אלי פילו
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
אין לו גבורת אנשים
לפי התלמוד היו אבותינו אברהם ויצח
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ק עקרים והסיבה ״מפני שהקב״ה מתאוה לתפילתן של צדיקים״ (יבמות, סד ע״ב). הדבר נתן לגיטימציה לגברים עקרים.
במשנה ובתלמוד נדון נושא זה בהקשר לדין שאם אחרי עשר שנים אין לזוג צאצא, הבעל יגרש את אשתו וייתן לה כתובתה (יבמות פרק ו, משנה ו, בתלמוד דף סד, ע״א). לפי חלק מהפוסקים (כמו הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ח) אם יש ויכוח בין הבעל לאשתו, היא נאמנה להעיד שחוסר הפוריות הוא באשמתו. זו היתה עילה לאפשר לה גירושין. למרות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, אבל היא רוצה ״בנים לזקנותה״, על מנת להבטיח את קיומה במקרה שתתאלמן. במקרה כזה, גם אם הבעל מסרב, כופים אותו לגרשה, ועליו לתת לה עיקר כתובה (שם, הל׳ י). בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז:
אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת. הרמ״א: ואפילו לא שהתה י׳ שנים. וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין. ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות [האשה] אינה נאמנת [בשם המרדני] אבל המהרי״ק [ר׳ יוסף קולון] כותב: ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת – נאמנת. בספרות הרבנית נידונים מקרים בהם הבעל היה עקר, בהקשר של מתן היתר לשאת אשה נוספת או בקשר לגירושין. השאלות שעלו: אחרי כמה זמן יגרשה? האם ישלם לה כתובתה והתוספת? מה גורל הנדוניה?
את ההסתייגות הנ״ל של הרמ״א שיש בזמן הזה חצופות לכן אינה נאמנת, לא קיבלו חכמי מרוקו בצורה גורפת, אלא רק אם הייתה הוכחה שאינה אומרת אמת, כפי שכתב ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס: ״לא נהגו קדמונינו לפסוק כהך סברא [לפי סברה זו] רק כשיש קצת רגלים לדבר שאינה טוענת אמת, וכל שאין רגלים, כופין אותו לגרש״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קכז).
מי נאמן להעיד על עקרותו – האיש או האשה?
ר׳ שלמה בירדוגו, קיבל בנושא זה את הנחת הרמ״א כי ״בז
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מן הזה נשים חצופות״(׳די השב ואם למסורת׳, דף ג, ע״ב, סי׳ כ). ולכן האשה אינה נאמנת.
גם כאשד הבעל מכחיש שהוא עקר – האשה אינה נאמנת. בתשובתו של ר׳ אברהם ריוח בעיר זטאט (Setat כ־70 ק״מ דרומית מזרחית לקזבלנקה) בשנת תרצ״ו (1936) הוא מביא את סיפורה של אשה שעמדה לדין עם בעלה ואמרה כי אין לבעלה גבורת אנשים ורוצה להתגרש ״והבעל מכחישה בפניה, ואומר שהוא כאיש גבורתו, ואם רוצה להתגרש תישבע בספר תורה שכדבריה כן הוא, ואז מוכן הוא מעתה לגרשה״. החכם כותב כי בהיותו בעיר רבאט נפגש עם הרב חיים יקותיאל בירדוגו, שציטט את דברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת״, וכי מי שהוא חצוף – חשוד לשבועה, והמסקנה – גירסתו של הבעל מקובלת (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ עב).
אשה טוענת שהוא עקר בגלל מחלתו והבעל מכחישה – אינה נאמנת. בט״ו במרחשוון תרפ״א (8 בנובמבר 1920) כתבה רחל בת משה הכהן לד׳ שלמה אבן דנאן, והתלוננה כי היא נשואה לרפאל בן חסין במכנאס, ובמשך שנים הוא חולה ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ. החכם שלח לבעל הזמנה להופיע לפניו. במכתב תשובתו הכחיש האיש את דברי אשתו. החכם חושד ״שמא נתנה עיניה באחר משום איבה, ויש אומרים דבזמן הזה דיש נשים חצופות אינה נאמנת״, והיא חייבת להישבע שדיברה אמת (׳בקש שלמה׳, סי׳ לה). ר׳ רפאל אנקאווא דן בנושא זה בשתי תשובות: במקרה אחד, בו בעל נשא אשה ואין לו כוח גברא, פסק בעקבות השו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ש״כופין להוציא״, דתן לה כתובתה ללא התוספת, ואת הנדוניה שהכניסה בעת נישואיה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קט).
אם עדות האשה על עקרותו נדחתה – רשאי בעלה לשאת אשה שלישית, בתקווה שייבנה ממנה.
היו חכמים שתלו את הסיבה לחוסר הפריון באשה. כך ניתן להסיק מפסק הדין באירוע הבא:
אדם שהיה נשוי שבע שנים ולא נבנה מאשתו, רצה לשאת אשה אחרת עליה. אשתו מעכבת בעדו באומרה שכבר נשא שתי נשים ולא נבנה מהן, ״זה ודאי לאות שהמניעה ממנו, והוא עקר שאינו מוליד״. ר׳ אהרן בן חסין בן המאה ה־20 דן בנושא זה בעיר דבדו, והגיע למסקנה שיישא אשה נוספת, ״וטענת האשה מהבל תמעט, ובלבד שלא ישא עקרה וזקנה״ (׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ יד).
אך היו מקרים בהם פסקו כי האשה נאמנת. במעשה המובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, הכחיש הבעל את טענת האשה שהוא עקר, אבל היא נאמנת ובית הדין קיבל את עדותה וכפה אותו לגרשה בניגוד לרצונו. לאחר מכן נישאה לאדם אחר וילדה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ תב).
בשנת תרצ״ד (1934) דן ר׳ שאול אבן תאן בתשובה ארוכה ומנומקת בנושא זה: זוג הופיע לפני בית דינו. האשה טענה שקרוב לארבע שנים מאז שנישאה לבעלה ״ומעולם לא בא עליה כי אין לו גבורת אנשים, ואינה יכולה עוד לסבול״. הבעל הכחיש דבריה וטען ״כי הוא איש גבור חיל ושוכב עמה תמיד כדרך כל הארץ״. האשה דרשה שייבדק על ידי רופא, ובית הדין הסכים לדרישתה. אבל הרופא אמר ״כי הבחנת הביקור לא יספיק בזה״. אין אפוא הוכחה לעקרותו. בית הדין החליט שעליהם לשבת יחדיו באהבה, וחובתו לקיים עונתה, אבל ללא הועיל. היא חזרה על טענתה, והבעל בהכחשתה. עדים העידו שהוא בריא וכי ראו אותו בגבורתו. בסיכום, בית הדין קיבל את טענתה! באשר ידוע שהבעל היה נשוי קודם עם אשה אחרת, ומעולם לא זכה לצאצא. גם עם האשה הראשונה היה ארבע שנים ולא ילדה, ועתה הבעל בן חמישים ומעלה. האשה נאמנה אפוא ״שכדבריה כן הוא [אך] הואיל והוא מכחישה בטענת בריא״, היא חייבת להישבע (׳הגם שאול׳, סי׳ ה).
בדורנו פסק ר׳ יוסף שרביט שהאשה נאמנת בנושא שהובא לפניו – זוג הנשוי מעל עשרים שנה ללא ילדים. האשה טענה שאין לו גבורת אנשים, וזה י״ג שנים אינו מקיים אתה יחסי אישות. היא דרשה גירושין וויתרה על דמי הכתובה. הבעל הכחישה, וטען שלפני כמה שנים הרתה והפילה – והאשמה בה שאינה יולדת. בפסק הדין הובע אמון בגירסת האשה, ונפסק כי הוא חייב לגרשה ולשלם לה עיקר כתובה ללא התוספת, וכן להחזיר לה כל מה שהביאה בנדוניתה, ולשלם לה מזונות כל זמן שאינו מגרשה (׳ארחות יושר׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ טו).
אם כן, היו שתי גישות מנוגדות: לפי חלק מהחכמים האשה אינה נאמנת, לעומת אחרים שכתבו שהיא נאמנת ועדותה על עקרות בעלה מקובלת. עם זאת, ההנחה הייתה כי עקרות הגבר היא תופעה נדירה. כך הניח ר׳ רפאל אנקאווא:
דסתם אנשים רובם ככולם אין שם עקרות עובר עליהם וכתב הנביא ישעיה לפי פשטיה דקרא [לפי פשוטו של מקרא] ׳רני עקרה ולא ילדה׳(נד, 1) ולא כתב רוני עקר. גם בתורה ״ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה״(בראשית כה, 21) ולא אמר עקר… בודאי תליית העקרות מצד רבקה היתה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).
