מורשת יהדות מרוקו

ההילולה ה- 282 של רבנו-אור-החיים-הק',

 ביום שישי בעוד שבוע, ט"ו תמוז – 11/7 לסדר פרשת 'בלק'.

 

רבן יוחנן בן זכאי: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"

קיום מצוות – בגלל שה' ציווה (במ' רבה, פרק יט ח').

רבנו-אור-החיים-הק': "כי קיום מצוה בלא טעם,

 יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש,

 לקיים כל מצוות הבורא".

 

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה

             אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹול" (במ' יט, א – ב)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

מבוא לפרשה.

פרשת "חקת" הפותחת בדיני פרה אדומה, נאמרה שלושים ושמונה שנים אחרי חטא המרגלים, כאשר עמ"י היה בנידוי, ובכל שנה בט' באב, נפטרו חמישה עשר אלף. בתורה אין זכר לתקופה הזו.

הפרשת מתארת את הפרידה משני מנהיגים – אהרן ומרים. תחילה מות מרים המתוארת כבדרך אגב – "ותמת שם מרים, ותיקבר שם" (כ, א), מבלי שיתאבלו עליה כראוי כדברי חז"ל, דבר שגרם להיעלמות 'בארה של מים' – "ולא היה מים לעדה" (כ, ב).

 

מן המצלול החוזר בפרשה: "מרים, מי מריבה, שמעו נא המורים" עולה, כי פרשת "מי מריבה" המהווה את הנושא המרכזי בפרשה, קשורה למרים המוזכרת כאן בשמה הפרטי ללא כל יחוס, ולא כ"מרים הנביאה אחות אהרן", כפי שהוזכרה אחרי קריעת ים סוף (שמות טו כ).

 

עם ישראל הצמא למים, מתקהל על משה ואהרן בתוך אבלם על מות אחותם – "וירב העם עם משה" (כ,ג –ו), דבר שגרם לפרשת "מי מריבה", אשר בגינה נגזרה על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ… המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את יהוה" (כ, יב).

אהרן בניגוד למרים, נקבר בטקס רב רושם המשתרע על תשעה פס', ובו השתתפו כל בית ישראל – "ויבכו את אהרן שלושים יום – כל בית ישראל" (כ, כט).

 

הפרשה מתארת את "שירת הבאר" – שהיא שירת התורה כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

הפרשה חותמת ב"נחש הנחושת", והניצחון על סיחון מלך האמורי, ועוג מלך הבשן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס' "זאת חקת התורה"."צריך לדעת למה כינה למצוה זו {פרה אדומה}, שם כללות התורה. שהיה לו לומר 'זאת חוקה' וגו', או 'זאת חוקת הטומאה', או 'חוקת הטהרה' – כדרך אומרו 'זאת חוקת הפסח' (שמות יב מג). כלומר, מדוע הכתוב קושר את מצות פרה אדומה לחוקת התורה. 

בראשית דבריו, רבנו שולל את הצורך בטהרה מטומאה באפר פרה אדומה כדי לעסוק בתורה, היות "ואין דברי תורה מקבלים טומאה", כדברי רבי יהודה בין בתירא (ברכות כב ע"א).

 

 רבנו-אור-החיים-הק': כל עניין טומאה וטהרה אצל עם ישראל בניגוד לגויים, נובע מקבלת התורה הקדושה, ובגלל זה, "נעשו עם בני ישראל – דבר שהרוחניים השפלים תאבים להידבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

 

בחייהם – בנגוע במת או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להיפרד אם לא בכוח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בעניין של פרה אדומה.

ובמותם – גם כן, תתרבה הטומאה, כאומרו ז"ל בפס': 'אדם כי ימות באהל' (במ' יט, יד), ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל", כדברי קדשו.

 

 רבנו–אור-החיים-הק' ממשיל את יחס הטומאה בין עמ"י לגויים, לשני כלים. הראשון מכיל דבש, והשני מכיל זבל. לאחר שפינה את הכלים והוציאם החוצה, הזבובים והרמשים יגיעו בעיקר לצנצנת הדבש, לא כן לגבי פח הזבל, אליו יגיעו זבובים מעטים. כנ"ל לגבי בני ישראל, בגלל שיש בהם קדושה שנמשלה לדבש.

 

 וכדברי קדשו: "כמו כן. אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והערבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ – שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להידבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל… מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל להיותו משולל כל קדושה, אין כ"כ התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף {ישראל שנגע בגוי מת נטמא, לא כן גוי שנגע במת שאינו נטמא} – ואשר יסובב הכל היא התורה".

 

לאור זאת, מסביר רבנו מדוע במצרים הקריבו את קרבן פסח מבלי שנטהרו מטומאת מת, היות ועדיין לא קיבלו את התורה. לכן, רבנו מסיים דבריו בביטוי: "ובזה מצאתי נחת רוח", היות וזה תואם להפליא.

 

בהמשך, מביא רבנו עוד הסבר לגבי הלימוד מהקישור בין מצות פרה אדומה לחוקת התורה –"זאת חקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה".

 

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'חקת התורה',  שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא. וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה, רצה ה' {ש}תתמסר להם המצוה, בדרך חוקה".

רבנו רומז בדבריו למדרש, האומר: פרשת פרה אדומה – שקולה כנגד כל התורה כולה (פסיקתא רבתי פי"ד).

 

פועל יוצא מדברי קדשו: יש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית בגלל שה' ציווה, כדברי רבן יוחנן בן זכאי שאמר לתלמידיו בעניין פרה אדומה: "לא המת מטמא, ולא המים מטהרים, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי. גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור גזירותי, דכתיב: 'זאת חוקת התורה" (מד"ר, פרשה יט).

באותו מדרש מובא, שריב"ז השיב תשובה אחרת שיש בה מעט מן ההיגיון לגוי טרדן. אדם שנכנסה בו רוח רעה, שורפים עשבים שונים, ומרפאים אותו איתם. כלומר, הגוי חושב שמצוות זה דבר טבעי, לכן הוא צריך תשובה מניחה את הדעת.

 

ליהודי לעומת זאת,  קיום המצוה – בגלל שה' ציוה. וכדברי רש"י לפס' הנ"ל: "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר להם: מה המצוה הזאת לכם, ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

 

בעל "קדושת לוי" אומר: "זאת חוקת התורה אשר ציוה יהוה לאמר'. הכלל, כי טעמי התורה והמצוות הם נעלמים מכל אדם. רק האדם צריך לעשות ולקיים כל התורה, מחמת ציווי ה' עליו לעשותם ולקיימם. וזהו הרמז: 'זאת חוקת התורה'.

כל התורה והמצוות הם חוקים אצלנו. כי אין נגלה לנו שום טעם מהמצוות, רק עיקר קיום התורה והמצוות יהיה מחמת ציווי ה' עלינו לעשות, אנו מחויבים לעשותם ולקיימם".

 

"אשרי איש ירא את יהוה –

במצותיו חפץ מאוד" (תהלים קיב, א)

 

"ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה,

ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבדיל בין מצוות שכליות – שהשכל מחייב אותן, כגון כיבוד הורים, איסור לגנוב ולגזול וכו', לבין מצוות שמעיות – שיש בהן טעם כמו שבת – כי בו שבת הבורא. יום טוב – על הנסים שנעשו לישראל וכו'.

רבנו מדגיש: "וזה הוא טעם הנגלה. ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה, ולאדם הראוי המשיג לקנות קנין התורה ב-מ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (פ. אבות. ו, א), שאז מגלים לו רזי תורה, שגילה ה' למשה בסיני. ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו".

 

רבנו  המהרח"ו אומר על המשנה הנ"ל באבות: מגלים רזי תורה, רק למי שלומד תורה לשמה. וכדברי קדשו: "והנה החכם הגדול רבי מאיר בעל הנס העיד עליהם שלא כך הוא באומרו לשון כללות, כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".

 

לשאלה מה נענה למחברים הרבים העוסקים בטעם המצוות כמו בעל 'ספר החינוך'?

 תשובה: מנסים רק לטעום מעט מהמצוה, כדי להתחבר אליה, אבל עומק המצוה נמצא בעולם האין סוף ברוך הוא, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל, שלכל מצוה יש סודות נעלמים, כאשר הטעם הנגלה, הוא רק מעט מזעיר אנפין.

גם שלמה המלך החכם מכל אדם, אמר לגבי מצות פרה אדומה: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקנה מידה לעבודת הבורא הוא: האם אנו מקיימים את מצוות ה' "מתוך הסכמת הנפש" כדברי קודשו. כלומר, מתוך רצון אמתי וטהור, דבר האמור לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות התורה – מתוך אהבה ומתוך שמחה של מצוה, גם כשלא מבינים את כל טעמיה.

 

כדי להבין את עומק דברי רבנו-אוה"ח-הק', נביא את דברי בעל "ערבי נחל" בנושא:

"כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאין ראוי לבקש טעמים על מצוות, דאם כן, יקיים המצוה עבור הטעם. ובאמת ראוי שעיקר קיום המצוות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך. נמצא לדבריו, ראוי שיהיו כל המצוות חוקים, בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם. אכן האמת, כי לא ראה ספר הזהר. מבואר שם כי אין נחת רוח לה' – רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפילה, ועניינם ותיקונם בגבהי מרומים. והסתכלות האדם בשיעור קומה, עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפילה, מעין עולם הבא. וכתיב שם, כי מצוה הנעשית בלי כוונה – דחיין לה לבר… ולכן צריך כל אחד מישראל להשתדל ככול יכולתו להשיג כפי כוחו הכוונות והסודות".

 

ה"ערבי נחל" מתרץ את הקושיה על הרמב"ם מהזהר כך: על האדם להשתדל לקיים את החוקים באותה מסירות, כמו המצוות שיש להם טעם, "ואז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי טעם".

 

רבי משה קורדברו כותב בנידון: "מפורסם הוא כי לפי הכנת הדברים התחתונים – כן חשק העליונים לדבק בהם" (פרדס רימונים. שער לא, שער הנשמה, פרק שמיני). כלומר, טיב קבלת מצוות האדם בשמים, לפי טיב ואיכות קיומן.

 

 

 

 

 

 

שמירת ברית הלשון וברית המעור.

 

"וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו,

טמא הוא" (במ' יט, טו).

 

"שומר פיו {ברית קודש} ולשונו {פה},

שומר מצרות נפשו" (משלי  כא, כג).

 (רבי יעקב אביחצירא. פיתוחי חותם. במ' יט, טו).

 

קודם לכן, דובר על קיום מצוות מתוך זה שהקב"ה ציווה. ה"אביר יעקב" ינחה אותנו, איך ניתן לזכות בקדושה ובטהרה בשמירת ברית הפה, וברית המעור.

 

רבי יעקב אביחצירא אומר על הפס' "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו – טמא הוא" (במ' יט, טו).

"אפשר לרמוז על ברית הלשון וברית המעור, דהם הכלים הפתוחים באדם ומוציאים: הפה – מוציא הדברים, והברית – מוציא זרע. ואם לא שמרם האדם כראוי ופגם באחד מהם – כל גופו נפגם, ומה שפוגם בזה – פוגם בזה.

 

דהנה, עיקר שמירת שניהם הוא על ידי טהרת המחשבה, כי אם האדם מתדבק בקדושה ובטהרה כראוי, ממילא נשמרו פיו ובריתו, ואם לא היתה טהורה מחשבתו – שניהם נפגמו, ואף אם לא פגם כי אם בדיבור – נפגם הברית ממילא, וכמו שכתוב: "ולא יראה בך ערות דבר" (דב' כג, טו), דעל ידי דיבור, נפגמה גם הערוה, ולכן צריך שישמור פיו שמירה כראוי, ובזה ימצא מנוחה מצד הפה ומצד הברית, וכל זה עיקר שמירתו ע"י טהרת המחשבה בקדושה ובטהרה.

 

וזהו שכתוב: "וכל כלי פתוח" – הם ברית הלשון, וברית המעור – "אשר אין צמיד פתיל עליו".

'צמיד' בגימ' 'קדם'. 'ק.ד.ם ראשי תיבות קול דיבור מחשבה. כלומר, עיקר שמירת שני כלים אלה, תלוי במחשבתו, קולו ודיבורו. אם טיהר מחשבתו, קולו ודיבורו, נשמרו שני כלים אלה. אם לאו, אין להם שמירה.

 

והנה, 'צמיד' במילוי צד"י מ"ם דל"ת גימ' בקדשה ובטהרה. דהיינו, שישמור המחשבה והקול והדיבור – הרמוזים ב"צמיד" – בקדושה ובטהרה. זהו הצמיד שיהיה פתיל {מכוסה} עליהם שלא יטמאו. ואם אין ה"צמיד" הזה פתיל על כל אחד מהם – "טמא הוא". לפיכך צריך האדם שיתבונן ויתעורר לשמור הדבר הזה בזהירות גדולה.

 

ואפשר שלזה רמז שלמה המלך: "שומר פיו {המעור}, ולשונו {הפה} – שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).

 את זה, לומד רבנו מכפילות המלים "פיו ולשונו", ולכן "זה בא לרמוז על פה תחתון שהוא ברית קודש, ועל פה עליון".

"הברית נקרא "פה". 'מילה' – גימ' – פה – 85".

"ועוד, הברית פתוח ומוציא כמו הפה,

ובא שלמה המלך ע"ה להזהיר האדם שישמור פה תחתון, ופה עליון".

 

מסר אמוני בעבודת ה': ע"י טהורת המחשבה, זוכים להתקדש בשמירת העיניים וקדושת הברית, ומצליחים להתגדל בתורה, להתעטר בראיה רוחנית, ולהתברך באור הגנוז שבתורה

 

 

 

 

 

שירת התורה –

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת / עלי באר ענו לה.

באר חפרוה שרים / כרוה נדיבי העם / במחוקק במשענתם.

 

וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות.

      ומבמות הגיא אשר בשדה מואב, ראש הפסגה /

ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, יז-כ).       

 

שירת הבאר –

   "כי שירה – על התורה אמרוה"

(רבנו-אוה"ח-הק'. במ' כא, יז).

 

לקראת ההילולה המתקרבת של רבנו-אור-החיים"-הק' – ט"ו בתמוז, ננסה להאיר בעזהי"ת באור יקרות, את הצדדים הפיוטיים והשיריים בפרשנותו, המהווים את היהלום בכתרה של "תורת אלוקים חיים – אמת" כדברי קדשו בהקדמה, דבר הבא לידי ביטוי ב"שירת הבאר" בפרשתנו, בה הוא רואה כשירת התורה: "כי שירה זו, על התורה אמרוה" (רבנו-אוה"ח-הק', במ' כא, יז).

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר: "ושרת בשם יהוה אלהיו" (דב' י"ח סו). איזהו שרות שבשם? הוי אומר: זה שירה.

רב מתנה אמר מכאן: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (דב' כ"ח מז). איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה (ערכין יא ע"א).

 

 "אז ישיר ישראל את השירה הזאת – עלי באר ענו לה". שירת הבאר היא השירה השלישית מתוך תשע שירות המוזכרות בתנ"ך, כאשר את השירה העשירית נאמר בע"ה בגאולה הקרובה כדברי הנביא ישעיהו: "השיר יהיה לכם לשמחה, כליל התקדש חג הפסח… לבוא בהר יהוה אל צור ישראל" (ל, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "ובזה גם כן, לא נקרא תגר על הדור ההוא, למה לא שוררו שירה חדשה כשניתנה להם תורה מורשה אשר לה נאוה התהילה. כי ודאי, היא זאת שירת התורה שנקראת באר מים. נקראת באר ע"ש המקור שהיא שכינה עליונה שנקראת באר. גם לפי שהתורה נמשלה למים" כדברי קדשו.

כלומר, לא יתכן שעמ"י לא אמר שירה על המתנה הכל כך חשובה אותה קיבל במעמד הר סיני "כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י), והמהווה עבורנו ירושה, העוברת מדור לדור, בבחינת: "תורה ציוה לנו משה – מורשה". 

בשירת הים נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה. ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה".

 

 כשמשווים בין "שירת הבאר" ל"שירת הים", רואים אנו שבשירת הבאר חסרים שני ביטויים חשובים: "לה' ומשה".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר". כלומר, שם ה' נאמר ברמז. לגבי אי הזכרת משה רבנו, כנראה שבחלוף ארבעים שנה מאז ששרו את שירת הים, הדור השני נהיה יותר עצמאי, וכך יכל לשיר לכבודו יתברך מיוזמתו, ללא התיווך של משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת "הבאר" נאמרה ע"י עמ"י בשנתם הארבעים במדבר, לאחר מות מרים אשר בזכותה היה להם מים – "באר מרים". היות ולא התאבלו על מותה של הצדקת כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס': "ותמות שם מרים ותקבר שם – סמוך למיתה – קבורה… ולא הרגישו לבא לגמול חסד…, לכן קפץ עליהם רוגזו של צמא" (מו"ק כח, ע"א), ונסתלקה הבאר כדברי רבי יוסי: "באר ניתנה לישראל בזכות מרים. מתה מרים, נסתלקה הבאר" תענית ט, ע"א

 

מרים הנביאה מתה מיתת נשיקה (ב"ב, יז ע"א). וכך מעיד עליה הכתוב: "ותמות שם מרים – ותקבר שם", מייתור  המילה השניה "שם", לומד רבנו-אוה"ח-הק': "חש על כבוד הצדקת שהרי אמרו: צדיקים במיתתם נקראים חיים (ברכות יח, ע"א). "שם" – בין הצדיקים, ולומד זאת מגזרה שווה ממשה רבנו: "וימות שם משה" – "ותקבר שם מרים". כמו שמשה מת במיתת נשיקה. כך מרים הנביאה.

 

הבאר חזרה בזכות משה, ואז שרו את שירת הבאר. לרבנו קשה. אם נאמר שהכוונה לשירת המים, אם כן למה לא אמרו שירה גם על המן? לכן, אומר רבנו ששירת הבאר נאמרה במהותה על התורה: "כי שירה זו על התורה אמרוה… ונקראת באר מים על שם שכינה עליונה שנקראת באר, גם לפי שהתורה נמשלה למים". לכן, התורה אומרת "עלי באר", מלשון "עליה" = באר עליונה שזו התורה. "כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר, והתיקון נעשה ע"י הצדיקים הראשונים" כפי שיפורט להלן.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמדנו פרק חשוב באמירת תודה על כל טובה שה' עושה לנו, ובפרט על קבלת התורה.

חז"ל אמרו שקשה זיווגו של האדם כקריעת ים סוף, וכן קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף.

המשותף לזיווג ופרנסה: האדם חושב שזה דבר טבעי להינשא, וגם טבעי להתפרנס, ואינו מודה לה' על כך.

חז"ל מדמים אותם לקריעת ים סוף, היות ולמלאכים נאסר לומר שירה כדברי חז"ל: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". בני ישראל היו עלולים ללכת בדרכם של המלאכים ולא לומר שירה, כמו שלא אמרו שירה על המן, ענני כבוד וכו', וזה הקושי – להודות לה'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת בשלח על שירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'  (שמות טו, א) הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

כלומר, שירת הים נקבעה לדורות בתפילת שחרית, כדי ללמד אותנו להודות לה', ולכן רבנו מיישם את שירת הבאר על התורה, כדי להודות לקב"ה על המתנה הגדולה אותה הנחיל לנו – בדמותה של התורה הקדושה.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: "טוב להודות ליהוה".

על כל אחד מאתנו להודות לבורא עולם, על כל טובה וטובה בה הוא מזכה אותנו מידי יום ביומו – "חדשים לבקרים, רבה אמונתך" (איכה ג, כג), החל מכך שזוכים להתענג בלימוד תורה, בריאות איתנה, משפחה טובה, פרנסה טובה וכו'.

חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח, הפסיד את הגאולה, בגלל שלא אמר שירה.

 

א.  "באר חפרוה  שרים".

 

הביטוי "שרים", רומז לאבותינו הק' אברהם, יצחק ויעקב  ש"חפרו" את הבאר העליונה והכשירו את בני ישראל לקבל את התורה, בסוד "והאבן גדולה על פי הבאר", וכן "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בר' כט. ב, י).

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר ע"פ דברי המדרש: "כי באמצעות עסק התורה, מתקנים מקור עליון שנקרא באר. והתיקון הוא, כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה"  (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ בר' רבה סד, ח).

כל זאת, לאור מידותיהם הנאצלות של אבותינו הק', כמו מידת החסד של אברהם וכו', וכן האמונה והביטחון בקב"ה של האבות, עד שהפכו להיות מרכבה לשכינה. כלומר, כמו שהרוכב ברכב, קובע ומחליט בלעדית לאן לנסוע, כך האבות, הם משמשים כרכב מול הרוכב שהוא הקב"ה המחליט בשבילם, ועליו הם סומכים, ובו הם בוטחים. כן יהיה לנו, אמס"ו.

 

ב.  "כרוה  נדיבי העם".

 

רמז למשה רבנו שהוריד את התורה, הזקנים ומ"ח נביאים, וכן אנשי כנסת הגדולה שכרו את התורה שבכתב והתושב"ע, ופירשו את צפוניה וסודותיה.

כרוה – כמו כריית יהלומים. וכדברי קדשו: "והוא אומרו, כרוה נדיבי העם, כי תורה שבכתב בלא תושב"ע, אין אדם יכול לשתות ממימיה". כלומר, הם פירשו את התורה שבכתב לאור התושב"ע, ובכך גילו את צפוניה וסודותיה.

 

ג. "במחוקק במשענתם".

 

רמז לחכמים שבכל דור שהוסיפו לחקוק בתורה ע"י תקנות והלכות. רבנו מסביר ע"י תרשים זרימה מהכבד אל הקל: האבות – חפרו. משה והנביאים – כרו, ואילו חכמי הדורות – חקקו מלשן חקיקה, שזה דבר קל.

הביטוי "במשענותם" רומז לכך שהם נשענים בחידושיהם על הראשונים. וכדברי קדשו: "שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה, צריך לפרשו ע"פ דבריהם. כל דבר שלא יהיה מיוסד ע"פ דברי הקדמונים – אין לסמוך עליו".

 

הגאון מווילנא: שירת הבאר רומזת לשיתוף  בין לומדי התורה ותומכיה, "בצל החכמה, בצל הכסף" (קהלת ז יא).

"באר חפרוה שרים" = לומדי התורה.

"כרוה נדיבי עם" = "תמכין דאורייתא".

"במחוקק" = תלמידי חכמים.

"במשענותם" = נדבנים, כמו השיתוף בין יששכר לזבולון. מפאת חשיבות הרעיון, הכתוב חוזר על זה פעמיים.

 

ד. "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל /

ומנחליאל במות / ומבמות הגיא אשר בשדה מואב

 ראש הפסגה / ונשקפה על פני הישימון" (במ' כא, חי – כ).

