תורת אמך ◆ הלכות חג הסוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו ◆ לוב ◆ תוניס ◆אלג'יר

מאת הרב אברהם אסולין שליט"א

יב. במוצאי יוה"כ בברכת ההבדלה לא מברכין על הבשמים אף אם חל יוה"כ בשבת.
נהגו העם (יום הכיפורים אות כח(.

יג. ל מחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה
מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה
שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים.
כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד) – ויום טוב היה עושה הכהן גדול לאוהביו
בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

תורת אמך הלכות חג סוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו, לוב, תוניס. אלג'יר. מס 5
מאת הרב אברהם אסולין מתוך הספר גנזי המערב שיצא בס"ד בקרוב

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כ

בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוצאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מב), ודרשו
חכמנו. כי בסוכות הושבתי, ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ור"ע אומר ענני כבוד
היו ולכן היום אנו יושבים בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לעננני הכבו שהקיפם
הקב"ה. ואיתא בספרי וענן ה' עליהם יומם, שהעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות
העולם, ענן למעלה, וענן למטה, וענן אחד מלפניהם, וענן אחד מלפניהם, הגבוה
מנמיכו, והנמוך מנמיכו, והנמוך מגביהו,

והורג את כל שבעת הימים עושה אדם את
סוכתו קבע, ואת ביתו עראי, שנאמר בסוכות תשבו. כעין תדורו. כנהוג בקהילות
ישראל, מיד בצאת יום הכיפורים, היו עורכים ברוב עם 'ברכת ילבנה', ובסמיכות היו
נאספים בני משפחת הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל להתחיל בבניית הסוכה. בבניית הסוכה התעסק כל אחד
ואחד כשרבינו מנצח על המלאכה ומחלק תפקידים, יש שהלכו לנהר לקטוף קני סוף
שישמשו כסכך, ויש שהיו נשארים ובונים את הסוכה, כך במשך הלילה לא היו ישנים
עד שהשלימו את בנית הסוכה.
וכתב הטור (סימן תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחודש תשרי, ולא בחודש ניסן,
שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחילת הקיץ, ודרך כל אדם
לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו
השי"ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה
והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית
לישב בסוכה, ובבזה יראה לכל שאנו עושים כן בשביל מצות המלך שציוה עלינו לעשותה..

עידי הסוכה.

נהגו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים יותר
מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה

היה בכפרים במרוקו שם
היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים, וכך כל
מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום גבאי
שליט"א רב העיר מרקש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת אכסדרה,
שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה עמודים,
שנמצאים בארבע פינות הסוכה. זוכר ברית אבות (עמוד 319). ובספר אם הבנים שמחה (סוכות), הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם
הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי לוב (מפי הגאון הרב ציון באורון). וכן מנהג יהודי
אלג'יר (מפי הרה"ג רבי גדז).

מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה.

וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים
חיים (ח"א סימן רס), פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף שיש לקוצר
לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. וכן כתב ר"י עייאש בשו"ת
בית יהודה (סימן יז), שמותר לסכך תחתן סריגי הברזל שנמצאים בחצר, אע"פ שאין ג'
טפחים בין שיפוד לשיפוד, ולא אומרים לבוד להחמיר, וכן מותר לסכך על גביהם, וכן
פסק בשו"ת גנת ורדים (כלל ד. סימן ח), שמותר לעשות סוכה תחת שבכה של פשתן או של
נחושת, או לסכך על גביה ממש. עכ"ד מתוך הספר דברי שלום ואמת (ח"א מאמר יג). וספר
לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל טולדאנו, וביושבו בסוכה
ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את ראש הישיבה בדבר זה,
ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג דבר המקבל טומאה.

.
קישוטי הסוכה.

את הסוכה היו מקשטים בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים. וצריך להתנאות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא
מותר להשתמש, כגון שנרטבו הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזרוקן לאשפה שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדים שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. (חתם סופר או"ח סימן קפו).
בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת. ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד (חו"מ דף רט ע"ג), ובשו"ת נופת צופים בירדוגו (דף ד ע"ד).ולדינא אם נעשה מותר בקניה.

.
מנהגנו שמכנים כסא לכבוד שבעה רועים.

וכתב החיד"א במורה באצבע (אות רפט), שיש
להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה כסא לכבוד
אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא אתי. וכך
נהגו בצפרו, מארכש, פאס ועוד (מפי הגאון רבי יהושע מאמן). ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר (סימן לב אות ה). וכ"כ מנהג
יהודי אלג'יר (מפי הרה"ג רבי אליהו זיני). וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ז עמוד יג), וכן המנהג בארץ
ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
אתרוגי מרוקו.

האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכ"ו. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (תימני), שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.

.
המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים,

כמנהג מראכש. ואמר לי רבי
מאיר אסולין שגם בהרי האטלס, ובדימנאת, נהגו להרבות בהדסים, מהטעם זה אלי
ואנוהו. וכתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז ה"ז), וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה
מוסיף, ונוי מצוה הוא. וכתב הריטב"א מסכת סוכה (דף לא), "והטעם לפי שלא נתנה באחד
מארבעת המינים שיעור למלעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות
ומשלשה הדסים ואתרוג אחד ובהכי סגי ליה, ואם רצה להוסיף מוסיף, וליכא משום בל
תוסיף, ומצינו שדורשים לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ארבע, ואף על פי כן מוסיפין
עליהם כדאמרינן בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמונה, ולישנא נמי
מוכח הכי דקתני אין מוסיפין עליהם כלומר מינים אחרים שיהיו חמשת המינים כשם
שאין פוחתים מהם שיהיו שלושה וכן מנהג העולם שמוסיפים בהדס וערבה, לפי שאינו
אלא לנוי אבל בלולב ואתרוג לא נהגו להוסיף לפי שאינו דרך נוי.
וכן הרשב"א בתשובה (סימן עה), כתב, דהדס רשאי להרבות בו, לפי שמוסיף בנוי, ואין
בזה משום לבל תוסיף. ועין עוד בספר וזאת ליהודה טולידאנו (עמוד קלו). ובספר זוכר
ברית אבות (סוכות עמוד  317), כתב שכן המנהג במראכש. והביא שו"ע (או"ח סימן תרנא סעיף טו). וז"ל לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק נט), וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה
שירצה. והרה"ג אליהו אריאל אדרי ציין שיש רמז לכך בפיוט "סוכה ולולב", שכן
כתוב סביביו מיניו גורן עגולה. והרה"ג אברהם חפוטא הסביר שכנראה היה קשה
להשיג הדסים משולשים בשיעור ההלכתי, לכן הרבו בהדסים עכ"ד. ולכאורה מוכח
מהרמב"ם בהלכות לולב שהטעם מצד זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי תימן כתב
מהרי"ץ בעץ חיים (ח"ב דף נט ע"א), העלה סברת הרמב"ם,
והגאונים רב פלטוי, ורבנו סעדיה, ורב נטרונאי, והמנהיג, והאגור בשם רב יהודאי
גאון, ובעל הדברות, ורבנו יונה, ורב האיי, ושבלי הלקט, ומהר"י אבוהב בעל מנורת
המאור. דכולהו סבירא להן להוסיף בהדס. עריכת השולחן (ח"ט עמוד צב). וחסידי חב"ד.
וכן נוהגים אדמורי באבוב, טשערנאביל, וכתב במקור חיים (סימן תרנא), שטוב להוסיף
בהדס וערבה. וכן מנהג אשכנז. והב"ח כתב שלא יוסיף ערבה אלא בהדסים. ובספר
מנהגי וורמיישא (אות קסו הערה 3). וכן בלקט יושר (עמוד 317 ), כתב בשם תרומת הדשן שאינו
מקפיד אם יהיה ארבע או חמש בדי הדס.

.
קישוט הלולב.

מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו
מניחים כדור צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם "זה אלי
ואנוהו". וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה), היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי
משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש
לחציצה. וכך נהגו יהודי אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה (עמוד לז), תניא
אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (חוטיםזהב). ונחלקו התנאים האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה
סבר שלא יקשטו את הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט
גם במקום אחיזת היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי
הלולב, והרי"ף פסק כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט
במקום אחיזת הידים. (דברי שלום ואמת דף 421). וכן מנהג יהודי אלג'יר. הצדיק סידנא בבא
סאלי נהג אחר חג הסוכות היה לוקח את הסרט שהיה מעטר את הלולב, ותופר
אותו במו ידיו בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה. ראה בספר ישראל סבא (עמוד 12).

