אלי פילו
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
שרשרת הקהילות היהודיות באפריקה.
אין כל תאריך במכתב, אולם הסיפור על השייכים בני צטרוח ועל האיבה בין קאבס למהדיה רומזים לימים סמוך לפני פלישת רוג׳ר לאפריקה. הסכסוכים בין מושלי שתי העדים הללו היו אחד הגורמים למלחמה זו
.
לפי תדירות הכינוי אל־לבדי, כלומר מאנשי לבּדה היא הנמל LEPTIS MAGNAהרומי שמוצאים אנו בין התעודות מהגניזה מסוף המאה הי״א ועד מחצית המאה הי"ב׳ וכן מהעובדה כי היו ביניהם אנשים ידועים מחוץ לתחומי עירם וסוחרים חשובים יש להסיק כי גם שם היה יישוב יהודי נכבד.
מערי חוף אjרות ידועות לנו: ברקה, שאחד מבניה ישב בירושלים בשנת תתי״ח .1058 המסחר בתוצרת חקלאית ובסחורות יבוא פרח כאן תראה. כי העדה היהודית היתד׳ חשובה. פעם נשלחו שבויים יהודיים לברקה — כנראה כדי שהיהודים במקום יפדו אותם .
קרוב לה שכנה רמאדה, וגם אליה הביאי שודדי הים הערביים שבויים מביזאנטיון . האיזור סבל קשות בימי פלישות הנוודים הערביים בני הלאל ובני סולים, שהחריבו את הערים ואת הכפרים באחת•
בפנים הארץ היו קהילות אחדות בהר נפוסה, רמה נישאה, שבמערב טריפוליטאניה. בין יהודי טריפוליטאניה במאה העברה נפוצה הייתה, הדעה, כי בהרי אלה,שנקראו אז פאסאטו, מקורם של יהודי הארץ.
הידיעה הראשונה על יהודים בנפוסה היא מהמאה העשירית לסה״נ, בתשובתו של ר׳ חנינאי גאון מפומבדיתא. אנו למדים ממנה דרך אגב כי נפוסה נחרבה במלחמה — אולם לא ברור אם הכוונה למקום מסויים באיזור או לכל היישובים.
. במאה האחת־עשרה ועד מחצית המאה השתים־עשרה נזכרים אנשי נפוםה, ג׳אדוא, מיסין פעמים אחדות, והגיאוגראפים הערבים מציינים, כי באיזור זה מרובים היהודים. נראה׳ שהם עסקו במסחר ואולי גם בחקלאות, אבל גם משורר מוצאים אנו ביניהם, וגם רב שנקלע בימי ר׳ בנימין מטודילה לניאפוליס שבאיטליה, וגם סופר שהעתיק מסכת כריתות מתלמוד בבלי .
האורחות מערי החוף לתוניסיה היו עוברות את הר נפוסה והדרך היתה קשה מאוד, אבל לכאורה פחות מסוכנת מאשר נתיב הים, שבו נשקפו סכנות רבות גם בשל הסערות וגם בשל שודדי הים.
על הגבול בין טריפוליטאניה לתוניסיה (של ימינו) שוכנת הנאה הגדולה גדאמס. גם היא היתד, מיושבת יהודים באותה תקופה, כפי שיש להסיק מכינויו של ר׳ משה גדאמסי ״").לאחר סטייה זו עלינו לחזור לתקופת חמייחדים ולכיבושם את תוניסיה וטריפוליטאניה.
כבר הזכרנו למעלה שלמאורעות אלה, קדמו ניסיונותיו של רוג׳ר הנורמאנדי, מלך סיקיליה, להשתלט על איזור חוף זה. את הדם, כפי שהגיע עד לעדן שבחצי־אי ערב הדרומי, אנו שומעים במכתבו של הסוחר אברהם בן פרחיה בן יג׳ו, מאנשי מהדיה, אל אחיו מבשר השוהה עדיין בעיר זו.
אברהם חזר זה עתה לעדן(תשרי א׳ תס״א, כלומר תתק״י/ 1149 ) לאחר מסע ארוך להודו וכאן נודע לו אשר אירע לקהילות שבחוף אפריקה: טראבלס, ג׳רבה, קרקנא ספאקס׳ מהדיה, סוסה. הוא מבקש להודיע לו מי מת ומי חי, כדי שתנוח דעתו.
בר-אילן: ספר השנה של אוניברסיטת בר-אילן יד-טו (תשל"ז) הוקדש לזכרו של חיים זאב הירשברג. בפתח הכרך מאמרו של אליעזר בשן: "פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל: תולדות חיים ומעשים" (עמ' ט-יד). על אישיותו כתב בשן: "כבוד הבריות היה כלל גדול בעיניו, ותמיד לחם את מלחמתם של החלשים והמקופחים" (עמ' יד).
אחריו רשימת פרסומיו של הירשברג (ערוכה בידי אליעזר בשן ואברהם הטל). הרשימה כוללת מאמרים וספרים (185 במספר), ערכים באנציקלופדיות, וספרים שערך (עמ' טו-לג). משה בר כתב על "תרומתו של פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל ללימודי תולדות עמנו באוניברסיטת בר-אילן" (עמ' לד-לז).
השמועות על ההתרחשויות לא היו ברורות, כי הרי אברהם חושב להשיא את בתו הנמצאת אתו לבן אחיו(השני) או לבן אחותו ושוקל את האפשרויות, שאולי יוכלו להשתכן גם באחד המקומות: מהריח, אפריקה, תוניס או קיראן
נראה, שבהזכירו את השם אפריקה — בעוד שהוא עובר בשתיקה על סוסה וםפאקס — התכוון אברהם לחבל הצר בין סוסה לספאקס דווקא, שנותר לפליטה בידי בני זירי . ואכן לא נודע לנו דבר על פגיעות ביהודים בימי פלישתם של צבאות רוג׳ר הסיקילי אל אפריקה, ולכן אין כל אפשרות לבחון את מידת האמת בשמועות שנפוצו בעדן.
ידוע רק, שהכובשים הטילו על תושבי השטחים את הג׳זיה, כלומר מס הגולגולת ״ 1). אבל מס זה לא היה שום חידוש לגבי היהודים, שהיו משלמים אותו לפני כן למוסלמים. אגב זאת נציין, כי בין קטעי הגניזה נשתמר מכתב,שנשלח למהדיר. בשנת תתקי״ב 1522
כאמור למעלה בא המסע של גיס המייחדים בראשותו של עבד אל־מומין אל אפריקה, שבעקבותיו נכנע לו האיזור מטריפוליטאניה ועד ברקה שבקירינאיקה׳ בתגובה על נצחונם של חילות סיקיליה על המתקוממים במהדיה.
במסעם זה 1159 – 1160 נתקלו המייחדים בהתנגדות נמרצת רק לפני —המבצר הימי מהדיה, שהמצור עליו נמשך חדשים מספר, והעיר עברה לידי עבד אל־מומין לאחר שהסכים לתנאי כניעה מכובדים בשביל חיל המצב הסיקילי.
עבד אל־מומין הרתיע את השליטים הזעירים בערי השדה מפני מלחמה אתו ביחסו החמור כלפי תושבי תוניס שלא רצו להיכנע. מחצית רכושם של המוסלמים בעיר זו הוחרמה לאוצר המייחדים, והיהודים והנוצרים הועמדו לפני הברירה: להמיר את דתם או למות.
כאחת הבטיח עבד אל־מומין את שלומם ואת רכושם של המשפחות, ששלחו אליו משלחת לפני כן כדי להשלים אתו. כתוצאה מזה נכנעו יתר הערים עוד לפני שהגיע הגיס המארוקאני אליהן .
מסורת מקודשת באיסלאם מימי מוחמד והכליפים הראשונים קובעת, כי תנאי האוכלוסיה הנכנעת לפני שהתחילו בפעולות מלחמה נגדה טובים ונוחים בהרבה מאלה שזוכים בה לאחר קרבות — ומה שחשוב ביותר הוא, כי באמת המנצחים היו מכבדים הסכמים שנעשו.
כן נהג גם עבד אל־מומין. הוא אישר את השליטים שנכנעו מרצונם, והרשה להם להמשיך בתפקידם — אף כי צירף אליהם אנשים מהימנים מהחוג הפנימי שלו. אולם לא היה בזה משום הפליה,
כי בחשדנותו הרבה נהג כן גם לגבי בניו.
בטריפוליטאניה נשאר על כנו אחד השייכים מבני מטרוה, שהתמרד במלך סיקיליה ומיהר לבוא עם משלחת נכבדים אל מהדיר, הכבושה. הוא נתקבל ברצון על ידי עבד אל־מומין והמשיך שנים רבות במשרתו כמושל הארץ .
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain david bensoussanDavid Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés.
LES RENEGATS
Qui furent les renegats?
Le terme renegat designe generalement une persorme qui deserte sa religion et a une connotation negative. Dans les recits d'epoque, ce terme est traditionnellement associe a ceux qui ont renie leur foi chretienne pour se mettre au service des Mahometans. Ils furent suffisamment nombreux pour jouer un role militaire, beaucoup moins important que celui des Janissaires de l'Empire ottoman, mais cependant notable.
Les janissaires (en turc Yeniçeri ,en turc ottoman يكيچري, yényitchéri, littéralement « nouvelle milice ») formaient une secte militaire très puissante composée d'esclaves d'origine chrétienne et constituant l'élite de l'infanterie de l'armée ottomane à l'apogée de l'Empire ottoman.
Les janissaires appartenaient à la classe des esclaves de la Porte, qui occupait les postes les plus influents dans l'administration et l'armée
Les memoires de Germain Menat titrees La vie aventureuse d'un enfant d'Auvergne jettent un eclairage sur le type de personnes qui s'exilaient pour se mettre au service des Mahometans. Ne en 1711
Germain Menat se trouva implique dans sa jeunesse dans une algarade ou il y eut mort d'homme. II prit la fuite, frequenta des mauvais garcons et fut recherche par la marechaussee de Guyenne. II s’embarqua dans un hauturier en partance pour les Indes, qui fut attaque par les pirates barbaresques. Ces derniers tuerent pres des trois quarts de son equipage et ramenerent Menat blesse a Mogador qui, a cette epoque, n'etait qu'un repaire de corsaires.
Pour ameliorer son sort et probablement echapper a l'esclavage, Menat se convertit a l'islam et se mit a la solde des pirates. II conta ainsi les fagons d'operer des pirates
des qu'un bateau etranger etait repere par l'equipage de petites barques de surveillance, les bateaux corsaires qui etaient de grandes barques pontees a la rame et a la voile foncaient sur le bateau etranger et l'attaquaient de toutes parts au sabre et a la hache. Le butin etait partage par le ca'id de la ville qui se reservait deux grosses parts, dont l'une etait en principe remise au sultan. Chaque homme recevait une part, les blesses une part et demie a deux parts suivant la gravite de la blessure et les morts trois parts que le Cai'd conservait et destinait aux families des defunts.
Quant aux renegats, bien que convertis a l'islam, ils ne recevaient qu'une demi-part. Mais precisait Menat, au bout de peu de temps, d'excellents pretextes etaient inventes pour supprimer cette redevance. Menat prit femme. II survecut a une epidemie et decrivit l'effroyable misere qui sevit dans la bourgade, les cadavres devenant tout noirs et les gens des alentours n'apportant plus de victuailles tant ils craignaient la contagion. Au bout de quinze ans, Menat abandonna sa femme et ses deux enfants et revint en France. II fut rehabilite et condamne a lire chaque annee une messe a la memoire du guetteur de nuit decede lors de la rixe dans laquelle il avait ete implique dans sa jeunesse. Pour cela, il devait assister pieds nus, en chemise, la corde au cou et agenouille pendant la duree de 1'office. II finit ses jours en bon chretien repenti et ecrivit ses memoires.
suite……
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי שלטון הסעדים.
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.
פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר
מרידות ומהומות.
מותו של מוחמד אל מנצור, קורבן מגפת הדבר שהשתוללה במרוקו בשנת 1598 עד שנת 1607, פותח אחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות המדינה והסובלים הראשונים היו היהודים. לאחר מות המלך המהולל נתפלגה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך החזיק בפאס ובמגרב הפנימי ומולאי זנידאן ובניו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. ברור שהפילוג היה מלווה סיכסוכים, מלחמות אחים ונסיגה כלכלית. ואם לא די בכך, אכלו הדבר והרעב הנותר :
אמר שאול בן דוד סירירו : " אם אמרתי אספרה קצת מן התלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל האוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת שס"ד – 1604 – עש שנת 1606. בני פאס היקרים נפוחים כנאד מחי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות ובתולות שהימרו דתם.
והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב והיוצא לחוץ לעיר יפול בחרב. וידל ישראל עד מאוד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי כל אלה שעסקו תורה, אין דורש ואין מבקש. אין לך שיום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים. ולא די לנו הצער שאנו בו, כי נתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה ועתה היא מחוללה ( מתוך ספר " דברי הימים " )
תיאור מזעזע זה של צרות הקהילה היהודית בפאס אינו צריך להטעות במובן זה שהאסונות ךא פקדו רק היהודים אלא היו מנת חלקם של כל פלגי האוכלוסייה. נראה לנו שכאן המקום לשלב אזהרה שכוחה יפה לכל התקופות ואשר עמד עליה בצדק ההיסטוריון חיים הירשברג ( בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה כרך ראשון ).
" תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלךו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של השריפים, כאילו רק בנשים ובבנותיהן התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והטילים כבדים. ולא היה. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו המצה הפרוע של האנרכיה הפנימית. מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר ולסבל של כלל האוכלוסייה.
לאור הערה זו, שכוחה יפה לא רק לתקופה זו, נוכל להמשיך בסיפור התלאות שפקדו את המגינה בימי יורשי מוחמד אלמנצור. המלחמות שניהלו האחים ביניהם חייבו למצוא מימון להחזקת הצבאות, וכאשר המסים הנרגילים לא מספיקים למלא את קופת המח'זן, קרי הממשל, יורדים ההיטלים והקנסות על האוכלוסייה האומללה ומקומם של היהודים לא נפקד.
ביום ח' לתשרי 1611 בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אונקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול המללאח, ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים. והתחילו לגבות ולא הספיק היום. בא למחר ואמר שיתנו עשרים אלף אונקיות. ןתהי צעקה גדולה ותהום כל העיר, באחד עשר לחודש תשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה, ונכנס מולאי עבדאללאה לעיר והלך הנגיד רבי יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.
אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. למחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. שמה ושערוריה הייתה בארץ, אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו את כל רכושם וכמה שיירות נחמסו, אוי מכל עבר ומכל פינה, ושמועות רעות הביהילונו שבאו בחודש זה – חשון 1622 – כי קבוצת יהודים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך.
ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה מעיר לקצאר, כי קצתם ביוקר השערים וקצתם ירדו מנכסיהם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת, מקאיים א' ואחד ושמו סי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשתי אונקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית 32 יהודי מרוקו בקנדה בהוצאת אות ברית קודש עורך : אשר כנפו
ברית 32
יהודי מרוקו בקנדה
בהוצאת אות ברית קודש
עורך : אשר כנפו
חברי המערכת :
פרופסור אריאל כנפו
נורברט בל-אנז'
נסים קריספיל
ד"ר מאיר נזרי
לפני עשור, ביקרתי לראשונה במונטריאול. הגעתי לשם כיושב ראש הנהלת התזמורת האנדלוסית הישראלית. התזמורת הוזמנה להופיע בהרכבה המלא בערב גאלה שנעל את הפסטיבל המקומי שנקרא "קנזיין ספרד", Quinzaine Sepharade כלומר "שבועיים של יהדות ספרד".
"שבועיים של יהדות ספרד" הם פסטיבל שנערך במונטריאול על ידי הקהילה היהודית- ספרדית אחת לשנתיים. במשך השבועיים האלה מתקיימות מידי יום ביומו עשרות פעולות תרבות. בין הפעולות היו העלאת הצגות שנכתבו על ידי מחזאים מקומיים ובוימו במיוחד לצורך הפסטיבל, ערבים מוסיקליים מכל הסוגים החל בגיאז, דרך קונצרטים של מוסיקה קלאסית וכלה במופעי מוסיקת לדינו או מוסיקה ה'אלהז. למוסיקה האנדלוסית היה אז נציג מקומי מן המעלה הראשונה, רבי שלמה אמזלאג ז״ל, הלא הוא סמי אל־מוגרבי האגדי שבחר לגור במונטריאול אחרי שניסה לשווא להתאקלם בארצנו. היו שם הרצאות בנושאים שונים ומגוונים ובמיוחד על יהדות מרוקו. ערב מיוחד התקיים לכבוד תריסר מחברים מקומיים שהציגו את ספריהם החדשים שנכתבו במהלך השנתיים שקדמו לאירוע. תערוכות רבות של אמנים מקומיים ואמן אורח התקיימו במקומות שונים בעיר. ראויה לציון תערוכה גדולה במיוחד שהתקיימה בספרייה של הקהילה הספרדית. זאת הייתה תערוכה מקיפה על מרוקו, ההיסטוריה שלה והתרבות שלה. בתערוכה הוצגו מאות מוצגים עתיקים ממרוקו: כתבי יד, מסמכים, ספרים עתיקים, פרטי לבוש מהודרים, כלי קודש, תכשיטים וחפצי אמנות. כל המוצגים נשמרו היטב במשפחות שעלו ממרוקו והושאלו למארגני התערוכה. בתוך התערוכה הגדולה הייתה תערוכת כתובות מרהיבות ממוגדור שבמרוקו. מצפייה בתערוכה הזאת נולד שיתוף הפעולה שלי עם אחד ממארגני התערוכה, דוד בן שושן, לימים נשיא הקהילה. משיתוף פעולה זה, נולד ספרנו המשותף, אלבום הכתובות: חתונה במוגדור שיצא לאור בירושלים בשנת 2005.
כל מה שראיתי מסביבי במסגרת הפסטיבל הזה עורר את התלהבותי ואפילו את קנאתי. כן, קנאתי בשפע העצום של הפעילויות. איך קהילה שמונה רק שלושים אלף נשמות (אני מתכוון לקהילת יוצאי מרוקו) הצליחה במה שמאות אלפי יוצאי מרוקו בישראל לא הצליחו? שאלה זאת הטרידה אותי מאוד. ליהדות מרוקו בישראל יש ללא ספק הצלחות גדולות. יש לנו שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, גנרלים, פרופסורים וכן הלאה וכן הלאה… מה שחסר לנו, זו פריצת דרך תרבותית. מה אנו עושים עם כל העושר של עברנו? היכן באה לביטוי התרבות שלנו? מה אנו מורישים לילדינו מתוך אוצרות הרוח של אבותינו? כל אלה הוזנחו בצורה קשה מאז הגיעו גלי העליה השונים מהארץ. הסיבות להזנחה זו הן רבות ולא כאן המקום לפרטן, אבל עבודות רבות כבר הוקדשו להן.
קהילת יהודי מרוקו שראיתי במונטריאול במהלך ביקור זה ובביקורים שבאו אחריו, היא קהילת מאוחדת, סולידארית וגאה, המתעקשת לחנך את בניה לכבד את הוריהם ואת מורשתם, לאהוב את עם ישראל ואת ארץ ישראל.
לא ייפלא אפוא שמערכת ברית מצאה לנכון להקדיש גיליון מיוחד לקהילה המופלאה הזאת, הקהילה הספרדית של מונטריאול. אשר כנפו
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
חכמי המערב בירושלים
פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.
למידת הכבוד והערכה שרחשו לו גדולי הדור ההוא, תשמש העובדה, כי במחלוקת שפרצה בחברון בשנת תרל״ט (1879) בין הרבנים רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פראנקו וסיעותיהם — מחלוקת שזעזעה את הישוב היהודי באותן הימים דרש הרב החרי״ף (חכם רחמים יוסף פראנקו), מהראש״ל דאז רבי אברהם אשכנזי, ומהרב פאניז׳ל שעמד בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, כי יקיימו דיון בעניינו, ובבית דין שבו ישבו לדון, יצרפו את ״רבם של האשכנזים הרב הגאון כמוהר״ר שמואל סאלנט יצ״ו ורב עדת המערבים הרב המופלא ח״ק לישראל כמוה״ר דוד בן שמעון יצ״ו ורב ספרדי הרב המופלא רבין חסידא כמוהר״ר שלמה חזן.״״.
במחלוקת אחרת שפרצה כמה שנים קודם לכן בירושלים וזעזעה את הישוב. היה זה בשנת תרל״ד (1874). כאשר רש׳׳ב הכהן מקהלות האשכנזים וחבר מרעהו, הצליחו לצוד ברשתם כמה מגדולי האשכנזים תמימי דרך וחברו יחדיו לפרסם בכתב עת ה״חבצלת״ דברי חרוף וגדוף נגד אחיהם בקהלות כללות הפרושים ודברו סרה על שני גדולי הדור, הגאון רבי מאיר אוירבאך (בעהמי׳ח אמרי בינה), ורבי שמואל סלאנט זצ״ל.
הראש״ל רבי אברהם אשכנזי פרסם מכתב בשם ״שפת אמת״ בו מגנה את הפרסומים בחבצלת ״ששלחו יד בקדשי עליון ונתנו ירושלים לשמצה״. למכתבו זה, הצטרפו גדולי וגאוני ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד והוקיעו את המסיתים והמדיחים, ״כי כל הכת ההיא כת קטנה של מתפרצים היא, ובעלי החבצלת עמם, וכבר הודענו בצירוף חו״ר גאוני וראשי ק״ק הספרדים הי׳׳ו בקצרה, כי כל דברי המבזים אין להם שרש אמת וענף צדק…״.
הרב צוף דב״ש, שהיה בן החכמים המפורסמים לשם ולתפארת בקהלות ירושלים. ומכובד על כל העדות והקהלות. אף הוא יצא בקריאה נרגשת לחדול מהפרסומים, הגורמים לחילול ה׳ וחילול הקדש. וזה לשונו בכרוז ״שפת אמת״ (דפוס יואל מ. סלומון, ירושלים תרל״ד).
ואלה דברי כבוד ידיד ד׳ ועמו הרב הגדול הצדיק המפורסם כוי כו׳ מוהר״ר דוד בן שמעון הי׳׳ו ראש ורב לעדת אחינו המערבים פעה״ק ת״ו.
