מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.

פרק י״א

מוצאה של המוסיקה האנדלוסית

כפי ששמעתי מפי מורי באוניברסיטת ב״ש ד״ר אברהם אמזלג במסגרת הקורס ״המוסיקה של יהודי מרוקו ראה על הנדון בספרו של הלה ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.

הימים הם ימי שלטונו של הארון א־ראשיד החליף מבגדד שחי במאה ה־9. ראש השרים שהיה מוסיקאי הזמין את אבא אל חסן עלי בן נפע המכונה ״זיריאב״ לארמון לצורך הופעה משותפת אצל החליף. זיריאב זה היה תלמידו של היהודי יצחק מוצילי, מוסיקאי בחצרם של שליטי שושלת עבאס בבגדד. ראש השרים נתקנא בגאוניותו המוסיקלית של זיריאב, והלה נאלץ לברוח מבגדד. בנדודיו הוא הגיע עד לקורדובה בירת ממלכת אנדלוסיה. ממלכה זו שהיתה בתקופת שגשוג, פיתחה היטב את התחום התרבותי וכך זכו השירה והמוסיקה לתשומת לב מיוחדת.

ממלכת אנדלוסיה ־ ע״ש השבטים הונדאלים שפלשו בראשית המאה ה־5 לחצי האי האיברי, השטח האיברי. השטח הכבוש נקרא על שמם ״ונדלוס״ ומכאן ״אנדלוס״ בערבית. האימפריה המוסלמית התפשטה בכיבושיה והגיעה עד לחצי האי האיברי. באנדלוסיה הכבושה הם הקימו את חליפות קורדובה בשנת 711 אחה״ס שכונתה כשם עיר בירתה ־ קורדובה. בצפון המשיכו להתקיים הממלכות הנוצריות העצמאיות: ארגון, נוורה, קסט'־- ולאון. אנדלוסיה התפרסמה בעושרה: החקלאות שגשגה והמצב הכלכלי היה טוב. אנדלוסיה נודעה במבנים רבים שהוקמו לצורכי החליפים ולרווחת התושבים: ארמונות מפוארים, מסגדים, ספריות, בתי מרחץ ציבוריים ושווקים שחנויותיהם היו עמוסות סחורות. על רקע זה מתפתחת גם התרבות: הדקדוק הערבי הלשון, הבניה, עיטורי הערבסקות וגם השירה.

בתקופה זו, המאה ה־9, מגיע זיריאב לקורדובה, הוא נקלט בה היטב והשליט המקומי, עבד א־ רחמן השני, העמיד לרשותו תקציב כספי ופתח לכבודו בית ספר למוסיקה.

לאחר שנים הצליח זיריאב לחבר יצירה מוסיקלית מעניינת, מורכבת ובעלת רמה. בתחילה היא נקראה ״שירת אלטארב״ ־ ״שירת התענוג״ ־ ומאוחר יותר היא נקראה ״המוסיקה האנדלוסית״. על זיריאב, המוסיקאי המחונן, שהמציא את המוסיקה המעניינת והמורכבת הזאת, אין פרטים רבים. על כל פנים, זהו הסיפור העומד מאחורי חיבורה של המוסיקה האנדלוסית.

דעת יחיד בנוגע למקורה של המוסיקה האנדלוסית אפשר למצוא בספר ״אעירה שחר״ של הרב חיים שושנה ז״ל. במבוא שכתב הוא מציין, כי מקורה של מוסיקה זו הוא עוד מימי בית המקדש ואף מימי דוד המלך. הלויים כללו את שיריה בין השירים אותם שרו בכל עת במקדש. לדעת יחיד זו אין כל תימוכין עובדתיים, ואינה מקובלת על חוקריה של המוסיקה האנדלוסית.

במוסיקה האנדלוסית, או מוסיקת ״האלא״,[״אלא״ ־ ע״ש כלי נגינה בערבית.] ניכרת היתה השפעה אירופאית והשפעה מג׳רבית-ערבית. זו האחרונה באה לידי ביטוי בעיטורים ובאלתורים מזרחיים. תרכובת מסוגננת ורב גונית זו עשתה את שלה וכך הפכה במשך השנים מוסיקת ״האלא״ להיות המוסיקה של השכבות הגבוהות והחשובות בספרד האנדלוסית. הדחיפה הרבה להצלחתה של מוסיקה זו היתה בעצם אימוצה ע״י השליטים המקומיים, ובכך היא הפכה להיות מוסיקת החצר של השליטים. שיאה של מוסיקה זו היה במאות ה־ 13 ־ 10 אחה׳׳ס, תקופת הפריחה של שלטון האיסלם בספרד האנדלוסית.[ תקופה זו מקבילה לתקופת ״תור הזהב״ של יהודי ספרד.] טבעי יהיה שמוסיקה זו תחדור, אם כי באיטיות מסויימת, גם לשכבות פחות גבוהות. כך הפכה המוסיקה האנדלוסית לחלק בלתי נפרד מהמורשת האנדלוסית המפוארת.

והנה עם התהפוכות ההסטוריות בספרד: גירוש המוסלמים וכיבושה של ספרד מחדש ע״י הנוצרים,[ לכיבוש המחודש של ספרד ע״י הנוצרים קוראים בשם ״הרקונקיסטה״, תחילתה במאה ה־ 11 וסופה ב־1492.] נדחקו המוסלמים הצידה לשולי ההיסטוריה ויחד איתם תרבותם המפוארת, קרנם של המוסלמים ירדה ויחד נשכחו גם 24 הנובאת שחיבר זיריאב.

המוסיקה האנדלוסית לא נכתבה והיא עברה מפה לאוזן. המגורשים המוסלמים עזבו את ספרד והגיעו, מטבע הדברים, לשכנה הקרובה־למרוקו. מוסיקה לא ניתן לחסום ולכלוא, היא יושבת בראשיהם של מוסיקאים ־ זמרים ונגנים ובראשיהם של סתם אנשים שעברו למרוקו.

גואל למוסיקה זו היה ערבי בשם מוחמד אבן אל חוסיין אלחייכ אל טיטואני מהעיר טיטואן שבצפון מרוקו, והוא פעל כמוסיקאי בעירו. אל חאיכ נעזר בעבודתו בשנת 1786 בחיבורים קלאסיים מכתבי יד שונים. שהיו נפוצים בחוגים סגורים של המוסלמים במלאח היהודי ובבתי הכנסת היהודיים.

הוא הצליח לשחזר, במאמץ רב, 11 נובאת בלבד מתוך ה־24 שחיבר זיריאב בקורדובה. לעבודתו הוא קרא ״אל מג׳מועה״ (״האסופה״). מ־13 הנובאת הנותרות הוא הצליח לשחזר שרידים בלבד. נובאת אלה נשכחו, לא הועברו כראוי בע״פ ואבדו לתמיד. להם קרא ״איתמא״ (יתומים). כך הצליח אל חאיכ להחזיר עטרה ליושנה: להחיות מוסיקה שנעלמה במידה רבה מהתרבות המוסיקלית של אנשי האזור ולהפכה במידה רבה של הצלחה למוסיקת החצר החביבה על שליטי מרוקו.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.

עמוד 127