אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964 הי"ו

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

 סבא,

אני אזכור אותך דרך הסיפורים.

בלילות הארוכים שבילינו יחד בבית בשדרות, שיחקנו רמי. למרות התחבולות שחיבלתי והמאמצים הכנים שלי תמיד ניצחת אותי. אחר כך אמרת שזה לא יפה לתת לך לנצח, רק בגלל שאתה חולה.

אפילו לא העזתי לנסות את כוחי בדמקה מולך, אחרי שראיתי באיזו קלות אתה מנצח את אוהד.

אחר כך הצעתי – סבא, אולי תספר לי סיפור

ואתה אמרת – לא עכשיו, נחובש, קשה לי לנשום.

ובסוף התרצית, ותהלוכה משונה החלה לצעוד בחדר השינה האפלולי:

הילד עם ראש הפר, הגנב היהודי שרימה את הגנב המוסלמי, האישה שהשדים נתנו לה בקבוק עם נוזל המרפא עיוורון. הם נשאו אותנו עמם, למקום רחוק, אחר, שטוף שמש וריחות תמרים, עראק ודבש.

המצעד המוזר נמשך, עד שהפחדים והכאבים התנדפו, ואור הבוקר האיר. מהסיפורים שלך סבא, שניסיתי לרשום, נשארו רק שרבוטים מקוטעים בדיו שחור על בלוק אי ארבע. כנראה שאלו דברים שנועדו להיות מסופרים – מאב לבן ומסב לנכד, ולא להיות רשומים בספרים.

עכשיו אנחנו קוברים אותך, סבא. אחר כך אלך הביתה ואתה תישאר כאן כי צריך להיפרד וזו דרכו של עולם. אבל דע לך שמשהו ממך אקח איתי.

ויהיו רגעים, בהמולת השגרה השוחקת, שאפתח את השער למקום ההוא, שעכשיו נמצא אצלי בפנים, לחצר במלח. אני אתן לריחות, לטעמים ולקולות הזרים להציף אותי, ואחשוב עליך.

תודה, סבא, על השער שפתחת לי למקום ההוא.

אני אתגעגע. ניתאי

ניתאי הוא בנו של יחיא פרץ

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

הקדמה

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

בשנים האחרונות ניתן לראות כי גדלה התעניינותם של הישראלים בבעיה זו אם מכורח הנסיבות הפוליטיות, על רקע התגברות הטרור האסלאמי, או מתוך ניסיון לרדת לשורשי הסכסוך עם הערבים. גם בעולם המערבי מנסים רבים להבין מדוע הציוויליזציה המוסלמית מצויה בעימות עם הציוויליזציה המערבית. מכאן קיימת חשיבות מכרעת לבחינה מדוקדקת של עקרונות דת האסלאם והטקסטים המכוננים שלה – הקוראן, החדית׳ והביוגרפיה הקנונית שאל מייסדה, השליח (ראסול) מוחמד.

הערת המחבר : ראו מחקרו של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות, ירושלים: שלם, 2001. הנטינגטון עושה שימוש במונח שטבע המזרחן ברנרד לואיס, שהיה מהראשונים להצביע על היסוד הדתי-תיאולוגי של העימות.

הערת המחבר ספרות החדית׳ האסלאמית מכילה, לפי דברי מאמיני האסלאם, את אמרותיו של מוחמד, כפי שנמסרו מפי חבריו מדור לדור. החדית׳ מהווה מרכיב חשוב בחוק האסלאמי.

הערת המחבר      לספרות הביוגרפית של מוחמד, ה׳סירה׳, חשיבות רבה. הראשון לכתוב ׳סירה׳ היה אבן אסחאק (נ׳ 767), מהעיר מדינה. חיבורו אבד, אך ספרו הגיע לידינו דרך חיבור מאוחר יותר על תולדות מוחמד, ׳סירת רסול אללה׳ (סיפור חיי שליח אללה) מאת אבן הישאם (נ׳ 834), שחלקים ממנו אף תורגמו לעברית (י׳׳י ריבלין, חיי מוחמד, תל-אביב: מצפה, תרצ״ב, תרצ׳׳ג). לאורך ימי הביניים ובעת החדשה המשיכו מלומדים מוסלמים לכתוב ביוגרפיות שכאלה, אך זו הנחשבת לקאנונית, בייחוד באסלאם הסוני, היא גרסתם של אבן אסחאק/אבן השאם.

ברם, הסתירות המצויות בספרות זו מקשות על הסקת מסקנות ברורות ויצירת תובנות חד־משמעיות. נזכיר רק סוגיה אחת שבה עוסקים חוקרים ופוליטיקאים: האם הציווי האסלאמי הוא שהניע את המוסלמים לנסות ולכבוש את העולם ולהשליט בו את דתם ואמונתם או ששאיפה זאת נעוצה בגורמים תרבותיים, פוליטיים או חברתיים־כלכליים. בספר נשתדל להשתמש במושגים הרווחים במחשבה האסלאמית, והצגת הטיעונים מולו תתקיים תוך שימוש במושגים המקובלים עליו.

הספר הנוכחי מהווה חידוש במחקר כולל על ספר הקוראן. באמצעות דרך חדשה ומקורית בקריאתו – שלא לומר מהפכנית ־ יהיה בו כדי לשפוך אור חדש על יצירת האסלאם בכלל וכתבי־הקודש הבסיסיים שלו בפרט.

לקוראן יש גישה כיצד להבין ולפרש את היהדות, והוא גם רומז על פולמוס קשה שהתנהל בעניין זה בין מוחמד לבין יהודי העיר מדינה. הוויכוח פסק לאחר גירוש היהודים מהעיר, ומאז לא התקיימו עוד עימותים פומביים בעניין זה. גם בספרות המחקר ההיסטורית לא מוצה הדיון בפרשה זו עד תום. אנחנו נשתדל לברר אם השקפת הקוראן תואמת בצורה נכונה את עקרונות היהדות ואת המציאות ההיסטורית.

הספר ישווה את עיקרי טענותיו של הקוראן, שחלקם מקורן במקרא וחלקם בברית החדשה, לאלה של היהדות ומקורותיה התנ״כיים והתלמודיים. באמצעות ההשוואה למקור יוכל הקורא לרדת לשורשים ההיסטוריים של יחסי האסלאם-יהדות, ולהבין את התנהלותו של הסכסוך הפוליטי במזרח התיכון.

