פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

הפרק השמיני סוקר את ההתאסלמות במאות ה-15-16. המרות של יהודים היו בפאס במאה ה-15. הסולטאן אבו יוסף עבד אל אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1421 – 1465, פקד בשנת קצ"ח – 1438, על העברת היהודים בפאס למללאח הסמוך לארמון המלכות.

כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. ישנה סברה כי היהודים שסירבו לעבור למללאח התאסלמו. מהשם ששמרו על שמות המשפחה שלהם עד היום כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי  היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכישרונותיהם ובחריצותם.

בהתקוממות שהייתה בשנת 1465ף נגד המלך עבד אלחק אלמריני. התקוממות זו נקראת בשם " גזרות הרון ", על שם יועצו היהודי של המלך אהרן בן בטש, ובה נהרג המלך ויועצו היהודי. האספסוף פרץ למללאח ועשה פרעות ביהודים וברכושם, יהודים רבים שרצו להציל נפשם ממוות המירו דתם למראית עין.

הפרק התשיעי סוקר את ההתאסלמות במאות ה-17 – 18, היה הייתה ברובה של יחידים שהמירו כדי להשיג טובות הנאה, להקל מעליהם את נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על היהודים. או להשיג מזון בעתות בצורות קשות. בתקופה זו נושא ההמרות נדון הרבה יחסית בספרות ההלכה, בפרק זה מציין את הנושאים השונים שנדונו בספרות ההלכה.

הפרק העשירי דן בהתאסלמות במאות ה-19-20. גם בתקופה זו היו מושלים שכפו המרה על יהודי עירם, כמו כן היו יהודים בודדים שהמירו מרצון מהמניעים הנזכרים לעיל. המחסר סקר את המקרים שנזכרו בספרות הרבנית, בתיעוד ובספרות הנוסעים שביקרו במרוקו בתקופה זו.

הפרק האחד עשר עוסק בהתאסלמות של נערים ונערות, כל המקורות הנזכרים בפרק זה הם מהמאות הי"א והכ'. סוקר מקרים של נערים ונערות שהמירו מרצון, כדי להשתחרר מלחץ משפחתי ועול ההורים. כמו כן מוזכרים מקרים של חטיפת נערים ונערות ואיסלומם בכוח.

תופעה זו של חטיפת נערות ואיסלומן בכוח לשם נישואים עם מוסלמים, הטרידה את הנהגת הקהילה במרוקו עד לשנות ה-60 של המאה העשרים. היא ביקשה את התערבותה של יהדות ארצות הברית, שאכן נפגש נציגה עם המלך בנושא זה בפברואר 1961. ובאותו זמן הקהילה פנתה אישית למלך. להלן ציטוט ממכתב ארוך שכתב דוד עמאר נשיא הקהילות היהודיות במרוקו למלך :

                  מועצת הקהילות מבקשת להסב את תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת, אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כשאר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא הייתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלו ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21 מלאות. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה. אנט משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי.

הפרק השניים עשר סוקר מקרים מהמאות הי"ח והי"ט, של התאסלמות למראית עין ושמירת מצוות בסתר.

הפרש השלושה עשר עוסק בחוזרים מהתאסלמות ליהדות, וקרבנות של עלילות על התאסלמות. במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קורבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם, והמציאות ההיסטורית שתי התופעות זהות. מי שחוזר מהאמונה באסלאם אחת דתו למות.

ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא – 15 ויכול להיות נמוך מזה. הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנג'יר שבשנת 1834 הייתה קורבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות.

ועל כן נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבת קבורתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים.

עדות אישית של הרב ד"ר משה עמאר, כותב ההקדמה של הספר והוא ידידו של פרופסור אליעזר בשן.

מידגם מהאמור בחיבור זה על פגיעות ביהדות וביהודים, ראיתי במו עיני במחצית המאה העשרים. נוכחתי במקרים של שריפת בתי כנסת, רצח יהודים, התעללויות של נערים מוסלמים בנערים יהודים, וידועים לי מקרים לא מעטים של חטיפת נערים ונערות יהודיות בשנות החמישים והששים.

לצערי חזיתי זאת על בשרי במשפחתי, וזו הפעם הראשונה אשר אני מרשה לעצמי להעלות תמצית המקרה בכתב, ועוד חזון למועד לכתוב סיפור זה במלואו. במסעותי למרוקו ביקרתי בבתים של יהודיות שנישאו למוסלמים באונס או ברצון מאולץ.

 נפגשתי עם מוסלמים דור שלישי ורביעי להורים שנאנסו להמיר את דתם, והם שומרים עניין זה בסוד ; סייעתי לאישה יהודיה שנישאה למוסלמי להחזירה ליהדות ולהעלותה ארצה, יחד עם בתה שנולדה לה מהמוסלמי.

מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי למרוקו כמעט מדי שנה למטרה גחויה ונסתרת. המטרה הגלויה הייתה להרצות במחנה קיץ בסמינר לרבנים ולמורים יהודים במשך שבועיים. ההרצאות התקיימו בבוקר לגברים, ואחר הצהרים לנשים. אחרי הסמינר נשארתי במרוקו למשך כשבועיים לחיפוש ואיתור תיעוד, וכתבי יד מיצירותיהם של חכמי מרוקו.

המטרה הנסתרת הייתה להתחקות אחר בן אחותי שנעלם בשנת 1960 בהיותו כבן שלוש. הוא יצא לשחק ליד הבית כדרכו, ולא שב. חיפשנו אותו בכל העיר וסביבותיה, אך העלינו חרס בידינו. כמובן, המשטרה והרשויות לא נקפו אצבע, הם שאלו אם אנו חושדים במישהו שהעלים אותו.

מאחר שהתשובה הייתה שלילית, אמרו, כשיהיה לכם שם של חשוד, הודיעו לנו. השמועה נפוצה שהוא נלקח על ידי ערביה שאין לה ילדים, ומקובל אצלם סגולה בדוקה, שעקרה המאמצת ילד יהודי ומגדלת אותו כמוסלמי, תיפקד בילדים משלה.

האבל שפקד את המשפחה היה כבד ואינסופי. אין שבעה, אין חודש, אין שנה. ההורים, מיום שנלקח מהם הבן, עולם חשך בעדם הם כבו ולא עלה עד חיוך על פניהם. המשפחה השקיעה סכומי מכסף עצומים בחיפושים באופן עצמאי, אך לא העלתה דבר. לאחר כשנתיים עלינו אצרה בלב כבד, בהשאירנו אותו מאחור. אולם הפצע שנוצר בעקבות היעלמו לא הגליד, אלא הלך והתעצם אצל ההורים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר