פרשת נח-משה אסולין שמיר
"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,
ותמלא הארץ ח-מ-ס" (פ' השבוע נח ו, יא).
תרגום : "ואיתחבלת ארעא קדם ה' – ואיתמליאת ארעא ח-ט-ו-פ-י-ן".
חטופין = גזל, היות והגזלנים חוטפים בכוח מכל הבא ליד,
תכונה האופיינית לישמעאלים, עליהם אמר המלאך להגר:
"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' טז, יב).
נקרא פרא – ע"ש תכונת הפראות אותה קיבל בגנים מאמו הגר הישמעאלית.
ונקרא אדם – להיות בן אדם – תכונה אותה קיבל בגנים מאביו אברהם.
פיצול אישיות: הישמעאלי:
יארח אותך יפה, אבל בחוץ – סכין – עם הקריאה: "אללה וכבר".
החפץ חיים: "והוא יהיה" – בזמן עתיד,
לעולם – לא ניתן לתרבת את הישמעאלים, גם אם ישכילו.
רבנו-אור-החיים-הק' מגדיר מהו חמס:
"חמס = הוא כללות הרשע:
בו גזל, בו גילוי עריות, בו שפיכות דמים, בו עבודה זרה (ע"פ בר' רבה פל"א)
העונש למחבלי החמס – בגלל החטופים, דבר הקורה. כיום בצפון ובדרום:
"ויאמר אלוקים לנח: קץ כל בשר בא לפני – כי מלאה הארץ חמס מפניהם,
– והנני משחיתם את הארץ" (פס' יג)
תרגום אונקלוס: "איתמליאת ארעא חטופין… – והא אנא מחבלהון עם ארעא".
דברי הרמב"ם ורבנו בחיי
על אכזריות הישמעאלים בכלל, והחמס והחיזבאלה בפרט.
הרמב"ם באיגרת תימן: "מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל – כישמעאל.
רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלוקיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).
אויביך = ישמעאל. שונאיך = עשיו" {האויב שהוא – ישמעאל, יותר קשה מהשונא-}.
גלות ישמעאל באחרית הימים, בתורת
הזהר הק', דניאל, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי חיים ויטאל.
{תמצית מתוך ספרי החדש שיצא בקרוב בעז"ה, "להתהלך באור הגאולה}
רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י הק' כותב בספרו "עץ הדעת טוב" על תהלים קכד:
פס' א שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד. לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ יֹֽאמַר-נָ֝א יִשְׂרָאֵֽל.
פס' ב לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".
פס' ג" אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ – בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ
פס' ד אֲ֭זַי הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ נַ֝֗חְלָה עָבַ֥ר עַל-נַפְשֵֽׁנוּ: ה אֲ֭זַי עָבַ֣ר עַל-נַפְשֵׁ֑נוּ הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים:
פס' ו בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם
פס' ז" נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ".
פס' ח: "עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
וכה דברי רבי חיים ויטאל:
"עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל, כנזכר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח ופרק ל), ובספר הזהר (סוף פרשת לך לך). וכן (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א). סוף מסכת סוטה. וכן (סנהדרין צז ע"א), שם מפורטים 15 דברים שיעשו לנו הישמעאלים באחרית הימים, כשאנחנו "שולטים" במדינת ישראל.
פס' ב: לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".
א-ד-ם רומז לישמעאל שנקרא אדם, ככתוב: "והוא יהיה – פרא א-ד-ם".
המהות שלו תהיה פרא – פראות, לכן נאמר: "פרא אדם", ולא "אדם פרא" כמתחייב מבחינה תחבירית.
"פרא אדם" –
ישמעאל הוא א-ד-ם – בזכות מידת החסד מאביו אברהם.
ישמעאל הוא פ-ר-א – בזכות מידת הפראות מאימו הגר המצרית.
יש לו פיצול אישיות. מסוגל לארח אותך כמו אביו אברהם, אבל בחוץ ידקור אותך ללא רחם, ויקדים לך "אלה וכבר" = אלוקים גדול.
החפץ חיים לומד מהמילה י-ה-י-ה בזמן עתיד.
לעולם הישמעאלי יהיה פרא אדם, ולא יהיה ניתן לתרבת אותו, גם אם יהיה פרופסור.
