בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סוד הגחלת

״הנוצרים החדשים״ התנהגו כלפי חוץ כנוצרים, אבל במחתרת, שמרו על מנהגי היהדות. הצורך בהסתרת המנהגים גרם לכן, שבמשך השנים, השתבשו המנהגים ושונו ואף הולידו מנהגים חדשים. הם הדליקו נרות-שבת בתוך כוך נסתר, כי בערב-שבת, יצאו בלשי האינקוויזיציה לבלוש אחריהם.

עד היום, הם נוהגים להדליק נרות בסתר, מכיוון שהמנהג השתרש ואינם זוכרים כבר את מקורו ודיוקו.

את ליל-הסדר, ערכו במרתפים ויש ביניהם, שעד היום מחזיקים את ההגדה על ברכיהם, כדי שאם יכנס אדם זר לחדר, יוכלו מיד להסתירה. את התפילות העבירו לילדיהם בעל-פה, אבל במשך הזמן, הן נשתכחו. משפחות אלו גילו לילדיהן שמוצאם יהודי, רק בהגיעם לגיל 13 מחשש שמא יגלו זאת לחבריהם. נתנו להם גם שני שמות, שם יהודי בו נקראו בבית ושם נוצרי כדי להשתמש בו – בחוץ. הכפייה הדתית של הכנסייה הנוצרית, לא הצליחה לחסל את היהדות לחלוטין.

נפילת האינקוויזיציה

בתקופת מלחמת נפוליאון, הפסיקו לרדוף את היהודים בספרד. בשנת 1808 ביטל יוסף בונאפארט את הגזירה גם בפורטוגל. מאותה תקופה, ניתן למצוא ריכוזים של אנוסים, שמשפחותיהם נישאו רק בינן לבין עצמן והם מתפללים בצוותא. על אנשים מפורסמים סופר, שדם יהודי זורם בעורקיהם. ביניהם ניתן למצוא גם את שפינוזה והיו גם חברי ממשלה ואנשי אצולה. אפשר למצוא היום במקומות רבים, אנשים, היודעים שהם מצאצאי האנוסים, או הנוהגים מנהגים המזכירים את מנהגי היהדות. בעיר ארבס, למשל, נוהגים התושבים ללבוש את בגדי השבת ביום השבת ולא ביום ראשון.

אבל, גם לאחר נפילת האינקוויזיציה, לא שבו היהודים הנסתרים ליהדותם המלאה, אם מתוך פחד, מתוך הרגל, או מתוך חוסר ידע-למי ולאן הם שייכים.

בשנים האחרונות, החלה התעניינות בנושא האנוסים ואם עד לאחרונה, היו כל ארכיבי האינקוויזיציה סגורים לקהל, הרי שלאחרונה מתחילים לפתוח אותם. היום מתחיל המעגל להיסגר.

צאצאי האנוסים מתחילים להתעורר ולחפש את כור – מחצבתם היהודי.

מלך ספרד מכריז על טקס, בו יבטל רשמית את צו הגירוש. 500 שנה מיום מתן צו הגירוש, השנה – 1992.

התעוררות צאצאי האנוסים כיום

על שיחות עם צאצאי האנוסים, התרשמות ממנהגיהם המיוחדים ושרידי מנהגים יהודיים ששמרו עליהם בסתר והעבירום מדור לדור מבלי להבינם, שמענו מאנשים שביקרו בריכוזים אלו, שוחחו עם האנשים והקרו את מנהגיהם.

הקדמת המחבר

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

מנתבים שהגיש לבית התפוצות

מחפשים שורשים

״למרכז דורות״ המרכז לרישום מגילות יוחסין שבבית התפוצות, מגיעים מכתבים רבים, מאנשים המחפשים שורשים משפחתיים.

דיאנה וענת העובדות שם, תרגמו עבורנו מכתבים אחדים. שמות הכותבים שמורים ״במרכז דורות״. חנה מכתבים לדוגמה –

במכתב שנשלח מסן סלוודור שבמרכז אמריקה, נכתב בין היתר: ביקרתי במוזיאון בית התפוצות בשנת 1989 ונדהמתי לגלות, ששם משפחתי הוא ממקור יהודי – עברי. אני מבקש לשלוח לי מידע, גם על שמות נוספים. בתי נולדה בשם — ונישאה למשפחת —. ילדיה רוצים לדעת, אם גם שם זה מקורו יהודי.

מדוע לא מפרסמים רשימת שמות, שהם ממקור יהודי – עברי, עבור הציבור הספרדי הדרום – אמריקאי ?

במכתב אחר שהגיע מהעיר מנאו-אמסונס שבברזיל, מבקשת הכותבת לדעת, אם היא קשורה באיזו שהיא דרך ליהדות. היא נישאה לאדם ששמו —. היא שולחת עץ-חיים ובו הפרטים שהיא יודעת על משפחתה.

במכתב שהגיע מצ׳ילי, מספרת הכותבת, שהיא נולדה למשפחה צ׳ליאנית, אבל יש כל מיני עובדות המצביעות על כך שהיא יהודיה. היא רוצה לדעת מהו מקומה האמיתי בעולם. אביה הוא פרוטסטנטי ואמה קתולית.

היא מספרת שמשפחתה שנאה יהודים והציקה לה, על שהיו לה חברים יהודים.

סבתא שלה, הייתה בתו של צרפתי ובתם נישאה לאדם בשם —. כשהייתה ילדה, אמרה לה סבתא שלה, שהשם — היה שם יהודי ספרדי.

היא הכירה יהודי ששם משפחתו — שפירושו בגרמנית זהה לפירוש בספרדית.

מה שהיא רוצה לדעת זה, אם השמות הם שמות יהודיים. כי אם כן, זה עושה אותה שלושת-רבעי יהודיה והיא רוצה לדעת אם היא יהודיה.

ועוד מכתב מצ׳ילי בו נכתב – קיבלתי את כתובת בית התפוצות בשגרירות ישראל בצ׳ילי. אני רוצה מידע אמין, אולי מרישום התושבים. מה שמעניין אותי זה שאבות אבותיו של אבי נקראו בשם —, אמי נקראה —. אני יודע שאב סבתי הגיע לצ׳ילי והתחתן עם אשה בשם —. הם עברו לבוליוויה. שם נולדה אמא של אבי. היא נישאה לאדם מספרד, זה אבי, ששמו —. הכותב מוסיף ומסביר שאביו נפטר בהיותו ילד ועם אובדן אביו, הוא איבד גם כל דרך ואפשרות, לדעת על אבות אבותיו ועבורו זה חשוב. הוא מבקש שיבינו אותו ושידעו שביבשת הרחוקה צ׳ילי, יש לב האוהב את עם ישראל.

אני חייב, כך הוא מוסיף, להרגיש את הביטחון, שבוורידים שלי זורם הדם הקדוש הזה.

הוא מבקש מה שיותר מידע על השמות ואם יש להם קשר ליהדות.

כי אני אוהב את העם הזה והאדמה הזאת. כאילו האדמה הזאת ראתה אותי נולד.

הוא מברך בסוף המכתב בשתי ברכות: בשם האלוהים שלו ובשם אלוקי ישראל.

במכתב אחר מברזיל נכתב – אני מרגיש הערצה עמוקה לאנשים שנולדו יהודים. האהבה הזאת לישראל, קושרת אותי בצורה היסטורית, לכן אני מבקש, שתבררו אם אני ממקור יהודי. השם הוא —. משפחתי היגרה בשנת 1800 מאזור הנקרא בניטו שבאיטליה לברזיל.

הייתה להם כנראה אמונה יהודית. איזו סיבה הייתה להם לאמונה הזאת ? הייתי מאוד מאושר אם הייתי מוצא שאלו שורשי והייתי מבין סוף, סוף, את מהות הרגש הקושר אותי לעם היהודי.

ובמכתב אחר שהגיע מברזיל –

אני עושה ״עץ-חיים״ של משפחתי, משפחת —. לצורך זה, אני צריך מידע מדוייק אם זה אפשרי.

אין לי כסף לנסוע אישית לישראל, לכן אני מנסה לקבל זאת בדואר. אני מבקש מידע על מקור השם. והוא מסיים בברכה אופיינית נוצרית שאלוקים ילך אתכם לכל מקום.

ובמכתב מהעיר אברה בצרפת –

בביקורי בישראל, ביקרתי במוזיאון בית התפוצות, עם הרבה עניין והתרגשות.

אמי נולדה בפורטוגל. אנחנו צאצאי המרונים, האנוסים, הנוצרים החדשים. כלומר – יהודים פורטוגזים, שבסוף המאה ה-15 הכריחו אותנו להתנצר.

אחרי הביקור שלי בבית התפוצות, הייתי מאוד רוצה לבנות את אילן היוחסין שלי.

אני זוכר את שמות אבות המשפחות שלי, אבל לא תאריכי לידה ומקומות מדוייקים. כי לפי חוק הנישואין האזרחיים בפורטוגל, שמות הנשים מלפני הנישואין, אינם נרשמים, מופיע רק שם המשפחה של הגבר לו נישאו.

מצאתי שאמא שלי, בת של משפחת — ממשפחת — ולאבא שלי קראו —. סבתא שלי —, זכורה לי רק לפי שם בעלה, וזה גם השם שאני נושא היום.

אימצתי לי גם את שם הסבתא. המרונים האנוסים, באים קרוב לוודאי מצד אמי.

קרובי משפחה של אבא שלי, הם —. מצד אמא שלי —. אלו הם שמות האנוסים.

אנא, נסו לאתר אם יש במשפחתי איזה שהוא מקור יהודי, שאני מרגיש כל כך קרוב אליו. השם — בא מהעיר אבורה בפורטוגל. השם — בא מהעיר ווילהבוים בפורטוגל.

מסתבר שיש הרבה אנשים ספרדים, שהם כבר ארבעה דורות נוצרים, אבל אומרים שהם מרגישים יהודים.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט       

רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.

אף שרובם המכריע של הפליטים עזבו בינתיים את המחנות והעדיפו אפשרויות גדולות יותר בקרב אחיהם – רבים מהם במדינות־המפרץ ברוכות־הנפט – הרי רובם לא זכו לקבל אזרחות בארצות הערביות שאליהן עברו. בלי שים לב לתרומותיהם כאזרחים ״שומרי־חוק״ בפועל, ובלי שים לב לפרק־הזמן של ישיבתם שם, בחלקם הגדול הם מופלים לרעה. כמו שאמר ערבי פלשתינאי אחד בכוויית לעורך פלדבס, ג׳יימס קוק, בי1975:

חייבים לי אזרחות. אני נמצא פה כבר קרוב ל־20 שנה ואני עזרתי ביצירת העושר הגדול של הארץ הזאת. ככה זה. פשוט, לא די שמגיעה לי האזרחות, חייבים לי אותה. פליט ערבי זה, שמצוקתו טיפוסית לרבים כל־כך, לדבריו של קוק, היה ׳׳רחוק מלקבל זאת״, אם גם אומרים שאחדים מן הערבים שעקרו מארץ־ישראל המערבית לכוויית זכו לבסוף באזרחות כווייתית. הפלשתינאים שבעיראק ״הורשו לגור בארץ אך לא לקבל אזרחות עיראקית״, אף שהארץ זקוקה לכוח־אדם והיא ״מעודדת אנשים ממדינות ערביות לעבור ולגור שם על־ידי שהיא מעניקה להם אזרחות, להוציא פלשתינאים״

במאמץ הזה קיבל העולם הערבי תמיכה מופלגת מצד האו״ם, כמו שהודה איש גלוי-לב ששימש בעבר בוועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל. וכך כתב ד״ר סאבלו דה אסקאראטֶה:

…ההצהרה החגיגית [על ״זכותם של הפליטים לשוב…״] מצד העצרת הכללית [של האו׳׳ם], והכללתה בנוסח ההחלטה מן ה-14 בדצמבר 1948, הניבו שלוש תוצאות. קודם־כל, נוצרה בימה שלא־תסולא־בפז לכל אותם יסודות פוליטיים ערביים המעוניינים להתמיד במאבק המדיני נגד מדינת־ישראל יותר מאשר לשים קץ, על-ידי נוסחת פשרה מעשית והגיונית, למצבם הטראגי של הפליטים. האמת היא שמאז נתקבלה ההחלטה… לא עשו המדינות הערביות דבר, כל־אימת שהתעוררה השאלה, פרט לכך שתקפו את ישראל… התוצאה השניה מן ההכרזה… השלימה את הראשונה – שותקה כל יזמה אפשרית מצד אלה שהיו מעדיפים לתת קדימות לא למאבק נגד ישראל אלא לפתרונה של בעיית הפליטים על־ידי נוסחת פשרה הגיונית וקונסטרוקטיבית.

