אלי פילו
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה 
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.
נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.
בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.
בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.
המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.
בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.
כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.
האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.
בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.
הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.
הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".
אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.
בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.
היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.
" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "
השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.
המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.
אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.
במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.
למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.
הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה.
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמ
ונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
פרק שני .
בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.
פרק ב' : השנים 1884 – 1881
תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.
1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.
דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.
בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.
חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.
קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.
הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.
לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.
שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".
חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.
הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.
ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה.
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894
בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.
לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.
ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :
אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.
באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….
הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……
ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.
הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט
הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
מעשר כספים
רבינו חיבב במיוחד מצות ״מעשר כספים׳, ומיד לאחר נישואיו — הקפיד להפריש מעשר מכל סכום כסף שהיגיע לידיו.
מסופר על אחד מבני הקהילה שבא לקבל ברכה מרבינו שיצליח בעסקיו היה זה סוחר, שעמד לנסוע אל מחוץ לארץ, לצורך
עסקים.
״אם תפריש מעשר כספים מכל רווחיך״ — אמר לו רבינו — ״אני מבטיח לך שתצליח בעסק שתעשה״.
יצא הסוחר לדרכו, כשברכתו של רבינו מלווהו, והחלטה נחושה בליבו, להפריש מעשר כספים מכל סכום בסף, שיגיע לידיו.
הסוחר הגיע למחוז חפצו, והחל לתור אחר עסק מכנים להשקיע בו את כספו, ואולם ההצלחה היתה ממנו והלאה. כל עסק שעשה, נכשל. והוא הפסיד את מירב כספו.
אחוז יאוש סובב בעיר, תוך שהוא מחפש אחר הזדמנות אחרונה להצלת עסקיו, לבסוף גבר חששו לסכן את שארית כספו, והוא החליט לשוב לביתו.
בדרך פגש בסוחר ערבי שהציע לו מלאי של מגבות, במחיר זול מאוד המחיר שבקש הערבי תאם בדיוק לסכום הכסף שנותר בידו לאחר כל הפסדיו.
קנה הסוחר היהודי את הסחורה, הטעינה במכונית וחזר עמה למרוקו. בגבול עצרוהו שוטרים ובקשו אישורים על מקור הסחורה. כמובן שאלו לא היו בידו. השוטרים החלו לחקור את הסוחר, כדי לדעת מהיכן השיג את הסחורה.
ואולם, הסוחר לא ידע את שמו של הערבי שמכרן לו, ולא יכול היה למסור כל פרטים. מכיון שכך, חשדו השוטרים שהסחורה גנובה והחרימו את כל המגבות.
הסוחר חזר לעירו, דואג ומצטער. הוא נגש מיד לביתו של רבינו וסיפר לו שאבד את כל כספו.
— ״הקב״ה ירחם״ — ענה לו רבינו — ״הסר דאגה מלבן, הקב״ה ירחם״!
כעבור מספר שבועות, קיבל הסוחר הודעה מן המשטרה, שלאחר בדיקה, נמצא שהסחורה כשירה, והוא רשאי לבוא ולקבלה.
האיש מהר לשחרר את סחורתו מהמשטרה, ושמח שלפחות סכום זה יושב לו. והנה כשעמד להציע את סחורתו למכירה, התברר לו להפתעתו, שבאותן שבועות שהמגבות היו מוחרמות בידי המשטרה, קפץ מחירן, פתאום, ללא שיעור מהמחיר הקודם…
כך שבסופו של דבר, התקיימה כמובן ברכתו של רבינו — האיש מכר את סחורתו, והרויח עליה כסף רב.
(מספר — ביקור החמה)
תפילת הימים הנוראים היה רבינו מתפלל בישיבת ״שארית יוסף״ — באר יעקב בראשות נבדו הג״ר ניסים טולידאנו שליט״א.. בראש השנה אחד דיבר על ערך נתינת מעשר כספים והיות ותמיד היה איש מעשה בדרשותיו, היה אומר ועושה מקיים ומבצע, בדרשתו דיבר ארוכות על מצוה זו. ולאחר הדרשה קרא לעבר תלמידי הישיבה מי שיקבל על עצמו בלי נדר לעשות מעשר כספים אברכו בברכת מי שברך, והנה להפתעתו השתרך תור ארוך עשרות עשרות באו לקבל ברכתו כדי לקיים מצות מעשר כספים עד שהיה נצרך לעזרתו של ראש הישיבה נכדו הרה״ג ר׳ נסים טולידאנו שליט״א שיברך גם הוא ויסייע בברכות לכל העומדים בתור ועד שגם זה לא הספיק והיו צריכים לעשות ברכות כלליות ולא פרטיות — לקבוצות קבוצות.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES VOYAGEURS MAROCAINS EN EUROPE
Quelle image les voyageurs marocains avaient-ils de l'Europe?
Les ambassadeurs marocains en Europe notaient la nette difference entre les sols cultives en Europe et ceux du Maroc. En voyant les vergers qui entourent la capitale londonienne, le secretaire d'ambassade Tahir Al-Fassi nota que « le monde d'ici-bas est une prison pour le croyant et un paradis pour l'infidele. » En 1860, alors qu'il voyageait en train, faisant le trajet Marseille-Paris, le diplomate Idriss Ibn Idriss s'etonna de ce que « toutes les terres soient cultivees.» En route pour La Mecque en 1849, un secretaire du sultan s'etonna de ce que des Musulmans de Malte ou d'Egypte portassent le costume europeen, ce qui etait a ses yeux « une marque d'apostasie.»
