מורשת יהדות מרוקו

 משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

שמואל לוי הסוחר.

עליו מספר רבי חיים משאש, חי בימים בין השנים תר"ג  תרס"ד 1843 – 1904, את המעשה הבא : " ומעשה רב אירע במינו באיש אחד ירא אלקים וסר מרע שמו שמואל הלוי שהיה סוחר גדול במדינת הגויים בחנות אחת גדולה שהייתה שכורה בידו מישמעאלי אחד קרוב למלכות יותר משלושים שנה.

ואחר כך נתקנא בו גוי אחד שריף, ושונא ישראל והלך ושכר את החנות מיד בעליה, ועברו ביניהם דברי ריבות קרוב לשישה חודשים. וסוף דבר הגוי ניצח, ויום אחד באו משרתי השררה ונכנסו לחנותו פתאום והוציאו לו כל סחורותיו החוצה, וגרשוהו בעל כורחו, והייתה מהומה גדולה בעיר, כי היהודים שכניו וקרוביו ואוהביו חם לבם בקרבם ויכו את משרתי השררה.

והגויים עזרו למשרתים ונתלקחה מחלוקת גדולה ביניהם, והודות לאל כי שוחד בחיק כפה חימה עזה, ונגמר הדבר בכי טוב, והיהודי שמואל שכר חנות במקום אחר, ואחרי שלושה ימים נתיישב במקומו והגוי נכנס לחנותו וסיידה לתקנה וישב בה ומלא אותה סחורות שונות.

וביום העשרים לישיבתו היה יום השוק, והיית החנות, והייתה החנות מלאה ערביים קונים. ופתאום נפלה עליהם תקרת החנות ומתו כמה גויים, גם בעל החנות שני בניו, ונאבדו הסחורות.

ונתקדש שם שמים ברבים ואז הכיר האיש שמואל הלוי חסדי ה' אשר הגדיל עמו שחשבם תחילה לרעה חס ושלום, ועשה סעודה גדולה וחילק צדקות וקרא הלל הגדול, כל זה מורה על השגחת ה' הפרטית. שמואל הלוי הנ"ל אין שהוא ממשפחת אבן יולי ובני בנו אברהם הם כיום בישראל.

כולם עלו ארצה מאז קום המדינה. בביקור שערכתי אצלם לא נמצאו אצלם כתובות או מסמכים שעל ידיהם ניתן לעמוד על הרצף המשפחתי. שמואל לו ( בן יולי ) בן אברהם נולד בתרמ"ה גר בקרית אתא. יצחק לוי אחיו גר בקרית ים והוא בן 75. אחיהם הגדול יעקב אבן יולי, נפטר הוא ובנו חיים, במכנאס.

נכדו אברהם לוי גר במושב רנתיה בישראל. קשר זה שקישרנו בין עבר להווה במשפחה זו, ממחיש את הכלל " גלגל הוא שחוזר בעולם ", דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. תחילתה של המשפחה בנבכי העבר ואחרית בארץ שיראל.

והמעט שאנו יודעים עליהם מתרכז רק בענף אחד של המשפחה, זה שחי ופעל במכנאס. ואלה שחיו במוגאדור ואספי נשארו כספר החתום בשבילנו לעת עתה, ומי יתן ויעלה בידינו למצוא דברים עליהם ולהעלותם על ספר.

סוף הפרק משפחת הלוי אבן יולי. 

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.¹⁵ לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,¹⁶ בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.

עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:

בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.

הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.

הערת המחבר :   ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.

ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.

הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:

הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

19- מעשה ברב שלא התאבל בשבת

מספר יצחק מסס

יצחק מסס (מספר! סיפורים 18—19), נולד (1916) בטאנג׳יר. אביו, בן העדה המקומית הדוברת ערבית׳ הוא יליד מקנס, אך עבר בילדותו עם משפחתו לטאנג׳יר. שם מצא את בת זוגתו לעתיד, גם היא ילידת מקנס, שעברה עם הוריה לטאנג׳יר. בגלל סיכסוך עם ערביי המקום נאלצה המשפחה לעזוב את טאנגייר ויצחק גדל בלארוש (אל־עראיש) שבמארוקו הספרדית.

19. מעשה ברב שלא התאבל בשבת

פעם היה חי רב, שהיה כל הימים יושב, מתפלל ולומד. יום יום היתה אשתו מתחננת בפניו: — לך להביא הביתה קצת כסף. הילדים צריכים לאכול משהו וללבוש משהו. ובבית אין כלום.

אך הרב היה עונה לה:— השם יעזור!— ולא עשה דבר. וכך מדי יום ביומו היה הרב הולך אל בית־הכנסת, יושב ולומד.

פעם אמרה אליו אשתו:— אין לילדים מה לאכול. קח אותם אתך לבית־הכנסת, כי אינני רוצה לראות אותם בוכים מרעב.

הרב שתק ולא ענה דבר.

פעם, ביום ששי, לא היתה בבית אף פרוטה אחת כדי לקנות בה צורכי שבת. האשה הציקה לבעלה: — קח היום את הילדים לבית־הכנסת.

לא היתה ברירה לרב. הוא לקח אתו את שני הילדים׳ אחד בן שמונה ואחד בן עשר. ובדרך לבית־הכנסת עמד בית ישן ורעוע. כאשר עבר הרב עם הילדים ליד בית זה׳ התמוטט הבית לפתע וקבר מתחתיו את הילדים. לא נשארה בהם רוח חיים. אך הרב נהג כאילו לא קרה דבר הוא הלך לבית־הכנסת וחזר אחרי הצהריים, לקראת השבת, הביתה. שואלת אשתו:— איפה הילדים ?

— אצל הדודה — עונה הרב.

למחרת היום, בשבת בבוקר, חוזרת ושואלת האשה:— איפה הילדים?

— הם משחקים עם הילדים בחוץ׳ רק בלילה יחזרו הביתה — עונה הרב. מתקרב הלילה והרב יצא את הבית לתפילת מנחה ומעריב בבית־הכנסת.

והנה הוא רואה את שני הילדים שלו בריאים ושלמים׳ משחקים ליד הבית שהתמוטט. הוא התפלל וחזר אתם הביתה. בבית שאלה האם את הילדים:— איפה הייתם כל השבת ? הילדים רצו לענות משהו, אבל האב הקדימם וסיפר לאשתו את כל מה שקרה להם.

לכולם היה ברור, כי שני הבנים קמו לתחייה, כי אביהם הרב לא התאבל עליהם בשבת. בזכות מצווה זו בא לו לרב השכר.

תורת אמך ◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 33◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה

ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח).

כתב הרב אליהו    בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא טמאה גילולים, היה עוסק בחי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שוים לטובה והיה דבק בחיי התורה, כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא כמובא (בר"ר פד, כו), על פסוק (איוב ג, כו), לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליו רוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי, לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים (מז, כט).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר (מלכים א, ב, א), ויקרבו ימי דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל (תענית ה:), יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה (צו, ג), ובפירוש מתנות כהונה, והנה נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב (מלאכי ג, ו), ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם. ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה מקומות.

ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך (מז, ל).

כתב הגאון  אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל (תענית:), מכאן שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך (יו"ד שסב ס"ה), אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם אבותי הם שוים.

ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח, ט).

כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת  "בזה" מיותרת, וכבר עמדו רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל (סוטה לו:), שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד), נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר פרק לט), שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה. כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.

ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב (נ, כ).

כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה "כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת. ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת הרבים עדיפא.

או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה נאסף הצדיק

לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.

וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.

וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.

ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא. אי

עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.

על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה"^{(ברכות כח),} כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך הזהרו בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.

תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.

ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק  וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com‏

ילדות, לימודים וחיים בגולה

חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".

אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליצלעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.

ההוספה על פאס אינה מעשירה את ידיעותינו על המאורעות ההיסטוריים, אולם היא חשובה לידיעת המרכז התורני הנכבד. בקטע הגניזה חסר זכר מראכש. לפי מה ששמענו למעלה על האיסור שהוציא עלי בן יוסוף נגד ישיבת יהודים בעיר זו נראה, כי בית זה שבו מדובר על ״עיר המלוכה״ — ושנמצא רק בכ״י

אחד של הקינה — הוא תוספת מאוחרת של אדם, שידע, כי גם באיזור זה היו פגיעות ביהודים, אבל לא ידע את הפרטים.

 לעומת זאת נזכרים בקטע הגניזה המקומות אגמאת וסוס; ויש לראות בזה פרט חשוב המוכיח כי כאן הידיעות מדויקות יותר מאלה שנמסרו בקינה הידועה מכבר.

אגמאת הוא הלא שם היישוב הקדום בקרבת מראכש, שהיה מיושב יהודים, מאחר שבמראכש עצמה אסור היה להם להתגורר מימי עלי בן יוסף. אין להניח, כי באותן שלוש השנים שבין מות עלי לכיבוש מראכש ושהיו שנות מלחמות ומסעות עברו היהודים לגור בעיר זו.

בתנותו את גורל סוס התכוון המשורר לאותו איזור השוכן דרומה למראכש ולאגמאת, שהיה ערש המייחדים. וכבר ראינו למעלה באגרת שלמה כהן, כי עבד אל־מומין נקרא ה ״ סוס י״. עמק הסוס יורד נגבה מהרי האטלאס ופונה לאחר מכן אל חוף האוקיאנוס האטלאנטי, והזכרתו בקטע הגניזה מעידה, כי

היה מיושב יהודים.

מכאן כי כל שלושת העמקים הדרומיים במארוקו: עמק הזיז, שבו שוכנת סג'למאסה, עמק הדרעה ועמק הסוס, היו מיושבים יהודים. קשה לפתור את הבעיה אם טופס הגניזה כמות שהוא יצא מתחת ידו של

הראב"ע או אם חלו בו ידי סופר־פיטן אחר.

שירמן, שפירסם קטע זה ועוד קטע קינה אחרת מהגניזה הדנה — כפי הנראה — אף היא במאורעות אפריקה הצפונית, אבל אינה מזכירה שום שמות מקומות, נוטה להניח כי שני הקטעים הם משל הראב"ע.

לא פחות חשובות הן התוספות על קינתו של הראב״ע המעלות את זכר הקהילות בתוניסיה ומזרחה לה בחוף של טריפוליטאניה. אולם טרם נעבור לדון בידיעות הנוגעות לתקופת המייהדים עלינו לסקור בקצרה את מצבן של קהילות תוניסיה, טריפוליטאניה וקירינאיקה בדורות הקודמים. בעוד שמצאנו חומר

רב בתשובות הגאונים ובתעודות הגניזה בנוגע לקירואן, מהדיה ״ קאבס, מועטות הן הידיעות שהגיעו אלינו על מקומות אחרים, וששמותיהם מופיעים בתוספות על קינותיו של ר׳ אברהם אבן עזרא.

