תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

הגבלת סכום תוספת כתובה

ביטוי מעניין להגבלה נוספת שהוטלה מטעמים של "תקנת הציבור" על חירות הפרט והאוטונומיה שלו מצויה באחת מתקנות פאס שהגבילה את סכום הנדוניה שרשאי האב לקצוב לביתו . כמסתבר, תופעה זו הייתה קדומה למדי. וכבר בעלי התוספות העידו על חתנים שהיו מתחייבים בכתובה [מאה ליטרין ]=סכום גבוה למדי[, אף על פי שאין לו שווה פרוטה] .

בדורות האחרונים, נפוץ מנהג זה בקהילות נוספות. עדות מקהילות מרוקו בדור האחרון, מדברת בחתנים שנקבו בכתובה סכומים חסרי שחר, עד ש"אפילו עני שבישראל, שאינו יכול להשיג עד ככר לחם, כותבים עליו כמה מיליונים .

מעבר להיותה מסמך משפטי, שעיקרו התחייבויות החתן לכלתו, שימשה הכתובה אמצעי וביטוי חיצוני להדגשת ייחוסם של בני הזוג ולקיבוע מעמדם החברתי לא ייפלא אפוא שלא אחת הושקע ממון רב בכתיבת כתובה מעוטרת ומפוארת שנכתבה ביד אומן.

כך, למשל, הובלט הפער הכלכלי והחברתי שבין בני קהילת ה"מגורשים", שנהגו לכתוב כתובות על גבי קלף, לעומת ה"תושבים", בני המקום, שכתבו כתובותיהם על גבי נייר. ה'מגורשים' הקפידו לציין בכתובה שהיא נעשית "כמנהג ק"ק מגורשים" ולא אחת רשמו בה סכום גבוה (שפעמים הרבה עלה, ולא במקרה, למניין "ח"י אלפים", סימן ברכה ומזל(, והדגישו אותו ב'גופן' בולט בגוף הכתובה, בדומה לכתובות שמקורן מפורטוגל.

המנהג לקצוב סכומים גבוהים מאוד בכתובה הביא לכך שבנות המעמד הנמוך, שהוריהן לא יכלו להתחייב בסכומים ניכרים כל כך, התקשו למצוא להן בן זוג. זאת, בנוסף לקנאה שהייתה תופעה זו עשויה לעורר הן בתוככי הקהילה הן כלפי השכנים הלא יהודים , ולמתחים החברתיים שנכרכו בה. תקנה זו, בצירוף תקנות אחרות, תוקנה בשנת תנ"ח ( 1798 ) וחתמו עליה ארבעה מדייני הקהילה ומנהיגיה: ר' מנחם סירירו, ר' וידאל צרפתי, רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל צרפתי. וזה לשונה  :

בהיותנו מקובצים להמתיק סוד  בעניין תיקוני בקיעי עירינו, פקחנו עינינו על אשר בעונותינו שרבו כמעט ננעלו שערי ההשפעה [=הפרנסה], ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם , צר ומצוק מצאום, יום ולילה לא ישבותו  מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו לשלחן ולתתן לאנשים, לסיבת פשיון נגע צרעת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבא [=גדולה], ועוד תוספת מרובה על העיקר, חפץ או חפצים מכסף וזהב, ובדולח ואבנים טובות, או מעות או קרקע, או לסייע החתן בתכשיטין המוטלים עליו לעשות הנקראים בפי ההמון פאניו"ש וכדומה, באופן שרוב בעלי בתים נשארים שלולים [=ללא נכסים], ויוצאים נקיים מנכסיהן וקצתם לוקחים מעות ברבית להשלים התוספת ההמה, והרבית עולה שתים במעלות על גביהם כל ימיהם. ואשר אין ידם משגת ואין מוצאין גם כן מי שייתן להם ברבית לסיבת עניותם, נשארות בנותיהן עד ילבינו שער, ואין איש מאסף אותן הביתה , לכן ראינו לתקן ולגזור על כל המשתדכים מהיום הזה והלאה שאין רשות לא למשתדך ולא לקרובי המשתדכת להתנות שום תנאי תוספת כפל הנדוניא בשום אופן מהאופנים הנזכרים לעיל וכן אין רשות לקרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניא שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע, ולא שום תכשיט מהפניו"ש הנזכר, רק חפצי הנדוניא אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם כפי כבודו.
אכן, דומה שלמרות תקנה זו, היו בקהילות אחרות (ואולי בשנים אחרות, ברוכות יותר במישור הכלכלי) במרוקו אנשים שיצרם תקפם והמשיכו לנקוב בכתובה סכום גבוה ועצום שידם לא השיגה כדי תשלומו בעת מימוש הכתובה.

מצב הפוך משתקף מתקנת קהילת צפרו. אף על פי שבעקבות דין התלמוד, נקבע שיעור "תוספת כתובה" דרך כלל בשיעור סביר, שרוב בני אדם יכולים לעמוד בו, תיקנו בקהילת צפרו "שיעור מינימום" לתוספת הכתובה, שעלה כדי "סך עצום".

ככל הנראה, כדי להגן על בנות ישראל בעת הגירושין, שיהיה בידן ממון כדי –פרנסתן, או למנוע מצב שבו "יהיו קלות בעיני בעליהן להוציאן". תקנה זו הקשתה על עניי הקהילה לעמוד בתשלום חובם בעת מימוש הכתובה .

כפי שעולה מתשובתו של בעל שו"ת "שופריה דיעקב", רבי יעקב בירדוגו, מחכמי מכנאס, נדרשו גם כאן חכמי הדור לסייע בידי העניים. בתשובתו מעיד רבי יעקב על תקנה קדומה שקבעה, ולמרות הסכום הגבוה שנכתב בכתובה, בנסיבות מסוימות אין לכפות את האיש לשלם את דמי "תוספת הכתובה" :

מצאנו לבית דין הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה, וניכר לבית הדין שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו באישה אחרת רק לסיבה מהסיבות שנזכור, וכיוצא בהן לפי ראות עיני בית דין: האחת, כגון שהה עם אשתו עשר שנים ולא היה לו ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא אישה אחרת על אשתו מצד התקנה, ולא איתדר ליה [ואינו רוצה] בשתי נשים ולא יוכל לסבול; או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול; או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני בית דין וירצה לגרש לאחת מהסיבות שזכרנו, שלא יתחייב לפרוע רק עיקר כתובה דווקא, ונדוניה מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף, אף על פי שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם – רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן – ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 114