בְּרָהָם-הילד מילדי אוסלו-אברהם לוי
הימים עברו ולא היה סימן שנתן תקווה לעתיד לבוא. המצב הקשה בבית לא נותן לו מנוח ובאין מוצא ביקש להתייעץ עם הרב שמכירו היטב מתפילותיהם יחדיו. באותה העת הרב שחיפש שליח ציבור, הציע לאבא את תפקיד השליחות. אבא מייד נענה, עוד לפני שעדכן בכך את אשתו, לא היה ספק בליבו שהיא תיתן את ברכת הדרך, תפקיד מכובד לא דוחים. תפקיד השליחות החזיר את האור שכבה במשפחה עת אבא ישב מובטל והמשפחה התקיימה מתמיכת מש׳ אזולאי והקהילה. האמונה חזרה והפיחה תקווה במשפחה הצעירה ובעתידה. כעת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה ירדה, בראשו עברה המחשבה שכאן הוא נפרד ממקצוע הסנדלרות. עכשיו אבא התפנה לשאול מהו תפקיד השליח? הרב בסבר פנים הסביר ואמר, זהו מונח הלכתי לאדם המבצע פעולות שתוחלתן נזקפות לזכות משלחו. היום פועלים בכל העולם כ-4000 שליחים כאלה, המוכרים לנו כשליחי חב״ד הנמצאים בכל פינה ברחבי הגלובוס. התפקיד מחייב היעדרות ארוכה מהבית, האם תעמוד בזה? קח את הזמן ותתייעץ בבית, אמר הרב. אבא קיבל על עצמו את התפקיד, עם כל המגבלות. עכשיו לאחר שנתן את אישורו, התפנה לספר לאשתו על פניית הרב, ובעיקר על ההיעדרות הארוכה מהבית הכרוכה בתפקיד השליחות ברחבי הערים במדינה. השמועה הגיעה למשפחת אזולאי, משפחת אשתו, ומייד התגייסו ולקחו עליהם לעזור ולסייע בכל הנדרש מהיכרותם את הקשיים שהיו לאסתר, כולל גידולה של זוהרה שרק עתה נולדה. הם ראו שתפקיד השליחות יביא כבוד גדול למשפחה. ביחס לאמצעים הדלים שהמשפחה התקיימה מהם בעבר, השליחות תעניק הכנסה ראויה למשפחה הצעירה בראשית דרכה. עם הזמן התברר שההוצאות של אבא בערים שבהן התגורר, קיזזו הרבה מהכנסתו. את יתרת הכנסתו היה מעביר לקיום המשפחה. כסף זה, אף פעם לא הספיק, לכן משפחת אשתו המשיכה בתמיכת שתי ״הנשים״ שנשארו בבית (אשתו ובתו). משפחת אזולאי סייעה בכל הנדרש.
אבא קיים את מצוות השליחות כהלכה, נע ונד בין הקהילות היהודיות בערי מרוקו. באחת הפעמים כשחזר לעיר לדווח לרב על שליחותו, קיבלה את פניו ״בשורה קשה״. אשתו(אסתר) אושפזה בבית החולים בזמן היעדרו וחזרה ממנו בידיעה שכבר לא תוכל עוד ללדת. זאת הייתה בשורה קשה מאוד. כיהודי מאמין הרים אבי ידיו למעלה ובתחינה שאל, על מה עוד אני צריך לתת את הדין? קודם פרנסתי נגזלה ומובטל ישבתי בבית, ועכשיו הרחבת המשפחה נגזלת ממני? למה? כיהודי מאמין, הוא הבין שכעת הוא עומד למבחן.
אבא המשיך בשליחות הרב, הפעם הגורל האיר לו פנים והראה לו את הדרך לעיר מקנס, שם במקנס פגש באקראי את אשתו לעתיד. אישה צעירה ויפה, שמשכה את תשומת ליבו. גם לה קראו אסתר, אסתר בן הרוש. כאשר אבי הבין שהיא עדיין רווקה, הוא ביקש ממנה שתמתין לו. חוזר לעירו סאלי לפניו שתי משימות: לדווח לרב על הביקור ״המוצלח״ במקנס, ולבקש את אישורה של אשתו לשאת אישה נוספת, מאחר שהיא כבר לא יכולה ללדת יותר. מהרב ביקש אבי לסיים את תפקידו. הוא ביקש לעבור לזמן מה ל״מקנס״, שם גם מצא עבודה בייצור מזרנים. אבא קיבל את ברכת הרב ובהמלצתו אף התמנה להיות שמש באחד מבתי הכנסת שהיו במלאח.