אולם אף אותן תעודות בודדות שבגניזה. רמזים בספרות הערבית וזו של תקופת הגאונים וכן מצבות קבורה אחדות בנות הזמן דיין — במקום שאין ברירה — לשחזר את השרשרת הרצופה של העדות היהודיות בטריפוליטאניה ובתוניסיה, רציפות באיזור ובזמן. 

הרי  לא יעלה על הדעת, שכל היישובים כפי שנזכרו  ב ק י נ ות צצו……… למייחדים וכן אין לטעון שאלה ורק אלה היו קיימים אז…………,הידועים לנו ממקורות אחר ים נעלמו לגמרי.

אלא בוודאי תנא………… התשובה למה כה דל ים הזיכרונות שנשתמר על יהודים…..  בחלקה למעלה. : רישומן של העדות הקטנות לא היה נ י כר בלימ……. היה חלקם עם חובשי בתי ־ מדרשות. בורותם זו קובע הרמב"מ באחת מתשובותיו במשפט כולל ובוטה כמדקרות חרב.  

האנשים השוכנים בין טוניס ובין ואלכסנדריה של מצרים ושוכנים גם כן בהרי ברבריה  כי) הם י ותר טפשים אצלי משאר בנ י אדם אף־על ־פי שהם חזקים מאוד באמונה, והשם ית׳ עד ודיין

על שאינם אצלי אלא כדמות הקראים הכופרים בתורה שבעל פה ואין אצלם זכות מוח כלל בכל עסקיהם בתורה ובמקרא ובתלמוד ולא בהיותם  דורשים בהגדות ובהלכות.

 בימיו של הרמב״ם הלא כ ב ר עברו למעלה ממאה שנה מזמן חורבנה  של קירואן. כדאי לציין, כי דעה דומה על תושבי האיזור הברבריים מביע  אל ־אדריסי , הגיאוגראף הידוע בן דורו (הגדול בשנים של הרמב״ם

גם המצב המדיני היה רעוע ביותר באזור זה. טריפוליטניה הייתה. שטח מריבה בין שליטי מצרים ובין שליטי תוניסיה. אפילו כשכל האיזור היה נתון למרות עליונה אחת התנצחו והתנגחו כאן השליטים של השושלות המקומיות והשייכים הברבריים .

 הוסף על אלה את פלישות הנוודים, לסטים בדרכים ושודדים ב ים — וגורם לא מבוטל נוסף : העוני של הארץ, דלות החקלאות, שאין לה שטחים מספיקים לעיבוד, וחוסר אוצרות טבעיים, והרי תמונה אפורה למדי של הוסר בטחון ויציבות כלכלית.

רוב היישובים היהודיים של קירינאיקה, טריפולטניה ותוניסיה התרכזו לאורך חוף הים בערי הנמל המרובים  המצויים כאן. מביניהן מתבלטת טראבלס המערבית, שהיתה עיר סוחרת מובהקה וקשרים לה עם אחיותיה במצרים, סוריה וסיקיליה . מתו ך שאלה אחת, שהופנתה לישיבה הארצישראלית למדים אנו, כיקיים היה כאן בית־דין, שלא היה כפוף לבית הדין  הגדול של ארץ־ ישראל

במכתב מקוטע מעניין, שלא נותר בו שם הכותב וזה של המוען, קוראים אנו אגב סיפור תלאותיו של המחבר בדרכו לספרד, כי בטראבלס חי רופא מפורסם רבי טוביה " מלך " קאבס, התמרד ״ במלך ״ מהדיה, ובחלותו את חליו שבו מת נאלץ לפנות אל השייכים בני מטרוח, זקני טראבלס, ולבקשם שיחישו אליו את הרופא היהודי שבעירם.

. הוא הבטיח לו שכר טרחה רב— שחלק ממנו הקדים לשלוח מראש, אבל רבי טוביה לא רצה ללכת לקאבם והסתתר עם ארבעת בניו, לבסוף נאלץ לצאת ממחבואו ולקבל על עצמו את טלטולי הדרך כאשר זקני מטרוח לקחו את כל טובי העיר כבני ערובה.

מרסא מטרוח (בערבית: مرسى مطروح) היא עיר נמל בצפון-מזרח מצרים, לחוף הים התיכון, 270 ק"מ ממערב לאלכסנדריה. העיר שוכנת לצד הדרך המובילה מהדלתא של הנילוס ללוב. דרך נוספת יוצאת מהעיר דרומה, לעבר המדבר המערבי. העיר משמשת כאתר נופש לתושבי קהיר בחודשי הקיץ. את העיר משרת נמל התעופה מרסא מטרוח.

בתקופה התלמאית ובתקופה הביזנטית נודע המקום בשם פראיתוניון (Παραιτόνιον), ותקופה הרומית נודע בשם פראתוניום (Paraetonium).

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

נפש תחת נפש

מושל האיזור היה במצוקה. בנו יחידו, שעתיד לרשת את כסאו, לא נפקד בבנים. כמה וכמה נשים כבר השיאו לאותו בן,' אך הוא לא ניבנה מהן. בצר לו פנה המושל אל הרב שלמה פינטו, וביקשו כי יתפלל על בנו ויברך אותו בזרעא חיא וקיימא. המושל הוסיף איום: ״אם בתוך שנה לא אראה נכד, הרי שאגזור גזירות על היהודים שתחת חסותי, ואבקש לעשות כן גם ממושלים אחרים״.