הקוראן מכיל 114 ׳סורות^, , פרקים. כל פרק נחלק לפסוקים, הנקראים בערבית ׳איאת׳. בספרנו אנו מציינים את מספר הפרק ומספר הפסוק. לדוגמה: פרק ד, פסוק ה מצוין: ד, ה. כאשר מצוינים כמה פסוקים – לדוגמה: פרק ג, מפסוק ה עד פסוק יא – נציין זאת כך: ג, ה-יא. כיוון שיש הבדלים קטנים בספרורי הפסוקים בין מהדורות אירופיות ומזרחיות, לעתים יש לחפש את המקור בכמה פסוקים שלפניו או שלאחריו. ספר זה עושה בדרך כלל שימוש בתרגומו העברי של אורי רובין.

״הורדנו את התורה ובה הדרכה ואור. על-פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרגצים והחכמים שפטו על-פי ספר אלוקים שהופקד גידיהם למשמרת ואשר עליו העידו. אל תיראו מפני האנשים, ורק אותי היו יראים, ואל תמכרו את אותותיי כאפט מחיר. אשר לא ישפטו על-פי כל אשר הוריד אלוקים, אלה הם הכופרים״ (קוראן ה, מד

المائدة – השולחן הערוך – סורה מספר 5

43     إِنَّا أَنزَلْنَا التَّوْرَاةَ فِيهَا هُدًى وَنُورٌ يَحْكُمُ بِهَا النَّبِيُّونَ الَّذِينَ أَسْلَمُواْ لِلَّذِينَ هَادُواْ وَالرَّبَّانِيُّونَ وَالأَحْبَارُ بِمَا اسْتُحْفِظُواْ مِن كِتَابِ اللّهِ وَكَانُواْ عَلَيْهِ شُهَدَاء فَلاَ تَخْشَوُاْ النَّاسَ وَاخْشَوْنِ وَلاَ تَشْتَرُواْ بِآيَاتِي ثَمَنًا قَلِيلاً وَمَن لَّمْ يَحْكُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ فَأُوْلَـئِكَ هُمُ الْكَافِرُونَ……תוספת שלי שאינה מופיעה בספר……

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מוחמד רשיד רידא (בערבית محمد رشيد بن علي رضا; 23 בספטמבר 1865, סוריה – 22 באוגוסט1935, מצרים) היה הוגה דעות אסלאמי, מחלוצי הרפורמה האסלאמית, עיתונאי, סופר ומשורר.

רידא נולד בכפר אלקלמון, בו אביו, עלי, היה השיח' של אזור אלקלמון ואימאם המסגד המקומי, הוא לימד את בנו קרוא וכתוב וחשבון. הכפר שוכן על חוף הים התיכון של הר לבנון במרחק של שלושה קילומטרים מטריפולי שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית. משם עבר רשיד לבית הספר היסודי "אלרשידיה" ולאחר מכן לבית הספר הלאומי האסלאמי בטריפולי שהתמחה בלימוד השפה הערבית ועולם ההלכה האסלאמי וכן לוגיקה ופילוסופיה של הטבע. את בית הספר ייסד וניהל שיח' חסין אלג'סר אשר שאף לחבר בין העולם המוסלמי ותרבותו לבין המדע המגיע מאירופה.

לאחר שנסגר בית הספר, התהדק הקשר בין רשיד רידא ושיח' חסין אלג'סר. אלג'סר פרס חסותו על רידא, ובשנת 1897 הסמיך אותו ללמד את מדעי ההלכה והחשיבה הערבית. במקביל למד רידא חדית'מפי שיח' מחמוד נשאבה אשר הסמיך את רידא ללמד את מסורת החדית'. הוא גם למד אצל חכמי דת נוספים בטריפולי.

רידא כונה בפי רבים "דוברו של מוחמד עבדה", אותו פגש כשהאחרון היה בגלות בביירות. בשנים 1884-5 הוא נחשף לראשונה ל"אל-ערוה אל-ות'קה" ("הקשר האמיץ"), כתב העת של ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדה. בשנת 1897 הוא עזב את סוריה על מנת לשתף פעולה עם עבדה בקהיר, ובשנה שלאחר מכן הם ייסדו את "אל-מנאר", שבועון שלימים הפך לירחון שכלל פרשנות על פי הקוראןוכן דברי תמיכה במוחמד אבן עבד אל-והאב^[1]. רידא עבד באל-מנאר עד מותו בשנת 1935.

בדומה לקודמיו, רידא התמקד בחולשה היחסית של החברות המוסלמיות אל מול הקולוניאליזם המערבי, הוא האשים את הסופים בהפרזות, חיקוי עיוור של העבר על ידי ה"תקליד" והקיפאון של אנשי העולמא. לדעתו, אחד מסימני הכישלון היה חוסר ההתקדמות במדע ובטכנולוגיה. הוא קבע כי ניתן לטפל בליקויים אלה על ידי חזרה למה שהוא ראה כ"עקרונות האמיתיים של האסלאם – סלפיה, עקרונות המבקשים לחדש את האסלאם בצורה הקרובה לזו שהייתה קיימת בימיו של מוחמד. אסלאם שהיה טהור מהשפעות המערב, אף על פי שניתן לפרשו על ידי אג'תהאד כדי להתאים למציאות המודרנית.^[2] זה לבדו יכול להציל מוסלמים מנחיתות מול המעצמות הקולוניאליות.^[3]

סביב רידא וכתב העת החל להתגבש חוג מקומי נוסף של תנועת הסלפיה אשר אמרו שיש לחזור אל דרכם של הראשידון לשם חידוש ורפורמה. הסלפיה הרפורמיסטית שכבר החלה להתפשט בין השאר בבגדאד ודמשק בסוף ימי האימפריה העת'מאנית, מצאה לה במה נוספת על ידי רידא ואנשיו. המסר העיקרי של רידא והסלפיה היה הפעלת שיקול דעת שכלי בהתאמת השריעה לצרכים החדשים והסתמכות ישירה על הקוראן והסונה כאמצעי להגנה על האסלאם מפני חדירת המערב. על פי רידא, התמודדות עם אתגרי העת החדשה חייבת לבוא דרך אנשי הדת אשר אחראים על פירוש ההלכה ופיתוחו, ועליהם להשתחרר מהמכלול ההלכתי שגובש בתקופה הקלאסית.

על פי התאולוגיה, רעיונותיו הרפורמיסטיים, כמו אלה של עבדה, היו מבוססים על הטענה כי השריעה מורכבת מפולחן, עבאדה (عبادة),וקשרים בין-אישיים, מעאמלאת (معاملات). יש לתאם בין מצוות "בין האדם לחברו" לאתיקה האסלאמית, אך ישנן נקודות ספציפיות בהן ייתכן כי יש להיערך מחדש ולשנותם בהתאם לתנאים, בחברות שהשתנו.^[1] רידא תבע להתיר את האג'תהאד אך ורק בדינים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו (מעאמלאת).

