בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012
ואף על פי כן, כששבתי הביתה לירושלים, ראיתי עצמי נצרך יותר מתמיד לדבר את הלהג המרוקני שעד אז נמנעתי ממנו וכמעט נשתכח ממני, התחלתי מתקין תבשילים מרוקניים שזכרתי ממטבחה של אמי ז״ל, עוטה בצנעת ביתי את הגלבייה שרכשתי במרוקו ועתה התענגתי עליה והתרווחתי בתוכה ומכריז בפני בל מי שאבה לשמוע שיוצא מרוקו אנוכי. הביקור ההוא עורר בתוכי, או שמא דיכא וסילק החוצה את הנוגדנים שהוחדרו בי, כנגד הזהות שהייתה זהותי אך הוצרכתי לוותר עליה ואחר כך למחוק אותה מתודעתי. אלא דא עקא שביקורי לא עורר בי שום רצון לשוב ולהיות שם, אם כי הוא חולל תהליך של נוסטלגיה מנותקת ומרוחקת לאורח חיים שכבה ואיננו. אז עלתה במוחי המטפורה של המוזאון, שבו יאה להביט ולהתפעל מן העבר ביודעי כי הוא כלוא לבטח בתוך ארונות תצוגה שאין עוד גישה אליהם. היה מרגש לצפות באורח החיים ההוא, אך לא נתנני לבי לשוב ולהיות חלק ממנו או לחיות אותו ובתוכו. להפך, העלאת הזיכרונות ההם, ואפילו ההיאחזות בכמה מגינוני העבר ההוא, רק חידדו את ההכרה כי העבר חלף ולא יישוב עוד. נסיעתי למרוקו הייתה אפוא לדידי מסע לשום מקום, כי היה זה מקום שאהבתי לראות ולהתנתק ממנו במהרה, לצפות בו ולהיזכר בו, אך לא להתחבר אליו עוד, כי הייתי זר לו והוא לי.
פרק שלישי: דמויות
שנים מעצבות היו אלו שצמחתי בהן עד ליציאתי מפאס בגיל 14. ושנים מעצבות דרכן שמותירות רישומן על נער מתבגר הכלוא בעולם צר ומצומצם, נער שאנוס להרחיבו בדמיונו בין במה שהוא קולט בקריאה, בין בסיפורים שהוא שומע ובין בציור דמיוני של מקומות, אנשים ואירועים. יש והוא חולק את חוויותיו עם חבריו הקרובים שגם הם מתלבטים באותם עניינים, ויש שהבושה או הפרטיות כופות עליו לאצור אותן בקרבו ולהימנע מלחשוף את חולשותיו, שאיפותיו, דמיונותיו, יצריו ומעשיו בפני אחרים, שמא יבולע לו או יתקלקל חלילה הדימוי העצמי שהוא בנה או בדה בדי עמל. לעולם קיימת מחלוקת בין הקפדה על טוהר המידות כדי לשים עצמו זך וטהור, עומד בציפיות משפחתו וחבריו על פי הערכים המקובלים שאין לסור מהם, לבין יצר הרע הטופח על כתפו ללא הרף ומאיץ בו לפרוק עול, ללכת אחר נטיות לבו, למרוד במקובל ובסמכות, להתראות כמי שהולך בתלם שהתוו לו, אך בה־בעת פורץ לו נתיבים חדשים שהוא עצמו ירא מפניהם ומתוצאותיהם. עולם סבוך וסתור, והמוסכמות אינן מרשות שהורים ילמדו לילדיהם את עובדות החיים, המבוכה רבה והנחיה אין. זה ודאי אחד הגורמים שהביא לכך שבגיל רך יצאתי להרפתקאת עלייתי ארצה, שהייתה כרוכה בניתוק קשרים מכאיב, באי־ודאות על ׳הבאות, אך גם בריגוש אדיר של הבלתי נודע, חופשי מהורים, ממורים ומסמכותם, ובעיקר חדור חירות עצומה נקייה מכבלים ומשחרת עולם ומלואו. אך עד שהעתקתי את עצמי משם, בנחישות ובפחד, היו כמה וכמה דמויות שהותירו בי רושם בל־יימחה היות וסיפקו תשובות לתהיותי, חלמו יחד אתי, הפרו את דמיוני או פשוט שימשו לי רקע ואווירה לשגות בדמיונות. כמה מהן אתאר בשורות הבאות, ורובן מבני המשפחה, שבימים ההם רוב החיים התנהלו בתוך המשפחות הענפות, שסיפקו די והותר מקום, זמן ומגוון אירועים לשמוח או להתעצב בהם. מעולם לא חסרו.