ספרא וספרא דדיינא.

בשנת התנ"ג – 1693, בהיותו כבן עשרים, התמנה היעב"ץ לתפקיד סופר בית הדין. כפי שנפרט להלן, מעמד זה – סופרי בית הדין חרג הרבה ממסגרות התפקיד הטכני הפשוט של העתקה או אפילו ניסוח שטרות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

הייתה זו אפוא הזדמנות נאותה ליעב"ץ להתמודד עם סוגיות בהנהגת החברה : הייתה זו גם הזדמנות לרוות את צמאונו הגדול ללמוד ולדעת, כדבריו באחד מפסקיו :

" והנה מוכרח אני להודיע תהילות לאל כל ימי גדלתי בין החכמים, הרבנים המובהקים כבוד הרב וידאל הצרפתי זלה"ה וכבוד הרב מנחם סירירו זלה"ה, ובפרט משנת התנ"ג ואילך שנתמניתי סופר בית דין זלה"ה, ובכל יום הייתי הולך אצלם פעמים שלוש והייתי שואל להם ספיקותי.

וגם לרבות הייתי משגיח ומבין היאך היו דנים בכל עניין ומעשה רב, והייתי רואה שכך היו רבותי הנזכרים דנים, בכל מיני חובות בין לגבי אלמנה בין לגבי יורשים, גדול וקטון שם הוא. אלה הנוהגים לכתוב הכתובה כמנהג המגורשים, אם מת הבעל ויש עליו חובות, יש לפרוע קודם את כל החובות ורק אז יתחלק הנשאר בין האלמנה ליורשים.

ואחר כך אחרי מות קדושים הנזכרים בשנת וגם אתה תדי"ן התס"ד את ביתי, נתמניתי דיין עם מורי הרב הגדול מהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה, והרב מהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה. וכך היינו דנים כל הימים, ועוף לא צווח צפור לא צפצף.

פשוט הוא שרבותי הנזכרים לא היו דנים כן, אלא על פי מה שקיבלו מרבותיהם זלה"ה. ונמצא שכבר פשט המנהג כך וכמה דורות ואין לשום אדם להרהר אחריהם, וכל המהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה חס ושלום.

הוא גם מונה לסופר הכתובות. בפנקרס מזכרת סופרי בית הדין בפאס הנמצא בבית מדרש לרבנים בניו יורק, מצויים כמה שטרות בכתב ידו. היעב"ץ כיהן כסופר בית הדין כאחת עשרה שנה, ותקופה זו הייתה כנראה היפה ביותר בימי חייו.

הוא מרבה להזכיר אותה בקורת רוח מיוחדת : " כפי מה שראיתי דנים רבותי…בהיותי יושב לפניהם בקרקע ", " והנה זכרתי ימים מקדם בימי רבותי הרבנים הגאונים…." " ומה שחשבתי הוא כפי מה שקיבלתי מרבותי…בהיותי יושב ודן לפניהם בקרקע קודם התמנותי לדיין.

בתפ]קיד זה תרם היעב"ץ תרומה נכבדה למושא עיסוקו, דאג לשפר ולתקן כל הטעון תיקון במלאכת הסופרים, ללא היסוס, לבין ביות שהתעוררו; עיין ודקדק בנוסחאות של השטרות שהיו בידי הסופרים שקדמוהו, הגיהן ותיקנן.

בתקופה זו כנראה חיבר את הספר " עט סופר ". ייתכן שחיבר את חיבורו זה לאחר ראותו שרוב הספרים בימיו אינם בקיאים במלאכה זו לפרטיה, ועל כן הרבה להתריע :

" דהא קחזינן דספרי דהאידנא אע"ג דקביעי למיכתב שטרי מ"מ רובייהו לאו דווקני אינון ולא פקיעי בדיני " ועינינו הראות שסופרי בית דין הקבועים עצמם מיעוטא דמיעוטא הם הבקיאים ורובא דמינכר לא בקיאי וכמה מכשלות יוצאות מתחת ידם אפילו בדברים פשוטים, ודאי דחיישינן לסופרים טועין "

חוסר בקיאותם של הסופרים הייתה, כנראה, בין הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה בשנת התק"א – 1741, האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא המלכה ( התייעצות ) בבית הדין וקבלת הסכמתם של חברי בית הדין.

כל שותפות שלא תיעשה שהמלכת בית הדין ובהסכמת חבריו בטלה. מן הספר " עט סופר " מצויות כמה העתקות בכתב יד, המלמדות על השימוש הרב שנעשה בו. הספר כולל נוסחאות לש שטרות למיניהם, שטרי אישות, כתובות וגטין, סדר גט וחליצה, שטרי שליחות, קניין ומכר, משכונות, עסקה ושותפות, שטרי מינויים וכו….עם פירוש מושגים של השטרות השונים ותמצית הדינים הכרוכים בכתיבתם ותוכנם.

רבי אברהם אנקאווה, בהקדמתו לספרו " כרם חמר " חלק א, כותב שהוא מספח לספרו את " ספר התקנות מרבני קסטילייא זיע"א ועט סופר מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זיע"א " ואכן בספרו " כרם חמר ", חלק שני, אחרי " ספר התקנות " הדפיס את ספר " עט סופר ", אולם מתברר שהדפיס רק כמה שטרות מהספר " עט סופר " של היעב"ץ.

השטרות האחרים הם, כנראה, נוסחי שטרות שרבי אברהם אנקאווה עצמו אסף, וחלקם הגדול הוא מאת רבני איזמיר. אשר גולאק בספרו " אוצר השטרות " ( ירושלים התרפ"ו ) פרסם כשישה עשר שטרות מהספר " עט סופר " ליעב"ץ, שטרות שמצא בהם חידוש הן מצד צורתם וסגנונם והן מצד תוכנם המשפטי והמעשי.

כאמור לעיל, מעמד הסופרים למעשה היה תלוי בכישוריהם וכישרונותיהם של חבריו. בין הסופרים הקבועים היו גם סופרים תלמידי חכמים, שהציבור ראה אותם כדיינים ולעתים הפנה אליהם בעיות משפטיות.

היו סופרים שהרשו לעצמם לחרוג מסמכותם לדון ולפסוק בבעיות שבין אדם לחברו, בדיני ממונות ועוד. זו אחת הטעות שהוטחו על ידי צד אחד, בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי הדור לבין רבי שמואל אזאווי, וכן בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי פאס לבין רבי יעקב בן מלכא.

עוד בהיות היעב"ץ ספר בית הדין יצא שמו כתלמיד חכם רשום וכבא אז פנו אליו בשאלות. אמנם מתוך דבריו נראה שמעולם לא חרג מסמכותו, ואף משכתב פסק דין מסר אותו לחברי בית הדין לחוות דעתם אליו : " ועל פי זה כתבתי אני אז פסק דין לכבוד הרב דוד אמוזג נוחו עדן בהיותי סופר בית דין ולחתמו לו בית דין זלה"ה ואחרי כן כתבתי לשאר אנשים פרטיים ממדינה זו ומשאר מדינות והיו חותמין להם בית דין הראשונים זלה"ה.

פסק דין יסדתיו אני צעיר התלמידים יעקב אבן צור יס"ט – יהי סיפי טב – וחתמו עליו בית דין נר"ו. " וכבר ת"ל ( תהלה לאל ) היינו רושמים ואפילו הכי היינו צריכים לימלך עם אחד מהבית דין אשר היו בימים ההם ".

אולם למרות ההקפדה לקבל אישור לפסקיו, למעשה, משרה זו כבר הקנתה לו דריסת רגל בעולמם של תלמידי חכמים המעורים בבעיות הציבור, והציגתו בפני הציבור כמי שיכול להתמודד עם בעיותיו.

היעב"ץ התפרסם בכושר הבעתו בכתב, בסגנונו החריף, הבהיר והמלוטש בכל כללי הדקדוק, ובמליצתו הנאה, עד שרבנים גדולים היו מבקשים אותו לנסח להם מכתבים מיוחדים שרצו לשלוח לידידיהם מחוץ למרוקו, כתובים במליצה נאה.