רידא פעל להחייאת תפארת הערבים למען האחדות האסלאמית אבל נמנע מלפגוע בשלטון העות'מאני. עבור רשיד רידא הדרך לאותה התחדשות של האסלאם עוברת דרך חידושה של הערביות.

את עיקר תורתו הפוליטית גיבש על רקע המהלך שהביא לביטול הח'ליפות העות'מאנית בשנת 1924. בספר שכתב עוד בתחילתו של המשבר הציע דוקטרינה להחייאת מוסד החליפות באופן שיתאים לעולם החדש. בספר מוזכרת מועצה עליונה של חכמי דת בכירים שיעסקו באג'תהאד, יפרשו את המקורות האסלאמיים כך שיתאימו לצורכי הזמן החדש. בראש מועצה זו יעמוד ח'ליפה בעל כוח דתי, אך לא פוליטי. הדבר לא התקבל, בין השאר משום שח'ליפה זה מקבל כוח דתי גדול יותר מחכמי העולמא, דבר המנוגד לאסלאם הסוני שלא ראה ברצינות את דברי רידא.

בשנת 1927 נתן את ברכתו להקמת אגודת הצעירים המוסלמים בקהיר, שהייתה תנועת אם לאגודות אסלאמיות רבות שצמחו במצרים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.

בשנים האחרונות לחיו נטר רשיד רידא שנאה שגדלה והתעצמה כלפי המערב. הוא נמנע מהיחשפות להשפעת המערב ואף מיעט לבקר בבירות אירופה ולא דיבר אף שפה אירופית. הוא ראה בשלטון הבריטים במצרים לא רק כאיום פוליטי אלא כאיום דתי במידה שווה.

נאמר עליו שהוא היה "אחד החוקרים המשפיעים ביותר על משפטנים של הדור שלו" וכי הוא "תלמידו הבולט ביותר של מוחמד עבדה".

חסן אלבנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, נחשב לחכם הדת שהושפע יותר מכל השאר מרשיד רידא.

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

אך למרות הנסים הגלויים שהיו קורים למאמינים בקרבת הצדיק הזה לא מנעו ממנו מלגזור על היהודים גזירות והשפלות אחרות כגון גיזום עץ הזית של הצדיק או מניעת היהודים מלתקוע שופר בנעילה של יום כפור. כפי שיסופר לקמן.

על האדם לעשות צעד ראשון באמונה ורק אז יזכה לראות ישועות השם יתברך

הרבה יהודים טובים אומרים; אם הקב״ה יעשה גם לנו נסים גלויים כמו שעשה לאבותינו, אף אנו נאמין בו ונעבוד אותו. או: נאמין בתפילת הצדיק, רק אחר שנראה בעינינו את הנסים והנפלאות ולא על ידי סיפורים.

אבל לא כן הדבר, כי ראינו שפרעה וכל מצרים אשר ראו כל כך הרבה נסים, עשר מכות שהביא עליהם הקב״ה אחת אחרי השניה, קריעת הים ובכל זאת כתוב וירדפו מצרים ויבואו אחריהם, כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים למרות כל האותות והמופתים שראו במו עיניהם. כך גם בני ישראל עצמם שלמען הצלתם נעשו כל הנסים הגלויים האלו וראו בעיניהם את יד ה׳ הגדולה ואחרי שעברו את הים הנקרע לגזרים נתן להם ה׳ לראות במו עיניהם את גופות המצרים כמו שכתוב: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים אומר רש״י שם, שפלט הים את פגרי גופות המצרים על שפתו וכל זה למה? כדי שלא יאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו.

כן דרש רבה בר מרי, את הפסוק בתהלים (קו, ז) האומר: וימרו על ים בים סוף, מלמד שהמרו ישראל את פי משה באותה שעה ואמרו: שמא כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר ואין לנו ישועה. אמר לו הקב״ה לשר של הים: פלוט את מתי מצרים ליבשה. אומר שם רב הונא: ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו. אם אין לאדם רצון לראות ולהבין ולהפיק את המסקנות, אם הוא הולך שבי אחר נטיותיו החומריות אז כל הנסים שבעולם לא יעזרו.

לכן על האדם לעשות את הצעד הראשון לכיון האמונה בהקב״ה ובצדיקים אוהבי השם רק אז יזכה לראות ישועות השם ונפלאותיו במישרין או על ידי חסידיו הקדושים.

דבר זה כבר לימד אותנו משה רבינו ע״ה עוד בתחילת דרכו לפני שקיבל את השליחות לגאול את ישראל, הנה הוא עומד מול הסנה הבוער באש ועדיין לא שומע משה שום דיבור ושום קריאה. מתי דיבור ה׳ פונה אליו, רק אחרי שהוא עשה את הצעד הראשון כמו שכתוב (שמות ג׳, כ׳) וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתור הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה.

אחרי זה כתוב: וירא ה׳ ״כי סר לראות״ רק אז הופנתה אליו הקריאה ויקרא אליו אלקים מתור הסנה ויאמר משה משה, ויאמר הנני.

כך אנו רואים במעשים הנפלאים אשר התרחשו בזכות הצדיקים הקדושים, עם מוקירי הצדיקים מאנשינו הישרים והתמימים עלו והתפללו בכל לב על קברותיהם של הצדיקים, ושמו לב לכל דבר קטן וגדול במעשה הנסים אשר קורה בקרבת הצדיק ובזכותו, רצו לראות ולדעת, אכן זכו וראו במו עיניהם דברים נפלאים נסתרים וגלויים.

כי הצדיק קרוב לה׳ יותר מכל אחד שהוא נמצא בסביבות בית המלך, מלכו של עולם, והוא כאותו עבד שנכנס לבית המלך בלי הגבלה ובלי קבלת רשות. לכן הצדיק שהוא קרוב מבקשים אנו באמצעותו המלצה לפני בורא עולם.

ראיית נסים גלויים ע״י צעד ראשון שעושה האדם נראה בסיפורים המובאים להלן:

עזרת הצדיק לחפצים לקיים את נדרם על קברו

הסיפור המובא להלן סופר ע״י יהודיה שעלתה ממרוקו, וכעת היא תושבת נתניה, והנה סיפורה:

לפני עליתה לארץ בשנה אחת, בערב ל״ג בעומר, עלתה לקבר של הצדיק המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל לשלם את נדרה, שהיא נדרה על החסד שהוא עשה עימה.