ושלישית, ההצהרה והתעמולה שמסביבה יצרו בקרב הפליטים הלך־רוח המבוסס על תקוות-השווא לשוב לבתיהם, ודבר זה שיתק את שיתוף־הפעולה מצדם,… שהוא תנאי־ולא׳ יעבור אם רצוננו לפתוח דרך לפתרון מעשי!קונסטרוקטיבי כאחד לבעיה המדאיבה שלהם… …ההישג היחיד שהושג אחרי שנים של מאמץ הוא שהפליטים מקבלים מזון וקורת-גג באיזו צורה שהיא, בלי לצעוד אפילו צעד אחד בדרך לשיקומם הכלכלי והחברתי. עד כה גם השכילה התעמולה הערבית להפנות את כל תשומת־הלב לצד אחד של בעיית פליטי המזרח התיכון משל כאילו זה הצד היחיד באותה בעיה, ובכך הוסוותה המציאות הכוללת. אמת אחת מכרעת בחשיבותה, אחת מרבות שטושטשו ונדחקו לקרן-זווית, היא שמספר הפליטים היהודים שברחו מן הארצות הערביות או גורשו מהן כמוהו כמספר הפליטים הערבים מישראל וכי היהודים יצאו מתוך כורח וברחו מסכנה.

======================================================
لليهود في المغرب أولياؤهم الصالحون وولياتهم الصالحات، من ذوي الكرامات، إذ أقاموا لهم أضرحة و
خلّدوهم في مواسم وحفلات شتى اكتسبت تقليدا وصيتا مع مرور الأيام والسّنوات..
تتناسل في تراب المملكة الشّريفة مئات المزارات لأولياء اليهود، أبرزهم على الإطلاق ضريح الرابي عمران بن ديوان في قرية «أسجن»، قريبا من مدينة وزان، والرابي حاييم بينتوو في الصويرة، ولالة سوليكة ويهودا بن العطار ومنشي بن ديان وفيدال سرفاتي في فاس، وإسحاق بن شتريت وأبراهام أمسلم وإيلياهو في الدار البيضاء، ويعقوب أحكنازي، المشهور بلقب «مول الما»، في مراكشوضواحيها، وقِس على ذلك.. إلا أنّ أبرز الوليات اليهوديات هما لالة سوليكة، دفينة فاس، ومائير بار شيتات، دفينة مراكش.
تعتبر المقبرة اليهودية، الموجودة قرب القصر الملكي في فاس، من بين أقدم المقابر اليهودية بفي المغرب، حيث يوجد فيها حوالي 20 ألف قبر، إذ يعود تاريخها إلى ما بين 2000 و2500 سنة، كما تضمّ أضرحة أشهر الحاخامات الذين يحظون بقدسية لدى اليهود، ونذكر منهم الحاخام يهودا بن دحان والحاخام حاييم كوهين والحاخام فيدال سرفاتي وضريح لالة سوليكة، وأغلبهم أولياء يهود عاشوا في القرن التاسع عشر الميلادي.
تقف نساء اليهود طويلا أمام ضريح لالة سوليكة في المقبرة اليهودية في فاس ، يذرفن دموعا غزيرة على القبر، ومنهنّ من ينهار أمامه وهو يسترجع حكاية هذه الولية، التي صدر في حقها حكم الإعدام وفصِل رأسُها عن جسدها وعمرها لا يتجاوز 17 سنة..
اختلف المؤرّخون في تسمية هذه الولية اليهودية، هناك من يفضّل اسم لالة صليحة، وهناك من يطلق عليها إسم لالة زوليخة.. ولكن الرّاجح هو اسم لالة سوليكة.. لكنّ أغلب الكتابات التاريخية أجمعت على قصّة الحب التي جمعتها بشاب مسلم، وإن اختلفت في بعض الجزئيات البسيطة للقصّة.
في سنة 1817، وُلدت سليكة هاتشويل من أب وأم يهوديين يقيمان في مدينة طنجة، ترعرعت الطفلة في كنف أسرة تنشط في مجال التجارة، وحين اشتدّ عودها وأصبحت فاتنة الجمال تحولت إلى حديث المجتمع الرّجالي في طنجة، بل وارتبطت وعمرها 14 سنة بشابّ مسلم يفوقها ببضع سنوات وينتمي بدوره إلى عائلة عريقة تدعى الطاهرة.. وهو شقيق صديقة سوليكة وعلبة أسرارها.
ذات يوم، احتدم خلاف بين سوليكة وأمها التي كانت تحذرها من عواقب الزيارات المتكررة لمنزل الطاهرة.. بعد أن استنشقت نسائم علاقة ودّ تنسج في الخفاء بين العائلتين، إلا أنّ سوليكة رفضت مصادرة حقها في زيارة صديقتها، بل إنّ هذا الخلاف العائلي دفع العشيق إلى تقديم مقترَح الزواج من سوليكة شريطة التخلي عن ديانتها اليهودية واعتناق الدين الإسلامي.. لكنها رفضت تغيير ديانتها ولو اقتضى الأمر التضحية بالعشيق، الذي لم يكن ينتظر هذا الرفض، واعتقد أنّ الحب يكفي لاستبدال المعتقدات والديانات.
في ظل هذا المأزق، عمد شقيق الفتى الولهان إلى استئجار شهود قدّموا شهادة مزيفة في حق الشابة اليهودية، وحرّروا محضرا يؤكدون من خلاله معاينتهم اعتناق سوليكة الديانة الإسلامية طوعا ودون أيّ ضغط، وأنها ردّدت الشهادة، مفتاح دخول الإسلام. لكنّ هذه الأخيرة رفضت هذه التمثيلية وأصرّت على الإبقاء على دينها، وهو ما جعلها مُهدَّدة بتهمة الرّدة، على اعتبار المحضر المزور.. ولأنّ عاقبة الرّدة هي القتل فقد راسل والي مدينة طنجة السلطانَ مولاي عبد الرحمن في النازلة طالبا منه فتوى تنهي المشكلة التي هدّدت التعايش الإسلامي -اليهودي في المنطقة.. أحال السلطان القضية على قاضٍ في فاس يدعى محمد بناني، ملمّ بالشؤون الدينية، الذي لم يجد بدا لاستحلاص براءة الفتاة إلا بنفي الرّدة والقول أمام الحاضرين إنّ الإسلام هو دينها..
في صبيحة أحد أيام سنة 1834، جيء بسليكة مغلولة القدمين واليدين لتقول شهادتها أمام القاضي في حضرة السلطان. التقطت أنفاسها وصرَخت: «وُلدتُ يهودية وعشتُ يهودية، ثم سأموت يهودية.. لن أغيّر عقيدتي ولن أستبدل ديانتي حتى ولو منحوني ذهب الدّنيا كلها».. أصدر القاضي حكما يقضي بسجن سوليكة ومنعها من الأكل إلى أن تقرّ ببقائها على دين الإسلام. بينما كان اليهودي السّرفاتي يرسل لها الطعام سرا إلى السّجن.. وحين تبيّن للجميع إصرارها على الاعتقال مَهْما كلفها الأمر، تقرّر إعدامها في عيد ميلادها السابع عشر بعد ثلاث سنوات من الأسْر، وقطِع رأسها في سوق أسبوعيّ أمام الجميع.. وتقرر حرق جسدها، تنفيذا لقرار المحكمة.
وتقول الرّوايات التاريخية إنه أثناء قطع رأسها رمى اليهودي رفائيل قطعاً من الذهب في السماء، فانشغل الجميعُ بجمعها مما مكنه من سرقة الجثمان ودفنه في المقبرة اليهودية في الملاح قبل حرقه.. ليصبح مزارا يحمل اسم «الصّديقة سوليكة»، وهي الدّراما التي استلهم منها الكثير من الكتاب حكاياهم.. 

18- בר מזל וביש גדא

מספר יצחק מסס

יצחק מסס (מספר! סיפורים 18—19), נולד (1916) בטאנג׳יר. אביו, בן העדה המקומית הדוברת ערבית׳ הוא יליד מקנס, אך עבר בילדותו עם משפחתו לטאנג׳יר. שם מצא את בת זוגתו לעתיד, גם היא ילידת מקנס, שעברה עם הוריה לטאנג׳יר. בגלל סיכסוך עם ערביי המקום נאלצה המשפחה לעזוב את טאנגייר ויצחק גדל בלארוש (אל־עראיש) שבמארוקו הספרדית.

18. בר־מזל וביש־גדא

פעם היה חי איש אלמן, ולו שני בנים, שגדלו יתומים מסכנים, בלי אם. כאשר הגיעו הבנים לפרקם, הגדול היה בן 22, והקטן בן 18, חלם אביהם חלום, שבו הודיעו לו כי ימות כעבור שבעה ימים. קרא אליו האב את בניו וציווה עליהם: — כעבור כמד, ימים אמות. אנא, שימו אותי אז על סוסה ותנו לה להתקדם כרצונה, כשאתם הולכים בעקבותיה. במקום שבו תעצור הסוסה, בו תקברו אותי.

הבן הגדול לא רצה לשמוע את דברי אביו על מוות והלך לו. הבן הקטן נשאר במקום׳ כשהוא בוכה בכי מר. אמר האב לבנו הקטן:— זכור, בני! אחרי שתעשה מה שציוויתי עליך, שמע לדברי אחיך הגדול. כל מה שיגיד לך לעשות — עשה! כי אתה, בני, טוב יותר ממנו. בשום פנים ואופן אל תמרה את פיו.

כמה ימים אחרי מות אבא בא: הבן הבכור אל הצעיר ואמר לו!— אבא מת, ואתה תן לי את כל הכסף הנמצא בבית. כל מה שיש בבית תיתן לי. לא הגיב הצעיר אף במלה אחת, רק אמר:— כל הכסף שבבית שלך הוא. עברו כמה ימים, והבן הבכור חזר:— הבית הזה שלי הוא! רוצה אני למכור את הבית.

אמר הבן הצעיר:— אחי, יש אלוהים למעלה׳ תעזור לי לפחות להשיג מקום שבו אוכל לישון. אל תשאיר אותי בחוץ, אל תמכור את כל הבית.

אך הבן הגדול אמר לו ־ — בחוץ יש קצת מקום, תוכל לישון שם ואל תדבר אתי יותר!

אמר הצעיר: — אלוהים רוצה, כנראה׳ בכך. ואתה עשה כרצונך. יצא הצעיר החוצה והבכור מכר את הבית.

כעבור כמה זמן חזר הבן הגדול לעיר, וכל תושביה מפחדים ממנו ומשתח­ווים לפניו, כדי שלא יעשה להם העשיר־התקיף דבר רע. אבל בלבם הם שונאים אותו מאוד.