כמה מהעתקי מכתבים אלה השתמרו בקובץ איגרותיו " לשון לימודים ", לדוגמא : " ולהחכם השלם כמה"ר די אוליויריה נר"ו לאמשטרדאם לדרישת האהוב כבוד הרב יוסף ביבאס נר"ו ", כתב אשר הכינותי וסדרתי לכמה"ר שמואל הצרפתי לשלוח לגביר וחכם כבוד הרב צרפתי נר"ו בגלילות אמשטרדאם  יע"א.

היעב"ץ הקפיד שכל מכתביו וכתביו יהיו כתובים בכל כללי לשון הדקדוק, וכשהגיע לידיו שטר שהסופרים לא דייקו בכתיבת השמות והחליפו בין אות ה"א לאל"ף בשם צ'ונא, כתב להוכיחם ולהעמידם על המכשול שעלול להיגרם מהזלזול בדברים מעין אלה הנראים קלים.

היעב"ץ אהב מאוד שירה ומליצה, העתיק הרבה שירים ומליצות משיריהם של משוררים ידועים, חיבר שירים בערבית, בארמית ובספרדית, כתב שירי שמחה ועצב, שירי תחינה והודאה, ועוד. חלק משיריו נדפס בספר " עת לכל חפץ ".

לבד מבקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית, שליטתו בכל אוצרות השפה לגוניהם והכישרון הרב שגילה בשימושו בה במליצותיו הנאות, שלט גם בשפות הערבית והספרדית. 

עושר ההבעה בפרוזה ובשירה, אינו מייחד את היעב"ץ. גם רבנים אחרים במרוקו עסקן בתחומים מגוונים של יצירה ספרותית; אפשר לראות תופעה זו כחלק מההשכלה המקובלת של מנהיגים רוחניים במרוקו. כישרונותיו של המחבר אינם מובעים בעצם הפנייה לכתיבת שירה, אלא באיכותה של השירה ובתכניה.

היעב"ץ לא ראה במלאכתו כסופר מקור לפרנסה, אלא מקור להנאה ולסיפוק נפשי. הוא אהב את המלאכה, התעמק בה, התכבד בה, הפרה והופרה ממנה, וכדבריו באיגרת פולמוסו נגד רבי שמואל אזאווי ( סופר שטרות בעיר סאלי ) :

 " ראיתי זכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבריך בשם סופר וכתב הסופר ועשה הסופר, ושלח הסופר וכו…ולא אותי קראת יעק"ב ….חיי ראשי אלו היית מצוי אצלי במדינה אמצאך בחוץ אשקר אנהגך אביאך אל בית ספרותי, ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני, אשקר ממין רקח הגיוני, ומעסיס רימוני, ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה, שמורה בכל וערוכה, כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות, ובה לבשו שמיך קדרות, ואכתי דחיק לך בה עלמא טובא, דלא תפסת מינה אפילו כבצק שבסדקי עריבה, או כדמסיק תעלה כרבא " 

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

הסכמות חכמי מקנאס לספר נושאות את התאריך של שנת תקמ״ב, ובשער הפנימי לפיוטי האזהרות רשומה שנת תקמ״ז, לאמור הספר היה מוכן בידי המחבר שנים לא מעטות קודם שיצא לאור. מהדורה אחרת של הספד יצאה לאוד בשנת תרצ״א בקאזאבלאנקה בהשתדלות צאצאי המשורר.

מלבד שתי מהדורות אלה.המקבצות את כלל שירי רדבא״ח, נפוצו שיריו בקבצים רבים נוספים שבדפוס ושבכתבי־יד, ומהם שנדדו, כאמור, עד למצרים הרחוקה ״.

התפוצה הרבה שזכתה לה שידת רבי דוד, והחיבה היתירה שנודעה לה אצל יהודי מארוקו עשו אותה חלק בלתי־נפרד מכלל השכלתו של כל יודע עברית במארוקו. לשון שירתו של רדבא״ח נוטלת חלק בתודעתם הלשונית של יודעי ספר — וכאלה רבים היו — שבין יהודי מארוקו; ומהם היודעים לצטט ממנה טורים שלמים ואף שירים לא מעטים בעל־פה. שימוש הלשון אצל משוררנו עשוי אפוא להשפיע על כתיבתם ועל דיבורם של בני קהילה גדולה במשך מאתיים השנים שלאחר פטירת המשורר.

אחד הדברים המעניינים בשימוש זה הוא בפנייה אל כל רובדי הלשון העברית ואף אל הארמית והעמדתם זה בצד זה, עתים דרך מיזוג מלא ועתים דרך הרכבה וצירוף, ונושא זה הוא עניינו של מאמרנו.

השימוש הנרחב בכל מקורות הספרות העברית בשימושי הלשון ובשיבוצים ספרותיים יש בו כדי להעיד על בקיאותו הרבה של המשתמש ועל למדנותו. גם הזדקקותו של רבי דוד לנושאים הלכתיים כמו בפיוטו הארוך על הלכות שחיטה מעמידה דמות של תלמיד־חכם מובהק. מקור אחר לעניין זה הוא בעדותו של רבי משה מאימרן בהקדמה למהדורת אמשטרדאם: "… ועם שידיו רב לו בכל הש״ס, ובמדרשי האגדה שפתותיו שושנים, שנה ופירש כל דבר הקשה הלא הם כתובים על ספר כמוסים באוצרותיו…״. לאמור: יש לפנינו עדות על כתבים של רבי דוד בהלכה ובאגדה שלא הגיעו לדפוס, והעד משבח את הכתבים ואת הכותב (״שפתותיו שושנים״).

תיארנו עניין זה שכן השימוש ברובדי הלשון תלוי במוחלט בהיקף ידיעותיו ובלמדנותו של המשתמש. ואם נרצה לפרט יותר נוכל להיעזר בשירי השבח, ולהבדיל בשירי המספד, שכתב רבי דוד על תלמידי־החכמים, שבהם הוא מציין את המקורות שתלמיד חכם בקי בהם: מקרא משנה ותלמוד, ספרא וספרי ותוספתא, רש״י ורבנו תם, רבנו נסים והרי״ף, הרא״ש והרמב״ם, הרשב״א, הריב״ש והארבעה טורים, כללו של דבר, המעגל המקיף של ספרות ההלכה והאגדה והפרשנות עליה.

 עניין נוסף הקובע בשימוש ברובדי הלשון הוא באופי השירה ובעיקר בז׳אנר השירי העומד לפנינו, שכן לשונו של שיר מושפעת במישרין מן המקורות שמהם יונק השיר בענייניו. למשל, שירים העוסקים בי״ג העיקרים שואבים מספרות ההגות של ימי־הביניים הן ענייני תוכן והן ענייני לשון, ובאופן דומה נוהגים שירים המבססים עצמם על הקבלה ועל ספרות הנסתר. 

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          איגרת דומה שלח חיים קאנסינו ב־30 ביולי תכ״ח (1668), ובה הפציר במרקיז די לוס ויליז להשפיע על חצר המלוכה שימנוהו לתורגמן: ראה מאמרי, ״מזכרת יוחסין לבית קאנסינו מאוראן, אסופות — ספר השנה למדעי היהדות של ״יד הרב נסים״, ב (תשמ״ח), עמי שמה-שנח.

2           

היא Mariana de Austria, אמו של יורש העצר קארלוס השני (1700-1665), שהיה בן ארבע במות אביו המלך פיליפ הרביעי. היות שהיה נער חולני ומוגבל מבחינה שכלית כונה קארלוס השני ״המכושף״ מלכותו התנהלה בידי יועצים ושרים בכירים ממונים מטעם.

Marie-Anne d'Autriche, parfois également appelée Marianne d'Autriche (en espagnol « Mariana ») (23 décembre 1634 à Vienne – 1696 à Madrid), fille aînée del’empereur Ferdinand III et de Marie-Anne d'Autriche, infante d'Espagne, était la sœur (puis la belle-mère) de l’empereur Léopold I^er du saint-Empire.

Charles II d'Espagne (Madrid, le 6 novembre 1661 – Madrid, le 1^er novembre1700), dit l’Ensorcelé. Il fut roi des Espagnes, des Indes, de Naples, deSardaigne et de Sicile, duc de Bourgogne et de Milan et souverain des Pays-Bas, entre 1665 et 1700, après la mort de son père Philippe IV d'Espagne.