אותה שנה היתה גשומה וירדו בה גשמים עזים, ומעט היהודים שעדיין נמצאים במרוקו ושהיו אמורים לעלות לרגל לקברו של הצדיק, נרתעו מלעלות בראותם שהגשמים לא מפסיקים, והיה חשש לעלות ולהשתתף בחגיגות של ל״ג בעומר, שהדרכים ישובשו וימנע מהם להגיע לקבר של הצדיק, ובמקום היהודים הרבים שהיו צפויים לבוא באו מעט מאוד

למחורת יום ל״ג בעומר בעת שהגברת רצתה לקיים נדרה בקרבת קבר הצדיק נמצאו במקום אך שש משפחות, בראותה מצב זה היתה מאד עצובה מחוסר אנשים שיקחו  חלק בתשלום הנדר ובבישולים הרבים אשר הכינה לכבוד הצדיק, המעט שהיו נוכחים יעצו לה שתיקח עימה בחזרה : כל מה שהיא הכינה ותקיים הסעודה באחד מבתי כנסת כנראה שזה היה בכזה־בלקכה, כי רק שם נשארו מעט יהודים, וכל אחד בדרכו ניסה לנחמה ולדבר על ליבה, והיא מרוב ההכנות שהיא הכינה התעצבה אל ליבה למחשבה  שהיא כביכול לא תקיים נדרה בקרבת הקבר הקדוש של הצדיק.

עוד בתוך השכנועים שלהם ראו הנוכחים פתאום אוטובוס מגיע מלא תיירים שהתברר יותר מאוחר שהם תיירים מישראל שבאו עם טיול מאורגן למרוקו, שמחת בעלת הנדר בעלה וכל הנוכחים לא ידעו גבול, והתיירים מישראל שמחו כשהוזמנו לקחת חלק בסעודת הנדר שהאשה הנ״ל נותנת לזכות הצדיק רבי עמרם, הם אמרו שגם בשבילם זו היתה  הפתעה לא רגילה לבוא ולמצוא סעודה מאד מכובדת מוכנה ומזומנת בו בזמן שבאותו יום היו מוזמנים לארוחת :: צהרים מטעם אחת הקהילות היהודיות ומשום מה התעקבו ואיחרו את המועד. אז החליטו כל הנוסעים בדרך להיכנס להשתטח על קברו של הצדיק ושם יעשו קניות כדי לסעוד את לבם לכן אמרו שבטח ידו או השגחתו של הצדיק היו בדבר, הם שתו שמחו ורקדו מרוב שמחה, שעשו טוב על לבה של בעלת הנדר, שראתה שנוסף לנס שנעשה לה בזכותו של הצדיק שאחד כנראה מבני משפחה נתקיימו בו נסי הצדיק, גם כעת נעשה לה הנם השני כשתיירים יהודים מישראל זימן אותם הצדיק והשתתפו בשמחתה.התיירים נפרדו מלאי התפעלות ממה ששמעו וממה שראו עיניהם, שכאן על קברו של המלוב״ן רבי עמרם בן־דיוואן זצ״ל מתרחשים נסים בסתר ובגלוי.

שייח מואיזו לכבוד רבי עמרם בן דיוואן זצו"קל

רבי עמרם בן דיוואן

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

פרק רביעי: חברת דובב שפתי ישנים

מאת ה׳ היתה זאת

ויכוח בהלכה שהיה בין חכמי העיר, (בדין עשרה שהתחילו להתפלל ביחד ויצאו חלקם באמצע, האם יכולים לומר קדיש תתקבל) רבנו שהיה נוכח בויכוח, הלך הביתה למד את הסוגיא, עיין בספרים וכתב פסק בנושא. לאחר מספר ימים שוב התעורר הויכוח כאשר הוא צופה מן הצד ומחייך, האב״ד רבי יהושע בירדוגו הבין מחיוכו שיש לו מה לומר בסוגיא, לבקשת רבי יהושע אמר מה שהסיק מעיונו, והוסיף שכתב תשובה בנושא. רבי יהושע ביקש לעיין במה שכתב, רבנו מיהר הביתה והביא לו את הדפים. רבי יהושע קיבל את הדפים ועיין בהם, ושמח עליהם כמוצא שלל רב. לאחר מספר ימים חזר רבנו וביקש מרבי יהושע את הדפים, רבי יהושע אמר שהוא שם אותם בתוך אחד הספרים שהיו לפניו, רבנו חיפש הרבה בספרים שבספרייתו של רבי יהושע ולא מצא, הצטער רבנו צער רב על אובדן של חידושי התורה שכתב, ובאותו הזמן עברה בו כמין תחושה כאילו יקירו טבע בים. צער זה עשה בו רושם רב שנחרט במעמקי ליבו, וגרם לו לעשות קל וחומר, והוא: ׳ומה פסק קטן שצעיר כמוני כתב, שבין לילה היה ובין לילה אבד גרם לי צער כל כך, א׳׳כ מי יוכל לחוש את גודל כאבם וצערם של רבותינו על עמלם הגדול שהשקיעו בו את דם נפשם, שנים על גבי שנים ימים ולילות, בכתיבת חידושי תורה הגות רוחם, רבי ההיקף והאיכות, ספרים שלמים בכל מקצועות התורה, מתוך עוני וגלויות, בלי חשמל, בלי עטים, אלא בכתיבה איטית שנעשתה בכתיבה על ידי קנה, על גבי חלקיקי דפים, ועכשיו רואים הם את מעשה ידיהם טובעים בים הריקבון, ואובדים בצוק העיתים ופגעי הטבע והעש! וא״כ מה יהיה עם צער אבותינו ורבותינו הקדושים אשר בארץ המה?? מחשבה זו היתה מבצבצת ועולה אצל רבנו בלי הפסק, מכאן צץ במוחו הרעיון להקים אגודת ״דובב שפתי ישנים״ שתפקידה יהיה להעתיק מחדש את החיבורים הבלויים בכתבי יד שהולכים וכלים. (מתוך הקדמת רבנו לספר שרביט הזהב) רבנו צרף מחשבה למעשה והחל להפיץ את הרעיון וחשיבותו בין הרבנים והציבור הרחב, הרבנים על אף שברכו את הרעיון, הטילו ספק גדול ביישומו, בגלל התקציב הכספי הגדול הדרוש, אולם רבנו לא התייאש. רבנו החשיב מצוה זו כעיסוק במת מצוה שהשעה דוחקת, ושאם יתמהמה לא ישאר מה להציל מהכתבים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

וממשיך רבנו ואומר: והאל ית׳ הבוחן לבות וכליות, הוא ידע תוכן מחשבתי שלא היה בה שום נגיעה או פניה ח׳׳ו, כי אם לשמו הגדול ית׳ ולתורתו, ועודדני וחזקני ואמצני לעמוד נגד כל הגלים הבאים עלי, והמפעל הלך ונשתפר בעזרת הועד המקומי של עי׳׳ת מקנאס אשר פתחו לי פתח כפתחו של אולם.