נכנס הבן הגדול למקום, שבו ישן האח הקטן, בחוץ׳ ואמר לו:— אחי, מה נשמע ? יש איזה סוד בינינו. תגיד לי, אחי שלי. אמרת ״יש אלוהים למעלה״, במי רוצה אלוהים ? בך או בי ? ברע או בטוב ? עגה האח הצעיר שפחד מאוד מאחיו הגדול:— אלוהים רוצה ברע. אמר האח הבכור:— צריך אני לשאול את האנשים על כך.— והוא פגה לאחד העוברים ושבים:—בוא הנה! את מי אוהב השם יותר י את הרע או את הטוב ?

האיש שפחד ממנו ענה:— השם אוהב יותר את הרע. אמר האח הבכור:— עכשיו ניצחתי. ומכיוון שאלוהים אוהב אותי, אסמא את עיני אחי.

אמר ועשה. הוא סימא את אחיו, ואת עיניו השליך החוצה. נדד האח הקטן העיוור בשדות ובמדברות וכל הזמן הוא אומר:—יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— וכך הוא היד, הולך ובוכה, הולך ומגשש באפלה.

פעם נזדמן העיוור ליער ונתקל בעץ. וביער חיות רעות לרוב ונחשים ארסיים, אבל הם לא נגעו בו לרעה, כי ענן היה הולך לפניו ואחריו ומגן עליו. שם הצעיר את ראשו בין ידיו׳ והנה הוא מוצא את עצמו לפתע על העץ, למעלה.

והיו שם שתי יונים אחיות, אחת מהן עיוורת ואחת מהן פיקחת. והאיש שומע ומבין כל הזמן את מה שהן מדברות. אמרה הפיקחת לעיוורת:— קחי עלה מאילן זה, העבירי אותו על עיניך ותתרפאי ותשובי לראות.

ובאמת, הוא שמע, כיצד נתפקחה היונה העיוורת ועפה לה. נטל גם הוא עלה מעלי העץ, שם על עיניו ואמר שלוש פעמים:— יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה! יש אלוהים למעלה!— ולפתע פתאום הוא רואה את הכול. אור־עיניו חזר אליו! חלץ הצעיר את בגדו ומילאו עלים שקטפם מעץ הפלא. אחר כך ירד ממנו ואמר בלבו:— אם אני חוזר בדרך זו, הרי אחי שם. אפנה א-פוא למקום, שבו אין איש מכירני.

הגיע הצעיר לעיר, ובה נודע לו, כי למלך יש בת צעירה, בת 22 בסך הכול. יפהפייה, אך עיוורת. והמלך הבטיח:— מי שירפא את בתי הוא יהיה חתנה׳ ועוד אוסיף לו על כך את חצי המלכות. אך אם לא יצליח האיש לרפא אותה׳ יכרתו את ראשו.

באשר שמע על כך הצעיר, הודיע לאיש שסיפר לו על כך:— אלוהים ואני נרפא את בת המלך. צחק ממנו האיש ואמר:— אין לך בגדים, אין לך כלום, וכיצד תרפא אותה ? אך הצעיר חייך ולא ענה דבר. הוא הגיע לארמון המלך, אך השומרים הכושים לא נתנו לו להיכנס. הוא הודיע:— שלחני אלוהים לכאן, והוא ואני נרפא את בת המלך.

בל הטענות היו לשווא. השומרים סירבו להכניס את הזר לארמון. אך המלך שמע את המלים המוזרות שבפי הצעיר וציווה על השומרים — הכניסוהו!

אמר הצעיר למלך: — שלחני אלוהים אליך, כדי שארפא את בתך. אם לא אצליח׳ תכרות את ראשי.

—  ומה נחוץ לך לשם ריפויה י — שאל המלך.

—  חדר אחד ומיוחד׳ שבו ניכנס רק אני והיא. כן נחוצים סיר מלא מים חמים ובגדים. יותר מזה אינני רוצה.   

כאשר נכנם הצעיר לחדר המיוחד, הוא מצא בו את בת המלך, שלא הכירה איש. אפילו את אביה לא ראתה מעולם, כי נתעוורה בהיותה תינוקת קטנה. נסגר החדר המיוחד. המלך, המלכה ואתם אנשים רבים מחכים בחוץ ואינם רואים דבר.

אמר הצעיר לבת המלך:— נשלחתי בידי אלוהים כדי לרפאך, ואתי אברהם׳ יצחק ויעקב. — ואת העלים שהיו לו שם במים החמים ואמר לה: — הגידי אחרי: אלוהים י הגידי אחרי: אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב. — היא חזרה אחריו והוא שם את פניה במים. ולפתע היא פקחה את עיניה, וראתה אותו בלבד, רק אותו. הלביש לה הצעיר את הבגדים החדשים ואת העלים שנשארו לו החביא. שניהם יצאו החוצה, ואת שמחתם של אבא ואמא אין לתאר:— בני! ילדה שלי!— קראו המלך והמלכה, והם ערכו חגיגה גדולה, ואחריה חתונה מפוארת. הצעיר נתמנה ליורש העצר.

כעבור כמה זמן אמרה הנערה לבעלה:— רוצה אני להציע לאבי שירשה לי לטייל בעיר כדי להכירה וכדי לראות בה את הכול אתך.

המלך שמע את דבריה ואמר:— מחשבה טובה ויפה הגית. — והוא העמיד לרשות הזוג הצעיר מרכבה אחת, שני סוסים ושני עבדים כושים.

מטיילים בגי הזוג, והנה הם רואים אדם אחד עולה ומטפס על ההר. הכיר הצעיר כי אין האיש המטפס במעלה ההר אלא אחיו הגדול. אמר לאשתו:— קחי את העגלה, סוס אחד ועבד כושי אחד, וחזרי הביתה• אני נשאר כאן עם כושי אחד ועם סוס אחד.

התחילה האשד. לבכות, כי פחדה מאוד:— לא! לא! אתה תברח ממני, ותעזוב אותי.

בעלה הבטיח לה:— לא! לא אברח! את אשתי, אך אני מוכרח ללכת לשם. חזרה האשד. הביתה, והאיש התקרב עם סוסו ועם עבדו אל אחיו. הכושי רצה לנגוע במטפס על ההר, אך אדונו אמר לו:— אל תיגע בו!— ואכן, לאח הגדול היתד. מחלת הצרעת, ומי שהיה נוגע בו, היה נדבק ומת. כן היה האיש עיוור לחלוטין. לא שמע הכושי את אזהרת אדונו והעלה את העיוור על הסוס. אך הם לא הספיקו להתקדם אלא מטרים אחדים בלבד, והכושי מת.

חזר הצעיר עם הסוס ועם אחיו לעיר. הוא הולך ברגל ואחיו רכוב על הסוס. ומובן שהאח הגדול לא הכיר את אחיו הצעיר. כיצד יראה, והוא עיוור י

בשובם לארמון הכניס הצעיר את אחיו לחדר שבו היתד. גרה אשתו שעה שהיתה עיוורת. אחר כך ציוה על עבדיו:— הביאו לי מים חמים ובגדים, ואל תתנו לאיש להיכנס פנימה. ולאחיו אמר:— תגיד אחרי: ה׳ אלוהי אברהם יצחק ויעקב. — והוא עשה לו כפי שעשה לאשתו.

לפתע פתאום הבריא האיש ואור עיניו חזר אליו. קרא הצעיר לאחד העבדים וציווהו להלביש את האיש שנתפקח בגדים טובים ויקרים. כן אמר לעבד:— תביא הערב את האיש הזה למקום שבו יושבים המלך וכל השרים. והאיש שהבריא היה מלא פחד, כי לא ידע מה עומד לקרות אתו הוא היה בטוח כי יהרגוהו.

בינתיים הלך הצעיר אל אשתו ואמר לד.:— בקשי נא את אביך שיזמין הערב את כל השרים למשתה. בערב באו כל המוזמנים למשתה. הם אוכלים ושותים ונהנים, והנה קם מכיסאו יורש־העצר הצעיר ופנה למלך:— עכשיו שמע נא אתה ושמעו כל הנוכחים, מה שאומר לאדם אחה — והוא ציווה להכניס פנימה את האיש שנתפקח. הביאו את האח הגדול, כשהוא לבוש בגדים יפים׳ אך הוא רועד כולו מפחד, כי אינו יודע מה יעשו לו.

קרא הצעיר אליו:— בוא הנה!— ואחר כך שאלו — מי אתה ? איך קוראים לך ? מניין אתה? היש לך אבא ? היש לך אח ?

האח הגדול ענה על כל השאלות. על השאלה האחרונה ענה:— היה לי אח קטן, אבל הוא מת

—       לא נכון! שקרן אתה!— קרא לעומתו הצעיר. כולם שומעים את דבריו והוא ממשיך:— תסתכל בי! האינך מכירני ? הרי אני אחיך הצעיר.

נרתע האח הגדול אחורנית מרוב פחד. אך הצעיר אמר לו:— אין לך מה לפחד ממני, כפי שאנשים היו מפחדים ממך! רק ענה לי עכשיו  את מי אוהב אלוהים יותר ? את הטוב או את הרע

—       את הטוב!— ענה האיש.— ואני מבקש, שתסלח לי ותמחל לי ואל תעשה לי כגמולי.

אמר הצעיר:— לא אעשה לך שום דבר רע. הרי אתה אחי׳ יוצאי אמא אחת ואבא אחד שנינו. אל תפחד.

השתחווה האח הגדול לצעיר וזה אמר לו:— לא אעשה לך שום דבר רע, כי אבא זכרו לברכה ציווה שלא נתקוטט בינינו. — והוא קרא לאחד העבדים וציווה לתת לאחיו כסף וזהב ובית, ולשלח אותו מן העיר׳ כדי לא לראות יותר את פניו.

גירשו את האח הגדול מן העיר, והצעיר נשאר בה עם אשתו. ושניהם חיו חיי אושר, שמחה ונחת.

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

במקום פתיחה להפרדה.

לימים, ועל אף עלייתו של קונסטאנטינוס הגדול 311 – 377, שביקש לכוף על יהודי הקיסרות את שלטון הצלב, בא צו הסובלנות, שניתן במילאנו בשנת 313 והעניק לכל הנתינים הרומיים, והיהודים בכללם, את הזכות להטיף לדת אשר בחרו.

בשנת 325 עשתה ועדת ניקיאה את הצעדים הראשונים לכינונה של הנצרות כדת המדינה. היהודים הורחקו בהדרגה מן החיים האזרחיים ונדחקו לכעין שמורה, בה היו רשאים להתקיים.

הקיסרים הנוצרים שללו מהם את הזכות לעשות נפשות ולגייר עובדי כוכבים; נאסרו עליהם אי אלה חוזים בקשר לעבדים לא יהודים, לחפצי פולחן נוצריים, לעסקאות במקרקעין, שהוקדשו לפולחן הנוצרי ( כנסיות, בתי קברות וכו… )

נאסר עליהם לקנות אל להעביד עבדים נוצרים הוגבלה זכותם לערוך צוואות או לקבל ירושות; בוטלה האוטונומיה המשפטית שלהם, שעד אז התבססה על התורה של משפט הבוררות; לבסוף, נאסר עליהם לשלוח מנחה תרומות ומעשרות לירושלים.

לחוקי הפליה אלה נתלוה פולמוס אנטי יהודי, בו היו המסיתים הארסיים ביותר טרטוליאנוס, קיפריאנוס הקדוש, אמברוזיוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש, יחד עם הקדוש יוחנן כריסוסטומוס.

ההגזמות המשולהבות שבדבריהם מעידות לפחות על חיותה של היהדות, ששמרה על כוחה בצפון אפריקה, אף שגם ההטפה הנוצרית זכתה להצלחה בקרב המוני הברברים, עד לניצחונו של האסלאם.