למרות זאת דנו ר׳ רפאל הנ״ל וחכמים אחרים במקרים בהם הגבר עקר. בתשובה לעיר אלקצר [Ksar el Kebir, במערבה של מרוקו] דן ר׳ רפאל אנקאווא בנושא זה: אדם רצה לשאת אשה אחרת, כי שהה עם אשתו ולא נבנה ממנה, והיא טוענת ״שלא ישא בתולה אלא אלמנה או גרושה״, בהנחה שזו תלד לו. כוונתה תואמת את הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד ס״ק י׳: ״נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד״. החכם מזכיר את התקנות של חכמי פאס ״זה שהתרנו למי שאין לו זרע לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים״. כלומר, המטרה של נשיאת האשה השנייה היא להביא לו צאצאים. אבל החכם התנגד לתנאי שלה שהתנתה שלא יישא בתולה ״שמעולם לא ילדה, זה שטות… והרי כל בתולות למה לא יהיו ראויות לילד וכולן בחזקת יולדות הן״.
וכך גם לשון התקנה המתירה לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה במשך עשר שנים. ואין הכוונה ״לומר הראויה היא שכבר ילדה, אלא כל הנשים בין נשאו או עדיין לא נשאו ראוים [ראויות] לבנים קרינן בהו״. הדבר בא להוציא אשה זקנה או קטנה שעדיין אינה ראויה ללדת. אולי כוונתה ״דאולי הבעל מצדו היא העקרות דאינו מוליד״ ואם ישא אשה אחרת בתולה ולא תלד לו גם כן, אולי יתלה הדבר בכך שהיא עקרה ויבוא לישא אשה שלישית. ולכן היא דורשת שיקח אשה שכבר ילדה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.
אליעזר טויטו
החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18
תיאור תולדות החינוך בקהילות היהודיות בארצות צפון-אפריקה במאות השנים האחרונות הוא משימה קשה, מפני ש״אצל יהודי המזרח כמעט שלא נמצא ספרי תקנות לבתי־הספר והת״ת או לענייני חינוך בכלל״. החוקר נאלץ להסתמך על רמזים והערות־אגב, המצויים בספרות התורנית של התקופה ובעיקר בספרי השו״ת ובספרי התקנות של הקהילות. למרות זאת, כיוון שדמותו של החינוך היהודי המסורתי נשתנתה אך מעט במשך תקופה זו באותן ארצות, על־כן נודעת חשיבות גם לעדויות בעל־פה של ראשי הקהילה וזקניה. על יסוד שני אלה-עיון בספרות השו״ת וגביית עדויות מפי זקני הדור – חיבר חיים זעפרני מונוגרפיה מקיפה בנושא שלנו.
ברשימתנו זו אנו מתכוונים לתאר סדרי חינוך והוראה בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־18. תקופה זו היתה מרכזית בתולדות יהודי מרוקו.3 בתקופה זו קמו לה לקהילה זו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה. הם עיצבו את דמותה ואת אורחות חייה של קהילתם למשך דורות אחדים, ובעצם כמעט עד דורנו אנו ממש. עיון בכתביהם ישמש אותנו בחקירתנו.״ אנו נסכם כמה מן הממצאים, העולים מן המקורות, שנדונו כבר על־ידי זעפרני ונוסיף, על יסוד עיון במקורות נוספים, הערות בתחומים שלא נסקרו באותו מחקר חשוב ושיש בהם, לדעתנו, משום תרומה להשלמת התמונה.
עיקר החינוך-בבית־הכנסת
תחילה יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין החינוך היסודי ובין החינוך בדרגות גיל גבוהות יותר. על החינוך היסודי בקהילות מרוקו אפשר לומר על דרך ההכללה מה שכתב ש׳יד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך נעשה בתוך בית־הכנסת, על־ידי בית־הכנסת ובשביל בית־הכנסת״. תמונת מצב, שיש בד, גם מעין תקנון של החינוך היסודי באותה עת, מצאנו בהכרזתו־תקנתו של הרב יעקב אבן־ צור (להלן – יעב״ץ):
בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (= כבן שש) כבר שבע (= כבן שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשא״לת (= עשיית מסרקות ברזל לעיבוד צמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים ביד עוברי עברה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב… לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו שאין לשום אחד מהאלקראשליי״ן (= בעלי מקצוע באומנות הנ״ל) ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין, ואז רשאים האומנים לשכרם ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור…
מן הדברים האלה אתה למד, כי בעוד שגיל הכניסה לבית־הספר לא היה קבוע, ומכל־מקום היה מוקדם מאוד כנראה, הרי גיל הפרישה המקובל היה בסמוך לגיל בר־מצווה, היינו בגיל 12 לערך. אישור נוסף להשערה זו מצוי בתשובה של הרב ש״י אביטבול, אשר בה הוא כותב, כי בבית־ספר מסוים לא מצא אף לא ילד אחד, שגילו מעל ל־12 שנה. במלים אחרות, חינוך חובה הקיף את כל הבנים עד גיל 12. ככל הנראה, הביקור בבית־הספר היה סדיר ותקין בדרך־כלל ורק דוחק כלכלי גרם לעתים לנשירה. מעניין להעיר כי המוזהרים מפני הישנותה של ״שערוריית״ הנשירה הם בעלי־המלאכה דווקא ולא הורי הילדים עצמם. ולא עוד אלא גם כשמגיע הילד לגיל שבו מותר להוציאו לעבודה, על בעל־המקצוע מוטלת הדאגה להמשך חינוכו. אנו משערים כי ר׳ יעב״ץ פונה לאומנים דווקא ולא להורים, הן מפני שקל יותר היה לאתר מקרים של נשירת ילדים בבית־מלאכה מאשר בבתיהם הפרטיים של הילדים והן מפני שכוחו של בית־הדין באכיפת תקנותיו היה גדול יותר כלפי האומנים מאשר כלפי הורים סתם.
תקנה זו מרמזת בדרך אגב גם על תכנית הלימודים בשלב יסודי זה: לימוד הקריאה לשם התמצאות בסידור התפילה ולשם קריאה בחומש וכן חינוך לקיום מצוות מעשיות אלמנטריות. תכנית לימודים זו היתה מכוונת להכין את הילדים לקחת חלק בחיי הקהילה, אשר התמקדו סביב בית־הכנסת. יחד עם־זה מסתבר, כי הקהילה עצמה, כגוף ממונה ומנהיג, לא ראתה את עצמה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים. הרבנים הם שנטלו על עצמם דאגה זו, מטעמים דתיים־חברתיים ברורים.
לא הוקצו מבנים מיוחדים לבתי־הספר, שכן ענייני החינוך לא היו מסורים בידי הקהל, כאמור. הלימודים התנהלו בדרך־כלל בבתי־הכנסיות. אך במקרים לא־מעטים פתחו מלמדים כיתות לימוד בבתיהם הפרטיים. אחת התשובות דנה בתלונתם של דיירי בית משותף נגד מלמד, שפתח כיתה בביתו ובכך הפריע את מנוחת דיירי החצר. הדיין פסק לטובת המלמד, בשתי הסתייגויות: (א) שתהא עינו של המלמד פקוחה על תלמידיו ״שלא יצערו את בני הבית״. במיוחד כשהוא נעדר מן הכיתה לשעה קלה ״לצורך לקנות מידי דמיכל (= משהו לאכול) לבניו ולבני ביתו״; (ב) בסידור התורנות לניקוי הבית יהא על המלמד לקבל על עצמו לפחות תורנות אחת נוספת על חובתו כדייר הבית. אגב פסק־דין זה אתה למד משהו על סדר יומו של מלמד ועל החזקת חדר הלימוד.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודי
ם, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי
עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע״י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל־ 096 15 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע״י גסטון לוט מהשירות להוראהלמנהל לחינוך ציבוריים).
בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי.
אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים "Ecoles de fils de notables". ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העולמה במרכזים הדתיים של מרוקו שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.
נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסיה האירופית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המנהל לחינוך ציבורי (DIP). מנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר Franco-israelites האוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר ;Franco-berbere הופעלו באטלס ובמישורי הדרום ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה העירונית דוברת הערבית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית. בערים אחדות כמו במוגדור פעלו בו זמנית, בית ספר אליאנס וגם בית ספר Franco-israelites.