אזעקת אמת

ואכן בהיות רבנו כבן עשרים ושש, לצד עבודתו העמוסה בישיבה ובתלמוד תורה, הוציא רבנו את מחשבתו שקוננה בקרבו לפועל, והחל לפעול בהוצאת כתבי היד של בני העיר, שהיו ספונים וטמונים עד כה עשרות בשנים וישנם אף קרוב למאה וחמישים שנה.

וכך כותב רבנו בתיאורו העז והמליצי בראש הספר הראשון שיצא על ידו והוא ספר ׳תורות אמת׳ למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ׳׳ל: רבותינו ז״ל למרות התנאים הכלכליים המצומצמים והגרועים שנמצאו בהם, עם כל זאת לא נגרפו מעל משמרתם משמרת הקודש. ספרי רבותינו בלעדם אנו נמצאים כסומא בארובה וכספינה המטרפת בים הגדול, אין אנחנו יכולים לצעוד צעד ולא לדרוך כף רגלינו על מפתן בית המדרש כיתומים היינו, כצאן בלי רועה דמינו, אבדנו כולנו אבדנו. ואכן זכו רבותינו לכתוב חדו׳׳ת, אך היות וחזון הדפוס לא היה נפוץ בזמנם, וגם מפני עוניים ולחצם, מוצאים אנו את כל ספרותם כתובה על נייר בלוי, קטעי נייר, ולרוב התיישנותם נאכל חצי בשרם והרואה אותם יהיה נבהל מפניהם ומפני ריחם ואבקם. חלקם נאבדו בעת פחדים, מהם נרקבו, מהם עכברין רשיעי צדין, מובן שכל מי שרגש התורה והיהדות בקרבו, יחם ותבער בו אש, ודברים אלו ירדו עד חדרי בטנו, לדאוג לתקן את כתבי היד האלו, ובפרט שמצד דורינו אבדה תקוותינו להעמיד הדת על תילה ולבאר התורה כפי הצורך, אז ודאי שלא ניתן שהפליטה הנשארת לנו למשגב ולמבצר, שגם היא תאבד תקוותה, ובודאי שרבותינו שטרחו ויגעו מתוך דוחק וצרות, עתה הם בצער על תורתם הנמצאת בעלבון וגם בסכנת אבדון, ושומע אני מבית החיים עד הנה את זעקת לבותיהם של הצדיקים, וגם התורה מתחננת. וממשיך רבנו ומספר על כן קמתי ונתעוררתי, ואשמיע בתוך אחב״י זעקת ליבי וחרדת נפשי, עד מתי יהיה זה לנו למוקש הצרי אין בישראל הרופא אין שם, ובפרט שחזון הדפוס נראה בעליל, ודבריי אשר יוצאים מלהבות קודש עשו רושם אצל החכם השלם כמוה ר׳׳ ר יעקב בירדוגו, ונתנדב בחפץ לב להיות איתי מן המייסדים של חברתינו הקדושה דובב שפתי ישנים. רבי יהושע בירדוגו שהכיר את רבנו בהיותו מסודר בכל עניניו, והכיר וידע כי ליבו בוער כאש להדפיס ספרי רבותינו הקדמונים מסר בידיו את כתבי המשפחה, ובראשם את הכתבים של סבו רבי רפאל המלאך, ואמר לכל בניו שמי שירצה אחד מהכתבים ישאילהו ־ ויחזירהו לרבי שלום, והיה סמוך ובטוח בלבו שרבנו יוציאם לאור בצורה הטובה ביותר.

ואכן רבנו שהחל במלאכה זו עוד בהיותו צעיר לימים, מגלה בעריכתו בהגהותיו בהערותיו ובהקדמותיו חריפות ובקיאות רבה בכל מכמני התורה.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

סבא דוד

סיפור חיים

דוד פרץ נולד בעיר בוז׳אד שבדרום מרוקו, בשנת 1923, לאמו זהרה ואבין מסעוד. סבא היה ילד חמישי לאמו, בן ראשון לאחר ארבע בנות, והילד האחד עשר לאביו. את ילדותו תיאר סבא דוד בילדות של עוני ומצוקה.

בהיותו בן שלוש מת עליו אביו, ולאחר תקופה קצרה מתה גם אימו. אחיותיו גידלו אותו, דאגו לו ופרנסו אותו. סבא דוד למד בבית הספר הצרפתי בבוז׳אד, אותו סיים בהצטיינות: עד ימיו האחרונים היה סבא מדקלם ומתרגם למעננו סיפורים בצרפתית, שלמד אז, לפני 65 שנה. למרות שרצה מאוד להמשיך ללמוד נאלץ בגיל 16 לצאת לעבודה. כבר אז הוא התגלה כאדם, שכולנו הכרנו: האיש, שאת חייו הוא בונה במו ידיו, שוחר דעת ואיש כבוד. הוא החל כפקיד ומנהל חשבונות בעסק סיטונאי. בשלב מסוים קיבל על עצמו את ניהול תחנת הדלק של בעל העסק. לא עבר זמן רב והוא הצליח לרכוש את התחנה ולהפוך אותה לעסק משגשג שכלל מספר רב של מכוניות. בהיותו בן 19 נשא לאשה את סבתא רוחמה לבית אלבז.

המשפחה התגוררה בבית גדול מחוץ למלח ־ הגטו היהודי בבוז׳אד, וסבא, איש אמיד שעשה את כל רכושו בעשר אצבעותיו, הפך לאיש מכובד ומקובל בקרב יהודי העיירה, שבחרו בו לראש הקהילה. למרות גילו הצעיר. כראש קהילה דאג לכל צרכי הקהילה היהודית והיה אחראי לקשרים עם השלטונות: תחילה השלטונות הצרפתיים ואחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה – לקשרים עם המלך מוחמר החמישי. כראש הקהילה לחם את מלחמות היהודים. בין הסיפורים הבולטים שסיפר לנו, הנכדים, היה סיפורה של בחורה יהודיה שנחטפה ע״י ערבי, והוא מצא אותה, נאבק למענה בבית המשפט – ושלח אותה לישראל. רק שנים אחר כך פגש אותה כאן בארץ, באשקלון, וזכה לתודתה הגדולה.

נקודת המפנה בחייו של סבא, כמו בחיי הקהילה היהודית במרוקו כולה, הייתה יציאת הצרפתים ממרוקו ב1956. עד שהשלטון התייצב בראשותו של המלך מוחמד החמישי, עברה על היהודים תקופה של חרדה ואי ביטחון לגורלם ועתידם. אמנם הדברים נרגעו והמלך התגלה כאוהב יהודים ודואג להם, אך אז כבר הגיעו שליחי הסוכנות מארץ ישראל וסבא התגייס לסייע בידם. נציגי הסוכנות בבוז׳אד רצו להעלות לארץ רק את צעירי הקהילה, אך סבא הבהיר להם ש ׳או שכולם יעלו – או אף אחד לא׳. וכך אמנם היה. קהילת בוז׳אד, רובה ככולה ארזה את מזוודותיה ועלתה ארצה.

קורות עלייתו של סבא ומשפחתו לישראל הם קורות עלייתה של יהדות מרוקו. סבא עלה ארצה ב1956, והגיע עם משפחתו למבשרת ירושלים, שם היה בין ראשוני מתיישביה, אבל אחרי תקופה קצרה, עבר לגור בשדרות, אז מעברת עולים גבים- דורות, מעברת פחונים וצריפים. הוא עבד במה שהיה, בעבודות יזומות של המדינה ובעבודות חקלאיות בקיבוצים, עד שהגיע לעבודה במפעל המברשות ברוחמה, וכמו שהוא נהג לספר, בהתחלה רק זמני, ׳רק לשבוע שבועיים׳, אבל שם הוא כבר נשאר עד יציאתו לגמלאות.

לבית החרושת ברוחמה נכנס לעבוד כפועל, אבל גם שם עמדו עד מהרה על סגולותיו, על כישוריו ורוחב דעתו ומיהרו להטיל עליו תפקידים עם הרבה אחריות בבית החרושת ומחוצה לו.

סבא וסבתא עברו תקופות קשות אבל תמיד הייתה רווחתם של ילדיהם ועתידם של ילדיהם חשובים מכל.

לאחר פטירתה של סבתא רוחמה ז״ל ממחלה קשה בשנת תשמ״ד, התחתן סבא דוד עם מלכה לבית פרץ. חיים משותפים אלה באו גם הם לקצם עם פטירתה של מלכה ז״ל ב1998.

זמן קצר אחרי מותה חלה סבא במחלת ריאות קשה. כולנו האמנו שסבא דוד החזק, שידע להתגבר על קשיים בחייו, יתגבר גם עליה. וסבא נאבק ועוד איך. אבל גופו לא עמד לו. הוא נפטר ביום שישי ה13- באפריל, בערב חג שני של פסח.

על אף מחלתו הקשה הוא שמר על חוש ההומור הידוע שלו ועל אהבתו לסיפורים. גם בשעותיו הקשות בין נשימה לנשימה היה לו תמיד משפט מתאים לכל אחד, ותמיד ידע למצוא את הסיפור הנכון לרגע המסוים. וכך נזכור אותו כולנו: סבא של סיפורים, פיקחות, תבונה והומור. סבא אהוב. יהי זכרו ברוך.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

רבי יוסך משאש

סימן מה

סדר נשא. שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם החשוב וכו'…, כהה"ר ימין אלגראבלי הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, וכולו רצוף אהבה והפצרות גדולות לארוג ולחבר לו מליצה יפה לצורך דרושו על אבי אמו, כה|"ר שלמה עטייא ז"ל. וסדר בטוב טעם ודעת את שבחו, כי עיניו ראו, ואזניו שמעו, את המליצה אשר חברתי לרבי יעיס מלכא הי"ו, וישרה בעיניו מאד, ובכן אף שאיני מופנה, למען אהבתיה דמר, יגעתי ומצאתי. בסגנון אחר כאשר תויתני, והריט היא מונחת לפניך

אל אלהים ה,, הממציא כל הנמצאים, גזר על כל הברואים, קטנים עם גדולים חלשים ובריאים, גם פתאים והפראים, אחד חכם ואחד רשע גם על הנביאים, עשירים וחלכאים, כלם ימותו ותחת האדמה יהיו נחבאים.

ממנה הם יוצאים, ולה שבים ובאים, במיתות הגוף הכל שואים, ואף הרוחות כנשר דאים, לפני כסא רם על כל גאים, חורץ משפטם על העונות והחטאים, מהם נדונים ונרפאים, ומהם ברתיחת צואים, עד יהיו כלים ונדכאים, ואך אשר מצות מלאים, שם ימצאו חופות נאים, באורות עליונים נחפאים, וזיו שכינת עוזו יהיו רואים, ויפרוש עליהם סוכת שלומו.

בעדת צדיקים בעלי תושיה, גם נשפ המנוח תהיה עשויה, גם היא זכה ונקיה, בעיני אלהים ואדם רצויה, דבקה תמיד בשוכן עליה, בלא שקר ובלא רמיה, הייתה עינו צופיה, אל עני ועניה, ועל ערום ועריה, זן וכסה אותם בהצנע ודומיה.

זכרון המות בין עיניו היה, ולכן אחז בכל מדה יפיפיה, חשך נשפו מתענוגות נשיה, אף כי ביתו בכל טוב פוריה, טוב ומטיב היה לכל נפש הומיה, ופדה נשפות משביה, ידיו נטעו אש"ל אכילה שתיה לויה, ולביתו כל הבא מארץ ציה, אז יקהל שלמה.

כל ימיו היו סדורים, ערבים ושחרים, לעבודת האל היו קשורים, מימי הנעורים, מתון היה בדברים, עם זקנים ונערים, הועם שיח אמרים, גם לשוטנים וערים, סמוך נשמתו אדיר אדירים, וחבוש לה כתרים, עם נשמות וצדיקים וברים, כזוהר הרקיע מזהירים, פעולותיו יהיו נזכרים, לבניו לדורי דורים.

צלח אותם המלאכת יד ומסתרים, ובנתיבות צדיקים וישרים, קבץ מהר העדרים, מכל המדינות וערים וכפרים, רדוף אויבינו הארורים, והשג אותם בין המצרים, שמשם החשך וכל המאורים, והך אותם בסנורים, תרום קרננו בארץ אבות הישרים, ואז נשיר לפניך שירים, כשיר השירים אשר לשלמה.

ואני עבד עבדים, בקול פחדים, שואל רשות ממושיב יחידים, ומכם רבותי היושבים והעומדים, להיות שפתי מגידים, דברים נפרדים, קלים ולא כבדים, בשבת הנפטר מזקני העיר הנכבדים, היראים החרדים, עשה צדקה בכל עת עם עניים ומרודים, ויען הוא אבי אמי וגמלני חסדים.

לכן חוב גדול עלי להיות שפתי נעים ונדים, במלי דאורייתא אשר מזהב ומפז נחמדים, לעילו נרו"ן שיהיו צמודים, בקהל חסידים, ולמלך הכבוד יהיו משבחים ומודים, אשר לא נתפשו בחרמים וצודים, של היצר וחייליו השודדים, ויהי נועם וכו'…, והנושא בא וכו'…, איתא במדרש וכו'….

יהא רעוא מלפני אל אלים, שיהיו דברי לרצון עולים, למנוחת זקני אבי אמי רב פעלים, ימצא מנוח במקום אצילים, ושערי מות יהיו נעולים, ודמעות לא יהיו עוד מעינים נוזלים, רק שושנים וגילים, בכנורות ובנבלים, על אדמת הקדש ירושלים, בב"א. זהו מה שיכולתי לארוג עתה, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן מו

סדר הנכר להנזכר, שנת תרס"ך

אני טרם אכלה שליחות מכתב תשובתי לכבודו, והנה מכתבו השני עומד לנגדי, בו שאלני על מה שכתוב בפרשת השבוע, עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדוש יהיה, גדל פרע וכו'…, למה מלת הימים חסרה יו"ד בתרא ?

אחר החפוש מצאתי במדרש רבה, פרשת נשא, פ' יו"ד, שיש שרצו ללמוד סתם נזירות שלשים יום שלמים מפסוק זה, עד מלאת הימים, וכמה הם ימים מלאים, שלשים יום, ואם גלח יום שלשים לא יצא, ועל זה אמר רבי יצחק בן רבי אלעזר, הימים, הימם כתיב עיין שם.

ורוצה לומר מדכתיב הימם חסרה, משמע שבא ללמד, שאים צריך שלשים שלמים אלא אם גלח ביום ל', יצא, כדעת רבי שמואל שם, עיין שם. ואפשר עוד לומר לפי שיש פעמים שהנזיר מגלח טרם מלאת הימים שנדר, כגון שנטמא, או כההוא עובדא דשמעון הצדיק הנזכר בש"ס נזיר דף ד' ע"ב עיין שם. ושלום.

אני היו"ם ס"ט. 

אוצר גנזים

הרב יעקב משה טולידאנו

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

מ"ך נישואין של רש״י בכתיבת יד מורינו החכם הש׳ נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל מצאתי בם׳ ישן כ״י ־ רש״י ז״ל כשהיה נשבע לא היה נשבע אלא חי כל ישראל והיתה שבועה זאת חמורה בעיניו לקיימה כאלו נשבע בנק״ח לדעת השי״ת. יום מן הימים היה יושב בבית המדרש מגיד בהלכה לשלש מאות חכמים מארצות רבות שנתקבצו מארץ אדום ומארץ ישמעאל ומתוגרמה, לשמוע ההלכה מפיו ולקבל ממנו קבלותיו והנה נערה בתולה יהודית נכנסה בבהמ״ד והיא יפת תואר ויפת מראה ובת טובים ועומדת ומבטת בחכמים היושבים לפניו. ראה אותה רש״י ז״ל׳ מצאה חן בעיניו וחם עליה• א״ל» בתי׳ שאי עיניך בתלמידים האלה ואני נשבע לך בחי כל ישראל שהאיש אשר תבחרי בו מכל האנשים האלה להנשא לו׳ אותו ינתן לך׳ החזירה פניה בתלמידים לבחור לה אחד מהם׳ רמזו לה שלא תבחור ולא תבקש כי אם לרש״י זי׳ל כי חסו על כבודו כי הוא כבן שבעים שנה ולא נשא אשה מימיו׳ עמדה ושמעה בקולם החזירה פניה: לרש״י ז״ל ואמרה לו אין בכל המדרש הזה אשר ייטב בעיני להנשא לו ולהיות לו לשפחה אלא אליך.

אני בוחרת להנשא; לך ולא לזולתך. א"ל בתי. את נערה ואני זקן. בחרי לך א׳ מהנערים, פתחו התלמידים פיהם ואמרו לו אתה נשבעת להשיאה אשר תבחר׳ קיים שבועתך ותשאנה׳ כי בך בחרה ולא לזולתך. עמד ושמע בקולם ונשא אותה והוליד ממנה בת אחת ואח״ך גדלה הבת והשיאה לבן גילה חכם גדול וילדה ארבעה גאוני עולם רבינו שמואל ורבי מאיר ורבי יצחק ורבי יעקב. ויעקב הוא הקטן׳ וכאשר נפטר רש״י ז״ל היתה בתו בוכה וצועקת ואומרת אבי אבי כבה נר ישראלי חשך שמשו של ישראל. א״ל בנה הקטן אמי אמי׳ למה תבכי

על הנר שכבה׳ אם כבה הנר אנכי אדליקנו ולא יכבה.

הערת המחבר : גם זה מן הזרות שבסיפור זה. הרי רבינ תם היד. כבן חמש־שש כשנפסד רש״י וכלום יכול היה אז להגיד, שימלא מקום זקנו

אמרו עליו על רבי יעקב שהון חבר התוס׳ על התלמוד שאמר לאחיו לאיש אשר יצליח בהם׳ תגדל מעלתו על החכמים׳ והוא נקרא רבינו תם׳ ע״ש ויעקב איש תם והיה אומר כל מה שעשה זקיני וכל מה שפירש יכול אני לעשותו ולעשות כמוהו מלבד פי׳ החומש אשר פירש׳ אין בי כח לעשות כמוהו כי חברו מתלמוד בבלי וירושלמי וממדרשים ואגדות ומדברי המחברים הראשונים׳ ולכן תמצא שפי׳ רש״י בפי אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קידושין. ותמה עליו חכם אחד שמו הרי״ע כי רז״ל אמרו כי אל תחלל וכוי זה המשיא בתו נערה לזקן׳ ותירץ הוא ז״ל שלא רצה רש״י לפרש כן מב׳ טעמים.

הא׳ מפני שהוא עצמו כן עשה שהיה זקן ונשא נערה ולא נתיירא שמא תזנה תחתיו. והטעם הב׳ שלא יתרשלו בני אדם על ידו׳ שיזהרו׳ שלא ישיאו בנותיהם לזקנים אעפ״י שהיו עשירים וחכמים. ולא יהיו הזקנים נמנעים מלישא נערה. והנה שהמע״ה אמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואמרו על רבי יעקב הנז׳ שהיה שלם מאד מורגש בכל דבר ומושכל ויפה -תואר ויפה מראה ומלך צרפת היה אוהבו מאד ונתנה בתו של מלך צרפת עיניה בו וחשקה אותו יותר מדאי׳ עד שיום אחד מימים ראתה לו שוקו א׳ שהיה כחוש מאד מרוב החידוד שהיה טבעו מרה האדומה שטבעה כטבע האש החמה ויבישה. א״ל; אין בעולם שוק כחוש ודק כמו זה השוק. א״ל» אני אראה לך שוק אחד דק וכחוש כמוהו.

