בְּרָהָם-הילד מילדי אוסלו-אברהם לוי

הימים עברו ולא היה סימן שנתן תקווה לעתיד לבוא. המצב הקשה בבית לא נותן לו מנוח ובאין מוצא ביקש להתייעץ עם הרב שמכירו היטב מתפילותיהם יחדיו. באותה העת הרב שחיפש שליח ציבור, הציע לאבא את תפקיד השליחות. אבא מייד נענה, עוד לפני שעדכן בכך את אשתו, לא היה ספק בליבו שהיא תיתן את ברכת הדרך, תפקיד מכובד לא דוחים. תפקיד השליחות החזיר את האור שכבה במשפחה עת אבא ישב מובטל והמשפחה התקיימה מתמיכת מש׳ אזולאי והקהילה. האמונה חזרה והפיחה תקווה במשפחה הצעירה ובעתידה. כעת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה ירדה, בראשו עברה המחשבה שכאן הוא נפרד ממקצוע הסנדלרות. עכשיו אבא התפנה לשאול מהו תפקיד השליח? הרב בסבר פנים הסביר ואמר, זהו מונח הלכתי לאדם המבצע פעולות שתוחלתן נזקפות לזכות משלחו. היום פועלים בכל העולם כ-4000 שליחים כאלה, המוכרים לנו כשליחי חב״ד הנמצאים בכל פינה ברחבי הגלובוס. התפקיד מחייב היעדרות ארוכה מהבית, האם תעמוד בזה? קח את הזמן ותתייעץ בבית, אמר הרב. אבא קיבל על עצמו את התפקיד, עם כל המגבלות. עכשיו לאחר שנתן את אישורו, התפנה לספר לאשתו על פניית הרב, ובעיקר על ההיעדרות הארוכה מהבית הכרוכה בתפקיד השליחות ברחבי הערים במדינה. השמועה הגיעה למשפחת אזולאי, משפחת אשתו, ומייד התגייסו ולקחו עליהם לעזור ולסייע בכל הנדרש מהיכרותם את הקשיים שהיו לאסתר, כולל גידולה של זוהרה שרק עתה נולדה. הם ראו שתפקיד השליחות יביא כבוד גדול למשפחה. ביחס לאמצעים הדלים שהמשפחה התקיימה מהם בעבר, השליחות תעניק הכנסה ראויה למשפחה הצעירה בראשית דרכה. עם הזמן התברר שההוצאות של אבא בערים שבהן התגורר, קיזזו הרבה מהכנסתו. את יתרת הכנסתו היה מעביר לקיום המשפחה. כסף זה, אף פעם לא הספיק, לכן משפחת אשתו המשיכה בתמיכת שתי ״הנשים״ שנשארו בבית (אשתו ובתו). משפחת אזולאי סייעה בכל הנדרש.

אבא קיים את מצוות השליחות כהלכה, נע ונד בין הקהילות היהודיות בערי מרוקו. באחת הפעמים כשחזר לעיר לדווח לרב על שליחותו, קיבלה את פניו ״בשורה קשה״. אשתו(אסתר) אושפזה בבית החולים בזמן היעדרו וחזרה ממנו בידיעה שכבר לא תוכל עוד ללדת. זאת הייתה בשורה קשה מאוד. כיהודי מאמין הרים אבי ידיו למעלה ובתחינה שאל, על מה עוד אני צריך לתת את הדין? קודם פרנסתי נגזלה ומובטל ישבתי בבית, ועכשיו הרחבת המשפחה נגזלת ממני? למה? כיהודי מאמין, הוא הבין שכעת הוא עומד למבחן.

אבא המשיך בשליחות הרב, הפעם הגורל האיר לו פנים והראה לו את הדרך לעיר מקנס, שם במקנס פגש באקראי את אשתו לעתיד. אישה צעירה ויפה, שמשכה את תשומת ליבו. גם לה קראו אסתר, אסתר בן הרוש. כאשר אבי הבין שהיא עדיין רווקה, הוא ביקש ממנה שתמתין לו. חוזר לעירו סאלי לפניו שתי משימות: לדווח לרב על הביקור ״המוצלח״ במקנס, ולבקש את אישורה של אשתו לשאת אישה נוספת, מאחר שהיא כבר לא יכולה ללדת יותר. מהרב ביקש אבי לסיים את תפקידו. הוא ביקש לעבור לזמן מה ל״מקנס״, שם גם מצא עבודה בייצור מזרנים. אבא קיבל את ברכת הרב ובהמלצתו אף התמנה להיות שמש באחד מבתי הכנסת שהיו במלאח.

מתוך עבודת השורשים שאחותי כותבת עם הנכד שלה מסתבר שסבתא אסתר אזולאי הייתה מוגבלת בראייה וללדת כבר לא יכלה. אבא שרצה עוד ילדים ביקש את אישורה של אשתו לשאת אישה אחרת. רק לאחר שקיבל את אישורה הוא נסע למקנס.

שמש בית הכנסת

עד המאה העשירית לספירה, התואר ״שמש״ לא היה קיים בפני עצמו. אנו מכירים מן התלמוד, את הביטוי ׳חזן בית הכנסת׳. המפרשים מסבירים שהכוונה הייתה לשמש, ותפקידו של השמש היה לעסוק בצורכי בית הכנסת. ייתכן שמתפקיד זה נולד ״שמש בית הכנסת״ המסורתי.

אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת, השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום ועוד… עליו מוטלת האחריות שבשעה היעודה יהיו עשרה למניין וכן הלאה.

תפקיד מרתק נוסף המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא השכמת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אני זוכר את עצמי צועד עם אבא לתפילת השחרית, ובדרך לבית הכנסת מעיר את המתפללים בקריאה ״שעת שחרית״.

השמש בפולקלור היהודי מצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמיים ונאמן. בספר ׳אוצר הידיעות׳ מצוטט ה׳יעב״ץ׳(מגדולי הרבנים במאה ה-18) שאמר כי ״תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כי שמשים נפטרים בשיבה טובה״.

כשמש בית הכנסת, אבא נפרד מהסנדלרות, ועבר לעבוד בייצור מזרנים אצל רפד. את המזרנים בתקופה הזו, היו ממלאים בקש. אחי הקטן שלום, מספר שהיה עוזר לאבא בהפרדת התבן(הקש) למילוי ויצירת המזרן.

מה אימא עשתה במקנס בשעה שכל משפחתה חיה בעיר ״ספרו״? לכך לא הצלחתי לקבל תשובה. המפגש האקראי עם אבא היה במקנס. אבא חזר למקנס וביקש את ידה של אימי לעתיד, אסתר בן הרוש.

עמוד 33