ברור שקרת חדשת, בירתה הנוצרית של צפון אפריקה, הייתה אחת הזירות הנסערות ביותר לפולמוס הנזעם, בו ניצבו זה כנגד זו, שתי אחיות, שהפכו להיות שונאות בנפש למשך דורות. היהדות שעמדה נגד הקיסרות הרומית והן נגד הקתוליות הרומית, נראתה לשלטונות של הפרובינציות האפריקאיות בחינת " גוף זר ועוין, שאינו ניתן לעיכול "

המאבק נעשה חשאי יותר, קשוח יותר : רגליהם של היהודים נדחקו בהדרגה מכל המשרות הציבוריות, ואילו המסים, שגבה הפרימַט, העשירו את אוצר המדינה. חוקים מיוחדים הגבילו את הזכות לבנות בתי כנסת ואפילו לתקנם. פעמים ניתן צו להפכם לכנסיות.

בטיפאסה ( עיר באלג'יריה ) הוקדש בית הכנסת בראשית המאה הרביעית לפולחן הנוצרי והפך להיות כנסיה סלסה הקדושה. מדור לדור התרופף מעמדם של היהודים, בחינת הקדמה לגורל הצפוי להם תחת שלטון הקיסרות המוסלמית.

מסע תעמולתי נמרץ שקד למשכם אל הנצרות. כשלא די היה במלים, נתלווה להן כוח הזרוע : דוגמה ראשונה לניצורם של יהודים באונס בצפון אפריקה נתגלה בבוריון. לחץ זה אך חיזק את התנגדותם הרוחנית של היהודים לקריאותיה של הנצרות.

מעט-מעט עברה עשיית הנפשות היהודיות לגלילות המרוחקים ביותר ממרכזי ההשפעה הנוצרית, ובכך הכשירה את הקרקע להישגים, שנחל האסלאם ברבות הימים באוכלוסיה של המגרב הפנימי. תוך כדי מגע אינטימי וממושך זה עם הסביבה הברברית העכו"מית ספגה יהדות צפון אפריקה השפעות, שאחדות מהן נשתמרו בעינן, כפי שעוד נראה, ממש עד סף העת החדשה.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מורשתו הרוחנית

מורשתו הרוחנית רבת היקף, ספרים רבים חיבר, ובעת הדפיסו את אחד מהם, ראה אות משמים שחפצים בהדפסתם, כפי שמספר בהקדמתו לאחד מספריו.

הדבר היה בשנת שפ״ח, ( 1628 ) בעת שנסע לוונציה לצורך הדפסת ספרו ״כסף מזוקק באחד מימי שהותו שם, נסע לבית הקברות ומשם לבית הדפוס. בעת שעשה את דרכו באחת מתעלות העיר, התנגשה סירתו עם סירה אחרת. סירתו התבקעה והחלה לשקוע במים. נוסעי הסירה והרי״ף בתוכם החלו לשקוע במים, וזעקו לעזרה. כשחש הרי״ף שהמים מגיעים לצוארו, החל לזעוק בתפילה לבורא עולם שיצילהו מרדת שחת, וביקש: ״ריבונו של עולם, עשה למען תורתך הקדושה. עשה למען בני הקטן, שלא טעם טעם חטא, ותורתו זכה ברה ונקיה״.

ר׳ יאשיהו מספר שתיכף ומיד התחילו המים שבתעלה לרדת, וכך ניצלו הוא ושאר נוסעי הסירה ממות בטוח. אירוע זה גרם לקידוש שם שמים ברבים. הרי״ף הב­ין כי מקרה זה בדרכו לבית הדפוס, ארע כדי לבוחנו כיצד ינהג, והצלתו היתה בזכות הדפסת ספריו, שיאירו את עיני ישראל, יסירו מכשול מדרך הרבים, וילמדום דעה

ספריו הם:

א) ״כסף נבחר״, פ״ב דרושים נחמדים על התורה, דרוש אחד או שנים לכל פרשה. נדפס לראשונה בדמשק בשנת שס״ה, ואח״כ בוונציה בשנת שפ״א.

ב)   ״כסף מזוקק״, קפ״א דרושים נחמדים על התורה, נדפס בוונציה בשנת שפ״ח. ובסופו קונטרס ״כסף תועפות״, פירוש על התורה.

ג – כסף צרוף׳, פירוש על ספר משלי, נדפס באמשטרדם בשנת תפ״ט.

ד – ״כסף נמאס״, פירוש על מגילת איכה, לא נדפס מעולם.

ה – "צרור הכסף״, דרשות, לא נדפס מעולם. בספר חזון עובדיה (לר׳ עובדיה בן אברהם הלוי מחכמי ארם צובה, ליוורנו תקמ״ז) פ׳ אמור ( עמוד קמ״ס) כותב: ״וראיתי בכתב יד מהרב המוסמך הרב יאשיהו פינטו ז״ל, בקונטרסו הנקרא צרור הכסף מחודשין סימן קל״ב שכתב״ וכו'. לאחרונה נמצא כתב היד בדרך מופלאה באחד הגנזכים בעיר ניו יורק, ונדפס בהוצאה מפוארת ע״י מוסדות שובה ישראל.

ו – ׳נבחר מכסף״, שאלות ותשובות בעניני הלכה, נדפס בארם צובה בשנת תרכ״ט, על ידי ר׳ אברהם ששון.

ז) קבוצת כסף״, פסקי הלכות בדיני נשים וממונות, על סדר הרמב״ם, עשוי לתלמידים לשנות להם בדרך קצרה, לא נדפס. (על פי עדות ר"א ששון הנ״ל, כתב היד היה מונח בבית מדרשו של החסיד ר׳ חי משה פיגוטו, ובימי ר״א ששון היה מונח בידי נכדו של ר׳ משה, השר והטפסר ר׳ רפאל די פיגוטו, קונסול רוסיה ופרוסיה בארם צובה.)

ח – ״מאור עינים״, פירוש אגדות הש״ס על סדר הספר עין יעקב, נדפס פעמים רבות.

רבי יאשיהו שילב בכל השמות ספריו את המילה ״כסף״. את ההסבר לכך, נתן בעצמו בהקדמתו לספרו "כסף צרוף״. תיבת ״כסף״ מהותה מביעה כיסופים, והוא כה נכסף לאלוקיו כפי שכותב שם: ״ועל דבר הכסף, אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלקי קדושי, כל ימי היות על אדמתי, עד מותי היתה לי נחלתי בחצרות ה' מסתופף "  ראויים הדברים למי שאמרם. ובהקדמתו לספרו ״כסף מזוקק״ הוסיף: " ואוהב כסף –  בתשוקה לבוא לחדרי משכיות התורה – לא ישבע כסף".

מתוך ספריו מבצבצת ועולה שיעור קומתו וגדולתו הרוחנית. לצד פסקי ההלכה הרבים שכתב, מאירים ומשמחים ספרי דרשותיו, אשר דרש במקהלות ולימד דעת את העם.  בספריו מזכיר רבות את רבו שלימדו תורה, ר׳ יעקב אבולעפייה, בהביאו חידושים ופירושים שונים ששמע מפיו. ספריו הרבים בהלכה ובדרוש נהפכו לנכסי עם ישראל לדורותיו, ורבים שתו בצמא את תורתו ודרשותיו הנפלאות.

דברי תורתו מובאים בהרבה מאד מספרי האחרונים, כולם הירבו להגות בהם, והיללו ופארו את דבריו, (לדוגמא: בספר דרשותיו של מהר״ם חביב זצ״ל, שהיה גדול הדור – בדור שאחריו, מופיעים דברי תורה מספרי דרשותיו של ר׳ יאשיהו למעלה מעשרים פעמים!). בשנים האחרונות שוקדים צאצאיו, בני כבוד הרב שליט״א, לההדיר את כל ספריו, בעריכה נאה ומסודרת, בדפוס משובח, במסגרת מוסדות שובה ישראל באשדוד.

קורות הדפסת ספריו

לאחר שהדפסת ספרו הראשון ״כסף נבחר״, בדמשק בשנת שס״ה, לא עלתה יפה, היות והדפוס שהוקם בדמשק היה נחשל, ואותיות הספר היו קשות לקריאה התחיל ר׳ יאשיהו להדפיס את ספריו בוונציה. בשנת שפ״א הדפיס שם שנית את ספרו ״כסף נבחר״, ולאחר מכן בשנת שפ״ח הדפיס שם את ספרו כסף מזוקק כמסופר לעיל.

ספרו ״כסף צרוף״ נדפס בשנת תפ״ט באמשטרדם, על ידי בחור בשם יצחק לופיס פיריירה תושב ירושלים, אשר בעת מסעו לאירופה עבר דרך דמשק, שם פגש בבני משפחתו של ר׳ יאשיהו. נכדיו: החכם הישיש ר׳ יאשיהו פינטו, והגביר המעולה ר׳ דניאל פינטו, הפצירו בנער שיקבל על עצמו שליחות מצוה, ויעלה את הספר על מזבח הדפוס בעיר אמשטרדם. בבואו לשם הראה הנער את הספר לחשובי העיר, והם בראותם את יופי אמרותיו, יצאו מגדרם, והתנדבו להדפיס את הספר מכיסם, כמסופר בשער הספר.

ספר תשובותיו ״נבחר מכסף״ עבר גלגולים רבים. גדולי חכמי ארם צובה היו ­­משתעשעים בכתב יד זה, ונשענו בתשובותיהם על פסיקותיו, כפי שניתן ללמוד מתשובת הגאון ר׳ רפאל שלמה לאנייאדו זצ״ל – ראש רבני ארם צובה, שכתב בספרו כסא שלמה (ירושלים תר״ס, סימן זי): ״וחדשות אני מגיד, כי יש בידי ספי שו״ת להרב המוסמך מהר״י פינטו ז״ל, ובסימן ב׳ על מעשה שהיה, שהיו מסובין בסעודת מילה ואמר א׳ לבנו״, עכ״ל.

בזמן מסויים כתב היד היה מצוי בבית מדרשו של ר׳ ישועה ששון שקנהו בדמים מרובים, והועבר לבנו ר׳ אברהם ששון. באותו זמן התעוררו אנשי חסד להוציא את הספר לאור עולם, ושלחוהו לקושטאנדינא להדפיסו שם. בימים ההם הדרכים היו משובשות, ואותם אנשים חששו פן יאבד הספר בדרך, לכן נתנוהו למעתיקים שיעתיקוהו. חששם התאמת, ורצונם הטוב לא יצא לפועל. הכת״י עצמו אבד מהעולם מסיבה לא ידועה, ונשתיירו רק אותם העתקות. אולם ההעתקות לקו בחסר, כי המעתיקים בחפזונם לא השגיחו, וקרוב לעשרים תשובות לא העתיקו כלל. אותם העתקות ישבו בקרן זוית, עד שקם ר׳ אברהם ששון, שהיה תלמיד חכם מופלג, ויחד עם בניו ר׳ אליהו חי ששון ור׳ משה חי ששון, גאלו את ההעתקות, ובשנת תרכ״ט הדפיסו את הספר בצירוף הערות.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

רבי אליהו מקזה

זהותו של הקדוש שבמערה לא ידועה במקרים רבים, כמו אצל מול באב דמעא  בסביבות נאדור, סידי מהאסר ליד דמנאת, ומול אז׳בל אל־כביר ליד צפרו. זוהי מערה מפורסמת מאוד ואליה נוהרים הרבה מתפללים. היא שוכנת בתוך הר ופתחה רחב. כשני מטרים מפתח המערה יש פרוזדור מצד שמאל, ולידו שקע אשר בו מונחים הנרות. בצד ימין, שתי מדרגות המובילות אל חדר_; בצד שמאל, בסוף, יש חדר נוסף, שאפשר להיכנס אליו רק אם מתכופפים

מערות משמשות לפעמים כבית־קברות מקודש ליהודי המקום, כמו מערת אבוקסיס ומערת וענונו בכפר תאסמסית, ומערת הכהנים בזרקטן, שם קבורים כהנים קדושים. ליד האבן שבמקום קבורתם של איית אל־כהן, יש שבעה חורים שהולכים ומתרחבים, ושבהם נכנסים ומדליקים נרות. המערה המפורסמת מכולן היא ללא ספק מערת אופראן, הנקראת גם מערת הנשרפים וכן מערת המכפלה. לפי המסורת קבורים בה קדושים רבים. היא נמצאת בתוך בית־קברות ואסור להיכנס אליה. המסורת מספרת על עונש מוות שנגזר לחכם שנכנס לתוך המערה, ועל רשות מיוחדת שניתנה לסנדלר יהודי להיכנס למערה, כדי שיוציא את החרב שזרק לתוכה בנו של המושל המוסלמי(בכך הציל הסנדלר את היהודים).

ישנם במרוקו הרים רבים שלפי המסורת קבורים בהם קדושים. בהרבה מקרים ידוע הקדוש רק בשם מול תאורירת, ידועים לפחות שני קדושים בשם זה. אצל המוסלמים רבות הקדושות בשם לאלה תאורירת:

היינו בעל ההר, בעל הגבעה, או מול אז׳בל אל־כביר, היינו בעל ההר הגדול. הקדוש מול אגיגה נקרא על שם ההר אגיגה באנטי אטלס, שם הוא קבור. לפי המסורת קבורים בהרים הקדושים ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ חביב המזרחי, סידי סייד, ר׳ עובדיה הלוי,ר׳ רפאל הכהן ר׳ שלמה בךלחנסולאלה שמחה רובן. בהר אימין תאמוגה שליד אימין תאנות קבורים שלושה קדושים והם ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני. אבנים, ערימות אבנים וסלעים רבים הקשורים לקדושים נמצאים על הרים או לרגלי הרים, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה,ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ יעקב ברדיעי, צדיק אזרו, ר׳ אברהם אווריוור, איית אל־כהן, ר׳ יחייא אלכדאר, לאלה ספיה, לאלה תאקרקוזת ועוד.

מעיינות, נחלים ובריכות משמשים גם הם מוקד לביקורים של יהודי מרוקו. למקורות המים שבסביבת הקבר מייחסים קדושה, ונהוג לשתות מהם או לטבול בהם בעת ביקור במקום, כדי להתרפא ממחלות או לשם טיהור הגוף.

 הערת המחבר : לפי וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 83-80, התופעה מושרשת באמונות קדומות של הברברים. להרים תפקיר חשוב גם בטקסים של מראבוטים חיים: דרמנגם — פולחן הקדושים, עמי 194 ואילך.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

מסורות רבות מספרות על מעיין שפרץ כתוצאה ממעשה נס שחולל קדוש: ר׳ יחייא בן דוסה היה, לפי המסורת, רב שהגיע מספרד למרוקו בסוף המאה הארבע־עשרה. בהגיעו בערב קרוב לעיר אוז׳דה היה צריך מים לטבילה, גירד את האדמה, ובמקום פרץ מעיין, זה המעיין סידי יחייא, הנמצא כחמישה ק״מ מאוז׳דה והמספק את המים לעיר: כאשר הקדוש ר׳ משה מימון היכה באדמה עם מקלו, לאחר בצורת קשה, פרץ במקום מעיין ור׳ משה מימון גילה ליהודים, כי מדובר בקדוש בשם קאייד אל־גאבא, וביקש מהיהודים שיבואו להשתטח על קברו; מעיין פרץ כאשר ר׳ דוד ומשה ור׳ מרדכי מול אל־עין היו צריכים מים לטבילה לפני מותם: לא הרחק ממקום קבורתה של בנת אל־חמוס פרץ מעיין המצביע על קדושתה.

קדושים רבים קבורים ליד מעיין או שהמסורת קושרת את שמם למעיין. בדרך כלל מתפתח המעיין לנחל, או שהוא יוצר בריכה, וגם לאלה חשיבות בביקור אצל הקדוש. לא רחוק ממולאי איגגי, ישנו מעיין שהמבקרים בקברו של מולאי איגגי נהגו להתרחץ בו, בעיקר כדי להוציא כישוף או במקרי עקרות. יש מסורת המספרת שהקדוש עשה את הטבילה במעיין הזה לפני מותו. במקום קבורתו של מולאי יעקבהיו שבעה מעיינות, שלכל אחד מהם ייחסו כושר ריפוי למחלה שונה — מחלות עיניים, שיניים וכו'. מעיינות אלה יצרו בריכות של מים חמים, והאמונה אומרת שהנכנסים לבריכה צריכים להגיד ״בארד וסכון יא מולאי יעקב״ (דהיינו, ״קר וחם, יא מולאי יעקב״) פן ייכוו. לאלה תאקרקוזתקשורה למעיין שמתפתח לנחל, ויוצר בריכה הידועה בשמה של הקדושה.

מעיינות קיימים ליד קבריהם של ר׳ אברהם אווריוור ור׳ חביב המזרחי, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ יששכר ישראל ור׳ שלמה עמאר.

בנוסף לבריכות של לאלה תאקרקוזת ושל מולאי יעקב שהזכרנו לעיל, ידועות בריכות טבעיות אחרות, הקשורות לקדושים: קבור שו – לא הצלחתי למצוא הסבר לשם זה. גם החוקרת לז'ה, שביקרה במרוקו בראשית המאה ובדקה את הנושא, לא מצאה הסבר לשם זה. –  הוא בריכה גדולה ליד מראכש, ממנה מבקשים היהודים עזרה: אצל ר׳ מכלוף בן יוסף אביחצירא יש בריכה (מקווה) גדולה, שאליה יורדים דרך פתח צר. המים מלוחים, וכשאומרים ״באבא רבי מכלוף בן־יוסף״ מיפלס המים עולה ונוצרים גלים: מן המערה של סידי מהאסר, יוצא נחל שיוצר בריכות טבעיות. יהודים ומוסלמים טובלים במים לפני שפונים לקדוש.

ליד קברם של איית אל־כהן עובר נחל ומסורות מספרות על טבילה של גויים במימיו. גם ליד ר׳ דוד הלוי דראע עובר נחל, שנהוג היה לטבול או להתרחץ בו בעת הביקור אצל הקדוש. העולים לר׳ שלמה בן־לחנס יודעים לספר על הנוף המרהיב ונחלי המים שבדרך אליו.

לעץ תפקיד מרכזי בין כל עצמי הטבע הקשורים לקדושים. הרבה עצים מזוהים עם קדושים, או שהם נמצאים מעל קבריהם, או בקרבת מקום קבורתם של קדושים. נהוג לתלות על ענפי העצים חתיכות בד, חגורות או חוטים מהן, סרטים ושערות, שהם,ex-voto או בעיקר משמשים להעברת המחלה שהאדם מבקש להתרפא ממנה לעץ. הרבה פעמים נמצאת אבן או קבוצת אבנים לרגלי העץ.

הערת המחבר : זוהי תופעה עולמית המקובלת ברוב הדתות, בעיקר בנצרות הקתולית, וקיימת ספרות ענפה על הנושא.

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על נמת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל. 

מעשה מספר ארבע

חמי

מעשה נורא ונפלא די עמל רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי עליהם השלום והווא מכתוב פזוהר הקדוש פחלק שלישי מנורה פרשת פנחס פהאדוך תוספות די מכתובין פלכר דזוהר הקדוש סימן יוד.

מעשה נורא ונפלא שעשה רבי אלעז רבן רבי שמעון בר יוחאי עליהם השלום, והא כתוב בזוהר הקדוש בחלק השלישי מנטרה, פרשת פנחס, בתוספות הללו אשר כתובים המה בזוהר הקדוש סימן יוד.

ולשון דלערבייא דייאלו הווא האדא לאין אידא נכתבוה בלשון דזוהר כיף מכתוב תמה מה יפהמוש נאס כאמלין גיר די יעארף יקרא זוהר הווא די יפהמו

ולשונו הערבית, הוא שונו כותבים בשלון הזוהר כי שכתוב שם, רוב האנשים לא יבינו, מלבד אלה אשר יודעים לקרוא את הזוהר ולהבינו. 

ולכוונה דייאלנא פהאד לכתיבת הייא לזכות בני ישראל יעארפום יקראוו תורה ויתעוררו באס יעמל תשובה ויזכאוו הומה ונזכאוו חתא חנא מעאהום בעזרת השם

וכוונתנו בכתיבה זו, הינה לזכות בני שיראל שידעו לקרוא בתורה ויתעוררו על מנת לעשות תשובה ויזכו המה, ואנחנו איתם בעזרת השם

. בלחק לחכמים ונבונים די יעארפו יקראוו מא נחדאזו סי מכתבולהום עליהא חדזאת נכתבו בלערבייא באם יתפהם.

אבל החכמים והנבונים אשר יודעים לקרוא אותו, אים להם צורך שאנו נכתוב להם, ולכן אנו כותבים זאת בערבית על מנת שיבינו הם.

קאל תמא באיין רבי אלעזר ורבי אבא ולחבירים עליהום השלום כאמלין כאנו דאייזין פטריק כיף עאדתהום די כאנו יכונו גולים מן האד למודע.                  

נאמר שם שרבי אלעזר ורבי אבא וחבריהם עליהם השלום כולם היו מתהלכים בדרך שבה היו רגילים להתהלך כאשר היו עוזבים את המקום הזה

והאדא מסיבת שכינה אל רם ונשא די מעאנא פלגלות ומן די כאנו מאסיין פטריק כאנת שמש קווייא בזאף וכזרו לחבירים הקדושים ואחד למודע פיה ואחד צזרא ופיה אלמא זארי לכל זיהא

והדבר הזה מסיבת שכינה אל רם ונישא הניצב לידינו בגלות, וכשהלכו בדקך השמש חזקה הייתה, וראן החברים הקדושים מקום אחד, מקום שבו יש אילן ומים זורמים נכל עבר

וצזארט כאר וגלסו תמה באס יקראו תורה כיף לעאדה דייאלהום פאיין מה כאנו ימסיוו כאנו יגלסו יקראוו תורה

והרבה עצים, וישבו שמה על מנת לקרוא בתורה כפי שהיו נוהגים, בכל מקום שבו הם נמצאים, ישבו המה ויקראו בתורה.

וקאל רבי אלעזר עליו השלום אמא זין האד למודע הומא גאלסין ודאז קדאמהום ואחד לחנש כביר בזאף וכיף כזרו רבי אלעזר הדר מעאה וקאללו חוויא לך סטי לך מאורחך

ויאמר רבי אלעזר עליו השלום, כמה נאה המקום הזה, בעודם ישובים עבר לידם נחש גדול מאוד ותיכף שראהו רבי אלעזר, פנה אליו ואמר לו, חבל חזור לדרכך

פירושה חוייא הווא נחש והדר מעאה וקאלו רזע מטריק די עלאס מאסי ראה האדאך בנאדם די לאיין מאסי באס תקטלו ראה רזע בתשובה ונדם עלה האדיך לעבירה די עמל וקבל עליה עמרו מא יעמל האדיך לעבירה כטר טול אייאם חייאתו.

הנחש הבין את המשמעות ואמר לו חזור מהדרך אלי אתה הולך כיוון שהדבר אליו אתה חותר, הבן אדם שאליו אתה הולך על מנת להורגו, חזק בתשובה והתחרט על העבירה שעשה, וקיבל על עצמו לא לחזור על העבירה הזאת כל ימי חייו. 

ותביין דלכלאם הווא האשא לאיין מן די בנאדם תא יעמל סי עבירה די עלאס יתחייב מיתה תא יקדר ימות עלא יד חנש במאמר שם יתברך אל רם ונשא.