ברית מספר 31- תפילאלת…מלאח וויע'לאן.. נסים קריספל
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח וויע'לאן
שוכן 3.7 ק"מ דרומית למלאח של ריצאני. כיום, הכניסה למלאח היא דרך חור שנפער בצד הדרומי של הקצאר. מיד עם הכניסה פ
ביתו של הבאבא סאלי
ונים ימינה והולכים עד סוף הסימטה. בפניה שמאלה מתחיל המלאח. את הסיור במלאח ערכתי בהדרכתו של מוחמד בל חוסיין שעבר את גיל הששים וזוכר את היהודים שחיו כאן. הבית הראשון הוא של גנין. הוא שוכן ליד מגדל השמירה – הבורג', הבית השני של ווילד אישועה שהיה מוכר 'כתאן׳ – בדים. אח"כ באים אולאד הדו, אולאד עיוש. מיד לאחריה ה"חאסי", – בור המים ששימש את יהודי המלאח. מיד אחריו שלושת הבתים של אולאד הדו – משפחת אמסלם, אולד עיוש ושל יחיא אל ברדעא שהיה מכין מרדעות לחמורים ולפרדות. שורת הבתים הבאה היא של בראהם זרקא עינין – אברהם עם העיניים הכחולות. שמעון ווילד אל חזאן, אחריו בא בית הכנסת. בסמוך לבית הכנסת היה ביתה של מסעודה שטיפלה באביה העיוור שקראו לו 'אישי,. לפרנסתה הייתה תופרת בגדים. ביתו של אליהו, אחריו ווילד יעקוב וביתו של מאיר ווילד אל חזאן. אחריו וויל בוחיריס, חאכי דלאיווי, דאר רחל שהייתה סוחרת. חאג' אל חמי שישב בפתח המלאח ערך לי סדר ביחס למלאכתם של תושבי המלאח.
איצחאק בן אישו – בנאי
יחייא בן אישו – פלאח
איחיא אלהביל – בנאי
אליהו בן הדו – פלאח
יאהו בוחיריס – צורף
דויד אוחיון – בנאי
מסעוד ווילד רחל – סוחר
איגו ווילד עיוש ־ בנאיאח'ו אליהו – היה נוסע לוויהראן שבאלגייר, לא ברור למה
מעיר ווילד אלחזאן – בעל חנות
שמעון אחיו – בעל חנות
אליהו אלנג'אר – נגר
אליהו דליווי – פלאח
בראהם ווילד שלום – פלאח
יאהו ווילד הדו אולאד זוהרה – פלאל
מכלוף ווילד זוהרה ־ סוחר
איFו ווילד בחיא – גזאז – גוזז צאן
בראהם זרק אלעינין פלאח
משה אוחיון – פלאח
שאשו חיייאט דלאווי – מתקין דליים מעור
יוסף ווילד הדו – פלאח
יחיא לירארי – קסאס – גוזז צאן
ווילד אישועה אינקיירי ־ צורף
בחיא אל מדידי – גוזז צאן
בניגוד לדעה הרווחת שיהודים במרוקו לא עסקו כלל בחקלאות, אנחנו פוגשים במלאח של וויעילאן יהודים שעבדו בחקלאות כשכירים אצל פלאחים מקומיים, ובפעם הראשונה גם יהודים שגזזו צאן.
תבנית הבית במלאח וויעילאן דומה לזו של מלאח ריצאני. כאן, ארבעת העמודים התומכים את התקרה, עשויים מגזעי דקל מתומנים. ביניהם חלון המחדיר אור לבית. גרם מדרגות מוביל אל הגג. הגג פונה לעבר החדרים ומטבח קטנטן. מהקומה השנייה מטפסים בגרם מדרגות המוביל אל גג נוסף. מלאח וויעילאן שוכן בתוך קצאר – מצודה ששרתה את האוכלוסייה המקומית ואת היהודים שחיו בקרבה. בניגוד למלאח של ריצאני שיועד אך ורק למגורי יהודים. הקצאר של וויעילאן מקורה כולו. כשאתה נע בסמטאותיו, אתה הולך באפלה גמורה. לפעמים נזקקים לפנס גם ביום. קירוי הסמטאות נועד להגן על הקצאר מפני השמש הקופחת של הקיץ. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע במרחב הזה של הסהרה לכדי – 50 מעלות. הסמטאות המקורות משמשות במנהרות אוויר קר והופכות את השהייה בהן בקיץ לנעימה מאוד.
בית הקברות היהודי של וויעילאן היה ביספאלאת, ובו נקברו גם יהודים שחיו במלאחים של בוזמילה ואירארה.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit
Revue des Juifs du Maroc
Presence juive au Tafilalet
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…
Apres les invasions successives des Hilaliens, des Almoravides et des Almohades, la situation des Juifs tafilaliens a evolue de facon dramatique, puisqu'ils se sont vu appliquer le statut des dhimmis (ahl adhimma):
Les" dhimmis " sont tous ceux (Chretiens, juifs…) qui, apres la conquete de leur pays par les Musulmans, conservent la vie sauve et la liberte, moyennant une taxe annuelle appelee « djiziya » (capitation). Cette taxe ne pese que sur les sujets males, puberes, libres, doues de raison et vivant en societe avec leurs coreligionnaires.
En sont exclus les enfants, les femmes, les esclaves, les indigents, les infirmes, les vieillards, les moines et les ermites. Le tributaire est place sous la sauvegarde de la loi, mais sa liberte est soumise a certaines restrictions: il ne peut monter ni a cheval, ni a dos de mulet, mais seulement sur un ane et sans selle. II ne doit pas porter de costumes trop riches, ni sortir sans la ceinture de couleur " 'zzoumar " ' qui doit le distinguer du Musulman auquel il doit le respect. Comme l'a remarque G. S. Colin a propos du fabricant d'astrolabe qu'on appelle « le dhimmi Yacob », dans les provinces marocaines, le mot " dhimmi " avait fini par se confondre avec le mot « juif».
L'application du statut de dhimmis aux luifs du Tafilalet a marque, en meme temps que le debut du declin du Judai'sme au Maroc et dans le reste du Maghreb, une ere de soumission, d'effacement des Juifs, partout meprises, exploites, gratuitement et impunement agresses, molestes, persecutes…
C'est pour ces raisons que 1'installation de l'administration francaise, a proximite du Tafilalet, a pu attirer nombre de Juifs de cette region, a franchir la frontiere marocaine, dans l'espoir d'y trouver des garanties de justice et, pour leurs enfants, de meilleures conditions de sante et de scolarisation…
D'aucuns n'ont pas manque, evidemment, d'en donner une interpretation tendancieuse :
«L'attrait des perspectives commerciales qui s'offraient desormais a leur activite, dans une region pacifiee et accueillante, explique suffisamment ce deplacement massif d'une race que ses aptitudes proverbiales au negoce rendent essentiellement instable et migratrice»
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
אבל לא ראי זה כראי זה, כפי שכבר הוסבר ועוד יוסבר להלן. אין אנו משופעים במקורות פנימיים על היהודים בקיסרות הביזאנטית ונער יספרם (מגילת אחימעץ, מסעות ר׳ בנימין מטודילה, קטעי תעודות ותשובות). בכל זאת יש להסיק מאלה המצויים בידינו, כי בדרך כלל נשמרו צורות הארגון העדתי, כפי שהן התגבשו בימי רומא. הדגשת מעמדה המכריע של ״ראשות״ הקהילה, הנתונה בידי יחיד או חבר עיר המורכב משלושה אנשים, שייתכן ונתמנו על ידי השלטון, רומזת אולי לשלטון אוליגארכי. בנוגע להרכב האוכלוסיה מציין ר׳ בנימין, כי הקהילה בארמילו (בבאלקאנים), מורכבת משלוש עדות: א. אנשי ויניציאה, פיזה וגיבואה; ב. סוהרים הבאים ממדינות שונות; ג. יציבים. לכל עדה ראש משלה, ואחד מהם קרוי פרנס.
תקנות העדה בקנדיאה, שאמנם היתה אז תחת שלטון ויניציאה ושנתקנו החל מהמאה הי״ג ועד המאה הט׳יז, מוכיחות, כי קיים היה ארגון מסודר וחוקי, שנהנה מאוטונומיה מלאה. לא רחוקה ההשערה, כי כזה היה גם המצב במרחבי ביזאנטיון. מתן זכויות למושבות הסוחרים הזרים ומגמת חיזוק האוטונומיה של גופים מאורגנים, מוסדות עירוניים וכניסייתים היה באימפריה הביזאנטית תופעה כללית, המסתמנת כבר במאה הי"א.