אחי ועמי! אביעה אומר במר רוחי, כי כן בקדש חזיתי השטן מרקד, לדכא תחת רגליו את דגל התורה, ולתת לשמצה וקלות את שוחריה, זה לי ימים אשר כאב עצורה בעצמותי. לקול צללו שפתי, משמוע חרפה ובוז על רבני וגאוני דורינו המפורסמים לתורה ולתעודה, כותבי עתים מבית ומחוץ, אשר אין מעצור לרוחם, וגבול ללשונם לא שמרו, לדבר תועה על אתני עולם, מוסדי אה׳׳ק בתורה ובחכמה וביראת חטא. פלצות אחזתני, וחלחלה מלאו חדרי בטני! האמנם כשאני לעצמי עמדתי משמים מחריש ומשתאה, לדעת מה יענו גאוני ירושלם ורבניה, אשר עיר הקדש תתנוצץ ביפעת הדרם, ותהלתם מלאה הארץ, אשר להם יאתה לדבר עם אנשי ריב בשער, ואם המה מנגד יתיצבו, מי זה ערוב לגשת לדבר דבר וחצי דבר. האח י האח ! חמותי ראיתי אור כהיום הזה אשר רבני עיקו״ת ק״ק הספרדים והאשכנזים יצ״ו התעוררו, ורשפי אש להבת כבוד תורתינו וכבוד ארצנו מלבותם התמלטו, מפיהם לפידים יהלוכו להודיע נאמנה נגד אחינו שבגולה, כי טהורים המה מהקיקלון אשר שפכו על כבודם, כאשר תחזינה עינינו בכתב גלוי מאת עט״ר הרב הגאון ראשון לציון יצ״ו ודישרן סמיכין עלוהי הרבנים הגאונים הג׳ כו׳ מוהר״מ אוייערבאך נ״י ומוהר׳׳ש סלאנט נ״י, ויתר הרבנים גדולי הספרדים והאשכנזים ישמרם צורם.
על כן אמרתי אף יד תכון עמהם ובקול גדול אקרא, נא אחי חכמי לב, אל תשיתו לב לקול מלחשים, המטילים מום בקדשים, ואת שם ירושלם לכם יהיה לתפארת כל הימים, כאשר עוזה וכבודה יקר מאד בעיניכם מאז, דרשו את שלום ירושלם, כי בשלומה יהיה לכם שלום, והוא ברחמיו ישלח גואל צדק והיתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד, כי״ר, הלכ״ד הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלם ת״ו, בח׳ טבת ש׳ לא ישמע עוד חמס בארצך לפ׳׳ג ושלום הצב׳׳י דוד בן שמעון נ״י. (מקום חותמו).
הגאון מופת הדור רבי חיים פאלאגי׳ זצ״ל העריך מאוד את גדולתו של הרב צוף דב״ש, ובירך עליו, ברון שחלק מחכמתו ליראיו. וכך הוא כותב עליו בספרו ״ארצות החיים״(סוף שער י) ״ומכאן מודעא דעתה, האיר וזרח ס׳ נחמד ונעים שער החצר להרב המופלא בדורנו נר המערבי איש ירושלים כמוהר״ר דוד בן שמעון נר״ו יחי שמו לעולם אמן, דהפליא עצה הגדיל תושיה, מדובר בו נכבדות במעלות ארץ ישראל דק ותשכח, ולא הניח פנה וזוית מפי סופרים וספרים בפלפולא אריכתא, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו…״ ובנו אחריו החזיק בלשון אביו הק׳ ובספרו יפה ללב(ח״ג סי׳ רס״ה אות י׳׳ח מכנה את הרב צוף דב״ש בתואר ״הרב נר המערבי״.
מעט דב"ש
גולת הכותרת של מידותיו התרומיות, היא מידת הענוה שבו, שלמרות גדולתו וגאונותו בתורה, עסקנותו ופעילותו הציבורית במימדים ענקיים, לא גבה לבו ולא רמו עיניו, בשלום ובמישור הנהיג את העם והשכיל לסול מסילות בלבבם. כל הנהגתו היתה בדרכי נועם בדברי חיבה וריצוי. צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אופייני לענותנותו הגדולה, נהג לחתום את שמו ״מעט דב״ש״. אכן, הוא מיעט את עצמו ואת ערכו הרם בפני ובעיני זולתו. הוא סלד מהפירסום ומהכבוד ולא נתן חשיבות למעשיו הכבירים. גם בחיבוריו לא חתם את שמו עליהם. וכאשר היה עורך תשובה בהלכה לשואלו דבר, היה נוהג להקדים דברי התנצלות על שפנו אליו.
״מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר״.
על מדת ענותנותו היתירה, תעיד העובדה במעשה שהיה כך היה.
בשנת תרל״ו, עלה לאה״ק הרב יצחק בן נאיים זצ״ל(אביו של רבי יוסף בן נאיים בעהמ״ח מלכי רבנן.) כדי להשתטח על קברי הצדיקים. בהיותו בירושלים, התאכסן בביתו של הרב צוף דב״ש. כעבור כמה ימים נודע להם כי נמצא למכירה ספרי קודש מעזבונו של תלמיד — חכם אחד. ומתוך אהבתם לספרים הלכו שניהם יחד כדי לקנות איזה ספרים מהעזבון ההוא. והנה, מכלל הספרים הרבים שהוצאו למכירה, היה בניהם הספר ״שער החצר״. פנה הרב צוף דב״ש לרבי יצחק בן נאים והציע לו לרכוש את הספר הזה, בהיותו מדבר בשבח ארץ ישראל. ומענותנותו הגדולה לא גילה לו שהוא המחבר. הרב יצחק בן נאים קנה את הספר וכמובן שלא ידע מי מחברו, עד שחזר לעירו פאס. אז, נודע לו שהרב צוף דב״ש עצמו הוא המחבר. (מעשה זה הביאו הרב מלכי רבנן, בכבוד מלכים אות ש,, בערכו של הסי שער החצר עיי״ש).
באוטוביוגרפיה של ר׳ יוסף בן נאיים מוסיף ר׳ יוסף לספר: ״וזכורני שהיה מר אבי מגיד לי בענינים שראו עיניו, מכלל, הוא נתאכסן בעיה״ק ירושלים בבית הרה״ג מו׳׳ה דוד בן שמעון זצ״ל שהיה רב לעדת המערביים, וביום שב׳יק בתפילת המנחה נכנס לבית הכנסת להתפלל חכם אחד קצר קומה וזקן, ומו״ה דוד הנז׳ רגש וחרד מפניו, וקם מלוא קומתו, ושאל אותו מר אבי מה כל החרדה הזאת? ואמר לו: זה חכם מעיר תוניס, והוא בא לדור פה, ושמו ר׳ שאול נטף, והוא חכם גדול, ומכלל חכמתו יודע שלש מאות תשובות הרשב׳׳א ז״ל בעל פה״. (ראה בנספח בסוף ההערות לפרק זה).
גם כאשר חות דעתו ההילכתית היתה מופנת לאחד מגדולי הדור, היה הרב צוף דב׳יש כותב מתוך הכנעה והתבטלות עצמית, ולפניהם היה נמנע מלהכריע ולהחליט. כך הוא מסיים את אחת מתשובותיו הרבות להראש״ל הרב אברהם אשכנזי זצ״ל.
״וכאשר כתבתי לעיל כן נראה לי לעניות דעתי אם יסכים עמדי עטרת ראשינו גאון ירושלים ראשון לציון שיחל״א. ואם כה יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים. חדאי נפשאי את שמ״ח דוד, ואם לא ישרו בעיניו והיו כלא היו, וכאשר יגזור אומר כן יקום…״ (ומצור דבש חיוי׳ד סי׳ כ״ז).
אף בשירתו אשר נבעה ממעייני נשמתו הקדושה והטהורה, היה הרב צוף דב״ש מבטל את ה ״אני״ שלו, ומה גם כאשר הדברים היו מופנים כלפי שמיא. כך היה משתפך לפני בוראו.
