אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו
כולם היו דרוכים ומתוחים לקראת שעת־הכושר בה ישתחררו מלבטיהם ומבוכתם. ההתלבטות היתה קשה וכל אחד חיכה לראות מה יעשה שכנו, חברו או קרובו לפני שיחליט מה יעשה הוא. הרושם שהתקבל אצל כולם היה שכל אחד החליט שלא להחליט וכולם מחכים לגיבור הראשון שיעז לשבור את הקרח, ואז, ינהרו כולם אחריו. בעוד ענין העליה לישראל נדחה לקרן־זווית היגיע החורף והגשמים החלו לרדת בימים ובלילות. הבתים היו בנויים מחימר עם קירות רחבים ושכבות עבות של טיח ותקרות חזקות. אך למרות הכל הגגות דלפו. האנשים יצאו לתקן את גגות־בתיהם והסתגרו ימים ארוכים בתוך בתיהם סביב מדורות־אש ותנורים ושכחו את המהומה. דרכי־העפר נשתבשו והשטפונות בנהרות מנעו תנועת־כלי־רכב מכל סוג שהוא.
המושל דובארי הגביר את הפיקוח על תנועת־היהודים באזור, כמו גם על תנועת הערבים. נאסר על היהודים לעלות לישראל כל עוד אין אישור רשמי מטעם שלטונות־המדינה והמלך, ואילו הערבים נחשדו בקיום קשר עם תנועות־המרי נגד הצרפתים. מהערים הגדולות מגיעות ידיעות שסיפרו שהמחתרת הערבית של לוחמי־החרות במרוקו, החלה בפעולותיה במגמה להניע את הצרפתים לעזוב את המדינה.
דובארי הנוקשה לא הסתפק בשינוי הדרסטי שעשה כאשר החליט לצמצם את מספר השייכים הרשמיים הערביים משבעה עשר לארבעה והדיח שניים.
הרוש אוחמאד הודח ותחתיו מונה קאייד מחוץ לעיירה בשם קאסם. מוחה או זאייד השייך של אזור תולאל והסביבה, הזדקן ולא יכול היה עוד למלא את תפקידו. במקומו נתמנה בנו עסו או מוחה הצעיר. עסו או מוחה שהיה עד כה מזכיר עירית־גולמימה שבאזור קסר סוק, היה בוגר קולג׳ אזרו. מינויו נעשה לפי כל גינוני־הטקס, וכל תושבי־העיירה והאזור הוזמנו להכתרתו. מטחי־כבוד נורו לכבודו על־ידי יחידה צבאית של הנוטרים המקומיים, הקהל הריע ממושכות, ולמרגלות דגל צרפת שהתנוסס ברחבת־העיריה, העניק גנרל צרפתי, מושל מחוז תאפילאלת, את אות־הכבוד ומינוי הוד־מלכותו לעסו־או־ מוחה, כקאייד ושייך של תולאל וגוראמה. עסו או מוחה ירש מאביו לא רק את שרביט־השלטון, אלא גם רכוש גדול. שלא כאביו, וגם לא כשאר השייכים, היה עסו־או־מוחה אדם משכיל, חכם מאוד, צעיר ונמרץ והקרין על סביבתו סמכות וכבוד.
הצרפתים היו גאים בו, מאחר וזו היתה להם הפעם הראשונה שהם ממנים אדם צעיר ומשכיל לתפקיד כה רם באזור זה, ואולי במרוקו כולה, למרות זאת הם נהגו בו כבדהו וחשדהו. עסו הצעיר גילה בקיאות מפתיעה בתחומים רבים ושלח ידו בכל. הוא שלט על התושבים הערביים ביד קשה ואת היהודים כיבד עד מאוד ולא נגע בהם לרעה כמצוות אביו. הוא הזמין אליו את מומו אמויאל ושמעון יחיה וביקש להקים יחד איתם עסק מסחרי בקנה־מידה גדול, במימון משותף. לשם־כך גייס את המשאית הגדולה שלו, ודאג לכך שכל ערביי־הסביבה, סיטונאים, קמעונאים וצרכנים יערכו את קניותיהם אצל שותפיו היהודיים. הצלחת עסק משותף זה, גרמה לרוב יהודי־העיירה להרחיב את עסקיהם ולהתחרות בו בכל כוחם. כולם עסקו, איפוא, במסחר מכל הסוגים והיתה זו תקופת השפע הגדולה שידעה מרוקו מעודה. תקופה זו, באה לאחר
הקשיים, המלחמה באירופה ובצורת, ובעיקר בשל מדיניות צרפת להזרים מיליארדים של פרנקים לתושבי־מרוקו בעבודות פיתוח ועסקים שונים. נושא העליה לישראל נדחה, איפוא, לקרן זווית ויהודי־העיירה היו שקועים עד צוואר בתחרות העסקים. בעוד שליחי־העליה במרוקו עסוקים במשלוחים גדולים של עולים לישראל, סירבו יהודי־גוראמה להפצרות הפעילים, וכל פגישותיהם איתם בבית־הכנסת הסתיימו בלא כלום. בין כה וכה דבקה בתושבים היהודיים בדיבוק בהלת המחצבים. היהודים, בעזרת הערבים, עלו להרים על מנת לחפש מחצבים ולהתעשר מהם. הבהלה דבקה בכולם ושאיפתם היתה לחצוב בהרים עפרות ולהפיק מהן רווחים גדולים.