תלמידו האלמוני של ר׳ עובדיה מברטינורו מספר, שבאיי הים, שעל פניהם עבר בדרכו מוויניציאה לארץ־ישראל מצא קהילות גדולות ״רק לא בפאמאגוסטה״. הידיעות שמוסרים לנו ר׳ אליהו קפשאלי (״דבי אליהו״) ור׳ אליה מזרחי, על פעולתו של הרב משה קפשאלי, רבה של עדת קושטא בסוף ימי הביזאנטים ובתחילת הכיבוש העות׳מאני, המוכר על ידי שלטונות המדינה, מאשרות את העובדה של קיום ארגון עדתי מוצק. בדומה למדיניות הערביים בימי צמיחת האסלאם והתפשטותו, שלא לפגוע בארגוניהן הפנימיים של עדות החסות — היהודים והנוצרים — השלימו הכובשים העות׳מאנים עם קיומה של אוטונומיה נרחבה, שנהנו ממנה המוסדות העדתיים והדתיים — במיוחד בשטחים, שאוכלוסייתם לא היתה תורכית־מוסלמית.
נציין, שמבחינה דתית־רוהנית וארגונית עמדו הרומאניוטים בקשרים עם חכמי אשכנז — וזאת באמצעות העדות שבאיטליה הצפונית ובאיים שהיו תחת שלטון ויניציאה, ומהם קיבלו בין היתר את מנהג הסמיכה לרב ומורה הוראה. בהגיע מגורשי ספרד לערי רומליה מצאו בהן שתי עדות: הרומאניוטים והמהגרים שהגיעו מאשכנז. לגיבושן של עדות אלה גרמו ללא ספק קיומה של עדת קראים, חשובה וגדולה למדי במדינה זו. היהודים יוצאי איטליה התיישבו בדרך כלל במקומות שהיו תחת שלטון ויניציאה (ד״מ האי כרתים).
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
La creation des derniers Mellahs, dont nous venons de parler, profita aux proprietaires musulmans dont les immeubles se trouvaient d'un coup liberes d'un droit qui les grevait depuis des generations. Quant aux proprietes juives, elles furent, comme plus tard a Mogador, vendues a des prix derisoires dont beneficierent les acheteurs musulmans.
Le sultan Moulay Sliman avait fort a faire pour maintenir son autorite dans le pays qui, d'ailleurs, sera en revolte ouverte a la fin de son regne. II allait aussi supprimer la course dans ces etats, ce qui touchera surtout les gens de Rabat et de Sale. La creation des Mellahs dans ces deux villes parait ainsi comme une compensation offerte aux populations musulmanes de ces deux villes; et, a n'en pas douter, une mesure a la fois religieuse, sociale et surtout politique.
VI
La communaute juive de Mogador (ou Souira) est plus que toutes les autres communautes du Maroc celle qui meriterait, peut-etre, l'etude la plus appofondie et la plus complete. Sa courte histoire, deux siecles a peine, tant par sa diversite que parce qu'elle refletc l'etat social et politique des Juifs du Maroc, forme la synthese d'un passe anterieur a sa propre existence. Cette histoire qui reste a ecrire, sera, assurement, pleine d'enseignements. Mogador offre egalement le grand interet d'une ville ou souvent la majorite des habitants etaient des Juifs tout en etant par son intense activite commerciale, ses relations ininterrompues avee le monde exterieur, des Etats-Unis a l'Europe occidentale, le port le plus important du Maroc depuis 1765 jusqu'au debut de notre siecle.
Le site de Mogador, ou se trouvait la ville libyque de Tamusiga et son ile situee a mille metres a peine du port actuel, n'a pas cesse d'etre habite depuis l'Antiquite. Les Pheniciens y avaient fonde un comptoir au VII״ siecle avant Fere moderne. L'ile de Mogador est probablement la fameuse Cerne du Periple d'Hannon et il est defini- tivement prouve que c'est a Mogador qu'il faut situer les ils Purpuraires ou Juba II faisait fabriquer la pourpre de Getulie, celebre dans le monde romain. Ce lieu a ete visite pendant douze siecles, jusqu'au V״ siecle de l'ere moderne, par des Orientaux, Cyriotes, Pheniciens, Grecs et Byzantins qui y ont laisse des vestiges importants.
Au XI״ siecle encore, Mogador servait de port a toute la Province du Sous, c'est-a-dire a tout le Sud Marocain. En ce qui concerne le lointain passe de ces regions, nous sommes reduits a faire de simples hypotheses quand il s'agit des Juifs; mais la question merite, ici encore, d'etre reprise ailleurs pour etre examinee a fond.
Au debut du XV" siecle, les Portugais avaient contruit a Mogador line forteresse qu'ils appelerent Castello Real. Apres leur depart, l'Espagne, l'Angleterre, la France et la Hollande chercherent, les unes apres les autres, a s'en emparer et a s'etablir dans cette baie qui offre tant d'avantages. Des Juifs y etaient fixes. En 1641 , un navire hollandais visila Mogador. A ce sujet, le peintre Adrien Matham qui faisait partie du voyage nous reconte: "Les Maures de la Kasba…ont accueilli amicalement nos gens et ils nous ont envoye leur interprete, un Juif, en echange duquel, suivant leur coutume, un des notres devait rester a terre, comme otage
… Le Juif susdit nous fournit aussi du pain frais, des amandes, des raisins et des gateaux d,olives qui avaient un gout excellent… Le Juif susdit nous a donne des renseignements sur leurs mariages etc. … II est aussi a remarquer que nous avons ici trois Dimanches a celebrer chaque semaine: a savoir, celui des Maures, le Vendredi, celui des Juifs, le Samedi et le notre, le Dimanche". Quand un peu plus de cent ans plus tard, le sultan Sidi Mohammed ben Abdallah, pour faire echec a Agadir qui monopolisait le commerce eu rope en, decida de creer a Mogador le port le plus important de son empire, il y avait des Juifs qui vivaient a quelque deux mille metres au sud de l’emplacement choisi, dans le village de Diabat, sur l'Oued Ksob. II y resterent pendant une dizaine d'annees apres la fondation de la ville.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.
ניסי הקדוש
לקדושים כושר נבואה ונבואתם היתה תמיד מתקיימת: כך הצליח ר׳ פנחס הכהן להציל את הפחה של מראכש פעמים רבות כשהתנבא לפני כן שרוצים להרוג אותו; כאשר יהודי פאס היו בסכנה ושלחו שליח לר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא כדי לבקש את עזרתו, ידע כבר הקדוש את סיבת בואו של השליח. קדושים מפורסמים בכושרם הנבואי היו ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ חיים פינטו הקטן, ר׳ מנחם כהן, ר׳ ראובן אג׳ייני, ר׳ רפאל אנקאווה. מסורות רבות מספרות על כושרם של הקדושים לנבא את מותם של אנשים אחרים: ר׳ רפאל אנקאווה היה מכיר את סימני המוות, ופעם ראה אדם ברחוב, הכניסו למיטה וקרא קריאת שמע: ר׳ שלמה בן לחנס התנבא על מותו של ר׳ מסעוד נחמיאש בתוך אורווה במקום אחר, וראה את הלוויתו של ר׳ מרדכי בן־עטר בשמים. קדושים רבים התנבאו על מותם הם, והמסורות הקשורות למעמד זה חוזרות על עצמן. לרוב נפטר הצדיק ביום שישי. כאשר הוא מרגיש שהסוף קרב, מכין הצדיק את עצמו ועושה טבילה, גוזז צפורניו, לובש תכריכיו וקורא קריאת שמע. אם הוא נמצא מחוץ לבית, בשדה, מעיין עשרי לפרוץ לידו כדי שיעשה טבילה, כפי שקרה לר׳ דוד ומשה ור׳ מרדכי מול אל־עין; גם תכריכין יכולים לרדת מן השמים מוכנים עבורו, כפי שסופר על ר׳ דוד ומשה; לפעמים יורד הקדוש לבד לקבר והקבר נסגר עליו. לעיתים יש לקדושים בקשות לפני מותם. ר׳ יוסף אלמליח התנבא שימות בדמנאת וביקש שיקברו אותו שם. ר׳ יוסף באג׳איו ור׳ יוסף בךעלי נפטרו בתאביה וביקשו להיקבר בנטיפה; ר׳ יסו איבגי מת בכפר מולדתו, כפר תיזי וביקש להיקבר בתאזנאכת׳: מולאי איגגי ביקש מאנשי החברא קדישא לחפור, הכין את עצמו, והקבר נסגר עליו מעצמו! ר׳ שלמה חמיאש התנבא שקבורתו היא באיית רחאל, ליד מולאי איגגי, ולכן נסע לשם עם אשתו, ואכן שם נפטר ונקבר. ר׳ עמרם בן־דיוואן ביקש להיקבר ליד העץ הנמצא עד היום ליד קבורתו. כאשר ר׳ רפאל אנקאווה וחזן איזו התפללו לגשם לפי בקשת היהודים, ניבאו שימותו כאשר הגשם ״רד: ר׳ יחייא לחלו ביקש למות לאחר מותו של יהודי שהוא קילל, ור׳ שלמה בן־לחנס לאחר שנודע לו על מות מורו ר׳ מרדכי בן עטר.
הקדוש שולט בכוחות הטבע ושליטתו עליהם מוחלטת, גם בחייו וגם לאחר מותו. מסורות רבות מספרות על יכולתם של הקדושים לעצור את מהלך השמש. תמיד נעצרת השמש ביום שישי כדי לגמור פעולה מסוימת לפני החשיכה ולמנוע חילול שבת. במקרה אחד עצר ר׳ יהודה הלחמי את השמש ביום שישי, כדי לאפשר לשוחט יהודי למצוא את סכינו ולשחוט את העופות ליהודי הכפרים הסמוכים לפני כניסת השבת. בכל המקרים האחרים, השמש נעצרת ביום שישי כדי לאפשר לקבור את הקדוש שנפטר באותו יום, לפני כניסת השבת. כאשר נפטרה לאלה סוליכה ועקנין, המשיכה השמש להאיר עד גמר טקס ההלוויה, ואז נכנסה השבת באופן פתאומי. נס עצירת השמש קרה למספר קדושים שהתנבאו על מותם, וביניהם ר׳ אברהם אמזלג, ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, מולאי איגגי, מול אל־חאזדה אל־מנזורה, ר׳ עמרם אביחצירא, ר׳ עמרם בן־ריוואן, ר׳ רפאל הכהן, ר׳ שלמה בךלדונס, ר׳ שלמה בן־יצחק ור׳ שלמה סויסה.
הערת המחבר – בין הקדושים שהתנבאו על מותם אנו מוצאים חזן איזו, רבי יוסף אלמליח, רבי יוסף באג'איו, רבי יוסף בן עלי, רבי יוסף דהאן, רבי יחייא אלחלו, רבי יסו איבגי, רבי יצחק אביחצירא, רבי יצחק דאבילה, מולאי איגג'י מו אל־חאזרה אל־מנוורה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם אביחצירא, ר׳ עמרם בך דיוואן, ר׳ רפאל אנקאווה, ר׳ שלמה ק־יצחק, ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ שלמה חמיאש, ר׳ שלמה סויסה.
יוצא מן הכלל הוא ר׳ שלמה בן־יצחק שהתנבא שימות בחג מוסלמי.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
תחינה לעצירת מטר. שיר בן ארבע עשרה מחרוזות ומחרוזת פתיחה(מעין מדריך) בראשו, בכל מחרוזת ארבעה טורים – שלושה טורי סטרופה וטור אזור.
חריזה; א/א ב/ב/ב/א ג/ג/ג/א וכו׳.
משקל: בין תשע לאחת עשרה הברות.
כתובת: תחינה יסדתי בהעצר שמים ולא היה מטר, לתפ״ץ (= לא תקום פעמים צרה).
נועם ׳אל חי יפתח אוצרות שמים׳.
סימן: אני דוד בר אהרון חסין.
מקור: ק- ד ע״ב.
פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֱלֹהִים חַיִּים
אוֹצָרְךָ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם
אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה
מֵחַרְבוֹנֵי קַיִץ נוֹתְרָה עֲרוּמָה
5 – כְּאַיִל תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ בַצָּמָא
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמָיִם.
נוֹתְרָה אֲדָמָה בּוּקָה וּמְבֻלָּקָה
מִתְאַוֶּה וָאַיִן, מִשְׁתּוֹקְקָה
לְאֵד מִן הָאָרֶץ יַעֲלֶה וְהִשְׁקָהּ
10 – תִּשְׁתֶּה מַיִם לִמְטַר הַשָּׁמַיִם.
יָדַעְנוּ רִשְׁעֵנוּ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ
פָּסְקוּ וּמָנְעוּ הַטּוֹב מִמֶּנּוּ
וְאַתָּה ה' הַעֵדֹתָה בָּנוֹ
הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם.
דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע
15 – תֹּוצֵא הָאָרֶץ תְּגַדֵּל פֶּרַע
נִטְפֵי מַיִם מִמֶּנָּה אַל תִּגְרַע
גֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם.
וְאִם לֹא עַכְשָׁו אֱלֹהִים תּוֹשִׁיעַ
הֵן עִם אֶחָד לַמָּוֶת הִגִּיעַ
20- בּוֹכֶה וּמְבַכֶּה, מִתְפַּלֵּל, מַפְגִּיעַ
וְכַפָיו פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיִם.
- 1. פתוח תפתח: על-פי דב׳ טו, ח, יא. 3. ארץ הנשמה: על-פי יח׳ לו, לד. הנשמה: השוממה. 4. מחרבוני… ערומה: תה׳ לב, ד. הארץ נותרה ערומה מן ה 1. פתוח תפתח: על-פי דב׳ טו, ח, יא. 3. ארץ הנשמה: על-פי יח׳ לו, לד. הנשמה: השוממה. 4. מחרבוני… ערומה: תה׳ לב, ד. הארץ נותרה ערומה מן החורב ומן החום של הקיץ. 5. באייל… אליך: תה׳ מב, ב. הארץ הצחיחה צמאה למים, כאייל שעורג למים. 6. ואתה… השמים: מל״א ח, לב ועוד. 7. נותרה… ומבולקה: נחום ב, יא. בוקה… ומבולקה: מרוקנת, חורב ומן החום של הקיץ. 5. באייל… אליך: תה׳ מב, ב. הארץ הצחיחה צמאה למים, כאייל שעורג למים. 6. ואתה… השמים: מל״א ח, לב ועוד. 7. נותרה… ומבולקה: נחום ב, יא. בוקה… ומבולקה: מרוקנת, חרבה ושוממה. 8. מתאווה ואין: על־פי מש׳ יג, ד. 9. לאיד… והשקה: בר׳ ב, ו. 10. תשתה… השמים: דב׳ יא, יא. 11. ידענו רשענו: על-פי יר׳ יד, כ. 14-13. ואתה… והשמים: דב׳ ד, כו; שם ל, יט. העדות: דב׳ יא, יז: ׳ולא יהיה מטר…׳. 15-14. דשא… הארץ: בר׳ א, יא. תגדל פרע: על-פי במ׳ ו, ה. 16. נטפי… תגרע: אל תמנע מן האדמה את טיפות המים. על-פי איוב לו, כז. 17. גשם… השמים: יש׳ נה, י. 19-18. אם…הגיע: הבצורת קשה מאוד, ואם לא ירד הגשם מיד, נגיע עד לשערי מוות. 20. מפגיע: מפציר ומתפלל. 21. וכפיו… השמים: מל״א ח, נד.
דַּלִּים וּשְׁפָלִים, אֶבְיוֹנִים, עֲנִיִּים
גְּמוּלֵי חָלָב וְיוֹנְקֵי שָׂדָיִים
נוֹאֲקִים, צוֹעֲקִים, מְבַקְשִׁים מַיִם
25- מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם.
בְּקָרָאִי עַנְנֵי, יָדִי מָטָה
לָרָשׁ אֵין כֹּל, כָּלְתָה פְּרוּטָה
בֵּיתִי רֵיקָן ה',הַשְׁקִיפָה, הַבִּיטָה
מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם.
30- רַחֵם עַל הָאָרֶץ וְעַל הַבְּרִיּוֹת
עֵינֵיהֶם אֵלֶיךָ צוֹפִיּוּת תְּלוּיוֹת
אָדָם וּבְהֵמָה, עוֹפוֹת וְחַיּוּת
אֲשֶׁר תַּחַת הַשָּׁמַיִם
אֱלֹהִים, אַל תִּבְזֶה לֵב נִדְכֶּה וְנִשְׁבָּר
35- הָרִים וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָּר
גַּם יִרְעֲפוּן דֶּשֶׁן נְאוֹת מִדְבָּר
כִּי גָּדוֹל חַסְדֶּךָ מֵעַל הַשָּׁמָיִם.
הָב לַן חַיֵּי, הַב לָן מְזוֹנֵי
בְּצִדְקַת נִגְלֵיתָ אֵלָיו בַּסְּנֶה
40- טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַּעֲנֶה
אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם.