Le monde europeen etait associe a la chretiente et les voyageurs s'etonnaient parfois de voir que les Libanais Chretiens puissent avoir une excellente maitrise de la langue arabe. Les Marocains eux-memes s'identifiaient comme Musulmans. Rappelons que le sultan Slimane decida que les Juifs devaient habiter dans un quartier propre, le Mellah, car il les trouvait trop ouverts a l׳Occident et craignait de ce fait que les Musulmans n'en subissent de ce fait l'influence. En 1807, les Juifs durent regagner les Mellahs a Mogador, a Tetouan, a Rabat et a Sale. D'autres Mellahs bien plus anciens existaient a Fes, a Marrakech et a Meknes. En 1888, lorsque les Europeens proposerent de construire un chemin de fer, le sultan Hassan Ie consulta les 'alims (oulemas) qui s'opposerent a un tel projet. Neanmoins en 1892, il mit sur pied un service de poste reliant huit grandes villes, a l'image du service postal qui existait entre les consuls europeens.
Dans les milieux traditionnels, ce qui provenait des pays Chretiens etait souvent suspect et certaines innovations firent l'objet d'edits religieux. Pendant longtemps, on se demanda si on pouvait se fier au telegraphe pour transmettre l'information relative a l'apparition de la nouvelle June. Des mises en garde furent emises en regard du phonographe destine au jeu et au divertissement et l'ecoute du Coran sur phonographe aurait ete blamable.
Certains lancerent des campagnes contre le tabac, les instruments de musique, le vin et le negoce avec les mecreants (i.e. les non-Musulmans). D'autres soutinrent que 1'imprimerie mettait l'enseignement oral en danger. Un magistrat de Fes refusa le temoignage d'une personne ayant consomme du sucre blanc. Un autre s'opposa au savon de toilette, a l'eclairage a la bougie ou meme au port durant la priere de vetements confectionnes par des mecreants. II se trouva un clerc qui annonca que la voiture etait la bete de somme qui augurait la fin du monde, bete qui detiendrait le secret de la bague magique de Salomon et de la canne de Moise. On alia meme jusqu'a edicter une fatwa qui rendit licite l'usage du canon meme si cette arme n'existait pas du temps du prophete.
Qu'en etait-il de 1'idee que l'on se faisait du role de la femme dans la societe?
La relation de voyage du diplomate Idriss Ibn Idriss Al-'Amraoui, charge de mission aupres de Napoleon III en 1861 est relevatrice
« Qui possede une once d'esprit et la moindre parcelle de discernement ne peut que refuser de vivre comme eux et de se laisser prendre a leurs mirages. Qu'il suffise, pour improuver leurs facons de faire et fletrir leurs manieres, de voir comme les femmes les dominent, comment elles courent effrenees dans les lieux de debauche sans que personne ne puisse les empecher de poursuivre ce qu'elles veulent ni n'ose user de force a leur egard. L'obeissance des chretiens vis-a-vis de leurs femmes et leur docilite a suivre tous leurs desirs sont assez connues pour ne pas devoir etre ici rappelees; la femme est ici la veritable maitresse de la maison et l'homme est son sujet, si bien que lorsqu'on entre chez quelqu'un il faut saluer l'epouse avant son mari; c'est elle d'ailleurs qui recoit les invites et leur souhaite la bienvenue, aux hommes comme aux femmes; l'homme lui obeit et attend ses ordres, il se comporte avec elle de la maniere la plus polie en prenant soin de ne la contredire en rien; ceux qui en agissent autrement sont consideres comme des hommes grossiers et insolents.» II concluait ainsi sur la ville en reprenant l'expression
le paradis des femmes et l'enfer des chevaux
consacree par le voyageur egyptien Rifa'at Al-Tahtawi
«II est desagreable assurement d'apprendre la maniere de vivre des Chretiens dans ce domaine, et il ne convient pas a un homme cultive de parler de cela, en prive ni publiquement; si nous avons mentionne ces quelques exemples, c'est uniquement pour qu'ils puissent servir d'avertissement et de blame aux ignorants.»
En regard de la condition matrimoniale, les references etaient compilees dans des 'Amal synthetisant la juridiction maghrebine d'obedience malekite de Sijilmasi: Lamiyah, Al-'Amal Al-Fasi et Amal Al- Mutlacj. Ce dernier compendium fit egalement etat de decisions juridiques qui n'avaient pas fait l'unanimite. Rappelons que selon la tradition malekite, il incombe au pere de l'epouse de consentir au mariage et il n'y a pas d'age minimum pour une union maritale; de plus, la polygamie est permise. Le mari peut divorcer en tout temps sans que la femme ne puisse legalement s'y opposer. Par contre, la demande de divorce de l'epouse n'est pas automatique. La part d'heritage d'une femme s'eleve a la moitie de celle de l'homme. Le vecu qui transparait dans les lignes precedentes d'Idriss Ibn Idriss en dit plus long sur la condition de la femme marocaine.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence
Plus tard, les poètes juifs marocains, singulièrement dans le sud du pays, dans la région du Draa, intégreront à leurs œuvres des thèmes mystiques empruntés à la Kabbale, ainsi qu'on le
faisait dans l'Espagne andalouse, quand la poésie juive était à son apogée. La création poétique au sein de ce judaïsme est alors grandement influencée par les idées d'Isaac Louria et par les écoles ésotériques de Safed et de Tibériade. Le chercheur Moshé Idel, professeur à l'université hébraïque de Jérusalem, a établi avec d'autres que le premier kabbaliste marocain en Afrique du Nord a été Yehouda ben Nissim Ibn Malka, qui a vécu au cours de la deuxième moitié du xive siècle. Ceux des maîtres kabbalistes qui consacrent à leurs idées des livres les font précéder régulièrement par un poème de caractère ésotérique. C'est le cas de Yaakov Ifergan qui, dans son poème Je chante Dieu, joue avec les quatre lettres qui constituent le Tétragramme. Même quand on connaît l'hébreu, ces vers restent totalement incompréhensibles. Ils constituent une énigme que seuls peuvent résoudre ceux qui maîtrisent les secrets de la Kabbale.