כולם ציפו לעפרת נחושת, ברזל, עופרת ואולי גם זהב. היהודים נאחזו בטירוף בחיפוש העפרות והזניחו את עסקיהם. יום יום יצאו להרים בעקבות המדריכים הערביים. בזה אחר זה התרוששו היהודים עקב השקעותיהם במחצבים המדומים ועד מהרה מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן. הכסף אזל, העסקים חוסלו והרי־העפרות לא היו שווים פרוטה שחוקה. אחדים מהיהודים פשטו ממש את הרגל, אחרים הצליחו לשקם את עסקיהם בעזרת הלוואות ואשראי אשר קיבלו מאת הסוחרים הערביים העשירים. כל מה שנותר ליהודים מבהלת המחצבים היו רשיונות־רישום הרים וגבעות על שמם, בהם השקיעו כספים רבים.
בתוך כדי-כך הגיע לעיירה צרפתי שמן, מהנדס במקצועו אשר ביקש לקנות מחצבים שונים או מכרות רשומים כחוק. שמו היה מסיו אטאלי והוא היה מצוייד בג׳יפ, במכונת־כתיבה, מפות־האזור ופנקס־שיקים. היהודים הציפו את מסיו אטאלי בהצעותיהם הרבות בדבר הרים, גבעות, מכרות וסתם רשיונות. הוא החליט לעשות את עבודתו בלי בהלה ובלי חיפזון. תחילה, התארח מסיו אטאלי אצל משפחת בנימין לתקופה של חודשיים ימים, ולרשותו הועמד חדר מרוהט והמשפחה דאגה למחסורו במאכלים ובנוחיות. כאשר בדק מסיו אטאלי את ״אוצרות הטבע״ של בנימין הלהוט אחרי העושר, סירב לקנותם. סכסוך חריף פרץ בין השניים ומסיו אטאלי עזב את ביתו של בנימין, אשר השאיר על הגבעות וההרים את כל רכושו של אביו, יחיא משה.
מסיו אטאלי סירב גם לשלם את חלקו בהוצאות הרבות שהיו בימים הרבים של הבדיקות שנעשו בשטחי־״האוצרות״ של בנימין. אולם לא חסרו לו למסיו אטאלי מארחים רבים שהציעו לו את ״אוצרותיהם״ ופתחו בפניו את בתיהם. אך עזב את ביתו של בנימין וביתו של שכנו כליפא דודו נפתח בפניו. כעבור מספר חודשים, חזר על עצמו אותו סיפור; מסיו אטאלי הסתכסך גם עם כליפא דודו ודחה את כל הצעותיו לקנות ממנו את הרי ״אוצרותיו הטבעיים״. גם לכליפא דודו סירב מסיו אטאלי לשלם חלק מההוצאות הרבות. וכך עשה מסיו אטאלי כשהוא עובר מבית לבית ומנצל את תמימותם של יהודי־העיירה. לבסוף נתגלה כנוכל וכולם סירבו לבוא אתו במגע וכל שבץ לארחו.
מסיו אטאלי נאלץ לשכור חדר ולהתגורר בו, בודד ומורעב, כאשר הוברר לכולם שגם כסף למחייתו לא היה לו ופנקסי־השיקים שימשו בידו כפיתוי.
והנה בא יהודי צעיר וחסר כל והחליט להתחכם עם מסיו אטאלי. היהודי, דוד הרוש שמו, היציע למסיו אטאלי לממן את הוצאות־הנסיעה אל הר ״האוצר הטבעי״ שהוא דוד גילה הרחק מהעיירה, והוא מלא עפרות עופרת. לדוד הרוש היה תנאי, שמאחר ולו אין כסף, חייב מסיו אטאלי להשקיע את הכספים עד לרישום השטח על שם שניהם כחוק, ורק אחרי זה יהיו שניהם שותפים שווים. מסיו אטאלי נתפתה לרעיון ושניהם יצאו בג׳יפ, בליוויית מדריך ערבי אל המקום, דרך הרים, נהרות ומכשולים רבים. הגישה למקום הייתה קשה ומסיו אטאלי השמן נאלץ להמשיך את דרכו במעלה־ההר, ברגל. כאשר הגיעו שלושתם לפסגת־ההר, אשר לדברי דוד הרוש, מצא בו אוצר רב של עופרת, החל הערבי לחפור בכל כוחו, וכאשר התעייף, החליף אותו דוד הרוש עצמו. פתאום צצו אבנים מבריקות כברק כסף מתוך עפר החפירה ומסיו אטאלי נראה מופתע כלשהו. הוא לקח אבן אחת, בחן אותה מקרוב ואמר לשניים להמשיך לחפור. האבנים המבריקות נעלמו וכל מה שעלה בהמשך החפירה היה רק עפר. למסיו אטאלי נתגלתה תרמיתו של דוד הרוש אשר דאג יום לפני־כן לטמון בעזרת חברו הערבי, מספר אבני עופרת באדמת־ההר כדי להטעות את מסיו אטאלי. אולם לא אדם מומחה למיכרות כמסיו אטאלי אפשר להטעות, והוא התקרב לדוד הרוש וסטר לו על לחיו בכל כוחו.
״מדוע אתה סוטר לי מסיו אטאלי? אמור שאינך מעוניין במכרה שלי כפי שאמרת לכל היהודים בעיירה, ולך לכל הרוחות״. אמר דוד הרוש למסיו אטאלי ופרץ בצחוק לגלגני. זה היה הקש ששבר את גב־הגמל, ומסיו אטאלי נאלץ לעזוב את העיירה לאחר שהיהודים והערבים הציקו לו ולעגו לוכל הזמן.
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו
עמוד 87
כתיבת תגובה