 

כדי להתגדל בתורת אלוקים חיים, יש לעיין היטב בכתוב בפרק שישי של פרקי אבות, וליישם אותו הלכה למעשה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה וכו'".  בתחילת המשנה נאמר: "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… וכל מי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה. שנאמר: 'וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות", הלקוח מפרשתנו.

 

"וממדבר מתנה" – מידת הענוה אותה מסמל המדבר, היא אחת המידות המרכזיות המהווה בסיס איתן לצמיחה בתורה. במדבר אין ישובים, אין צמחיה, וכולם דורכים עליו מבלי יכולת להגיב. האיש העניו הולך בדרכו של משה רבנו עליו מעידה התורה שהוא "עניו מאוד", בכך שראה את עצמו כעבד ה', בבחינת "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (תפילת שחרית של שבת). כ"כ, הוא הנהיג את בני ישראל לשם שמים מתוך ענוה.

 

באיגרת הרמב"ן אותה מומלץ לקרוא לפחות פעם בשבוע, קיים תדריך מפורט "איך להתנהג במידת הענוה, ללכת בה תמיד" כדברי קדשו.

 

הרשב"א ציווה את בנו לקרוא את "איגרת הרמב"ן, כדי להתחזק במידת הענוה.

כ"כ בפרקים כב – כג ב"מסילת ישרים" לרמח"ל, בהם הוא מפרט את "מידת הענוה וחלקיה" (פרק כג) "והדרכים לקנייתה" (פרק כד).

 בתפילת "אלוקי נצור" החותמת את תפילת העמידה נאמר: "ולמקללי נפשי תידום – ונפשי כעפר לכל תהיה", ורק אח"כ ניתן לזכות בתורה, בבחינת "ופתח לבי בתורתך – ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".

 

רבנו-אור-החיים–הק' מסביר את הפס' "וממדבר מתנה / וממתנה נחליאל / ומנחליאל במות":

הזוכה להיות עניו כמדבר, עליו כולם דורכים ואינו מגיב, זוכה לקבל את התורה במתנה, והאל  נוחל אותו ומרוממו לבמות גבוהות ברוחניות, כמו אליהו הנביא העולה השמימה ויורד לארץ.

הגמרא אומרת: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות' – אמר ליה: כיון  שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר 'וממדבר מתנה'. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר 'וממתנה נחליאל'. וכיון שנחלו  א-ל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות" (נדרים נה ע"א).

 

"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב" – לאחר שזכינו ל"במות", חייבים להשכין את הגוף ב"גיא" המסמל את הקבר, הנמצא בארץ הנקראת "שדה" שנבראה ע"י 'מואב' = אב העולם, הקב"ה שברא את הארץ.

'ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון' – "שאם היא למעלה במקום עולם הנשמות {ראש הפסגה}, לזה אמר 'ונשקפה על פני הישימון' – על פני העולם הזה שהוא נקרא 'ישימון', לשון שממה, שעתיד להיות שמם. או נקרא כן, לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים… ונמצא כי באמצעות תועלתיות התורה כמצטרך, יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים" כדברי קדשו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע לעלייתו של אליהו הנביא השמימה ללא שטעם טעם מיתה, למרות שנאמר "ומבמות הגיא" = שחייבים להשכין תחילה את הגוף בקבר, ורק אח"כ מגיעים ל"מואב" = אב העולם גם בעולם האמת.

וכך הוא מסביר: ללא החטא, אדם הראשון היה ממשיך לחיות ולשוטט בעולמות העליונים והתחתונים.

אליהו הנביא זכור לטוב שעלה בסערה השמימה, לא הרגיש את טעם המיתה, בזכות התמסרותו לתורה. וכדברי קודשו: "וזה לך האות, אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו, ולא טעם, טעם מיתה… בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה. וכשהוא יורד למטה {כדי לבצע את שליחותו כמו בברית מילה, או בהתגלות לצדיקים}, לובשו {את הגוף} ויורד בו".

תורף דברי קדשו:

"עיקר תכלית שכר האדם במצוותיו ואשריו, אינם אלא בעולם העליון.

אבל בעולם הזה, אינו מקום השגת אושר הרוחני".

 

הסגנון הפיוטי והשירי בפירוש "אור החיים",

לרבנו-חיים-בן-עטר ע"ה.

 

לקראת הילולת רבנו-אור-החיים-הק' שתתקיים בקרוב – ביום ט"ו בתמוז,

ננסה להראות את גישתו הפיוטית של רבנו בפירושו. נדגים זאת בשיר בו הוא פותח את פירושו, ושיר בו הוא חותם אותו.

 

רבנו-אור-החיים–הק' פותח את פירושו לתורה בשיר, וחותם אותו בשיר, כאשר את רעיונותיו הקדושים הוא מביע בצורה פואטית שירית, תוך שימוש בציורי לשון מטאפוריים כיאה לנפש אצילה מעולם האצילות, וכדבריו בשירת הים: "כשנכנסה בליבם יראת הרוממות… זכו לומר שירה ברוח הקודש".

 

משה רבנו כתב את התורה משמו של הקב"ה בצורת שירה, ככתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא, וילמדה את בני ישראל" (דב' לא, כב). על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "משה רבנו כתב את השירה, ולימדה לבני ישראל עד שהייתה שגורה בפיהם כדרך שלימדם".

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". זוהי המצוה החותמת את מצוות התורה, בה מצווים אנו לכתוב ספר תורה. על השאלה מדוע נאמר "כתבו לכם את השירה" ולא "התורה" דבר המתאים יותר, עונה בעל "ערוך השלחן": "תפארת השיר היא – כשהקולות שונים", כמו בתזמורת בה משלבים כלי נגינה שונים כמו פסנתר, כינור וכו', היוצרים ביחד הרמוניה, כך בתורה, בה קיים ריבוי קולות של חכמים, בבחינת  דברי רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך למודי יהוה – ורב שלום בניך' (ישעיה נד, יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). ע"י מחלוקת לשם שמים – בונים את השלום והשלמות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' הולך בדרכו של משה רבנו, ומאיר במתיקות לשונו

 את המישור הפיוטי והשירי בפירושו "אור החיים" – ל"תורת אלוקים חיים".

 

השיר בו פותח רבנו את פירושו לתורה.

 

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית / ויעצנו וקראנו ראשית /

לעסוק בנועם ראשית / אתחיל לבאר ספר בראשית".

 

השיר הנ"ל פותח בביטוי "בעזר יוצר אורה", כדי לבטא את האמונה בקב"ה שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות, אשר זיכה אותו לבאר את התורה, כאשר כל מטרתו היא: "לייחד שמו הנורא" כדברי הזהר: אמר רבי אלעזר: בכל מעשי האדם. צריך שיהיו כולם לשם הקדוש (זוה"ק ח"ג נא'. תרגום).

 

"זאת חקת התורה" (במ' יט, ב). רבנו מדריך אותנו איך לקיים את מצוות התורה – בבחינת 'לייחד שמו הנורא".

"ובדרך רמז ירצה באומרו 'זאת חקת התורה' – שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו התורה אשר ציוה ה' לאמר. כי קיום מצוה בלא טעם – יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצוות הבורא" – כדי  'לייחד שמו הנורא".

 

יוצא מדברי קדשו, שיש לקיים את המצוות מתוך שלמות נפשית – כדי "לייחד שמו הנורא".

 

השיר בו חותם רבנו את פירושו לתורה.

 

"ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה.

הגבר! בי תחדד עשתונותיך / בפירושי שום תשים בינותיך.

 

במראה מקום תן עיניים /  ויאירו דברי באור החיים.

ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים.

ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

השיר הנ"ל פותח באחד משלושה עשר עיקרי האמונה אותם קבע הרמב"ם, שהקב"ה נתן לנו את התורה במעמד הר סיני ע"י משה רבנו. וכדברי קדשו: "ומבאר אנוכי תורה הקדושה / שקיבל מסיני רבנו משה". רבנו מציין את הצורך בעמל התורה, דבר הבא לידי ביטוי בעיון במקורות: "במראה מקום תן עיניים", וכן בהפעלת התבונה בהבנת דבר מתוך דבר, בבחינת: "בפירושי, שום תשים בינותיך".

ע"י עמל התורה, נזכה להארה רוחנית, ככתוב: "ויאירו דברי באור החיים". ונזכה לשכר גם בעולם הזה, בבחינת:

"ואז תיוושע מאלוקי השמים / ברוב עושר ושנות חיים /  ברכות יחולו על ראשך / כאשר תאווה נפשך".

 

"אעשה נפלאות"

 לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש 'אור החיים' לתורה,

להילולה של משה רבנו – ז' אדר. הרשב"י – ל"ג בעומר, ח"י אייר.  רבנו-אור-החיים-הק' – ט"ו בתמוז, והאדמו"ר מבלעז – קיים מכנה משותף: היא תחול באותו יום בשבוע.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פירושו לתורה במילים: "כי מ-ש-ה נביא ה' אמת, ותורתו תורת אלוקים

ח-י-י-ם אמת". ע"י הזכרת שמו  ח-י-י-ם במקביל למ-ש-ה רבנו, דבר המצביע על הקשר הנשמתי.

 

 דבר שני, רבבות מעמ"י פוקדים את הציון שלהם ביום ההילולה {פרט כמובן למשה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע}, ונעשות הילולות ברוב עם ובשמחה רבה מתוך לימוד בתורתם המטהרת את הנשמה כדברי אדמור"ם רבים, ובפרט לרשב"י ורבנו-אור-החיים-הק'.

 

 גם לגבי האדמו"ר מבלעז, רבבות פוקדים את ציונו ביום ההילולה, היות והיה קשור לרבנו-אור-החיים- הק', והפנה רבים משואליו, להתפלל בציונו הק' {השתתפתי בהילולה שלו, וראיתי רבבות}

 

הנס הראשון בזכות רבנו-אור-החיים-הק' – הפוקד עקרות.

 

רבי פייבל התמסר כל כולו ללימוד תורה באחד מכוללי ירושלים המובחרים. חבריו לבית המדרש, עסקו גם הם בלימוד תורה יומם וליל, אבל מאוד נזהרו עד כמה שאפשר, שלא לספר על ילדיהם בנוכחות ר' פייבל, היות ולר' פייבל לא היו ילדים קרוב לעשרים שנה, כדי שלא יצטער.

פעם אחת, בליל ההילולה של רבנו-אור-החיים-הק' – אור ליום טו' בתמוז, אשתו של רבי פייבל הדליקה נרות נשמה לכבוד הצדיק, והתפללה מעומק ליבה לקב"ה, שבזכות הצדיק תיפקד בזרע של קיימה.

 

מה רבה הפתעתה, כאשר עוד באותו לילה, היא זכתה לראות בחלומה את רבנו-אור-החיים-הק'.

למחרת, היא מתעוררת מוקדם, כדי לבשר לבעלה על החלום המבשר טובות. הבעל מרוב יאושו,  ביטל בהינף יד את החלום ואת פשרו, בטענת 'חלומות שווא ידברו'.

 

ניסיונותיה של האישה לשכנע את בעלה שהחלום הזה טומן בחובו נקודת אור, עלו בתוהו. היא טענה שאת החלום היא חלמה לפנות בוקר, וזוכרת בו כל פרט ופרט כמו בהקיץ, דבר המצביע על הכתוב: "בחלום אדבר בו".