מתוך עבודת השורשים שאחותי כותבת עם הנכד שלה מסתבר שסבתא אסתר אזולאי הייתה מוגבלת בראייה וללדת כבר לא יכלה. אבא שרצה עוד ילדים ביקש את אישורה של אשתו לשאת אישה אחרת. רק לאחר שקיבל את אישורה הוא נסע למקנס.
שמש בית הכנסת
עד המאה העשירית לספירה, התואר ״שמש״ לא היה קיים בפני עצמו. אנו מכירים מן התלמוד, את הביטוי ׳חזן בית הכנסת׳. המפרשים מסבירים שהכוונה הייתה לשמש, ותפקידו של השמש היה לעסוק בצורכי בית הכנסת. ייתכן שמתפקיד זה נולד ״שמש בית הכנסת״ המסורתי.
אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת, השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום ועוד… עליו מוטלת האחריות שבשעה היעודה יהיו עשרה למניין וכן הלאה.
תפקיד מרתק נוסף המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא השכמת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אני זוכר את עצמי צועד עם אבא לתפילת השחרית, ובדרך לבית הכנסת מעיר את המתפללים בקריאה ״שעת שחרית״.
השמש בפולקלור היהודי מצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמיים ונאמן. בספר ׳אוצר הידיעות׳ מצוטט ה׳יעב״ץ׳(מגדולי הרבנים במאה ה-18) שאמר כי ״תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כי שמשים נפטרים בשיבה טובה״.
כשמש בית הכנסת, אבא נפרד מהסנדלרות, ועבר לעבוד בייצור מזרנים אצל רפד. את המזרנים בתקופה הזו, היו ממלאים בקש. אחי הקטן שלום, מספר שהיה עוזר לאבא בהפרדת התבן(הקש) למילוי ויצירת המזרן.
מה אימא עשתה במקנס בשעה שכל משפחתה חיה בעיר ״ספרו״? לכך לא הצלחתי לקבל תשובה. המפגש האקראי עם אבא היה במקנס. אבא חזר למקנס וביקש את ידה של אימי לעתיד, אסתר בן הרוש.
עמוד 33
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
הישועה ללבטיו המיסרים את נפשו השסועה, באה בפגישתו עם יצחק טולדנו. הוא הכיר את יעקב מהפעמים הרבות שבהן ביקר בבית הכנסת כשליח של הקהילה היהודית בתטואן. וכעת הגיע לחברון בפעם האחרונה, לפני שיחזור לביתו לבלות את שארית חייו עם בני משפחתו. לפני שעזב, מיהר יעקב להיפגש איתו ולהתרשם מדבריו על אורחות החיים בעיר – האם נותרו כשהיו, או שיש מידע חדש ומועיל על העיר תטואן, שהייתה במוקד התעניינותו. להכיר את העיר שאליה רצה לשוב בשנית, לשמוע על המצב הכלכלי, על יחם השלטונות ליהודים. סוגיות רבות עניינו אותו, אולם הזמן אזל. יעקב יצא וחצי תאוותו בידו. בדרך אגב שמע את אשר רצו אוזניו לשמוע. טולדנו סיפר בהתלהבות על סוחר יהודי מיפו שמסייע לו, תמורת תשלום של כמה לירות, לארגן את סידורי ההפלגה לתטואן בחודש אפריל. לאחרונה חש מותש מן המסעות והתלאות, והיה להוט לחזור למשפחתו בתטואן. ״השליחות לקהילות ישראל ברחבי מרוקו היא מלאכה קשה וטומנת בחובה סכנות בדרכים, ועכשיו – עייפות הגוף הכריעה אותי,״ אמר בכאב לב. ״הלוא גם תלמידי ישיבה אוכלים אצלנו מהזריחה ועד השקיעה, ואני אחזור עם בשורה בעניין הזה,״ פסק. ״כל היתר חיים בשפע, יש אינספור אפשרויות למסחר אם בידך היוזמה. דבר אחרון ומכריע הוא שיהודי העיר חיים בשלום עם שכניהם המוסלמים והנוצרים.״