א״ל» לא תוכל להראות לי׳ כי לא תמצא אותו בעולם׳ עמד והראה לה שוק האחר שלו׳ וא״ל דאי שוק אחר כמוהו. צחקה על דבריו וחשקה בו יותר מדאי, ויהי היום ויהיו שניהם לבדם במקום מוצנע ונסתר א״ל :נפשי חשקה בך שכבה עמי. א״ל חלילה מעשות כדבר הזה את בתו של אדוני המלך׳ את גברתי ואני יהודי :

הרב יעקב משה טולידאנו

ואת :נוצריה ותתפשהו בבגדו ותפצר בו מאד ותאמר לו« עכ״פ תשכב עמי׳ לא תוכל להמלט ממני עד שתעשה רצוני. א״ל. בבקשה ממר המתיני לי עד למחר ואעשה כרצונו• ויהי בבקר לבש בגדיס נאים וירכב על סוס נאה וירץ בו הנה והנה וכל רואיו ישמחו בו ותעמוד בת המלר ותשקף בעד החלון ולרוב שמחתה בו הוציאה עצמה מן החלון יותר מדאי ונפלה לארץ ומתה ונחלץ אותו צדיק.

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

שבתאי צבי=

ר׳ חיים ויטאל שהיה ראש וראשון בחברת תלמידי האר״י לא היה מעונין כנראה – כך סבור גרשם שלום – שתורת הקבלה בכלל ומשנת רבו בפרט תהפך לנחלת רבים, וטעמו עמו: ״אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה. מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד. כי כבר אמר רבינו ז״ל אל יכנס אדם לפרדס אא״ב (אלא אם כן) מלא כריסו בבשר ויין והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף שאין שכר ומעשה״ וכו׳. הסבר נוסף אנו מוצאים אצל תלמידו הנאמן ר׳ שלומיל. באחת האגרות משיח ר׳ שלומיל לפי תומו: ״לאחר פטירת האר״י ז״ל, לקח כמה״ר ר׳ חיים כל הקונטרסים מיד בל החבירים (התלמידים) ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה ולא החזיר אותם להם, באומרו שלא נתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול, כי כבר נסתמו אותן מעיינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב עליו השלום וכך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך אחרי פטירת הרב.״

מהסיפור התמים הזה נשמעת טרוניה חרישית ובקול דממה דקה, נגד רבו ר׳ חיים ויטאל: ״ובך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך״.

ר׳ חיים ויטאל עצמו מתריע בפני הקורא בהקדמתו לספרו ״עץ החיים״ שאם יתגלגל לידו איזה קונטרס מדברי האר״י שנכתב על־ידי אחד התלמידים, ״אל תשית לבך אליו כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו (של האר״י) לא ירד לעומק דבריו וכונתו לא הבינום בלי שום ספק … ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה״ה (זכרו לחיי העולם הבא) זולתי שכתבנו לך בספר זה.״ ומסיים את ההקדמה בזו הלשון: ״דע כי קצת מחברינו כתבו להם ספרים מה ששמעו ממורי זלה״ה וזולתו על שמו וכולם כתבו הדברים בתוספת וגדעון כפי בחינת הכותבים, וידיעתן ובהבנתן הניחו מקום לכמה קושיות, לכן אין לסמוך על אותן הספרים וצריך להרחיק מהם ודע כי כל מה שכתבתי כאן, הכל שמעתי ממורי זלה״ה.״

מדבריו של ר׳ חיים ויטאל יוצא שלא כל החברים הסכימו למסור לו את שימותיהם וקונטרסיהם ושנשארו לכן רשימות מדברי האר״י מחוץ לשליטתו של ר׳ חיים ויטאל.

מדוע לא היה מעונין הרח״ו בהפצת קבלת האר״י? ומי היו התלמידים שהתערו לדעתו?

על חלקה הראשון של השאלה ניתן לענות בהסתמך על שתי העדויות שהבאנו. לשתיהן דבר אחד משותף והוא: ״כוונתו של ר׳ חיים ויטאל להילחם במתחרים אפשריים מתוך חוג התלמידים ורצונו לקיים בידו מונופול על קבלת האר״י שנפטר לבית עולמו מבלי להשאיר ספר לימוד מסודר ושיטתי לעיקרי תורתו ופרטיה.״

באשר לחלקה השני של השאלה, התשובה טמונה בחתימות החסרות על ״כתב ההתקשרות״ (שטר ההתחייבות) בו הם מתחייבים ״לעבוד את השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה כבל שיורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו… ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו ולא עלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורנו הרב הגדול כמהר״ר יצחק לוריה אשכנזי ז״ל.״

״כתב ההתקשרות״ בו קיבלו עליהם בשבועה חמורה תלמידי האר״י לא לגלות תורת רבם ברבים תוקפו לעשר שנים, החל מיום ב׳ כ״ה למנחם אב שנת השל״ה (1575), היינו שלוש שנים אחרי מות האר״י – והיה אמור לשאת עשר חתימות, אך הוא נושא רק שבע חתימות. מי הם השלושה שלא חתמו? ומדוע לא חתמו? ההסבר להיעדר שלוש החתימות ניתן לנו על־ידי בר־סמכא בחקר הקבלה והשבתאות, פרופ׳ גרשם שלום.

אחת החתימות החסרות היא של ר׳ חיים ויטאל עצמו. החתימה השניה הבולטת בהיעדרה היא של ר׳ יוסף בן־טבול המערבי; והשלישית – חתימתו של ר׳ גדליה הלוי – גיסו של ר׳ חיים ויטאל.

היעדר חתימת ר׳ חיים ויטאל אינה מעוררת שום בעיה, היות והשטר היה בעין התחייבות כלפיו.

לגבי ר׳ גדליה הלוי, הוא ניסה לערוך את תורת האר״י אך ״הניח ידו ממלאכה זו שכבדה עליו.״ הוא גם חי בשלום ובידידות עם גיסו ר׳ חיים ויטאל ואין ליחס להיעדר חתימתו כוונות מיוחדות.

http://www.israelinarabic.com/%D9%8A%D8%A7-%D9%86%D9%88%D8%A7%D8%A8-%D8%A7%D9%84%D8%B9%D8%B1%D8%A8-%D9%81%D9%8A-%D8%A7%D9%84%D9%83%D9%86%D9%8A%D8%B3%D8%AA-%D8%A7%D8%B3%D8%AA%D9%82%D9%8A%D9%84%D9%88%D8%A7/