Tous ces maîtres – Ifergan en premier – considèrent que l'étude de la Kabbale est essentielle : « L'homme doit étudier les secrets de la Kabbale et rechercher ses trésors.
C'est par cette étude que l'on parvient à la véritable connaissance de Dieu. L'homme n'est-il pas né en définitive pour cela ? »
Pourquoi la Kabbale fait-elle une entrée si remarquée dans les œuvres des poètes juifs du Maroc ? Parce que, avec les idées de Louria, arrivent dans le pays des rêves messianiques et des espérances de rédemption et de libération. C'est que le Zohar – élevé, ici comme ailleurs, à la dignité de livre sacré – va y jouer un rôle considérable. Des confréries se forment à travers tout le pays pour l'étudier régulièrement. Des hommes en apprennent de larges extraits par cœur, même quand ils ne savent pas, en vérité, de quoi il retourne. Les poètes, entre autres, adhèrent aux idées venues de Safed et selon lesquelles le chant et la prière aident l'homme à surmonter les difficultés de la vie quotidienne. Ils ajoutent foi, ainsi qu'on l'a dit, à l'idée que les portes du ciel s'ouvrent plus facilement devant ceux qui chantent les psaumes.
Comment naissent les légendes ? Qui le sait ? En tout cas, des rabbins raconteront, contre toute logique, à leurs ouailles que c'est ici – dans ces communautés juives de Todgha, dans le Haut Atlas marocain – que le livre de la Splendeur a été révélé au monde pour la première fois. A la suite de quel événement et dans quelles circonstances, le livre saint (le Zohar) serait-il donc apparu dans ces régions improbables C'est un kabbaliste du Maroc, Abraham Azoulay, qui prétendra connaître la réponse à cette question. Selon lui, le Zohar était longtemps demeuré caché dans une grotte de la ville de Méron, dans les montagnes de la Galilée supérieure :
Un Ismaélite le découvrit et le vendit à des marchands ambulants qui l'utilisaient pour empaqueter leurs épices. Quelques feuillets tombèrent entre les mains d'un rabbin venu du Maghreb ; il en rechercha et en rassembla les morceaux. Ce rabbin originaire d'une ville marocaine appelée Todgha, emporta le livre avec lui, dans son pays natal.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
בפרסומים על תולדותיהם של יהודי שלוניקי פרקים לא מעטים דנים בזיקתם של הללו לארץ ישראל, בתרומותיהם לטובת היישוב בה ובעליותיהם אליה בדורות שונים. עם זאת, אין בידינו חיבור מקיף המוקדש לכל ההיבטים של הנושא, ועדיין לא זכו אף שמות כל האישים שעלו ארצה משלוניקי בזמן מן הזמנים, לרבות חכמים, לתיעוד ולרישום.
המקורות לחקר סוגייתנו הם, בראש וראשונה הספרות הרבנית – בעיקר ספרות השאלות והתשובות, אך גם דרשות, ספרי מוסר, אגרות ויומני דרכים. נוסך לכך, ניתן למצוא הדים לעליות גם במקורות חיצוניים, אירופיים ותורכיים כאחד.
גורמים רבים – פוליטיים, דתיים וכלכליים – חברו יחדיו ליצירת התנאים לעליות בדורות שאחרי כיבושה של ארץ ישראל על ידי העותמאנים : היחס הליברלי של השלטון אל היהודים ; הציפייה לגאולה ; והתחושה שחבלי משיח הנה באו.
זו ניזונה ממאורעות התקופה. כיבושה של קושטא בידי העותמאנים בשנת 1453, שהביא קץ על מלכות הרשע, היא ביזנטין ; גירוש ספרד ; והמאבק בין המעצמה המוסלמית לבין המדינות הנוצריות, וספרד הקתולית בראשם – כל אלה נתפשו כמלחמה גוג ומגוג, שאחריה יבוא המשיח.
אכן, אין זה מקרה שרבים מן העולים בחרו לשבת בצפת שבגליל, שלפי המסורת יתגלה בה המשיח. על אלה יש להוסיף את השיפור שחל הן במצב הביטחון בים, בדרך שבין הבלקן וארץ ישראל, והן בביטחון הפנים, לאמר, בהגנה מפני בידואים מתנפלים.
גם האפשרויות הכלכליות בארץ ישראל הלכו והשתפרו בימי סלים הראשון – 1512 – 1520, ויותר מזה שלטונו של סלימאן המפואר 1520 – 1566, שיזם פעולות בנייה ושיקום בארץ, בייחדו בירושלים. ואמנם שנות העשרים עד השבעים של המאה הט"ז נחשבות שנות פריחה ושגשוג ליישוב היהודי בארץ ישראל, שעיקרו מרוכז בשתי ערים : צפת וירושלים.
יהודי שלוניקי ממגורשי ספרד, בעלי יוזמה במסחר מקומי ובינלאומי ומיומנים באומנויות ומלאכות, כגון ייצור אריגים, מצאו בקעה להתגדר בה.
העליה משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
אליעזר בשן – שטרנברג – נולד בבודפשט בשנת 1925, הוא עלה לארץ עם משפחתו אשר התיישבה בחיפה בשנת 1935. הוא בוגר בית ספר " יבנה " בעיר. היה חבר בהגנה ובבני עקיבא, וריכז את סניף הכרמל עד להצטרפותו לקבוצות משואות יצחק בגוש עציון בשנת תש"ו.
במלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני יחד עם מגיני גוש עציון. לאחר שחרורו מהשבי הקים את ביתו עם רעייתו דבורה לבית גור אריה במושב השיתופי משואות יצחק באזור שפיר. אליעזר היה מראשוני הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן במחלקה לתולדות ישראל ולספרות עברית, ועשה את לימודיו בהתמדה ושקדנות בלא שיזניח את תפקידו ומשימותיו כחבר משק.
עידוד לעלייה.