הרב שלמה פינטו ביקש שהות של שבוע, ואחר כך חזר אל בית המושל והודיע לו כי יש באפשרותו להתפלל על בנו. ״בתוך שנה הוא ייפקד בבן, אולם, לידתו תביא למות אביו״, הזהיר אותו. ״ביום שבו ייוולד התינוק – ימות אביו״.

הרב מיהר להוסיף: ״דע לך, שאיומך לגזור עלינו גזירות אינו מפחיד אותי. יש לנו מושיע, אבינו שבשמיים, ורווח והצלה יעמדו לנו ממקום אחר, כפי שהיה כבר במקרים רבים בעבר.״

המושל לא התייחס לדברים שאמר לו הרב, וביקש ממנו כי קודם כל יתפלל שבנו ייפקד בבן. ״אחר כך נדבר כיצד לבטל את הגזירה שלפיה צריך בני למות״, הוסיף.

הרב פינטו הזהיר אותו כי הדברים לא פשוטים כל כך, אך זה התעקש ושילח אותו מעל פניו. הרב שב לביתו, והתפלל למען בנו של המושל.

לאחר כחודש הודיעה אשת הבן לבעלה, כי היא בהריון. כשראה המושל כי חלקה הראשון של נבואת הרב התגשמה, חשש כי גם החלק השני יתממש, והוא יזכה אומנם בנכד-אך יאבד בן. מיהר איפוא וזימן את הרב פינטו, ובתחנונים ביקש ממנו כי יתפלל לביטול הגזירה. הרב הסביר להם, כי קצרה ידו מהושיע. ״אתם לחצתם עלי כי אתפלל למען ילד, למרות שלא הייתם ראויים לכך. אתם הוספתם איומים ולחצים, וכך קרה שלידת הבן מותנית בנפש אחרת תחתיו. נפש אחת תיכנס לעולם הזה, ואחרת תצא במקומה. גזירה היא, ואין לשנותה״.

המושל ניסה שוב לאיים ולהפחיד, אך הרב פינטו עמד איתן בפני דבריו הקשים. ״אם תעזו להזיק ליהודים ייפרע מכם הקב״ ה מנה אחת אפיים״. הבין המושל כי כלתה הרעה אל ביתו, וכי עדיף שלא יתעסק עם היהודים ועם מגינם. משום כך החליט לטפל בחוליה החלשה שבשרשרת – כלתו. הוא מירר את חייה והציק לה עד שזו הפילה את פרי ביטנה, וכך הציל את חיי בנו.

מעשה זה היה שגור בפיו של הרב משה אהרון פינטו זצ״ל. הוא היה נוהג לספר אותו להורים שלא נפקדו, והסביר כי לפעמים נפש הבאה לעולם גורמת, לא עלינו, ליציאת נפש אחרת ממנו, של האב או האם. משום כך, הסביר, עדיף לעיתים שלא להתרעם או להתמרמר כשלא נפקדים בבנים, מחמת הסכנה הכרוכה בכך.

ירדו במצולות

מוצאו של הרב כליפא מלכה הוא מהעיר תאטוואן. אחותו היתה נשואה לרבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים הגדול. רבי כליפא מלכה היה עשיר גדול, שעסקי המסחר שלו חבקו עולם. במקביל לעסקיו הגשמיים היה הרב גדול בתורה, חיבר שירים ופיוטים וכתב ספרים, ביניהם ״כף ונקי״ ו״ קול זמרה״. אולם, רוב החיבורים שכתב אבדו, וחבל על דלא משתכחין.

יהודי אגאדיר מספרים, כי בעיצומו של יום הכיפורים הקדוש, בעת שהרב היה שקוע בתענית ובתפילה, הגיעו לנמל מספר ספינות, עמוסות בסחורה של הרב כליפא מלכה.

הרב, שחשש כי עוד מעט קט יטרידו אותו הסוחרים בענייני המיטען, התפלל כי זה יטבע בים. וכך היה. מאז ירד מעושרו, והפך להיות כאחד העניים.

עד ימינו אלה, בתנאים מסויימים של שפל ומישטר רוחות, ניתן לראות את תרני האוניות של הרב כליפא מלכה זצ״ל מבצבצים מקרקעית הנמל. עדויות על כך נמסרו מיהודים, המתגוררים בעיר הנמל.

1 – ايلا أنت بحرأنـا حوتـة فيك ويلا أنت جنان أنا وردة فيك وايلا أنت تحبني أنا نموت عليك

ila anta abhar ana houta fik wa il anta adjnen ana warda fik wa ila anta athabni ana anmout aâlik

Si tu es la mer, moi je suis un poisson qui nage dans ton eau, et si tu es un jardin, moi je suis une fleur plantée dans ta terre et si tu m’aimes, moi je meurs d’amour pour toi

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מובאות מן התורה המופיעות בקוראן.

הטקסט הקוראני מורכב משלושה נושאים עיקריים: האחד ־ ציטוטים רבים מן החומש, מצוותיו וסיפוריו, וכן מן הנ״ך, התלמוד והמדרש – בייחוד בכל הקשור לאמונת ייחוד אלוקים (תוחיד): השני – כמה מובאות מן הברית החדשה; והשלישי – דרשות וויכוחים שניהל מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים.

להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בחומש. לפעמים הם מוצגים בקוראן באריכות ולפעמים בקיצור: סיפור בריאת העולם; אדם וחוה בגן עדן, חטאם, וגירושם ממנו; קין הורג את אחיו: נח והמבול; אברהם במחלוקתו נגד תרח אביו והשלכתו לתוך כבשן האש; תיאור הכנסת האורחים של אברהם: הפיכת סדום ועמורה; הצלתו של לוט; עקידת הבן על־ידי אברהם: השתלשלות מכירת יוסף וירידת השבטים למצרים.