Proclamé roi en 1665 à l'âge de quatre ans, sous la tutelle de sa mère Marie-Anne d'Autriche, il fut sans cesse gouverné : par sa mère, puis par Juan José d'Autriche (fils bâtard de Philippe IV), par sa femme, Marie Louise d'Orléans, et par ses ministres. La faiblesse de son pouvoir fut la cause de la décadence de lamaison de Habsbourg en Espagne. Les guerres soutenues contre la France se soldèrent par des déroutes successives : perte de la Franche-Comté suite à lapaix de Nimègue en 1678, perte du Luxembourg avec la trêve de Ratisbonne de 1684, invasion française de la Catalogne en 1691…

Charles II reçut le surnom d'« Ensorcelé » (Hechizado) car on attribuait son lamentable état physique à des influences néfastes et même diaboliques. Les mariages consanguins successifs contractés par ses ascendants royaux en sont certainement l'origine. Il resta toute sa vie une personne rachitique, malade et débile, mais aussi stérile. Sa stérilité et son incapacité à avoir un héritier fut la cause de graves conflits de succession dans les années qui précédèrent et suivirent sa mort, qui mit un terme définitif au règne de la Maison de Habsbourgsur les couronnes d'Espagne

קבוצת המכתבים פותחת ב־22 באוקטובר תכ״ז (1666), במכתבו של המושל הכללי של אוראן, המרקיז די לוס ויליז", שדיווח לחצר במדריד כי משרת התורגמן הראשי ללשון ערב נתפנתה במות יעקב קאנסינו ב־19 בספטמבר תכ״ו(1666). משרה זו היתה מוחזקת בירושה במשפחת קאנסינו כאות הוקרה על נאמנותם של בניה.

משום כך חייב היה המושל לפי שעה, למנות את חיים קאנסינו, בנו של הנפטר, אף על פי שלאמיתו של דבר חתר למנות נוצרי ספרדי למשרה. על כן נקב במכתבו למלכה העוצרת בשמותיהם של שלושה מועמדים שנראו לו מתאימים: חיים קאנסינו ושני אנשי צבא בכירים מבאי ביתו, והם: Capitan Capitan Don Diego Merino Don Diego Alonso De Angulo. נראה בעליל כי היה ברור למושל שתחילה עליו לגרש את היהודים מאוראן וכיוון שידע על כשלונות קודמיו נזהר שלא לנקוט לשון ברורה, אלא דיבר בתחילה בשבחם של המועמדים הנוצריים והיהודי כאחד.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

הראשון הידוע לנו ממשפחה זו הוא רבי סעדיה בן דנאן מגרנצ׳ה. דומה שמגירוש קנ״א באה משפחה זו למערב. אף־על־פי שאין ראיה לדבר רגליים לדבר״. על כל פנים, ר׳ סעדיה היה בפאס בשנת רכ״ח^. ומשם עבר כנראה לגרנצ׳ה. לפי מ

סלאת אלפאסיין

סורת משפחתית, בא ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה לאוראן בגירוש רנ״ב, ושם מתו הוא ואביו, רבי מימון, במגיפה של שנת רנ״ג. למשפחת בן דנאן בפאס קשר בטוח לר׳ סעדיה מגרנצ׳ה, אבל החוליה המקשרת בינם לבינו נתרופפה בינם, ויש כמה גרסות לשחזורה^..

 הערת המחבר : צ״ה אידלמן, ״חמדה גנוזה״, 1856, עמי xvn, כותב: ״ראיתי בספר היוחסין כת״י הנמצא בעיר אקספארד, כי משמד טוליטולה… ברח הר׳ מימון אבי ר״ס הגז׳… עם ריב״ש, והתשב״ץ ובאו לאלגזאיר״. וממנו שאבו כנראה טולידאנו ובךנאיים. אבל בכת״י היוחסין, היחיד שבאוקספורד, שעל פיו הוציא שנה לאחר מכן צ. פיליפובסקי את היוחסין השלם שלו, אין זכר לדברים אלה, ושם כתוב: ״ואז באו לאלגזייר ולוהראן… ור׳ מימון בר סעדיה נגאר בא לקוסטנטינה…״. נתחלף לו כנראה לאידלמן מימון בר סעדיה נגאר בסעדיה בר מימון ן׳ דנאן. אבל אף שראייתו מופרכת הרי העובדה שאנו מוצאים קשרים בין בני משפחת דוראן לבין בני משפחת ן׳ דנאן, מרמזת על קרבה מיוחדת שהיתה ביניהן, שמקורה כנראה בכד שהגיעו לאלג׳יר בצוותא. הרשב״ד נפגש בפאס עם ר׳ שלמה דוראן ומתכתב אתו (ראה: ״פאס וחכמיה״ [הע׳ 21 לעיל], ב, עמי 110) ; ר׳ סעדיה ן׳ דנאן מגראנאדה נפגש בפאס עם ר׳ שמעון דוראן בשנת רכ״ח (ראה: ר״ד עובדיה, ״קהלת צפרו״, ב, ירושלים, תשל״ה, עמי 143) ; הספר ״משיח אלמים״ של ר׳ יהודה כלאץ מאלג׳יר, שבכתב־יד, נמצא בספרייתו של רשב״ד. נראה אפוא כי יש אמת בהשערה הזאת, שבאו בשנת קנ״א למערב. ור׳ סעדיה נסע לגרנצ׳ה רק אחרי רכ״ח.

תעודה מספר 519 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל " קהלת צפרו כרך שני ".

519

מרכ׳׳ח

מ״כ בכ״י כמוהר״ר סעדיה ן׳ דנאן זלה״ה                         

שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס יע״א מעשה אירע בימי חכם אחד מהחכמים הקדמונים נ״ן ז״ל שהגמון אחד נתוכח עם החכם ואמר לו אני אראה לך מן התורה כי יש״ו הוא המשיח אף בשם רע שכניתם אליו, אמר לו החכם אמור היכן מצאתיו ויענה ההגמון ויאמר ייבוא ש׳ילה ו׳לו ר״ת יש״ו, מיד ענהו החכם עכשיו שאתה מביא ראשי תיבות אף אני אענך ממקום שבאת ואני דורש את כל המקרא בר״ת לא יסור שבט מיהודה וכו' ר״ת ל א ייסור שבט י ש מיהודה ומחוקק מבין ר״ת מום רגליו עד ר״ת רע כי יבוא שילה ולו ר״ת כישו יקהת עמים ר״ת יוד עין ישחקו עצמותיו באותה שעה שתק המין ולא מצא מענה ולבל ישכח ממני לפי שהוא כעין נבואה לכן העליתי אותו על ספר הצעיר החותם באדר השני המהודר שנת יהי מקורך ב ר ו ״ ך לפ״ק.                                     סעדיה אבן דנאן

בכתב יד רבי רפאל משה אלבאז ז״ל

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

טי׳ו. ואחר כך נתקבלה פעם אחרת על כל הקהלות יצ״ו, בכל הארבעה בתי בנסיות ביום שבת קדש י״ב יום לחדש טבת שנת הנזי׳ר לבריאת עולם. והתועלת מזאת הקבלה והקיום הוא מה שנבאר שמעכשיו היו ויהיו מקבלים עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים לדור במדינה הזאת מכאן והלאה, זאת ההסכמה בכל התנאים, ומנהגים, הכתובים בה כללי ופרטי, הכל כאשר לכל יהיה קיים ומקויים, מכאן ועד שירצו ויסכימו עפ״י כל הקהלות הנז׳ יצ״ו לבטלה. ויען כמה בני אדם מהקהלות הנז׳ יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם, והיו הולכים נעים ונדים, והם עם נשותיהם. מבלי היות להם שטרי כתובות, ואסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. ועל זה מעכשיו אותם אנשים שלא יש להם כתובה, הם מקבלים עליהם ומודים לנשותיהם, לכתוב להם כתובה כל אחד ואחד לאשתו כדת משה וישראל. וצריך להודיע שמי שנשאו עם בתולות זוזי מאתן, ומי שנשאו עם אלמנות זוזי מאה, וכן הודו לכתוב להן התוספת, ומתנה, ונדונייא, כפי האמור עפ׳׳י תנאי ומנהג הקהלות יצ״ו. אבל אם איזה אדם שלא יש לו עכשיו שטר כתובה וירצה לעשות הכתובה מחדש, כפי התנאי שהיו מתנים ביניהם הבעל ואשתו, או יכול לעשותם אפי׳ שלא יהיה כתנאי ומנהג קהלות יצ״ו. בין שבפירוש יכתוב בשטר הכתובה, והכל כפי התנאי שהתנו ביניהם ויכתבו התנאי הנזכר למטה מכתובה הנזכרת.

