גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה.
איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים בקורטס שהתכנס בטולידו באביב של 1480. ברם, ב־28 במאי 1480 נתקבלה ההחלטה על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים. סעיף 76 בהחלטות הקורטס קבע והביע את קו השלטון בנידון זה, כך לשונו:
כיוון שמן השיחות הממושכות (continua conversation) והחיים בצוותא של היהודים והמאורים עם הנוצרים נגרמים נזקים גדולים ואי־נעימויות, והפרוקורדורים [מורשי הערים] ביקשו מאתנו שנצווה לתקן בעניין זה, אנו מצווים ופוקדים על כל היהודים והמאורים של כל הערים, העיירות והמקומות במלכויותינו, יהיו אלה של הכתר (realengos) או שטחי בעלות (behetrias), או של המסדרים, שטחי המנזרים (abadengos), שהשכונות שלהם תהיינה נפרדות מאלה של הנוצרים, ולא תהיינה משותפות. וזאת אנו מצווים להוציא אל הפועל תוך שתי השנים הבאות, החל מן היום שבו יתפרסמו החוקים ברבים מטעם חצרנו. וכדי לקיימם בכוונתנו למנות אנשים נאמנים שיפעלו לצורך זה, בקבעם את המגרשים, הבתים והמקומות שבהם יוכלו לגור כראוי ולעסוק במקצועותיהם במגע עם הבריות: ואם במקומות האלה שייקבעו להם אין ליהודים בתי כנסת ולמאורים מסגדים, אנו מצווים על האנשים שיתמנו לשם כך שייקבעו זאת באזורים שיוחלט עליהם באותו מספר ובאותו גודל של שטחים כדי שהיהודים יוכלו לבנות בתי כנסת והמאורים מסגדים, כפי שהיו להם במקומות שאותם עזבו. והם לא יזדקקו מכאן ואילך בבתי הכנסת והמסגרים שהיו להם קודם לכן.
וליהודים ולמאורים אנו מתירים למכור למי שיירצו את בתי הכנסת והמסגרים שעזבו מאחוריהם, להרוס אותם ולעשות בהם כפי רצונם, כדי לבנות ולהקים אותם מחדש כפי שהיה להם קודם לכן, במגרשים ובמקומות שייקבעו להם. והם יוכלו לעשות זאת בלי הפרעה כלשהי ומבלי שיהיו נתונים על כך לכל עונש או קנס. ובזאת אנו מצווים על האנשים שיתמנו לכך שיכריחו את בעלי הבתים ובעלי המגרשים ששם ייבנו בתי הכנסת, המסגדים ובתי המגורים שיימכרו אותם ליהודים ולמאורים האמורים במחירים מתקבלים על הדעת, שאותם יעריכו שני שמאים, אחד שייבחר מצד הנוצרים הנוגעים בדבר ושני שיתמנה מצד היהודים לצורכיהם ולמאורים לצורכיהם, שיתחייבו בשבועה שיישבעו לפני כן, שיעשו את הערכתם בנאמנות ובלא משוא פנים, ואם יירצו יקבלו מידע מן הפקידים, כדי שיוכלו להעריך כראוי את אשר יתבקשו לעשות.
ואם השניים לא יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, אזי אותו שליח או אותם שליחים יתכנסו עם הממונים על־ידי הצדדים ובשבועה שיישבעו שייפעלו בנאמנות ובלא משוא פנים בהערכה שיעריכו את שווי המגרשים והבתים. ואת אשר השלושה ייקבעו יקוים ואותו [סכום] ישלמו בעדם.
ואנו מצווים על קהילות היהודים ועדות המאורים שכל אחת מהן תפעל בהפרדה זו בקפדנות וייתנו הוראה מתאימה שתוך אותו פרק זמן של שתי שנים יוציאו אל הפועל את הקמת בתיהם שהוקצו להם בהפרדה ויגורו וייחיו בהם.
ומכאן ואילך לא יהיו להם מגורים בין הנוצרים ולא בשום מקום אחר מחוץ לאזור ולמקומות שייקבעו להם כשכונות היהודית והמאורית, תחת כפיית עונש שכל יהודי או יהודייה, מאורי או מאורית, שמכאן ואילך יימצא שהוא מתגורר מחוץ לאותם אזורים, שיאבד מעצם המעשה את רכושו, שיוחרם לטובת אוצרנו, והוא אישית יהיה נתון לחסדנו, וכל שופט יוכל לתפסו בגופו לפי סמכותו, בכל מקום שבו יימצא ויישלח אותו אסור לחצרנו, על חשבונו [של הנתפס] על מנת שאנו נעשה מצווה לעשות בו וברכושו, כפי שייראה לחסדנו. ושום התחייבויות שייעשו לטובתם אין להן ערך ולא יענו להם בכל מה שחייבים להיענות להם, ושום אדם בל יבוא אתם במגע עסקים. ואנו מצווים על אדוני הערים ומפקדיהן, העיירות והמקומות באזורי בעלויותינו, המסדרים, שטחי הבעלות (behetrias) והמנזרים שמיד יציינו ויצוו לציין כל אחד במקומו ובאחוזתו, את המקומות, הבתים והמגרשים בשביל בתי הכנסת והמסגרים והבתים הדרושים להם, באופן שבאותו פרק זמן של שתי השנים תיעשה אותה הפרדה, והיהודים והמאורים יגורו נבדלים, כל אחד במקומו שלו, תחת כפיית עונש שאותם אדונים ומפקדים יפסידו את הכספים שיגיעו להם לפי הרשום בספרינו ולפי הפריבילגיות שלנו.
בהכרעה זו נקבעה נקודת המוצא של הכתר והקורטס לקביעת קו בפוליטיקה הפנימית כלפי שני המיעוטים במלכות: היהודים והמאורים. העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים האלה. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי אפילו מבחינה מספרית בהשוואה לציבור היהודי. הציבור היהודי שסבל קשה מן ההמרות בהמון, ערכו הסגולי עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, ומה גם שעיקרו של היישוב המוסלמי היה בדרום־מזרחה של ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד. בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת והוא עצמו הפך להיות עושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.