הראשה והראשונה שבהן הייתה סבתי זקנתי זוהרה ז״ל, אישה שנתקדשה על בניה ונכדיה עד להדהים. קטנת קומה ושבירה הייתה, עטופה מכף רגל ועד ראש כמנהג הימים, וכיוון שתמיד השתוקקתי לראות את שערה, כך נמנע ממני הדבר. כי תמיד המטפחת מהודקת לראשה, וגם בימות החום הלוהטים של הקיץ, כאשר החמה יצאה מנרתיקה והכול פיללו למשב אוויר, אדוקה הייתה בצניעותה לבל תשזוף אותה עין גבר זר. לבד מן הקשר המהודק של המטפחת על קדקודה, לא ניכר כל גוון בפניה החרושים תלמים עמוקים, בעיניה הזעירות והכבדות שלימים יסתמאו, בזרועותיה המכוסות תמיד עד כפות ידיה חסרות העידון והעדיים, ובגלימותיה הארוכות שנגעו בקרקע ועם הילוכה ריקדו שוליהן כגלי ים עולים ויורדים בקצב צעדיה. לא היו לה חיים של נחת כי סבי ז״ל היה איש נוקשה וחסר פשרות, ובימים ההם היה הוא הקובע אם מילאה את שליחותה כרעייתו ואם ילדיו; ואם פיגרה בעיניו במשהו היה מייסרה גם בנוכחות בני משפחה אחרים. הם חיו בדוחק ולכן נמנענו מללכת אצלה, כי לא היה לה במה לשמח אותנו, ואילולי נדדה בין בתי בניה ובנותיה, לא היינו זוכים להתוודע אל קסם אישיותה. קשה לי לשער כיצד התנהל משק ביתה כאשר גידלה את שלושת בניה ושלוש בנותיה, אבל עד שעמדתי על דעתי כבר היו כולם בעלי משפחה לעצמם, לבד משתי דודותי הצעירות מאבא שעוד השתהו בבית אביהן עד שנישאו לאיש. היות ובנותיה הצעירות בגרו גם הן, אף שנותרו רווקות תחת קורת ביתה, היא הייתה נתונה כל־כולה לנכדיה, ואנו זוכרים אותה מבלה עמנו יותר מאשר בביתה. סבתא זוהרה הפכה למין אם־על שאהבנו להסתופף תחת חסותה, שהייתה מגינתנו ומצילתנו כפי שיבואר להלן. הייתה באה גם כשהוזעקה וגם כשלא הוזעקה, בכל ימות השבוע ובכל שעות היום, בניגוד לסבי זקני ז״ל, שנוהג היה אצלו לבוא בשבת אחרי בית הכנסת. במקום לסור לקידוש לביתו היה בא לקדש אצל בנו, כי אבי ז״ל תמיד משך אחריו מניין אנשים לאחר התפילה בשבת, ואימא לעולם ידעה ששולחנה צריך להיות ערוך ומוכן לשרת את כל הכבודה הזאת, נוסף לחובותיה בהכנת מזון לבני משפחתה. וכך, במקום שיממון ביתו והדוחק של עוניו, היה סבא בא להתרווח לשעה, לטעום ממטעמיה של אימא, לאחר שתחילה דחה אותם על פי אורחות ההתנהגות הקבועות, ולשכוח צרות של יום־יום.
לסבתא היינו קוראים בכל שעת דחק, ואחד הילדים היה רץ לביתה על פי רמז או אמירה מאימא, והיא לא השתהתה. סבא ז״ל, שבשעות שלא עבד היה מיסב על כרי מיטתו וקורא בספרי מעשיות או בספרי קודש, עטוי גלימתו המרוקנית וחבוש כובע עגול נטול תיתורת. ממעט היה בדיבור, שחוץ ממה שהיה גוער בי על שנטלתי את מקלו וחיקיתי את הליכתו, או שהצצתי מקרוב מדי בתיבת עפרה של ארץ ישראל שמתחת למיטתו, ספק אם נתן לבו לבואי או ללכתי ולבהילות שבשליחותי. שתי דודותי ישבו שם: הבוגרת יותר מסעודה(=בת מזל או אושר) הייתה יושבת בית כי מזלה טרם הוליד לה זיווג, כך נאמר, ובראשי הילדותי תמיד שאלתי היאך יקום זיווג אם לא תצא ותראה מעלותיה (שלאמתו של דבר לא נקצבו לה בשפע)? מסעודה הייתה יושבת על מצע דמוי כרית גדולה ולידה כל אבזרי מלאכתה שעליה שקדה ללא לאות כל שעות היום. ומה טיבם של אבזרים משונים אלה שלא חדלתי לדרוש בהם? אלה היו כדוריות נייר חלולות למאות ולאלפים, נתונות בקערית גדולה לידה, והיא הייתה נוטלת מהן אחת־אחת, משחילה אותן אחת־אחת על מין מחט עבה מן הסוג שבנות עקיבא משתמשות בהן בימינו לסרוג כיפות לחבריהן, ובחוטי משי לבנים (לפעמים גם צבעוניים) מושחלים במחט קטנה ודקיקה הייתה עוטפת את הכדוריות בתנועות זריזות של שתי וערב עד כי הכדור נעלם ומין חרצן של משי מבהיק בלובנו או בצבעוניו היה יוצא מתחת ידה האמונה. הייתה מניחה לתוך צנצנת גדולה את פרי עמלה ונוטלת את הכדור הבא מן הקערה שלרגליה, וכיוצא באלה שעה אחר שעה ויום לאחר יום, ולולא שבת מנוחה שהכול ייחלו לה להתרווח מעמלם, ספק אם הייתה חדלה ממלאכתה. וכאשר מלאה הצנצנת, היה מגיע שליח שמנה את פרות העמל הללו, ולפי מספרם היה משלם את שכרה וגם מביא עמו חוטי משי ועוד כדוריות נייר לחידוש המלאי לימים הבאים. תוך המתנה לסבתא שתתקין את עצמה ליציאה, ולאחר שביליתי את שובבותי במקלו של סבא, הייתי יושב ליד דודה מסעודה, מביט בפליאה בתנועות ידיה ומונה את היחידות שהשלימה. את יבול עבודתה הייתי מוציא מן הצנצנת ופורסו על הרצפה כדי למנות את יחידותיו, ולא פעם זכיתי לגערה על שפיזרתי את פניני המשי הללו למרחוק או שהיה חשש כי יספחו אליהן אבק ושאר מזיקים רעים ונמצאת ברכת עבודתה לבטלה. למה שימשו פנינים אלה, תהיתי תמיד, מדוע שליחים יצאו בהולים להביא חוטים ולקחת מוצר מוגמר עמם, וכך שבוע בשבוע כנאמר לי? תיקו לפי שעה.
בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012
עמוד 68