודים בארץ.

 

וכן ברכת "בונה ירושלים" – ההולכת ונבנית, ומתפתחת בקנה מידה עצום, והופכת לעיר הגדולה מבחינת מספר תושביה בארץ ישראל. וכן להתפתחות הביטחונית, הכלכלית והמדעית, ומעל לכל ההתפתחות התורנית, כפי שלא היה מעולם בארץ ישראל.

 

כל זה מצביע על תהליך מואץ של תהליך הגאולה, בו עם ישראל משמש כאור לגוים בבחינת הכתוב:

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים

כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט, ה).

 

בלעם מדגיש שחזונו הנבואי,

דן באַחֲרִית הַיָּמִים,

 

"וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי – לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה

הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ – בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במ' כד, יד).

 

בעל הטורים,

מתייחס לתוספת המילים 'וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן' ע"י בלעם בנאומו הרביעי, מילים שלא נאמרו בשלושת הנאומים הקודמים:

 

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה,

נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

"אמר "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", לפי

שרצה לגלות ימות המשיח".

  

הרמב"ן מרחיב את היריעה:

"והנבואה הזאת {של בלעם} לימות המשיח היא… ועתה בנבואה הזאת הרביעית – יוסף לראות ענין המשיח… ואמר שזאת עצת ה' – להיות בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

 

הרמב"ן מדגיש את עוצמת הנבואה הנ"ל, בכך שבלעם הוסיף את הביטוי: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במ' כד, טז)

הרמב"ן: "והוסיף לקרוא עצמו "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", והאומר כך "יודע אני דעת פלוני", ירצה לומר שהוא מכיר ממנו מה בליבו, הדברים שלא יגיד בפיו. וכן זה יכוון לומר שהוא יודע, ויאמר עתה מה שיש בדעתו של אל עליון לעשות בעולמו – בסוף כל הימים".

 

הרמב"ן אף מוסיף: "וזה כעניין שנאמר (בישעיה סג, ד):

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

 

הרמב"ן מביא את המדרש (קוה"ר יב י):

"ואומרו 'ליבא לפומא – לא גלי'. והנה אמר הכתוב כאן: "וישא משלו ויאמר", ולא הזכיר שהיה זה בנבואה, כאשר הזכיר בשלוש הפעמים הקודמות, כי כיון שאמר:

"נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל,

 וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן,

 

 מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה

 נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' כד, טז).

 

כידוע שהייתה עליו יד ה',

כאמור בפעם השלישית".

 

מדברי המדרש לפס':

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי,

וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה".

לומד הרמב"ן, שהקב"ה גילה את מועד הגאולה והנקמה ברשעים באחרית הימים, רק לליבו, בבחינת – 'ליבא לפומא – לא גלי'. כלומר, איש לא ידע מתי זמן הגאולה.

 

הרמב"ן  לומד מדברי בלעם:

"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", שבלעם הגיע למדרגה גבוהה בנבואה בנושא הגאולה באחרית הימים, שרמז בדבריו, שהבין כביכול "דַּעַת עֶלְיוֹן". כלומר, מה שהקב"ה  חשב בליבו על מועד ותהליך הגאולה – וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה", והנקמה באויבי ה' לפני הגאולה – כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי".

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר על כך, שמועד הגאולה ידוע רק לקב"ה, ושום אדם לא ידע את התאריך המדויק של הגאולה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בר' א, ג): "הוא אור הגאולה העתידה המופלא. ואומרו "וַיְהִי אוֹר", על דרך אומרם בתיקוני הזוהר: 'ויהי רז – אור בגימטריא רז' {= סוד} (זהר חדש בר' יב ע"ב).

 

וכלשון קדשו:

"הכוונה, שגזר ה' יתעלה שמו – שאור זה של מלך המשיח {שיבוא באחרית הימים במסגרת הגאולה בְּעִתָּהּ דרך הטבע} – לא יתגלה בעולם {תאריך הגאולה} – ויהיה סוד טמון אצלו, כאומרם (תיקוני הזוהר. תיקון כא) לליבי גיליתי -מליבא לפומא לא גלי".

 

הסיבה לכך שקץ הגאולה האחרונה לא נתגלה, בניגוד לגלות מצרים שם נאמר במפורש לאברהם:

 "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם,

 אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בר' טו, יג).

 

 וכן בגלות בבל, נאמר לירמיה (ירמיה כט, י) שהגלות תימשך שבעים שנה:

 

"כִּי כֹה אָמַר יְהוָה,

 כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל

שִׁבְעִים שָׁנָה, אֶפְקֹד אֶתְכֶם,

 

 וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב,

 לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה",

 

 מפני התיקון השלם שצריך להיות בגאולה האחרונה שלנו, ונפילת הסיטרא אחרא, בניגוד לשתי הגאולות הקודמות, שהיו זמניות.

 

לאור דברי קדשו,

חשוב מאוד לזכור ולהזכיר, שאיש לא יוכל לנבא את התאריך המדוייק של הגאולה,

אבל כן ניתן ללמוד על תהליכי הגאולה, ואיך ניתן לזרז אותה, כפי שנביא בהמשך בדברי הזהר הק' (וירא קיח, ב), וכן בדברי רבנו-אור-החיים-הק', על פי חזון בלעם (במ' כד, יז. ומקורות אחרים).

 

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר:

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם,

 

אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בר' מט, א).

 

יעקב אבינו ניסה לגלות לבניו את הקץ, אבל נסתם ממנו משמיא. ובמקום זאת, הוא ברך אותם.

מצד שני, הקב"ה רמז להם ולנו במה תלוי הקץ – באחווה, שלום ורעות בתוך עם ישראל, כדברי רבי יעקב אביחצירא, ורבי דוד אזוג הכהן ממרוקו לפס' הנ"ל, כדלהלן:

 

רבנו יעקב אביחצירא: 

"מתוך שנסתם מיעקב אבינו הקץ, התחיל לומר במה הוא תלוי, בשלום ובאחווה שישררו בניהם. שאמרו: גדול השלום, שעבורו אין מידת הדין נוגעת באדם (ע"פ תנחומא צו, ז).

 

 ואין השטן נוגע בו (ספרי נשא מ"ב), ולא גלו אבותינו עד שהניחו השלום, ותפסו במחלוקת. והוא ניתן לבעלי תשובה, כדברי הנביא ישעיהו:

"שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,

 אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו" (נז, יט).

 

הכתוב מקדים את הרָחוֹק שהתקרב וחזר בתשובה, ורק אח"כ מזכיר את הקָּרוֹב . ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום. ועל ידו תבוא הגאולה, וזהו שנאמר "האספו… הקבצו" {עם ג' תיבות} "משיח" = 358 (פיתוחי חותם. בר' מט, א – ב).

 

רבי דוד בן ברוך אזוג הכהן

המלומד בנסים מרבני מרוקו:

 "הגאולה תלויה בכך שתסתלק שנאת חינם בינינו. ולא נתארך הקץ ולא נתעלם, אלא בשביל זה. וחמורה מצוה זו מכל המצות שבתורה.

 

גם חמורה מצוה זו –  שעובר עליה בכל רגע ורגע, שאם אחד בלבד ישנא אותו, הרי באותו יום יש כמה אלפי רגעים, ובכל רגע ורגע הוא עובד על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ועל 'ואהבת לרעך כמוך'. ואם יעלה האדם על ליבו דבר זה – אין ספק שיתגבר על יצרו, ובפרט אם יכיר וידע שהגאולה תלויה בזה, בוודאי שיקום ויתגבר כארי" (רבי דוד בן ברוך, בספרו 'לדוד ברוך').

 

 

עמ' חדש

 

תהליך ראשית תהליך הגאולה משנת ה'ת"ק {1,740},

בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 ומשנת ה'ת"ר {1,840} – בתורת הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

פתח את עידן העליה לארץ ישראל בקבוצות מאורגנות, ולא רק של עליית יחידים כפי שהיה עד כה, כמו עליית הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו וכמה מתלמידיו כמו רבי שלמה הלוי אלקבץ וכו', הרדב"ז, האר"י הק', רבי חיים ויטל, רבי חיים אבולעפיה וכו'.

 

רבנו היה הנחשון והחלוץ הראשון לפני המחנה, כאשר עלה לארץ ישראל בראש תלמידיו הרבים ובני ביתם, כדי לקרב את הגאולה.

הם יצאו מליוורנו שבאיטליה ביום כ"ח אב תק"א – 1741, ולירושלים הגיעו  ביום ט"ו אלול תק"ב – 1742, לאחר שהייה בעכו, בגלל מגפה שהייתה בירושלים.

 

רבנו רואה בשנת ת"ק = 1,740 כשנה בה נפתחו שערי תהליך הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל.

שנת ת"ק היא תחילת השעה הראשונה של אור בוקר יום השישי באלף השישי, בה החלה רוח אלוקים לפעם – רוחו של מלך המשיח.

 

הגאון מווילנא כותב ששנת ה'א ת"ק 1,740 היא "סף דאתחלתא" של הגאולה. במילים אחרות: 'אתחלתא דאתחלתא של הגאולה',

 אבל שנת ה'א ת"ר 1,840 היא זמן אתחלתא של הגאולה ע"פ (הזוהר הק' ח"א קיז):

"כאשר יבוא האלף השישי… בשנת שש מאות לחיי נח, נבקעו מעיינות תהום רבה… וכדין לזכור ברית עולם – שהיא כנסת ישראל, אותה יקים מעפרא, ויזכור אותה…".

 

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ,

 בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו" (בר' ז, יא).

 

על הפס' הנ"ל אומר הזהר

(חלק א קיז, א. בתרגום חופשי):

 

"במאה השישית לאלף השישי {שנת ה'ת"ק. 1840}, יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתוקן, כדי להיכנס לאלף השביעי".

הזהר הק' מתייחס לשתי תגליות שיתרחשו בתקופת המאה השישית לאלף השישי – משנת ה'ת"ר, 1,840 למניינם ואילך:

 

הראשון – "שערי החכמה למעלה",

רומז לחוכמת התורה.

השני – "מעיינות החכמה למטה",

רומז לחכמת המדע.

כל זה משמש כהכנת העולם לביאת משיח.

 

אכן, משנת ת"ר ואילך,

חלה התפתחות עצומה בעולם,

בשני התחומים הנ"ל:

 

"וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחו",

נפתחו שערי חוכמת התורה.

 

מאותה תקופה, התפשטה תורתם

של שלושה ענקי רוח,

שעסקו בתורת תהליכי הגאולה לאור פנימיות התורה, כמו הזוהר הק' וכתבי האריז"ל, ובראשם – העליה לארץ ישראל, כמרכיב מהותי בתהליך הגאולה, כדברי הגמרא (מגילה יז ע"א).

וכן, כברכת 'קיבוץ גלויות' בתפילת שמונה עשרה, ברכה אותה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה, כחלק חשוב בתהליך הגאולה.

 

""פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

אליהו הנביא חי לעולם,

והוא זה שיבשר לנו על הגאולה:

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא,

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה – הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג, כג)

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

 

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

 

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

 

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר:

 "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם,

 וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. 

 וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ;

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי".

 

 מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס. 

א.  ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.

ב.  קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר:

"קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו,

שהיו לאליהו הנביא.

 

להלן חלק קטן מהשיר המתאר

את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

 

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות:

נפש, רוח ונשמה,

ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

 

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

 

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

 

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

 

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב))}}

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו-אור-החיים-הקדוש בהר הזיתים, עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה. פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים. לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות, חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,  ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר". הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.  למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –  והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי. לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.  אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים. הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק', ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

 הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב: "באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר. כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,  ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק', מתקבלות ועושות פרי, בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה.

 

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ,

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

 נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ"

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…"

רבנו-אור-החיים-הק'

(דברים. כו, א).

 

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן.

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל

יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם…

 

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – לָרֶשֶׁת אֹתָהּ,

 

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם,

 וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם – לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם,

 וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם – עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ

 

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם – אֶעֱשֶׂה לָכֶם"

(במדבר. פרשת מסעי. לג, נא – נו).

 

בתום מ"ב מסעות בני ישראל במדבר, שנמשכו ארבעים שנה, עם ישראל מגיע ל"ערבות מואב על ירדן יריחו" (דב' לו, , יג), לקראת הכניסה לארץ ישראל.

הקב"ה מבקש ממשה רבנו, להנחות את עם ישראל איך לכבוש את הארץ, ואיך לנהוג עם האוכלוסיה הפגנית אלילית, כדי שיוכלו להתיישב בה (במ' לג, נב – נג):  

 

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ

 וִישַׁבְתֶּם בָּהּ,

כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ,

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

 

פסיקת רמב"ן בהוספותיו, לספר

המצוות לרמב"ם (מצות עשה ד):

 

"שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם, ליצחק וליעקב – ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה, והוא אומרו להם:

 

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ.

 כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במ' לג, נג–נד),

 

ופירט אותה להם במצוה זו

כולה – לגבולותיה ומצריה…

והראיה שזו מצוה,

אומרו יתעלה בענין המרגלים:

'רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ,

 

עֲלֵה רֵשׁ – כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר

יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ,

אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דב' א, כא).

 

אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

 

הרמב"ן כותב בפירושו לתורה:

'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ'.

על דעתי זו מצות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'… כי הכתוב הזה הוא מצות עשה, ויחזור על המצוה הזו במקומות רבים (דב' א, ח):

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ.

בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ,

 

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם,

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,

לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם".

 

בדברי הרמב"ן,

ישנם שלושה חלקים למצוה:

 

א. כיבוש הארץ וירושתה,

ולא תהיה בידי אומה אחרת.

ב. ישוב הארץ, על הכלל והיחיד.   

ג. המצוה נוהגת בכל הדורות.

 

מצוה זו של ישוב הארץ כדברי הרמב"ן לעיל, וכדבריו המסכמים של ה"פתחי תשובה", 'המאסף לכל המחנות' על דברי השו"ע (אבן העזר סימן ע"ה סעיף קטן ו):

 

"כל הזמנים שווים למצוה זו,

וכן מבואר בכל הפוסקים

ראשונים ואחרונים".

 

"ישיבת ארץ ישראל, שקולה

כנגד כל המצוות שבתורה".

(ספרי ראה נ"ג. תוספתא ע"ז ה, ע"ב).

 

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל.

כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה. שנאמר (ויקרא כה לח):

"אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

וכן אמרו בתוספתא (ע' זרה. ה, ב).

 

וכן פסק הרמב"ם

"לעולם ידור אדם בארץ ישראל,

אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל היוצא לחוצה לארץ – כאילו עובד עבודה זרה" (הל' מלכים ה, יב).

 

רבים מהאחרונים סוברים,

שגם לדעת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב הארץ, היא אכן מצות עשה, ולא מנה אותה בספר המצוות, מהסיבה הבאה:

"היא כלולה מכל המצוות, וכוללת כל התורה, וכל קביעת המועדים וראשי חודשים וכל מצוותיה תלויין בה… וכן כל חיות האומה תלויים בה. אם כן היא מצוה כוללת ולא פרטית. על כן, אינה באה בחשבון המצוות, שבאה לחשוב רק מצוות פרטים…", כדברי הרב יששכר טייכטל, (אם הבנים שמחה. עמ' קנד).

 

וכן הרצי"ה קוק (לנתיבות ישראל).

"רבנו הגדול הרמב"ם לא פירט ופירש את זה בתורת מצוה חיובית מפורשת, לפי המבורר בדבריו בספר המצוות מצות עשה קנ"ג – "שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, כמו "והתקדשתם והייתם קדושים – הם צווים לקיים את כל התורה…

 

כי קיומה של כל היהדות כולה, לכל ממשות מעשיותה, הוא קשור לגמרי בהתקיימותה בתוך היישוב אשר בארץ ישראל… וכן מבוארים הדברים בלשונו של רבנו-האור-החיים זצ"ל על התורה, בסוף פרשת ניצבים: 'כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה".

 

רבנו-אור-החיים הק':

אומר שישיבת הארץ,

היא מצוה כוללת כל התורה.

לאור הפס' הבא (ניצבים ל, כ).

 

"לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ,

 

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ

לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב

לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ)

 

וכלשון קדשו:

"והוא אומרו ואומרו 'וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ', ואומרו  'לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' וגו' – כאילו אמר ולָשֶׁבֶת וגו'. ודבר זה גם כן הוא – מהשגת השלמות – כי ישיבת הארץ – היא מצוה כוללת כל התורה.

צא ולמד ממאמרם ז"ל: שכל ההולך בה ארבע אמות – יש לו חלק לעולם הבא – שכולו חיים, כדברי רבי יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

 (כתובות קיא ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק'

אומר בראש פרשת  'כי תבוא':

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה,

וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" (דב' כו, א).

 

"אמר 'וְהָיָה' – לשון שמחה.

להעיר שאין לשמוח,

אלא בישיבת הארץ…

ונראה שכוונת הכתוב: שיצו ד' מצוות:

 

אחד – שידע בליבו, כי לא בכוחו ולא בעצם גבורתו בא לרשת הארץ – אלא מתת ה'. {ולא ע"י "כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה", כדברי הגנרלים}.

והוא אומרו: 'אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ – נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. ודקדק לומר 'אֱלֹהֶיךָ', להעיר שעל מנת שיקבל אלהותו עליו, והוא 'נותֵן'.

שניים – להוריש את הארץ מיושביה – הגם שיש לו דבר המספיק לו בארץ, אף על פי כן, יגרש אויבי ה' מארצו – והוא אומרו 'וִירִשְׁתָּהּ'.

שלישית – ישיבת הארץ שהיא מצוה בפני עצמה {בנוסף למצות ירושת הארץ וכיבושה}. וכמו שמצאנו כמה הפליגו רבותינו ז"ל במצות ישיבת הארץ.

רביעית – הבאת ביכורים – כאומרו בהמשך 'ולקחת מראשית כל פרי האדמה".

 

הרב יששכר שלמה טייכטל

(אם הבנים שמחה"), אומר:

"אמנם גם לפי דעת הרמב"ן {שכחת העשין, המצוה הרביעית} שחשב זאת למצות עשה,

מכל מקום, בעיקר המצוה, אינו אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…,

 

ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר (ישעיהו נו, ח):

"נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".

 

ועיין (יבמות סד ע"א) שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן אנשים פחותי ערך, הן בינונים, הן בישרים בלבותם – קרוב לוודאי שהתנוצץ רוח הגאולה" – כמו בדורנו.

 

בתשובתו, מציין בעל "אם הבנים שמחה", שהעתיק מדברי תשובות בעל "ישועות מלכו" – הרב ישראל יהושע מקוטנא לרבי מקוצק, בענין מצות ישוב ארץ ישראל.

 

וכן "אבני נזר",

(הלכות ישיבת הארץ. יו"ד סימן תנ"ד. מצוה תכליתית),

הסובר שוודאי ישנה למצוה זו גם לדעת הרמב"ם, ולא מנה אותה בספר המצוות, משום שכאשר ישנן שתי מצוות, האחת אמצעי, והשניה תכליתית, הרמב"ם מונה את האמצעי ולא התכליתית.

דוגמא לכך: הרמב"ם לא מנה את מצוות הארון והכפורת במשכן, כיוון שהן התכלית של מצות הקמת המשכן, אותה כן מנה.

 

גם פה, הרמב"ם מנה את מצוות החרמת שבעת העמים שהוא אמצעי, ולא את ישוב הארץ, שהיא המצוה התכליתית.

 

 וכך מסכם את תשובתו:

"העולה מזה שאין סמך כלל מהרמב"ם לומר שאינו נוהג בזה הזמן, והדבר ברור שנוהג בזה הזמן…".