הוא אף הוסיף את דעתו על ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות האחרונות, וסיפר כי מחיר הסחורות ירד בשווקים עקב התפתחות הסחר בכותנה ופיתוח אמצעי העיבוד המשוכללים מספרד. בעקבות הסכם פס שנחתם ב-1912 בין המעצמות על הפיכתה של מרוקו למדינת חסות צרפתית. יש הסכם חדש בין צרפת לבין ספרד הנוגע לתטואן. ״מהו אותו הסכם?״ שאל יעקב בסקרנות רבה. ״סולטן מרוקו, עבד אל חפיר, הסכים עם ממשלת צרפת על הפיכת מרוקו למדינת חסות צרפתית, וצפון מרוקו תהיה למובלעת ספרדית הכוללת
את הערים סאוטה, מלייה ותטואן. טנג׳יר תהיה עיר בינלאומית, ויגיעו אליה קונסולים מכל מעצמות אירופה. תטואן תהיה הבירה הספרדית באזור.״ כך סקר יצחק טולדנו בהתלהבות את המצב הפוליטי והכלכלי, על פניו נסוך חיוך רחב, כי חשב שזו בשורה ליהודים בתטואן, וטובה למסחר, ובמיוחד למסחר במשי, שבו התעניין יעקב. הדברים ששמע יעקב הביאוהו להתרגשות גדולה והוא חש כי זהו העיתוי הנכון לנסוע לתטואן. כעת היה בידיו כל המידע הנחוץ לו כדי להתחיל ברגל ימין את ההכנות להפלגה למרוקו ולשוב לעיר הולדתו אחרי שנים. יעקב האמין בכל מאודו בתעשיית המשי ובאותו רגע גמר בליבו לחדש את עסקיו – אולי יעלה בידו להחזיר את חובותיו. ברוריה רעייתו לא גילתה עניין בכל הפרטים, למעט הידיעה שתטואן נמצאת כעת תחת שלטון ספרדי. יעקב היה ער לנטיות ליבה ולרגישותה לעניין האוריינטציה האירופית, שעל ברכיה התחנכה. עד עתה הוכיח הדרכון הספרדי את עצמו בפתרון בעיות היומיום. השנים במחיצתם של ערביי חברון בדרב אל יהוד גרמו לה לסלוד במופגן ממנהגיהם ומנימוסיהם הנלוזים. המביט מן הצד היה בוודאי מזהה את סגנון לבושה, שהיה כמראה הנשים האירופיות, שפקדו את העיר רק לעיתים רחוקות. בימים רגילים לבשה אריגי כותנה צבעונית, והייתה עוברת בשוק כשושנה בין החוחים, ועיני כל הרוכלים נישאות אליה, כאילו הייתה האישה הראשונה מאז בריאת העולם. לתחושת התרוממות הרוח הוסיף גם מכתבו של ד״ר משה מני, יליד חברון, שבו הוא מבשר לאחיו ישראל כי סיים בהצלחה את לימודי הרפואה בפריז. הוא קיבל הצעה מחיים בן שמחון לשמש כרופא בבית החולים היהודי בטנג׳יר והודיע כי אינו מתכוון להגיע לעיר בזמן הקרוב, והזמין את ישראל אחיו, שהיה עורך דין, לבוא ולהצטרף אליו. מאז ששמע על כך יעקב היה פוקד את ביתם של משפחת מני כדי לדלות מידע ממכתביו של מנשה לפני נסיעתו לתטואן. ״העיר טנג׳יר קרובה לתטואן ואוכל להיעזר בו במידת הצורך,״ סיפר יעקב לברוריה בהתרגשות. אט אט החלה ברוריה להשתכנע ולקבל בחיוב את תוכניתו של יעקב.