ט״ו. אי דיספואיס פ׳ואי ריסיבידה אוטרה ויז פור טודאס לאם קהלות יצ״ו אינלוס קואטרו בתי כנסיות ביום שבת קדש י״ב יום לחדש טבת שנת הנז״ר לבריאת עולם. איל טינור דילה קואל קונפ׳ירמסיון איס לה קי סי סיגי קי מעכשיו איראן אי פ׳ואירון מקבלים עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים לדור במדינה הזאת מכאן והלאה לה דיגיה הסכמה אי תנאי ומנהג קון לוס דיג׳וס קאפיטולוס אי קאשוש אינילייא קונטינידוס לו קואל טודו איליו סיאה קיים ומקויים מכאן אי פ׳אסטה קי פור לוס דיגיוס קהלות יצ״ו שיאה דישבאראטארה אי אנולדה. אי פור קואנטו מוג׳אס פירשונאס דילאס קהלות יצ״ו קון לאש גראנדיס צרות פשאדאש אי אנדאן נעי׳ ונדים אישטאן קרן שוש מוג׳יריש שין טיניר שטרי כתובות. ואסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. פורינדי קי מעכשיו לאש פירשונאש קי לאש נון טיינין שון מקבלים עליהם אי אוטורגב׳אן אסוס מוגייריש שטרי כתובות. קונב׳ייני אשאביר לוס קי קזארון קון בתולות זוזי מאתן. לוס קי קאזרון קון אלמנות זוזי מאה. אי אנשי מישמו לוס אוטודגארון תוספת ומתנה ונדונייא ריפיריינדושי איל דיג׳ו תנאי ומנהג הקהלות פירו קי קואל קיר פירסונא קי נון טייני אגודה שטר כתובה אי קישייר״י נואיב׳המינטי אוטורגארלה כפי התנאי פ׳ואירין מתנים ביניהם הבעל ואשתו קי לו פואידאן פ׳אזיר אאון קי נון שיאה כתנאי ומנהג הקהלות יצ״ו. טאנטו קי בפירוש דיג׳ה איניל שטר כתובה והכל כפי התנאי שהתנו ביניהם. אי שי אישקריב׳ה איל טאל תנאי אבאש׳ו אין לה דיג׳ה כתובה.

ט״ז. עוד הסכימו, שאם איזה תביעה או טענה שמהיום והלאה יולד, או איזה ספק שיהיה בין איש לאשתו, או בין יורשיהם ויורשי כל א׳ מהם. אם לא היתה או לא נמצאה שטר הכתובה שבין איש לאשתו, צריך שיחקרו ויבררו הדבר מאנשי המקום שנגמרו הנישואין אצלם, והם יבררו הדברים והתנאים שהיו ביניהם, עפ״י הסכמה ותנאי ומנהג הקהלות יצ״ו הנזכרות. ועיין בפסקי הרב יעב״ץ דפ״א.

ט״ז. עוד הסכימו קי קואל קיר תביעה או דיבאטי קי די אקי אה דילאנטי נאסיירי. או ספק אלגונו קי אובייירי בין איש לאשתו. או בין יורשיהם ויורשי כל אחד מהם. אי נון אוביירי או נון פארישיירי איל שטר כתובה קי בין איש לאשתו אוב׳יירי פסאדו פור דונדי סי אב׳יאה די דיטירמינאר איל טאל קאשו. אינטיינדאשי קי שיאה די דיטירמינאר אי דיטירמיני פור לה דיג׳ה הסכמה ותנאי ומנהג הקהלות יצ״ו הנזכרות.

עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.

י״ז. עוד הסכימו, שמהיום והלאה בכל זמן שזאת ההסכמה תהיה קיימת, שום אדם אינו יכול לגרוע מלכתוב לאשתו פחות מעשרים אוקיות כסף מחולקות, בין תוספת ומתנה ונדונייא כמנהג, מלבד מזוזי מאתן, או זוזי מאה. אבל אחר שיכתבו אלו העשרים אוקיות כמבואר. יכולים להתנות ביניהם מה שירצו, אפי׳ שלא יהיה כמנהג ותנאי הקהלות יצ"ו. בין שבפירוש יכתבהו בסוף יריעת שטר הכתובה. ובין שיכתבו בסתם בכתובה, והכל עפ״י התנאי שהתנו ביניהם החתן והכלה הנזכרים. ויכתבו התנאי הנז׳ למטה משטר כתובה המי.

י״ז. עוד הסכימו קי מכאן והלאה בכל זמן קי לה דיג׳ה הסכמה פיואירי קיימת נינגונה פירשונה נון פואידה אוטורגאר אשו מוג׳יר מינוש די וינטי אונסאש די פלאטה ריפרטידאס אין תוספת ומתנה ונדונייא כמנהג אמינוש די זוזי מאתן או זוזי מאה פירו קי לאם דיג׳אש וינטי אונסאש אנסי אוטורגאדאש פואידאן שיאיר מתנים ביניהם לוקי קיראן אאון קי נון שיאה כמנהג ותנאי הקהלות יצ״ו טאנטו קי בפירוש דיגה אין פ׳ין דיל שטר כתובה טאנטו קי סתם דיגה והכל על פי התנאי שהתנו ביניהם החתן והכלה הנז׳ אי איסקריביה איל טאל תנאי אבאש׳ו דיל דיג׳ו שטר כתובה. ועיין פסקי מהר״ר יעב׳׳ץ ד״פ ע״ב ודפ׳׳א.

י״ח. עוד הסכימו שמהיום והלאה לא יכתבו הכתובות כי אם דוקא בקלף, ולפי שהיינו מצויים אנו העדים חתומים מטה על כל הכתוב למעלה וכוי באים על החתום:

משה באלאנסי סופר. יעקב פרונטי סופר.

י״ח. עוד הסכימו קי די אקי אדילאנטי נון סי איסקריב׳אן לאס כתובות שאלב׳ו אין פורגאמינו ולפי שהיינו מצויים אנו העדים חתומים התומי מטה על כל הכתוב למעלה וכר. וחתומים בה:

משה באלאנסי סופר. יעקב פרונטי סופר.

טופס הסכמה בענין כתובה ק״ק המגורשים יצי׳ו, ומתנה, והברחה, וגביית המלוה חובו, אפילו מיתומים קטנים, ושלא לאסור את הלוה וליתן ערב.

ניסן ש״ה.

י״ט. אנו החתומים חכמי הקהלות הקדושות קהלות פ׳אס יצ״ו, נתקבצנו לישא וליתן בדברי צבור, וראינו תקנת קהלות המגורשים יצ״ו, שצריך לתקן בה קצת דברים. וזהו שנראה לנו לתקן בתקנת הנז׳. בענין הירושה, שאם תפטר האשה בחיי בעלה ותניח זרע ש״ק בן שלשים יום כדלעיל סעיף ג׳ ממנו וממנה, שיחלוק עם אותו הזרע מחצה במחצה, כל העזבון (פי׳ אעפ״י שיש לה בנים מאיש אחר לא ירשו עם בניו שממנה וכוי ב״כ מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה) ואף אם נפלו לה נכסי מלוג יחלקו גם הם. ואם לא תניח זרע ש״ק ממנו וממנה, אז יחלוק הבעל מחצה במחצה אחר שיטול מלבושיו של חול עם זרעה בכל גוונא, אפי׳ אינו מתאבל או אביה או אחיה או אחיותיה. ואם אין לה זרע ולא אב ולא אח ולא אחות. אז יהיו שני שלישי העזבון לבעל, ושליש ליורשיה ממשפחת בית אביה.

פירש מורינו החכם השלם כמה״ר אברהם עוזיאל ז״ל, בהעתקתו לתקנה זו שראינו מכתב ידו וז״ל, וכן אם יפטר הוא בחיי אשתו, תטול היא בלאות מלבושיה או שוויין, אם לא יהיו לה כי אם חדשים, וכל השאר תחלוק עם זרעו יהיה ממנה או מאשה אחרת. כל הבנים ירשו בשוה גם הבנות שלא נשאו, זולת הבכור. כי העדיפה לו התורה חלק בכורה. ואם לא יהיה לו זרע כלל תחלוק עם אביו וכוי. ולראיה, חתמנו פה אחר שנתאמתה כתובת יד החכם המפר׳ הנזכר ז״ל, מפי רבותינו נוחי נפש ז״ל, וחתום על זה החכם השלם הדיין המצויין ה״ר יעקב אבן דאנאן ז״ל. והחכם השלם הדיין המצויין כה״ר חיים עוזיאל ז״ל. והכרנו חתימת ידם, ולראיה חתמנו פה וקיים. וחתומים החכמים השלמים כמהר״ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמהר״ר יעקב אבן צור זלה״ה. וכן אם יפטר הוא בחיי האשה תטול אשתו בלאות מלבושיה, ותחלוק אשתו עם זרעו וזרעה שיהיה לה ממנו. ואם לא יהיה לה ממנו זרע, תחלוק עם זרעו אפילו אינו מתאבל, או אביו, או אחיו, או אחיותיו, מחצה במחצה. ואם אין לו זרע, ולא אב, ולא אח, ולא אחות תטול האשה שני שלישים, ויורשי הבעל שליש. וכל החלוקות הנז׳, תהיינה אחר פריעת כל החובות בין בשטר, בין בע״פ, ואפי׳ לא נמצא להם מטלטל כלל אלא קרקע, יפרעו החובות אפי׳ שבע״פ, מן הקרקע

על פי שבועתו. ועיין בפסקי מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה דף קב״ג בי. ואם יניחו בנים ובנות בלתי נשואות מעולם, תירשנה חלקים שוים עם הנזכרים.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים: 

בפרשת מוחמד יש נקודה אשר לא נתלבנה די צרכה. נראה, שבתקופה מסויימת של פעולתו השתעשע מוחמד בתקוה, שהוא הנביא, אשר עליו נאמר כי יופיע באחרית הימים לפני בוא יום הדין והנורא. הוא " חותַם הנביאים " ואולי…גם המשיח עצמו. לפיכך חשב, שבשליחותו זאת צריכים להודות בראש וראשונה היהודים, המחכים ומצפים לבואו של המשיח, משום שלפי השקפת הנוצרים המשיח כבר בא. אולם היהודים לא יכלו לראות משיח באיש, שאינו מזרע דוד ואף לא מבני ישראל, ותקות מוחמד נתבדתה.

כעבור שנתיים, בערך, אחרי בוא שליח האסלאם אל מדינה, חל במדיניותו שינוי כביר, שהיה מפנה חשוב גם בתורת האסלאם. מוחמד נוכח לדעת שהיהודים לא יכירו בו, ולכן התחיל להלחם בהם ולבטל את כל אותם הדינים, שמיועדים היו לשמש גשר בין שתי הדתות. מלחמה זו המיטה שואה על יהודי מדינה.

חלק מהם גורש ושבט אחר הובל לגרדום. מוחמד האשים את היהודים, כי הם אוכלי ריבית וכי דבקו בהם כמה וכמה מידות מגונות. בהאשמות אלה ניסה להצדיק את גירושם והמתתם. אבל כל הטענות האלה היו בדויות. אכן, היו בערב אוכלי ריבית אמיתיים – סוחרי מכּה, טַאיף ונַג'ראן – ובכל זאת הניח להם מוחמד, וגם ה " חדית " המוסלמי קבע תקנות מיוחדות לאיכרים והרשה ריבית בהערמה.

ואילו יהודי חיג'אז כמעט ולא עסקו במסחר, ולכל היותר היו מוכרים את עודף יבולם. אמנם הרבו ההיסטוריונים, ובייחוד המאוחרים, לתאר את התכשיטים, הזהב והכסף ששלו המוסלמים בח'יבר, אולם אַבו הוּרַירַה, אחד מחבריו של מוחמד, מטפח על פניהם בעדותו, שבח'יבר לא לקחו שלל כסף וזהב ובזזו רק מזון ובוסתני דקלים.

האמת היא שמוחמד לאבטח ביציבות עמדתו כל זמן שהיהודים ישבו במדינה. הם עמדו לו למכשול ולסכנה מתמדת. כי יכלו בכל עת להתחבר עם אויביו. שדותיהם ורכושם נחוצים היו לו כדי לחלקם בין ידידיו הנאמנים, שהיגרו יחד אתו ממכּה והיו סמוכים על שולחן מארחיהם. לאחר שסופקו צורכי המהגרים ולאחר שסר פחד תושבי מדינה מעל מוחמד, שוב לא היה הכרח בגירוש של היהודים משאר הנאות החג'אז, ואפר היה להסתפק בהטלת מסים כבדים מנשוא.

אמנם השלים הכליף עומר מה שהחסיר מוחמד. הוא גירש את התושבים היהודיים מרוב נאות החג'אז. אכן גם אז נשארו עדיין ישובים בכמה מקומות, והתירוץ היה שהנאות האלה אינן שייכות לחג'אז. הרבה יהודים היו שם עד המאה העשירית ואולי גם לאחר מכן, אבל הם זנחו את עבודות האדמה, כי לט יכלו לשאת את עול המסים שהעמיסו עליהם.

בימים האלה גברה השנאה ליהודים, ועקבותיה ניכרים גם בספרות הערבית. אז נוצר הסיפור על המלך היהודי במדינה שהיה מענה בתולות, גילגולה של אגדה יהודית על מלך יווני מתקופת החשמונאים שהפנוה נגד היהודים. ואולם ראוי לציין, שסופרים ערביים ומשכילים שידעו כנראה את מקור האגדה, דחו האשמה זו שחפצו להטילה על יהודי ערב.

אחרי שהיהודים הזניחו את שדותיהם וגנותיהם, היו נאות חג'אז הפוריות לערבות שוממות. המים זרמו ללא תועלת. והאדמה הפוריה והדשנה הייתה לביצות קדחת. הגיאוגרפים המוסלמים בוכים מר על חורבן חג'אז, שרוב עריו היו לנקודות ישוב זעירות וחסרות ערך.

תימא חרבה, עמק הכפרים שמם. פַדַךּ נעלמה וכעת אי אפשר למצוא אפילו את חורבותיה. בחַ'יבר, שהייתה הטוב שבכפרי החג'אז, לא יכלו אף העבדים הכושים, שהובאו לשם, להסתגל לאקלים הקטלני, ומדינה גם היא אינה אלא צל של תפארתה הקדומה. טירותיה, שהיו חוסנה ועליהן הייתה גאוותה, חרבו והפכו עיי מפולת, לאחר שמקימיהן גורשו.

 החג'אז פסק מלשמש מרכזו הרוחני של האסלאם, ומכּה ומדינה, שתי הערים הקדושות, אינן אלא מקומות של פולחן דתי. בניגוד למלומדים אחדים, שהניחו את התיאוריה על התייבשותו של חצחי האי ערב, תיאוריה שראתה התייבשות זו כָגורם שהפך את ערב למדבר שממה, הראו מלומדים אחדים את הסיבות האמיתיות שגררו אחריהן את חורבן הארץ.

עקבותיהם של מגורשי מדינה, אשר פנו לארץ ישראל, אל יריחו ואֶדרעי, נעלמו כעבור זמן קצר אחר השתקעם שם. גם על גורל שאר תושבי חג'אז היהודיים אין אנו יודעים הרבה. קורותינו בערב מתחילות באגדה. עוד במאה הקודמת התהלכו בקרב היהודים סיפורים על עשרת השבטים ובני חַ'יבר מלומדי מלחמה, החונים במדבר ערב תחת שלטון מלך יהודי, ומצפים ליום, אשר בו יצאו לעזרת אחיהם הנאנקים והנאנחים בגלות אדום המרה.

סיפורים דומים לאלה נפוצים היו כפי שמעידים התיירים, בין הערבים בחג'אז ובמדיָן. משולחים ותיירים יצאו לחפש את השבטים האבודים ומצאו את יהודי תימן, בני בניהם של יהודי חמיָר. ואמנם גם היום מצויים שם שבטים חופשיים, השוכנים בקרבת המדבר הגדול ומצפים לעלייתם לארץ ישראל.

קורות היהודים בערב, למן הידיעות המוסמכות הראשונות על ישובי הצפון ועד האחרונות עליהם, המקיפות תקופה בת אלף שנה, מצטרפות מידיעות אשר נמסרו לנו בתעודו שונות ביותר. אפשר לומר בלי הפרזה, כי לפנינו כאן כמעט כל סוגי המקורות, שמחקר ההיסטוריה העתיקה משתמש בהם.

 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

  רבי שאול לוי מורטירא.

רבי שאול לוי מורטירא, נולד בוונציה לרבי יוסף מורטירא, אשר היה מן האנוסים בספרד, בצי האי הפירניאי והצליח לברוח לאיטליה, או מה שמדויק יותר בתקופה זו, לוונציה, ושם לחזור ליהדותו. בעיר זו נולד לו בנו רבי שאול.