23-22. דלים…שדיים: העם בדלותו על עולליו ויונקיו. 25. מאת… השמים: בר׳ יט, כד. 26. ידי מטה: על-פי וי׳ כה, לה. ופירושו – התרוששתי. 27. לרש… כל: שמ״ב יב, ג. כלתה… פרוטה: מתוך יוקר הבצורת לא נותר כסף. על-פי סנהדרין צ״ז ע״א: ׳אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס׳. 28־29. ה׳… השמים: דב׳ כו, סו. 32-31. עיגיהס… חיות: כל בעלי החיים, אדם ובהמה, מצפים לגשם ההצלה. 34. אלוקים… ונשבר: תה׳ נא, יט. 35. הרים… בר: תה׳ סה, יד. כלומר: יתכסו בתבואה, שתצמח עם בו הגשם. 36. ירעפון… מדבר: תה׳ סה, יב. ירעפון: יזלו, יטיפו. 37. בי גדול… השמים: תה׳ קח, ה. 38. הב…מזוני: תן לנו חיים, תן לנו מזונות, על-פי מ״ק כח ע״א. 39. נגלית…בסנה: בזכות משה, על־פי שמ׳ ג, ד. בצדקת: על-פי הפיוט לתיקון הגשם ׳אל חי יפתח אוצרות שמים׳. 40. טרם… תענה: יש׳ סה, כד. 41. אלה… השמים: בר׳ ב, ד.
רַב הַעֲלִילִיהָ וּגְדוֹל הָעֵצָה
עָמָל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים פַּרְנָסָה
כִּי טַל וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אַרְצָה
45- בְּהֵחָסֵר, בְּהֵעָצֵר שָׁמָיִם.
וַיְהִי יָדֵינוּ עַד בּוֹא שֶׁמֶשׁ אֱמוּנָה
צָוְחִינַן, צָוְחִינַן וְלֵית מַשְּׁגַּח בַּנָּא
מִמַּאן דְּאִית לֵיהּ קָא בְּעֵינָא
קוֹנֶה אֶרֶץ וְשָׂמִים.
50- נָא אִם גָּדוֹל מִנְשׂא עֲוֹנִי
כְּכֶלֶב וְעוֹרֵב פַּרְנְסֵנִי
אִם הַעְלֵם תַּעֲלִים עַיִן מִמֶּנִּי
זוּלָתְךָ מִי לִי בְּשָׂמִים
חָסִין בְּטוּבוֹ מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ
55- יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יִתֵּן בְּעִתּוֹ
כָּל הָעָם יָרֹנּוּ לְקוֹל תִּתּוֹ
הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמָיִם.
- 42. רב… העצה: כינויים לקב״ה, על-פי יר׳ לב, יט. 43. עמן… פרנסה: ברכות ג ע״ב. 44. ומטר… ארצה: שמי ט, לג. 45. בהעצר שמים: מל״א ח, לה. 46. ויהי… אמונה: שמי יז, יב. כלומר: מתפללים אנו עד הערב. 48-47. צוחינן… בעינא: ׳אנו צווחים ואין משגיח בנו. ממי שיש לו אנו מבקשים׳, ועל כן אנו מקווים כי ניענה. 49. קונה… שמים: בר׳ יד, כב. ועל כן הוא כל יכול. 50. אם… עווני: בר׳ ד, יג. 51. ככלב… פרנסני: על-פי ב״ב ח ע״א: ׳פרנסני ככלב וכעורב׳. 53. מי… בשמים: תה׳ עג, כה. 54. חסין בטובו: מתוך התפילה ׳אנא בכוח׳, והוא כינוי לקב״ה. 55. יורה… בעיתו: דב׳ יא, יד. 56. כל… ירונו: וי׳ ט, כד. 56-57. לקול… בשמים: יר׳ י, יג. במחרוזת האחרונה מביע המשורר בטחונו, כי ה׳ ייענה לתפילת המבקשים על הגשמים.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת בראשית ◆ מס' 21
לאור רבותינו חכמי המערב זצ"ל◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
בראשית ברא אלהים (א, א).
הרב אברהם אסולין היו
כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל בספרו נתיבות השלום, ויש לתמוה שהרי ידוע שהשמים והארץ נבראו מאש ומים, אך עדיין לא ידענו מנין נבראו האש והמים? ותירצתי על פי מה ששמעתי ממור אבי (הרה"צ רבי דוד הלוי רבה של תעלה), שמברכין עליהם "שהכל נהיה בדברו" והוא משום שהמים נבראו ממאמרו של ה' יתברך, כמו שאמרו חז"ל (ראש השנה לב, א), "בראשית" הוא גם מאמר שנאמר (תהילים לג, ו), בדבר ה' שמים נעשו ע"כ דבריו. ומילת "אמר" בראשי תיבות היינו אש מים רוח. ללמדך
שכמו שהדיבור של האדם בנוי מרוח תחילה שיוצא מפיו, ולאחריו הדיבור ולאחר הדיבור ימצאו בפה, כך הקב"ה הוציא הדיבור ברוחו ויצאה אש ויצאו המים. נמצא כי ממילת בראשית שהיא מאמר נבראו אש ומים.
כתב הגאון החסיד רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים הקדוש, "בראשית" אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל (פסחים נד.), כי גן עדן וגיהנום נבראו קודם שנברא העולם, שהם שכר ועונש על התורה והמצוות. והוא שרמז באומרו "בראשית", כי שני דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה שהם שכר ועונש – גיהינום וגן עדן. זכה, וירא מה', נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן. ולשניהם יקרא ראשית, כי אם קדמה אחת לחברתה, לא יתייחס ראשית לאחד. הא למדת כי בדיבור אחד נבראו יחד. ועוד כתב "בראשית" – אפשר לרמוז על דרך אומרם ז"ל כי ה' ברא ארבעה עולמות, ויחסו להם שמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ורמזום בפסוק (ישעיה מג, ז), כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצירתיו אף עשיתיו. והוא שרמז כאן באומרו "בראשית". – הוא עולם הכבוד שהוא האצילות והוא יקרא ראשית לכל. "ברא"- הוא עולם הבריאה. "אלהים" – רמז לעולם היצירה, כי יש שם דינים. "את השמים ואת הארץ" – הוא עולם העשיה, כי הוא זה שמים וארץ.
ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן(א, ט).
כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (ה'תרמ"ו – ה'תשל"ו). איתא במדרש פליאה: בשעה שעלה משה רבינו ע"ה, למרום לקבל את התורה, מצאו להקב"ה כותב "יקוו המים". אמר לו: למה כתבת "יקוו המים". אמר לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקד להחרב.
ויובן על פי הזוהר הקדוש (בלק, רב, א), בזמן שבית המקדש קיים, השכינה נהנית מן הקרבן, כמו (במדבר כח, ב), את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, אבל לאחר חורבן בית המקדש, שכינת רם ונשא מן התורה, שנאמר (ישעיה נה, א), הוי כל צמא לכו למים, ואין מים אלא תורה (בבא קמא, יז), כלומר, שכינה שהיא צמאה מהעדר הקרבנות לאחר שנחרב בית במקדש, "לכו למים" שהיא התורה. ועוד שתיבת "למים" במס"ק עם האותיות והכולל עולה למנין טו"ב, "ואין טוב אלא תורה", כמ"ש בגמרא (ברכות ה), ויובן, כשראה משה רבינו ע"ה שהקב"ה כותב "יקוו המים" ואין מים אלא תורה שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: שהשכינה נהנית מן התורה, שאלו והרי הנאתך מן הקרבנות. והשיב לו הקב"ה: לפי שעתיד בית המקדש להיחרב, ואז תהיה השכינה נהנית מן התורה שהיא משולה למים.
ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם(א, כז),
יש להקשות, מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא זכר ואחר כך נקבה? נראה לפי שהאשה דברנית, אילו נבראת תחילה לא היתה יכולה להיות לבדה אפילו שעה אחת. לכן נברא זכר תחילה, כדי שאחרי כן תוכל האשה לדבר עם בעלה. וקשה, למה כל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית הם באפשרות להתקיים כמו שנבראו, ומין האנושי אינו כן? וזה לפי שהאשה נבראת מן האיש ועתה כולם יוצאים מן האשה. ונראה, לפי שעתידה אומה לבוא ויאמרו שאשה תלד בלא שום איש, ויאמרו לה שהיא אלוה, ואחת הטענות שנאמר להם, היא זו: תדעו שמה שאתם אומרים הוא שקר, ראו מה עשה יוצר העולם אלהינו אין עוד מלבדו, שאעפ"י שברא האשה מן האיש, עם כל זה הפך סדרי ימי בראשית והכל יוצאים מן האשה. ואילולי נבראה האשה תחילה היו אומרים שדבריו אמת – כמו שברא הקב"ה אשה בלא אדם, כן עתה בא האיש מן האשה בלא אדם, לכך ברא האיש תחילה (מאור החיים).
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים(ב, ד).