מהו התפקיד של ישמעאל:
להחזיר את עם ישראל בתשובה כדברי הזהר (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א).:
"כד אינון מחללין אורייתא, קודש אבריך הוא ייעול לון בגלותא דבני עשיו וישמעאל תחות שעבודא דלהון וכו':
תרגום דברי הזהר:
כאשר מחללים את התורה, הקב"ה מכניס אותם לגלות עשיו וישמעאל – ונידונים שם, ובהם יתבררו ויתלבנו ויצורפו כצרוף הכסף וכו',
רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר:
עתיד ישמעאל לעשות צרות לעם ישראל באחרית הימים,
עד שנשוב בתשובה, ונצעק לאל, ואז ישמע {אותנו} – {ה-} אל.
רבי ישמעאל לומד זאת מדברי המלאך להגר כאשר ברחה מפני שרה, וכך אמר לה:
"ויאמר לה מלאך ה': הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל – כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם. ידו בכל, ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית טז יא – יב).
לכאורה, היה צריך לקרוא לו שמע-אל, בזמן עבר, היות והמלאך שמע את תפילתה ועוניה.
ישמע – אל, בזמן עתיד – רומז לאחרית הימים.
וכך דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק לב).
"ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם {ישראל} – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל. שנאמר: "ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ)
דניאל רמז לגלות ישמעאל:
"חזה הוית באדין מן קל מליא רברתא די קרנא ממללה. חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה, ויהיבת ליקדת אשא" (דניאל ז, יא).
באחרית הימים, קצפו של ה' יצא על אותה קרן המדברת גדולות – היא מלכות ישמעאל.
רמזים משירת האזינו שיש בה סודות ההיסטוריה היהודית,
על גלות ישמעאל באחרית הימים
"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –
פירוש: הם מכעיסים אותי 'בלא אל', כאילו אין תוקף למלכותי, ולא קיים חלילא,
ומאמינים רק ב"כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה"
ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
אני אנהג בהם 'מידה כנגד מידה', ואביא עליהם "בלא עם",
אביא עליהם כנופיות טרור שלא נחשבות לעם {כמו חמס, חיזבאלה},
אבל, הן מאמינות באל – "אללה אכבר", ביס מילהה וכו'
כדברי רבנו יהונתן בן עוזיאל, רמב"ן, דעת זקנים וכו' {עיין בהמשך}.
באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:
1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.
2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.
3 מלחמת כיפור – תחילת תהליך החזרה בתשובה לפני הגאולה.
השאר – מבצעים כמו מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה, שלום הגליל וכו'.
המטרה:
הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנלך בדרכי התורה, ונודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.
רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל?
ולא שמע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.
אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.
(פרקי דרבי אליעזר)
המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים:
בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.
דוגמא מחיי כלל עמ"י.
מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:
"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –
ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):
עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".
רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".
רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".
דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…
מתי יפול ישמעאל?
כאשר ישמעאל יפול באחרית הימים,
אזי יצמח משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק".
תפילה לבורא עולם – בעגלא ובזמן קריב.
(בעל הטורים. בר' כה, יט).
דוד המלך רומז לנו על סוף ישמעאל
ועל גאולתנו בעגלא ובזמן קריב.
פס' ו: בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה – שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם:
פס' ז: נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים – הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:
פס' ח: עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני", בפס': "ותישחת הארץ – לפני האלוקים":
בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים". כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.
רבנו מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".
"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.
בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".
דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.
הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים", בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).
"סאה מלאה עוונות.
מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).
"ותמלא הארץ חמס".
על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).
גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.
גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.
סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:
נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.
נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.
א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.
ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.
ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו-אור-החיים-הק').
תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות –
בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.
סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).
"אלה תולדות נח,
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,
את האלוקים התהלך נח" (בר' ו, ט').
התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "נח", "איש", "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.
נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.
כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.
גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.
השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר' ו, ח).
בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:
"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".
ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".
אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".
כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.
כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:
1."נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".
א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו', ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".
ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.
כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).
ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.
ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".
ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.
שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.
רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.
ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.
מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שיום ההילולה שלו יהיה ביום ג' מרחשוון, שואל:
מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?
על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".
בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.
נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.
נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.
"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).
ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.
דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').
מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".
רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.
להלן משל בנידון.
"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).
לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.
המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.
בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.
הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.
כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.
על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).
הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.
ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".
"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".
"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.
המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת.
רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.
רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:
לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.
המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.
רבי מאיר בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.
כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.
הדוגמאות בנידון, הן רבות.
"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).
מדוע תיבת נח נקראת תיבה, ולא ספינה?
אמר רבי ישמעאל: "לעולם, יספר אדם בלשון נקיה".
"צהר" – יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').
יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.
"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה "צהר", שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.
גם מידות התיבה 300 אמה אורך * 50 אמה רוחב * 30 אמה גובה, רומזות למילה ל.ש.ו.ן
ל = 30 אמה. ש = 300 אמה. ן = 50 אמה. כל זה בא לרמוז על שמירת הלשון. כדוגמא, בפרשה נאמר: "והבהמה אשר איננה טהורה", במקום לכתו הבהמה הטמאה, חיסכון של 8 אותיות. מכאן עלינו ללמוד, שיש לדבר בלשון נקיה כדברי הגמרא: "תניא דבי דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה." (פסחים ג ע"א).
בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבה – בצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).
דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".
השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).
בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".
כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".
דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו' – גימטרית שם ה-ו-י-ה.
"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')
חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.
מבול = {אותיות} בולם = בלום.
כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית
עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,
ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.
אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").
פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.
א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.
"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.
העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.
אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.
ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.
רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ… ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .
עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו-אור-החיים-הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.
רלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.
יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".
עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.
השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל, יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.
כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –
על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,
במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.
גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.
להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).
יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.
כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.
מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.
כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים, הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.
לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו.
"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"
מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.
ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.
חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.
הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:
"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,
ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"
זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!
בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.
רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).
ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.
רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').
מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,
ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.
הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).
מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אברהם בן חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה
תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.
כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
אברהם אלנקאר מרבני פאס במחציתה הראשונה של המאה השישית. ברעב של שנת התצ״ח/1738 נדד מפאס והתיישב בליוורנו. קרוב לוודאי שהיה מצאצאי ר׳ ראובן אלנקאר, מחכמי פאם במאה הרביעית. חיבר פירוש על המחזור לימים הנוראים בשם ״זכור לאברהם״ שנדפס בליוורנו בשנת התקנ״ח/1798 בעודו בחיים. בפירושו ציין למנהגים שונים הנקוטים בפאס ואלה הושמטו בדפוסים מאוחרים של הפירוש. כמו כן חיבר שירים.
יוסף אלנקאר מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתם על אישור קבלת עדויות בחדש ניסן התקט״ו/1755 עם ר׳ שמואל בן מלכא.
ראובן אלנקאר מחכמי פאס במאה הרביעית. קרוב לוודאי שהיה מאבותיו של ר׳ אברהם אלנקאר.
שלמה אלעלוף [א] ב״ר יהודה. מחכמי פאס היה למדן מופלג הנהנה מיגיע כפיו, כנראה חי במאה הר.
שלמה אלעלוף [ב] ב״ר שלמה. נשא את שם אביו. מחכמי פאס במאה השביעית. היה למדן מופלג, צדיק ומרבה במצוות. זרז את הציבור למצוות. כך החזיר את הצבור ללבישת טלית גדולה (מצמר) בשעת התפילה. התפרנס מנחלת אבותיו. זכה לאריכות ימים ונפטר בשם טוב בניסן התרס״ו/1901.
שלמה אלעלוף [ג] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאה השביעית. עלה בזקנתו לירושלים ונפטר בה בכ״ד סיון התר״ס/1900.