 

בתשובתו, הוא דוחה כרבים אחרים, את דעת בעל "מגילת אסתר" הסובר: "שמצות ירושת הארץ וישיבתה, לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות עד ביאת המשיח".

הוא טוען שבעל "מגילת אסתר", ראה רק את דברי הרמב"ן, ולא ראה את המקור בספרי (פרשת ראה נ"ג) האומר: 'ישיבת ארץ ישראל – שקולה ככל המצוות" וכו'.

 

הארה והערה:

 

השבח לבורא עולם,

הדור שלנו זכה בסייעתא דשמיא,

לכבוש את ארץ ישראל וליישבה

 מדן ועד אילת, ומהים ועד הירדן.

 

מצות כיבוש ארץ ישראל וישובה,

רחבה היא מיני ים,

והשתדלנו להביא בעיקר,

את תמצית הדברים.

 

 

 

 

 

לקראת ט' באב, מאמר בנושא

 הציפיה לבניין בית המקדש.

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור בעז"ה:

 

"להתהלך באור הגאולה –

בתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים".

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

 

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

(ש"ב ז. ו, ז).

 

 גם כיום אחרי 1,955 שנה,

אין לקב"ה בית בהר קודשנו!!

עלינו להתפלל לבוראנו שיגאל

 את מקדשנו ואותנו, אמן סלה.

 

        "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח)

 

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם

 לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם,

           "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' י"ב, ה)

 

'תִדְרְשׁוּ' – כשנדרוש ונתפלל מעומקא דליבא

על השכנת השכינה ובנין בית המקדש – 'לְשִׁכְנוֹ', 

הקב"ה יקים מקדשנו, ויזכה אותנו – 'לבוא שָׁמָּה'.

 

מבוא:

רבנו-אור-החיים-הק'

מתאר את החוויה הרוחנית הקדושה והנשגבה אותה ניתן להשיג, כאשר בית מקדשנו יכון על מקומו והיכלו בהר קודשנו, דרך הפס' הדן בהקרבת קורבן שלמים, קורבן בו שותפים הקב"ה, הכהן והמקריב עצמו – קורבן העושה שלום בין כולם.

לכן, עלינו להתפלל לבורא עולם שיחיש את גאולתנו ובניין בית מקדשנו.

 

את זה לומד רבנו מהפס' הבא:

"וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם"

(ויקרא. פר' אחרי מות. יז, ה).

 

רבנו שואל: מבחינה תחבירית, המילה 'אוֹתָם' החותמת את הפס', צריכה להיות אחרי המילה 'וְזָבְחוּ', כך שבפס' יכתב כך:

'וְזָבְחוּ אוֹתָם – זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה'.

כלומר, הם זובחים ומקריבים את קורבנות השלמים לה'.

 

בתשובתו, רבנו מתאר את חיבת הקודש של הקב"ה לעם ישראל – כאב לבנו, כאילו הקב"ה והמקריב, אוכלים יחד על שלחן אחד.

את זה לומד רבנו, מכך שהמילה 'אוֹתָם' מופיעה בסוף הפס', לכן יש לייחס אותה לישראל – מקריב הקורבן. וכך יש לנו את המשולש: הקב"ה, ישראל המקריב והכהן – השותפים בקורבן.

לעומת זאת, אם הייתה נכתבת בתחילת הפס' – 'וְזָבְחוּ אוֹתָם', היינו מייחסים אותה לקורבנות השלמים אותם הם זובחים ומקריבים, ולא לישראל המקריב.

 

וכלשון קודשו:

"ואולי שנתכוון האדון להראות חיבת הקודש אשר חיבב עמו, ואמר כי זבחי שלמים הם קורבנות בשולחן אחד – יחד בנים ואביהם. והוא אומרו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם', וחוזרת תיבת 'אוֹתָם' לבני ישראל הזובחים, האמורים בתחילת הכתוב – {'וְזָבְחוּ אוֹתָם'}, לא לנזבחים".

 

כלומר, הביטו 'שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם'– מורה על השלמות הרוחנית לה זוכה המקריב קורבן שלמים לה', וזו דרגה גבוהה של דבקות בעבודת ה', בבחינת הכתוב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם,

חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דב' ד, ד).

 

רבנו ממשיך לתאר בסגנון שירי ופיוטי, את החוויה העמוקה והקירבה היתירה בין הקב"ה לעם ישראל – כמו בין אב לבנו, דרך הקרבת קורבן שלמים בבית המקדש:

 

"ועל דבר זה לבד, תתנתק הנפש מנרתיקה {מרוב חוויה רוחנית}, ותקוו לעבודת האל במסירת נפש, מבלי הרגש להפלגת עריבות הנרגש, בבחינת אהבתו יתברך בנפש המרגשת נועם חיבתו.

וכל זה, קטן הוא למתחייב לנו עשות, לערך המוקדם ממנו יתברך, בבחינת שעשוע חיבובנו ורוממות אשר רומם עם קדשו".

 

פירוש דברי קודשו:

כלומר, כלל הציוויים שציווה אותנו בורא עולם, אמורים להיות קלים לביצוע בעינינו, לעומת החוויה הרוחנית, אותה ניתן להשיג מהקשר הרוחני שלנו לבורא עולם. מעין גן עדן עלי אדמות.

 

וכל זה יקרה, בתקופה שבית המקדש יבנה בעזהי"ת, דבר שאיננו יכולים להשיג כיום ,כאשר בית המקדש בחורבנו, והר הבית בשיממונו.

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

חייבים להתפלל בייתר שאת, על בניין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד, דבר שיזכה אותנו בקרבה רוחנית גבוהה לאבינו השמים, כמו בין אב לבנו.

(ברכת ה' לידידי וחברי, הרב דוד דדון שליט"א – הבקיא במעיין תורת רבנו אור החיים הק', שהפנה אותי למקור הנ"ל בדברי רבנו).

 

הרעיון הנ"ל של הקשר הרוחני העמוק בין הקב"ה לעם ישראל, מופיע רבות בתורת רבנו-אור-החיים- הק', כמו בפרשת נדב ואביהוא, שם אומר רבנו:

"נקרבו לפני אור עליון בחיבת הקודש… מתוך דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות".

{להרחבה, נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון, פרשת 'אחרי מות' – עמ' 488 – 492}.

 

וכן בדברי רבנו בפרשת 'בחוקתי' לפס' (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם"

 שם אומר רבנו:

"על דרך אומרו 'אהל שיכן באדם' (תהלים עח, ס), שעיקר משכנו יתברך – תוך נשמות עם {ישראל} קדושו… כי יבטיח ה' עשות כן, לצד עוצם האהבה… אשר ישכון בתוכם… כי נשמות עם בני ישראל – חצובות מאורו יתברך. והרחקת שכונתם בעולם הזה, לא יסובב פרידתה ממקורה, והרי היא דבוקה בחבל הכסף עד מקום מחצבה.

 

ודרך שם – יורד אור החיים ממקור עליון, ומחבר נפש קדושה עם מקורה".

הקשר הרוחני הנ"ל בין הקב"ה אלינו, יתקיים בתנאי שהולכים בדרכי ה', כדברי קודשו בהמשך.

{להרחבה. נא לעיין בספרי "להתהלך באור החיים כרך ראשון" לפרשת בחוקתי, שם כותב רבנו מ"ב פירושים לפס' הראשון בפרשה}.

 

ב- ט' באב שנת תשפ"ה, ימלאו 1,955 שנים לחורבן בית המקדש, 'והעולם כמנהג נוהג'.

נאמר בגמרא (ירושלמי יומא דף ה א): "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו". כלומר, גם לדור שלנו בכלל, ולכל אחד מאתנו בפרט, יש אחריות לכך שבית המקדש לא נבנה מחדש. לכן, עלינו לתקן את הדרוש תיקון, ובפרט מידת אהבת חינם לתיקון שנאת חינם, בגינה חרב הבית השני.

 

אין כנסים שבועיים, או לפחות חודשיים ברחובה של עיר, בהם היו אמורים להשתתף אלפים ורבבות מיראי ה', עם גדולי הדור בראשם, וביחד יצעקו בגרון ניחר, את צעקתו של דוד המלך:

מדוע לכל אחד מאתנו יש בית, ולקב"ה מלכו של עולם, אין בית בתוכנו, בבחינת הכתוב (שמ"ב ז. ב):

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים,

וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה"

 

נכון שישנם רבנים המקדישים שיעורים שלמים על נושא הגאולה, אבל הם מעטים. רבים אחרים, מסתפקים בחתימת השיעור בברכה הידועה, וכל אחד לפי סגנונו: נזכה לביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו.

 

הקב"ה בכבודו ובעצמו מבקש מאתנו מזה 3,338 שנים מאז מעמד הר סיני, להקים לו בית בתוכנו, ודרכו ישכון בתוך כל אחד מאתנו, כפי שהיה בבית ראשון ובית שני, שפעלו במשך 830 שנים.

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

'בְּתוֹכָם' – הקב"ה ישכון בתוך עמ"י.

 

מצות הקמת בית המקדש,

נפסקה להלכה בפוסקים.

 

למרות שיש לנו מדינה "ככל העמים" לצערנו, אנחנו עדיין בגלות, כדברי הרמב"ן.

הגאולה השלמה תהיה, רק כאשר בית המקדש יתנוסס על מכונו בהר המוריה, בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כפי שיפורט בהמשך.

 

לדעת הרמב"ן, המגפה שהייתה בימי דוד המלך בה נהרגו 70,000 איש, נבעה מכך שלא התעוררו להקים את בית המקדש: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאוהל לאוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה בית לשמו, כעניין שנאמר: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 

המלבי"ם אומר שבאחרית הימים, יתרחשו אירועים מפחידים, על כך שלא דורשים ומתפללים על הגאולה ובנין בית המקדש. הוא מסתמך על הפס' הבא:

 

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם 'טוּבוֹ' ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים כאשר הגאולה בשער, אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה חפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י).

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מאשר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

 

הברכה ה- 17 = טו"ב {בגימטריה} בתפילת העמידה, היא 'ברכת העבודה', בה מתפללים לקב"ה על קבלת תפילתנו ברצון ע"י הקב"ה, ועל הגאולה וחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש:

"רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ.

וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן".

עד כאן המבוא.

 

הרמב"ם פוסק להלכה:

מצות עשה מהתורה לבנות את בית המקדש, בבחינת הכתוב: "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב ה).

 וכדברי קדשו:

 "שלוש מצוות נצטוו בני ישראל בשעת כניסתם לארץ:

למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דב' טו, טו), ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק" (דב' כה, יט), ולבנות להם בית הבחירה, שנאמר (דב' יב, ה): "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק ה').

 

המסר האמוני מהפס':

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה"

כשנדרוש ונבקש באמת ובתמים מבורא עולם להשכין את שכינתו בבית המקדש – הקב"ה אכן יזכה אותנו לבנות את בית המקדש, ונזכה לבוא שָׁמָּה.

 

הרמב"ן (הקדמה לספר שמות)

קובע, שהגאולה השלמה תחול,

 רק אחרי הקמת בית המקדש.

וכדברי קדשו: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד".

 

ויש להבין, מדוע גם לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים ונפדו מבית עבדים לחירות עולם, ולאחר שראו את המצרים מתים על שפת ים סוף – עדיין לא נשלמה גאולתם – עד לעשיית המשכן".

 

הרמב"ן אומר שמגפת הדֶבֶר שהייתה בימי דוד, ובה נהרגו 70,000 מישראל, סיבתה המרכזית הייתה: "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כעניין שנאמר:

"לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ – וּבָאתָ שָׁמָּה" (דב' יב, ה), עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר  (דברי הימים א, יז):  

 

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ,

וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל נָתָן הַנָּבִיא:

הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים,

וַאֲרוֹן בְּרִית יְהוָה תַּחַת יְרִיעוֹת".

 

ואילו ישראל היו חפצים בדבר

ונתעוררו בו מתחילה,

היה נעשה בימי אחד השופטים

או בימי שאול, או גם בימי דוד,

כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה, אבל ישראל הם היו הבונים… ועל כן היה הקצף עליהם.

ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם – נודע כעונשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה. שנאמר (ש"ב ז. ו, ז):

"כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת,

לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִמִּצְרַיִם, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן"

הדעות השונות –

בנושא תהליך בניין בית המקדש.

העיקר – שנזכה לראותו בנוי כהלכתו וקדושתו.

 

א.  אמר רב אחא: בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד [המשיח], לכשיתעוררו הגלויות ויבואו ויבנו בית המקדש (ירושלמי, מעשר שני פ"ה. ומגילה פ"א).

ב.  במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי יבנה בידי אדם.

ג.  הזהר הק': מכנה את הבית השלישי: "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין של בורא עולם (חלק ג רכא, א).

הזהר הק': "הטיבה ברצונך תבנה חומות ירושלים" – דהא מן יומא דקודשא בריך הוא – אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא.

מאי הטיבה! והשתא הטיבה על ההוא טיבו – ודאי הכי הוא".

 

תרגום 'מתוק מדבש':

ודאי כן הוא שיש בה כבר טובה – והיינו שבית המקדש שיהיה בנוי למעלה"

 

"תבנה חומות ירושלים – קודשא בריך הוא לאו הכי – אלא בני בי מקדשא בקדמיתא"

תרגום 'מתוק מדבש':

אלא הקדוש ברוך הוא בונה את בית המקדש בתחילה למעלה" (זהר סבא דמשפטים דף קח ע"א)

 

ד.  רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר:

"מקדש יהוה כוננו – ידיך" (סוכה מא סוף ע"א).

 

ה.  הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"א).

"מצות עשה לעשות בית לה'

מוכן להיות מקריבים בו קורבנות.

וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר: "ועשו לי  מקדש".

הרמב"ם: (ספר המצוות מצוה כ'):

"שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל… והוא אומרו יתעלה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

הרמב"ם אומר: "מצוה על הכל לבנות המקדש, אפילו בטומאה" (הלכות בית הבחירה. פ"ז).

ו. ר"י אבן שועייב כותב בדרשותיו על הפס': "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב):

"בניית בית המקדש – הוא תכלית העולם".

 

וכדברי קודשו:

"וכוונת הבריאה הייתה בתחילה, לשכון בתחתונים כמו שכתוב באדם הראשון: "וישמעו את קול ה' וגו'. וגרם העוון ולא הגיעה העת עד יציאת מצרים, והייתה הכוונה באותה יציאה להיות שכינתו בתוכנו. כמו שאמר הכתוב במקומות רבים:

'אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים', {כאשר המטרה} – לשכנו תדרשו – ובאת שמה' (דב' יב, ה), ודבר מקובל הוא, כי עיקר הכוונה לשכון בבית עולמים שהוא כנגד כיסא הכבוד, אבל בראות ה' כי יתארך הזמן, ציווה לעשות משכן עד שיגיעו הימים ויכנסו לארץ".

 

ז. הרש"ש (סידור הרש"ש דף פ"א ע"ב).

הרש"ש אומר שיש לומר בתפילת שחרית בסוף הקורבנות, ולפני 'הודו':

"יהי רצון מלפניך ה' שתבנה {ולא שיבנה כמקובל בסידורי אשכנז} בית המקדש במהרה בימינו. ותן חלקנו בתורתך לעשות רצונך בלבב שלם".

 

הרה"ג אבנר עפג'ין שליט"א – ראש ישיבת "צדק ושלום" בראש העין, מנתח בספרו הקבלי "דברי שלום", את מנהגי הרש"ש בישיבת המקובלים "בית אל".

הרב מסביר מדוע הרש"ש  קבע שיש לומר "שתבנה בית המקדש", ולא יבנה בית המקדש.

 

הרב מצטט את דעת הרה"ג בן ציון מוצאפי שליט"א האומר, שזו מחלוקת בין רש"י האומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים  (ראש השנה ל ע"א), לבין הרמב"ם הפוסק, שעלינו לבנות את בית המקדש (ספר המצוות. מצוה צ"ה).

 

יוצא שהאשכנזים נוהגים כרמב"ם, ואילו הספרדים, נוהגים כמו רש"י.

 

הספרדים נוהגים גם כמו הזהר הק' (בר' דף כח ע"א).

המצטט את הפס':

"וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהוָה,

חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב,

וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב, ט).

 

הזהר הק' אומר שבית המקדש הראשון והשני נבנו ע"י אדם, ולכן נחרבו.

בית המקדש השלישי שיבנה ע"י הקב"ה – יתקיים לצמיתות, בבחינת הכתוב:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה.

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת,

שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ,

 

אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר,

שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (תה' קכז, א)

 

הרב מיישב את הסתירה הנ"ל כך:

עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש השלישי כדעת הרמב"ם, והקב"ה יוריד את בית המקדש הרוחני כדעת הזהר הק', שיתלבש על בית המקדש שנבנה על ידינו. שילוב בין רוחני לארצי.

 

ח. רבנו-אור-החיים-הק':

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ –

 וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

 

וכלשון קדשו:

"ונראה כי אומרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" , היא מצות עשה כוללת כל הזמנים. {כלומר, קיימת חובה תמידית לבנות את בית המקדש}. בין במדבר {משכן}, בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות. וצריכים היו ישראל לעשות כן… ותמצא שכתב רמב"ם (פר' א' מהלכות בית הבחירה): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ".

 

רבנו אור החיים הק'

מביא במקום אחר, שהקב"ה יבנה תחילה בית המקדש, ואח"כ חומות ירושלים, ע"פ הכתוב:

"הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן,

תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם" (תהלים נא, כ),

 

וכלשון קדשו:

"הקב"ה בונה בי מקדשא בקדמיתא, (בונה תחילה את בית המקדש למעלה), ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה (ולסוף כשיוריד אותו מן השמים ויושיב אותו על מקומו), כדין יבנה חומות ירושלים דאינון שורין דקרתא (אז יבנה חומות ירושלים).

ועל דא אמר דוד המלך עליו השלום: 'הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן' – בקדמיתא (שתשכלל את בית המקדש בתחילה), ולבתר, 'תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ם"  (התרגום בסוגרים – מתוק מדבש)

 

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו שהוא {בית המקדש שיבנה ע"י הקב"ה} משוהם, ויש מרבותינו ז"ל שאמרו מישפה (בבא בתרא עה ע"א). וכאומרו (שמות טו, יז):

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ

 מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה,

 מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".

 והוא אומרו:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, יא).

 

פירוש – משכן שכוננו ידי – אורידהו ואתנהו בתוככם.

ומאז ועד עולם, יעמוד הדבר.

'ולא תגעל נפשי אתכם, כי יעביר רוח הטומאה מן הארץ כאומרו (ויקרא כו, יא):

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם,

 וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".

 

משתי התשובות של

רבנו אור החיים הק',

ניתן להבין שבתשובתו הראשונה, רבנו סובר כמו הרמב"ם שאנחנו מצווים לבנות את בית המקדש, ואילו בתשובתו השניה משמע, שהקב"ה יבנה בית המקדש כדברי הזהר הק'. היתכן?

 

התשובה לכך, דיוק בלשון קדשו:

בתשובתו הראשונה, רבנו מתייחס לפס':

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם". כלומר עם ישראל צריך להתעורר ולבנות את בית המקדש.

בתשובתו השניה, רבנו מתייחס לפס': "ונתתי משכני בתוככם". כלומר, אחרי שנקים את בית המקדש, הקב"ה ישרה שכינתו בבית המקדש ובעם ישראל.

וכלשון קדשו:

"שעתיד הקב"ה  להוריד משכן מן השמים". רבנו מתייחס במפורש למשכן = מלשון שכינה.