חכמי שלוניקי עודדו את העלייה לארץ בתקופה ההיא. עדות לכך אתה מוצא בתשובותיהם לשאלות על רקע רצונו של אחד מבני הזוג לעלות ארצה לעומת סירובו של השני – בדרך כלל, הסירוב בא מצד האישה.
כך, למשל, כותב רבי שמואל די מדינה – הרשד"ם, מחשובי חכמי שלוניקי במאה הט"ז – רס"ו – חשון ש"נ – 1506 – 1589, בהקשר למקרה זה :
"איש הירא וחרד אל דבר ה' נדבה רוחו…לעלות לארץ ישראל ואשתו מוחה….פשיטא שגורעין במי שמוחה לבעל שלא יעלה, אחר שאמרו ז"ל שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות. עוד אמרו, המהלך ד' אמות בארץ ישראל עוונותיו נמחלין.
וכל שכן בזמן הזה אנו רואים רבים והולכים לארץ ישראל, ואחר שהכל תחת ממשלת אדוננו המלך תוגרמה, הסכנה אינה על כך "
ברוח דומה כותב רבי משה בן יוסף מטראני ( המבי"ט ר"ס – ש"ס 1500 – 1580 ) שעלה משלוניקי לארץ ישראל והתיישב הצפת.
מתוך כתביהם של חכמי שלוניקי ושל חכמים אחרים ניתן ללמוד, כי במאה הט"ז, כמו בדורות הבאים, רבים עלו או ניסו לעלות ארצה גם ממקומות אחרים בבלקן : ממונסטיר, מלאריסה ומטריקלה, מלפנטו ומסופיה, מוולונה ומן האי כיוס, וכיוצא באלה.
סיבוכים אישיים שהתעוררו ביישובים אלה בהקשר לעלייה, כגון הצורך בהתרת נדר או בכפיית אישה לעלות עם בעלה אם היא מסרבת, וכדומה, הופנו אל חכמי שלוניקי. יש ואיזכורי העליות לארץ מופיעים ללא ציון שם המקום שממנו מבקשים לעלות, ויתכן שגם באלה הכוונה לשלוניקי.
צפת.
המרכז הרוחני והכלכלי בצפת במאה הט"ז ביבנה במידה רבה הודות לעלייתם של יהודים משלוניקי. רבים ממגורשי ספרד שהתיישבו בצפת היו ילידי שלוניקי או עברו דרכה, מהם שלמדו או לימדו בישיבותיה, והמשיכו את חיי התורה בגליל.
בין העולים, חכמים שהורישו יצירות חשובות בהלכה, בפרשנות המקרא והתלמוד, בקבלה ובשירה, שמממימיהם אנו שותים עד היום הזה : רבי יוסף קארו, מחבר ה " בית יוסף " וה " שולחן ערוך ", שבא לצפת בשנת רצ"ז בקירוב – 1537.
חברו לבית דין רבי משה בן יוסף מטראני שהוזכר לעיל ושעלה ארצה בגיל י"ח, בשת רע"ח לערך – 1518, ופעל בה עד פטירתו בשנים ש"ס – 1580. תלמידו רבי יוסף טאיטאצאק, וביניהם רבי אברהם שלום, רבי שלמה בן משה אלקבץ, שהתפרסם בפיוטו " לכה דודי " וחיבר פירושים למגילות.
רבי אליעזר אשכנזי, ורבי שמואל עתיה, מחבק פירוש לתהלים. מבין גורי האר"י ז"ל בצפת יש להזכיר את העולה משלוניקי, רבי יוסף בן משה בנבנישתי די שיגוביא.
כמה וכמה קווים משותפים להן לצפת ולשלוניקי, בשתיהן מצויים היו מרכזי התורה החשובים של אותה תקופה ; בשתיהן הייתה תעשיית האריגים הבסיס העיקרי של חיי הכלכלה ; בשתיהן התחילה ירידה הדרגתית כשפגע המשבר בתעשייה זו. שני במרכזים ניזונו זה מזה ובשניהם ישבו חכמים שהיו גם אנשי מעשה ועסקו ברפואה, המלאכות ובמסחר.
בין העולים לצפת היו גם בני קהל האשכנזים בשלוניקי. אחד מהם היה הגביר יהודה אבירלין, שעלה בשנת שכ"ד – 1564. הוא נודע מחמת הפולמוס שנתעורר סיבו, כשרצה להטיל מסים על תלמידי חכמים, שהיו בדרך כלל פטורים מתשלום מס, וזאת על מנת להקל על האמידים.
מקורותינו דנים על פי רוב בעליית בודדים, משפחות, או נשים, אף מפשוטי העם ולא רק מקרב תלמידי כחמים ואמידים. לעומת זה, נדירות הידיעות על קבוצות גדולות שעלו משלוניקי. ידיעה אחת מספרת על שמונים מיהודי שלוניקי שמגמת פניהם לצפת, אלא נישבו בידי אבירי מלטה בשנת שי"ד – 1554.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
المسلمون وموقفهم من التوراة الشريفة
اأقلام القراء / بقلم: كمال الصفري
https://mail.google.com/mail/h/si0qkwmdbor6/?&v=c&th=14106f027e943e62
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.
רבי שלמה הכהן ב"ר מרדכי אלכלאץ
מרבני סאלי ומחכמיה, היה ו"
צ וחי במאה החמישית למניינינו נזכר מכבר כמה פעמים בחיבור זה בשם רבי שלמה הכהן ולפעמים גם בכיניויו אלכלאץ.
רבי שלמה נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " סימן רס"ב. הוא נתן הסכמה ל " חפץ ה' " לאוהחה"ק וכן ל " כתר תורה " לרבי שמואל דאבילא. נזכר רבות באיגרות ובפסקי דין ממנו ומחבריו.
רבי שלמה הלוי
מחעמי סאלי במאה החמישית
נזכר בשו"ת " משפט וצדקה ביעקב " – ח"ב סימן נ"ד
רבי שמואל אזאווי ב"ר משה
שוחט ובודק במאה החמישית למניינינו. נתמנה לדיין בסאלי. נראה חתום על פסק דים עם רבי יוסף צבע ורבי שלמה הכהןמשנת התצ״ח.
לרבי שמואל היו מחלוקות קשות עם חבריו הדיינים מעירו, רבי יוסף הצרפתי, רבי שלמה הכהן, ורבי שמואל קארו. המחלוקת הקשה, סביב הנהגתו כדיין הגיעה לפז ולמקנם וחכמי ערים אלו יצאו גם הם נגדו.
שיא המחלוקת היה כאשר היעב״ץ שלח אליו איגרת בצורת שיר בעניין המחלוקת ובאיגרת זו(א) הוא מדבר נגדו. איגרת זו פותחת במליצה ״איש היה בארץ סאלי״. חבריו ביקשו להורידו מכם הדיינות אך הוא עמד מולם בתוקף רב.
בשנת התפ״ו שבה המחלוקת והסעירה את סאלי וסביבותיה.
הוא כנראה סבו של רבי שלום אזאווי הצדיק המלוב״ן מרבאט(ב).
ב״לשון לימודים״ שהזכרנו, באיגרת ט׳, מובאים דברי היעב״ץ באיגרת ששלח לרבי שמואל אזאוי בשנת התס״ד:
״איש היה בארץ סאלי יע״א איוב שמו. טבח מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום באו קצת מהת״ח יראי ה׳ חושבי שמו, היושבים במדינה הנזכרת, לבדוק סכינו ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול דהיינו הפרדת חלק מחלק.״ (שם מביא היעב״ץ עדויות על כך).
מאוחר יותר, שלחו רבי יעקב ביבאס ומהר״י צבע, דייני סאלי, איגרת ליעב״ץ ובה לימדו זכות על רבי שמואל אזאווי.
רבי שמואל אזולאי
רב ומו״צ בסאלי, נראה פסק דין מחודש טבת שנת התפ״ו ובו חתומים רבי שמואל אזולאי, רבי אהרן הצרפתי ורבי יהודה הלוי.
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
אמירת סליחות עם אמיל זריהן – נוסח מרוקאי – היכל השבת
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
פתח דבר
מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.
רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.
הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.
אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.
מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי
הקדמה
הספר המוגש בזה עוסק בהיסטוריה הרוחנית, כלומר במכלול העובדות, התהליכים והבעיות המתכנה בשם "יצירה רוחנית״ ושבמרכזו עומדים חיי הרוח של האומה. הספר מוכיח, כי אפשר שתהיה יצירה רוחנית וחברתית עצמאית ותוססת, בהיעדר חיים מדיניים עצמאיים; מתברר, שגם בימים שנדמה היה שהקשרים של הקהילות בצפון אפריקה עם המרכזים היהודיים כאילו נחלשו או ניתקו, לא חדלה הרוח היהודית לפעום בלבם של יחידי סגולה ולפעמים בקרב חוגים רחבים יותר, כדוגמת כינון הישיבה בתוניס, שהיתה דוגמה ומופת ליצירה חברתית משותפת.
בחיבור שלפנינו שני חלקים: בחלק הראשון מתוארת השתלשלות הספרות הרבנית בצפון אפריקה בשנים 1984-1700, ובחלק השני מובאת ביבליוגרפיה מוערת על היצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה בשנים אלו. חיבור זה מציג את הנושא הצגה ראשונית בלבד; הוא מכוון לתת תשתית ראשונה לכל המבקש להכיר את היצירה הרוחנית שנכתבה שם במאתיים וחמישים השנים האחרונות עד להקמת המדינה ועד קיבוץ חלק נכבד מחכמיה בתוכה. לפנינו מבחר מייצג של היצירה הרוחנית בשנים אלו, המבוסס בעיקרו על הספרים האצורים בספרייה של מכון בן־צבי.
הספר מיועד הן למבוגרים והן לצעירים. מקווה אני שהדור הצעיר, בני ישיבות שיודעים פרק בהלכה או בפרשנות המקרא ושבלבם פועם רגש כלפי המורשת, יתוודע לספרות זו שהיתה מונחת בקרן זווית. אין הספר מתיימר להציג את הנושא בהצגה כוללת; חסרים כאן ספרים רבים וחשובים בני התקופה הנסקרת, שאנו נרמזים על קיומם, אך הם אבדו מאתנו. הקובץ משקף את מצב חקר יהודי צפון־אפריקה על הישגיו, אך לא פחות מזה על חסריו. תיאורנו מבוסס על מגעישיר עם המקורות הרבים שיש בידינו. מי יתן שחיבור זה יועיל לקידום המחקר וההוראה בשדה זה, שעדיין רבה בו העזובה.
מבקש אני להודות לכל שעזרו לי בעבודתי: לפרופ׳ מיכאל אביטבול שעוררני עם שני עמיתים לרשום את כל הספרים שבספרית מכון בן־צבי העומדים בבסיס הספר הזה; נשענתי על עבודתם בתחום של מר ישראל מימראן ואחי ד״ר מאיר מ׳ בר־אשר שאף הם רשמו פריטים רבים. כמו כן אני מודה לפרופ׳ ישראל תא־שמע, שביקשני לכתוב מאמר על היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה, שלימים הפך למבוא הרחב לחלק א׳ של הספר, ולפרופ' חגי בן־שמאי, מנהל מכון בן־צבי, שהסכים לפרסום הכרטיסיות של רישום הלקסיקון שבחלק ב׳.
חייב אני תודה לד״ר יעקב הדני שעודד וחיזק אותי לפרסם את הספר, לראש מינהל החינוך הדתי, מר מתי דגן, ולגב׳ מלכה שטיין על שהעמידו את הכלים לפרסום הספר; תודה מיוחדת למר יצחק הקלמן, עורך הספר, ולשושנה שחר הסדרית שעשתה מלאכה נאה ומתוקנת.
שלום בר-אשר
Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Dans ce contexte, au cours de la premiere assemblee generale de l'A.I.U., Le 30 mai 1861 le president faisait savoir qu'il avait adresse une lettre de remerciements au Bey de Tunis, a l'occasion de la promulgation de ce Pacte Fondamental
II est a se rappeler que cet acte est la consequence d'incidents, notamment ceux provoques par l'affaire du juif de Tunis, Bato Sfez, qu'un de mes etudiants, Armand Maarek a brillamment etudie. Bato Sfez a ete accuse de blaspheme envers la religion musulmane il a ete condamne a mort et execute, malgre la demarche faite en sa faveur par les representants des Puissances etrangeres.
Cette execution avait provoque en Europe une vive indignation, et le gouvernement francais avait envoye a Tunis une escadre pour obliger le Bey, en reparation, a instituer pour tous ses sujets, quels qu'ils fussent, une Constitution etablissant la liberte et l'egalite.
1866 En 1863 un Comite de l'A.I.U. est fonde a Tunis. II fut dissous en
Mais le Comite Central explique au representant du Bey a Paris qu'il demandait simplement l'application de la Constitution qui garantissait les memes droits a tous les citoyens sans distinction de culte. Le Comite de 1877 Tunis ne fut reorganise qu'en l'A.I.U., avec le Board of Deputies de Londres ouvrit une souscription en faveur des Juifs de Tunisie qui souffraient de la famine et des epidemies.
La premiere ecole de PA.I.U. est inauguree le 7 juillet 1878 Tout ce que Tunis comptait de notables, les membres de la famille du Bey, les ministres, les representants des Puissances etrangeres, les membres les plus importants des communautes europeennes, assisterent a la fete d'inauguration. Le jour de l'ouverture de l'ecole, 750 eleves s'inscrivirent. Ils provenaient du Talmud Tor ah tunisien, 125 du Talmud Tor ah « livournais » et 150 enfants d'origines diverses, en tout 1025 eleves.
Quant au « terminus ad quem » du colloque, l'annee 1967, il est lie a la terrible epreuve subie par la population juive de Tunisie et par la meme l'A.I.U. II convient, en effet, de se souvenir que la population juive de Tunisie devait etre soumise a une nouvelle epreuve dans la journee du 5 juin, alors que commencait la guerre qui, pendant six jours, allait opposer l'Etat d'Israel aux nations arabes coalisees. Ce jour-la, a Tunis, des milliers de manifestants purent, sans rencontrer la moindre opposition des forces de l'ordre, se repandre dans les rues ou se trouvait concentree la population juive. lis detruisirent a coups de barres de fer les magasins appartenant a des Juifs, ils mirent le feu aux lieux de culte et, notamment a la Grande synagogue de l'avenue de Paris, dont les livres et les rouleaux de la Loi devinrent la proie des flammes.
Le soir meme, le President de la Republique, Habib Bourguiba, condamna la tournure qu'avait prise une manifestation de solidarite a l'egard des peuples arabes. II assura la population juive qu'elle n'avait pas a craindre de nouvelles violences. II lui promit meme quelle serait indemnisee pour tous les prejudices qu'elle avait subis et que les coupables seraient arretes et condamnes. II n'en reste pas moins que cette journee dramatique fut suivie d'une nouvelle vague de departs au sein de la population juive.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחי
ם מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.
שטר־פיטורין:
זה כבר ידוע היה נוסח שטר־פיטורין כזה בקויו הכלליים, כי הנוסח מצא חן כל־כך בעיני יהודי תונס עד שהעתיקו להם בפנקסם לזכרון נוסח שטר כזה, בהשמטת הפרטים המיוחדים, כגון שמות האנשים, המקום והתאריך. ולפי תכנו יש לשער שהוא מהמאה השמונה-עשרה. וזהו נוסחו: ״הן עתה מודים אנחנו הבאים על החתום חכמי ומנהיגי ופקידי פעה״ק ת״ו בכח המסור בידינו משרי וטפסרי ורבני קושטא יע״א העומדים על הפקודים ובכח המסור בידינו מחכמי ורבני תקיפי ארעא, איך אנחנו פוטרין את פלוני השד״ר הי״ו מכל טענה ותביעה ותלונה ותואנה, לא כסף ולא שוה כסף, לא שבועה ולא ג״ש [גלגול שבועה] ולא דו״ד [דין ודברים- ולא שום תרעומת כלל ועיקר, יען את הכל עשה יפה בעתו, ולפעלא טבא אמרין ישר, ומעתה ומעכשיו אנו מוחלים לו מחילה גו״ש [גמורה ושלמה] וחלוטה מלב ומנפש מחילת שמים, מחילת בריות, מחילת עלמין, דלא להשנאה ודלא למיהדר מינה לעלמין, ואנחנו פוטרין אותו משבועה קלה וחמורה וחרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ובכן הוא פטיר ועטיר מכל דבר כלל ועיקר וחומר וחוזק שטר פיטורין דא כחוו״ח [כחומר וחוזק] כל השטרות הכשרים דנהיגי בישראל העשויים כהוגן ותקוני חז״ל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכר ובפיסול וכוי ע״ד הרשב״א זלה״ה ולא יודע וכו', אלא הכל יהיה נידון לזכות ויפוי כח השד״ר ע״ז, וידו על העליונה ויד המערערים כנגדו על התחתונה, ועל דבר אמת וצדק ולראיה ביד השד״ר הנז׳ חתמנו שמינו פה… ״״