״כלתה נפשי נכספה, להודות את שמך, לבי יענה, למה אלם תרון לשונך:
חדל אישים ובשפה, יפטירו כל רואיך, כסיל שונה, רבו מלמנות פשעיך :
הלא דוד שירתו צרופה, וערוכה, אין בלשוני, מלה סח ברוח נמוכה:
דומי נפשי מעפר, ישחו אמריך, ותענה, אל תהלה דומיה לך״:
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד
תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו
מורנו הרב אברהם אביטבול זצ"ל.
מורה צדק ברבאט וחד דעימיה מורנו הרב רבי אהרן אלמליח ז"ל. ובספר הלכתא למשיחא חתומים הקבניםהנזכרים בשניהם בשנת תקצ"ו וראיתיו חותם בפסק דין אחד משנת צדק"ת פ"ק.
עוד ראיתי שטר מכר שנתחייב בו הרב הנזכר שמנו שנת תקצ"ה ובספר שופרא דיעקב חלק ח"ם סימן ט' יש שם פסק דין מהרב הנזכר ומוהר"ר אלישע בירדוגו ומוהר"ר אהרן אלמאליח ז"ל, עור ראיתי פסק דין ממנו שבא בהסכמה עם רבני המערב בשנת תקצ"ב.
מורנו הרב אברהם אדרוטאל זצ"ל
בן רבי שלמה אחד מרבני פאס והוא נתבש"מ לפני שנת ש"ה והיו ימי חייו בערך ששים שנה פחות או יותר, והוא חיבר תשלום ספר הקבלה מהרבא"ד, והא סיפר בספרו הנזכר כשבאו המגורשים לפאס הוא היה בן עשר שנים, והוא למד לפני רבי יעקב לואלי זצ"ל אחד ממגרושי פורטוגאל.
מורנו הרב אברהם אביטבול זצ"ל מעיר מטאגרה
מצאתי פסק דין אחד למורנו הרב יוסף שמואל אבן דנאן זצ"ל בעניין נקיבת טרפס הכבד אי במקום הלבן או במקום האדום, ובתוך הפסק כתב ואף החכם כבוד הרב אברהם אביטבול נ"ע מעיר מטאגרה חיע"א כתב אלינו על ככה בשנים קדמוניות וזמו הפסק דין בשנת אושיב"ך פ"ק, עוד שם בפסק נזכר כתוב שכתב אליו גם בחכם כבוד הרב אברהם ז"ל מעיר רלקצאק אלכביר יע"א.
מורנו הרב אברהם בנבשתי ז"ל
בר יצחק מרבני מראקס ראיתיו חותם בפסק דין אחד עם כמה רבנים בשנת תצ"ב פ"ק – 1732
כבוד הרב רבי אברהם אדארוקי ז"
אחד משוחטי מתא פאס ויש בידי פסק דין כתב יד בדיני טריפות שחתום בו הרב הנזכר וכבוד מורנו הרב יוסף אלחראר ז"ל, ובספר מראה עיניים כתב יד למורנו הרב אליעזר בהלול ז"ל כתב כמה חידושים משם החכם הנזכר.
מורנו הרב אברהם אצבאן ז"ל
בר יצחק מחכמי מקנאס חי במאה החמישית וששית והיה חכם גדול בתורה, ולא הוברר לי אם השאיר אחריו איזה חיבור, והוא אביו של מורנו הרב יצחק אצבאן הנזכר באות יו"ד והיה חתום באגרת נחטמים שנשלחה על פטירת מהרי"ט בשנת תקל"א – 1871.
ובספר נר המערב כתב עליו שבילקוטי חידושים כתב יד מועתקים הרבה פירושי פסוקים ומאמארים שבסופם כתוב מכתב יד החכם כבוד מורנו הרב אברהם אמ=צבאן זלה"ה, מוכח שחיבר ספר דרשות, וראיתי מכתב השלוח אליו תארוהו שרגא דנהורא חסיד ועניו החכם החשוב והכולל המקובל כבוד מורנו הרב אברהם.
המשך……
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ
ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.
3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ
זיקתם הנפשית של יהודי צפון אפריקה לארץ ישראל, קשריהם עם הארץ ותקוותם לגאולה במשך כל הדורות, הן מן המפורסמו
ת. מקורות רבים מעידים על כך בספרותנו. זיקה זו יונקת מרגשות דתיים עמוקים, והיא נשענת על מסורת דתית על ענפיה השונים, זו המשותפת לכל העם, והאופיינית לתפוצות ישראל בצפון אפריקה.
במאמר זה אנו באים לתאר ידיעות על נושא זה בספרותם של נוצרים כותבי רשומות, ושל תיירים אירופיים שביקרו בארצות המגרב ונפגשו עם היהודים, או כתבו עליהם מפי השמועה. אלה מתארים בין השאר את ההיבטים השונים של נושא זה.
המוצא הקדום של היהודים מארץ ישראל, הזמן והדרך שבהם הגיעו למגרב, תקוותם המשיחית ואמונתם בשיבה לארץ האבות, הקשר והאהבה לארץ, המתבטאים בהערצת שלוחי ארץ ישראל, וכל אדם הבא משם, וכוונתם לתרום, וכן על עולים אליה למרות קשיי הדרך.
יש הכותבים בצורה אוהדת, תוך ניסיון להסביר את התופעה. המתפעלים מן החיוניות של היהודים, שלמרות ריחוק המקום והזמן אינם שוכחים את ארץ מולדתם, ומצפים לחזור אליה.
אחרים רואים תקווה זו כחלק מן האמונות העממיות הטפלות שהיהודים מצטיינים בהן, והנוצרים מלגלגים עליהן, משום שאמונה זו עומדת בסתירה לזו של הנוצרים שישו הוא המשיח, שכבר התגלה. .
קיים קשר סיבתי בים קביעת הזמן והנסיבות לבואם של יהודי המגרב למקומות מגוריהם, ובין זיקתם וגעגועיהם על ארץ ישראל. לפי התיאורים במקורות הנוצריים, כפי שמסרו להם בוודאי היהודים, אלה היושבים בין קירינאיקה למרוקו באו לשם בעקבות חורבנות וגירושים החל מימי בית ראשון, כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והחורבנות שלאחר מכן.
אף גלי ההתיישבות המאוחרים יותר הגיעו למגרב כתוצאה מגירושים, המזכירים ליהודי את עובדת היותו עקור ממולדתו. אין לו מנוח בשום מקום, וישיבתו עראית עד שיחזור לארצו.
גורם נוסף שהזין את השאיפה לציון היא ההשפלה וההפליה, מנת חלקם של היהודים תחת שלטון המוסלמים במגרב, בהתאם ל " תנאי עומר ". במקומות ובזמנים בהם הקפידו על השפלתם וביצועה בחומרה, היו הכיסופים לגאולה חזקים יותר.
תנאים אלה הזכירו ליהודי בכל עת שהוא זר, וכי מקומו הטבעי הוא במזרח. אין להתעלם מן המצב הכלכלי. מלחמת קיום קשה ומחסור יצרו אצל הנוגעים בדבר רקע נפשי עמוק יותר לתקוות משיחיות, שהיינו לשיבה לארצם, בה יחיו חיי שפע וחירות.
מעבר לתודעה הדתית הבסיסית, יש אפוא להוסיף מרכיבים אלה שטיפחו את הזיקה לארץ ואת התקווה לגאולה.
1 – מוצאם מארץ ישראל ; זכרון החורבן וההכרה שמציאותם במגרב היא תוצאת גירוש ;
2 – תנאי ההשפלה.
3 – רמת חיים נמוכה וקשיים כלכליים.