האישה לא ויתרה, והלכה לספר לשכנתה הטובה. שלא כבעלה, השכנה הבינה לרוחה ואמרה לה שבחלום הזה יש ממד נבואי, וחייבים להתייעץ עם אחד מחכמי ישראל. השכנה הפנתה אותה לאדמו"ר רבי אהרן מבלעז ע"ה, שהיה גר במרחק שני בניינים מהן, והיה מקושר לרבנו-אוה"ח-הק' ותורתו.

 

עוד באותו בוקר, האישה פנתה לאדמו"ר מבלעז, שציווה עליה לעלות לציון רבנו עוד באותו יום – יום ההילולה, לקרוא את כל התהלים, ולבקש מהצדיק שיעתיר בעדה מלפני שומע תפילת כל פה. הוא גם ביקש ממנה, שתבטיח לצדיק, שאם יהיה לה בן, היא תקרא לו חיים, על שם רבנו-חיים-בן-עטר – בעל ה"אור החיים" הק'.

האישה נפקדה עוד באותה שנה, והברית התקיים ב-טו' בתמוז – יום ההילולה של רבנו-אוה"ח-הק'.

כפי שהבטיחה, המוהל הכריז – 'ויקרא שמו בישראל' – חיים.

הנס השני בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

השכן שלנו רבי מאיר טובול הי"ו מספר: אחותו קבורה לא הרחק מציונו הק' של רבנו-אור-החיים-הק'. מידי שנה ביום פקידת שנתה, הוא מבקר בציון בהר הזיתים, קורא תהלים ומדליק נרות. כ"כ, בציון רבנו-אוה"ח-הק'.

לילה אחד, רבי מאיר חולם שהוא נמצא בעבודה כמידי יום ביומו. והנה, דרך מערכת הכריזה, הוא שומע שעליו להגיע לטלפון במשרד. הוא ניגש בדחילו ורחימו לעבר הטלפון מתוך חשש, שאולי קרה משהוא במשפחה. כאשר הוא הרים את השפופרת, הוא נדהם לשמוע שמהעבר השני של הקו, מדבר אתו לא אחר מאשר רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה, וכה דבריו: 'אתה מבקר בציון שלי, ואף פעם לא מבקש דבר, אם אתה צריך דבר מה, תוכל לבקש".

 כך נגמרה השיחה, וכך חלפה השינה. רבי מאיר התעורר – והנה חלום – חלום טוב – חלום שלום.

 

עוד באותו בוקר, רבי מאיר עשה את דרכו לציונו של רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, כשכל כולו אחוז התרגשות. בהגיעו לציון, הוא החל להשתטח על הציון כשדמעות מציפות את עיניו. כדרכו בקודש, הוא קרא פרקי תהלים, והדליק נרות לע"נ הצדיק. הוא הודה לרבנו על שהתגלה אליו בחלום, וביקש שיעתיר עליו מלפני שוכן מרומים שיפקוד אותו בבן זכר זרע של קיימא, היות ויש לו רק בנות. הוא גם הבטיח שיקרא לבן בשם חיים ע"ש רבנו-אור-החיים-הק'.

אכן, ביום ההילולה – טו' בתמוז, רבי מאיר זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

 

שיר לכבוד רבנו-אור-החיים-הקדוש זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מדרש שיר.   כותרת השיר: אור-החיים-קדשנו.   הכותרת משקפת את קדושתו של רבנו-אור-החיים-הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ואור-החיים-הק'. על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כ"כ דברי "הערבי נחל". בהתייחסותו לרוח הקודש, רבנו כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).   מבנה השיר. השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.   תרשים זרימה: השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות  {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.   הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו-אוה"ח-הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".   בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו. הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').   הבית האחרון: "כתר זהב רבנו שזר". רבנו עסק באמנות שזירת פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי: "לבי במזרח / ואנוכי בסוף מערב".

  אוֹר הַחַיִּים רַבָּנָא / בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה.

ד. תּוֹרָתוֹ מְאִירָה / כַּמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה,

   בְּעָלְמָא דְּאַרְעָא / וּבָרְקִיעָא מְעַלְּיָא.

 

ה. קוֹבְעֵי עִתִּים בְּתוֹרָתוֹ / בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהֲרָה,

    יִזְכּוּ לְאוֹרָה וְשִׂמְחָה / מִפִּי בַּעַל הַתְּעוּדָה.

 

ו. הַשּׁוֹקְדִים בְּתוֹרָתוֹ / אוֹר יְקָרוֹת יַעֲטוּ,

   בְּחָכְמָתוֹ יַשְׂכִּילוּ / וּבְתוֹרָתוֹ יִתְקַדְּשׁוּ.

 

ז. לַהוֹלְכִים בְּהַנְהָגָתוֹ / מִתּוֹךְ יִרְאָה וַעֲנָוָה,

   יִזְכּוּ לְחֻלְקָא טָבָא / בִּמְתִיבְתָּא דַּרְקִיעָא.

 

ח. כֶּתֶר זָהָב רַבֵּנוּ שַׁזָּר / אוֹר תּוֹרָתוֹ בְּמַעֲרַב זֶרַח,

    וּבַמִּזְרָח מוֹרֵנוּ בָּחַר / וּבְהַר הַזֵּיתִים קָדְשֵׁנוּ שֶׁכֵּן.

:

   אור החיים קדשנו / כתר תורה לראשנו.

         נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות,

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.                                                                                                  

שבת שלום  –  משה שמיר

 

מנהגי אבלות

נהגו רבים לרכוש מקום קבורה, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קפ״ה), ומובא גם בגשר החיים (פרק ט״ז) ובשו״ת חתם סופר (סימן ש״ל), וראה בזה בספר הבית היהודי(ח״ג סימן לא ס״ב) וכמו שמצינו באברהם וביוסף וביהושע בן נון שקנו מקום לקבורה בחיים חיותם, ומעשה אבות סימן הוא לבנים:

נהגו רבים לתפור לעצמם תכריכין, כחיים חיותם:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד קס״ט), וקבלה בידם שהוא סגולה לאריכות ימים, וכמו כן כדי לזכור את יום המות, וכמו שמצינו במנהג הקיטל בכיפור ובפסח, ראה הרמ״א (או״ח סימן תר״י):

נהגו לשמור על האדם הגוסס בשעותיו האחרונות, שלא ייפטר מן העולם ללא קריאת שמע:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר נחלת אבות (עמוד ע״ב), ומקורו מהשו״ע יו״ד (סימן של״ט ס״ד),וראה שם בנח״א שהאריך בשם רבינו מהרח״ו במעלת ק״ש לנפטר, וראה בערוך השלחן (שם סק״ח), ובבית היהודי ח״ג (סימן כ״ו ס״א) ובמקור חיים (פרק רע״ט סקכ״ב):

נהגו אחרי יציאת נשמה, ניגש אחד הבנים וסוגר עיני אביו, ואומר את הפסוק: ״ וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ' עַל עֵינֵיךָ״:

כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ט), ומקורו מהחזקוני על הפ^׳ הזה, וראה בנחלת אבות(עמוד ע״ב) מש״כ בזה בשם הזוהר:

נהגו מיד אחרי יציאת נשמה, מפשיטים בגדי הנפטר, ומניחים את הגופה על גבי הקרקע, סמוך לפתח מצד שמאל, כשרגליו מופנות לפתח, ומכסים אותו בסדין לבן:

כן המנהג ומקורו מספר מעבר יבוק (שפתי רננות מאמר ג׳), והביאו בספר יהדות מרוקו (עניני אבלות), וראה שם טעם הדבר וראה עוד במקור חיים שם (ס״ס):

נהגו לא לנעול נעלי הנפטר, ובפרט אלו שהיו עליו בשעה הפטירה:

כן הביא בנו״ב (עמוד קכ״א), ומקורו מחז״ל(חולין צ״ד ע״א), לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה עיי״ש:

נהגו לתלות סדין למחיצה בין הנפטר לבין היושבים לכבודו, ושני נרות דולקים סמוך

למראשותיו:

כן המנהג, והביאו בספר חסד ואמת(עמוד ח׳), וראה גם בספר אוצר מנהגי ישורון(סימן ע״ג), ובבית היהודי ח״ג(סימן כ״ו ס״ב), ובספר יהדות מרוקו(עניני אבלות), והוסיף שם שבשעה שפורסים את המחיצה אומרים: ״אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך׳ והטעם לכ״ז משום כבוד השכינה וכבוד המת:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי אבלות

עמוד 153

אֲשׁוֹרֵר שִׁירָה לִכְבוֹד הַתּוֹרָה מִפָּז יְקָרָה זַכָּה וּבָרָה

אין בית בישראל שלא מכיר את הפיוט הנשגב והמרטיט אותו חיבר הגאון הצדיק רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל – ראב״ד מקנס שבמרוקו, וממקימי עולם התורה הספרדי בארץ ישראל.

תורה לשמה

מטבע הדברים, העיסוק הרב בצרכי הכלל נטל מרבינו שעות רבות והתפרס על פני כל סדר יומו. בכל זאת, לא וויתר רבינו על מסכת התעלותו האישית. גם כאשר היה עסוק במשך מרבית יומו בצרכי הכלל, הקפיד להקדיש זמן מיוחד מדי יום ביומו בכדי להמשיך לעלות ולהתעלות, לעבוד את בוראו באהבה וביראה על פי מושגיו המרוממים.

דוגמה לכך היא המעשה הבא, אותו סיפר רבי משה אסייג, מתלמידיו הבולטים של רבינו:

ביום מן הימים הגיעו אל רבינו שני תלמידי חכמים מחשובי מקנס, וביקשו להיוועץ בו בדבר הלכה. את הדלת פתחה הרבנית שהבהירה להם כי הרב מסתגר בחדרו, ועל פי הוראתו אין להפריע לו במהלך השעה הקרובה.

המתינו אפוא תלמידי החכמים מחוץ לחדרו של רבינו. מקץ שעה בדיוק נפתחה הדלת ורבינו יצא מחדרו.

כאשר הבחין בממתינים לו, התנצל על העיכוב והסביר: "במשך היום כולו אני טרוד בענייני בית הדין והקהילה. אמנם זוכה אני ללמוד תוך כדי כך, אבל אחרי הכל הלא אני מקבל משכורת על כך. מתי אפוא אקדיש זמן ללימוד לשם שמים? לפיכך קבעתי לעצמי שעה בכל יום בה אסתגר בחדרי ואלמד אך ורק לשם שמים, ביני ובין קוני בלבד״.

חכמת נשים בנתה ביתה

תקופתו של רבינו כראב״ד מקנס התאפיינה במשקל שנתן לנשות הקהילה. משכבר הימים התחנכו הבנות לצד אימהותיהן כדרך ישראל סבא, וספגו יראת שמים ועיקרי הלכה מהדוגמה האישית שראו בבית.

עד זמנו של רבינו לא היה מקובל להתקין בבתי הכנסת במרוקו ׳עזרת נשים׳. הנהגה זו נבעה ממידת הצניעות המופלגת בה נהגו נשות מרוקו, שכמעט ולא יצאו מפתח ביתן מלבד לצרכים דחופים וממילא אף מבית הכנסת הדירו רגליהן. רבינו סבר כי הנהגה זו נאה הייתה לדורות קודמים, אך יוצרת קושי בדור הזה. לפי הבנתו, השייכות לבית הכנסת היא בעלת חשיבות החורגת מעבר לסדרי התפילה ומהווה את הבסיס לעולמן הרוחני של הנשים, שכן מלבד התפילות הייתה כאן הזדמנות להרעיף עליהן דברי תורה ויראת שמים בדרשות הרבות שנשא.

הואיל וכך, גמר רבינו אומר בליבו להקים ׳עזרת נשים׳. כאשר בנה בית הכנסת משל עצמו במלאח החדש הפקיד את אחותו הצדקת, מרת אסתר אלכרייף, להיות האחראית על חדר נוסף ומרווח שנבנה עבור הנשים הפוקדות את בית הכנסת.

הייתה זו ׳עזרת הנשים׳ הראשונה במקנס ואולי אף במרוקו כולה. התקבצו בה נשים במספרים הולכים וגדלים שהגיעו לבית הכנסת, בכדי לשאוב מלא חופניים של יראת שמים מהתפילות עצמן ומדרשותיו של רבינו. בדרשותיו, היה רבינו פונה אל הנשים ישירות ומעורר אותן על חלקה ואחריותה של האשה היהודיה בשמירה על קדושת וטהרת הבית היהודי, ועל חובת חינוך הילדים המוטלת על האימהות.

טהרת המשפחה

באופן מיוחד התמסר רבינו להקמת מקוואות טהרה. כל אימת שהגיעה לאזניו שמועה על מקום בו עדיין לא הוקם מקווה טהרה, לא נח ולא שקט עד שהביא את המצב לידי פתרון מניח את הדעת. במקרים רבים גייס בכוחות עצמו את מלא הסכום שנדרש לכך. רבינו הקפיד על כך שלצד הידורם ההלכתי של המקוואות, גם יהיו נאים ומתוקנים במישור הגשמי.

כה גדולה הייתה שמחתו של רבינו על כל מקווה טהרה חדש שנחנך, עד שהורה כי מאורע כזה מצדיק עריכת סעודת מצווה. כאשר נודע לו כי בשכונת ׳שוק אל ארבע׳ הושלמה בנייתו של מקווה מפואר שהוקם בסיועו, הורה לערוך סעודה גדולה ומפוארת בדומה לזו הנערכת בעת הכנסת ספר תורה או סיום מסכת. זו הייתה אחת השיטות הפיקחיות בהן נקט, על מנת לייקר את ערכה של מצוות טהרת המשפחה בעיני הציבור הרחב. בסעודה זו השתתף רבינו בעצמו, ואף נשא בה דרשה ארוכה בה הפליג בחשיבות טהרתו של הבית היהודי.

על החשיבות הרבה אשר ייחס רבינו לכל פעולה בנוגע לקידום השמירה על טהרת המשפחה, יכולים אנו ללמוד מתוך החלטה שקיבל לגבי בעיה שהונחה לפתחו. היה זה בתקופה בה התגורר בארץ ישראל, כאשר הוזמן לשאת דברים בכינוס בשכונת עמישב בפתח תקוה למען חיזוק טהרת המשפחה. רבינו הביע את הסכמתו להשתתף באירוע, אולם כאשר התקרב התאריך המיועד, התברר לו כי באותו יום נועד להתקיים אירוע נוסף – אירוסי נכדתו היקרה, בת לבתו. מה עושים?

רבינו הודיע לנכדתו, כי לצערו לא יוכל להשתתף בשמחתה מחמת חשיבות חיזוק חומות הטהרה. החלטה זו הייתה קשה לחלק מבני המשפחה. ״אפשר לשלוח רב אחר״, אמרו, ״אולם לשמחה המשפחתית אין לנו סבא אחר!״

אך רבנו עמד על שלו. ״מצווה בו יותר מבשלוחו״, השיב להם. ״לשמחה נוכל להגיע גם מאוחר יותר״.

אל השמחה המשפחתית הגיע רבינו בסופו של דבר בשעת לילה מאוחרת, לאחר שכל האורחים כבר עזבו. אולם נהרה עילאית שפוכה הייתה על פניו. ״זיכוי הרבים הוא הדבר המשמח ביותר!״ אמר. ״זאת הסגולה הטובה ביותר לקיומו של קשר האירוסין שנקשר הערב!״

רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 125

 

 

עומר השכחה' והפיוטים שבו

בין ידידי ר"א בן זמרה , הזוכים לשירי שבח ממנו, נמצא את ר"א גאבישון , מחבר

'עומר השכחה' , חיבור שבעיקרו הוא פירוש לספר משלי , ועם זאת כולל ידיעות

היסטוריות לא מעטות, בעיקר עניינים בשירה ובפיוט. הדפים האחרונים הם קובץ של שירים שונים משל המחבר וצאצאיו ומשל בני דורם , וביניהם, כאמור, משירי ר"א בן זמרה , וכן משירי ר"מ דנאן , מנדיל אבי זמרה ואחרים. סיפור חייו של המחבר, ר"א גאבישון , אופייני למשוררים מן המגורשים שראינו . הוא היה משורר, משכיל ורופא , שהביא עימו לצפון אפריקה את תרבות יהודי ספרד ואת חריצותם ושאפתנותם , ועד מהרה נעשה רופא החצר של מלך אלג 'יר וקנה לו מעמד נכבד בקרב בני עמו . קובץ השירים הנספח ל'עומר השכתה' בנוי במתכונת אופיינית של קובצי השירה שראינו : שירי שבח ושירי קינה , שירי קודש והודאה לקב"ה , שירי מוסר ומשלים, מכתמים – בחלק גדול מהם מתורגמים מן הערבית ומובאים מקור בצד תרגום –חידות המוחלפות בין ידידים , בעיקר על שמותיהם, שירים וירטואוזיים כתובים בטכניקה צורנית מסובכת, כגון שירים שיש בהם רק יתדות, או שירים שכולם מילים בנות הברה אחת, ואף שיר בצורת משולש. בולטים השירים שנכתבו בשבח המקרא ובשבח התלמוד, בהם שירים המפרטים את שמות הפרקים של מסכתות הש"ס ,וכדוגמה לכך מובא שירו של ר"מ דנאן .

מעניינים במיוחד הם דברי ההקדמה והקישור בקובץ , המבטאים את השקפהם של בני שלושה דורות. בדברים אלה מבוטא רצון עז לשמר ולהצדיק את תרבות שירת החול של יהודי ספרד . כן מובא שם קטע אפולוגטי ארוך על ההזדקקות לערבית ולתרבותה , המציין את הקירבה הרבה שבין העברית לערבית, שהרי בעזרת הערבית מתפרשים פסוקי מקרא ולשונות מן המקרא שיש קושי בהבנתם , ואף פרשני המקרא ורש"י עימהם נזקקו לה בפירושיהם . גם גדולי החכמים וההוגים היהודים בספרד כתבו דברי עיון ומחקר בערבית, אומר המחבר , ועל כן אין רע בכך שהוא עצמו נזקק לדברי משל וחוכמה בערבית כדי לעבדם למכתמים עבריים . התנצלות אחרת היא על כתיבת שירי חשק אלגוריים . אברהם גאבישון , נכדו של בעל 'עומר השכחה' , מבקש לכתוב שיר חשק אלגורי באהבת התורה , אך חושש שמא יחשדו בו שאין כוונותיו טהורות, ועל כן מגייס לעזרתו את רבי סעדיה בן דנאן ואת שירתו , הכתובה במתכונת שירת החשק . השירה והמשוררים זוכים להערכה רבה על הכישרון הנדרש לכך,והשירה אף נחשבת למעין נבואה.

רושם הגירוש על השירה

מסגרות השירה בקבצים שסקרנו בפרק זה מלמדות על רצונם של יוצאי ספרד לשמור על קשר בינם לבין עצמם , ומכאן חילופי השירים ביניהם .שירי ידידות וחידות על שמות ודברי הערכה וחיבה, וכן הרצון לשמור על היסוד של התרבות העברית שבידיהם – כל אלה ניכרים בתרגומי המכתמים ודברי המשל , ובעיקר בהבאת המקור בצד התרגום . הדברים בזכות הערבית, הנאמרים ב 'עומר השכחה' , מלמדים על ההערכה הרבה ללשון זו ולתרבותה. יחד עם זה הם הרגישו צורך בהצטדקות ובהתנצלות. מכל מקום , ספרו של רבי סעדיה אבן דנאן 'מלאכת

השיר' על עיוניו ומכתמיו , והתרגומים מן השירה הערבית בקבצים שצוינו מלמדים על יסוד איתן של תרבות ערבית. שהביאו המגורשים עימם כחלק מהשכלתם והנחילו אותו לבאים אחריהם.

הנטיה אל האלגוריה והאלגוריזאציה של יצירות קדומות והאפולוגטיקה שהזכרנו מלמדות כי משבר הגירוש יצר אי אימון וחוסר ביטחון כלפי התרבות החילונית ושירת החול . השירה הזו מגוייסת מעתה אל הדידאקטיקה, אל לימוד התורה ואל כיוון הקודש, לכל היותר יש בה גם ממד נייטראלי הבא לידי ביטוי בשירי ידידות ודברי רעות, כגון חידות ומכתמי מוסר. החיבה אל שירת החול ויצר היצירה בתחום זה מוצאים דרכים אל האלגוריה , בעיקר שירי חשק באהבת התורה . אך גם שירת היין ושירת הטבע המלווה אותם מוצאות דרכן אל שירת הקודש במתכונת אלגורית

בנושא הגלות והגאולה . כך בנויים שירים לא מעטים משירי מנדיל . והם מבשרים את המגמה של 'קידוש' המוטיבים והציורים של שירת החול , זו תופעה שתעלה בעוצמה גם בשירת ר' ישראל נג 'ארה במזרח. תופעה נוספת העולה מתחושת המשבר שלאחר הגירוש היא ריבוי הכתיבה של קינות – לאומיות ואישיות – משל מצאו בכתיבה זו מקום לפרוק את צערם וכאבם . על רקע ריבוי הקינות הלאומיות הכלליות בולט מיעוטן של הקינות העוסקות באופן ישיר בגירוש ספרד . 8 הכתיבה המרובה של קינות ניכרת מריבוי קובצי הקינות שהגיעו לידינו ומן המאמץ שהשקיעו בכתיבתן . קובץ הקינות בכתב-יד  בספריית בית מדרש לרבנים בפארים יכול להיחשב קובץ קינות מייצג . הוא כולל מאות קינות שכתבו חכמי אלג 'יר במאות הט"ז והי "ז . רובו קינות לאומיות ומיעוטו קינות אישיות על פטירתם של חכמים מבני המקום . בין הקינות הלאומיות קינות ארוכות ביותר ומורכבות בתבניתן , ואחת ההבניות אף הפכה לדגם שעבר מדור לדור. על -פי דגם זה כתובה הקינה של ר "פ שוואט, 'מי לא יירא גערת אריה'  וקדמו-לה קינות, 2כתבו-ר' מנדיל אבי זמרה , רבי נתנאל קרקש ועוד. המסורת של הרחבת היצירה בסוג זה דווקא עוברת לדורות הבאים , ולא מעטים הם קובצי הקינה בני המאה הי "ח והי "ט . נדמה שמסורת ארוכה זו תרמה לא מעט לרמתו הספרותית של סוג הקינה בכתיבתם של בני צפון אפריקה .

על תשתית זו של שירה ופיוט שהונחה בידי הדור הראשון לגירוש בנו בני הדורות הבאים את בניינה של השירה בצפון אפריקה. מסורת זו ניכרת היטב בקובץ השירים שב 'עומר השכחה' , בקרב בני הדור השני בשירת אברהם בן יעקב גאבישון , שהוא נכד מחבר הקובץ וממשיך את מסורת זקנו ביצירתו הפורייה. מחזור אלג'יר קלט יצירות שונות של בני המקום , כגון : ר ' אברהם בן טוואה, ר' סעדיה זראפה,ן' צאצאי הרשב"ץ ועוד, בעיקר ניכרת יצירתם בקומפוזיציות הפייטניות שהעמידו חכמי אלג 'יר לזכר ההצלה שהיתה להם מפני קארלוס מלך ספרד בשנת בק "ר ( 1542 ) . לשבת שלפני הפורים השני (מעין שבת זכור) כתבו מערכת פיוטים סביב תפילת נשמת ופיוטי מי כמוך – כולם בעניין הנס וההצלה, שנכתבו בידי פייטנים שונים . שיאה של מסורת השירה בתקופה זו הוא ביצירתו של המשורר המחונן יצחק מנדיל אבי זמרה , פייטנו הגדול של המרכז הצפון אפריקאי

סיכום

בתקופת הגזרות ועקב הגירוש מספרד נוצר מתח עז בין מגמת השעשועים והמאנייריזם שעלו בשירת ספרד המאוחרת ובין מגמה של חשבון נפש ותשובה שעלו כתוצאה מן הגירוש. המגמה הראשונה ביקשה לשמר את התרבות היהודית שהתפתחה בספרד, להזדהות עם המשוררים שהיו מיוצריה ועם ההוויי ואורח החיים בקהילות ספרד במאות הי "ד והטו" ו . המגמה השנייה נובעת מתחושת המועקה הכבדה עקב הגירוש.

הפירוד נחשב לאויב הגדול ביותר בתרבות היהודית הספרדית במשך הדורות, והנה בא 'פירוד' זה ממקור גידולם וחיותם, מספרד , והרס את תחושת העליונות הספרדית על קהילות ישראל האחרות. דבר זה לא היה יכול לעבור ללא חשבון נפש, ובכל זאת מעטים השירים העוסקים ישירות בגירוש, וכבר תהו חכמים על כך . הווה אומר, כי את חשבון נפשם עשו גולי ספרד וצאצאיהם בדרכי עקיפין , ואלה ניכרות בשירה וביחס אליה : ביחס לתלמוד ובפיתוח השירה הדידאקטית, בהתנצלות על שירי החשק ובאלגוריזאציה שלהם . בפיתוח של שירי קינה לאומיים ואישיים וכן בחיפוש קרבת המגורשים ובחילופי איגרות ושירים ביניהם . ואולי אף בהעמדת חבורות נוגנים, כותבי שירה ודורשיה.

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן- עומר השכחה' והפיוטים שבו-סיכום המאמר

זרים-גבריאל בן שמחון

זהו סיפור נוגע ללב על אהבה גדולה, העולה על גדותיה וחוצה גבולות, ועל חוויות של מהגרים עם חלומות תמימים במציאות סבוכה. הוא מתרחש בסמטאות העיר התחתית בחיפה ובשדרות הרומנטיות של עיר האורות, ומככבים בו צעיר ישראלי הלום קרב ממלחמת ששת הימים ושחקנית קולנוע פריזאית. בתווך ניבטת כל העת דמותה של אהובה אחרת, זו שלחמה עם הגיבור והוכרזה כנעדרת, אבל בפריז הוא מקבל ממנה שיחות טלפון מסתוריות. פסיכולוג קובע שהשיחות הן פרי דמיונו, תוצאת לוואי של כתיבתו עליה ואליה, ושהיא תפסיק לצלצל ברגע שהוא יפסיק לכתוב. אלא שאז פורצת מלחמת יום הכיפורים והוא שב מצרפת אל סיני של הקרבות. גם שם יחפש את אהובתו הנעדרת; האם ימצא אותה?

גבריאל בן־שסחזן כותב ריאליזם פנטסטי שובה־לב, הנשען על חומרי חייו ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. קדושים, צדיקים ורבנים, סודות משפחתיים, עיירות שחרבו, יהודים אוהבי ציון שחלמו חלומות ולא חדלו לחלום, אמונה גדולה ששוכנת בלב ואינה דועכת, אוהבים מלאי תשוקה וזרים שלעולם לא יפרצו את חומות זרותם, מושאי אהבה בלתי מושגים, פיוט וקולנוע – כל אלה בלולים יחדיו ומרכיבים את סיפוריו הצבעוניים ומלאי החן שקהל גדול של קוראים התאהב בהם ובדמויות המשורטטות בהם מאז הספרים "נערה בחולצה כחולה" (2013) ו״המרוקא׳ האחרון" (6ו20), שהיו לרבי־מכר. זהו החלק השלישי בסיפורו של יונתן מרציאנו, אך גם מ׳ שטרם הכיר אותו יוכל להצטרף למסת ח״ו.

גבריאלבן־שמחון, יליד מרוקו, הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס לקולנות באוניברסיטת תל אביב. מחזהו הראשון, "מלך מרוקאי", הוצג בתיאטרון "הבימה" בשנת 1980 בהצלחה רבה.

מהמגרב למערב – יצחק דהן

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז׳נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

ד״ר יצחק דהן הוא עמית מחקר במכון לחקר הקהילות באוניברסיטת בר אילן; חוקר בין השאר את עליית יהודי צרפת לישראל, חיילים בודדים מצרפת, ועלייה והתחדשות רוחנית בישראל היום. בנוסף לעיסוקו האקדמי הוא חבר בהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית.

כתר מלכות

״כתר מלכות״ ערוך בצורה חפשית. צירוף פסוקיו המחורזים וחסרי־המשקל מזכירנו במידת מה את סגנון ״המקאמות״ המאוחרות לו. כמה צורות של שירת־ הקודש העברית מתמזגות בו, ונראה שהוא קרוב במיוחד לסוג ״הבקשות״ הגדולות, בהן החל רב סעדיה גאון, וגם ל״רהיטים״ שהיו רגילים בתפילת יום הכיפורים לפי מנהג ספרד. אמנם, אין לומר בוודאות, כי גבירול חיבר את המפורסמת שביצירותיו בכוונה תחלה לשם תפילה. אף־על־פי־כן אפשר מאד שלכך נתכוון. ״כתר מלכות״ מכיל וידוי שלם, כמקובל בתפילות לימים הנוראים, ובסיומו התאמות מרובות לטסה תפילת נשמת ולקדיש, ומסתבר שאינן מקריות. ״כתר מלכות״ מעורר במלוא חומרתה את הבעיה האסתיטית, שהטרידה אף את מבקרי ״הקומדיה האלוהית״ של דאנטה» האפשר ליצור מזיגה מושלמת בין חומר מדעי — שהוא לפי מהותו פרי מחקר והפשטה — והבעת הרגש והדמיון. בחלק השלישי של יצירתו מרחיב דאנטה את דיבורו על הבקעים המוזרים שעל פני הירח ואין הבדל מהותי בינו לבין גבירול, הדן בחלק השני של ״כתר מלכות״ בפרוטרוט על ליקויי החמה והירח וכיוצא בהם. בחלק זד, מובאים לא מעט מספרים, הבאים להסביר את מידות גלגלי השמים ואת מהירות סיבוביהם. קוראים אסטניסים, הדורשים כי שירה צרופה לא תכיל כל חומר לימודי, עלולים אולי להיפגע מריבוי נתונים אלו, השאולים מחכמת התכונה, ואולי לא ישלימו גם עם העניינים הפילוסופיים שבחלק הראשון של ״כתר מלכות״. אולם כל המוכן להתעמק ביצירה זו יכיר כי הבאת המספרים אינה כאן מטרה בפני עצמה. וודאי אין המשורר שואף להעשיר את ידיעותינו וללמדנו פרק בתורת התכונה, אלא רק להבליט את אפסות עולם הבריאה לעומת יוצרו. המידות הולכות וגדלות 1 כל גלגל עולה על קודמו בהרבה ונראה לנו שכבר הגענו לגבול האפשרי בשמענו על הממדים הענקיים של הגלגל השמיני» סיבובו דורש 36.000 שנים, ומכאן למדים אנו, שהוא לא הפסיק להשלים אפילו שביעית של סיבוב אחד מזמן בריאת העולם! ולפני שיכולנו להתרגל למחשבה זו פותח המשורר לפנינו פרספקטיבה חדשה: אותו גלגל שמיני הרי מוקף הוא בגלגל התשיעי, הגדול ממנו לאין ערוך, עד כי ״כל ברואי עולם בתוכו כגרגיר חרדל בים הגדול לתוקף גדלו וערכו״. ואף מחזה אדיר זה נעלם בפני הבא! ״והוא (הגלגל התשיעי) וגדולתו — כאין וכאפס לגדולת בוראו ומלבו!״.

גם המבנה ההגיוני והמוצק של היצירה כולה כוונתו הראשית להבליט את האינסופיות למול הסופי, דבר והיפוכו. פעמיים עובר המשורר בדמיונו את המרחק העצום המפריד בין השלב התחתון בעולם הבריאה וקצה השלב העליון, הוא הגבול שאליו מסוגל להגיע השכל האנושי. בפעם הראשונה עולה הוא בהדרגה מן האדמה ומארבעת יסודותיה דרך תשעת הגלגלים הנעים עד לגלגל העשירי הנח, מכון השלווה העילאית והתחנה האחרונה שלפני המרכבה של הקב״ה. הוא סוקר את מחנות המלאכים המקדישים את הבורא, רואה את מקומות העונש והשכר ואת מכון הנשמות שמתחת לכסא הכבוד. בפעם השנייה עובר הוא בקפיצה את המרחק שבין שני קצות עולם הבריאה: יחד עם הנשמה המנותקת ממקום מנוחתה בשמים מגיע הוא שוב לאדמה ומסתכל כאן בזיווגה לגוף האדם השפל והטמא. זוהי בשבילו נקודת־המוצא לתיאור חיי האדם, העוברים מראשיתם עד קצם בסימן צירוף משונה זה של חומר ורוח. ייתכן שלא בכל טור של ״כתר מלכות״ מגיע היסוד השכלי והלימודי לזיקוק מוחלט בכור המצרף של השירה. אולם האדריכלות המופלאה שבמבנה היצירה, אחידות המחשבה המתבטאת בה, סגנונה הנשגב — כל אלה מרתקים את הקורא ומעלים את רוחו לעולמות שמעבר לטבע. ומה רבה התפעלותו בהכירו, איך מקבלים גם עניינים מופשטים חיוניות ומוחשיות. פרשת תוארי האלהים, הממלאה את רובו של החלק הראשון, מראה לנו את נפתוליו הנואשים של המשורר, השואף למצוא הגדרה לכוח המסתורי שמאחורי עולם הבריאה. מובן שאין הדבר עולה בידו, ודווקא כשלון זה מעורר בקרבנו תחושת האלהות. ואולם במקום אחר מצליח הוא לתאר במלים תהליך שלעולם לא היינו יכולים להמחיש בעזרת ההגיון הקר — הריהי בריאת העולם יש מאין בדרך ההאצלה!

וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע,

וְאֶל הַיֵּשׁ-וְנִתְקַע,

וְאֶל הָעוֹלָם-וְנִרְקָע!

 

כֶּתֶר מַלְכוּת

 

בִּתְפִלָּתִי יִסְכָּן גָּבֶר / כִּי בָהּ יִלְמַד ישֶׁר וּזְכוּת.

סִפַּרְתִּי בָהּ פִּלְאֵי אֵל חַי / בִּקְצָרָה אַךְ לֹא בַאֲרִיכוּת.

שַׂמְתִּיהָ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלַי / וּקְרָאתִיהָ כֶּתֶר מַלְכוּת.

 

א. נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יוֹדַעַת מְאֹד.

לְךָ יְיָ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד.

לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ וְהָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד.

לְךָ בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה יָעִידוּ כִּי הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד.

לְךָ הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר בְּסוֹדָהּ נִלְאוּ רַעְיונֵינוּ לַעֲמֹד, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד.

לְךָ חֶבְיוֹן הָעֹז הַסּוֹד וְהַיְּסוֹד.

לְךָ הַשֵּׁם הַנֶּעְלָם מִמְּתֵי חָכְמָה, וְהַכֹּחַ הַסּוֹבֵל הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְהַיְכֹלֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר כָּל תַּעֲלוּמָה.

לְךָ הַחֶסֶד אֲשֶׁר גָּבַר עַל בְּרוּאֶיךָ, וְהַטּוֹב הַצָּפוּן לִירֵאֶיךָ. לְךָ הַסּוֹדוֹת אֲשֶׁר לֹא יְכִילֵם שֵׂכֶל וְרַעְיוֹן,וְהַחַיִּים אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם כִּלָּיוֹן, וְהַכִּסֵּא הַנַּעֲלֶה עַל כָּל עֶלְיוֹן, וְהַנָּוֶה הַנִּסְתָּר בְּרוּם חֶבְיוֹן.

לְךָ הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר מִצֵּל מְאוֹרוֹ נִהְיָה כָּל הוֹיָה, אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה.

לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל, הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.

לְךָ הַגְּמוּל אֲשֶׁר גָּנַזְתָּ לַצַּדִּיקִים וַתַּעֲלִימֵהוּ, וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ.

 

סקירה על תוכן השיר

חלק ראשון: האלהים (א—ט! פתיחה (א) / אחדות האלהים (ב) / מציאותו (ג) / קדמותו (ד) / גדולתו (ה) / גבורתו (0 / אלהים הוא אור (ז) / אלהותו! אין להפריד בין תאריו (ח) / חכמתו; הרצון הנאצל מחכמת האלהים יוצר יש מאין (0).

חלק שני: הבריאה (י—לב) כדור האדמה וארבעת היסודות (י). / הגלגלים המקיפים את הארץ: 1) הירח (יא—יב) / 2) כוכב־מרקוריוס (יג) / 3) נוגה־וינוס (יד) / 4) החמה (טו—יז) / 5) מאדים־מרס (יח) / 6) צדק-יופיטר (יט) / 7) שבתי־ סאטורנוס (כ) / 8) גלגל המזלות (כא—כב) / 9) הגלגל המניע או ״היומי״ (כג) / 10) גלגל השכל (כד) / המלאכים (כה) / כסא הכבוד (כו) / נוה נשמות הצדיקים (כז) / מקום העונש (כח) / הנשמה (כט—ל) / הגוף (לא-לב).

חלק שלישי: תפלה (לג—מ)

אפסות האדם ושחיתותו (לג) / וידוי (לד) / האלהים גומל טובה לאדם (לה) / היצר הרע (לו) / חיי אנוש על אדמות (לז) / בקשת רחמים וסיום (לח—מ).

 

שיר פתיחה.   המשקל: ט״ז תנועות בכל בית.

1. 1. יסכון (איוב לד, ט) — ימצא תועלת. 3. כתר מלכות (אסתר א, יא) — השם רומז אולי לפעולת המלאכים ״הקושרים כתרים להקב״ה (פרקי דרבי אליעזר ד, ועוד), דהיינו משבחים אותו. יתכן כמו כן שהמלה ״מלכות״ מראה, כי יצירה זו נועדה מלכתחלה לימים הנוראים; שהרי ענין מלכותו של האלהים הוא מן הנושאים המרכזיים בתפלות ראש השנה ויום הכיפורים.

 

א. 2—5. בעיקר צירוף פסוקים מקראיים, המתאימים בתכנם לרעיונות של      היצירה.

המשורר הולך בעקבותיהם של הפייטנים הראשונים, שנהגו להקדים לכמה מיצירותיהם (סליחות, ״רהיטים״ בקרובות וכו׳) קבוצות של פסוקים. נפלאים — תה׳ קלט, יד; לך — דהי״א כט, יא—יב; המה — תה׳ קב, כז. המלים ״לך…. יעידו כי״ הן תוספת המשורר, והשווה לעיל שיר 104, שו׳ 6.4. לך הגבורה — עיין להלן פיסקה ו. כאן עצם ההתחלה׳ אם כי המשפטים 6—7 קשורים בחרוזיהם לפסוקים המקראיים. 7. חביון העוז (חב׳ ג, ד) — כנראה כינוי של הרצון (״החפץ״), הנאצל מן האלהים; עיין להלן 78; הסוד והיסוד — כנראה: הצורה והחומר, אשר משניהם מורכבת כל הבריאה. 8. השם הנעלם — השם המפורש שאינו ידוע אפילו למלומדים. 8—9. על בלימה (איוב כו, ז) — על הכוח האלהי, עיין להלן 84—86 ובשיר 97א, שו׳ 6. 9. תעלומה (איוב כח, יא) — כפשוטו: לגלות כל נסתר, ואולי הכוונה לכוחות הצמיחה, הלידה והגידול הטמונים בצמחים ובבעלי חיים, כוחות המופעלים על־ידי הבורא. 10. ברואיך — בעולם הזה; הצפון — בעולם הבא. 12. והכסא — המרכבה. עיין להלן פיסקה כ״ו. 13. הנסתר — גם מלאכי השרת אינם רואים אותו. 14. המציאות — לשון זכר; מצל מאורו — ציור להתהוות העולם דרך האצלה: נאצל רק הצל ממאור מציאותו של הקב״ה ועל כן האור עצמו אינו נגרע. השקפת כמה פילוסופים מבני האסכולה הניאו־אפלטונית; גם גבירול מדבר על ״צל״ בקשר לעניין הרצון: ״התנועה הבאה מהרצון ו מ צ ל ו והקרנתו״ (״מקור חיים״ ה, לו); אשר — איכה ד, כ: אנחנו חיים בעולם זה שנאצל מצל מאורו. 18. הגמול — זיו השכינה או האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא. עיין להלן 53־54, 263־264; ותרא (שמ׳ ב, ב) — כאן גוף שני וזכר: ראית, אלהים, וכו׳.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-בעריכת חיים שירמן-כֶּתֶר מַלְכוּת-שלמה אבן גבירול.

 

 

ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

 

כתובת המצבה כשיר הלל, בלשון ציורית ועשירת דימויים, לאדם בעל אישיות מיוחדת, איש חסד רב פעלים איש משפחה אהוב ואוהב. אקרוסטיכון (במאונך ובמאוזן): אהרן תכהן.

חריזה אב // אב

 

אֱנוֹשׁ אָנוּשׁ כְּיָם סוֹעֵר

בִּנְשׂוֹא גַּלָּיו נִפְרַד נִשְׁבַּר

הָיָה כְּרֹאשׁ לֶהָבָה בּוֹעֵר

וּבְמַעֲבָדָיו כְּנֵס מִדְבָּר

5. רָם וְנִשָּׂא גַּם יִשְׁתַּעֵר

פִּרְיוֹ פָּרַח חַסְדּוֹ גָּבַר

נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר

וּבְקִרְבּוֹ עָבַר הִתְעַבָּר

הָיָה כְּמוֹ הַזְּמַן נֹעֵר

10. חָלַף עָבַר הַיּוֹם נִקְבַּר

זֹאת הַמַּצֵּבָה לִמְנוּחַת

אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים

יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע

גּוֹמֵל חֲסָדִים לְעַמּוֹ וְעִם חֲבֵרָיו

15. 15. אָב יָקָר לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ

אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ נִכְתַּר בְּכֶתֶר כְּהוּנָּה

וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם

עוֹד לֹא בָּא בִּגְבוּרוֹת קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ

הַגֶּבֶר הַמְּרוֹמָם וְנַעֲלָה

20. 20. רוֹדֵף צְדָקָה וְחֶסֶד

כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן זצ״ל

יָמָיו חֻצָּצוּ כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ

יוֹם ג׳ בְּשַׁ[בַּת] שִׁשָּׁה לְחֹדֶשׁ אֲדָר א׳ שְׁ[נת] תרפ״ז

תנצב״ה.

 

ביאור

1. 1. אנוש אנוש: האנוש – האדם, אנושה מכתו, מכת מוות הוא מוכה. 2-1. בים… נשבר: דימוי, האדם בתוך העולם כים סוער, הנושא את גליו עד החוף ושם הוא נפרד מהם, עד להתנפצותם והשתכרותם אל החוף. 3. היה… בוער: דימוי נוסף המכוון למנוח עצמו, שהיה כמו לפיד בוער ההולך לפני המחנה. 4. ובמעבדיו בנס מדבר: ובמעשיו ובפעולותיו, פעל במרץ ובהתלהבות וללא ליאות, כעמוד האש שהלך לפני ישראל במדבר. 5. רם… ישתער: המנוח היה בעל מעמד גבוה ומכובד, והיה זריז ומהיר כרוח סערה לפעול פעולות. 6. פריו פרח: פעולותיו עשו פרי. חסדו גבר: המנוח היה בעל שם ומפורסם במידת החסד הרבה שלו. 7. נצב… ער: ניצב על משמרתו תמיד ללא ליאות, ולבו ער לכל המתרחש בקהילתו. 8. ובקרבו עבר התעבר: דימוי לאישה בהריון, וכוונתו שהמנוח נושא בקרבו את כל תלאות הקהילה. 9. היה… נוער: דימוי,לשון ערות, כמו ׳התעוררי׳. ראה בבלי ברכות ג/א׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה… משמרת ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישי. תינוק יונק משדי אמו…׳. הכה״ן: המנוח היה כמו הזמן מטלטל. נוער: לשון טלטול ונענוע. כמו ׳וינער ה׳ את מצרים בתוך הים׳ שמו׳ יד,כז. 16. וכתר… גביהם: כמשנה אבות שלושה כתרים הם כתר כהונה כתר תורה כתר מלכות ושם טוב עולה על גביהן. 18. עוד… בגבורות: טרם מלאו לו שמונים שנה. קראו… ומיודעו. על פי אבות. קראו להיות במחיצתו בגן עדנו, הקב״ה שהוא רבו וכו׳ – כינויים לקב״ה. 22. ימיו חצצו: לשון מחצית. הגיעו רק למחצית ה-120 שהוקצו לאדם על ידי הבורא. רומז לכך שהגיעו ימיו לגיל שישים. על סמך הכתוב באיוב כא,כא ׳כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו׳. ראה אבן עזרא שם,שם ׳חצצו – כמו לא יחצו ימיהם׳. 22. בן חנו לדגליהם: ביטוי ציורי לימיו של המנוח שעם פטירתו כל ימיו באים אתו וחונים לדגליהם בסדר מופתי, ופטירתו של המנוח היא רק נסיעה ומעבר מהעולם הזה לעולם הבא. 23. תרפ״ז: 1927 למניינם.

׳"ה ׳דתניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות

 

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר ח. כה״ר אַהֲרֹן הַכֹּהֵן-נִצָּב דִּגְלוֹ וְלִבּוֹ עֵר.

עמוד 55

ג.תקנות ופנקסי בית-דין

25-המשפט העברי בקהילות מרוקו – א. תקנות פאס; ב. תקנות מועצת הרבנים במרוקו. תקנות שתיקנו חכמי פאס מהדור הראשון של מגורשי ספרד בשנת הרנ״ד עד שנת תק״י(1494־1750), והתקנות שתיקנו חכמי מרוקו בשנים תש״ז־תשט״ו(1947־1955).

26-פנקס בית־הדין לאיסור והיתר בקושטא – תקנות והנהגות ופסקים מהמאות הי״ח והי״ט. ההדרה ומבוא מאת ל^, מקובצקי, 296 עמ^׳.