 

יוצא מדברי קדשו:

שאנחנו צריכים לבנות את בית המקדש, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוכו ובתוכנו.

 

סימוכין לכך, ניתן לראות בדברי היעב"ץ:

"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך".

 'בנה ביתך' – ע"י אדם.

'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים).

 וכן כדברי רבה של ירושלים, הרשל"צ מרן הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"הראנו בבניינו" – ע"י ישראל.

"ושמחנו בתיקונו" – הבניין הרוחני אותו אנו לא רואים, יבנה ע"י הקב"ה.

 

ט. הב"ח: בימי החשמונאים חזרו בתשובה, ומסרו נפשם למות על קיום העבודה במקדש.

"עיקר הגזירה הייתה, על שהתרשלו בעבודה. על כן נעשה להם נס בחנוכה בנרות – תחת אשר הערו נפשם למות" (שו"ע סימן תר"ע).

 

י. היעב"ץ: תחילה יבנה המקדש ע"י המלכות, ורק אח"כ יהיה הבניין שלו יתברך באש.

"בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך". 'בנה ביתך' – ע"י אדם. 'כונן מקדשך' – ע"י ה' (סידורו לג' רגלים). 

יא. השפת אמת: "הוא מצוה לדורות, שמצווים לבנות בית הבחירה.

בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית – יכולים למצוא מבוקשם" (תרומה. תר"מ. תר"נ).

מדברי קדשו ניתן, להבין שברגע שבאמת נשתוקק לבנות את בית המקדש, הקב"ה יעזור לנו להשיג את מבוקשנו, בבחינת: איתערותא דלתתא, תמשוך אחריה איתערותא דלעילא.

 

יב.  הגרי"ש אלישיב ע"ה: מדוע נקראת מסכת "פסחים" כך, ולא מסכת "מצות", שזה עיקר מצות חג הפסח בו דנה המסכת – הקרבת קורבנות פסחים ע"י עם ישראל.

 

תשובתו:

"כדי שנתעורר להתפלל ולבכות על חורבן בית המקדש – ולהתחנן לפני ה' על בניית הבית, בו נוכל להקריב את קרבן הפסח (הרב זילברשטיין קול ברמה. גיליון שי"א).

 

יג. המלבי"ם רומז לכך בפירושו לפס':

"אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם

וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם,

 

 וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

 בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

כשיפָחֲדוּ – אז ישיב להם טובו ושכינתו בציון".

כלומר, גם באחרית הימים

כאשר הגאולה בשער,

אנשים לא יתעוררו לזעוק על הגאולה, והקב"ה שחפץ לגאול אותנו באהבה, בבחינת התפילה אותה מתפללים אנו מידי יום ביומו:

 

"ומביא גואל לבני בניהם,

למען שמו – באהבה" (תפילת ח"י),

 

הקב"ה יעורר אותנו בכך שיתרחשו מאורעות מפחידים בארצנו, כגון: "מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד – חרבות ברזל" על תוצאותיה הנוראיות, הנמשכת שנה ועשרה חודשים – שמחת תורה תשפ"ד – ט"ו באב תשפ"ה, יותר מלחמת העצמאות שנמשכה 20 חודשים {30/11/1,947 – 20/7/1,949}.

לצערנו, עד היום לא רואים אור בקצה מנהרות עזה.

וכן אירועים שונים ומשונים בעולם, שיגרמו לפחד איום ונורא, דבר שיוביל אותנו לשוב בתשובה מתוך יראה ופחד, בבחינת הכתוב:

"וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים (הושע ג, ה).

 

להלן ב-ק-צ-י-ר האומר,

כמה נושאים חשובים לתיקון.

בזכותם – נזכה לזרז את הגאולה ובניין בית המקדש:

 

א.  אחדות עם ישראל:

ע"פ יחזקאל (לז כב – כה).

"וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ. וְלֹא יהיה (יִהְיוּ) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד… וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם, מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם, וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם, וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים.

 

וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם. וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקּוֹתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם. וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם.

וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם,

וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם".

 

ב.  תלמוד תורה:

"כל העוסק בתורה לשמה….

מקרב את הגאולה" (סנהדרין צט ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם של בטלנים מן התורה" (שמות כז, כ).

 

ג.  חזרה תשובה:

"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דב' ל ב – ג).

רמב"ם הלכות תשובה (ז, ה):

"כל הנביאים כולם – ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם – ומיד הם נגאלים".

ד .  שמירת שבת:

"אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח ע"ב).

 

ה.  צדקה:

"אין ירושלים נפדית – אלא בצדקה" (שבת קלט, ע"א).

המסר האמוני:

עלינו להאמין שבית המקדש אכן יבנה,

באחת מהדרכים הבאות, כפי שפירטנו לעיל.

ע"י הקב"ה כדעת הזהר הק', רש"י והתוספות,

 

 או ע"י עם ישראל כדברי הרמב"ם,

או ע"י שילוב הקב"ה ועם ישראל כדברי היעב"ץ,

רבנו-אור-החיים-הק', והרשל"צ הרב שלמה עמאר שליט"א.

 

ברגע שנשתוקק באמת לבנות את המקדש,

הקב"ה יהיה בעזרנו, כדברי הרמב"ן,

"שפת אמת" והגרי"ש אלישיב ע"ה.

נותר לנו רק לבקש מבורא עולם:

הגיעה העת לבנין בית המקדש,

כדברי דוד מלכנו משיחנו:

"אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן,

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ – כִּי בָא מוֹעֵד"

 (תהלים קב, יד)

ליקוטים לפרשת דברים חידושים ל ט באב

יצחק פריאנטה

יום האבל הלאומי תשעה באב:  [ליקוטי חז"ל ] תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל. יום זה הוא יום תענית מדרבנן, ושיא תקופת האבלות שלימי בין המצרים . תענית זו היא מהחמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש .מקור התענית בדברי הנביאים, והיא נקבע במשנה לציון חורבן בתי מקדש- חורבן בית ראשון [בשנת 586 לפני הספירה למניינם]. בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, וחורבן בית שני [בשנת 70 אחרי הספירה למניינם] בידי טיטוס והרומאים . בתשעה באב אירעו 5 אסונות מרים, המשנה במסכת תענית [פרק ד משנה ו] מונה אותם: ביום זה נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, כעונש על אשר חטאו בבכי חינם בליל ט באב, כאשר שבו המרגלים מתור הארץ, והפחידום שלא לעלות אליה. בית מקדש הראשון נחרב בט באב שנת ג של"ח [422 לפני הספירה למניינם], בידי נבוכדנצר השני, מלך בבל. בית מקדש השני נחרב בט באב בתקופת המרד הגדול, בשנת 70 לספירה למניינם, בידי הצבא הרומי טיטוס. עוד אירוע נלכדה ביתר בימי מרד בר-כוכבא. נחרשה ירושלים: בימי מרד בר כוכבא נחרשת אדמת ירושלים לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם" איליה קפיטולינה" על חורבותיה, כה אומר הרמב"ם ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טונוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סבביו. לאורך ההיסטוריה היהודית התרחשו אירועים טרגיים נוספים בתשעה באב: גירוש יהודי אנגליה על ידי אדוארד מלך אנגליה [ט באב .18 ביולי 1290]. גירוש צרפת על ידי פיליפ הרביעי [י באב הס"ו 1206] שהורה ליהודים לעזוב את ארצו בתוך חודש. גירוש ספרד על ידי פרדיננד ואיזבלה [בליל ח באב הרנ"ב 31 ביוחי 1492 הסתיימו 4 החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד]. פרוץ מלחמת העולם הראשונה- האימפריה האוסטרו-הונגרית הכריזה על מלחמה עם סרביה בה באב התרע"ד [28 ביולי 1914], וכך פרצה מלחמת העולם הראשונה. בז באב הצטרפה רוסיה למלחמה. בט באב הצטרפה גרמניה. בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב [מסכת ברכות פרק ה הלכה ד] לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך ט באב ליום של חג ושמחה.

וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה [לא-יז]  אומר הרוקח על התורה היכן רמוז איזה יום מדובר? הגימטרייא של האותיות הראשונות של המילים: "וחרה אפי בו ביום ההוא [ואבבה]=16  שווה לגימטרייא של בט" באב = 16.

  ליקוטים לפרשת דברים  

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל  בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין-פארן ובין-תופל ולבן וחצרות ודי זהב [א\א] אומר ילקוט שמעון דברים קשים דבר משה אל בני ישראל ,והזכיר להם כל המקומות שהכעיסו את הקב"ה ,ומשום כבודם רק ברמז ,על שעברו על דברי תורה וגרמו לחורבן בית המקדש ,אמר להם איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם, הקב"ה הראה למשה דור דור ודורשיו וראה ברוח הקודש שיחרב בית המקדש ,וירמיה הנביא מקונן על ישראל וכותב מגילת איכה -איכה ישבה בדד, אמר משה לפני הקב"ה אני רוצה להיכנס לארץ ישראל ולא יחרב בית המקדש, וזה מה שאומר כאן משה לקב"ה, רק אני לבדי אומר איכה ולא יגיע המצב שגם ירמיהו הנביא יגיד איכה ישבה בדד ,וגם לא יגיד איכה ישעיהו הנביא  אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה" היא תקום, זה משה שנקרא איש אלוקים, שלא רצה שיהיה חורבן ולא יאמרו איכה , עצת ה" היא תקום ,שכן יחרב המקדש ,כי אנשי אמונה אבדו בנים אין אמון בם ,אדם הראשון פגם ואכל מעץ הדעת וה" קרא לו איכה ,כעת שאכלת מעץ הדעת יהיה איכה ויחרב המקדש נענשת אתה ויענשו גם בניך בגלות. לפי האמור כי ירמיה הנביא כתב מגילת איכה והיה מקריא אותה אל המלך יהויקים שהיה בתקופתו, במגילה היו כתובים 52 שמות [הויה], קם יהויקים שלא רצה לקבל תוכחות אלו ושרף את המגילה ויהויקים נענש בזה ששרף את המגילה וידוע הסיפור בגמרא שזקינו של רבי פרידא שסבו מצא גולגולת ולא היה ניתן לקוברה עד שאשתו הסיקה תנור ושרפה אותה באש וזו הייתה גולגולת של יהויקים המלך.

בערבה מול סוף המילה בערבה היא אותיות בעברה והמילה מול היא ראשי תיבות ושמרתם מאד לנפשותיכם ובאה התורה לרמוז בזה שהיצר הרע מפתה את האדם "בעברה" ובדברים אסורים והוא גם מראה לאדם שהעבירות הן עריבות ומתוקות וכך הוא מטעה את הבריות אך כנגד זה אמרה התורה " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כלומר היזהרו מעצת היצר הרע, כי דהריו הזיקים לנפש.

אלה הדברים אשר דבר משה[א-א] אומר הגאון רבי יעיש קורייני מיכמי תימן, ביאר כי מניין תיבות הפסוק הראשון בפרשה בא לרמז על ימי בין המצרים, שלעולם פרשת דברים תחול בימים אלו. פסוק " אלה הדברים", יש בו 22 תיבות, לעומת 21 ימי בין המצרים, והיום הנוסף הוא יום תשעה באב. לפכך פרשת דברים באה לעולם בתקופת בין המצרים.

ה" אלוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם [א\יא] אומר רבי סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי בס"ד רמז נאה בספור זה, והוא כי ראש הפסוק וסופו הוא [ים], תיבת ים היא רומזת למידת הבינה הכוללת 50 שערים כמניין [ים].לרמוז שמשה רבינו ברך את ישראל וכוון בזה כי הקב"ה יברך אותם וישפיע עליהם משפע ברכותיו דרך מידת הבינה המכוונת בשם האם העליונה, אשר היא פורשת אברת חסדיה על ישראל בכל מקום שהם, ומבקשת רחמים עליהם תמיד מלפני יושב המרומים ומשגיח התחתונים, אלוהי האלוהים ואדוני האדונים. ובאופן כי הנה פסוק זה יש בו שלש עשרה תיבות                

                              –  ד  ב  ר  י  ם  –

כמניין אהבה. לרמוז שאם בני ישראל ישמרו על שתי מידות אלו, מידת האחדות ומידת האהבה, ויהיו נכתרים בהם, אזי יזכו להתברך בברכת הריבוי הטבעי, וכן יזכו אל הברכה מצד השפע הרוחני, וייזל עליהם שפע ברכות שמים מעל, וכן ישפיע עליהם ברכות משתי בחינות חשובות, כי מניין 13 הוא מניין חשוב ונעלה בכל מקום, כי הוא מורה על 13 מידות של רחמים אשר מהן נשפעים מימי החסד והרחמים על ישראל ממקור גבוה ועליון, וכן על כל הנבראים כולם.

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם [ א\יב] הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם [א\יג אומר אור החמה על פי מה ששמעתי פירוש דברי  התנא רבי יוסי בן קיסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו לדור עמו במקומו והוא יתן לו כסף וזהב ורבי יוסי לא הסכים לזה ורצה לדור רק במקום תורה[אבות פו]משנה ט ולכאורה קשה והרי חובתו להרביץ תורה ויראת שמים במקום הזקוקים לזה, ואיך לא רצה לגור רק במקום תורה שבלאו הכי יש מרביצי תורה שם? ופירשו כי רבי יוסי הבין מדברי אותו אדם שפגע בו  שאין בכוונתו שילמדם תורה ויראת שמים אלא כוונתו שיהיה בעירם צדיק המכפר על עוונותיהם ולהיות כמו שעיר המשתלח לעמוד להם זכותו ,ולכן לא רצה לדור באותו מקום ,ואמר לו שאינו דר אלא במקום תורה שבזה הוא לא ייתפס בעוונם כי יש כמוהו רבים ואינו נקרא צדיק הדור וזהו רמז הפסוק: איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם- רמז לעוונות הדור ,להיות הוא נתפס בעוונם כשאין צדיק אחר אחראי לישראל , ולכן בקש: הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם, להיות גם הם אחראים למעשה הדור, ובזה ואשימם בראשיכם.

אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פרן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב  [אזא] אומר אור החמה תיבת [אלה] גי" 36 .לרמוז שכל ספר משנה תורה אמרו משה במשך 36 ימים וכמו שנאמר אחרי זה . ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש הוא -ראש חודש שבט ועד ו באדר 36 ימים , ובאותו יום גמר את משנה התורה, וכמו שנאמר בפרשת וילך : בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום ,כי הוא נולד בשבעה באדר ונגמרו מאה ועשרים שנה בששה באדר ויום שבעה באדר נפטר כידוע.

אלה נוטריקון אבק לשון הרע אומר אור החמה לרמוז כי מצות התוכחה על אף גודל ערכה ומעלתה בכל זאת יש למוכיח חשש גדול שמא יכשל בעוון של אבק לשון הרע ,כי אם ידבר ויתריע לציבור על מה ששמע מאחרים אולי זה באמת לא נכון ונכנס באבק לשון הרע ומבייש חברו ברבים .ואם יוכיח על מה שראה בעיניו בכל זאת יש חשש אולי יתחמם ויתחיל לדבר דברים שאינם נוגעים לדבר בדיוק נכנס בכמה חששות. לכן דיבור לשון הרע כמו שכתוב במדרש תנחומה שזה קשה יותר מ 3 עבירות חמורות ועבור לשון הרע של בר קמצא חרב בית המקדש  כמו שכתוב בגמרא [ גיטין נה] ולכך תוכחה זו נמצאת תמיד לפני תענית תשעה באב. על כן ונראה להוסיף בדרך זו אלה הדברים שאבק לשון הרע בא בגלל דברים וברוב דברים לא יחדל פשע.

                                     –  ד  ב  ר  י  ם  –

וידבר השם אל משה במדבר סיני אומר שמנה לחמו למה נזכר מקום המדבר אך לפי ששם באותו במדבר זכו לנסים גדולים ונוראים הרבה וגם שם זכו לקבל את התורה עם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה וי"ג מדות של רחמים שידעו איך להתפלל לפניו יתברך ולעורר י"ג מדות הרחמים וי"ג שהתורה נדרשת בהם לכן מזכיר את שם המדבר הזה וגם שם הספר הרביעי הזה של התורה והפרשה נקראת על שמו במדבר לפי ששם במדבר ההוא זכו לכל הכבוד הזה וכל זה מרומז ב2 תיבות אלו במדבר בגי" רמ"ח במדבר סיני בגי" שס"ה י"ג בגי" בניסים הנפלאים במדבר סיני אותיות בדברי נסים

ויש  לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במילות [אלה] אומר רבינו בחיי ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכול קשור אחד [ב ואו] ,אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אף על פי שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכול קשר אחד ובנין אחד ,הנה  הוא עניין בפני עצמו כעניין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו  שאין מצוותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו ,שאין לאגדו באגד שלהם וכן [הא] שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המייסרת לישראל על שבע עבירות ,ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה ,לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות ,ועל כן הזכיר להם מהעברות שבע ואלו הן ,תלונות המדבר, וחטא פעור , והמרתם על ים סוף ,וחטא המרגלים, ודיבת המן ,המחלוקת של קורח ,ועוון העגל ,והנה תופל ולבן דבר אחד הם ,ועל כן הם שבעה ,על שם הכתוב [ויקרא כו] וייספתי לייסרה אתכם שבע על חטאותיכם

במדבר סיני אומר רבינו בחיי ספר במדבר סיני נתייחד הספר הזה שהוא  אלה הדברים ,ולפי שאין עיקר יישובן של ישראל בארץ ישראל בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות ,לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא כעניין חידוש העולם והוא תכלית בריאת העולם,

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישרא אומר רבי מימון בן הרב יוסף בן עטר בספרו טעמי המקרא הגם שמחנה ישראל היה גדול מאד ומספר בני-ישראל שש מאות אלף יוצאי-צבא לבד הנשים והטף עם כל זאת היה כולו של משה נשמע " אל כל ישראל" שהגיעו דבריו לאזני של כל אחד ואחד. והיה הקב"ה עוזרו על כל שיהא קולו נשמע בכח המחנה מאחר וכוונתו הייתה לשם-שמים להוכיח את ישראל לפני מותו ולקרבם לאביהם שבשמים. והנה כמו פירוש זה כמעט פירשתי, בעזרת הא"ל, לעיל בפרשת שלח לך על הפסוק " ויחס כלב את העם" ושם נתתי טעם כי [ס] רבתי נכתבה בתיבת [ויחס] לרמוז בה כי ה" נתן כח לכלב להשמיע את קולו ודבריו אל כל העם שהיו ששים רבוא הנרמז באות [ס], וגם זה היה בגלל שתעתו ומחשבתו של כלב היו לשם-שמים להשיב את לב בני-ישראל אל אביהם שבשמים. ומכאן עדוד למנהיגי הצבור ולרבנים לבל יתייאשו מלהוכיח את בני-ישראל וללמדם הדרך הנכונה גם אם הצבור גדול ונראה כי לא ישמעו דברי התוכחה שכח הבא להשיב את לב בני-ישראל על אביהם שבשמים, מן השמים מסייעים לו להיות דבריו נשמעים," אל כל ישראל".

וואתחנן = תפלה = שירה = ישרה = 515 תפילות.

משה רבנו התפלל 515 תפילות – כדי לזכות להיכנס לארץ.

משה רבנו התחנן בפני הקב"ה – מתוך שירה.