ונראה שדברים אלה בטלים, כיוון שכאשר בן אדם עושה עבריה עליה חייב מיתה, יכול למות על ידי הקשת נחש במאמר שם יתברך אל רם ונשא

ורבי אלעזר עליו השלום כיף כזר פהאדאך נחש עארף האיין מאסי יקטל סי בנאדם ועארף האדאך בנאדם רזע בתשובה ותפטר מן למות מה ימותסי עלה יד נחש.

ורבי אלעזר עליו השלום איך שהביט בנחש הזה, ידע שהוא הולך להרוג איזה בן אדם, ובן אדם זה ידע את הדבר, חזר בתשובה ונפטר מן המוות שלו יומת על ידי הנחש

כיף יבאן לקדאם ומנאיין לבירים עליהם השלום ראווה תא יקול האד לכלאם מן פמו פחאל די יתנבא בנבואת אמת.

כפי שנראה להלן מננאן חבירים עליהם השלום ראו שהוא אומר את הדברים האלו מפיו כאילו הוא התנבא בנבואת אמת

בקאוו  גיר תא יתעזבו וקאם רבי אלעזר הדר נובא אוכרא מעא נחש וקאלו ראה מנורא מה הדרו מעאך מן שמים ועטאווך רשות באס תמשי תקטל.

עמודיו המה מתפלאים וקם רבי אלעזר אמר שנית עם הנחש ואמר לו , דע לך שכאשר דברו אתך מן השמים וניתנה לך הרשות על מנת להמית.

הלא הוא התחרט על מעשיו וכעת לך לך לדרכך לא תוכל להרוג את האיש, ותכף שדיבר אתו רבי אלעזר עליו השלום, נשאר הנחש ההוא עומד לא נע לא הנה ולא הנה

וקאם רבי אלעזר עליו השלום והדר מעאה נובא תלתא וקאלו ראני נעארף אס חבת ודאבה סיר רזע מן האד לחאזה די עלאס מאבי

קם רבי אלעזר עליו השלום ודיבר אליו בפעם השלישית, דע לך שאני יודע מה רצונך, וכעת חזור בך מכוונתך הראשונית

וראה ואחד לגוי רשע מורשע ראה ראקד פהאדאך תופרי דיאלך די פאיין תא תרקד נתי סיר קטלו פמודע האדאך ליהודי די מאסי תקטל

והנה לך אחד גוי רשע מורשע ישן במערה שלך היכן שאתה ישן, אתה לך אליו והרוג אותו במקום היהודי שרצית להרוג.

לאיין האד לגוי רשע חווץ ואחד ליהודי פטרק ועבאלו כל מה ענדו ודרבו פלגוף דיאלו וגיר שמע לחנס האד לכלאם די קאל רבי אלעזר עליו השלום דגייא זרא האדאך אלחנס בזרי ומסה פחאלו לדי לאיין צאפדו רבי אלעזר עליו השלום.

כיוון שהגוי רשע, ושדד יהודי אחד בדרך ולקח ממנו כל מה שהיה לו על גופו, ותכך שממע הנחש דברים אלו שאמר רבי אלעזר עליו השלום, הזדרז הנחש הנ"ל ואץ לו והלך לו לדרכו שאליה שלח אותו רבי אלעזר עליו השלום.

וקאל רבי אלעזר לחבירים דייאלו לוכאן מא כונת אנא הינא בשחאל דלחואייז קבאח יעמל האדאך אלחנס לאיין ואחד ליהודי עמל ואחד לעבירה וקבל עלא רוחו יזרע בתשובה.

אמר רבי אלעזר לחברים שלו , אילו לא הייתי אני כאן, כמה דברים רעים הנחש הזה היה עושה, כיוון שיהודי אחד עשה עברה, וקיבל על עצמו לחזור בתשובה.

עטאה שרע פבית דין של מעלה באס יקטלו אלחנס ומנור דאך סי נדם האדאך אליהודי ורזע בתשובה ובלכחד לתשובה תפךּ מן אלמות

ניתן הדין בבית דין של מעלה שהנחש יהרגו, ולארח מכן התחרט היהודי וחזר בשתובה, ובכוח התשובה ניצל ממוות.

קאמו לחבירים קאלולו באס עארפת האד לחנס מאסי יקטל ליהודי קאלהום ואחד סימן עטאהולי אבא די הווא רבי שמעון עליו השלום

ניצבו החברים ואמרו לו, איך ידעת שהנחש הזה הולך להרוג את היהודי, השיב להם קיבלתי סימן מאבא שהוא רבי שמעון עליו השלום.

קאלולו נקולו האד לחאזה עארפתהא בסימן די רבי שמעון עליו השלום ראך תקולנא באס עארפת באיין האדאך ליהודי נדם ורזע בתשובה

אמרו לו,נניח שהדבר הזה נודע לך בסימן של רבי שמעון עליו השלום, עליך לומר לנו כיצד ידעת שהיהודי הנזכר, התחרו וחזר בתשובה. 

ורזעלו לחמו כיף כאן קבל זמן בעד קאם רבי אלעזר והדר מעא אלחנש וקאלו נתי עמלת זהדך ושופנא די עמלת וכל מה עמלת הווא מליח בלחק תחדאז תמסי פחאלך ותחדאז מן הינא תמסי תכבי ראצך פלמערה דייאלך

ובשרו חזר לקדמותו כמו מקודם, קם רבי אלעזר ודיבר אל הנחש ושח לו , אתה ביצעת את משימתך ואכען ראינו שהתאמצת עד מאוד ומה שעשית היה לטובה, אבל מן הדין שתלך לדרכך וחזור נא למערה שלך, כי תמה משמיתך……

ותא נגזר עליך מה תעמל חתא דרורא לבנאדם ודי כיף קאדא רבי אלעזר ע"ה להדרא די הדר מעא האדאך לנחש חנא ראצו ומסא פחאלו ומנור דאך סי קאם רבי אלעזר והדר מעא האדאך ליהודי וקאלו רפד האד סכארא די האד לגוי ראה פיהא ואחד לכניסה דדהב.

ואני מצווה עליך לא לעשות רעה לבני האדם וכאשר סיים רבי אלעזר את דבריו עם הנחש ההוא, השפיל את ראשו והלך לו לדרכו ולאחר מכן קם רבי אלעזר ודיבר אל היהודי ואמר לו קח את התיק הזה של הגוי יען כי יש בו חופן של זהב.

והאד לכניסה דדהב הייא נכלאהלו בנו ונתי מא ענדך רשות באש תרפד מן האד לכניסה דדהב חתא סי וסיר ללמודע לפלאני ראה תא יסכן תמא ואחד ליהודי וראה חשמו פלאן תציבו מאתת מראתו ועטיה האד לכניסה וקוללו

וחופן הזהב הזה הרי שבנו הוריש לו ולך אין רשות שתקח מחופן זה דבר ולך אל מקום פלוני , שם גר יהודי ושמו פלאן תמצא שאשתו מתה עליו ותן לו את התיק ואמור לו

האד לכניסה די רבי שמעון בנו די כאן מצאפר מעא בנו די האד לגוי רשע די קטל לחנש ומן די כאן מעאה פספינא סרקהאלו ועטאהא  לבוה.

התיק הזה שייך לרבי שמעון בנו שנזע בספינה הזו עם בנו של הגוי הרשע שהרג את הנחש וכשהיה במחיצתו בספינה גנב את התיק ממנו ונתנו לאביו

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה. 

מערכת החרוזים בשיר לעיל היא כדלקמן: אאב גגב|| דה|ווו|זז(שני קווים מפרידים בין הגוף לאזור. אותיות עבות מציינות חרוזים קבועים). הדוגמה השנייה היא לשיר מעין־אזורי כפול גוף.

לבי ובשרי וטוחי

ירננו לך אל חי

אספר שמך לאחי

 שמשי

 ורמשי

 קדושי

צור בידו נפש כל חי            אספר

יום יום ספך אדרשה

 ופניך אבקשה

צורי לעזרתי חושה

 חֹן דל

דופק דל

 ויגדל

מכל בשר מכל החי           אספר וכו׳

מערכת החרוזים בשיר השני פשוטה יותר: אאא|בבב||ג. בסטרופה הראשונה זהים חרוזי הגוף הראשון עם החרוז המעין-אזורי. תופעה זו נפוצה הרבה בשירי נג׳ארה.^,2 שירים בדגמים כאלה ודומיהם מצויים לא מעט ביצירתו הענפה של נג׳ארה. כאמור ברור שכל הצורות הללו, הדו־חרוזיות או הרב־חרוזיות, חוזרות אל תבניות האב והספרדיות) שהזכרנו לעיל. בכל אופן צריך לציין, שהצורות המעין־אזוריות המורכבות והמסובכות מרובות בשירת נג׳ארה יותר מן המצוי בקורפוס הספרדי.

לעיתים קרובות מפתח נג׳ארה את הדגמים הספרדיים בכיוונים חדשניים לגמרי. לפעמים הוא מוסיף על טורי השירים עניות קצרות של מלה או שתיים, כגון ׳ידידי׳

דוד נעים׳ וכדו' מילים אלה הן במקרים רבים בעלות אופי קישוטי בלבד (כנראה בתיפקוד מוסיקאלי), ואפשר להשמיטן בלי שמבנה השיר או משקלו ייפגעו. כך הוא למשל בשיר קג:

יונתי בחגוי הסלע הרבי שיריך      אחות

 כי ירבה כבוד ביתך ורב שלום בניך     רעיה

דחקי ממחיתה כי לא תקרב אליך    יונה

שמחי כי לא יצלח כל כלי יצר עליך    תמה

            שמחי וכו׳

לעיתים מוסיף נג׳ארה על המחרוזות המעין־אזוריות רפרנים עצמאיים, שאינם מעוגנים במבנה המעין אזורי של השירים. גם המהלך הזה קשור ודאי בהשפעת המוסיקה. כך הוא למשל בשיר מח.

לבי ממסגר / צירי חלץ / לאותו חיה

כי מרוב נוד / שואג כאריה

הוא קנאה חוגר / ממאלץ / לו מרמס יהיה

 קץ מרב שוד יאמר אל איה

צר מר ונמהר הבט / כל אךחות מהר עבט

 חֹן לבב אנון אויבי במו שבט חבט

אל מחוללי / עד אן אצלול / צוללי

אל שמחת גילי / עד אן אשלול / שוללי

 צר מר ונמהר. אל מחוללי

יה הכרת איש צר / עלי חולש / ואותו תפיל

 לעמקי בור וגאונו תשפיל

 החשיך אור צר / צר מתעלס / ומאורי האפיל

 עֻלי שבור / ממית ומחיה

צר מר ונמהר. אל מחוללי וכו׳

מחרוזות הביניים ׳צר מר׳ ו׳אל מחוללי׳ מסומנות לבוא אחרי כל סטרופה. מבנה הרפרנים שונה ממבנה המחרוזות הן מצד משקלם והן מצד מערכת החרוזים שלהם.

ראוי לציין, כי תופעות אלה, שהודגמו על־פי הקובץ ׳זמירות ישראל׳, מתרבות בקובץ שיריו המאוחר של נג׳ארה, ׳שארית ישראל׳. אין דגמים כאלה בפיוט הספרדי הקלאסי. ועדיין אין השירים הללו תופסים במורשתו של ר׳ ישראל אלא כשליש בלבד מכל המדור המוגדר כמעין-אזורי.

השפעה עוד יותר עמוקה של המוסיקה על שירי נג׳ארה ניכרת באחוז זעום של שירים שלו, שעיצובם משוחרר לגמרי מן הדגמים הסטרופיים הספרדיים. שירים אלה מציגים צורות יוצאות־דופן, שההיגיון המבני שלהם מותנה במנגינות שלמענן חוברו. בנקודה זו יש בהחלט פריצת דרך אצל נג׳ארה. משמעותית בהקשר זה העובדה, שצורות מיוחדות אלה מתרבות ביצירתו המאוחרת. לעומת 5 שירים כאלה ב׳זמירות ישראל׳, יש כ־15 ב׳שארית ישראל׳. אבל גם בשירים אלה, שלכאורה אינם חבים שום חוב למסורת הספרדית, הלשון והסגנון, ואפילו המוטיבים הבולטים, הם כבשאר שירי המשורר: זיקתם אל המסורת הספרדית מקוימת אפוא גם בהם מן הצדדים האלה.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה. 

התערבות הדיפלומטית והחסות ליהודים – חרב פיפיות.

עתה עובר דרומונד האי לדון במצב היהודים וביחסם של המוסלמים למיעוט זה. התקרית נותנת לו הזדמנות לדון באופן יותר כללי במעמד היהודים והתוצאות מהעובדה שמדינות זרות מעניקות חסותן למספר מוגבל של יהודים בעלי מעמד כלכלי גבוה.

לדעתו, הסולטן והוזירים היו רצים לעמוד בהבטחתם ביחס ליהודים, וחזרו על כך כמה פעמים, אבל כוחו של הסולטאן שלשוט על המושלים ומוסלמים קיצוניים – מוגבל, ולא תמיד יעיל, ובייחוד כשמתגלה שנציג דיפלומטי מתערב.

ידי מוסלמי בעמדה בכירה אמר לו שהיהודים מביאים על עצמם צרות באשמתם של ידי חוצפתם הודות לחסות שהם יכולים לקבל ממשלות זרות. העובדה שיהודים אלה מדווחים לסוכנים זרים על יחס שלילי כלפיהם על ידי מוסלמים, מרגיזה את המושלים, והם מנצלים הזדמנות להתנקם ביהודים.

לדעתו, גם שגריר צרפת באותה דעה. לכן שניהם מהססים אם לנקוט בצעדים אשר אמנם יספקו את הקהילות היהודיות באירופה, אבל הם עלולים להיות מזיקים ליהודי מרוקו.

ראייה להצדקת הנחתו היא המקרה שקרה לאחרונה : בעקבות בקשתו שלחרור אסיר יהודי בעיר אָזמוּר – בחוף האוקינוס כ – 80 קילומטר דרומית לקזבלנקה – הורה הסולטאן לשחררו, אבל הגיב שהוא תמיד מוכן להיענות לבקשותיו, כשיהודים קרבנות של התנהגות שרירותית, אבל מציע שלא יינתן פרסום להתערבות זו, כי הדבר גורם לכך שהמושלים יחפשו דרך להתנקם ביהודים.

התערבות דיפלומטית מגבירה את העזתם של היהודים וגסותם כלפי השלטונות. דרומונד האי הבין את הדאגה של יהודי אירופה לאחיהם הסובלים במרוקו. להערכתו מצבם ישתפר הודות להתקדמות בקשרי סחר עם אירופה והפצת הציביליזציה.

אפשרות אחרת היא שמדינות זרות ייאותו לקבל את כל יהודי מרוקו תחת חסותם. אבל יש סכנה שהמוסלמים בפנים המדינה יגלו התנגדות לסולטאן וישחטו את היהודים כתגובה על שנטשו את המרות של החוק המוסלמי.

לדבריו, מאז שירותו הארוך במרוקו, עשרים ושמונה שנים, חלו שינויים רבים באשר ליחס כלפי היהודים על ידי השלטונות והאוכלוסייה המוסלמית. זכו לו הזמן כשיהודי או אירופי לא הורשו לרכב על בהמה כלשהי בעיר זו ( טנג'יר ). ויהודים מקומיים נאלצו ללכת יחפים ברובע המוסלמי בעיר, ואפילו יהודים אזרחי בריטניה לא הורשו לחבוש מגבעות גבוהות של נוצרים.

ולא עבר כמעט יום בו יהודי או יהודייה לא סבלו מפגיעה או עלבון על ידי מוסלמים. לעומת זאת, עתה יהודי אינו נאלץ לחלוץ נעליו בעוברו ליד מסגד בטנג'יר. הם רוכבים והולכים לכל מקום שרוצים, ומצבם בטנג'יר טוב יותר מזה של המוסלמים.

רק לעתים רחוקות שומעים על יהודי שהולקה או נאסר, וגם זה בדרך כלל כתוצאה מתלונתו של יהודי או נוצרי. הם אינם משרתים בצבא, ומשלמים מסים נמוכים. בתיטואן ובערי הנמל במערבה של מרוקו, חל שיפור ניכר במצבם, וזו תוצאה של קשרי הסחר והציוויליזציה האירופית המגיעה לשם.

הוא מציין כי ניצל את קשריו לטובת היהודים כשאלו דוכאו, והביא ליטול גזירות עליהם בעבר. בפגישותיו עם זקני היהודים בטנג'יר ובכמה נמלים במרוקו, הסביר להם שלמרות שממשלת הוד מלכותה מעוניינת בטובת היהודים, יש סכנות שבהתערבות היתרה.

וכי עליהם להישאר אורחים נאמנים של הסולטאן ולבקש התערבות של מעצמה זרה, רק במקרים של אכזריות חמורה כשהצדדים המעורבים חפים מפשע המקובל בחוקי מדינה זו. 12 בספטמבר 1873.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה. 

שנת שלו'ה היא שנת ה'של"ו – 1576 – בארמנותיך ליצירה נתקיים בנו בעוה״ר שליו הייתי ויפרפרני, בא מולאי עבד למאלך ירייה ממדינות לאג׳אזאייר בחיל מעט עם קצת תוגרמא, ונלחם עמו מד מחמד בן עבד לא, יזכר לטוב ועם שהיה מחנהו כבד מאד כמו מאת אלף רכב ופרשים מחזיקי קשת וכידון וגם עשרים אלף כמו

ארמא, ונצח אותם מו׳ עבד למלאך, וברוך אשר לו נתכנו עלילות, ומסבב הסיבות, שאירע מקרה ומרד אחד משרי ארמא במולאי מחמד. והוא היה משרי ארמא לאנדלוס, ונקרא שמו אבדג׳אל שחיק טמיא, ואח״כ נס המלך מולאי מחמד בשברון מתנים ובחלחלה בליל ב׳ של פסח, ונשארנו כצאן בלי רועה, כמו שלשת ימים ואח״ך נכנס אלמדינא מו׳ עבד למאלך וברח מו׳ מחמד למראכיס, ונתנו קהלות הקודש קהלות פאס עם הנגיד אברהם רותי כמו מאה וארבעים אלף אוקיות ויהי המס כבד מאד על הקהלות, ואח״ך הלך מוי עבד למאלך למראכיס ונלחם ג״כ מלחמה חזקה עם מו' מחמד סמוך למדינת סלא ומתו הרבה מחייליו ושריו, ונכנס מוי עבד למאליך למדינת מראכיס בכבוד גדול ושלח אצל החכמים להחזיר לקהל ששים אלף ממה שנתנו לו, וכן עשה והיה זה בנגידות החי ר׳ יוסף אלמושנינו, ואח״כ באה שמועה אל המלך שמו׳ מחמד מדלג על ההרים, והלך עוד להלחם עמו, וכשהלך הוא בדרך אחרת בא מוי מחמד אל מדינת מראכיש, ועשה כמה נקמות ביהודים ובס״ת הי״ן ולולי רחמי ה׳ שגברו שלא נכנסו האוייבים ללקצבא ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה, וכתבו אלינו משם ממרכיש שהתמדת הגירוש שעבר עליהם אחד עשר יום.

 ונתנו סימן אחד עשר יום מחורב וכוי והגירוש היה בחדש אדר והששים אלף של הקהל כולה הלכה לאבדון כשנכנס מוי מחמד לשם. ואח״כ באה השמועה לכאן ונמס כל לב ורפו כל ידים בליל פסח והכריזו החכמים על הקהלות לבל יעשה שום אדם תבשיל של דבש ולא תבשיל של אורז. ואני ראיתי לאדוני אבי אבא מארי זצ״ל בוכה ומבכה בליל פסח כמו בליל תשעה באב על חרבן שאירע במדינת מראכיש, ואחר עבור חג הפסח גזרו החכמים תענית וקראו כמה קינות וכמה תוכחות ובאותה שנה ג״כ אירע לכמה קהלות מהמערב כמה צרות עם מולאי מחמד, ואח״כ בשי השל״ח  בר״ח כסלו, עבר מר מחמד הנז׳ עלינו והצילנו הי״ת מידו ונשאר משוטט על כל הארצות, ולא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מוי עבד למאליך, ובא מוי עבד למאליך ממארכיש בחיל כבד והכריזו בכל גבולי המלכות שילכו לעשות נקמה באדום והיתה המלחמה כבדה עד מאד, בוויאד למכאזין, סמוך למדינת אלקצר יע״א, יאע״פ שמת מולאי עבד למאליך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים הנה המלך עדיין חי, ובאותו יום מתו ג׳ מלכים, א׳ מולאי עבד למאליך והביאוהו לכאן וקברוהו.

ב׳ מולאי מחמד ועשה לו המלך מולאי אחמד יר״ה [הוא אחיו של המלך מולאי מחמד ומלך תחתיו בשנת פדות שלח] בזיון גדול והפשיטו עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן, ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין הוא קיים. ושבאשטייאן מלך לזבואה שלו״ל, ובכ״ה והי״ת הצילנו מידו והיתה המלחמה חזקה עד מאד בשי השל"ה יום ב׳ לר״ח אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן. ומלך מולאי אחמד יר״ה ועשה משפטים גדולים בכל השרים אשר היו עם מולאי עבד אלמאלך וגם בדג׳אלי שחיק טמיא כן יאבדו כל אויבך ה׳ ואהביו כצאת השמש בגבורתו האל יקרב לנו משיחינו מלכנו אכי״ר וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל, והנך רואה בעיניך מה עמקו מחשבותיו.

מ״כ שנת השכ״ב פי שלהי ניסן קטעו ידאיין זוז ליהוד פי מכנס דסמייתהום א׳ יצחק ן׳ לבאז, ב׳ יונה לחול נ״ע פי לבאטל בגיר אמאר אסולטאן, וכאן סבאב האד סי עלא עד אדארב מעא כה״ר שמואל נחמוס וחסלו פי אסג׳ין ז׳א ואחד יקולולו אזרהוני יש״ו שיך אלחומא יסאלהום סי חסיפא אמר עליהום ואחד יקולולו סנאנו וקטאע ידיחום בגיר אמר אסולטאן מן תמא לכמס אייאם מאת יונה לחול ולאכור באקי אנדור אש יפעל אדראר ביה הי״ן השם יאמר די לצרות עמו ישראל אכי"ר. 

ת ר ג ו ם : מצאתי כתוב שנת השכ״ב (1562) בסוף

סלאת אלפאסיין

חדש ניסן כרתו ידיהם של שני יהודים בעיר מכנאס שם הראשון יצחק בן אלבז והשני יונה לחול (לחוולי) נוחו עדן על לא חמס בכפם בלי פקודת המלך, וסיבת המאורע על המריבה שהיתה להם עם כה״ר שמואל נחמוס ונכנסו לבית הסוהר, ואז מצאה ידו של גוי אחד שמו אזרהוני יש״ו (ימה שמו וזכרו) שהיה פקח על שכונה אחת. שנטר להם איבה ובא ליפרע מהם את חובו. ובפקודתו צוה לאחד שמו סנאנו שכרת את ידם בלי מאמר המלך. ואחרי חמשה ימים מת יונה הנז' והאחר נשאר בחיים כעת ונראה הלאה מה יצא לו מהמקרה הזה השם ינקום נקמתם ויאמר די לצרות עמו ישראל אמן כן יהי רצון.