דוד אלפאסי בן אברהם. (מכונה בערבית אבו סלימאן דאוד אבן אבראהים אלפאסי) מדקדק ופרשן. חי במחצית הב׳ לספה״נ. עלה לארץ והצטרף לכת הקראים. בארץ־ישראל חיבר את ספרו ״כתאב ג׳אמע אלאלפאט״ (= ספר אוגר המילים) והוא אגרון עברי ערבי גדול על התנ״ך. בחיבורו זה מביא מתרגום אונקלוס, יונתן, מלשון המשנה והתלמוד, מרב סעדיה גאון. כנראה השתמש גם ב״ראסלה״ של רבי יהודה בן קרייש. בחיבורו זה הוא מגלה חוש בלשני דק וידיעות עמוקות ומקיפות בהתאם לזמנו בבלשנות העברית הקדומה. בחיבורוה וא מזכיר שחיבר פירושים לשיר השירים ולתהילים אבל שניהם לא הגיעו לידינו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ב, עט׳ 767.
יעקב אלפאסי בנו של הרי״ף. נולד בפאס ועקר עם אביו לספרד.
יצחק אלפאסי ב״ר יעקב הכהן. נולד בשנת ד״א תשע״ג/1013 בקלעת־חמאד, שנוסדה קרוב לתקופה זו. מכאן שאין להניח שבעת לידתו היה במקום מרכז תורני שממנו יצמח ענק הרוח כמו הרי״ף.
הוא חי בסוף תקופת הגאונים. בשנת ד תשצ״ח/1038 כשנפטר רב האי גאון היה הרי״ף בן עשרים וחמש שנה. לכן הרבה מהראשונים מכנים את הרי״ף בתואר ״גאון״. ביחוד מרבה לכנות אותו בתואר ״הגאון רבי יצחק״ רבי יהודה אלברצלוני.
מקום לימודו של הרי״ף שנוי במחלוקת. הראב״ד בספר הקבלה כותב שהרי״ף למד בקירוואן לפני רבנו חננאל ולפני רבנו נסים בן יעקב שאתון. קשה לקבל דברי הראב״ד מאחר שהרי״ף בחיבורו ובתשובותיו מכנה אותם רק בשמם ולא בתואר מיוחד כיאה לרבותיו. ומה גם לפי דברי הרשב״ץ שכותב בתשובותיו (ח״ב סי׳ רעב) ״ובכל מקום שכתוב בהלכות (= הרי״ף) ואיכא מאן דאמר הוא רבינו חננאל״. לכן יש להסיק שהרי״ף למד וגדל בתורה בעיר פאס ובה בילה רוב ימיו בהרבצת תורה.
חלק גדול מתשובותיו הן תשובות לשאלות שנשאל מתלמידיו בפאס, כמו שמצויין בהרבה מהן ״שאלות תלמידי רב אלפס שנכתבו בפאס׳ ובספר העיטור (סא, ב) כותב: ״ובשאלות תלמידי רב אלפס שכתבו בפאס…״. גם מהעובדה שתשובותיו נכתבו בערבית מראה שנכתבו עבור תלמידיו דוברי ערבית שהם מבני קהילת מארוקו, תשובות הרי״ף היו מצויים בפאס והר״י מיגאש בתשובותיו (סי׳ ע״ה) ״וכשהייתי אצלכם בפאם זכרו לנו שם שנמצא שם בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז״ל…״
אי לזאת נקרא בצדק שמה של פאס עליו. לעת זקנתו בהיות הרי״ף כבן שבעים וחמש שנה נאלץ לעזוב את פאס וללכת לספרד בעקבות הלשנה שהלשינו עליו (תוכן ההלשנה לא ידוע לנו). בספרד ביקר בקורדובה ומשם עבר ללוסינה. בלוסינה התקבל בכבוד גדול. תוך תקופה קצרה לישיבתו בלוסיגה נפטר ראש הישיבה הרב יצחק ב״ר יהודה בן גיאת, שהיה פייטן ומשורר ובמקומו מינו את הרי״ף. בשנת דתתמ״ט/1089 למרות גילו המופלג המשיך להרביץ תורה בספרד, ואף העמיד בה תלמידים הרבה, ביניהם רבי יוסף הלוי אבן מיגש. רבי יהודה הלוי— המשורר, רבי ברוך ב״ר יצחק בן אלבליא, רבי אפרים מקלעת חמאד ועוד. הרי״ף נפטר ביו״ד אייר התתס״ג/1103. כבן תשעים שנה. לפני פטירתו מינה במקומו לראש ישיבה את תלמידו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, למרות שבנו רבי יעקב היה תלמיד חכם, דבר המראה על גדולת רוחו של הרי״ף.