סיפור בריאת העולם :

53 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُغْشِي اللَّيْلَ النَّهَارَ يَطْلُبُهُ حَثِيثًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ وَالنُّجُومَ مُسَخَّرَاتٍ بِأَمْرِهِ أَلاَ لَهُ الْخَلْقُ وَالأَمْرُ تَبَارَكَ اللّهُ رَبُّ الْعَالَمِينَ

ריבונכם הוא אלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים ואחר ישב בגאון על כס הכבוד. הוא עוטה על היום את כסות הלילה החש לבוא בעקבותיו, וברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, וכולם כפוים לדברו.אכן, שלו היא הבריאה ובידיו כל דבר, יתברך אלוהים רבון העולמים. עד כאן סיפור בריאת העולם…..

סיפור אדם וחוה :

34 وَقُلْنَا يَا آدَمُ اسْكُنْ أَنتَ وَزَوْجُكَ الْجَنَّةَ وَكُلاَ مِنْهَا رَغَداً حَيْثُ شِئْتُمَا وَلاَ تَقْرَبَا هَـذِهِ الشَّجَرَةَ فَتَكُونَا مِنَ الْظَّالِمِينَ

אמרנו, הוי אדם שכון אתה ואשתך בגן, ואִכלו מפריו בשפע מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בני עוולה

הסיפור מופיע בעוד בסורה 7 פסוק 20-25 ובאותה סורה בפסוקים 189-190, גם בסורה 5 , 27-31

המבול מוזכר בקוראן שמונה פעמים : בסורה 21,51, 71, 24, 37

הפיכת סדום מוזכרת בקוראן שמונה פעמים….ועוד ועוד

אם אתם מעוניינים ניתן להביא את כל הציטוטים שהמחבר ציין……

לידת משה: גזירת פרעה על הזכרים ורשעותו כלפי בני ישראל: בריחת משה למדין: גילוי השכינה בסנה: שליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים: ויכוח פרעה עם משה ואהרן ועשיית המופתים.

עשר המכות: קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים סוף: נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה: הורדת מזון המן במדבר והוצאת המים בצורה נסית לצורכם: הליכת מחגיהם עם ענני הכבוד והתמרמרותם נגד אכילת המן ורצונם לחזור למצרים; חטא העגל; חטא המרגלים; מרידת קרח ועדתו.

הקוראן מספר שמשה קיבל כתב אלוקי בהיותו על הר סיני: יש בו האמת, האור והישועה לבני ישראל ולעולם כולו; משה קבל לוחות, והלך לקראת השם עם שבעים זקנים! משה קיבל לוחות בסיני. מתוך 114 סורות של הקוראן מופיע משה ב־34.

הקוראן מספר שאללה הנחיל לעם ישראל את ארץ הקדושה; לאלה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב; את הארץ המבורכת, היא ארץ־ישראל, ממזרח וממערב (לירדן) אותה הבטיח לאברהם; מפני שסבלו מפרעה וממצרים; עם ישראל נבחר מכל האומות.

להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בנ״ך: מינוי המלך שאול על־ידי הנביא שמואל; מלחמות גדעון: נצחון דוד נגד גלית בעזרת השם, כדי שלא ישחיתו הרשעים את העולם; התנגדות אליהו הנביא נגד עובדי הבעל; הריגת נביאים על־ידי רשעי ישראל; שליחותו של יונה ובליעתו על־ידי הדג וסיפור הקיקיון: בנין בתי המקדש וחורבנם.

הקוראן גם מביא את הנבואה שחוזרת ונשנית בתנ״ך – שיבוא הזמן והשם יקבץ את פזורות ישראל באחרית הימים ויביאן לארצם. הוא גם מספר שהשם שלח נביאים קדמונים לאומות העולם כדי להחזירן למוטב. עניין זה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ״ך ובתלמוד על אודות צדיקים בני אומות העולם אשר השפיעו מצדקותם על אנשי דורם, כמו חנוך, מתושלח, נח, אליעזר, איוב וחבריו.

הערת המחבר : הקוראן, ז, סה-עט, מספר על נביאים, הוד וצאלח, שנשלחו אל שני עמים קדמונים, עאד ות׳מוד, כדי להחזירם בתשובה. לאחר שאותם עמים סירבו לשמוע בעצת השניים, הכחידם אללה מעל פני האדמה. בענין צלאח ראו בנספח. רובם המכריע של סיפורי הנביאים בקוראן עוסקים בדמויות מקראיות, בין אם נלקחו ישירות מן בתנ״ך, ובין אם מספרות מאוחרת יותר או ממסורות יהודיות עממיות. לדיון בסוגיה זו ראו ב׳ גרסיאל, מקרא, מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, בני־ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006: א׳׳י כ׳׳ץ, היהדות האסלאם: מקורות יהודיים בקוראן ומפרשיו, ירושלים: קריית-ספר, תשי״ז, עמי 10-1. עכ"ל

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

מחנה ישראל

השלב השלישי להקמת השנונה

השלב השלישי של הבנייה החל בעשור הראשון של המאה ה־20, כשהיה רבי נחמן בטיטו רב העדה. בשנת 1909 התמנה עוד ועד לבניית בניין שני לבתי מחסה לעניי העדה. לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) החל הוועד בבנייה. בסוף 1910, לאחר בניית חמש דירות חדר, אזל הכסף. הוועד פנה לקהילות ישראל בחו״ל וגייס כספים, ובניית שני בתי המחסה הושלמה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. מבנים אלו עומדים כיום בדרום השכונה ובדרום-מערבה.