עוד מצאתי כתוב לסמוך ירידה אל ירידה ג״כ.

 אירע במתא פא״ס ש׳ גש״ן לפ״ק, (שנ״ג = 1593 למנינם ) שתפסו יהודי א׳ שמו אברהם בינינו היה גנב עד מאד שהיה מניח ידו על המפתחות והיו נפתחים בלא מפתה ותפסו אותו כמה פעמים למות והיה אומר לאו״ה שהוא גוי והיו משלחין אותו. עד שגנב חצר של אלקאדי ס׳ עבד אלוואהד אלחומאייד ואמר למלך שיהרג ולא רצה המלך עד שיום א׳ בין המצרים כ״ו לתמוז יום ד׳ נכנם ללקצבא ( בירה , מושב השלטון ) אלקאייד יחייא לשפוט את העיר ונפל בידו אמר לו כדי לאיים עליו שיהרגוהו והוא אמר שהוא משומד תפס עליו אסיך יחיא בדיבורו ע״פ עדים שלהם ותלאו ושרפו אותו במקום א׳ שמו ואד אסחול עשו לו ד׳ מיתות ב״ד סקילה שריפה הרג וחנק. והיה לישראל צער גדול מילדי הגוים יש״ו ואמרו עליו כשמת לא מת אלא על קידוש ה׳ והיה מזכיר יחוד שמו ית/ השי״ת ישים מיתתו כפרתו וי״ן. אמר הכותב על כן יאמרו המושלים סרקו יא סראק טאל מא בינינו עאייס. ( תרגום – גנסים ! המשיכו לגנוב כל עוד בינינו ( שם הגנב הזה ) חי ) נאם הצעיר עבד ה׳ ב״ה בס׳ ויברך ה׳ אותך לרגלי ד׳ לכסלו, הכותב בש׳ תפד״ה ליצי׳ שמואל אבן דנאן.

אמר הכותב נחזור לתאריך שהיינו בו שהוא של שנת שע״ו (1616) ועכשו אנו בתחילה של ש׳ ש״פ (1620) כתב כמה׳ שאול סרירו ז״ל ר״ח תמוז שנת ש״פ נסעו קצת יהודים מן העיר מצד רוב המס הכבד עליהם משהלך המלך למכנאסא ואנשי אלבלאד שמו ב׳ ראשים ובחדש זה הרגו בחוד אחד בנו של ישעיהו בן שניור הי״ן.

רוב תלאותינו מן האנשים היהודים הרשעים שהם סיבה מטבע הזהב(?) ובזה היה הפסד למדינה ולקצת יהודים ועברו כמה נידויים וחרמות עד שיד ה׳ היתה בנו ונפל עם רב מישראל.

כ״ח תמוז ש׳ שע״ו – 1616 – באה השמועה שמולאי עבדאלה נצח הערבים עם ן׳ גדאר אסיך שלהם. בח׳ תשרי שנת שפ״א יצא המלך חוץ לעיר ונעלו הדלתות ביום ב׳ של חג הסוכות ונתרבו הגנבים בלילות והחומסים והגזלנים ובי״ז לחשון מזו השנה עשו מלחמה אנשי פאס אלבאלי עם פאס אזדיד והגישו לשבור הדלתות. והמה עם הערביים. יום ב׳ לחשון גזרנו תענית אנחנו בעלי חברת ההסגר – אלה תלמידי חכמים שישבו כל הזמן ולמדו תורה – ג׳ ימים וביום הג׳ נפתחו הדלתות ועשו שלום ושלו״לה 

אמר שאול מי ימלל תלאותינו, מי ישמע הצרות המתחדשות עלינו, ביום פורים ש׳ שפ״א – 1621 –  נתנו עשר אלפים אוקיות מלבד ההפסד של בעלי בתים יחידים. והדרכים אין יוצא ואין בא. אחר הימים האלה חזרו אנשי פאס אלבאלי ומרדו במלך מולאי עבדל״א והקימו א׳ עליהם שמו עלי ן׳ עבד    ארחמאן ואין תועלת למלך מכל פאס אלבאלי. וכל יום באות מהמשפחות לרמות את המלך שהם יעשו מלחמה והמלך בכל יום נותן להם מזונות מהיהודים. והוא בתכלית העוני שאפי׳ האלנפאץ' – אם זה בטעות במקום אלנקאד, המשמעות היא מטבעות. כלומר שהוא שבר את המטבעות הגדולות ועשה מהן פרוטות.אך במקור מצאתי כתוב אלנפא"ד. –  שהיו לו שגרם ועשה מהם פרוטות.

בר״ח סיון בא אבן גדאר עם אלף פרשים וביום י״ד לסיון נכנסו לאלמלאח ואמרו שהיהודים הכניסו אותם והיהודים סגרו בתיהם והרבה בתים נסגרו ובד׳ בשבת ליל ט״ו באלמלאח כמו אלף פרשים ומהם שגזלו קצת בתים ובבוקר צעקו היהודים על המלך ונתבטלה הגזירה ש״ל. ובשבוע זה נתנו היהודים אלפים אוקיות מלבד ההוצאה והיה המלך חוץ לעיר עם הערבים ובעלי אלספל׳י עשו לשבא׳ר – אולי גל אבנים לעלות עליו –  ונלחמו עם אנשי אטאלעא וקצת תבואות של ספלי שרפו באש ואין מניחים שום שיירה שתכנס לפא׳ס אלבאל׳י כי אם לטאלע׳א.

אמר שאול לולא חסדי ה׳ שהספקת חברת ההסגר מוטלת עלי ובאה אלי מאת היהודים השוכנים חוץ לעיר הזאת. השי״ת יופיע ברחמיו אליהם כמו שהופיעו בממונם על בני החברה. כי כבר קצרה ידי מהושיע וממנו ית׳ אשאל יופיע ברחמיו אלינו כי״ר.

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

הפעילות הדיפלומטית בנושא.

ג'והן דרומונד האי שאליו פנו מנהיגי הקהילות בעקבות פגיעות ביהודים, ופעל לסיכולם, קיבל מכתב מאדולף כרמיה נשיא כל ישראל חברים ב-27 בפברואר 1873.  

תחילה הביע הוקרה בשם ההודים בארצו ובמרוקו לטיפול המסור של ממשלת בריטניה ונציגו במרוקו. הדבר מחייב לקחת לתשומת לב הנמען את מעשי האלימות שבוצעו על ידי מושל רבאט ב-26 באוקטובר האחרון.

קצבים יהודים בעיר זו אולצו בכוח על ידי המושל, לחלל את מנוחת השבת ולמלוח ראשיהם של בני אדם שעברו עינויים והוצאו להורג.

לא הועילה ליהודים התנגדותם. יש הוראה מהסולטאן שאסור לפקידי הממשלה לאלץ יהודים לעבוד במלאכות בזויות. המעשה האחרון בוצע תוך הפרה של רצון הסולטאן. הובאו לידעתנו מעשי אכזריות והתנכלויות נוספות כלפי היהודים.

בחודש אוגוסט 1872 חייב המושל של מכנאס את היהודים לעבוד בשבתות ובימים טובים. לצערנו, האכזריות של הפקידים המרוקאיים עוברת את גבול הסובלנות. מוכר הנושא של בן שמעון מהעיר לאראש, שהרגוהו לפי פקודה תחת עיניו של פקיד הקונסוליה של ספרד.

אנו מוחים על מעשה זה בפני שר החוץ של ספרד, הוא היחיד שיחליט בצדק בנושא זה. אבל אנו מצפים, אדוני הקונסול, שתביא לידיעת השלטון המרכזי את המעשים ברבאט ובמכנאס, ושתשיג כי העושים את המעשים החמורים ייענשו.

בדרך כלל אנו מצפים ממך שתגם על היהודים מול הסולטאן, נוכח ההתנהגות של הפקידים. אנו מצפים שרגשות הצדק וההומאניות ינחו אותך, ושתתמוך במאמצים להשגת תנאים טובים יותר לאוכלוסייה היהודית המסכנה הסובלת מרדיפות.

בכל הכבוד, אדוני

נשיא הוועדה המרכזית

חתום א. כרמיה

עוזר – סגן – חתום תיאודור לב. 

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע

תגובתו של דרומונד האי.

ב-13 במרס 1873 פנה דרומונד האי לשר החוץ שלו הרוזן מגרנוויל, והעביר אליו העתק המכתב של כרמיה הנזכר לעיל, יחד עם תשובתו לכרמיה שהשר מבקש להעביר לפריס, אם טין לו התנגדות לתוכנו.

הותב לא קיבל כל דיווח על המעשים הנזכרים על ידי כרמיה בקשר להתנהגות הממשל במכנאס. אבל הגיעה ידיעה כי מספר יהודים ברבאט אולצו על ידי המושל למלוח את ראשי המורדים שנהרגו בעת מלחמתם נגד צבאו של הסולטאן, בדרכו מפאס למראכש, ומודיע את הפרטים להלן.

המידע הראשון שהגיע בנידון הוא ידיעה ב – Gibraltar Chronicle זמן קצר לאחר שובו של הכותב לטנג'יר.

בעקבות זאת כתב לסגן הקונסול ברבאט וביקשו להודיעו האם הדברים נכונים. הנ"ל אישר את המידע. אבל היות והוזיר המאורי נעדר, חשב הכותב לנכון לחכות לפני שיגיע לחצר המלכות, כדי להכיר את התנהגות הממשל המקומי.

יש להזכיר, כי לפי מנהג קדום, יהודים נאלצו למלוח את ראשיהם הכרותים של מורדים. אבל זו הפעם הראשונה שאני שומע כי עליהם לבצע פעולה מגעילה ונוראית זו בשבת שלהם.

מכתב משותף של שגרירי בריטניה וצרפת במרוקו לסולטאן בנידון.

שגרי בריטניה וצרפת פנו במשותף וניסחו שתי פניות לסולטאן ב – 10 באפריל 1873, שעקבות מידע על יחס אכזרי כלפי היהודים ברבאט ובמכנאס על ידי המושלים בערים אלה.

הפרטים הם כדלקמן : מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החותמים מטה את התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס אשר מנוגדים ליחסו של הסולטאן לנתיניו, בין אם הן מוסלמים או יהודים. התברר שהממשל אילץ יהודים לעבוד בשבת, ובכך התעלם מחוקי האלוקים שניתנו באמצעות אדוננו משה. מושל רבאט אילץ מספר יהודים למלוח בשבת שלהם ראשיהם של מורדים שנשלחו לשם להוקעתם.

הוד מלכותו כמו גם קודמיו במלוכה רצו תמיד שהיהודים ייהנו מחופש בקיום דתם. המעשים האכזריים פורסמו בכתבי העת ברחבי אירופה והשאירו רושם שלילי בתודעתן של ממשלות זרות, בהנחה שמושל רבאט פעל בהסכמת הסולטאן.

החותמים מטה שואפים לכך שהממשלות שלהן לא ישנו את דעתן לגבי חוש הצדק של הוד מלכותו כלפי נתיניו היהודים. על בסיס הנחה זו אנו רואים לחובתנו להביא עובדה זו לידיעת הוד מלכותו. אנו משוכנעים שהוד מלכותו ינזוף במושל רבאט על התנהגותו השרירותית, וכי יינתנו הוראות לכל המושלים בערים השונות שלא לאלץ יהודים להפר את חוקי דתם.

יהיה זה לכבוד לחותמים מטה אם הוד מלכותו יכתוב באמצעות אחד הווזירים שלו מכתב, בו יביע את הסתייגותו מהתנהגות כזו, וכי נשלחו הוראות לממשל המקומי ברוח זו, באשר המידע יועבר לממשלות השונות 

חותמים טיסו – TISSOT – שגריר צרפת במרוקו וג'והן דרומונד האי