אין יודעים את שנת הולדתו המדויקת ואולם תלמידיו, רבי משה בכ"ר יעקב בלימוטי ורבי בנימין בכ"ר יעקב דיאש פאטו, אשר הביאו את ספרו " גבעת שאול " לדפוס, כותבים כ בבואו לאמשטרדאם היה " כבן עשרים שנה במלכו עבר עלינו לשוב אל עירו גדולה לאלוקים, וניציה זה יולד שם.

שנת בואו לאמשטרדאם ידועה לנו, כי בואו קשור בהבאת ארונו של הרופא רבי אליהו דילונה מונטלטו, רופאו של הדוכס הגדול מטוסקנה, לבקשת בתו של הדוכס מריה די מריצי, אשר נישאה למלך צרפת היינריך הרביעי. עבר רבי אליהו ( גם הוא אנוס שהתגייר שמו בגווייתו פילופה רודריגס ) לפריז.

לאחר שנתקבל תנאו שיוכל לחיות בפריז כיהודי שלם. גם לאחר מותו של היינריך נשאר רבי אליהו בפריז, וכאשר היו יוצאים למסעות, היו דואגים לכרכרות וסוים מיוחדים שיוכלו להחזיר את רבי אליהו לפני השבת אם כי לפעמים נאלץ לנסוע בשבת ופרסם על כך קונטרס הלכתי.

רבי אליהו נפטר בצרפת בעיר טור בשנת שע"ו והמלכה צוותה לחנוט את גופו, כדי שאפשר יהיה להביאו לקבר ישראל באמשטרדאם. בנו של רבי אליהו, רבי משה ודודו רבי יהושע דילונה יחד עם רבי שאול הם שטיפלו בהבאת הארון, רבי אליהו נפטר בשנת שע"ו ורבי שאול " כבן עשרים " ואם כך, הוא נולד בשנת שנ"ו.

רבי שאול קיבל את תורתו בווי ניציה עד להיותו בגיל 16 ואז יצא עם רבי אליהו שהיה קרובו לצרפת אתו היה יחד עד ליום מותו בימים בהם היו הרופאים כידוע גם למדנים גדולים. פירושו של רבי אליהו לפרק נ"ג בישעיהו שנכתב בפורטוגזית נותר בכתבי יד רבים ואף נדפס תרגומו לאנגלית.

רבי שאול הצעיר עשה רושם כה רב באמשטרדם עד שקהילת " בית יעקב " הפצירה בו להישאר בעיר " והרימוהו בחור מעם לדרוש להם על פי ה' מדי שבת בשבתו, בחרו דרכיו ויושיבוהו לראש בישיבתם רבת יעשרנה זה הים גדול ורחב ידיים ושם הפיץ מעינותיו חוצה להשקות קהילת קודש מכני עליון למרחקי ארץ " כעדות תלמידו. יחד עם רבי יוסף פרדו ורבי יצחק עוזיאל, הוא עמד בראש העדה.

השפעתו של רבי שאול הייתה גדולה על הקהילה שהתפתחה במהירות רבה ושימשה מרכז לכל האנוסים שחיפשו דרך לשוב ליהדותם. בהשפעתו נוסדו מוסדות חסד והוא כיוון את דרכיהם.

די באריוס תיאר בשירו " אגרת להולך בדרכים עקלקלות " המכוון ללא ספק לאנוס שטרם חזר ליהדות, את תלישותם של האנוסים הן מן החברה היהודית והן מן החברה הנוצרית.

 " בעיני עם אחד אינך אהוד / על שום התרחקותך ממנו / והשני, אינו רואה אותך נאמן / כי ראה אותך מעמיד פנים. לכן אין בפי המשורר אלא עצה אחת ויחידה, מן העולם הזה, תצא מנצח, אם לפני מנוחת המוות תחזור אל החופים הקדושים " עזוב את האשליות ההדורות / ואז תזכה לבטח, לאור האמת / ברקיעים היהודיים / חזור לבית אלוהים / ובלב אוהב,

ואכן רבים ובלתי פוסקים היו מאמציהם של היהודים הפורטוגלים להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות. בעדותו בפני האינקוויזיציה במדריד ב 15 במאי 1635, תיאר בפרוטרוט אסטיבאן די אריאס די פונסיקה, את הדרכים להחזירו אל דת ישראל.

סיפורי ספרד

סיפורי-עם ואנקדוטות מאוצר הפולקלור של יהודי ספרד

יצחק מוסקונה

המחלקה לקהילות בהסתדרות הציונית העולמיתתרגום עברי : רבקה ויואל שלום פרץ

EN VEZ DE INTRODUXION

Dita colexion de chicos cuentos umoristicos i anecdotas, vino como conseguensa a los estudios ke por anyos dedikimos al pasado de los djidyos de las tieras balcanicas. En varios articolos publicados en el Anuario de la organizasion cultural de los djidyos en Bulgaria i en otras revistas, objeto de investigasion fueron el orijin de los djidyos de las tieras balcanicas, sus lingua – el djudezmo, los nombres de famiya, los uzos i costumbres del puevlo, sus creensias, las fiestas i los rituales ke de eyas derivan, dedicandomos espesialmente al folclor sefardi. En este ultimo, aparte de la inestimavle saviduria popolar compuesta de verdades experimentadas en la vida, sentensias, recomendasiones i acavidos, se encuentran i munchos arcaizmos, ke recuerdan las peripesias, en el corer de los sieclos, por las cualas paso este antico puevlo, parte integrante del cual es i la famiya sefardi.

אוסף זה של אנקדוטות, סיפורי־עם ופרקי הווי המוגש לפני הקורא הוא תולדה של שנות מחקר ארוכות שהוקדשו ללימוד ההיסטוריה והמנהגים של יהודי בולגריה ככלל ושל העדה הספרדית בפרט. חלק מן החומר פורסם בזמנו על־ידי המחבר בבטאון השנתי של יהודי בולגריה.

הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, ראשיתן נעוצה עוד בתקופה הרומית והביזנטית. בסוף המאה החמש־עשרה, לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, גדלה האוכלוסיה היהודית באזור ויהודי ספרד הפכו בה לרוב. יהודי ספרד הביאו אתם את מנהגיהם המיוחדים ואת שפתם היהודית־ספרדית ומאז ועד תחילת המאה הנוכחית שלטה שפה זו ברחוב היהודי בכל ארצות הבלקן. יהודי הבלקן הושפעו רבות מן הסביבה המזרחית שהקיפה אותם והשפעה זו ניכרת הן בניבים התורכיים והבולגריים שהסתננו לתוך השפה והן במנהגים ובאורחות החיים.

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים בקורטס שהתכנס בטולידו באביב של 1480. ברם, ב־28 במאי 1480 נתקבלה ההחלטה על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים. סעיף 76 בהחלטות הקורטס קבע והביע את קו השלטון בנידון זה, כך לשונו:

כיוון שמן השיחות הממושכות (continua conversation) והחיים בצוותא של היהודים והמאורים עם הנוצרים נגרמים נזקים גדולים ואי־נעימויות, והפרוקורדורים [מורשי הערים] ביקשו מאתנו שנצווה לתקן בעניין זה, אנו מצווים ופוקדים על כל היהודים והמאורים של כל הערים, העיירות והמקומות במלכויותינו, יהיו אלה של הכתר (realengos) או שטחי בעלות (behetrias), או של המסדרים, שטחי המנזרים (abadengos), שהשכונות שלהם תהיינה נפרדות מאלה של הנוצרים, ולא תהיינה משותפות. וזאת אנו מצווים להוציא אל הפועל תוך שתי השנים הבאות, החל מן היום שבו יתפרסמו החוקים ברבים מטעם חצרנו. וכדי לקיימם בכוונתנו למנות אנשים נאמנים שיפעלו לצורך זה, בקבעם את המגרשים, הבתים והמקומות שבהם יוכלו לגור כראוי ולעסוק במקצועותיהם במגע עם הבריות: ואם במקומות האלה שייקבעו להם אין ליהודים בתי כנסת ולמאורים מסגדים, אנו מצווים על האנשים שיתמנו לשם כך שייקבעו זאת באזורים שיוחלט עליהם באותו מספר ובאותו גודל של שטחים כדי שהיהודים יוכלו לבנות בתי כנסת והמאורים מסגדים, כפי שהיו להם במקומות שאותם עזבו. והם לא יזדקקו מכאן ואילך בבתי הכנסת והמסגרים שהיו להם קודם לכן.

 וליהודים ולמאורים אנו מתירים למכור למי שיירצו את בתי הכנסת והמסגרים שעזבו מאחוריהם, להרוס אותם ולעשות בהם כפי רצונם, כדי לבנות ולהקים אותם מחדש כפי שהיה להם קודם לכן, במגרשים ובמקומות שייקבעו להם. והם יוכלו לעשות זאת בלי הפרעה כלשהי ומבלי שיהיו נתונים על כך לכל עונש או קנס. ובזאת אנו מצווים על האנשים שיתמנו לכך שיכריחו את בעלי הבתים ובעלי המגרשים ששם ייבנו בתי הכנסת, המסגדים ובתי המגורים שיימכרו אותם ליהודים ולמאורים האמורים במחירים מתקבלים על הדעת, שאותם יעריכו שני שמאים, אחד שייבחר מצד הנוצרים הנוגעים בדבר ושני שיתמנה מצד היהודים לצורכיהם ולמאורים לצורכיהם, שיתחייבו בשבועה שיישבעו לפני כן, שיעשו את הערכתם בנאמנות ובלא משוא פנים, ואם יירצו יקבלו מידע מן הפקידים, כדי שיוכלו להעריך כראוי את אשר יתבקשו לעשות.

ואם השניים לא יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, אזי אותו שליח או אותם שליחים יתכנסו עם הממונים על־ידי הצדדים ובשבועה שיישבעו שייפעלו בנאמנות ובלא משוא פנים בהערכה שיעריכו את שווי המגרשים והבתים. ואת אשר השלושה ייקבעו יקוים ואותו [סכום] ישלמו בעדם.

 ואנו מצווים על קהילות היהודים ועדות המאורים שכל אחת מהן תפעל בהפרדה זו בקפדנות וייתנו הוראה מתאימה שתוך אותו פרק זמן של שתי שנים יוציאו אל הפועל את הקמת בתיהם שהוקצו להם בהפרדה ויגורו וייחיו בהם.

 ומכאן ואילך לא יהיו להם מגורים בין הנוצרים ולא בשום מקום אחר מחוץ לאזור ולמקומות שייקבעו להם כשכונות היהודית והמאורית, תחת כפיית עונש שכל יהודי או יהודייה, מאורי או מאורית, שמכאן ואילך יימצא שהוא מתגורר מחוץ לאותם אזורים, שיאבד מעצם המעשה את רכושו, שיוחרם לטובת אוצרנו, והוא אישית יהיה נתון לחסדנו, וכל שופט יוכל לתפסו בגופו לפי סמכותו, בכל מקום שבו יימצא ויישלח אותו אסור לחצרנו, על חשבונו [של הנתפס] על מנת שאנו נעשה מצווה לעשות בו וברכושו, כפי שייראה לחסדנו. ושום התחייבויות שייעשו לטובתם אין להן ערך ולא יענו להם בכל מה שחייבים להיענות להם, ושום אדם בל יבוא אתם במגע עסקים. ואנו מצווים על אדוני הערים ומפקדיהן, העיירות והמקומות באזורי בעלויותינו, המסדרים, שטחי הבעלות (behetrias) והמנזרים שמיד יציינו ויצוו לציין כל אחד במקומו ובאחוזתו, את המקומות, הבתים והמגרשים בשביל בתי הכנסת והמסגרים והבתים הדרושים להם, באופן שבאותו פרק זמן של שתי השנים תיעשה אותה הפרדה, והיהודים והמאורים יגורו נבדלים, כל אחד במקומו שלו, תחת כפיית עונש שאותם אדונים ומפקדים יפסידו את הכספים שיגיעו להם לפי הרשום בספרינו ולפי הפריבילגיות שלנו.

בהכרעה זו נקבעה נקודת המוצא של הכתר והקורטס לקביעת קו בפוליטיקה הפנימית כלפי שני המיעוטים במלכות: היהודים והמאורים. העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים האלה. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי אפילו מבחינה מספרית בהשוואה לציבור היהודי. הציבור היהודי שסבל קשה מן ההמרות בהמון, ערכו הסגולי עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, ומה גם שעיקרו של היישוב המוסלמי היה בדרום־מזרחה של ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד. בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת והוא עצמו הפך להיות עושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

הקדמה.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחות צפיח

משפחות דאר למהראז, דאר גאגא (רארא), דאר זריוול, תאמה המיזא, מתייחסים לדאר צפיח. המשפחה הגדולה והעתיקה ״דאר צפיח״ לא מוזכרת באגרת יחס פאס, אך מוזכרת בשטר משנת תרב״ב (ספר מעלות לשלמה, עמי ז׳), ובפנקס בית דין של מ״ז ז״ל.

אהרן, משה, יצחק.

הצדיק, עניו ושפל ברך, מתהלך בתום, גומל חסדים טובים, ראש בית אב, ר׳ אהרן הכהן (המי דלמהראז) הנז׳ הניח ברכה: יהודה, יוסף, דוד.

החכם השלם, בישראל להלל, מרבה ישיבה מרבה חכמה, קנה שם טוב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הרב יהודה הכהן הנז׳ הוליד: עווישא, סאעודא.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן, מרבה להטיב, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הניח ברכה: שמואל, משה, רחמים, אהרן.

המנוח, דחיל חטאין ועביד טבין, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, מרדכי, יוסף, לוויהא, חנה, רחל, סאעודא, סתירא, זהארי, מרי.

החכם השלם, דובר צדק ומגיד מישרים, זוכה ומזכה עושה ומעשה, יקר רוח איש תבונה, הרב משה הכהן די גאגא (רארא) הוליד: יהודה, אהרן, יוסף, אליהו, מאחא, עווישא, סעידא.

המנוח, נהנה מיגיע כפיו, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, סעדיה, משה, כרמלה, אסתר, פלורא, מאחא.

איש המעלה, ישר ועניו, אוהב תורה ולומדיה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, סימה, אלגרה, סול.

הצדיק, נאמן, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: סעדיה, אהרן, לוויהא, סתירא.

המרוחם, ירא אלהים וסר מרע, מתהלך בתומו צדיק, ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: עווישא, אסתר.

הזקן החסיד, גומל חסדים, טוב לה׳ וטוב לבריות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן המי זריוול הוליד: אהרן, יהודה, יוסף, נונא, מרימא, עווישא.

הנכבד, ירא אלהים, וסר מרע, מוקיר רבנן, ר׳ אהרן הכהן, הנז׳ הוליד: שלמה, סעדיה, יחייא, דוד, ג׳ולייט, אניט, אסתר.

היקר ובר לבב, טוב וישר, בענייניו מאושר, חונן דלים, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, אהרן, יצחק, סטונא.

המרוחם, נהנה מיגיע כפיו, אוהב שלום, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, יעקב, אליהו, אברהם, עישא.

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.

בשמיעת האוזן…המכיר את מקומו, על כך מפרש הרב יעב"ץ ז"ל, המכירת את מקומו – המכיר את משפחתו ואת יחוסו עד כאן לשונו. היינו המתבונן בשורשיו ובמורשת אבותיו זוכה לעלות במעלות התורה. 

משפחת תאמר

משפחה הנקראת ע״ש צדקת גדולה, אשת חיל אם בני המשפחה, מרת תמר ז״ל.

הנכבד, היקר, טוב לה׳ וטוב לבריות, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ משה הכהן הוליד: יצחק, יעקב, סעידא.

משפחת בן אוגראבא

משפחה נכבדה המוזכרת גם באגרת יחם פאס וגם בשטר משנת תרמ״ט (דוד בן יוסף ^הנק׳ אוג׳ראבא); החסיד בעל מופתים הצדיק ר׳ יוסף בן אוגראבא זיע״א טמון בבית החיים הישן ובני הקהילה פקדו את קבר הצדיק זצוק״ל.

הזקן הצדיק, שייף עייל שייף נפיק, תמים וישר הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: משה.

הנכבד, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ משה הכהן הנז׳ הוליד: דוד, יחייא, שלום, שלמה, עווישא, פריחא, מרי.

הצדיק, אוהב שלום, אוהב את המלאכה, תם וישר, ר׳ יוסף הכהן הוליד: יעקב, דוד, מימון, סאעודא, עישא.

משטחת המיזא

יוסף, עווישא די המיזא.

הזקן הכשר, מנא דבשר, שפל ברך, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, סעידא, סתירא.

משפחת לפסוך

היקר, משכים ומעריב, נהנה מיגיע כפיו, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מכלוף הכהן דלפסון הנז׳ הוליד: יעקב, משה, אברהם, מרי, אליס, אסתר.

רחמים הכהן דלפסוך ואחיו משה (הנק׳ סבאעי).