הוקמו מוסדות דת, חינוך ורווחה, וכן בתי מחסה, והם הקלו על מצוקת הדיור ששררה באותם ימים. המוסדות ובתי המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה, בשכונת המערבים.

בשנת 1906 נמנו בשכונה ארבעים ושלושה מערבים מתוך 51 יהודים שהתגוררו בה, שהם עשרים ושניים בתי אב. מצב זה נמשך גם בזמן מלחמת העולם הראשונה.

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה שכונת מחנה ישראל שכונת המגורים היחידה של היהודים המערבים בירושלים מחוץ לחומות. רוב בני עדה זו נשאר לגור בעיר העתיקה.

עד סוף התקופה העותמאנית נבנו מבנים של לא יהודים רק ממערב לשכונה. מצפון גבלה השכונה בבית הקברות המוסלמי בממילא, בדרום במטעי ניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה הייתה מחנה ישראל מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון־מערב העיר העתיקה. הקשר העיקרי של בני השכונה היה עם העיר העתיקה שבה ישב רוב בני העדה המערבית.

השכונה נעזבה כמה פעמים, ורק ב־1935 שופצו בתיה שיפוץ כלשהו. בתיה הוזנחו מאוד, נבלעו בבנייה שקמה מסביב ושם השכונה נשכח.

ב״ספר הישוב״ שראה אור ב־1939, מציין גראייבסקי כי ״לפני כחמש שנים נבנו הבתים מחדש על ידי ועד עדת־המערבים״. בספרו ״אבני זיכרון״ אפשר למצוא את העתקי הכתובות שהיו קבועות בקירות הבתים, בעיקר בתים שהוזנחו והתפוררו.

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

התקופה האחרונה

שכונה קטנה זו מסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים והייתה ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה, אך עד לפני כמה שנים הייתה שרויה בהתדרדרות מוחלטת. כל העובר בה יבחין במצבם הרעוע של בתיה, בחלק מהם אפשר אך בקושי להתגורר, וחלק מהם ננטש או נהרס. העדה המערבית, רבה המופלא הרדב״ש והשכונה החלוצית מחנה ישראל שבנו בני העדה זכו עד כה להתייחסות דלה. הדבר נובע בחלקו ממיעוט המקורות, ממעמדה הנחות יחסית של עדה זו בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העותמנית ומיחסי הציבור הלקויים של אנשיה.

בד בבד עם ההצעות לשימור שכונות הקשורות לשמו של מונטיפיורי ושכונות אחרות כגון נחלת שבעה, הוצע בשנת 1959 להרוס את שכונת המערבים. אולם בעת האחרונה חלה התעוררות בחקר ארץ ישראל בעת החדשה, מתחילת המאה ה־19 ואילך, ובעיקר בחקר ירושלים ותהליך צמיחתה, גידולה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחסם של הגופים המתכננים בירושלים לשימורה ולחשיבותה ההיסטורית של השכונה הראשונה שבנו יהודי ירושלים בעצמם מחוץ לחומות השתנה בשנים האחרונות. הועלו כמה תכניות לפיתוח אזורים המצויים סמוך למחנה ישראל משום היתרונות שבמיקומם ובסמיכותם לעיר העתיקה ולעיר החדשה. חלק מהתכניות כבר מצוי בהליכי בנייה מתקדמים, ובהן תכנית ממילא, התכנית לשיקום בניין מלון פאלאס לשעבר הצמוד לשכונה, התכנית של ועד העדה המערבית לבניין מרכז מסחרי לאחר הריסת החזית המסחרית הפונה לרחוב המלך דוד וכן מבנה המגורים הארוך שבתחילת רחוב הס. עקב חשיבותה ההיסטורית ישתלב היטב שיקום השכונה בתכניות אלו במידה וייעשה בדרך הנכונה.

לפני כמה שנים ישבו נציגי העירייה וועד העדה המערבית ופרסו תכניות שימור של חלקים מן השכונה, לרבות הריסה, שיקום ובנייה לגובה. בתהליך אישור התכניות השונות של השכונה וסביבתה פועלים תושבי השכונה, החברה להגנת הטבע, המועצה לארץ ישראל יפה, המועצה הציבורית לשימור אתרים והוועדה לשימור אתרים של עיריית ירושלים – כולם מבקשים למנוע פגיעה באופייה ההיסטורי של השכונה.

בין פעולות השיקום והבנייה הציבוריים והפרטיים שנעשו בעת האחרונה בשכונה ועדיין נעשים, נציין את בית הכולל שלה ברחוב המערבים 13, כיום המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה (על תהליכי שיקומו ועל ייעודו נכתב לעיל). עוד נציין את בניין מרכז ״גשר״ ואת הבניינים שמשני צדי המרכז העולמי ברחוב המערבים 11 ו־16 שיתוארו להלן. עוד מובאים בהמשך עיקרי התכנית לבניין ערים המפרטים את תנאי השיקום והשימור של השכונה ושל סביבתה הקרובה.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 191

התרכ"ב – 1862

ב"ה.

כאשר עמדו על פרק המגרש הידיד שמואל בן דוד המכונה הרוש ואישתו צרים בת משה טצראף לא נתרצה הבעל לגרשה כי אם אדעתא לתהחייב האישה הנזכרת בקנין שלם ובשבועה גמורה להיותה זנה ומפרנסת לבת שממנו וממנה עוד כל ימי הארץ גם לרבות הכסות וכן היה שבקנין שלם ושבועה חמורה האישה הנזכרת בכל הנזכר כמו שכתוב וחתום ביד שמואל הנזכר.