כתב הרב ישועה הלוי (התרע"ט), בספרו ישא ה', יש לחקור, למה הכתוב שינה. בתחילה אמר "השמים והארץ", ואח"כ אמר "ארץ ושמים"? ויתכן שבא לרמוז למה שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יב, טו), כי בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, והיינו "השמים והארץ" כסדר. ואח"כ ביום "עשות ה' אלהים", שיתף את מדת הרחמים, אז אמר "ארץ ושמים". אעפ"י שהרשעים מהפכים את מדת הרחמים שהוא השמים, לדין שהוא הארץ ומקדמים ארץ לשמים בהפך הישר והסדר, אע"פ כן ה' אלהים מרחם.
ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל(ב, טז).
כתב הגאון הרב יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה ומגדולי רבני מרוקו בספרו אוצר המכתבים (ח"א). לשון הכתוב קשה, כי מילת "לאמר" היא מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומר שכפל לו הצווי כדי לזרזו. ונראה שצווהו "לאמר", זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטווית, אם לא שנאמר על ידי בעלה שנצטווה לומר לה, ואיפה? במילת "לאמר".
לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו(ב, יח).
כתב הגאון החסיד רבי דוד אבוחצירא זצ"ל הי"ד מחכמי העיר תאפילאלת, בספרו אוהל מועד, נרמז "לא טוב היות האדם לבדו", גם בעניין לימוד התורה, דהיינו שלא טוב שיעסוק בתורה לבדו בלא חבר, שכתוב (בירמיה נ, לו), "חרב אל הבדים ונואלו", וזהו "לא טוב, לבדו", כי אם עם חבר, וקנה לך חבר, ושבכח זה זוכה האדם לכתרה של תורה ומגלין לו סודות התורה. וזהו "אעשה לו עזר כנגדו" – דהיינו, כביכול אעשה לו עזר וסיוע לזכות לכתרה של תורה, וגם השכינה שרויה ביניהם, כי אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, בכח זה החבר שכנגדו, וזהו "כגדו".
וכתב הגאון החסיד רבי שלמה אמסלם זצ"ל בספרו בני שלמה (ה'תר"מ – ה'תשכ"ג), אפשר לבאר, בהקדים מה שאמרו רז"ל (יבמות סב:), "השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה שרוי בלי תורה", וזהו שאמר הכתוב "לא טוב" שהאדם יהיה שרוי בלי טובה ובלי תורה שנקראת טוב, כמו שכתוב (משלי ד, ב), כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. וזה כשהאדם יהיה לבדו, לכן "אעשה לו עזר כנגדו". ובגמרא (שם), כי מי שאין לו אשה שרוי בלא חומה, הכוונה בלא בשלום, שנאמר (איוב לא, כד), "וידעת כי שלום אהליך", ופירש רש"י ז"ל, בזמן שיש לך אהל, ואין אהלו אלא אשתו (מועד קטן ז:), שנאמר (בדברים ה, כו), "שובו לכם לאהליכם". והנה מילת "אעשה", גימטריא שלום, ואימתי יש לאדם שלום, בזמן שיש לו "עזר כנגדו", היא האשה.
ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת(ג, ז).
קבלה ביד רבותינו (אבות דרבי נתן נוסחא א, לא), שתחילת ברייתו של אדם היו אצבעותיו רומזות למחט, ואחר שחטא נשתנו להיות כיתדות. ולפי זה, כיון שתחילתו היו אצבעותיו כמחט, בהם היה נוקב ותופר העלים זה בזה, על כן לא עשה כי אם חגורות ולא לבוש. וזאת התאנה נקראת תאנת אדם הראשון, אשר גבוהה י"ב אמות, ועלין שלה ארכן ד' אמות, ורוחבה אמה וחצי ככתוב בספר הברית. ואלו נפלאות תמים דעים אשר מפליא לעשות. (מלל אברהם אנקווא. התק"ז – התקפ"ב).
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (ו, ו).
הנה ידוע כי אהבת הבריות היא קיום העולם והעמדתו, שאם תפרוץ השנאה בין בני אדם, מעט מעט תאבד העולם. ואם כן תתבטל כוונת הבריאה, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), אשר על כן בהיות האהבה והאחדות בין בני האדם, אף אם יהיה רע לשמים חס ושלום, על כל פנים עושה נחת רוח ליוצרו בצד אחד של קיום העולם. ועל כן אמר "וינחם ה", רוצה לומר כי על חלקו יתברך דברים הנוגעים לו הוא מחל והיה לו נחמה, ואחר "כי עשה את האדם בארץ" והוא עלול לחטוא. אבל "ויתעצב אל לבו", של האדם, שלא היה להם אהבה בלבם וצריך לאבדם, ואילו היה לבם טוב ושלם איש את רעהו יעזורו, לא היה מכלם מן העולם. (דברי יוסף ניסים בן דהאן זצ"ל, התרנ"ח).
שבת שלום ומבורך,
הרב אברהם אסולין
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית מספר 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
מן המערכת
הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט.
עוד בגיליון זה נקרא בין היתר לראשונה על סוגיית הרופאים במרוקו באמצעות מחקרו של פרופ׳ אליעזר בשן, נכיר עם משה עובדיה דמויות מוגרביות מירושלים של ראשית המאה העשרים, אמנון אלקבץ חקר את תופעת ה״חמלאת די צפרו״ ומספר לנו על כך, נבחן את סוגיית ה,סלקציה״ באמצעות מאמרו של יגאל בן נון, נעיין בפיוט של רבי כליפא מלכא עם שלמה אלקיים ונקנח בסיפור יוצא מן הכלל על מעברת באר שבע מאת דן וקנין. הגיליון נפתח במאמרים על הסתלקותו של אחד מגדולי זמרי מרוקו ר׳ שלמה אמזלג הוא סמי אל מוגרבי ז״ל ועם סגירת הגיליון התבשרנו על פטירתו ללא עת של הפייטן המצוין רבי יוסף אלבז לו הוקדש שיר הספד המצטרף להספדים לדוד אטיאס ז״ל ולצדקת רחל כנאפו ז״ל שעזבו אותנו שלא בעתם.
בכבוד רב
העורך
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
מן המערכת
הגיליון הזה מציע לכם מבט על מראכש, עיר חשובה ביותר שבאורח פלא נכתב עליה מעט. די׳ר אלישבע שטרית במאמר מקיף תדבר על יחסי מראכש וסביבותיה, נסים קריספיל יספר בקצרה על ימיה הגדולים של העיר, סידניי קורקוס יכיר לנו דמות מרכזית של מראכש במאה ה-19 הרב ד״ר משה עמר ידון עמנו על סוגיית השידוכין במראכש, ושוש רוימי תכיר לנו אחת מדמויות מראכש לקינוח, נוכל לקרוא פרק המתייחס למראכש מתוך ספרו של עורך ברית ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים. ובחלק הצרפתי נוכל לקרוא על רבי יצחק דלויה ממראכש ונתוודע לאורח החיים של עשירי מראכש באמצעות יומנה של דורה קוריאט.
עוד בגיליון זה נקרא בין היתר לראשונה על סוגיית הרופאים במרוקו באמצעות מחקרו של פרופ׳ אליעזר בשן, נכיר עם משה עובדיה דמויות מוגרביות מירושלים של ראשית המאה העשרים, אמנון אלקבץ חקר את תופעת ה״חמלאת די צפרו״ ומספר לנו על כך, נבחן את סוגיית ה,סלקציה״ באמצעות מאמרו של יגאל בן נון, נעיין בפיוט של רבי כליפא מלכא עם שלמה אלקיים ונקנח בסיפור יוצא מן הכלל על מעברת באר שבע מאת דן וקנין. הגיליון נפתח במאמרים על הסתלקותו של אחד מגדולי זמרי מרוקו ר׳ שלמה אמזלג הוא סמי אל מוגרבי ז״ל ועם סגירת הגיליון התבשרנו על פטירתו ללא עת של הפייטן המצוין רבי יוסף אלבז לו הוקדש שיר הספד המצטרף להספדים לדוד אטיאס ז״ל ולצדקת רחל כנאפו ז״ל שעזבו אותנו שלא בעתם.
בכבוד רב העורך
משה עמאר
אחת מתגובות חכמי בוראכם במאה הי״ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין
העיר מראכש וחכמיה
העיר מראכש היושבת לרגלי הרי האטלס בתוך יער דקלים, נוסדה במאה הי״א. סמוך לייסודה נמצאה בה קהילה יהודית מסודרת. גורלה של הקהילה היהודית במראכש היה כגורל יהדות מרוקו כולה, גם היא תכופות סבלה מרדיפות הקנאים המוסלמים, והיו תקופות שנאסרה ישיבתם של יהודים בעיר.
רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים אשר עזבו את ספרד בגל הפרעות של שנת קנ״א (1391). הוא ביקר במראכש בשנת קנ״ג ורשם בחיבורו את התרשמותו ממצב היהודים בעיר זו2. וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו״ש בתמוז משנת רועה אב״ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת, ועברנו על שער השר המושל בעיר. והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשטתחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא״ץ אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהייתה…
מדבריו אנו שומעים, על מעמדם הירוד של היהודים בעיני הסביבה הנוכרית, ועל ההשפלה ממנה סבלו, שבמרכז העיר לאור היום, בתוך קהל ועדה, עבד כושי הרשה לעצמו ללא היסוס, להכות רב יהודי מכובד בלא שהתגרה בו; גם על אי יכולתם של בני הקהילה להגיב ולהגן על עצמם, כי אם בהכנעה ובבקשה תחינה ופיוס.
ואולם קושי השעבוד והגלות לא פגעו בתלמוד תורה ובשגשוגם של תלמידי חכמים במקום. דבר זה משתקף באמרת כנף הנפוצה במרוקו האומרת: "שאין תלמוד כמו התלמוד של חכמי מראכש". ידועים לנו שמותיהם של חכמים ושמות יצירותיהם, שפעלו בכל התקופות בעיר, וחיבוריהם מקיפים כל ענפי פרד״ס התורה.
גלי היהודים המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו בשנת רנ״ב (1492), לא פסחו על מראכש, והקהילה היהודית במראכש הפכה מרכז לשיבתם ליהדות של האנוסים. אם כי שלא בדומה לערים אחרות, בהן היו המגורשים רוב מנין ורוב בנין של הקהילה, במראכש המגורשים היו מיעוט ביחס ליהודים המקומיים. ושני קהלים התושבים והמגורשים התקיימו זה בצד זה, וכל קהל שמר על יחודו ומנהגי אבותיו.
הפריחה הרוחנית שהקיפה את יהדות מרוקו החל מהמחצית השניה של המאה הי״ז ואילך, לא פסחה על הקהילה במראכש, ובמאה הי״ח התפרסמו חכמים גדולי תורה והוראה בעיר זו. חכמי מראכש גם העמיקו לחקור בתורת הנסתר, והיו מראשי המדברים בחכמת הקבלה, ותרמו תרומה חשובה בתחום זה. ידועים חיבוריהם של הרבנים: ר' אברהם אזולאי, ר' יעקב פינטו, ר' אברהם פינטו, ועוד. רבי שלום בוזאגלו מחבר "מקדש מלך" שהוא הביאור הראשון שנדפס על ספר הזוהר, רכש את ידיעותיו בחכמת הקבלה מחכמי עיר זו. וכה כתב בהקדמתו:
ותורה מחזרת על אכסנייא שלה, ועיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים. ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא קדישא, המקובל האלקי כמוהר״ר אברהם אזולאי זלה״ה, לרב לי עשיתי, וממנו זאת החכמה למדתי ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי… ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי… הלוא הם מעלת החכם השלם המקובל האלקי כמוהר״ר יעקב פינטו יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו…
כלומר לאחר מאה וחמשים שנה מביקורו של ר' אפרים אנקאווא במראכש, נזדעזע גם ר״ש בוזאגלו ממצוקתם הקשה של יהודי העיר: עניות מרודה, היטלי מם כבדים, ורדיפות בלתי פוסקות על לא עוול בכפם; עד שהוא רואה את יכולתם להתקיים במצב זה לפלא ולנס גלוי. למרות מצבם הקשה לא פסק קול התורה מיהודי העיר, ואף הלך והתחזק. רבי שלום מעיר סאלי בא למראכש, כדי ללמוד מחכמיה את תורת הנסתר.
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
אפשרויות להתיישבות: שלילת הכבוד־העצמי
במרוצת שלושים השנים האחרונות ולמעלה מזה הוצעו הרבה והרבה תכניות, סופקו כספים ממקורות בינלאומיים ונערכו מחקרים, שהצביעו כולם על הברכות שיפיקו הפליטים הערבים אם ייקלטו בתרבויות־האחיות של הארצות הערביות המארחות. במרוצת השנים הוקיעו גופים בינלאומיים וקולות ערביים בלתי־תלויים למיניהם בפירוש את עמדתם של הערבים השוקדים על המשך ניוונם של המהגרים הערבים שנכנסו לעבודותיהם: לפרקים גם הובע צער על כך שהמדינות הערביות סוטות מן התקדים המקובל על כל העולם החופשי: להעניק לפליטים בכל פינות תבל את הכבוד העצמי של יישוב מחודש בתוך סביבה הולמת, שבה יכולים הם להיעשות אזרחים מועילי הערביות אפשרויות נרחבות למעלה מכל שיעור המבוססות על שיקומם של הפליטים, אפשרויות שיכלו לסייע בפיתוח הפוטנציאל האדיר של ארצותיהן במסגרת תכניות־הסיוע המוצעות. מומחים בינלאומיים מסרו ופירסמו הוכחות שאין חולקים עליהן, שלפיהן עתידים קליטתם ויישובם של הפליטים, אם יוגשמו בידי כלל האומות הערביות, להצמיח ברכה לא רק לפליטים הערביים אלא גם לאיזורים דלילי־האוכלוסים בתוך העולם הערבי, שזקוקים היו לתוספת כוחות־עבודה לצורך קידומם. הרבה מומחים באיזור סברו שעיראק וסוריה מתאימות מאין כמוהן ליישוב הפליטים הערבים אחד המימצאים מסוג זה היה הדו״ח שהגישה המועצה־המייעצת־לפיתוח־בינלאומי שליד הנשיא טרומן. מועצה זו, שבראשה עמד נלסון רוקלפלר, קבעה שבמסגרת פיתוח הולם תוכל עיראק לבדה לקלוט 750,000 פליטים ערבים. לדברי הדו״ח,
…ישראל [אשר] בשלוש שנות קיומה קלטה פליטים יהודים, שמספרם שווה בערך למספר הפליטים הערביים… שנמלטו מן הארצות המוסלמיות במזרח התיכון ובצפון־אפריקה, אינה יכולה לקלוט מחדש את הערבים שברחו מגבולותיה, אבל יכולה היא להציע, אף גם הציעה, את עזרתה למימון יישובם של הערבים. חבר־הלאומים צידד בשעתו בהחלפת התושבים הערבים של ארץ־ישראל בתושביהן היהודים של הארצות הערביות… וראה בכך דרך יעילה לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל. חילופים כאלה התרחשו למעשה. יישובם של הפליטים הערבים… היא פשוט הרבה יותר… בארצות הערביות.
עוד אחד מן המחקרים המוסמכים דיווח לאמור:
עיראק תוכל לתרום יותר מכל לפתרונה של בעיית הפליטים. היא תוכל לקלוט גם חקלאים. דבר זה יצמיח ברכה לפליטים ולארץ במידה שווה. בהצביעו על כך שעיראק יאה במיוחד ליישובם המחודש של פליטים, ובניגוד לטענה הערבית שהפליטים הערבים ״אינם ניתנים לתעסוקה״, הדגיש אותו מחקר כי בשנים 1951-1950 עזבו את עיראק 100,000 מיהודיה… הם השאירו פער גדול בחייה של העיר. רבים מהם היו חנוונים, אומנים או עובדי צווארון לבן, ואילו 15,000 נמנו עם בעלי-היכולת… אפשר לסתום את הפער… שוב תצמח ברכה גם לעיראק… בסיכום המחקר נאמר כי ״הארצות המארחות מן הדין שתקבלנה לידיהן במוקדם ככל האפשר את האחריות לפליטים״, וכי ״חלוקתם המחודשת של הפליטים בין הארצות האלו היא צורך ראשון במעלה״.
לדברי עוד מחקר אחד, מאת ס.ג׳ ת׳יקנס, היו לעיראק ״הסיכויים הטובים ביותר לטווח ארוך״ ליישוב הערבים מארץ-ישראל. הרברט הובר חיווה דעתו כי ״בכך תפונה ארץ־ישראל… להגירה יהודית גדולה…״
אל-בלד, יומון ערבי שהופיע בירושלים העתיקה כשהיתה בידי ירדן, הדגיש עד כמה בריחת היהודים מעיראק חשובה לערבים, שהרי ״לערך 120,000״ פליטים יהודים ברחו מבגדאד לישראל והניחו אחריהם את בתיהם ואת כל אשר להם.צלאח ג׳בר, מי־שהיה ראש־ממשלה בעיראק ומנהיג המפלגה הלאומית־ הסוציאליסטית של עיראק, אמר כי
יציאתם של 120,000 יהודים מעיראק לישראל יש בה ברכה לעיראק ולערבים הפלשתינאים משום שהיא מאפשרת למספר דומה של פליטים ערבים להיכנס לעיראק ולתפוס את הבתים היהודים שם.