אולם בזמן האחרון הגיעו לידינו בכתב־יד כמה שטרי־פיטורין כאלה, וביניהם שטר־פיטורין שניתן בירושלים לר׳ חזקיה יוסף קובו, שליח ירושלים למרוקו בשנת תקס״ה (1805), ובו גם קצת פרטים על השליח ותנאי שליחותו. וזו תמצית נוסחו: ״בהיות שאנחנו הח״מ חכמי ומנהיגי ופקידי עי״ק ירוש׳ ת״ו זה שנים אשר מנינו שליח מצוה בעד כר עה״ק ירוש׳ ת״ו למעי הרב… כמהר״ר חזקיה יוסף המכונה בכור קובו הי׳׳ו… לכל ערי מערב החיצון… ובפרט עיר אושדא ודיבדו ועיר מאלטה יע״א לאסוף ולגבות ולקבץ… לכו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… עפ״י התנאים… אשר עשינו עם מע׳ הרב שד׳׳ר הנז' ככתוב ומפורש בשטר התנאים, הן עתה מכאן מודעא רבא היות אמו״ץ [אמת וצדק] איך מע׳ הרב שד״ר הנז׳ נתכשר במלאכתו… זריז ונשכר עשה והצליח את הכל יפה בעתו וברך על המוגמר וחזר לחיים ולש׳… והן הבאנו את כל הבא לידו משליחותו מהערים הנז׳… חשבון נקי ובר מהכנסה והוצאה וראה ראינו הכל הולך בדרך הישרה… והגדיל לעשות בשליחותו ביראת ה׳ טהורה ונאמנות גמורה. גם בעד סך מה שנטלנו מיד מע' השד״ר… פטרנו אותו משבועתו שבועת השותפין… הן עתה מודים אנחנו… איך לא נשאר לכו׳ עי״ק ירוש׳ ת״ו על מעלת הרב שד״ר הנז׳ שום טענה ותביעה ותואנה ושום דררא דממונא כלל וכלל, יען כל הנעשה בדמי״ם מפרי שליחותו… בין מקצבות ונדבות ומתנות וקופות ונדבות… וצידה לדרך הכל במשלם עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה] עלה ובא לכיס כו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… גם מבארים אנחנו…איך קבלנו…חלק הנוגע מפרי שליחותו לכו׳ הת״ח הי״ו כמנהג… באנו על החתום… ״
אולם מלבד התפקידים שמטילים השולחים על השליח, עליו למלא כמה וכמה תפקידים אחרים, והם לעתים קשים מהראשונים, תפקידים הנובעים מעצם שליחותו וסמכותו או מוטלים עליו ע״י קהילות ישראל שאליהן הוא בא — ועל התפקידים הללו יחבר בפרקים הבאים.
שטרות אחרים:
בצאת השליח לנסיעתו הארוכה, משתמשים השולחים ואנשי־העיר בשעת הכושר כדי להטיל עליו גם שליחויות פרטיות שונות, כגון להעביר מכתבים ומתנות לקרובים, לגבוה חובות בחו״ל, או לקבל לרשותו בחו״ל ירושות שנפלו בחלקם של בני א״י. כמובן, שבמקרים כאלה מקבל השליח שטרי־כוח־הרשאה המייפים את ידו לכל אלה. כשיצא ר׳ אברהם קאריגאל לאיטליה בשליחות ירושלים בשנת תלייה (1675) לערך, ייפתה אלמנת ר׳ שבתי באר (אף הוא שליח ירושלים שנפטר בדרכו באיטליה) לגבות שם חוב ע״פ המחאה ממצרים. כשיצא ר׳ יוסף דוד עייאש בשליחות ירושלים לצפון־אפריקה בשנת תקפ״ה (1825), הוטל עליו לקבל לידיו-בעיר תלמסאן את עזבונו של ר׳ ברוך ב״ר יוסף קובו, שליח ירושלים שנפטר שם בדרך־שליחותו, וניתן לו שטר כוח־הרשאה על כך. היו שלוחים שלפני צאתם לדרך מינו אפוטרופוס על נכסיהם למשך כל ימי היותם בדרך, וכתבו שטר־אפוטרופסות מתאים. כך עשה ר׳ מאיר יום טוב נסים פרחי, בצאתו בשליחות ירושלים בשנת תר״ט (1849). ומפי השליח הישיש ר׳ יוסף חיים שרים ז״ל שמעתי, שבאמצע המאה התשע־עשרה נהוג היה בירושלים, שכל שליח היוצא לדרך, ביחוד לארצות המזרח שדרכיהן משובשות, נותן גט לאשתו, שלא תישאר עגונה אם ימות בדרך, וחוזר ונושאה בשובו. לפיכך לא התרצו תמיד כהנים לצאת בשליחות, כי הכהן לא יוכל להחזיר גרושתו.
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
בה׳ קידוש החודש״ פרק ה, ג, שעד ימי אביי ורבא קידשו על־פי הראייה,״ שזה היפך הגמרא בסנהדרין׳ שעוד בימי רבא נשלחו איגרות על קביעת העיבור מארץ ישראל. אכן לפי נוסח איגרת שלנו מתורצת קושיית הר״ן על הרמב״ם. ואין ספק שזו היתה גירסחו של הרמב״ם בסנהדרין» שלחו ליה לרבה בה״א. ולא נצטרך לדחוק כמו שכתב בעל ״מחזיק ברכה״, אורח חיים, סימן שצג, שמה שכתב הרמב״ם עד ימי אביי ורבא עד וע
הרב יעקב משה טולידאנו
ד בכלל־ אמר, מכיון שהוא גורס בסנהדרין רבה ולא רבא, אלא שמר עוקבא,. ראש הגולה׳ הנזכר כאן אינו עוקבא הנזכר בסנהדרין לא, ב, ובירושלמי־ מגילה א, ח, שהיה בימי רב ושמואל (עי׳ מועד קטן טז, ב), אלא זהו מר־עוקבא השני, ששמו עוקבן ברבי נחמיה׳ שגם הוא היה ראש הגולה בימי רבה ורב יוסף (עי׳ שבת נו, ב, ובבא בתרא נה) והוא שנקרא גם נתך דצוציתא ואליו נשלחה איגרת זו ולרבה ריש מתיבתא בפומבדיתא.
האיגרת נכתבה בשנת רס״ז לחורבן, שהיא ד״א צ״ט׳ וזה מתאים עם זמן נשיאותו של הלל השני, שחי בין ד׳׳א פ — קכ״ה, לפי דעת גרץ,- אכן אין זה מתאים לזמן נשיאותו של רבה בפומבדיתא, שרב שרירא גאון־ כותב שמת בשנת תרלי׳א לשטרות, שהיא ד״א ע״ט. אמנם התאריכים שבאיגרת ר׳׳ש גאון וגם הגבלת זמן נשיאותו של הלל הנז,, אינם מוסכמים ויש חילוקי דעות בזה. ואין לנו ליכנס בסבך זה, שבכל אופן לא נוכל לפסול האיגרת מבחינת התאריך המסופק. ולהיפך, על פי איגרת זו יש לנו להבהיר כמה דברים המוטלים בספק עד עכשיו.
ואין לתמוה על כך׳ שהלל בעצמו, שקבע סדר העיבור והקביעות,. הוא בעצמו שלח שלוחים לבבל ולגולה להודיע הקביעות ולא סמך על חשבונו. הרי זמן האיגרת הוא שנח ד״א צ״ט וחשבון העיבור שקבע הלל: היה בשנת תר״ע לשטרות, שהיא ד״א קי״ט. אם כן בזמן שנכתבה האיגרת, לא תיקן עוד הלל חשבון העיבור. ומלבד זה הרי כבר הוכיחו רבים׳ שגם לאחד שתיקן הלל חשבון העיבור, המשיכה הנשיאות ובית הוועד בטבריה, לשלוח אנשים לגולה להודיע קביעות החגים והעיבוד. ועיין: ר׳ אפרים זלמך מרגליות בית אפרים, חלק אורח חיים, סימן נא, וגרינוואלד, שם, עמי 15. '־בהערה.
וסיוע לדבריהם׳ כדאי להביא בזה מה שפירסמתי ב״השקפה״, תרס״ח*. גליון ה, מתוך קיצור ספר הקבלה להראב״ד, שקיצר דבי יצחק בן ישראל מטוליטולא, תלמיד הרא״ש׳ שראיתי בכתב־יד׳ שבסיפור על רבי משה
[1] כעת ראיתי מב״דקדוקי סופרים" הביא הנוסח רבה נהיא. ועי׳ בם׳ חידושי הסנהדרין לסי דעת הרמב׳ט מריא מימון, ירושלים תשי״ז, עמי מוז.
צאון השבוי שנמכר בקורדובה, הוא כותב, שבבל שנה קיבלו אנשי ספרד ״יעניין עיבור השנים מארץ־ישראל. וכשבא רבי משה לספרד לא שלחו ׳לירושלים לשאול על העיבור ותמהו אנשי ירושלים ושלחו לשם, שאם יעברו על פיהם שינדו אותם, ואנשי ספרד שלחו להם, כי זה רבי משה היה מעבר. ושלחו להם חכמי ירושלים גליון גדול חתום ואין כתוב בו אלא ״כי״ וכשבא לידם הביאוהו לרב משה. ובראותו אותו לקח גליון ,וכתב בו ״לא״ וחתם ושלחו להם. ומכאן ואילך שתקו ועיבדו על־פי חכמי ספרד. ואחר כך חכמי צרפת וכל הגלויות עיברו במקומותיהם על פי חכמיהם כי היה להם פתחון פה מהרב משה.
ורבי נתן הדיין וכל התלמידים יתמהו על מה ששלח ושאלו אותו! שלחו לך אנשי ירושלים אות ״כי״ ומה היא תשובתך באות ״לא״ והוא השיב להם בלשון רכה, שהם כתבו לי: יכי מציון תצא תורה. ואני השיבותים לא בשמים היא. הואיל… ביניהם מה איכפת לן לעשות על פיהם כי הלא בבבל עיברו בימי הגלות כמו -שכתוב בסנהדרין. והקול נשמע בכל ארץ ספרד וכר. מזה נראה״ שעד אז ישלחו מארץ ישראל קביעות העיבור לכל הגולה אף לספרד ולצרפת ולא – רק לבבל ועיין מה שהעיר על דברי אלה רב אחד ב״השקפה״, שם, גליון פה.
האיגרת מתחילה בנוסח לקדושת ראש הגולה וכו'. ובנוסח כזה נשלחו ;אז איגרות לגדולי הדור בחוץ לארץ. עי׳ ירושלמי נדרים פרק ז, הלכה יג, מיסנהדרין פרק א, הלכה ב! לקדושת חנניה וכו'
שלוחה ביד אמון לעם אמן
לקדושת ראש הגולה מר עוקבא וריש שורא שמיה רבה לעיר..
שלום עליכם וכל קהלכם… פומבדיתא
לכל החברים והתלמידים ועוזריהם וכל אחינו בני ישראל בתוך הגולה דירושלם… אמן
ממנו עמוסי ירכי ששון שנתחזקו[?] ובקשנו… לקבוע נציב אחר ולא הניחן הארמי הלז ונאספו בעלי אסופות ןקבעו?] את הנציב בירח שמת בו אהרן הכהן קדושתו תצילנו נא.,. ודרך!?] חייכם שם בזמן השבור הזה ידענו!?! לנו טוב מטוב?) תקותנו יחד בחיינו!?] אהבה ישכן בפורינו ובתלמידים ירבה גבולנו ולבם יהגה חכמה ותבונה באור התורה לדור דורים וממרום יגיע שיר א… ש… לומות יהלל פינו ואחריתנו תהיה טובה בארצנו לקדש m שמים.
אנחנו יושבי יהודה והגליל בחדש זיו בשנת מתים וששים ושבע לחרבן הבית השני. אני הלל השני בן
אדוננו ורבנו יהודה השלישי הנשיא.