והן היום הנזכר לקודש חזרה האישה ותבעה לשמואל הנזכר לדין תורה שתתעלה לפני אני החותם מטה באומרה שלא יכולה עוד לזון ולפרנס לבת הנזכרת וכמו שכתוב שאינה יכולה לכסות מערומיה, ובכן נומיתי להם שאין שום חיוב על האב הנזכר כלל הן מצד המזונותהן מצד הכסות.

ובראותה ככה עמדה ואמרה לו בפני אני חתום מטה שאינה עושה לו דין תורה שתתעלה אלא היא תובעת אותו לדתי הגויים ושם תעשה עמו דין. וכן עשתה שתבעה אותו לדתם ונתחייב בדינם לזון ולפרנס ולראיה שכן היה לםני חתום פה שחמישה ועשרים יום לחודש מרחשון משנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושתים ליצירה וקיים.

יקותיאל אלבאז.

מקום המשפט. לא היה מקום צקבוע למושב בית הדין, והיו דנים גם ברחובה של עיר באיזה דוכן, באחד במתי הכנסת או בבית הרב הדיין.

זמן המשפט. בדרך כלל ישבו בכל יום בדין. לפעמים באו לבית הדיין גם יוקדם בבוקר. ואחרי פסק הדין היה לפעמים הולך לבית להשלים בין איש לאשתו " ומשום חינא וחסדא הלכנו אצל אבי הבת והעמסנו עליו להחזיר את הבת "

תעודה מספר 230

התקפ״ד

במותב ג׳ כחדא הוינא ואסהידו קדמנא הנגיד ומעולה הר׳ אהרן הכהן והר׳ יוסף ן׳ מאמאן בתע״ג שעל ידם הוציא הר׳ מסעוד ן׳ אברהם ן׳ כלפון על התפיסה שהיה תפוס בשביל מה שהעליל עליו ראובן צבע באומרו שתפס בו והניעו והוכבד עליו חוליו ואם ימות מחולי זה יחשבנו להורג ומחמת כן הוצרך לתת על ידם אחר כמה הפצרות להשר שמונים אוקיות ולקאייד חמד אלגמר׳י ולמסכרי׳ן ומול לחבס  שנים עשר אוקיות ועוד נתן בידם עשרה אוקיות לתתם להאלכאתיב – הסופר –  סי לחסן בצירוף הכל הוי ־קם ־כם ואז יצא מבית האסורין עכ״ס עדותן וקבלנוה כדחזי וחתי׳ הכא תמ״ת בשמנה במרחשון התק״סד ליצי׳ ושריר וקיים.

שאול ישועה אביטבול –  מאיר ה״ן צבע

בתלת כחדא הוינא ואסהידו קדמנה כה״ר מאיר צבע והנגיד ה״ר אהרן הכהן אן יום שב״ק שעבר צאפיד לקאייד עז׳א לחכם נרו׳ עלא סבת אטראד די אצ׳ארב מסעוד פוני מעא ראובן צבע באס ירא אסכון הווא אצ׳אלים ומסא אלחכם נר״ו וכה״ר מאיר הנז׳ והנגיד הנז׳ לאענד ראובן הנז׳ לגרפתו ובקאוו יהדרו וקאללהום ראובן הנז׳ אנא סי מא בללגת לקאייד עז״א קאללו הנגיד הנז׳ ודאבא אס כא תקול כאן תסחמלו אוו לא קאלו ראובן הנז׳ אידא אנא ברית סמחתלו ואידא מא בריתשי וג׳ראליסי לקאתיל אלא׳ה ומסעוד פוני הגז׳ די מגאיין סמעו דאך סי צאחב לקאייד די כאן תמא והנגיד הנז׳ קאלו ללמסכרין עביוו ליהודי ללחבס חתא נראוו כיף יכרז האדסי עכס״ע וקבלנות כדחזי וחתי׳ הכא תמ״ת והיה זה באחד עשר יום למרהשון הנז׳ שנה הנ״ל והכל שו״ב וקיים.

ישראל יעקב עולייל סי״ט שלמה בלא״א יהושע בן הותא סלי״ט

תרגום

  בב״ד של שלש היינו והעיד בפנינו כבוד הרב מאיר צבע והנגיד היקר אהרן הכהן שביום שבת קדש שעבר שלח השר ה׳ ייקר שמו לחכם נטריה רחמנא ופרקיה אודות המריבה שהתלקחה בין מסעוד פוני וראובן צבע שיחקור מי העולב ומי הנעלב והלך החכם נטריה רחמנא ופרקיה וכבוד הרב מאיר הנז' לעליתו והתחילו לשוחח ואמר להם ראובן הנזכר אני לא מסרתי לשר ה׳ יתן לו יקר. ושאל אותו הנגיד כעת מה תוכל להגיד האם אתה מוחל לו או לאו, והשיב ראובן, אם אני מחלים ומבריא טוב ואם לאו ויארע לי מקרה של מות השם ממית ומסעוד הנזכר הגורם ואחר ששמעו כל מה שאמר שליח השר שהיה שם והנגיד הנזכר אמר למשרתי השר תקחו היהודי לבית הסוהר עד שנראה איך יפול דבר עד כאן סיימו עדותם וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שנים מתוך שלשה והיה זה באחד עשר יום למרחשון הנזכר שנה הנזכרת לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