על פטירתו חוברו הרבה קינות על ידי משוררי ספרד ביניהם רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי ועוד. באחת הקינות נאמר כך: הרים ביום סיני לך רעשו. כי מלאכי האל בך פגשו. ויכתבו תורה בלוחות לבך. וצבי כתריה לך חבשו. לא עצרו כח נבונים לעמוד. לולא תבונות ממך דרשו.
קינה זו עד התקופה האחרונה היתה מיוחסת לריה״ל. ש. אברמסון סבור שקינה זו חוברה על ידי המשורר יוסף אבן שאהל. והרי כמה חרוזים ממה שחרטו המשוררים על מצבתו: כתבו בעט ברזל עלי שמיר. שבר אשר היה לזכרון. יכלו ימות עולם ויתחדש. אבלו לכל יבא לדור אחרון. אמרו: בקבר זה מקור חכמה. נקבר לעולם בא בעורון.
רבי משה בן עזרא בספרו ״שירת ישראל״ הרבה לשבח ולפאר את גדולתו וחכמתו של הרי״ף. הרי״ף נחשב לגדול חכמי התלמוד בספרד ובאפריקה. את כל חייו הקדיש אך ורק לחכמת התורה —התלמוד, ולהרבצת תורה ברבים. את לימודו, חכמתו ועיצוב דרכו הפרשנית, רכש לו עוד בשבתו במארוקו. בין חכמי ספרד בתקופתו אין למצוא טיפוס של חכם בדומה לו, שיהיה רק בעל מלאכה אחת, כי כולם עסקו בתורה בשירה ובמדע. בישיבתו בספרד השפיע על חכמיה מרוחו, אך לא הושפע מהם.
יצירותיו. ״ספר ההלכות״ בחיבורו זה הציב לעצמו שתי מטרות:
א. לתת בידי הציבור ספר הלכתי מתומצת ומקיף כל ההלכות הנוהגות בזמנינו. ב. לתת קיצור התלמוד בידי הציבור ועל ידי זה להקל עליהם הלימוד והעיון בו, דבר שיביא להפצת התלמוד בעם ולהתפשטותו. ואכן הצליח בשתי משימותיו אלה. ספרו נהפך לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו. ספרו נהפך לנחלת הכלל עד שנתנו לו את השם ״תלמוד קטן״. גדולי ישראל במשך כל הדורות התיחסו להרי״ף ולחיבורו בכל הדרת הכבוד, הגו בו ואף חיברו עליו הרבה פירושים. בחיבורו זה כלל כל הספרות התלמודית וספרות הגאונים שקדמה לו. הרמב״ם כותב בהקדמתו לפירוש המשניות לאחר שהוא מדבר על ספרי הפסקים שחיברו הגאונים: ״וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז״ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים, שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים״. (לא כאן המקום להאריך בחשיבות יצירתו ובספרות העניפה שהתחברה עליה). היו מקומות שהרבו לעסוק בהלכות הרי״ ף יותר מאשר בתלמוד עצמו. תשובות. תשובותיו רובן ככולן נכתבו בערבית, לראשונה תורגמו ופורסמו כשלש מאות תשובות (ליוורנו תקמ״א) אחר כך יצאו עוד כמה מהדורות עם הוספות של כמה תשובות מכת״י. הרבה מתשובותיו פזורות בחיבוריהם של הראשונים וחלקם עודם בכתבי יד. עד היום טרם יצאה מהדורה מדעית ומושלמת של תשובותיו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ג׳, עמ׳ 768—771; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית) כרך ב׳ עט׳ 600—604. ושמה ביבליוג, מורחבת; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״א עמו׳261—264; י. שציפאנ־
סקי, רבינו אפרים, עמו׳ 31—44.
יעקב אלפאסי בה״ר יצחק אלפאסי הכהן. בנו של הרי״ף. הי במאה הי״א. עזב את פאס לספרד עם אביו. היה תלמיד חכם. ובכל זאת אביו לפני פטירתו בחר בתלמידו הרב יוסף בן מיגאש לממלא מקומו בראש הישיבה בלוסינה.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
עמוד
260