 

יהי רצון שתפילתנו תעלה לרצון בפני בורא עולם,

 בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יהוה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:

 יהוה אֱלֹוהים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ

 אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…

 

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת האָרֶץ הַטּוֹבָה

 אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון" (ג, כג-כו)

 

פרשת "ואתחנן", פותחת בתפילת משה רבנו להיכנס לא"י. בהמשך היא מתמקדת בדבקות בה' ובמצוותיו, כערובה להישרדות בארץ: "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר יהוה אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אחכם, ולא תגרעו ממנו… ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, א-ד).

 בהמשך, חזרה על חווית מעמד קבלת התורה בהר סיני (דב' ה, א-ל). כמו כן, פרשה ראשונה של "קריאת שמע" – קבלת עול מלכות שמים ע"י יחוד שמו ואהבתו יתברך (דב' ו, ד-ט).

אכן, למרות שחלפו אלפי שנים מאז קבלת התורה, הצו האלוקי "לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו", ממשיך ללוות את עם ישראל. התפילין שלנו כיום, היא אותה התפילין שנמצאה במערות קומראן מלפני אלפיים שנה.

 כאז, כן עתה –  ביסודי ההלכות, לא השתנה ולא ישתנה דבר.

 

 משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לא"י, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו).

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – אל  = 31   = 515.

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהביטוי "בעת ההיא", שמשה רבנו התפלל לקב"ה, 'בעת ההיא' כשנגזרה הגזרה בשבועה ע"י ה', שלא יכנסו לארץ, (פרשת שלח. וכן, דב' א, לג-לד), ומשה נכלל בתוכה. וכדברי קודשו: "בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו, ולהתיר השבועה כרמוז במאמר 'אתה החלות'. ודרשו ז"ל לשון התרת שבועה".  

בהמשך אומר רבנו, שמשה "תחילה התפלל על עצמו להתיר השבועה שעליו, ואח"כ יאמר לפניו לבטל גם על ישראל. ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו – הותר כולו" (דב' ג כג).

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דעות אחרות, מתי התפלל משה רבנו: "ויש מרבותינו ז"ל שאמרו 'בעת ההיא' – כשאמר לו 'לא תביאו את הקהל וגומר" (ילקוט שמעוני ואתחנן רמז תתיג). "ויש שאמרו כשאמר לו 'קח את יהושע וגומר" (דב"ר ב ה). ואפשר שבכל העתים התפלל… ואלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש האומרים שמשה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב עד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 

משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים, לא מתו.

כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך: בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה כשכלו כל הקיצין, הם חזרו בתשובה, והתפללו מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו היה, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל, לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפילה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

 

"אמר רבי אליעזר: העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב).

כלומר, עלינו להתפלל מתוך תחנונים כדברי רבנן בגמרא. וכן, שהתפילה לא תהיה עלינו כמשוי, כדברי רב יעקב. "ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

 

משה רבנו בחר להתפלל בלשון תחנון – 'ואתחנן', למרות שישנם עשרה לשונות של תפילה כדברי רבי יוחנן: שוועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פילול, ותחנונים, דכתיב: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא".

משה רבנו – למרות זכויותיו הרבות, הוא מבקש מהקב"ה מתנת חינם, וכך עלינו לבקש מהקב"ה – מתנת חינם.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה, בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן בפרשת מי מריבה, "וזה סוד הוא".

 

תפילת משה רבנו אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך…" (דב' ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראית אותה" (במ' כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה, נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בר' יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר יהוה אלהיך דורש אותה תמיד, עיני יהוה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דב', יא, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

 

בכוחה של התפילה לבטל גזירות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן".

הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא, ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל גם גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה, בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים, למרות הגזירה (ברכות י ע"א. ישעיה לח'. רבנו בחיי לדב' יא, יג).  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שתפילת בשר ודם יותר חשובה מתפילת המלאכים, וגם מהנשמות תחת כיסא הכבוד. הן אלה שהיו כבר בעולם ושבו אל מקור מחצבתם, והן הנשמות העתידות לצאת לעולם.

 

 

ארבעה יסודות לקבלת התפילה

 -בתורת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

א.  ואתחנן – תפילה מתוך תחנונים.           ב. אל יהוה – התפילה רק לה' בלבד.

 

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת תפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (דב' ג, כז).

 

א.  ואתחנן – "יתפלל כעני הדופק על הפתח – "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג).

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א).

הזהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א).

 

רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

 

ה"באר משה" מבאר את כוונת הגמרא, המספרת על רבי אליעזר, שנהג לתת צדקה לעני לפני התפילה, ולא לסתם קופת צדקה. הסיבה לכך: כמו שהוא מרחם על העני ע"י מתנת חינם, כך הוא מבקש מהקב"ה בתפילה, שירחם עליו ויענה לתפילותיו, בבחינת מתנת חינם. "ואתחנן", "אל חנון", "ויחונך" = מתנת חינם.

 

ב.  אל יהוה – "שיבקש ממקור הרחמים" כדברי קדשו. שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו" (איוב לה, ז)

 

ג.  בעת ההיא – "זמן התפילה –  כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך יהוה עת רצון" (תהלים סט, יד).

           תיקוני הזהר: "מאן דבעי למשאל שאלתוי, ישאל דבההיא זמנא יהא עת רצון" {תפילת לחש].

            הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".

 

ד.  לאמור" –  "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור.

רבנו מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו, וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין את המטרה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש מהיהודי שירכיב את העיר על גבו, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש מהקב"ה באופן ברור את מבוקשו: חמור לרכב עליו.

 

 

 

 

 

סדר התפילה בפני הקב"ה.

  תדריך מאת משה רבנו.

 

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה.

רעיה מהימנא פותח את תפילתו בדברי שבח על גדולתו של הקב"ה, בכך שעזר לעמ"י לנצח את המלכים הענקים סיחון ועוג בעבר הירדן, וכן 'את מידת טובו וימינו לכבוש ברחמים את מידת הדין החזקה', בניגוד למלכים בשר ודם, כדברי רש"י לפס': "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ החֲזָקָה, אשר מי

א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק אח"כ שוטח את תחינתו להיכנס לארץ: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון", מתוך מתנת חינם – 'ויתחנן'. זה גם הבסיס בתפילת העמידה: ג' הברכות הראשונות הן דברי שבח לבורא עולם, ורק אח"כ באות הבקשות.

את ברכת "הדעת" בתפילת העמידה, הפותחת את בקשותינו מהקב"ה, אנו פותחים בביטוי "אתה חונן לאדם דעת", וחותמים ב"חונן הדעת". כלומר, "חונן" – מלשון חנינה וחינם.

 

להלן שתי דוגמאות הממחישות את הבקשה

 לקבל ע"פ לפנים משורת הדין,

מול הדרישה לקבל ע"פ דין.

 

אברהם אבינו שביקש מהקב"ה להציל את סדום ע"פ דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כה), בזכות הצדיקים שבתוכה, הפסיד, וסדום נחרבה.

לוט לעומת זאת, שביקש מהמלאכים להציל את העיר מצער, ולאפשר לו להימלט אליה לאחר הפיכת סדום, נענה בחיוב, היות והוא ביקש מכוח מידת 'לפנים משורת הדין': "ויאמר לוט אליהם [למלאכים], אל נא אדני. הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך לדבר הזה, לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, , יח – כב).

 

משה רבנו ביקש, רק כמתנת חינם – 'ואתחנן', ולא ע"פ דין.

 למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש כעת מהקב"ה, שינהג  בו לפנים משורת הדין – מתנת חינם.

 

משה רבנו מתפלל על הארץ, ירושלים ובית המקדש.

 'הארץ הטובה' –  א"י. 'ההר הטוב' – ירושלים.

 'הלבנון' –  בית המקדש (רש"י).

 

משה רבנו מבקש לעבור ולראות את הארץ הטובה,

 "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹון".

רש"י: "הארץ הטובה" – ארץ ישראל. 'ההר הטוב' –  ירושלים. 'הלבנון' – בית המקדש.

השאלה המתבקשת לאור פירושו של רש"י, מדוע משה רבנו מבקש על ירושלים והמקדש, בנוסף לארץ ישראל?

משה רבנו מתחנן על שלוש מדרגות של קדושה: ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש.

המשנה (כלים פ"א, מ"ו) מונה עשר קדושות, והקדושות הללו הן זו למעלה מזו. משה רבנו לא מסתפק בקדושה הבסיסית של ארץ ישראל, אלא מבקש תוספת קדושה של ירושלים, והמקדש המתנשא בכתרה.

 

כשמשה רבנו נושא את עיניו אל בית המקדש, הוא בעצם מכוון לאחד משבעה דברים שנבראו לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א): "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהינום, כיסא הכבוד, בית המקדש, ושמו של משיח". ע"פ שבעת הדברים הנ"ל, הקב"ה מנהל את עולמו.

נחלק אותם לצמדים, כאשר את האחרון שהוא המשיח, נשאיר ללא בן זוג, ונבדוק מהו תפקידם.

 

צמד ראשון – תורה ותשובה:

"תורה ותשובה". זהו הצמד הראשון המקיים את העולם, "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה…" (אבות א,ב). התורה מדריכה אותנו בכל אשר נפנה, כאשר לצידה, מופיעה התשובה, שמראה לנו שאם טעינו, נוכל לתקן ע"י התשובה. וכך נאמר בגמרא: "שאלו לחכמה: חוטא, מה עונשו? שאלו לנבואה: חוטא, מה עונשו? שאלו לתורה: חוטא, מה עונשו? הגמרא משיבה לכל השאלות הנ"ל. שאלו לקב"ה: חוטא, מה עונשו? – יעשה תשובה ויתכפר לו" (ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו).

 

צמד שני – גן עדן וגיהינום:

"גן עדן וגיהינום". היות והקב"ה נתן לאדם חופש בחירה – "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים" (דב' ל, יט), חייב להיות במקביל, שכר ועונש. שכר לעושי רצונו, ועונש לפורקי עולו.

צמד שלישי – כיסא הכבוד ובית המקדש.