יש לציין כי היהודים שחיו בין שבטי הברברים בהרי האטלס, ואשר זכו לחירות יחסית לעומת אחיהם שבערי המגרב, היו חוגרי חרב ויוצאים למלחמה, ולפי מסורתם באו לשם עוד לפני גלות בבל.
מתוך ויקיפדיה.
האימפריה הבבלית, תחת שליטתו של נבוכדנצר השני, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 597 ל-586 לפנה"ס. מלך יהודה, צדקיהו (אחרון המלכים), אולץ לצפות בשחיטת בניו, ולאחר מכן נוקרו עיניו והוא הוגלה לבבל (מלכים ב' כה). יחד עם צדקיהו גורשה גם האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, כשביהודה נותרה רק דלת העם. גלות זו קרויה גלות בבל. גלות בבל חולקה לשני חלקים:
- החלק הראשון, שכונה "גלות יהויכין", ובו הוגלו כ-10,000 איש בלבד: המלך, מקורביו, הסריס, אנשי צבא, שומרי הסף של בית המקדש וכל מי שהיה לו קשר לבית המקדש, וסופר העם
- החלק השני, שבו הוגלו תושבי יהודה שהיו מן המעמד הבינוני ומעלה. חלק זה נועד להשלים את החלק הראשון, ואחריו נותרו ביהודה רק "דלת העם"
יהודי בבל לא איבדו את זיקתם לירושלים (כפי שנראה למשל בתהילים קל"ז), והאמונה בגאולה לא אבדה. מספר עשורים לאחר מכן, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לישראל, וזאת הודות להצהרת כורש (שליט האימפריה הפרסית, שכבשה את האזור), שהעניקה ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, במעין אוטונומיה (ראו שיבת ציון). עם זאת, חלק גדול מהיהודים החליטו להישאר בבבל מסיבות כלכליות.
לגלות בבל השפעות אחדות על התרבות היהודית:
- שמות החודשים בלוח העברי מקורם בגלות בבל.
- החל שימוש נרחב בשפה הארמית, כפי שניכר בספרי התנ"ך שנכתבו לאחר גלות בבל, עזרא, נחמיה ודניאל – עד כאן מתוך ויקיפדיה.
אין הם פליטי חורבן מארץ ישראל, אך גם להם מסורת הקשורה עם בואם מארץ ישראל, והדברים מוזכרים בספרי מסעות של נוצרים שבעקרו במגרב.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son 
exemple
Le roi du Portugal, Emmanuel, consentit aux juifs de Safi d'origine iberique de ne pas les obliger a se faire chretiens, et dans le cas ou leurs agissements meriteraient leur expulsion, il leur accordait un delai de deux ans durant lesquels ils pouvaient emporter ce qu'il voulaient de leurs biens et de leur argent. II leur reconnut egalement beaucoup de leurs droits religieux et juridiques et les obligea a payer une taxe dont le montant etait precisement fixe. Cette toleranee religieuse fut sans doute dictee par deux considerations : la premiere consistait a gagner la confiance de ces juifs pour faire profiter les occupants de leurs connaissances et de leur habilete dans le commerce, les finances et le renseignement ; la seconde residait dans le renoncement du Portugal a chasser les juifs hors de leur pays, apres qu'il eut constate l'enormite des pertes economiques qui suivirent sa blamable politique de haine. Le gouvernement leur promit aussi de ne plus controler leurs pratiques religieuses.
3.- La collaboration des juifs avec les Portugais leur assurait des interets et des avantages. Parmi les faveurs que la famille Ben Zmirro recueillit aupres des Portugais, on notera :
- L'exclusivite de la production et de la vente de grandes quantites de tissages en laine (vetements, hai'ks, couvertures et burnous…) pour le roi du Portugal et pour les commcrgants portugais.
- La mainmise sur la vente de l'indigo servant a teindre les tissus, apres avoir obtenu l'accord du roi portugais pour le commercialiser, non seulement dans les Doukkala, mais dans le Maroc entier. En cette epoque, l'indigo representait une marchandise precieuse, a tel point que le roi l'utilisait parfois en guise de salaire pour ses soldats et ses fonctionnaires.
La charge donnee a cette famille pour " recolter les impdts a Safi " et le privilege accorde de recouvrer les droits des douanes au port de Safi, avec des associes portugais contre le versement d'un bail fixe en 1520 a 165.000 rials.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
הספר מתאר את החיים בעזה בימים ההם, את ההווי המקומי ואת הדמויות הססגוניות, הערביות והיהודיות, בעיות פרנסה, מסחר ותעשיה, מקצועות ותעסוקה, היחסים בין יהודים לערבים ועוד. הספר מתאר גם את ההתיישבות היהודית במדבר באר-שבע, את הקמת העיר באר-שבע(1900) והקמת חוות רוחמה, הישוב החקלאי הראשון בנגב(1912), את חיי הבדואים במדבר, השייח׳ים וסיפוריהם המרתקים, את מנהיגי הישוב היהודי, את הצבא התורכי ה׳ימתנחל״ ברוחמה, המשמשת גם מרכז צבאי לאנשי ניל"י, העוסקים שם בריגול. לאורך כל הספר בולט המאבק המר והעקבי להיאחזות ולהישרדות.
המחבר, מרדכי אלקיים, הוא יליד עזה (1910), שהקדיש את כל חייו ל״הגנה״, לצבא ולמדינה שבדרך, והיה אחד המפקדים הבכירים ב״הגנה״, בנוטרות ובצה״ל. כאדם המעורה בחיי הערבים בארץ שימש מפקד ה״הגנה״ בנגב, סגן מושל צבאי ברצועת עזה(1956) ומושל יריחו(1976). שימש חבר בעיריות רמלה ובאר-שבע והיה ממקימי עיירות הפיתוח בארצנו. יקיר נתניה, יקיר הועד-הפועל הציוני.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
تاجر السلطان
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.
בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.
מכתב מספר 9
אל טייב אל –ימאני מבקש מיעקב קורקוס לרכוש עבור המלך אמבטיה באירופה.
25.10.1857
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
1 ـ صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فاعلم اناٌ دفعنا تفصيلتين مما
2 ـ اهديتم لسيدنا لحيم ابن عمل ليوجهما لك وقد تكلمت معه بما يكتب لك به
3 ـ في شأنهما وقد كنت كتبت لك على مغطس لسيدنا فلم ياتنا جواب من
4 ـ عندك وما دريت هل وصلك الكتاب او لا فان وصلك بذلك واكتب
5 ـ عليه لبرٌ النصار وان لم يصلك بها انا اعلمتك وعجل به ولا بد ولا بد
6 ـ والتمام في 6 ربيع عام 1274
الحمد للاه وحده
השבח לאל לבדו
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים
الطيب بن اليماني
אלטייב בן אל-ימאני
1 ـ صاحبنا التاجر يعقوب قرقوز اما بعد فاعلم اناٌ دفعنا تفصيلتين مما
אל חברנו הסוחר יעקב קורקוס, לעצם העניין ף דע לך שמסרנו שתי גלימות בדים מאלו
2 ـ اهديتم لسيدنا لحيم ابن عمل ليوجهما لك وقد تكلمت معه بما يكتب لك به
שנתת כשי לאדוננו, לחיים בן דודך ( 2 ) כדי שישלח לך אותם וכבר סיכמתי איתו מה יכתוב לך
2 – חיים בן יעקב קורקוס, אחיו של שלמה קורקוס. היה נציג משפחת קורקוס במראכש, שם נפטר ב – 1881, כשהוא משאיר אחריו את בנו יהושע שהגיע לפרסום רב תחת הפרוטקטוראט הצרפתי על מרוקו
3 ـ في شأنهما وقد كنت كتبت لك على مغطس لسيدنا فلم ياتنا جواب من
בעניינם. כמו כן, כתבתי לך על האמבטיה עבור אדוננו אך, תשובה ממך טרם הגיעה
4 ـ عندك وما دريت هل وصلك الكتاب او لا فان وصلك بذلك واكتب
ואינני יודע אם המכתב הגיע אליך או לא ( 3 ). אם אכן הגיע, כתוב על כך – והזמן את האמבטיה
3 – ה " תלאג,אר " דאגו לצרכיו הפרטיים של המלך ובתור שכאלה שימשו אנשי קניות של בית המלוכה
5 ـ عليه لبرٌ النصار وان لم يصلك بها انا اعلمتك وعجل به ولا بد ولا بد
מארץ הנוצרים ( 4 ). אם לא, הנה הודעתיך בזאת. הזדרז נא. זו פקודה
4 – הכוונה, כמובן, לאירופה.
6 ـ والتمام في 6 ربيع عام 1274
סוף. 6 לרביע הנבואי שנת 1274
Simon Schwarzfuchs LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Simon Schwarzfuchs
LES RESPONSA ET L'HISTOIRE DES JUIFS D'AFRIQUE DU NORD
Depuis quelques annees, les Sheelot-u-teshuvot — les questions et reponses — occupent une place de choix dans le renouveau des etudes consacrees aux Juifs des pays d'Orient. Les consultations rabbiniques, qu'il est devenu d'usage de designer du terme un peu restrictif de responsa, sont desormais promues au premier rang des sources susceptibles de nous eclairer sur la vie des communautes juives d'Afrique du Nord en particulier. II est vrai que les chroniques sont rarissimes,et que nous n'arrivons pas a definir d'une maniere satisfaisante l'encadrement chronologique des lois, ordonnances, reglements, jugements, etc. qui permet, pour l'histoire de la majeure partie des communautes juives d'Europe, une organisation du temps historique qui nous echappe tres souvent pour le juda'isme nord-africain
Celui-ci n'ayant, de ce point de vue, que peu ou pas d'histoire, on en est venu a adopter comme principe de la recherche son immobilite: il ne se serait rien passe en Afrique du Nord, ou en tout cas pas grand chose, et sa societe juive est une societe traditionnelle, immobile et figee, que peu de drames brutaux, de vagues de fond ont agitee. Le meme point de vue se retrouve dans son application implicite a l'analyse des responsa: serait il justifie, qu'il ne dispenserait pas d'en fournir la preuve.
Mais comment definir les responsa? ils relevent de genres tellement divers qu'il parait a premiere vue tres difficile de les regrouper sous une seule definition. II semble cependant qu'il soit permis de poser qu'un responsum est la reponse ecrite donnee a une question ecrite par une autorite rabbinique reconnue. Une telle definition suscitera un certain nombre de questions, les unes imposees par les problemes de la critique habituelle de tous les documents historiques, les autres particuliere et reservees a cette categorie particuliere de documents, et, dans le cadre de cette etude, aux responsa originaires d'Afrique du Nord.
On se demandera d'abord si les responsa nord-africains sont nombreux.
Le chercheur ne peut qu'etre surpris par le nombre restraint, voire la rarete des responsa nord-africains, tout au moins jusqu'a la fin du 18e siecle. Leur nombre grandira singulierement au cours des deux siecles suivants. II suffira de se rapporter a la bibliographic des responsa marocains, dont nous sommes redevables a M. Zafrani, pour constater qu'il a recense 48 recueils, dont plus de la moitie datent des 130 dernieres annees. A part un auteur du 16e siecle, il faut bien con- naitre que presque tous les grands maitres du judai'sme marocain sont du 18e ou du debut du 19e siecle.
Une these recente consacree au judai'sme d'Algerie procure une liste des rabbins algeriens et de leurs ceuvres. A part les auteurs classiques des 14e et 15e siecle — Isaac ben Sheshet Perfet, dit Rivach, ou la dynastie des Duran — nous trouvons bien peu de chose. La seule figure qui emerge est celle du rabbin Juda ben Ayach qui resida longtemps a Alger avant de se rendre en Terre Sainte. On citera encore quatre ou cinq rabbins algeriens, ou des environs, sans oublier ceux dont les consultations encore manuscrites nous sont connues.
Le resultat est encore moins impressionnant en Tunisie: la quantite des responsa connue n'y est pas tres grande.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס..ד"ר דן אלבו החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש 
היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.
ד"ר דן אלבו
החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים
א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי(1'EcoIe Franco-israelite) בוואזך.
לוחמת הגרילה של שבטי האזור נגד צבא צרפת עיכבה את מועד כניסת כי״ח לוואזן. מאידך דווקא משום שהאזור נחשב בעייתי ומועד מבחינה בטחונית רוכזו בו כוחות צבא רבים ובעיר נבנו שלושה בסיסי צבא גדולים, ביניהם בסיס הטירונים המרכזי של צבא צרפת במגרב, אשר בוגריו הוצבו גם באלגייריה וטוניסיה. בסיס חיל אויר ששירת את הצבא הצרפתי במהלך מלחמת הריף ־משימות סיור ותקיפה', ובסיס של חיל האלטילריה. שלושת הבסיסים תרמו תרומה כבירה ־כלכלת העיר ולהיקף החשיפה של הקהילה היהודית לתרבות ולשפה הצרפתית.
מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי(DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה המקומית בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג לא התייחסו לתכנים דתיים או בעלי זיקה לדת של תלמידיו.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי״ח התערערה, היקפי הגיוס ־התרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, הייתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי(DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידי Mr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה(1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי־יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.
המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי״ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו״ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני(..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי״ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים)ENIO Ecole Normale Israelite Orientale )בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israelites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה חי. אין להסיק מכך, שהיו ששה חדרי לימוד. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.
בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אליהו אלחדד בנו של הסוחר מכלוף אלחדד נשלח בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ללימודים בקזה בלנקה, או בנים להורים שההשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית גם בתנאים של מחסור, כך היה המקרה של יוסף עמרם ואחיו יעקב עמרם שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי משה לוי, שלח את בניו בתחילת המאה ללמוד בבית ספר זה. שמואל מרגי בנו של סוחר שמן שלא נמנה בתחילת המאה העשרים על עשירי הקהילה שלח את בנו שמואל ללמוד במסגרתו, אליהו בן חיון, מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן ויעקב דרעי ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות האמידות.
בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנגייר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן־דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות.
חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
בשובו של מוחמד מקרב ׳אוחוד׳ התאחדו שוב פזורי כוחותיו החבולים שנמלטו לכל עבר לאחר התבוסה הקשה.
תוך פרק זמן קצר לאחר החלמתו והחלמת רבים מלוחמיו מפצעיהם הגופניים והרוחניים, החלו שוב בפשיטותיהם על שיירות האספקה למכה והמשיכו במעשי שוד וביזה בהתעלמות גמורה מהתבוסה המרה שנחלו בקרב ׳אוחוד׳. מוחמד היה נחוש בדעתו להשיג את מטרתו היחידה שהתמקדה סביב כיבוש מכה והפלת משפחת קורייש.
הוא לא עסק במהות חלומו ושכח את נושא שליחותו, שכביכול נועדה לקרב את עובדי האלילים לחיק האמונה המונותיאיסטית, דהיינו להנהיג בקרב הכופרים את שורשי האמונה באל אחד ללא מתווכים וללא שותפים.
אולם, מוחמד לא מילא את ייעודו ואת המשימה שכביכול הוטלה עליו וכל ימיו באל-מדינה עסק במעשי שוד וביזה ובגיוס לוחמים למלחמות שהיו עקובות מדם לא לשם הפצת התורה המונותיאיסטית אלא לשם כיבוש מכה והפלת מנהיגיה שהיו שנואים עליו ביותר.
מלחמות אלו התרחשו אך ורק לשם פולחן האישיות ולא לשם קירוב בני האזור לחיק אלוהי השמיים. מוחמד התמקד אך ורק בהתקפותיו על העיר מכה והתנכל באכזריות למקורות האספקה והפרנסה של תושביה, ובכל ימי מאבקו מאל-מדינה לא היפנה את כוחותיו אפילו ליום אחד להילחם בעובדי האלילים השוכנים בישובים ובערים הסמוכות לחבל חיג׳אז שבחצי האי ערב.
חסרונו הגדול ביותר של מוחמד מושרש בטיב אופיו העיקש שלא בחל בשום אמצעי פסול להשגת מטרותיו. הוא הצליח תוך זמן קצר להטיל את אימתו על כל מובילי שיירות האספקה למכה כתוצאה ממימוש אכזרי בכוח החרב נגד מתנגדיו לשם השגת יעדיו המדיניים והצבאיים.
מערכת הפשיטות לשם שוד וביזה על שיירות האספקה למכה לא נועדו כמאבק נגד עובדי אלילים או למען הטיית אמונתם של הכופרים לאלוהים אלא נועדו למעשי נקם נגד מנהיגי מכה, למילוי האוצר המוסלמי ׳בית אל-מאל׳* ולהגדלת כוחו הצבאי.
הערת המחבר : ׳בית אל-מאל׳ פירושו בערבית ׳בית האוצר׳, דהיינו ׳האוצר׳ בו שמרו חלק משלל המלחמות והמיסים שגבו משבטים שנכנעו לאיסלאם.
סיסמתו של מוחמד בדרכו המדינית הייתה חדה וברורה, ׳דין החרב׳ לכל יריביו ובדרכו העקלקלה אותה אימץ עם חלוף הזמן, לא נקט כלל בפשרות. דרך הביניים הייתה זרה לו ולאופיו הלוחמני.
התבוסה המרה בקרב ׳אוחוד׳, אובדן לוחמים רבים, אובדן כלי מלחמה ואי הצלחותיו האחרונות בפשיטותיו על שיירות האספקה, הביאו את מוחמד ואת לוחמיו אל סף הקיום מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית, הופעה קשה שחייבה את מוחמד ואת צוות יועציו לנקוט באמצעי כלשהו להצלת מחנה לוחמיו מפירוק.
מוחמד ולוחמיו היו זקוקים לממון רב כדי להתאושש מהמפלה וכדי להיבנות מחדש. כוחות הצבא הרבים שהעמידו מנהיגי מכה כהגנה על תוואי דרכי הגישה של שיירות האספקה איפסו את הצלחותיו של מוחמד בהחרמת סחורות ושלל הפשיטות שהיווה בסיס לגיבוש כוחותיו לפנים התמעטו ללא הכר.
בשנת 626 לספירה, ראה מוחמד בעצה אחת עם יועציו את השעה כשרה להאשים את מנהיגי השבט היהודי ׳בנו אנדיר׳ על ביזיון התגלותו כנביא ועל תכנון חשאי להתנקש בחייו והכריז עליהם מלחמה.
במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.
שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה
האשמת כזב זו נועדה לגרוף את ממונם של יהודי ׳בנו אנדיר׳ כמפלט אחרון לפני התפזרות כוחותיו ופיצולם לכל עבר. מוחמד הורה לכוחותיו לתקוף את בני השבטים היהודים שהיו עשירים ביותר מכל יתר השבטים באזור במקנה, בכסף ובזהב, בבתים ובאדמות מרעה, כגמול וכעונש על שלא סרו למרותו ולא קיבלוהו כשליח ה׳.
בני בריתם של השבטים היהודיים עבדאלה אבן-אובי ומנהיגי השבט הבדווי ׳עטפאן׳ לא נקפו במקרה זה אצבע להגנתם כפי שנהגו לפנים בהתקפת מוחמד על השבט היהודי בנוקינוקאע.
מוחמד וכוחותיו צרו על השבטים היהודים, שבט ׳בנו אנדיר׳, שבט ׳ג׳שם׳ ושבט ׳בני אל-אוס׳ וציוו על תושביהם, כפשרה, לצאת ולהשאיר את כל רכושם כשלל בתמורה לחייהם. בני השבטים, על פי לקחי העבר, צייתו להוראותיו ללא ערר.
היו קנדי, חוקר תולדות האיסלאם, מציין בספרו ׳מוחמד והחליפות׳ שהשלל הרב שהותירו אחריהם בני השבטים היהודים חולק ברובו בין תומכי מוחמד ממכה ה׳מוהג׳רון׳ וכך הפכו ה׳מוהג׳רון׳ ומוחמד עצמו בפעם הראשונה לבעלי קרקעות ולממון רב בנאות אל-מדינה.
בהיסטוריה המוסלמית ממעטים להעלות ולהתייחס לחורבן חיי היהודים ביתר׳ב עם עלות האיסלאם ואף ממאנים להודות בהשמדת היהודים בחצי האי ערב, בעיקר בעיר יתר׳ב.
בסורה* 26 – 27 בבשורת בעלי הברית בקוראן כתוב, מצטט:
אך למאמינים די היה באללה כי הוא עזוז וחזק, הוא אשר הוריד ממבצריהם את אלה מאנשי הספר היהודיים אשר עזרו לכופרים והכניסו מורא בלבותיהם. חלק מהם הרגתם וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם עם שטחים שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם כי אללה הכל יכול.
סוף ציטוט
זהו אחד הרמזים בקוראן על העוול שנעשה ביתר׳ב לעם היהודי. ישנם רמזים נוספים וברורים יותר כגון: סורה 23 – 20 בשורת הניצחון, סורה 5 1 בבשורת הגלות וסורה 8 – 6 בבשורת הגלות.
היסטוריונים מדגישים במחקריהם אודות התפתחות האיסלאם כי השבטים היהודים באל-מדינה נפלו קורבן לכל אורך הדרך על מזבח ההישגיות של מוחמד בתחום הכלכלי ובתחום הצבאי ומעל לכל לשם ביסוס מעמדו כמנהיג.
כל הפרשנים וחוקרי תולדות האיסלאם תמימי דעים שההון היהודי שנשלל הוא אחד המרכיבים העיקריים להצלחתו של מוחמד להגשים ולהגיע לייעודיו המדיניים שהתאפיינו בכיבוש מכה.
שוב מתעוררות השאלות:
♦ מי הסמיך את מוחמד לגרש את בני השבטים היהודים מעל אדמתם ולגזול את רכושם?
♦ האם, כשליח ה׳, הוא קיבל הוראה זו מאלוהים?
מוחמד התנכל באכזריות לחיי היהודים מחד ומאידך ביקש מעובדי אלילים להצטרף לשורותיו בברית במסגרת מלחמתו נגד בני קורייש ממכה.
מדוע לא תקף מוחמד שבטים פגנים עובדי אלילים ולא גזל את רכושם של הכופרים, כי אם התנכל אך ורק לחיי היהודים שהאמינו באלוהים? רצח חפים מפשע ושדד את רכושם למטרותיו הפסולות ללא כל התגרות מצד מנהיגי השבטים היהודים כלפיו.
♦ ישפטו המאמינים ובעלי המצפון והיושר, אם בנסיבות אלו ראוי מוחמד להתיימר כשליח ה׳
למרות העושר הרב שנפל בחלקו כשלל מרכושם העצום של שבטי היהודים, עדיין לא הצליח מוחמד בגיבוש צבאו ובחיזוקו כראוי לקראת ההתמודדויות הצבאיות שהיו עלולות להתרחש בעתיד בין כוחותיו לכוחות הצבא ממכה.