רחמה, בתם היחידה של יעקב וברוריה, גדלה בינתיים ופרחה והגיעה לגיל מצוות, ובעיני יעקב משמעות הדבר הייתה שעליו להעמיד אותה על חובותיה במסגרת מעמדה החדש. הסדר והחוק נעדרו מחיי היומיום בחברון, והחשש הלך וגאה שמא רע יאונה לילדה שזה עתה תמו ימי ילדותה. רק בזמן האחרון התירה לה ברוריה להיפגש עם חברותיה בחצר הבית – עד עתה הייתה ספונה בין חומות של אבן וחלונות מוגפים בשל מצב התברואה ומפאת חשש ממחלת הכולרה שהתגברה בעיר, שגבתה עד אותו היום קורבנות חסרי מזל. לא זאת בלבד, גם החשש פן יראה ערבי מחברון כי יפת מראה היא וירצה בה גרמו להוריה לנהוג בזהירות רבה.
בברוריה עלו וגאו חששות והיא הפנתה את כל מרצה ותשומת ליבה לחינוכה של בתה, וזאת מצידה עשתה חיל בלימודיה והמורים שיבחו אותה בכל הזדמנות – אך רחמה הייתה מופנמת ונחבאת אל הכלים וסלדה מתשומת הלב היתרה שהפגינו כלפיה. יפה וזוהרת הייתה בשמלתה הפרחונית ופניה קרנו יותר ויותר. ככל שהתבגרה, רחמה עוררה את תשומת ליבן של נשות חברון. שכנותיה היו זריזות כדרכן, והחלו לרחרח סביבה ולרקום במוחן תוכנית לשידוך הנערה. ברוריה הצהירה תמיד שהבן הצעיר של שמואל תנחום השכן מוצא חן בעיניה, אבל רחמה תינשא רק לבחיר ליבה, כמו שנהוג לעשות בחברה המודרנית. ברוריה תסנן עבורה את כל הצעות השידוכים שהחלו כבר להגיע אליה, ורק היא תחליט מי יהיה השידוך הראוי?! היא לא תולך שולל במלכודת השדכניות של חברון. העין רואה והנפש חושקת. איך תתיר את נשואיה לאדם לא ראוי, רק משום שאביו יבקש את ידה. ברוריה ידעה היטב עד כמה מחשבה זו אינה מקובלת בחברון. יעקב שתק בעניין זה. ברוריה תמיד הרגיעה אותו, והוא סמך על חושיה. תמיד ידע כי נישא לאישה מיושבת בדעתה. נשות חברון הספרדיות ביקשו את קרבתה בשל כך. יעקב אמר שיש לה עין טובה לגבי אנשים: בפעמים שנועץ בה – תמיד צדקה בסופו של דבר. מאז ציין בפני כל: יש ־'אישה הזאת עין חודרנית הבוחנת לב וכליות.״ באשר לתוכניותיו אמרה: ״אתה יכול לנצל את קשריך ואינך צריך להסתמך על טולדנו.״ יעקב הבין מנימת דבריה שהוא אינו עושה מספיק, ויכול להשתדל יותר.
נכון שיש קשרי ידידות עם כמה מבעלי השררה והממון,״ אמר. אתרי דברי הביקורת של ברוריה כשהיה מהרהר כיצד לקדם את ענייניו באמצעות קשריו האישיים, הבין יעקב בוגנים שעליו לנצל את קרבתו ־'סגן מנהל הבנק, על מנת שיסייע לו להחזיר את חובותיו לפני נסיעתו. יצחק דה אבילא, סגן מנהל הבנק הצרפתי ״קדרי ליונה״, היה הראשון שהציע לו עזרה. הוא פגש את יעקב כשהגיע לבקר את בני משפחתו בחברון, אז שמע מפיו על נכונות הבנק לסייע לסוחרים בחברון במתן ־לוואה קצרת מועד. יצחק היה מגיע בערבי חג לחברון, ויעקב התלבש בחליפה מהודרת לכבודו. חליפותיו של תנחום החייט היו בעלות יכולת להותיר רושם רב, והמראה החיצוני סייע בידו. יחסיו עם הבנק הצרפתי עלו על דרך המלך, וכעבור זמן מה, אחרי שפרע את כל חובותיו, הכול היה מוכן לקראת הפלגתם לתטואן.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי