אלי פילו
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שונים
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
דומה שלא היתה ייחודיות במקצועות ומשלחי־היד, ובכל 
אומנות נמצאו מגורשים ותושבים. גם מבחינת הרמה הכלכלית לא היו רובד מיוחד, והיו ביניהם עשירים מכובדים וגם עניים. מאידך גיסא, היתה כנראה נטייה להתחתן בינם לבין עצמם, אם כי ודאי שהיו חריגים׳ שהלכו ונתרבו, וכך הלך וניטשטש במשך הזמן ייחודם בקהילת פאס.
הערת המחבר : אנו יודעים כמה מחכמי משפחת ן׳ דנאן שהתחתנו עם משפחות מהתושבים או בתוך המשפחה. ר׳ שמואל ן׳ דנאן הידוע (שב״ד) היה נשוי לאחותו של רבי יעקב ן׳ דנאן, כי ר׳ סעדיה בנו קורא לר׳ יעקב זה ״מסרפי״ (ילקוטי דינים׳ שבסוף ״אשר לשלמה״ (ן׳ דנאן, ירושלים, תרס״א), אות נון, ערך ׳נאמנותי, קמ ע״ב). רבי שאול ן׳ דנאן נשוי היה עם בת בנו של ר׳ שלמה הראשון (׳דברי הימים׳, שם, עמי 22). ר׳ שמואל בעל ״דברי הימים״ נשא את בת הגביר שאול ן׳ רמוך; ושאול זה נשא בתו של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן (שם, עמי 49). ר׳ יונה ן׳ תאן נשא את בת דודו ר׳ שאול (שם, עמי 48). אחיו רבי סעדיה נשא את לונא, בתו של ר׳ נחמיה הכהן שמקהל התושבים (פס״ד אהבת הקדמונים). יצחק ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ יהודה ן׳ תאן וילדה לו את סעדיה (ראה בפסק־דין המתפרסם כאן). יעקב ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ שאול בז יעקב וילדה לו את ר׳ סעדיה (ראה בפסק המתפרסם כאן וב״תקפו של יוסף״, א, סי׳ ג). ר׳ שלמה אבן דנאן האחרון נשא את בתו של ר׳ שאול ן׳ תאן, שלו הוא קורא ״מור חמי״(ילקוטי דינים׳, שם, אות מם, סי׳ ב, ערך ׳מצרן׳).
קשרים מיוחדים עם התושבים שביתר ערי מארוקו במכנאס, מראקש ואזור סגלמאסה נראה שלא היו להם. ר׳ יעקב אבו חצירה בביקוריו בפאס התארח דווקא אצל משפחת הצרפתי מהמגורשים ולא אצל אבן דנאן ״. ברור שבערים האחרות כגון מכנאס, צפרו וסאלי, שלא היתה בהם כל מסגרת לתושבים, נטמעו אלה מהר בין משפחות המגורשים ולא נודעו יותר. במראקש היו פני הדברים שונים. רוב הקהילה היו מהתושבים, והמגורשים, שהיה להם בית־כנסת מיוחד, ״ביהכ״ן דלעג״מא״, דאגו לשמור על מסגרת ייחודית. באזור תאפילאלת כמעט שלא היו מגורשים אלא תושבים בלבד, ולא היתה בעיה של טמיעה רק כאשר עברו לערים המרכזיות. גם מצד השכלתם לא היו שונים התושבים בפאס מאחיהם המגורשים. היו ביניהם במשך כל הדורות חכמים ואנשי מעשה. כבר דובר לעיל על ״ישיבת התושבים״. פה ושם
ידועים לנו שמותיהם של חכמים מן התושבים. הם שמרו, כאמור לעיל, על חלקם ב״שררה״ בבית־המטבחיים, ובמשרת סופרי בית־הדין וסופרי שטרות. במשרת הרבנות והדיינות הרי מנהיגי קהלם, ממשפחת אבן דנאן , היו בכל הדורות מהבולטים שבין הדיינים.
כאן המקום להרחיב את הדיבור על בני משפחה זו, ששימשו דורות רבים רבני קהל התושבים ללא ערעור. אדרבה, הם היו מקור גאווה ותפארת לתושבים, בראותם את מנהיגי קהלם תופסים עמדה בכירה בין רבניה של פאס. החכמים מבני המשפחה שאבו כוח ועוצמה חברתיים וכלכליים מקהל התושבים, שהיו בוודאי בשבילם בסיס ציבורי איתן הנתון למרותם וסר למשמעתם. פעילות המשפחה, שמקורה מספרד וקרובה באופיר. למגורשים, עזרה בוודאי למתן את הניגודים ולהקהות את החילוקים שבין שני הקהלים
הערת המחבר : בזמנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה ר׳ חיים בן אמוזיג ה״טבח הגדול של התושבים״ (ראה: ״מלכי רבנן״, בערכו), מאותה משפחה ידוע רבי שם טוב ן׳ אמוזיג (חברו של ר׳ חיים ן׳ עטר) ; גם ר׳ דניאל ן׳ צולטאן, שהיה אף הוא ״טבח״ בפאס וחיבר ספר דרשות ״דברי חכמים״, היה מן התושבים, בין סופרי בית־הדין ידועים ר׳ מכלוף אסולין (׳ספר התקנות׳, סי׳ כה ועוד) ור׳ מוסא הסופר (שם, סי׳ פ״ה).
משנתמנה ר׳ שמואל בן מימון למשרת חכם־הקהל לא פסקה משרה זו מזרעו, רק תקופה קצרה, כשהיה חכם הקהל ר׳ נסים הכהן שמונה אחר פטירת כמוהר״ר סעדיה, קודם שגדל מהר״ש (בערך בשנים של״ח—ש״נ). ראה בפסק־דין ר׳ אליהו הצרפתי המתפרסם להלן.
ר׳ שמואל ן׳ דנאן (רשב״ד) הוא שאסף איסוף ראשון את תקנות חכמי המגורשים, אף־על־פי שהוא היה רבם של התושבים.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
רבי יוסף כאברך.
בכסלו התרנ"ח – 1898 בהיותו פחות מבן שש עשרה, השיאו אביו אישה את מרת פריחה בת רבי יעקב אסולין, וגם לאחר נישואיו המשיך רבי יוסף בלימודיו. בקיץ של שנת תר" – 1900 פרצה מגיפת הקדחת בעיר שהפילה חללים רבים יהודים וגויים.
בפאס לבד מתו כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים. בחודש תשרי פגעה המגפה גם ברבי יוסף בחומרה רבה, ומעוצמת ההתקפה לא הרגיש אף בעיצומו של יום הכיפורים, אולם רבי יוסף ניצל והתאושש. בעקבות המגפה התפזרו התלמידים והרב יוסף הכהן חזר להורות תלמוד בבית הספר כל ישראל חברים.
כשהבריא רבי יוסף הלך ללמוד בישיבת הרב הגאון רבי חיים כהן, שהיה ידוע כחריף ובקי בש"ס ופוסקים, וכגודל חוכמתו כן גדלה יראתו, הנהגותיו ופרישותו מענייני העולם. שנעים אחדות לאחר כניסת רבי יוסף לישיבתו, חלה הרב חיים בעיניו עד כי אבד מאור עיניו.
ביוזמת ראשי הקהילה ועל חשבונם, נשלח רבי חיים לספרד – לרופאים מומחים – על מנת לטפל בעיניו. הטיפול נמשך כשישה חודשים ובינתיים התפזרו תלמידיו, חלקם הלכו ללמוד אצל רבנים אחרים וחלקם יצאו לעבודה.
רבי יוסף גילה יחס מיוחד של הוקרה והערכה לכל רבותיו הנזכרים, גם בגדולתו הוא מרבה להזכירם בהערצה רבה. לאחר שנתפזרו תלמידי רבי חיים כהן, המשיך רבי יוסף בלימודיו באופן עצמאי, בחברותא עם חבירו הרב חיים סירירו.
חלק ניכר מזמנו למד בספרייה הגדולה של משפחת סירירו. בתקופה זו החל רבי יוסף לנסות כוחו בכתיבה והחל בכתיבת חיבורו " הדרת פני זקן " אותו סיים בשנת תרס"ג – 1903.
בתקופה זו בא הרב אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו, וקבע את דירתו בפאס. הוא היה חכם מופלג והיה קובע עתים ללמוד עם רבי יוסף בש"ס ופוסקים. עד מהרה עמד רבי אברהם על טיבו ועל כשרונותיו של רבי יוסף, ונצטער על העובדה שרוב זמנו נאלץ רבי יוסף ללמוד יחידי, דבר שאינו טוב לא ללימוד ולא ללומד, כפי שהרבו להזהיר אותנו חז"ל, כגון : חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד ובד ( כבודדים ) בתורה ולא עוד שמטפשין וכו….
לכן הציע לרבי יצחק אבי רבי יוסף עצה טובה, שיפתח לבנו ישיבה בה ילמד תלמוד לנערים. ותוך כדי כך יתרום לפיתוח כשרונותיו ולקידום לימודיו כמו שאמר רבי חנניא : " הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יורת מרבות ומתלמידי יותר מכון "
רבי יצחק שמע לעצת רבי אברהם ופתח לרבי יוסף ישיבה בה נקבצו בחורים מוכשרים, אשר שמעו לקח מפי רבי יוסף, בש"ס ופוסקים, מהבוקר עד הערב. שקידת רבי יוסף עם תלמידיו המתמידים הייתה לשם דבר בעיר. בתקופה זו פקדו זעזועים קשים את הארץ עקב המרידה במלכות, הוא המרד זילאלי בוחמארא זרהוני, אשר נלחם מלחמת חורמה במלך ובצבאו בשמך שבע שנים, בין השנים תרס"ב – תרס"ט – 1902 – 1909.
לזה נתלו התקוממויות נוספות שבעקבותיהן חלה הרעה גדולה בביטחונם של היהודים, ואירעו מעשי שוד ופרעות ביהודים בערים שונות. בכל זאת היו רבי יוסף ותלמידיו שקועים בתלמודם בדביקות, כאילו כל זה לא נגע להם.
הפרעות ביהודים הגיעו לשיאם בל' בניסן תרע"ב – 17.4.1912, באותה עת מרדו החיילים המוסלמים במפקדיהם הצרפתיים, אליהם הצטרפו המוני עם, אשר ערכו פרעות באזרחים נוצרים צרפתים. הפורעים פרצו את שערי המללאח ( שכונת היהודים ) וערכו פוגרום במתיישביו היהודים וברכושם.
הם שדדו חנויות ובתים ואחר כך הציתו בהם אש, הכו, פצעו והרגו כל יהודי שנקרא בדרכם, שרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות. היהודים ברחו על נפשם ונפוצו לכל עבר, הפרעות נמשכו שלושה ימים באין מפריע, עד שהחריבו את המללאח כליל.
במהלך הפרעות הרגו הפורעים ארבעים וחמישה יהודים ופצעו קשה עשרים ושישה. בין הנפגעים היו אנשים, נשים, זקנים וצעירים. זמן רב חלף עד אשר הצליחו היהודים לשקם את הריסותיהם. הפרעות גרמו להתפזרות התלמידים ולביטול ישיבתו של רבי יוסף.
במהלך השוד נבזז גם ביתם של רבי יוסף ומשפחתו, השודדים ערכו פוגרום גם בספריית המשפחה, הפילו המדפים וזרקו הספרים לכל עבר, אך בנס לא שרפו את הספרים.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה
משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב
ההתיישבות בקיבוצים
ההתיישבות הקיבוצית הייתה אחת מצורות ההתיישבות החדשות והמהפכניות בתולדות יישוב ארץ ישראל בתקופה החדשה, שניצניה החלו בעלייה השנייה והיא הלכה והתפתחה מהעלייה השלישית ואילך.
מהמחצית השנייה של שנות ה 40 ואילך, בעקבות תהליך הדה קולוניזציה שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, עברה התנועה הציונות במרוקו לשלב של הגשמה, קרי עלייה לארץ , כאשר אחת מפעולות ההגשמה הייתה ארגון גרעינים של צעירים וצעירות והכשרתם למען הצטרפותם למפעל ההתיישבותי בקיבוצים. בתהליך זה לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו, כגון: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני, התנועה הקיבוצית על פלגיה השונים: (איחוד, מאוחד, המזרחי, הפועל המזרחי); שליחים מבני הארץ, שבאו למרוקו, וצעירים שעלו ממרוקו ועברו בעצמם הכשרה בארץ או בצרפת וכעבור שנתיים- שלוש נשלחו חזרה למרוקו כשליחים כדי להכשיר צעירים אחרים לעלייה. ההכשרה לחיי השיתוף בקיבוץ, לעבודת החקלאות וכו׳ נעשתה על פי רוב בצרפת (חוות חקלאיות בטולוז), בקיבוצי הארץ, כמו: דורות, מצובה, בית השיטה וקיבוצים אחרים. לעתים הוחל בהכשרת הצעירים עוד במרוקו, במסגרת מחנות הקיץ שארגנו תנועות הנוער השונות. כך לדוגמא הועמדה לרשותם (בידי יהודי עשיר ) חווה חקלאית, נאדלאר, בסביבות קזבלנקה, שבה התנסו לראשונה בחיי שיתוף. חברי גרעינים שונים, ששמו פעמיהם להתיישבות חקלאית במושבים או בקיבוצים, נמנו עם בוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש
.section agricole
ההכשרה של הצעירות והצעירים לא התמקדה רק בהתנסות בעבודה מעשית או בחוויה השיתופית, אלא היא כללה גם הכשרה בתחום האידיאולוגי. נכתבו מאמרים, בצרפתית (חלקם תורגמו מעברית לצרפתית) וברושורות ובכינוסים שונים התקיימו דיונים בין החברים על נושאים שעמדו על סדר היום . בין הצעירים שהתפזרו ברחבי הארץ או בינם לבין חבריהם שעדיין נותרו במרוקו, מחכים בתורם לעלות , התקיימה התכתבות אישית ענפה שבה נדונו נושאים רעיוניים ומעשיים. כאשר חל הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הוא לא פסח גם על הצעירים במרוקו. לדברי מר אריה אזולאי – משמש כיום חבר ההנהלה הציונית, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו׳׳ר הוועדה לעליה ולקליטה- הציל הגרעין שהגיע ממרוקו, במידה רבה את קיבוץ עין גב, משום שחברי הגרעין שהצטרפו אליו בעת המשבר נמנו עם תנועת הבונים דווקא, הקשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים בעוד שחבריהם מקבוצת דרור, שהשתייכו לקיבוץ המאוחד נאלצו לעזוב לגינסור.
כל גרעין מנה בין 30 ל 50 צעירים וצעירות בני 21-18 , משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו (פאס, מראקש, מקנאס, רבאט,טנג׳יר ועוד). משנת 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ, על כל זרמיה ופלגיה, עם מרוקו. היא שלחה שליחים (אמנון שמוש, ישראל אבידור), השקיעה משאבים, הכשירה צעירים והכול למען מטרה אחת: חינוך להגשמה ציונית בקיבוץ. התנועה הקיבוצית , מעיד אריה אזולאי, הצליחה לרתום אליה את מיטב הנוער העירוני הציוני של מרוקו. בבואם לארץ הם לא נרתעו מהקשיים שעמדו לפניהם, וכדומה לחלוצים בני העלייה השלישית, גילו דבקות במטרה, עקשנות ונחישות.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
הקדמה
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
מכתב מספר 5
אל טייב בן אל ימאני מודיע לאברהם קורקוס על מינויו הקרוב יחד עם אחיו יעקב למשרת " סוחר המלך ".
8.12.1853
الحمد لله وحده
ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم
الطيب ابن اليماني
1 – صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب
2 – سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا
3 – فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت
4 – في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
الحمد لله وحده
השבח לאל לבדו
ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום
الطيب ابن اليماني
אל טייב בן אלימאני
1 – صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب
1 – אל חברנו הסוחר אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך והבינונו את תוכנו ( 2 ) תשובת
2 – בדומה לאחיו, יעקב, ביקש אברהם קורקוס מהמלך את הרשות לרשת את אביו בתפקידו כסוחר המלך
2 – سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا
2 – אדוננו בדרך אליך והיא תרצה ותספק אותך. אחיך יעקב הקדימך וכתב לאדוננו
3 – فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت
3 – אשר ענה לו – יפארנו האל – תשובה משמחת. דע לך, כי אביך היה ידידנו ו " משלנו " וכי מותו
4 – في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270
4 – נחרט עמוקות בלבנו. 7 לרביע אל אוול שנת 1270
מארץ מבוא השמש – הירשברג-בערי הדרום ובאי ג'רבה.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
בערי הדרום ובאי ג'רבה.
הדרום שומם. ערבה מלאה חולות, רק זעיר פה זעיר שם חורשות עצי זיתים, המגיעות למימדים גדולים באזור ספאקס, וזאת עקב פעולתם ללא לאות של הצרפתים. בשנת 1881 היוו בדרום קרוב ל-400.000 עצי זית שטח של 180.000 דונם, עתה יש למעלה מ-4.500.000 עצים על שטח של 300.000 דונאם.
עדיין גדול מספר הנוודים בארץ, המהווים מבחינה מדינית, מאחר שקל מאוד להסיתם ולדחפם למעשי אלימות. כל השנים נוהים היהודים מערי השדה שבדרום צפונה, עתה גבר הזרם פי כמה, מאחר שקרובה כאן הסכנה יותר מאשר בערים הגדולות. אמנם היהודים רק אחוז קטן של האוכלוסייה, לפעמים אפילו רק שבר אחוז, אבל דא עקא, הם מיעוט המזדקר לעין.
יש כשלושת אלפים יהודים בסוסה וכמספר זה בספאקס, שתי הערים באזור החוף של הסירטה, הממזגות בתוכן משהו מהצפון ומהדרום גם יחד.
ראיתי בסוסה ילדי בית הספר כי"ח בשיעורי עברית ולימודי קודש. אין ספר, שחלה התקדמות רבה בהקניית ידיעות אלה, לעומת המצב מלפני כמה שנים. המורים והמורות של מדו בפאריס או ביקרו בשיעורי השתלמות, שהוקמו בתוניסיה, משתדלים ללמוד וללמד. ואכן הילדים יודעים משהו. שאלה אחרת, כמה ממטען זה יישאר כנכס קיים.
באחד מבתי כנסת ראיתי ספרי תורה שחיללום הנאצים בימי שלטונם. לא פחות מדכאות היו הידיעות על הקהילות השכנות, מונאסתיר, קירואן, ההולכות ומתחסלות. בקירואן, שרק יובל שנים עבר מזמן שנתחדש בה היישוב היהודי, יש עדיים מניין קבוע לשבתות. במונאסתיר צריכים לקחת בהשאלה יהודי אח או שניים, כדי לקיים מניין בבית הכנסת ביום הכיפורים.
לפני שניים שלושה דורות מפורסמים היו בתי הדפוס של תוניס וסוסה שהתמחו בסוג מיוחד של ספרות. כאן היו מדפיסים בלשון הערבית היהודית בפרי עם, סיפורים, מעשיות, תרגומים מתוקנים של רומאנים צרפתיים. נראה כי החיבה לספרות מורשת היא מימים עברו, מתקופתו של רבי נסים בן יעקב, בן דורם של רבי שרירא ורב האי, אחרוני הגאונים בפומבדיתא, שעמהם קיימו אביו והוא עצמו חליפת אגרות קבועה
רבי נסים גאון,כפי שהוא נקרא לפרקים, הוריש לנו קובץ נחמד של סיפורי אגדות בשם " חיבור יפה מהישועה " ובו נשתמרו הרבה אגדות, שאינן ידועות לנו ממקום אחר. בסך הכול נתפרסמו בתוניסיה קרוב לאלף ספרונים ומברות בלשון זו ונשתמר בהן חומר פולקלורי ולשוני מעניין למדי. כיום רק מעטים פונים לספרות זו ולכן חדלו להדפיסה.
מכספי הפיצויים והשילומים מגרמניה המערבית, עבור הנזקים שנגרמו ליהודי תוניסיה על ידי הנאצים, הוקם בשנים האחרונות בספאקס גוש בניינים, שבהם שוכן בית ספר של כי"ח, תלמוד תורה, מרפה של אוזה, בית כנסת יפה ומרווח, שאולמיו מיועדים לשמש גם להרצאות ולמסיבות.
זה אחד הבניינים הציבוריים היפים שראיתי בתוניסיה. בסיירי בו הרהרתי בלבי, למה הוקם דווקא בעיר זו, ומי ידוע כמה שנים יוכלו היהודים להשתמש בו.
שעת הצהריים מאוחרת הייתה. הבניין התחיל הומה צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות. אלה מתכנסים בכיתות לעברית ולתנ"ך, שמארגנת אותם מחלקת החינוך ולתרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית. היה זה מראה מעודד ומרהיב לראות בעלי שיבה ובני תשחורת יושבים על ספסל אחד ולומדים תורה.
הלומדים הזקנים השתדלו להיזכר בגרסת ינקותם, ובני הנוער היו כתינוקות שנשבו, כאן בספאקס, גם בנות ויצו הצעירות לומדות בשקידה. וכשראיתי זאת חזרתי בי ואמרתי : אילו הוקם הבניין רק כדי לאפשר לאלה ללמוד בו תורה דיינו !.
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.
בערי הדרום ובאי ג'רבה.
דרומה מספאקס נכנסים לעולם תרבותי וחברתי אחר. בקאבס, גם היא עיר ידועה על חוף הים, שבה הייתה עדה יהודית עוד לפני אלף שנה, עדיין אפשר למצוא דוברי צרפתית בקרב היהודים. אולם רובם דוברי ערבית הם. הקהילה כאן מתחסלת בצעדים מהירים. לפי המיפקד של שנת 1946, היו כאן עדיין 2600 נפש, ולפי המיפקד האחרון – מארס 1956 – לא נותרו בה ובסביבתה אלא כ-2300 יהודים.
וזאת למרות הזרימה המתמדת מהדרום, המשווה לאוכלוסייה היהודית כאן אופי כפרי, הבולט במלבושי הנשים. הסרט השחור שבשיפולי המכנסיים הקצרים של הגברים, כמעין בירית שחורה, סימן היכר הוא ליהודים. מקאבס ואילך דרומה פוסקים דוברי צרפתית בקרב היהודים, בשני היישובים היהודים שבאי ג'רבה : " חארה כבירה " ו " חארה צג"ירה ", בערים גרג'יס ( זרזיס ), מדנין, בן גרדאן ובנאה קפצה שבפנים הערבה לא היה מעולם בית ספר של כי"ח, והשפה הצרפתית לא חדרה הנה
הבנים לומדים כולם בחדרים ומדברים ערבית יהודית. בכל המקומות האלה אפשר לדבר עברית עם הגברים.
ג'רבה פרשה בפני עצמה. כשביקר הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה בקירוב באזור זה, מצא, כי היישוב היהודי מורכב כולו בורים ועמי ארצות הנוהים המה אחרי אמונות טפלות.
בדורות האחרונים הייתה ג'רבה לאחד ממרכזי התורה החשובים בתוניסיה. היהודים ייחדו להם שני כפרים, שהיו מיושבים רק על ידי היהודים, חארה כבירה , וחארה צג'ירה ", אלה מנו לפני עשר שנים 4500 נפש בקירוב. כיום נותרו בהם רק 2600. התושבים בשני היישובים כמעט כולם כוהנים. לווים אין כאן בכלל, ומסורת היא שלוי המנסה להתיישב בג'רבה אינו מוצא את שנתו ומת.
עדיין פורחות כאן הישיבות, וקול התורה אינו פוסק מבתי המדרשות, שבהם יושבים צעירים רבים ומתעמקים בתלמודם.
נראה שהאווירה של הסביבה גרמה, כי בדור הזה נעשתה חארה כבירה מרכז הדפוס של תוניסיה, בשטח ספרות הקודש. וירשה את מקומה של ליוורנו, ווהראו, סוסה, אפילו חכמי אלג'יריה ומרוקו מדפיסים כאן את השאלות ותשובות שלהם. הדפסת ספרים והמסחר בהם נעשו מקור פרנסה חשוב לתלמידי חכמים הרבים כאן, שהתמחו בהוצאת ספרי רומ"ל : שאלות ותשובות, סידורים, ספרי מנהגים ודינים וכיו"ב.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
רבי משה בן רבי ישראל נג'ארה
נקרא על שם סבו האשל הגדול רבי משה נג'ארה זלה"ה. היה רב בעזה כממלא מקום אביו רבי ישראל לאחר פטירתו. רבי דוד קונפורטי כותב : ואני כותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה – 1645 בעברי דרך עזה, אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה ושם למדתי בחברתו קצת ימים ". אביו רבי ישראל הג'ארה חיבר לכבוד בנו את הפיוט " שוחטי הילדים ". השאיר אחריו בן רבי יעקב שהיה רב בקהילות עזה. אנציקלופדיה ארזי הלבנון עמוד 1573
עמוד האש
המבשרים, המעודדים והמגשימים
מעולם לא הועמדה בספק זיקתה של ארץ-ישראל לעם היהודי, ומעולם לא נדחקה לקרן-זווית. המוני בית ישראל ערגו והתגעגעו אליה במשך אלפיים שנה, עד שניתן האות על-ידי ראשון מבשרי הציונות המדינית, הרב ד"ר יהודה ביבאס, שאמר לעם: "הגאולה אינה תלויה בנס המשיח, אלא אך ורק בעלייה לארץ-ישראל, בהתיישבות בה ובבניינה. יחד איתו פעלו תלמידו ר' יהודה אלקלעי, ר' צבי קאלישר, ר' אליהו גוטמאכער ור' יהודה הלוי מרגוזה.
חסידיהם הראשונים של מבשרי הציונות היו מהארצות שבהן דיברו בשפות שהתהלכו אז בארץ, ערבית ותורכית. אלה היו סוחרים ומשכילים צעירים מארצות המגרב ותורכיה, שלא הצטרפו לישוב המשיחי הישן שישב בארץ והתפלל להחשת פעמי המשיח, אלא התיישבו ביפו והקימו בה ישוב קונסטרוקטיבי חדש שסיסמתו "תורה ועבודה". הם התבססו במסחר ובכלכלה, חלשו על שוק הכספים בארץ, ומשנת 1881 היו לראש-גשר לכל העליות מרוסיה, מאירופה ומתימן.
בניה של עלייה ראשונה זו, שהיו הציונים היחידים בארץ, נקראו על-ידי הנציג העולמי של חובבי-ציון, ק.ז. ויסוצקי, נענו לבקשתו – מאחר ויצאו להקים ישובים נוספים בערים ערביות נוספות, לקליטת העלייה העירונית מרוסיה ומאירופה, כמו ביפו, כיוון שלא כל העולים הסכימו להתיישב בישובים חקלאיים.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
AVANT-PROPOS
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
Peut-on dire que le repli sur l'islam est devenu chose du passe?
L'islam est bien ancre dans la societe marocaine. Meme les tendances politiques les plus moderees s'y referent comme parangon quasi mythique. Ainsi, le leader socialiste Ben Barka affirmait au lendemain de l'independance marocaine : « L'islam a connu des sa naissance un regime democratique et des l'amorce de son histoire, les califes ont applique les principes des gouvernements democratiques.» La loi fondamentale du 2 juin 1961 declara s'inspirer de « l'esprit de la Democratie authentique qui trouve son fondement dans les enseignements de l'islam.» De fait, la constitution marocaine adoptee en 1962 definit l'islam comme religion d'Etat. Cela dit, le repli sur l'islam devient preoccupant lorsque des radicaux au discours peremptoire en font leur cheval de bataille.
Notons egalement que des formulations moderees et lucides de l'islam ont ete exprimees par le roi Hassan II lors de ses entretiens avec Eric Laurent dans l'ouvrage : Le genie de la moderation : Reflexions sur les verites de l'islam.
En ce debut de XXIe siecle, le salafisme a pris une tout autre signification…
Oui. En Occident, le salafisme est devenu un mouvement compose de radicaux inspires par le wahhabisme, mais avec une connotation politique. Un rapport gouvernemental hollandais intitule The radical dawa in transition etablit la distinction entre trois courants salafistes : un premier courant est non politique: ses membres sont des fondamentalistes qui vivent relativement isoles car ils refusent le principe meme de la democratie qui represente le gouvernement des humains plutot que celui de Dieu. Le salafisme politique est un activisme visant a creer deliberement et par tous les moyens un cercle d'adeptes exclusiviste, vivant en marge de la societe, frolant la desobeissance civile. Enfin, le salafisme djihadiste est celui de radicaux violents disposes a se livrer au terrorisme.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
Nous savons que jusque la les Israelites rabatis habitaient generalement le quartier de Behira qui du reste, ne leur Maalem, souvent employe par le souverain, El-Hassan es-Soudani, commence les operations d'arpentage le 5 Aout 1807 et les travaux sont aussitot entrepris. On construit des maisons, des fours, des moulins et des boutiques, qui sont acheves en l'espace d'un an environ. Et le 16 Octobre 1808, les Israelites de Rabat se transportent dans leurs nouvelles habitations; le dernier d'entre eux quitte leur ancien quartier deux jours plus tard "en criant, pleurant et se lamentant". Les auteurs non-Juifs affirment qu'un certain nombre de Juifs, proprietaires d'immeubles, prefererent abjurer leur religion et se convertir a l'lslam, plutot que d'abandonner leurs vastes et belles demeures. Ce cas qu'on ne peut comparer qu'a un seul autre, celui de certains Juifs de Fes lors de la creation du Mellah dans cette ville en 1438, est passe sous silence par les auteurs israelites de l'epoque.
Neanmoins, il repond a une verite historique qui denote, par ailleurs, un esprit particulierement inconstant et bassement opportuniste dans un certain milieu de la communaute, celui dont nous avons parle plus haut. Un autre fait est certain; comme partout ailleurs au Maroc la creation du Mellah de Rabat a ete une guezera (catastrophe) pour les membres de cette communaute. La tradition populaire toujours prete a trouver des raisons qui froissent moins la fierte des foules, reprit a son compte une partie de la legende des Juifs de Marrakech. D'apres les Rabatis, la cause de la creation de leur Mellah fut la suivante: une Musulmane s'etait eprise d'un beau jeune-homme juif; apres l'avoir importune de ses assiduites et ne pouvant parvenir a ses fins, elle porta de fausses accusations contre lui. Le Juif put se disculper, mais l'incident provoqua une grande agitation contre ses coreligionnaires. Le sultan, voulant les soustraire aux mauvais traitements, leur assigna un quartier special ou ils seraient a 1'abri des emeutes et leur offrit d'abord la fameuse Kasba des Oudayas situee face a la mer.
Ils refuserent cette offre parce que ce lieu etait expose au bombardement des navires Chretiens. C'est alors qu'il leur designa les vergers du quartier de Ouqqasa. En verite, le sultan voulait avant tout separer les Juifs des Musulmans et marquer ainsi les differences sociales entre ces deux elements de la population, tout en favorisantt les Musulmans, comme nous le verrons plus loin. Moulay Sliman voulait ensuite humilier davantage les Juifs et les forcer a une promiscuite penible avec le secret espoir d'assister a la conversion de certains d'entre eux, les meilleurs peut-etre. II ressort de la declaration du Grand-Cadi de Tetuan aux Juifsque ce fut, dans cette ville, un des buts poursuivis par la creation de son Mellah. Cependant, ni a Sale, ni a Tetuan, ni a Mogador comme nous le verrons, ce stratageme n'avait reussi. A Rabat, la majorite des Juifs montrerent egalement une grande fermete. Ils perdirent eux aussi le droit de la Hazaka sur toutes les proprietes dont ils avaient eu la jouissance. Pour le plus grand nombre, ce fut une enorme perte et pour les moins convaincus un grand sacrifice, ce droit, comme on le sait, etant hereditaire. Ils devaient l'abandonner sans espoir de retour, comme le leur ecrivit R. Joseph Elmaleh, le dayyan de la communaute a cette epoque.
״… ולפי שגזר המלך יר״ה שיצאו היהודים מחצירהם שהיו דרים בהם ויש להם בהם החזקות שנתמשכנו שיפנו דירתם מהם ולא ידורו בהם לעולם לדור במקום אחר שקבע להם בפע״ץ בלתי תערובת הגוים כשאר המדיני שיש להם להיהודים למלא״ח בפע״ץ וממילא נאבדו חזקו׳ החצרות שהיו דרים בהם מקודם ולא שוו ולא מדי כיון שלא ידורו בהם ישראל היודעים מטיב החזקות אלא הגוים דהו״ל החזקות של החצרות כנפלו ונשרפו ושטפם נהר אם הייב הלוה לפרוע למלוח דמי המשכו׳ משאר נכסים משום דהו״ל כשטפם גהר כיון שנשתדפו החזקות …״
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
Le poète se veut d'abord porte-parole de sa communauté. Ce sont les douleurs et les nostalgies, les rêves et les difficultés, les blessures et les désillusions, mais aussi, à l'occasion, les dérives et les dérapages de cette communauté en terre d'islam et ses futurs incertains qu'il met en scène.
Ses thèmes ? L'exil, ses interrogations et ses douleurs, déclinées de mille et une façons. La nostalgie permanente de Sion et de Jérusalem. Le monde souvent hostile aux fils d'Israël. L'oubli que Dieu manifeste à l'égard de ses enfants aînés. Des commentaires et des méditations sur le texte biblique de la semaine. Des hymnes consacrés à des héros tels que Joseph, vice-roi d'Égypte. Des questions en débat comme le corps et l'âme, ou encore l'étude et la pratique. Les difficultés de la vie quotidienne face au manque et à la misère. Mais, par-dessus tout, l'espérance en la rédemption. Pas un poème, pas une élégie qui ne s'achève – exercice convenu et répétitif, « rêve infini » – par l'affirmation que la promesse des prophètes sera évidemment accomplie et que le fils de David finira par venir, même si, pour l'instant, il se fait longuement attendre. Et l'élégie elle-même (la kina) se transforme alors en chant de joie et en célébration.
La plupart de ces poètes sont d'abord des disciples des sages. Ils ont, depuis leur enfance, consacré leur vie à des études religieuses. Pour certains, ils ont même occupé de hautes charges rabbiniques ou bien des fonctions similaires. Ce sont – c'est bien le moins – des lettrés (Ici, on ne parle pas, ou pas encore, d'intellectuels). Leur hébreu n'a évidemment rien à voir avec celui de Bialik ou d'Amos Oz, ni avec celui enseigné plus tard dans les académies en Israël. C'est encore lechone hakodèche, la langue du sacré. Mais il emprunte sa rhétorique et son génie à tout le passé historique et religieux d'Israël. Aux patriarches bibliques, aux prophètes, à Job, à l'Ecclésiaste et aux Psaumes. On y cite tantôt les maîtres de la Mishna et tantôt les sages du Talmud. On salue avec respect leurs mémoires. On y fait appel à toute la tradition du Midrash, parce que les couches populaires aiment à entendre (et à se répéter, le samedi en fin de journée, dans l'attente que trois étoiles s'allument dans le ciel) les légendes ou les contes de jadis. On se demandera, par exemple, pourquoi l'homme a été créé à la veille du shabbat. Pourquoi l'histoire des hommes commence-t-elle par un meurtre ? Pourquoi Joseph, le vice-roi d'Égypte est-il appelé le Juste ? On a recours aux proverbes talmudiques même quand ils sont formulés en araméen et que leur signification échappe souvent aux simples fidèles. Il arrive naturellement que les personnages que salue avec solennité le poète soient des rabbins « miraculeux » ou prétendus tels, nés dans le pays et dont tout le monde – population musulmane naturellement comprise – a entendu célébrer .les actes exceptionnels, quand ce n'est pas la vie de personnage divin.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
חשיבותם של הצאצאים במסגרת המשפחתית הדתית והחברתית של החברה המסורתית של יהודי מרוקו מסבירה את הפניות הרבות לקדושים במקרים של עקרות או של העדר צאצאים עקב מותם.העדר תנאי הרפואה המודרנית, בעיקר בכפרים הקטנים השאיר את הקדוש והאמונה בו כמעט כמוצא יחיד לטיפול במצבים אלה. בין הקדושים המפורסמים בריפוי עקרות היו ר׳ אברהם אווריוור, ר׳ אברהם דרעי, ר׳ אברהם ואזאנה, ר׳ עמרם בן־ דיוואן, לאלה ספיה ואחרים. אלה שילדיהם היו מתים היו פונים בין השאר לר׳ דוד הלוי דראע, מולאי איגגי, סידי בועיסא וסלימאן, לאלה סוליכה ואחרים. לסידי מהאסר היו פונות נשים שסבלו מהפלות.
תינוק שנולד בזכות הקדוש היה מקבל את שמו באופן טבעי. על־ידי כך היה נוצר קשר מיוחד בין הקדוש לבין האדם הנושא את שמו, המחייב אותו לשמירת הקשר במשך כל ימי חייו על־ידי ביקורים לקבר של הקדוש, קיום הילולות וכו'.
לא פעם מודיע הקדוש לפונה אליו שאין לו תרופה עבורו ושולח אותו לקדוש אחר. אנשים חולים נשלחו על־ידי אולאד זימור לר׳ אברהם מול אנס ועל ידי ר׳ יצחק ישראל הלוי לר׳ דוד אלשקר: אשה עקרה נשלחה על־ידי ר׳ יהודה ק־ישמעאל לסידי בועיסא וסלימאן וזה האחרון הפנה לר׳ מכלוף ק־יוסף אביחצירא יהודי כדי שיוולדו לו רק בנים ולא בנות: אשה עם בתה החולה נשלחו לר׳ שלמה בךתאמצות על־ידי שומרו של ר׳ חנניה הכהן.
הקדושים היהודים במרוקו ריפאו לא רק יהודים אלא גם מוסלמים ואף נוצרים שפנו אליהם: ר׳ דוד בן־ברוך הציל צרפתי חולה רוח שיהודי הביא אליו: גויה משותקת הובאה לר׳ דוד הלוי דראע והבריאה: רבות העדויות על ביקורים של נוצרים בקברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ועל ניסים שקרו להם.
הערת המחבר : "Praying at graves of 'saints' was customary for barren women", J. Gerber, Jewish Society in 16
Fes: Studies in Communal and Economic Life,ColumbiaUniversity, Ph. D. Thesis, 1972, p. 121
מעניין לציין שהקראי סהל בן מצליח מתקומם כבר במאה העשירית נגד תופעות דומות בארץ ״ואיך
אחריש ודרכי עובדי עבודה ורה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים
ואומרים ׳יא ר׳ יוסי הגלילי, רפאני, הבטינני׳(מענה! תן לי הריון), ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים
ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חליים וחוננים על קברי הצדיקים המתים…׳׳. ש׳ פינסקער, ליקוטי קדמוניות, כרך ב׳, ירושלים תשכ״ח, עמי 32
הערת המחבר : המנהג נפוץ מאוד ומחקרנו העלה מספר גדול של עדויות על כך, וכן על המנהג לתת לבנות שמות של נשים קדושות. אחד האינפורמנטים מסר שכמעט בכל משפחה במרוקו יש ילד בשם עמרם על שמו של ר׳ עמרם בן דיוואן. מעניין לציין שהשם הפרטי של הקדוש היה דומיננטי באיזור בו מצוי הקבר. היו הרבה ״אליהו״ בקזבלנקה, ״חיים״ במוגאדור, ״עמרם״ בואזאן, ״חנניה״ במראכש וכוי. הקדוש היה מעניש את אלה שלא קראו לתינוק בשמו. ראה פרק ״היחסים בין הקדוש וחסידיו״ בקובץ זה.
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
ניסי הקדוש
את כושר־הריפוי יכול הקדוש להעביר לא
דם אחר שהוא מבני משפחתו, אחד מחסידיו או מי שהיה מטפל בו בחייו, או בקברו, לאחר מותו: בתו של ר׳ שלמה בן־יצחק ירשה מאביה את כושר הריפוי והיתה מטפלת באנשים כשהיא יורקת או מעבירה את ידה עליהם! ר׳ יהודה גדול גלעד העביר את כושר הריפוי ללאלה לונה בת־כליפא שטיפלה בו במסירות רבה בחייו ובקברו לאחר מותו: אשה שנרדמה ליד קברו של ר׳ יצחק בן־וואליד חלמה על הקדוש וקיבלה ממנו כד שבתוכו היתה שמה משחות ובעזרתן היתה מרפאת אנשים. אשה אחרת קבלה מר׳ יחייא חיים אסולין, בנסיבות דומות, אבן שבעזרתה היו אנשים מבריאים.
גם לחפציו האישיים של הקדוש ייחסו היהודים כושר ריפוי שנוצר מהמגע האינטימי של החפץ עם הקדוש. היהודים מנשקים את בגדי ר׳ עמרם בן־דיוואן הנמצאים לפי המסורת בסאלי. שאריות תכריכיהם של ר׳ רפאל אנקאווה ושל ר׳ רחמים מזרחי נקנו בכסף רב על ידי היהודים לפני קבורתם; כדי שתלדנה בלידה קלה וללא כאבים היו היהודיות מחזיקות במקל של ר׳ חיים משאש או של ר׳ יצחק בו וואליד, או היו חוגרות את החגורה של ר׳ עמרם בן־דיוואן או של ר׳ יצחק בן וואליד. חולה שענד את הטבעת של ר׳ חיים משאש היה מבריא.
קדושים מספר התפרסמו עוד בחייהם בכושרם לרפא אנשים: ר׳ משה הכהן מל ילד גוסס והילד נשאר בחיים; ר׳ יוסף דהאן היה מרפא חולים עוד בחייו, וכך גם ר׳ משה חאליווה על־ידי מגע ידים ולאלה לונה בת־כליפא בעזרת רוק.
לא רק לשם ריפוי מחלות היו פונים לקדוש אלא גם כדי להיחלץ מצרה כלשהי או למצוא פתרון לבעיה המטרידה את החסיד. בשעת סכנה ובמיוחד בתקופת מלחמה צועק היהודי בשם ר׳ דוד ומשה וניצל: נהג קורא בשמו של ר׳ דוד ומשה או של ר׳ דוד בן־ברוך בשעת תאונת דרכים, והוא ונוסעיו יוצאים ללא פגיעה: יהודי שנתבע על־ידי הסוכנות היהודית בישראל יוצא זכאי במשפט, עקב הדרכתו של ר׳ דוד בן ברוך: מנעולים נופלים ודלת נפתחת כדי שמעריצות תוכלנה להיכנס לחדרו של ר׳ חנניה הכהן, או כדי שיהודים יוכלו לצאת מבית־הקברות בו קבור ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא: יהודי שותה הרבה יין ואינו משתכר בגלל אמונתו בר׳ דוד הלוי דראע: לחייל שרוצה להגיע הביתה בלילה שולח ר׳ דוד ומשה מכונית שנעלמת ברגע שהוא יורד ממנה ועוד.
הקדוש מראה את יכולתו גם במסגרת חיי הנשואין של בני הזוג, או בזיווג זיווגים, ונהוג לפנות לקדושים כשרוצים להתחתן או כאשר שלום הבית מעורער: מולאי איגגי ור׳ דוד הלוי דראע מסירים ׳תקאף׳ והבחורה מתארסת זמן קצר אחרי כן: ר׳ חיים פינטו הקטן, מולאי איגגי ור׳ מכלוף דאגוראי מזווגים זיווגים מיוזמתם הם או על־פי בקשת הפונה: ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ דוד ומשה משכינים שלום בין בעל ואשה ומביאים לאיחודם מחדש. גם סוחרים מבקשים עזרתם של הקדושים לשם הצלחה בעסקיהם. לא רק היהודי הבודד נהנה מהנס של הקדוש בעת צרה אלא כל הקהילה, כל המלאח או כל העיר ניצלים ומוגנים על־ידיו. גם כאן אין הבדל בין האנשים וניצלים מוסלמים יחד עם יהודים. כאשר ר׳ דוד ומשה הגיע לתאמזרית ומצא את כל האנשים חולים, הוא קיבל את הגזירה מהשמים והקריב את חייו תמורת הבראתם! לאחר פנייה לבורי כיזו ושחיטה לכבודו מציל הקדוש את האיזור ממגיפת טיפוס; הודות להגנתו של הקדוש, אף אחד לא נפגע, כאשר גג החדר שליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע התמוטט בלילה על האנשים שישנו בתוכו.
רבות הן המסורות על התקפת יהודים או כל המלאח, או כל העיר על־ידי מוסלמים, והצלתם על־ידי הקדושים. כאשר אויבים מתקרבים לתיללית יוצאות אבנים מבית הקברות ומגרשות אותם. הקדוש לא רק מציל ומגן נגד המוסלמים אלא גם מתערב כדי לשפר את יחסם של המוסלמים כלפי היהודים.
כוחו העצום של הקדוש ושליטתו המלאה בנעשה באים לידי ביטוי בעונשים שהוא מטיל על אלה שפוגעים בו. אמנם גם יהודים נענשים על־ידי הקדושים, במיוחד אם יש חילול קודש, לרוב מוסב העונש על המוסלמים מסיבות שונות כגון פגיעה בקדוש, בקבורתו, ביהודים וכו'.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ כי תצא ◆ מספר 17
לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין
כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו' (כא, י).
הרב אברהם אסולין היו
כתב הגאון רבי יהודה בירדוגו זצ"ל בספרו מקוה המים: הכתוב בא לבאר, "כי תצא" להלחם ביצר הרע, הקב"ה עוזרך ונותנו בידך. ויש רמז ליצר הרע וחיילותיו, לפי מאמר רז"ל (יומא פו:), מר ואהלות כל בגדותיך (תהלים מה, ט), שעבירות נעשות זכויות לבעל תשובה. וזהו "כי תצא" להלחם מלחמת מצוה "על אויביך", שהוא היצר הרע וחבריו, הקב"ה מפילו לפניך, וממילא נופלים סייעתו. ומלבד שתוכל להלחם בו וגרשתיו, אלא אפילו במוחזק שבידו עבירות, תשבה אותם לך לעשות זכויות, וזהו "ושבית שביו", ואמר כי תצא ולא כי תלחם, לרמוז מה שאמרו רז"ל (שבת קד.), הבא להטהר מסייעין אותו, זהו ממש כי תצא להלחם, הקב"ה עוזרך ונותנו בידיך.
כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך וכו'
כתב הגאון רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה. יש לפרש בדרך רמז, שענין זה מדבר על בעלי תשובה, דהיינו כשאדם עושה תשובה מלב ומנפש, הוא מצילו מעצת יצה"ר, כמו שכתוב (משלי טז, ז), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. וזהו שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" שהוא יצה"ר, כדי לעשות תשובה ותתגבר על יצרך, שאין לך מלחמה גדולה יותר
ממלחמת יצה"ר, אז בודאי "ונתנו ה' אלהיך בידך" בתורת ודאי, כי הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. באותה שעה "ושבית שביו", דהינו אותם המצוות והתורה ששבה ממך כבר, על ידי תשובה מעולה אתה תחזור ותטלם ממנו ותחזירם למקום הקדושה. לזה אמר "ושבית שביו" כי בתחילה שבה אותם יצה"ר ממך קודם תשובה, ואחר שחזרת בתשובה "ושבית שביו", תחזור ותיטול אותם ממנו בתורת שבי, ואז תחזירם למקום הקדושה.
לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (כב, א),
כתב הצדיק רבי שלום אביצרור זצ"ל בספר נתיבות שלום, התורה באה להזהיר את הצדיק, להוכיח את חברו אשר הולך חשכים ברשעו עד שיחזור בתשובה. שעל ידי זה מקיים מצות השבת אבדת חברו, שמחזיר לו תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו בעונו. "או את שיו" שהיא נשמתו, כי תיבת שי"ו במילוי שי"ן יו"ד וא"ו עם הכולל והתיבה גימטריא "נשמה". "נדחים", שנדחו בעונו והלכו לסיטרא אחרא, "והתעלמת מהם", לא תעלים עיניך ממנו מלהחזירו למוטב, כי "אחיך" הוא, אלא צריך להוכיחו כמה פעמים עד שיחזור מרשעו. וע"י "השב תשיבם לאחיך", פירושו של דבר, תורתו ומצוותיו שנאבדו ממנו "תשיבם לו.
ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אותו והשבו לו(כב, ב).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי, וראש ישיבה כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ואם לא קרוב אחיך". בזה העיר הכתוב כי הוא מדב על זמן הגלות האחרון, כי "לא קרוב", ככתוב (במדבר כד, יז), אשורנו ולא קרוב {אראנו, לא בעתיד הקרוב}. עוד לו "ולא ידעתו", שנסתם הקץ, ואין יודע מתי יהיה קץ הפלאות (דניאל יב, ו-ט), וזה יסובב הרחקת הלבבות מהאמונה ונטויי רגל, כאשר עינינו רואות בצרות הללו. עם כל זה, יצוה ה' "ואספתו אל תוך ביתך", זה בית המדרש. ולימדהו אורחות חיים ודרך ישכון אור, לבל יטה מני אורח ולא ימצאהו אויבו במחשבות וטענות כוזבות, כי אור תורה תצילהו, וזה יהיה עד שיתרצה ה' וידרשהו. "והשבותיו לו", פירוש, שמעלה עליו הכתוב כאילו הוא משיבו מני אובד.
שלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים"(כב, ז),
כתב הגאון רבי רפאל משה אלבז זצ"ל בספרו עדן מקדם, איתא במדרש שלוח הקן שכרו שיהיו לו בנים (תנחומא כי תצא), וזהו הרמז "ואת הבנים תקח לך", דהיינו שתזכה לבנים. ובתקוני הזהר ובכתבי האר"י ז"ל איתא בקיום מצוה זו מקרבים את הגאולה ונראה שגם רמוז בפרשה "ואת הבנים תקח לך", "את הבנים" שהם ישראל שנקראו בנים למקום, "תקח לך" מבין האומות.
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך כי יפול הנפל ממנו(כב, ח).
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, אפשר בדרך רמז, "בית" רומז לאשה, כמו שאמרו בגמרא (יומא, ב.), ביתו זו אשתו. וכיון שנשא אשה נעשה "חדש,, כמן שאמרו בגמרא (יבמות, סג:), כיון שנשא אדם אשה עוונותיו מתפקקים. לכך צוותה התורה "ועשית מעקה לגגך", כלומר שיקפיד האדם מיום נישואיו, לאחר שזכה ל"בית חדש" מעבירות, צריך שיעשה "מעקה", לגגו, היינו שיגדור את עצמו בגדרים ובסייגים כדי שלא יעבור עבירות. ובשעה שאדם הולך לבקש אשה, צריך לחפש אשה יראת ה', שתסייע לו להקים מעקה לגגו ותשמרהו מלעבור על מצוות ה' יתברך.
והזהיר הכתוב "ולא תשים דמים בביתך", היינו שלא תבקש אשה לשם "דמים", שהוא הממון, כדקיימא לן בגמרא (קידושין ע.), כל הנושא אשה לשם ממון, הווין לו בנים שאינם מהוגנים, כדי שלא "יפול הנופל ממנו", הינו, דגורם שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגנים, ויעשו מעשים רעים.
כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע(כג, י).
כתב הצדיק רבי משה חליוה זצ"ל בספרו פני חמה, המדרש (תנחומא מצורע ב), שהזהירונו על ענין לשון הרע שהוא חמור מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם אמרו בעלי המוסר, האדם בהיותו רשע אין יצה"ר רודף אחריו כל כך כי נשתרש בעבירות, ואם שב בתשובה שלמה, יצה"ר תיכף מתגרה בו ורודף אחריו שיחזור לסורו הראשון, והזהירו רז"ל לבעל תשובה, לעשות סייגים, גדרים… כדי להינצל מיצר הרע, ומעצותיו הרעים. וזהו שאמר הכתוב, "כי תצא מחנה על אויביך", אפילו לפי הפשט שהוא על המלחמה לפי המתרגם. ובזוהר הקדוש דרשו, על הגוף שיש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים. גם "מחנה" במילוי כזה, מ"ם חי"ת נו"ן ה"ה, גימטריא תרי"ג שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. וזהו שאמרה תורה "כי תצא מחנה" שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. "על איביך" שהוא יצר הרע ומתגבר עליו – הישמר מכל דיבור רע, שלא תוציא מפיך, הן לשון הרע הן רכילות והן נבלות הפה.
והיה מחנה קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך (כג, טו).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הצווי הוא כללי מאד, ונאמר במצות עשה שצריך לנהוג קדושה אף במחנה ישראל, ולכן אמר "מחניך", ביו"ד ברבים, להורות גם על מחנה ישראל. "ושב מאחריך", חז"ל אמרו (סוטה ג(, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, השכינה שרויה עם כל אדם ואדם והיא המדריכה אותו. ועוד שהיה הענן סובב ושב מהיותו שומר מאחריך. ומה שהיה קודם לפניך, עתה ישוב מאחריך מתעצל, טומן יד, השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), שעשה עצמו כמשיב ימינו אחור, שלא להגן על עצמך.
מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך(כג, כד).
כתב הרב אברהם חי ביטון זצ"ל בספרו בן לאברהם. מובא בספר שערי קדושה לרבי חיים ויטאל זצ"ל, הובא בשם הזוהר, מי ששומר את פיו ולשונו, היא מעלה גדולה. ואפשר זה רומז באומרו "מוצא שפתיך" דיקא, "תשמור" – רצה לומר שמור פתחי פיך, טרם שיצא הדבר מפיך, חשוב בהשכל אם תוציאנו מפיך אם לאו, אני מבטיחך "ועשית" כל מעשיך בצדק ובמשפט, "כאשר נדרת לה' אלהיך", כמאמר חכמינו (נדה ל:), משביעין את התינוק הוי צדיק וכו', והנה בזה האיבר, היינו ברית הלשון, תלוי כל עצמות האדם כנודע, ואם פיו מתוקן כראוי, ודאי יכשיר מעשיו היטיב הדק, כמו שנאמר (משלי י', יט), וחושך שפתיו משכיל. ומפרש מהראוי לעשות כן לשמור אדם פיו ולשונו, כי עיקר הפה נברא להלל י"ה, ומה שהתירה התורה לדבר בפי אדם ההכרחי לצורך גופו, הוא בתורת נדבה. וזה אומרו "נדבה" הוא "אשר דברת" אתה הגוף, "בפיך" אשר נברא אודות הנשמה, כמו שכתוב (בראשית ב, ז), ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, מתרגמינן לרוח ממללא, פירוש המילול והדיבור יהא רק "לרוח" ולא לגוף, ודיבורי הגוף אשר הכרח הוא, אין ניתן לאדם רק בתורת נדבה. ואם כן איפה מהראוי שתשמור מוצא שפתיך היטיב, ועל כן "ועשית" וכו' כל המצוות, "כאשר נדרת" טרם הוולדך.
לא תעשוק שכיר עני ואביון. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו(כד, יד – טו).
כתב המגיד הרב אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, במרוקו. בספרו צרור המור. "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – כי זה אכזריות גדולה, שטורח כל היוםם ואח"כ תשלחנו בפחי נפש. "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש"- כלומר שאם לא תתן לו שכרו, תהיה סיבה שיבא שמשך ותמות בלא עתך (זהר ח"ג פד:), ואין לו מה יאכל ויש לו בנים ובנות שממתנים המזונות. וכשהולך לעת ערב בלא שכירות ובלא מזונות, כמעט פרחה נשמתם מהם מתים ברעב, ואז "יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא (דברים כד, טו), וכבר ידעת, כי במדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב:), וכמו שאתה גרמת לו כי ימותו בניו, כן ימותו בניך, כי גלגל הוא שחוזר בעולם. וזה סמך הכתוב לכאן "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טו), ולכן תהיה סיבה שימותו בניך בעוונך.
"כי תצא" כתב הצדיק רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש במרוקו. נוטריקון תסלק צדיק אחד בשביל מעיקרא הייתה למלחמה על אויביך שהוא יצר הרע עכשיו "ונתנו ה' אלהיך בידיך" על דרך ושם ינוחו יגיעי כח או יאמר "ונתנו ה'" לשכר עולם הבא מעיקרא בתורת מתנה עכשיו בידיך מובטח לך שאתה בן עולם הבא "ושבית שביו" פירוש מה ששבה יצר הרע מעיקרא או הרשע אתה נוטל אותם כי זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן
"השב תשיב לו" להקב"ה "את העבוט" שהיא הנשמה שנתמשכנת בעוניהם של ישראל "כבוא השמש" בעונתה ושכב הצדיק "בשלמתו" שהיא חלוקאה דרבנן "וברכך" הקב"ה זורען ועושין פירות ופירי פירות אבל מעיקרא "ולך תהיה צדקה" היה נותן לך בתורת צדקה וגם כן עכשיו "לפני ה' אלהיך" פנים כפנים מן הדין:
זהירות לשון הרע
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסייעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו".
באחרית ימיו הרב קנה דירה???
הרב רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ראב"ד מכנאס
במשך השנים התגורר בדירה שכירות ונימוקו עימו אין בית המקדש ביתו של הקב"ה ולי יהיה דירה משלי, אך הרב בשנותיו האחרונות החל להתעניין ברכישת דירה, בני ביתו נדהמו לשמוע על כך, ושאלו את הרב במשך שנים לא בער לרב לרכוש דירה, ובמה בוער לרב לקנות דירה באחרית ימיו, ענה להם הרב כל עוד שאחריות מעבר הדירה מונח על כתפי בסדר, אבל אם אסתלק אז הרבנית
תצטרך להיטלטל מדירה לדירה, לכך לא הסכים, וכך היה מיד בסמוך הרב רכש דירה ולא עברו ימים רבים והרב הסתלק.
מנהג מהפרשה – מצות מעקה
נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ. ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. (מתוך הספר תורת אמך כת"י).
לתגובות a0527145147@gmail.com
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
יוסף אלאשקר ( אלשקאר ) בן משה.
תלמסאן. מחצית ראשונה נשל המאה ה-16. חיבורו העיקרי " צפנת פענח " עדיין בכתב יד, נכתב בשנת רפ"ט 1519. אף קובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב " ראה זה מצאתי בספר צפנת פענח כתב יד כבוד הרב יוסף בן כבוד הרב משה אלשקר ז"ל בהקדמות סדר קדושים.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
המקובל האלוקי, משורר גדול מרביץ תורה החכם רבי יוסף. גדל בתלמסאן והיה ממגורשי קאשטילייא שבספרד, דומה כי בשעת הגירוש, היה צעיר לימים. כי בהקדמת ספרו " צפנת פענח " שנכתב בשנת רפ"ט – 1529, מתאר את עצמו " צעיר בחכמה ובשנים ".
בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז"ל. מבין חביריו לישיבה, מזכיר בשמותם את אחיו רבי יהודה ואת רבי כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.
לעת עתה ידועים לנו רק פרטים מועטים מתולדותיו. אנו מקווים שעם פרסום יצירותיו ויצרות חכמי דורו, יתגלה לנו פרטים נוספים. רבי יוסף נפטר בתלמסאן, לא ידועה לנו שנת פטירתו, הוא קבור בבית העלמין העתיק סמוך לקברו של הרב רבי אפרים אנקאווה.
ציון קבורתו ידוע ושימש עד לדורנו כמקום תפילה לכל מר נפש. הוא מכונה בפי ההמון בערבית בתואר " ארקייז " – היסוד עליו הבנין עומד. כלומר הוא היה נחשב כאחד העמודים שבזכותם יהודי תלמסאן קיימים. רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של העיר תלמסאן לפני כשבעים שנה, כותב עליו :
" מצבת קבורתו, עדיין ידועה אצל כל הקהל, ויש בה סדק גדול ועמוק. מסורת בפי ההמון, כי הוא ז"ל מת בחיי אמו, ויום אחד בבוקר השכם הלכה אמו לבדה לבקר את קברו, ורדף אחריה ערבי אחד שודד, ונפתח לה הקבר ונסתתרה שם עד זרוח השמש ועלתה, וחזר הקבר ונסתר ונשאר הסדק לזיכרון לדור אחרון.
בתלמסאן פעלה משפחת אלאשקר במשך דורות, העמידה מתוכה תלמידי חכמים כגון, הרב הגאון רבי שלום אלשק, שכיהן כאב בית דין במחצית הראשונה של המאה הי"ח, והרב הגאון רבי יהודה אלאשקר במאה הי"ט, הוא היה רבו של הרב הגאון רבי חיים בלייח זצ"ל.
אלו הם חיבוריו :
רבי יוסף היה סופר פורה, השדאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, רובם לקוחים מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק. ובכך רצה להנציח את שמו על יצירותיו לדורות.
יצירתו נותרה גנוזה בכתבי היד ועד לשנים האחרונות אף ספר ממה לא ראה אור. ויש לראות כנס את העובדה שרובה ככולה נשתמרה בכתובים במשך כחמש מאות שנה, והגיעה לידינו חלקה במספר העתקות. להלן רשימת החיבורים ותוכנם בקצרה.
1 – " צפנת פענח " הסברים וקישורים בין מסכת למסכת. בדרך הפרד"ס בעיקר בשיטת הקבלה. ונועד לשמש לדרשות בסיומי מסכתות. השתמר בכמה כתבי יד. בשנת תשנ"א יצאה לאור מהדורה פקסימלית ממנו, בצירוף מבוא מקיף מאת משה אידל.
2 – " מרכבת המשנה " םירוש נפלא מקיף על מסכת אבות, בו ליקט הרבה גם מפרשנים שקדמו לו. בכל הוא קדם לרבי שמואל די אוזידא בחיבורו " מדרש שמואל " אוצר פירושים למסכת אבות. הספר " מרכבת המשנה " השתמר במספר העתקות במזרח ובמגרב.
רבי שמואל די אוזידא שחי סמוך לקופה זו בצפת מצטט מתוכו בחיבורו. וכן רבי שמואל די אבילא בסאלי שבמרוקו במאה הי"ח. מצטט מתוכו בחיבורו " כתר תורה ".
3 – " אברך " ביאור על פירוש רש"י לתורה. לעת עתה לא ידוע אם אכן השתמר חיבור זה בכתובים\ או אבד.
4 – " עדות בהיוסף " ביאור על הלכות שחיטה להרמב"ם.
5 – " רפואת הנפש " מוסר הנהגות, ותיקון המידות.
6 – " פורת יוסף " על המסורה, חיבור זה כנראה אבד.
7 – " התםוח " הנקרא " דברי יוסף " ביאור מאמרי חז"ל בדרך הפרד"ס.
8 – " דרך עץ חיים " ביאור על טור אורח חיים. דומה כי רק חיבורו " צפנת פענח " ומרכבת המשנה " הם רבי היקף. שאר חיבוריו הם קטנים בהיקפם.
יוסף בן אהרן הצרפתי.
חיבורו " בן פורת " הוא מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר. כתב יד, נכתב בתיטואן בשנת 1628, נמצא בבית המדרש לרבנים בניו יורק. כתב היד קשה לקריאה, ובסופו שיר.
יוסף בן טבול. המאה ה-16.
מחשובי תלמידי האר"י. הוא נקרא רבי יוסף המערבי, או המוגרבי או רבי יוסף המערבי. לפי העשרת ג' שלום, הוא בא מקן המקובלים שבדרעא. חיבור חשוב משלו נדפס, למרבה האירוניה על שמו של רבי חיים ויטאל, והוא " דרוש חפצי בה "
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות 
והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.
כבודו של הצדיק בעיני הבריות וסמכותו
כשהצדיק מגיע לעיר, יוצאים לקראתו כל אנשי העיר וכל נכבדיה (ק״כ, קס״ג). חכמי פאס, הנכבדה שבקהילות מרוקו, מכירים בגדולתו של הרב, איש קהילת תפילאלת הקטנה, והם מתחרים על הכבוד לארחו בביתם (צ״ב). אפילו שד״ר מארץ־ישראל (יהודי מרוקו התייחסו לשד״רים בכבוד רב) הכיר בלמדנותו של ר׳ יעקב אף שהיה אז עדיין צעיר לימים (ל״ח). ההכרה בגדולתו באה לא רק מצד יהודים, אלא גם מצד ערבים, ואף ממושליהם ושריהם; הכרה ״חיצונית״ זאת נזכרת בספר שש פעמים (למשל מ״ו, ס״ג, קכ״ה־קכ״ח). כהוכחה שאין למעלה ממנה לגדולת הצדיק באים הסיפורים על הוקרתם של שוכני מעלה: נשמות הנפטרים מבקרים בביתו, אליהו הנביא מתגלה אליו, והמקובל הגדול ר׳ שלום שרעבי מתאווה שהרב ילמד את פירושיו-והרב דוחה את בקשתו! (ק״ע, קע״ה, צ״ג). בסיפורים אחרים מודגש הכבוד שזוכה לו הצדיק הדגשה נוספת, על־ידי כך שמתוארים אנשים המזלזלים בו בתהילה, ולבסוף מכירים בגדולתו. אשה אחת לא העריכה אותו כראוי משום שלבושו היה פשוט; רק לאחר שבאה על עונשה הבינה עד כמה טעתה בהערכתה, וביקשה את סליחת הרב (נ״ב־י״ג). רבנים שלא היו מרוצים מדרשתו, נוכחו לדעת שהוא עולה עליהם בחוכמתו (נ־נ״ב).
גדולתו של הצדיק ניכרת גם בסמכותו הרבה, המתקבלת על־פי־רוב ללא ערעור. מקורביו פחדו להעיר לו דבר, לא העזו לשאלו על מטרת נסיעתו, ואפילו בניו לא העזו לשאול אותו לפשר מעשיו (ק״ג, צ, רי״ח). אנשים אינם מעיזים להתנגד לדבריו, גם כשהם נכנסים לסכנה, כגון כשהם נאלצים להשתהות במדבר ולהתפלל שם, או ללכת למקום מסוכן בלילה (פ״ו, ק״ל, קס״ד). כשאמר פעם למקורביו שהמשיח יבוא, לא פיקפקו בדבריו והחלו למכור נכסיהם ולהתכונן לעלייה; משבושש המשיח לבוא, קיבלו את הסברו של הצדיק ולא הטילו ספק במה שאמר גם לאחר שכביכול התבדה (קמ״ו־קמ״ז). מעשה שהיה אחרי פטירתו של הצדיק: בנו, ר׳ אהרן, בא לארץ־ישראל כדי להדפיס את ספרי אביו וביקש מאחד הרבנים שיתן את הסכמתו על הספר. הרב פיקפק בגדולת הצדיק וסירב לתת את הסכמתו. הצדיק הופיע בחלומו, הוכיחו בדברים קשים ואיים עליו באיומים קשים; ואכן ביקש הרב מחילה מר׳ אהרן, כתב הסכמתו והמליץ על הספר לפני כל הרבנים (ר״ה־ר״ט). ואכן, אפשר לראות בספרי ר׳ יעקב את הסכמת גדולי הרבנים, כפי שמסיים המספר את סיפורו (ר״ט).
תפקידם החינוכי של הסיפורים
מגמה מרכזית בשבחי צדיקים היא לחנך את הקורא או השומע ליחס של כבוד והערצה לצדיק. הסיפורים מדגישים, שהאיש הוא אחד הקדושים אשר בארץ והוד ה׳ חופף עליו. הצדיק ראוי לכבוד על חוכמתו(פ״ה), יש להישמע לפסק־דינו (ק״ט) ולהיזהר לקיים את הוראותיו בקפדנות לבל ייגרם לאדם נזק או צער (פ). צריך להאמין בו, כי דבריו נכונים והם עתידים להתקיים (ס״ז־ס״ט). הבוטח בצדיק לא יאונה לו כל רע (קל״א־קל״ב); המאמין בו יזכה לתשועה בצרתו (קכ״ג). על האדם ללמוד מתוך מעשים אלה, ״כמה צריכים ליזהר בכבוד תלמידי חכמים, ולא לבזותם, חס ושלום״ (נ״ד). גם כשדרך התנהגותם נראית מוזרה, יש לדעת בבירור שיש לכך סיבה, ואין לבקר אותם או לערער על דבריהם (מ״א, מ״ד). מתוך הסיפורים לומד האדם על גדולתו של הצדיק, כשהכוונה היא שהכרה זו תביא אותו לידי כך שיכבד את הצדיק ואת זכרו(למשל, על־ידי עלייה לקברו או נדידת נדרים לשמו), וכן את בני משפחתו הצדיקים ואת גדולי ישראל בכלל. הדברים המסופרים על הכבוד הרב שהצדיק זכה לו בחייו מצד גדולי ישראל-ואף ממלאכי עליון!-מחד גיסא, ומצד מושלים צוררים מבני אומות העולם מאידך גיסא תכליתם להעלות את כבודו בעיני העדה. ואילו הסיפורים העוסקים בכוחו הרב של הצדיק, שביכולתו לפגוע – גם אחרי מותו – בכל מי שמזלזל בו, ויהא זה יהודי או גוי, איש פשוט או ראש קהל או מושל גוי, הרי הם באים להטיל מורא: אוי לו למי שיעורר את חמתו של הצדיק! חלק חשוב מהסיפורים מתארים סגולות יהודיות לצדיק, שאין אדם פשוט יכול ללמוד מהן, כי אין בכוחו להתעלות למדרגות הצדיק. אך סיפורים אחרים מתארים תכונות ומעשים, שאדם יכול להשתדל לאמצם ולחקותם, אם בתחום שבין אדם למקום ואם בתחום שבין אדם לחברו. יכול אדם ללמוד מהסיפורים, אם יזכנו הקדוש־ברוך־הוא, ״איך לעבוד אותו כראוי״ (מ״ג). מידות הצדיק, כמו ענוותנותו או נכונותו לעזור לכל יהודי בצרתו, מוצגות כמודלים להתנהגות טובה.
רבים מהסיפורים משמשים כסיפורי מוסר, שמהם יכול האדם להפיק לקחים שישפיעו על מעשיו. לפעמים מובע הלקח באופן מודגש ובהרחבה יחסית; במקרים אחרים הוא כלול בדברי סיום קצרים לסיפור. דוגמה לסוג הראשון: אחרי סיפור המתאר מעשיו של סוחר, כתוב כך: ״מזה אנו לומדים שאדם צריך להיות ישר במסחרו, ולא לרמות את הבריות ח״ו, ובפרט שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, ומה יועיל לו הרמאות, והריווח שהרוויח באיסור ? לכן ישתדל לדבר רק אמת, ואז תשרה בו הברכה, וה׳ יצליח דרכיו״ (ק״א־ק״ב). ודוגמה לסוג השני, המובאת לאחר סיפור על מעשה ניאוף: ״הקב״ה יצילנו מכל איסור ומכל פגם ונזכה להיות קדושים וטהורים ולעשות רצון ה׳ כרצוננו, אמן כן יהי רצון״ (קל״ה). העניינים הנזכרים בצורה זאת או אחרת הם, למשל: זהירות בנידה והקפדה על מחיצה בין גברים ובין נשים בבית־הכנסת (מ״ה, קע״ד), זהירות בכשרות, חשיבות מצוות תפילין וערך הכוונה בתפילה (ע״ט, קט״ז, קפ״ט). מצוות המכוונות לתיקון היחסים שבין בני־אדם הם, למשל: החובה להקפיד בכבוד חבר והאיסור לבזותו (קפ״ג, קנ״א), ערך הצדק והחשיבות של השכנת שלום בין בני־אדם, אף בדברים פעוטים כריב בין נשים על התור לאפייה בתנור (נ״ז, נ״ה) והמצווה להסיר מכשולים העלולים להזיק לבני־אדם אחרים (קס״ז).
כל הדברים האלה, הנאמרים במפורש או ברמז, כקטע בפני עצמו או במובלע בסיפור, עושים את הספר לא רק ללקט של ״שבחי צדיקים״, אלא גם לספר מוסר עממי – לא שיטתי ומקיף, אך נוגע בעניינים רבים מחיי העדה. הכרת מערכת הערכים המונחת ביסודו של ספר זה ודומיו עשויה לאפשר למחנכים בישראל לגשור גשרים בין התרבות המסורתית והמודרנית, בבואם לחנך ילדים, שרבים מאוד מהם ספגו (ועודם סופגים!) ערכים אלה בבית הוריהם. כאחת הדרכים להכיר מערכת ערכים זו רואה אני את העיון בסיפורי צדיקים מנקודת ראות חינוכית, כפי שהשתדלתי להדגים במאמר זה.
סוף המאמר