כיסא הכבוד מסמל את מלכות ה' בעולם. כלומר, הקב"ה מנהל את העולם. לפעמים הוא יושב על כיסא דין, ולעיתים הוא יושב על כיסא רחמים. כלומר, לבורא עולם יש אחיזה במציאות, והוא פועל בתוכה, כדברי הקב"ה למשה רבנו במכה השמינית – מכת הארבה: "בא אל פרעה" = בא אתי, אין לך מה לחשוש מהמלאך של אותה מכה.[להרחבה בנידון, נא לעיין בספרי בראש פרשת בא].

 

למעשה, בכל ברכה אנו אומרים "ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם", ו"כל ברכה שאין בה שם מלכות – אינה ברכה" (ברכות יב ע"א).  מי שמברך ולא מזכיר את מלכות ה' – ברכתו אינה ברכה, כי לא יכול להיות שהוא מזכיר את שם ה' ולא מזכיר את מלכותו. מלכות ה' היא ההופעה האלוקית בתוך המציאות.

מלבד כיסא ה' בעולם, לקב"ה יש בית בעולם הזה, והוא – בית המקדש, בו הוא משרה את שכינתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

 

שמו של משיח:

"שמו של משיח". תפקידו של מלך המשיח הוא, "לתקן עולם במלכות שדי" – להחזיר את ישראל לארצם, ולהילחם מלחמותיהם, לתקן את העולם מבחינה רוחנית, ומתוך כך יקוים בנו: "וְהָיָה יהוה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בברכת יעקב ליהודה (בר' מט, יא), שמשה רבנו הוא הגואל הראשון, והוא יהיה הגואל האחרון – המשיח, בבחינת הכתוב בקהלת (א, ט): "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" – אותיות משה.

הציפיה להופעת מלך המשיח והקמת המקדש, מהווים למעשה, את התמצית לתיקון עולם במלכות שדי.

הנוטריקון של שמו של אדם הראשון הוא: א-ד-ם = אדם, דוד, משיח, ויש קשר הדוק ביניהם.

אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה, אבל הקב"ה ביקש ממנו לתת שבעים שנה לדוד המלך, שירגיש שהוא חלק ממנו הממשיך אותו.

 

 הסיבה לכך, אדם הראשון ידע שהתכלית שלו בעולם תהיה, רק עם הופעת דוד המלך, אשר מזרעו יצמח ויפרח מלך המשיח, כדי לתקן את העולם במלכות שדי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' והמהרח"ו (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' מט, ט. ומהרח"ו שער הפ' דרוש ג ד"ה 'ונבאר מה') אומרים:

באדם הראשון כלולות נשמות כל הדורות, כך שכדי להיות הכתר של כל ההוויה כולה, עליו לשמש כצינור להמשכת האלוקות המחיה את העולם, ע"י תיקון חטא האכילה מעץ הדעת , דבר שיכול להיעשות ע"י עם ישראל, והופעת דוד המלך ומלך המשיח.

 

כוחו של מלך המשיח, הוא פועל יוצא של ציפיתנו לבואו, כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – "אתה תקום תרחם ציון לעת חננה כי בא מועד', בתנאי שנקיים – 'כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר, כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה"

 

אדם הראשון ובית המקדש.

אדם הראשון נברא בגן עדן, ממנו גורש לאחר חטא האכילה מעץ הדעת. לכן, 'שער גן עדן, סמוך להר המוריה' (פרקי דרבי אליעזר, פרק כמעשה). נפילתו של אדם הראשון, היא בעצם התנתקות מהר בית ה', לכן כעונש, הוא גורש מגן עדן, עד שזרעו יתקן, לכן הקב"ה הציב בשערי גן עדן לשומרו, את 'הכרובים' המסמלים את התורה, 'ואת להט החרב המתהפכת' – המסמלת כוחניות וכוחי ועוצם ידי.

כדי לחזור לגן עדן, עלינו לבחור בין הליכה לאור התורה, לבין "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".

 

 

רבנו-אור-החיים-הק':

הגלות הייתה יכולה להימשך רק יום אחד, ככתוב בתהלים: "יענך יהוה ביום צרה".

לאור הדברים הנ"ל, משה רבנו מבקש על ירושלים ובנין בית המקדש, בנוסף לארץ ישראל.

 ארץ ישראל היא נשמת כל הארצות, וירושלים היא נשמת ארץ ישראל.

 

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

 

פנה אל תפילת הָעַרְעָר – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יד-יט)

 

מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

 

"תפילת הער – ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = עֵר – עֵר = רֵעַ – רֵעַ.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב להיות ער למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה"ערער" = רע רע"  השתלט על חלק מהדור, ולכן עלינו "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בתוכנו, ולבקש על הגאולה.

 

דורנו דור הגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרֵעך כמוך", היות ואהבת הרֶע (בסגול) מלשון "רֶעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה (רבנו האריז"ל ורבנו-אוה"ח-הק' לפס' הנ"ל).

 

לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון דור הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל. הקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא צומחים עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים, עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין.

 

אם חפצים אנו בגאולה, ושיקוימו בנו דברי דוד משיחנו,

עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

 

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפס' הנ"ל מדבר על בנין המקדש השלישי ע"י הקב"ה, בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, ולא ע"י בשר ודם".

 

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת ובתמים מכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפס' הבא:

"כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו).

 

ריה"ל מסיים את ספר הכוזרי בפס': "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 הפס' קובע: ברגע שנרצה באמת להיגאל, ולא כצפצוף הזרזיר – הקב"ה יגאל אותנו.

 

       הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

א.  המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.

 

ב.  וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר: "ושב יהוה אלהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך יהוה אלהיך, ומשם יקחך. והביאך יהוה אלהיך" (דב' ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

 

ג.  בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ומשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו.

 

ד.   בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה" – זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.

          "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במ' כד, יז).

 

 

 

 

לכל אחד מאתנו יש בית –

ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו,

 ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".

 

 בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש, כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי יהוה עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג).

 מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

 

 

עבודת ה' – מתוך אהבה.

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא…"

 (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 

"וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלוהינו כאשר ציוונו" (דב' ו, כה).

לאחר שרבנו מבדיל בין עבודת ה' מיראה בה מחויבים כל הנבראים, הוא עובר לעבודת ה' מתוך אהבה.

להלן דברי קודשו:

"וכנגד עבודה מאהבה… האהבה היא כלות הנפש ונטתה אל הבורא. וזו היא דביקות הנפש לפני אור נערב הוא יהוה אלוהינו. ואומרו 'כאשר ציונו', פירוש – לא לצד שום פניה, אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי' (תהלים מ ט), שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה… והגם שכפי האמת, עלינו לשלם שכר לאלוהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בליבנו. מתוקים וערבים לאין תכלית. אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים… עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצוות – תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת 'צדקה', והבן".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "והיו הדברים האלה… על לבבך" בפרשה הראשונה של קריאת שמע (דב' ו, ו): אהבת ה' היא דבר התלוי בלב האדם, ולא ניתן להכריח את הלב לאהוב. "לזה באה העצה מאל יועץ ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך'. פירוש, כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו" כדברי קדשו. כלומר, ע"י התמדה בקיום "הדברים האלה"  = המצוות, זוכה האדם לאהוב את ה'.

 

העיקרון הנ"ל מופיע בדברי הרמב"ם:

"מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה. הנה זכה לחיי העולם הבא… ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה" (רמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת מכות).

 הרמב"ם מביא את הדברים הנ"ל גם בהלכות תשובה (פ"י ה"ב) "העובד מאהבה… לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה… והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה ע" משה, שנאמר 'ואהבת את יהוה אלוהיך".

 

 

'ואהבת את יהוה אלוהיך' (דברים ו, ה).

עבודת ה' – מתוך יראה ואהבה.

 

אהבתו העזה  של רבנו-אור-החיים-הק' לקב"ה.

 "אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם –

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות"

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: תחילה יש לעבוד את ה' מתוך יראה, היות ועל ידה יזהר מלעבור על רצון ה', ואח"כ מאהבה. וכדברי קדשו לפס' 'ואהבת את יהוה אלהיך' (דב' ו, ה):

"עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה {קבלת עול מלכות שמים ע"י "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"}, על דרך אומרם ז"ל (ברכות יג ע"א): 'אין אדם משיג גדר האהבה, עד שתקדים בו היראה. והוא אומרו: 'ואהבת', מלבד גדר היראה. ואומרו 'את יהוה'. פירוש – ע"י האהבה אדם מתדבק בה'.

עוד ירצה, שעל ידי אהבת ה' – ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מייחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו: אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב". פירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתייחד שם אלוהותו עליו".

רמז לכך בפרשה הבאה 'עקב': "ועתה מה יהיה אלוהיך שואל מעמך – כי אם ליראה את יהוה אלוהיך, ללכת בכל דרכיו – ולאהבה אותו" (י, יב). כשיש לאדם יראת ה', סופו שתבוא גם עבודת ה' מאהבה.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

מעיד על עצמו בנושא אהבת ה':

 

"והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו, ו)."עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה'… לזה באה העצה מאל יועץ ואמר 'והיו הדברים האלה על לבבך. פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על ליבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית, וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל אשר ציווהו".

"ודבר זה אנחנו יתומי דיתומי:

אנו מרגישים כי רבה תאוה בליבנו וחשק אלוהי עולם,

 יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות.

וכל ערב נרגש, לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על ליבנו.

אשרינו מה טוב חלקנו. וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות" (דב' ו, ו).

 

"יש לך לדעת שאין תשוקה בעולם ערבה וחביבה, ונחמדת ונאהבת, ונתאבת ומקוות לנבראים,

ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלוהות – בהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו

  כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך, תצא נפשם לחזות בנעם ה'" (בר' ב, א).

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. מו"ר זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה

 הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה.. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב.

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להשלמת הספר "להתהלך באור הגאולה", והוצאה שניה לספר הקודם "להתהלך באור החיים".

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.