27-פנקס הקהילה היהודית הפורטוגזית בתוניס – תקנות ותעודות מהמאות הי״ח – הכ׳_י בעברית, בערבית, בצרפתית, באיטלקית ובפורטוגזית. עריכה, ההדרה מכת״י, תרגום ומבואות בעברית ובצרפתית מאת יצחק אברהמי, 380 עמ^׳.

ד.דרוש הגות וקבלה

28-גינת ביתן – על ענייני הספירות להרה״ג רבי יצחק הכהן זצ״ל, מחכמי תארודאנת במאה הט״ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש 148 עמ^׳

29-אור החיים ־ פירוש על התורה בדרך הפרד״ס לגאון עוזנו ותפארתנו נר המערבי הרב הקדוש כמוהר״ר רבי חיים כן עטר זצוקלל״ה זיע׳׳א + ניקוד ומקורות, ב׳ כרכים א׳ – 533 עמ׳ ב׳ 571 עמי.

30-ליקוטי דוד – דברי הגות לנושאים שונים ועל מאמרים בדרך הפרדס, להרה״ג רבי דוד קפשיאן שליט׳׳א. 246 עמ^׳.

31-ויאמר שאול – פירוש מקיף על התורה על־פי הקבלה להרה״ג המקובל האלקי רבי שאול נחמיאס זצ״ל. חי ופעל באזור וארזאזאת שבמרוקו במאה הי״ט. ההדרה מכת׳׳י + הארות ומבוא מקיף מאת מ׳ עמאר, שני כרכים 762 עמי.

32-דרש משה – דרשות ודברי הגות על התורה ולנושאים שונים, להרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח-תקוה, נפטר בשנת תשנ״ז(1997), 320 עמ^,.

33-זרח יעקב – דרשות וחידושי דינים להרה״ג רבי יעקב מזרחי זצ״ל, מחכמי ארגנטינה, נפטר בשנת תש״ה (1945). ההדרה ומבוא מאת מ׳ עמאר, 318 עמ^׳.

 

34-סידור לימודי ה׳ – כולל תפילות כל השנה, תיקונים והנהגות עם הפירושים ׳היכל הקודש׳ להרה״ג רבי משה אלבאז מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז, ו׳לימודי ה״ להרה׳׳ג רבי יעיש קריספין זצ״ל מאזור תיזנית, נפטר בשנת תרצ׳׳ט(1939); אחד באחד – ביאור על י׳׳ג מידות. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. בהוצאת מכון עמינדב ואורות יהדות המגרב, 768 עמ׳_י(אפשרות לפורמט קטן).

35-מנחה חדשה – להרה״ג המקובל האלקי רבי יעקב אפרגאן זצ״ל מחכמי תארודאנת במאה הט׳׳ז. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ חלמיש. לוד תשס״ב. שני כרכים, 830 עמ^׳.

36-שארית יעקב ־ דרשות, ואיגרות להרה״ג רבי יעקב פאריינטי זצ״ל, רבה של העיר בון(עונאבה) באלג׳יר. נפטר בשנת תרמ״ח 1848, 450 עמ^,.

37-צפנת פענח – פירושים ורעיונות קבליים על כל הש״ס, להרה״ג רבי יוסף אלאשקר זצוק׳׳ל מתלמסאן, אלג׳יריה, 754 עמ^׳.

38-מנחת יהודה – מהדורה תניינא, למו״ר הרה׳׳ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב׳׳ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה׳׳ה וזיע״א ראב׳׳ד פאט, יוצא לאור מכתב יד, ההדיר ערך והוסיף מבוא מ. עמאר, 354 עמ^׳.

39-שיורי מצוה – פירוש מקיף על התורה בדרך הפרד׳ס להרה׳׳ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי׳׳ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר. 900 עמ^׳.

40-שיורי מצוה – פירוש מקיף על המגילות ונ״ך בדרך הפרד׳ס להרה״ג רבי אברהם מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס במאה הי״ח. ההדרה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ^׳.

41-אדרת אליהו ־ פירושים וחידושים על פסוקים ומאמרי חז״ל לרב הצדיק והחסיד רבי אליהו וידאל בן עזרא זצ״ל ההדיר מכת״י, הוסיף מבוא ומראי מקום. מ׳ עמאר, 286 עמ^׳.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 14

 

 

אפרים חזן ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה

הקדמה

ההתעוררות הגדולה והסוחפת של הפיוט בתרבות הישראלית של היום – עשרות אלפי הכניסות לאתרי הפיוט במרשתת, המסגרת של קהילות שרות פיוט ועשרות אמנים אהודים על הנוער ובני הדור הצעיר המוצאים צורך לשלב מבחר פיוטים כחלק מהופעתם – מציבה את הפיוט העברי במקום של כבוד בתודעה הציבורית. ההתעניינות בפיוט והרצון להכירו מקרוב על ידי חוגים רבים הביאו אותנו לחשוב על דרך נוחה להנחיל את הפיוט לאוהביו, על כן בחרנו להציג את הפיוט הספרדי ומורשתו במעגלי פרשת השבוע, ונמצאנו נשכרים על ידי העלאת סוגיות מרכזיות מן הפרשה כפי שהיא משתקפת בפיוט. זאת ועוד, מסגרת זו מזמנת לידינו גם כמה וכמה ענייני מנהגים בקהילות ישראל, כגון מנהגי שירת הבקשות בפרשת בראשית וכגון מנהגי שבת חתן המתוארים בפרשת חיי שרה בעקבות נישואי יצחק ורבקה. ספר זה הוא חידוש בנוף העיונים בפרשות השבוע באשר הוא ספר מחקר ועיון: הדיון בפרשה מסוימת משלב מחקרים, עיונים וגילויים המחברים פיוטים ומנהגים לנושאי הפרשה ומדרשיה. לחלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה והיחידה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח. לחלק אחר זהו אף פרסום מדעי ראשון. חלק מן הדיונים האלה התפרסמו ב״דף השבועי״ של אוניברסיטת בר־אילן וזכו לקהל קוראים מעריך ואוהד ביותר.

הפיוט הקדום בארץ־ישראל ובמזרח (מאות חמישית – אחת־עשרה) נסב, כידוע, סביב מועדים וחגי ישראל ומצוות היום. במשך השנה נכתבו פיוטים המבוססים על פרשת השבוע על פי הקריאה התלת־שנתית בארץ־ישראל בתקופה הקדומה. באסכולה זו אפוא השתלבו ענייני פרשת השבוע עם הפיוט, ובחינה מעמיקה של הפיוטים חושפת בפנינו את העיצוב המיוחד שהעניק הפייטן ללימוד הסדר, כפי שעשתה שולמית אליצור בספרה ״שירה של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים״, ירושלים, תשנ״ט.

לא כן הדבר בפיוט הספרדי. עניין ״פרשת השבוע״ כנושא לא השתלב בפיוטים הספרדיים. אלה קישטו את ימי החג והמועד וקוננו בימי צום ותענית. פיוטים אחדים שנכתבו מדי פעם בפעם לשבתות רגילות אינם אלא היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שני פיוטים כתב רבי יהודה הלוי לפרשת ״עקב״, ועניינם מצוות תפילין שנזכרה בפרשה; מכאן שהנושא בפיוטים אלה הוא העיקר ולא ההליכה בעקבות הפרשה. עוד זאת, ״שירת הבקשות״ במנהגים השונים אינה מדגישה את ענייני הפרשה, אף על פי שהיא מתקיימת בשבתות החורף, משבת בראשית עד שבת זכור. יוצא מכלל זה מנהג שירת הבקשות של יהודי מרוקו, ״שיר ידידות״, שבו אחד העורכים, רבי דוד אלקיים, משורר מחונן בזכות עצמו, חיבר לצורך מהדורה מיוחדת זו פיוטים לפרשות התורה בתקופת הבקשות.

עם זה נושאים שונים מפרשות התורה עולים, בלא קשר לפרשה, בשירתם של משוררי ספרד והמשוררים ההולכים בעקבותיהם בארצות האסלאם. חשיבותם של פיוטים אלה רבה מאוד, ומחקרם יתרום רבות להעמקת ההבנה בסוגיות שונות בסיפורי התורה ובפרשיותיה. שירים אלה מתמודדים בצורה מקורית וייחודית עם הסוגיה המקראית תוך התייחסות ועיון מעמיק במדרשים ובפרשנות המקרא, ובעיקר משום שמשוררים אלה הם בעצמם היו פרשני מקרא, וההשוואה בין פרשנותם לשירתם היא בעלת ערך בל ישוער, שכן השירה מאירה את הפרשנות – והפרשנות מאירה את השירה. דוגמה מובהקת לכך היא שירת הקודש של רבי אברהם אבן עזרא(ראב״ע): מעל שש מאות שירי קודש כתב ראב״ע, והם מתייחסים בכיוונים שונים ובצורות מגוונות לענייני תורה ופרשנותה. דוגמה אחרת היא שירת רבי יהודה הלוי, שלא כתב פרשנות למקרא אך הגותו ב״ספר הכוזרי״ ושירת הקודש שכתב מציעים פרשנות לסוגיות רבות במקרא. הוא הדין בנוגע למשוררים מאוחרים, שפעלו לאחר הגירוש והלכו בעקבות משוררי ספרד. פיוטים רבים מחוברים ישירות למנהגי קהילות ישראל באשר הן, וזימנו לנו אפשרות לדון במנהגים אלה, המציינים את מעגל השנה ומחזור הקריאה בתורה ואת מעגל החיים, תוך חיבורם לנושאי הפרשה ולפיוטים המלווים את העיון בהם. חלק נכבד ממנהגים אלה שייכים לקהילות בודדות ואינם מוכרים לכלל הציבור. הצגתם ותיאורם בספרנו תורמים להכרה הדדית בין כלל שבטי ישראל. כך בעיון בפרשת בראשית מוצג מנהג שירת הבקשות, בפרשת נח מוצע דיון על זמירות השבת, ובפרשת חיי שרה נסקרים מנהגי שבת חתן בקהילות ישראל.

הספר מאתר את הפיוטים המתאימים לכל פרשה ופרשה תוך גיוון רב של מרכזים ופייטנים, כך שהקורא יוצא נשכר בהכרת המפה הפייטנית הן בספרד והן בשלוחותיה. דגש מיוחד ניתן לפיוט בדורות האחרונים ולמנהגי קהילות ישראל הקשורים לפיוטים השונים בפרשות המתאימות.

בפרשות מסוימות ביקשנו להדגים את השתלשלות ענייני הפרשה מן הפיוט הקדום לפיוט המאוחר, והצענו מבט משווה בין דורות, אסכולות ומרכזים. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך התחשבנו גם בגיוון המשוררים ובמרכזי השירה.

הספר כולל מבוא לענייני הפרשה, המבוא מוביל לפיוט מתאים, הפיוט מוצג בצירוף פירוש מלא עם ציוני המקורות הנדרשים, לאחריו מוצג הפייטן, ובעקבות סעיף זה בא סעיף של עיון ודיון בפיוט על היבטיו השונים תוך שימת דגש בהיבט הפואטי. בספר מיוצגים מיטב משוררי ספרד וכן הפייטנים ההולכים בעקבותיהם במרכזי השירה בצפון אפריקה, בארץ־ ישראל, בתימן ועוד. הספר מציע אפוא פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי.

אוניברסיטת בר־אילן

אפרים חזן

אפרים חזן – ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה.

פרשת השבוע בראי השירה, הפיוט והמנהג בספרד ובשלוחותיה.