בג׳ כחדא הוינא ואסהידו קדמנא בהד״״ר ישראל יעקב עולייל וכהה״ר מאיר צבע אן מנאיין כאן מסעוד פוני פלחבס עלא סבת האד אטראד ומסאוו הומא וסי ת״ח ירגבו ראובן הנז׳ באס יסמח למסעוד הנז׳ אולי יכרז מלחבס וקאלהום אידא הווא ברא יסמחלו ווילא מא בראשי לא איפשר יסמחלו וקבלנות כדתי וחתי׳ הבא תמ״ת ואח״ב ג׳אוו לעדול וקאל קדאמהום האגדא כנז״ל דהיינו קאלהום כאן מתמררד ומנאיין שנשלו אג׳אד עליה למרץ׳ ווידא מאת הווא די קתלו עכס״ע וקבלנות כדהי וחתי׳ הכא תמ״ת והיה זה בי״ד למרתשון שנה הנ״ל.

שלמה בלא״א יהושע כן חותא ס״ט שמעון רפאל חי אזולאי סלי״ט

תרגום

בב״ד של שלש היינו והעידו בפנינו כבוד הרב הגדול רבי ישראל יעקב עולייל וכבוד הרב הגדול רבי מאיר צבע שבזמן שהיה מסעוד פוני בבית הסוהר אודות המריבה הזאת והלכו הם עם תלמידי חכמים אחדים לבקש מראובן הנזכר שימחול למסעוד הנזכר, אולי ישתחרר מבית האסורים ואמר להם אם יקום ממטתו ויחלים ימחול לו, ואם לא יתרפא אין באפשרות שימחול לו, וקבלנו העדות כראוי וחתמנו כאן שנים מתוד שלשה ואח״ד באו סופרי הערכאות ואמר לפניהם כנזכר לעיל שאמר להם שהוא היה חולה קצת וכשחלחל אותו התגברה עליו המחלה ואם הוא ימות הוא (מסעוד הנזכר) הרג אותו עד כאז סיימו עדותם וקבלנוה כראוי וחתמנו כאן שנים מתוך שלשה היה זה בארבעה עשר למרחשון שגה הנזכרת לעיל.

עמדו לפני לדין הר׳ מסעוד בן כלפון הנ״ל תובע להר׳ ראובן צבע הנ״ל וטען עליו לשלם כל ההפסד הנ״ל שהפסיד על ידי מסירתו שמסרו על חנם… וראובן משיב אני לא הגעתי הדברים להשר ואחר שהוגד לו ע״י אחד ושלח לי הגדתי דברים כהוייתן… ופסקתי בניהם שישבע מסעוד הנז׳ היסת שלא היתה שום הכאה ולא תנועה המכאבת הגוף רק תפיסה בכנף בגדו אחר שיקבל ראובן הנז׳ חרם שטוען אמת ואז יפרע ראובן למסעוד הנז׳ כל מה שהפסיד עפ״י עדים… ושוב נומיתי להם אם ירצה מסעוד שלא ישבע אפילו נאמין לראובן שהניעהו אינו נפטר מהכל שעכ״פ מה שחשב אותו להורג הגדיל עליו המדורה שאם על ההכאה לחוד היה הנגיד מפשר לו עם השר בדבר מועט… ולפי דבריו שהניעו לא אירע לו דבר בשעת ההנעה כלל שהרי אחר ערבית שנפלה מריבה בין אשת ראובן הנז׳ עם מסעוד הנז׳ ועלתה צעקתם לפני מחמת שאשת מסעוד יולדת ויש סכנה לולד מחמת הקטטות ומריבות וראובן הנז׳ בא לעזרת אשתו אחרי ערבית מופלג עד לביתי מתחזק כבריא בעלה כעסו וזעמו על מסעוד הנז׳ עד שבאו עדים והעידו שהיתה אשתו מטגנת דגים מלוחים ועלה מסעוד הנז׳ ואמר לה שריח הטיגון ממית הולד כמו שכך אירע לו בולמת אחרים וחשיבתו אם ימות ימות והוא לקח המחבת מעל האש והניחה לארץ ועמדה האשה הנז׳ ודחפה למסעוד הנז׳ בכח וחזר הוא ודחפה ובראותי תפיק הזיקה לולד מחמת הקטטות נדיתי והחרמתי למי שיוסף לדבר בדבר הזה עוד ובחצות הלילה חזרה אשת ראובן לדפוק על פתח החצר שלנו ואמרו לה מה לך ואמרה שבעלה חזר לחוליו והם גרמא ואני הולכת להביא הערכאות שיעיד לפניהם וידמ״י רו״ח עלא מסעוד הנז׳ ואנכי השבותיה ואמרתי לה אין שום פחד מזה שזה דרך הקדחת החמה שבעוד החמימות עליו מדבר כמשתגע ובבוא אליו הזיעה החמה יעמוד על עומדו ולבקר הלכתי אצלו ומצאתי שנתישב בדעתו בבוא עליו זיעה… ושוב חזרו לפני ואמר לו מסעוד הנז׳ איני מניח לך פש״ן ממה שהפסדתי ותקבל חרם על טענתך ואני אשבע לך היסת שלא הניעותך כלל בגופך רק תפיסה בעלמא תפסתי בכנף בגדיך כדי שתלך אחרי לדין… ולראיה ביד מסעוד הנז׳ חתמתי… וקיים בטבת התקס״ד ליצירה ושריר ובריר וקיים.

שאול ישועה ס״ט

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן ט.